מדוע נצטווינו בתלמוד תורה?

העולם האורתודוקסי בימינו מתייחס ללימוד התורה כאל סגולה מאגית דמיונית. נדמה להם לצאצאי המינים, שלימוד תורתם האורתודוקסית האלילית פותח להם "שערי שפע" דמיוניים, או שהם "פועלים גדולות ונצורות בעולמות העליונים", וכן תמצאו אותם תמיד מכזבים ומנפנפים בהזיה שבזכות הבל פיהם המהביל והמהובל כל העולם כולו עומד – כאילו מלמוליהם העילגים יוצרים כביכול "כיפת ברזל" מעל לראשו של עם-ישראל ומעל כל העולם כולו, ולכן הם-הם החיילים האמיתיים שבזכותם אנחנו קיימים כאן בארץ-ישראל.


הזייתם הזו אינה נובעת רק מסכלות וטמטום שהנחילו להם אבותיהם ואבות-אבותיהם, אלא לא פחות ובעיקר כדי לשרת את האלהים האמיתיים של צאצאי המינים: אלהי הכסף והזהב, אלהי התאוות וההזיות, אלהי ההבל והתועבות. כלומר, כדי להתעות ולשכנע את זולתם שהם ראויים למימון מלא וּפטוּרים ממסים ומחובות חברתיות ומוסריות (כגון שירות בצה"ל), הם צריכים להוכיח את "נחיצותם" ואת התועלת "העצומה" שהם מביאים לעם-ישראל...


לפיכך הם זועקים השכם והערב שלימוד תורתם הפרו-נוצרית מושיע ומגן על עם-ישראל! וכל החרדה הגדולה שלהם על "לימוד התורה" וכל זעקות הקוזאק הנגזל שלימוד תורתם מושיע ומגן על עם-ישראל, כולן נועדו למטרה אחת בלבד: לשמֵּר ולהנציח את ההצדקה הדמיונית שלהם להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים – בדיוק כמו הכומרים הנוצרים.


נמצא אפוא, שתורתם היא תורה פרו-נוצרית בשלושה היבטים מרכזיים:


1) הפיכת התורה הקדושה לסגולה מאגית דמיונית, ועל כך נרחיב בפרק הבא; 2) סילוף עיוות ושכתוב התורה בכיוונים מאגיים אליליים. כלומר, הם עשו שתי רעות: גם מחקו וביטלו כפרו וביזו את יסודות הדת המחשבתיים, וגם העמיסו על עצמם הזיות ואמונות תפלות פרו-נוצריות כפרעושים על חמורים: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת-בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (יר' ב, יג); 3) עיוות התורה לכיווני מאגיה ואלילות נועד לא רק לשלוט ולרכז את ההמון אחר התהו וההבל, אלא גם לתרגם את השליטה הזו בהמונים להפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, בדיוק כמו בנצרות.


נרחיב עתה מעט בעניין ההיבט השני לעיל, דהיינו עיוות התורה באמצעות מחיקה וכפירה ורמיסת יסודות הדת המחשבתיים וכן באמצעות העמסת הזיות ואמונות תפלות פרו-נוצריות: ובכן, הדרך המרכזית של המינים וצאצאיהם לעוות את התורה באלף השנים האחרונות, הייתה על-ידי התבוננות מאגית אלילית בתורה ובספרות חז"ל. כלומר, המינים וצאצאיהם החליטו לפרש כפשוטם: גם את פסוקי התורה המגשימים גם את מעשה בראשית וגם את כל שאר משלי התורה והנבואה. לפיכך, כמעט תמיד רש"י וממשיכי דרכו הצמידו לפירושי המקראות את פשטי אגדות חז"ל כפרשנות לפשטי המקראות! הם תמיד בוחרים מרצונם בפרשנות מאגית על-פני פרשנות לוגית ורציונלית, ולא רק כדי לעוות את התורה, אלא גם כדי לטמטם את צאן מרעיתם כדי שלא יזהו את הרשעות המינות והאלילות שבידם.


אגב, זו הסיבה שהם קוראים לכל דבר שיש בו רק ריח של דעת והשקפה נכונה: "פילוסופיה", ואף מגַנים אותה מאד ("הפילוסופיה הארורה"), וכל החרדה הזו נועדה להרחיק את ההמון מרכישת השׂכלה וכלים מדעיים, שבהם יוכלו להבחין בין אמת לשקר ובין צדק להזיה.


כמו כן, כאשר הם פירשו את ספרות חז"ל, הם בחרו תמיד לפרש את אגדות חז"ל כפשוטן, הם אימתו את כל ההזיות והדמיונות שבפשטי האגדות והמדרשים לכל סוגיהם, החדירו את ההזיות העולות מפשוטם לדת משה, ואף הפכו אותן ליסודות השקפות הדת. במאמריי על רש"י הבאתי לכך דוגמאות לרוב, וכמעט כל ההזיות שעם-ישראל האורתודוקסי נוהה אחריהן בימינו, מקורן באופן ישיר או עקיף בפירוש רש"י ובשיטות המינים. אך לא רק רש"י, גם ממשיכי דרכו המשיכו בהזיה הזו. דוגמה ידועה ומפורסמת לדרך זו, היא האמונה בעילויי הנשמות, אשר נובעת מאימוץ פשט אגדה והבנתה כפשוטה, אגדה שהינה זיוף וסילוף גמור ומוחלט (ראו מאמרי: "עילוי נשמות לדעת הרמב"ם – הזיה או מציאות?").


