האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם? (חלק א)

עודכן ב: ינו 24

אחד הנושאים הנדונים ביותר בתרבות האנושית מראשית קיומה הוא קורות האדם לאחר מותו. במהלך ההיסטוריה של התרבות האנושית, התפתחו יצירות רבות שעסקו במישרין או בעקיפין בנושא זה. בעבר, העיסוק בנושא זה התפתח דרך הסיפורים העממיים והיצירות הספרותיות והאומנותיות, ובימינו, עם התפתחות אומנות הצילום והקולנוע, העיסוק בנושא זה מוצא את מקומו בתרבות הכללית גם בהצגות ובסרטים רבים. דומני, שברוב היצירות התרבותיות למיניהן נושא זה לא נדון באופן ישיר, אך רבות מהיצירות מבטאות אמונות שונות מתוך שלל האמונות וההשקפות הנכונות והבלתי-נכונות שקיימות בנושא זה.


הרמב"ם היה בדעה כי גיבוש השקפה נכונה ביחס לחיי העולם-הבא היא אחד מיסודות הדת החשובים ביותר. המקום הראשון שהרמב"ם דן בנושא זה הוא בספרו פירוש המשנה (במסכת סנהדרין בהקדמתו לפרק העשירי), וכך נאמר במשנה הראשונה שם: "כל ישראל יש להם חלק לעולם-הבא שנאמר: 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ' [יש' ס, כא]". וכך רבנו כותב בפירושו שם: "ראיתי לדבר כאן על יסודות רבים באמונות, גדולי הערך מאד". במאמר זה נחל להציע לפני הקוראים את דעת הרמב"ם ביחס לחיי העולם-הבא. דעתו של הרמב"ם ייחודית מאוד לא רק ביחס לשלל האמונות שרווחו ורווחות בתרבות הכללית, אלא ייחודית גם ביחס לשלל האמונות שרווחו ורווחות בעולם-הדתי באלף השנים האחרונות ואשר רבות מהן חדרו לתוכו מתרבויות זרות עובדות אלילים.


א. השאלה היסודית


השאלה היסודית שבה פותֵח הרמב"ם וממנה הוא מפתח את דיונו בנושא זה, הינה למעשה שאלה דו-ראשית: מהו השכר שעתיד האדם להשיג בקיום המצוות, ומהו העונש שעתיד לבוא על האדם בעוברו על המצוות? על שאלה זו סובב הציר המרכזי של דיונו בפירוש המשנה, וכך כותב הרמב"ם שם בהצגתו שאלה זו:


"דע שבעלי התורה נחלקו דעותיהם בעניין האושר [=השכר] שישיג האדם בקיום המצוות הללו אשר ציוונו ה' בהם על-ידי משה רבנו, ובנקמה [=העונש] אשר תבוא עלינו בעוברינו עליהן, מחלוקות רבות מאד כפי שינויי שכליהם, ונשתבשו בכך המחשבות שיבוש רב, עד שאפשר שלא תמצא כלל אדם שנתברר אצלו עניין זה, גם לא תמצא בו דברים סדורים לאף אחד [=מבעלי התורה] אלא בערבּוב רב".


בדברים אלה מגלה לנו הרמב"ם כי גם "בעלי התורה" שרויים במבוכה גדולה ביחס לנושא זה, ורובם מאמצים השקפות משובשות מאחרים וזה מזה.


ב. ההשקפות המשובשות


בהמשך דבריו פורשׂ הרמב"ם את שלל ההשקפות המשובשות בנושא זה בקרב "בעלי התורה", והוא מחלק אותם לחמש כיתות מרכזיות:


ב.1. הכת הראשונה


"והנה כת סוברת כי האושר הוא גן עדן ושהוא מקום שבו אוכלים ושותים בלי יגיעה גופנית ובלי עמל, ויהיו בו בתים מאבנים יקרות ומצעות של משי ונהרות זורמים יין ושמני בושם, והרבה מסוג זה. ושהנקמה גהינום, ושהוא מקום לוהט-אש שבו נשרפות הגופות ומתענים בו בני אדם במיני עינויים שיארך סיפורם. ולומדים אנשי כת זו על דעה זו במאמרים רבים מדברי חכמים עליהם השלום שמתאימים לכאורה לטענתם, [כולם] או רובם".


לפי כת זו, "האושר", כלומר השכר בעבור קיום המצוות, הוא שלל התענוגות הגופניים. לעומת זאת, "הנקמה", כלומר העונש בעבור אי-קיום המצוות, הוא הגהינום המפורסם שבו נשרפות הגופות בתנורי-שבע לוהטים (מזכיר קצת את תנורי הגהינום הלוהטים שמתאר סטנדאפיסט אחד בסיפוריו). יש להדגיש את שתי המלים שהוסיף הרמב"ם ביחס לסיפורי הגהינום והתנורים הלוהטים: "שיארך סיפורם", כלומר, סיפורי הגהינום רבים מאד, אך כולם בגדר "סיפורים" שאין בהם אמת, ותקוותי להסביר במאמר נפרד כיצד "בעלי התורה" למדו את ההשקפות המשובשות הללו מפשטי אגדות חז"ל.


ב.2. הכת השנייה


"וכת שניה מאמינה וחושבת שהאושר המיוחל [=השכר בעבור קיום המצוות] הם ימות-המשיח מהרה יגלה, ושבאותו הזמן יהיו בני אדם כולם מלכים תמיד, ויגדלו גופותיהם, ויבנו את כל העולם כולו לנצח. ואותו המשיח לפי דמיונם יחיה כנצחיות הבורא יתרומם שבחו, ושבאותו הזמן תצמיח הארץ בגדים ארוגים ולחם אפוי והרבה מן הנמנעות כאלה [=מן הדברים הבלתי-אפשריים שהשכל הישר שלומד מדעים דוחה אותם על הסף]. והנקמה [=העונש על אי-קיום המצוות] היא, שלא יהיה האדם באותו הזמן ולא יזכה לראותו, וגם הם לומדים על-כך במאמרים רבים המצויים בדברי חכמים ובפסוקים מן המקרא המתאימים פשטיהם [=פשטי משלי התורה המדרשים והאגדות] לטענתם או מקצתה".


הכת השנייה האמינה ש"האושר", כלומר השכר בעבור קיום המצוות הוא קיום האדם בימות המשיח, ו"הנקמה", כלומר העונש על אי-קיום המצוות, הוא העדר קיום האדם בימות המשיח. המשיח לפי דמיונם יהיה נצחי כנצחיותו של אלוהים (מזכיר קצת את התעקשות חסידי חב"ד עובדי האלילים שמשיחם שמת ונעדר עדיין חי וקיומו קיום נצחי), וִימוֹת המשיח לפי דמיונם, הם ימים שבהם יהיו "הרבה מן הנמנעות", כלומר, הזיות רבות שנוגדות את הטבע וההיגיון יהפכו לפי דמיונם לדברים שבטבע ובשגרה.


ב.3. הכת השלישית


"וכת שלישית חושבת כי האושר המיוחל הוא תחיית-המתים, והוא שיחיה האדם אחר מותו ויחזור עם משפחתו וקרוביו ויאכל וישתה ולא ימות עוד. והנקמה שלא יחיה. ולומדים גם על זה במאמרי חכמים ובמקצת פסוקים מן המקראות המתאימים לטענה זו".


הכת הזו שגתה לחשוב כי האושר, כלומר השכר בעבור קיום המצוות, הוא תחיית-המתים, והנקמה, כלומר העונש על אי קיום המצוות, הוא שהחוטא לא יקום בתחיית-המתים.


ב.4. הכת הרביעית


"וכת רביעית חושבת שהאושר שנשיג בקיום המצות הוא תענוג הגוף והשיגי העולם בעולם-הזה, כגון שפע-הארץ, וריבוי הנכסים והבנים ואורך החיים, ובריאות-הגוף והביטחון, ושתהיה לנו מלכות ונהיה שליטים על אויבינו. והנקמה אשר תבוא עלינו בהמרותנו, [תהיה] היפך המצבים האלה, כפי [המצב] שאנחנו בו בזמננו זה זמן הגלות, ולומדים [זאת] לפי מחשבתם בכל מקראות התורה הברכות והקללות וזולתם, ובכל הסיפורים האמורים במקרא".


הכת הרביעית שוגה לחשוב כי האושר, כלומר השכר בעבור קיום המצוות, הוא תענוגות הגוף והישגים חומריים בעולם-הזה; והנקמה, כלומר העונש על אי-קיום המצוות, הוא הייסורים, ייסורי כלל האומה בגלות, וייסורי הפרטים במצבים הקשים השונים שיבואו עליהם כעונש פרטי להם על אי-קיום המצוות על-ידם. כת זו למדה את שיבושיה מתוך עיון שגוי בפסוקים מסוימים בתורה אשר בהם מתוארים שני סוגי מצבים: מצב שפע ורווחה בקיום המצוות, לעומת מצב שפלות וחדלון שיבוא עלינו בעוברנו על המצוות.


אמנם, במקומות לא מעטים בתורה (בעיקר בויקרא כו, ובדברים כח) יש הבטחות ואזהרות שמהן משתמע כי שכר קיום המצוות והעונש לעובריהן, הם בעולם-הזה. ברם, במאמר אחר נבאר שדעת הרמב"ם היא שאין מדובר בשכר ועונש על קיום או אי-קיום המצוות, אלא השכר בעבור קיום המצוות הוא חיי העולם-הבא, וכמו שאמרו חז"ל: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". אולם, מי שמקיים את המצוות זוכה לסיוע אלהי בעולם-הזה כדי שיוכל להמשיך ולקיים את המצוות בנחת ובשלווה ללא הפרעות ומניעות, ולזכות לחיי העולם-הבא בשלמות.


ב.5. הכת החמישית


"וכת חמישית והם הרוב, מצרפים כל הדברים האלו כולם ואומרים כי המיוחל הוא שיבוא המשיח ויחייה את המתים ויכנסו לגן עדן ויאכלו שם וישתו ויחיו כימי השמים והארץ".


הכת החמישית מערבּבת את כל ההשקפות המשובשות, ויוצרת מהן שיבוש משובש וערבּוב מעורבּב, שבו שוב מוּשׂם הדגש על התענוגות הגופניים והחיים הנצחיים בעולם-הזה. נמצא, כי בכל חמש ההשקפות השגויות שרבנו מתאר עולה, שישנו חוט שני שעובר בכולן והוא קשירת האושר שישיג האדם בחיי העולם-הבא בתענוגות הגופניים. כלומר, כל "בעלי התורה" אימצו את האמונה המשובשת שהשכר בעבור קיום המצוות הוא תענוגות גופניים בעולם-הזה או בעולם חומרי דמיוני אחר שמגיעים אליו לאחר המוות.


ג. השקפות משובשות מובילות לשיבושי הלכה


מה מלמד ריחוק "בעלי התורה" מאחד מיסודותיה המרכזיים של דת האמת? לדעתי, ריחוק "בעלי התורה" מיסוד זה ומיסודות רבים נוספים (שעליהם פירטתי במאמרים לא מעטים), מעיד על נהייתם אחר התאוות הגופניות וכן על דרכם ההלכתית והמשפטית המשובשת. כי לא ייתכן שדרך ההלכה והמעשה תהיה מאוזנת ועומדת ביציבות על אדני הצדק והיושר כל עוד השקפות הדת משובשות בהזיות מאגיות אליליות. לא ייתכן שענפי עץ, פֹארותיו ופירותיו יפרחו וישגשגו כאשר שורשיו יונקים ממקור מים רעים מזוהמים ועכורים.


והראיה לכך היא מפסוקי התורה עצמם: משה רבנו גילה לנו שתכלית דת האמת להיות דת החכמה והצדק ולא דת החידלון וההבל, וכך נאמר לנו על-ידי משה רבנו: "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ה–ו).


נמצא, כי ה' מבטיח לנו בתורה שניתנה על-ידי משה רבנו, כי אם נשמור את חוקי התורה ומשפטיה כפי אמיתתם ואיזונם, נזכה שהגויים יתפעלו מחוכמתם, מיושרם ומקדושתם, עד כדי שמפיהם תצא קריאת התפעלות: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה!".


ובימינו, לצערנו הרב, עם התרחקות "בעלי התורה" מדת האמת ומהשקפות נכונות ואמיתיות, לא רק שהגויים אינם מתפעלים מהליכותינו, אלא אף יהודים רבים שאינם שומרי תורה ומצוות מתוכנו, רואים, שומעים ומזהים את שיבושי הדת ועוולותיה שפשׂו ב"עולם הדתי" וב"גדולי התורה", וכפי שכותב הרמב"ם בהמשך דבריו שם על "בעלי התורה" הללו: "והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה". לפיכך, לצערנו הרב, אמנם יש לקרוא לדת המשובשת שרווחת כיום בעולם הדתי: "דת", אך עוול גדול יהיה לקרוא לה "דת האמת".


ד. קריאתו של ישעיה הנביא


כאמור, הריחוק העצום של "בעלי התורה" מהבנת העולם-הבא, הוא רק מעט-מזער משלל שיבושי הדעת שהם מאמצים אל חיקם. ריחוקם מהשקפות נכונות ואמיתיות גורם להם להבנה משובשת גם בחלקה המעשי של התורה, דהיינו קיום המצוות הלכה למעשה, עד כדי פסיקת הלכות הזויות לחלוטין שאין להם כל קשר עם תורת משה שניתנה בסיני. בשל המציאות העגומה, יש להציב בפניהם שוב ושוב את קריאתו המהדהדת והנוקבת של ישעיהו הנביא: "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם, הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (יש' נא, א–ב). וכך ביאר הרמב"ם פסוקים אלה במורה (א, טז):


"צוּר שם משותף, הוא שם ההר [...] והוא שם אבן קשה [...] והוא שם המחצב אשר ממנו חוצבים את אבני המתכות: 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם, הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם' וכו', כאילו פירש [הנביא] כי הצור אשר חוצבתם ממנו הוא אברהם אביכם ולכן לכו בעקבותיו ויהיה דתכם דתו והתנהגו במידותיו, כי טבע המתכת הכרחי שיהא מצוי בדבר שנחצב ממנו".


והוסיף שם מָרי יוסף קאפח: "והכוונה כי היסוד המתכתי הכרחי שיהא נמצא באבנים ובעפר שמהן הוּצא, אחרת לא הייתה יוצאת מתכת, כך אנו בני אברהם הכרחי שיימצאו בנו תכונותיו, מידותיו, דתו והנהגותיו". כלומר, עלינו לקחת מוסר מאברהם אבינו, אבּיר המחשבה וההשקפות הנכונות, שראה את ייעודו לקרוא לכל באי עולם להכיר במציאותו ובאחדותו של בורא-עולם, ולהפיץ את כל שאר ההשקפות האמיתיות הזכות והטהורות: "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (ויק' כא, לג).


ה. "כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ"


יודע אני גם יודע שדעותיי אינן מקובלות בלשון המעטה ב"עולם הדתי" האורתודוקסי הפרו-נוצרי. יודע אני שיחיד ועני אני, לצד עוד כמה יחידים בודדים, שאינם משלימים עם המציאות העגומה, ואינם מוכנים לשבת בחיבוק ידיים בראותם את שיבושי הדעת החמורים ואת חילול ה' העצום שגורם ה"עולם הדתי" בימינו, אשר בוחר לזהם את עצמו בהשקפות ובמאפיינים נוצריים-אליליים כֹּה רבים, עד שאור דת האמת כמעט כבה כליל מרוב הצלמים שטימאוהו בהם. הדת שהם מייצגים ומשקפים אינה דת האמת, ושיבושיה ועוולותיה רבות מִסְּפוֹר.


וכדי להמחיש את איתנות דעתי, אספר סיפור קצר שסופר לי על הרב אהרן חמדי ז"ל. יום אחד הלך אחד מקרוביו לבקר אותו בבני-ברק, ובראותו את המוני צאצאי המינים עדרים-עדרים לובשי שחורים ועוטי גלימות כומרים, כנראה חלשה דעתו, והוא פנה לרב אהרן ושאל אותו: "אולי אנו טועים? אולי באמְּצֵנו את מחשבתו הזכה של הרמב"ם אנו שוגים? שהרי רוב העולם הדתי במקרה הטוב מבטל את דעתנו במחי-יד, ובמקרה הפחות טוב רודף אותנו עד חורמה... אולי אפוא אנו טועים? והרי אנו כל-כך מעטים?!".


הרב אהרן חמדי השיב לו במשפט אחד: "אברהם אבינו יחיד היה, וכי יעלה על דעתך שאברהם אבינו טעה?". וזאת מהותו של האדם היהודי האמתי שרגלי אבותיו עמדו באמת למרגלות הר סיני וראו ושמעו את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן. כלומר, מהותו של איש האמת היא נאמנותו להשקפות האמת עתיקות היומין, עד שכל הרוחות האירופיות הפרו-נוצריות שנושבות בזעף סביבנו, אינן מנידות אותו ממקומו, וכמו שתוארה איתנותו של מרדכי היהודי במלחמתו בהמן הרשע (ה, ט): "וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ", כלומר לא עמד מפניו ואפילו לא זע מעט דרך הידור, וכך צריך לנהוג בעובדי אלילים.


והראש והראשון לעמוד איתן היה אברהם אבינו, אדם שנשׂא בשמחה את אוֹר האמת מתוך אהבה אדירה לבורא-עולם. והוא זכה, שלמרות שהיה יחיד בדורו, מיליארדי בני אדם בימינו קושרים את ייחוסם אליו: "כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (יש' נא, ב).


בחלק הבא נתמקד בשאלה: מהו העולם-הבא לדעת רבנו הרמב"ם?

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!