ויתרה מזאת, הם לא רק בחרו מרצונם להתבונן באגדות חז"ל ובכל דבריהם בדרך מאגית אלילית, באינספור מקרים הם גם העזו לסלף לעוות ולזייף את ספרות חז"ל, בין בשינוי משפט שגורר למאגיה ולאלילות, ובין במחיקת הרחקת הגשמה או כל השקפה של חז"ל אשר מנוגדת או סותרת את שאיפותיהם הזרות ואת השקפות המינות, אשר היו והינן אחוזות בחוזקה בידם. כ-1500 פעמים בפירושו לתלמוד רש"י מודה שהוא משכתב את הטקסט! ומצאתי מקומות רבים נוספים חמורים מאד, והבאתי דוגמאות לכך במאמריי על רש"י. אך לא רק רש"י, גם ממשיכי דרכו המשיכו בשיטת הזיופים והסילופים, ואפילו את נוסח התפילה הם עיוותו, ראו לדוגמה מאמרי: "מדוע צאצאי המינים סילפו את ברכת המינים?".


השאלה הגדולה שקמה וניצבה היא: האם לא הייתה להם ברירה? האם כל מי שלומד תלמוד בהכרח יגיע למינות לאלילות ולתועבה? ובכן, אם התשובה היא כן, הרי שחז"ל הם פושעים גדולים אשר חובה למחות את שמם מספר החיים, ולשרוף את כל ספריהם! שהרי לפי הנחה זו הם הניחו תקלה גדולה ועצומה לפני עם-ישראל! ברם, ברור שהתשובה היא לא, לא כל מי שלומד תלמוד יגיע בהכרח למינות ולתועבה, והראיה היא שרס"ג הרמב"ם והרי"ף ועוד רבים מקרב הגאונים והבאים אחריהם למדו תלמוד (בלי פירוש רש"י), והגיעו למסקנה הפשוטה והברורה שאין להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, אין ללמוד מפשטיהן מאומה, וחלקן אף יש לדחות כליל (ובעניין זה ראו מאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם").


ויתרה מזאת, מי הכריח את המינים וצאצאיהם לעקם את מקראות התורה? וכי הקב"ה נתן לנו את התורה והכריח אותנו להשתבש בה בהבנות מעוותות? האם הנוצרים שעיוותו את לימוד התורה הנביאים והכתובים – האם הם היו מוכרחים ואנוסים להגיע להגשמה למאגיה ולאלילות? ברור שלא! הבנותיהם העקומות והעקושות של הנוצרים אינן מלמדות חלילה על-כך שהתורה פגומה או מתעה, אלא הם אלה אשר בחרו לעקם ולעוות אותה לצרכיהם. ראיה גדולה וחשובה נוספת יש להביא מתרגום אונקלוס, אשר מרחיק באופן עקבי מן ההגשמה, ורש"י וחבר מרעיו בחרו מרצונם לדחות את פירושיו ושיטתו, ואימצו להם דרכי פרשנות מגשימים מובהקים! ובמלים אחרות, המינים וצאצאיהם לא התדרדרו למינות בגלל שהתורה נקטה בלשונות מגשימים, אלא מתוך בחירה ללכת בדרכי המינות האלילות והתועבה.


נמצא, שכמו שהנוצרים שיבשו את התורה הקדושה לכיוונים מאגיים אליליים מתוך בחירה, כך המינים וצאצאיהם שיבשו עיוותו זייפו וסילפו את התורה ואת ספרות חז"ל מתוך בחירה. אין להאשים את התורה או את חז"ל חלילה בכפירתם של המינים או הנוצרים, ולא רק בגלל שמדובר בחילול שם שמים איום ונורא, אלא לא-פחות-מכן בגלל שאסור באיסור חמור ללמד עליהם זכות או לאהוב אותם, ואף חובה בימינו להוקיע אותם בכל דרך אפשרית, וכבר ביארתי בהרחבה את ההלכות אשר נוגעות למינים במאמרי: "וכל המינים כרגע יאבדו".


למדנו אפוא, שהמינים והנוצרים באו ללימוד התורה וספרות חז"ל כאשר הם כבר משוחדים לדרך מסוימת: דרך התאווה והזימה דרך האלילות והתועבה. הם בחרו מרצונם שלא ללכת אחרי השׂכל הישר ואחרי יסודות הדת המחשבתיים המפורשים בתורה והמסורים באומה (כגון ייחוד ה'), והחליטו מרצונם לעקם את התורה וספרות חז"ל כדי שיתאימו ואף יחזקו את שאיפותיהם וסטיותיהם האפלות. ובמלים אחרות, כאשר הם באו לפרש את התורה וספרות חז"ל, הם עשו זאת מתוך מגמה לעוות לסלף ולזייף כדי לחזק ולהעמיד את דתם החדשה.


בדרכים אלו, המינים וצאצאיהם הפכו את עם ה' באלף השנים האחרונות ל"עם סכל ונבל", מלא וגדוש בהזיות אליליות, אשר מחלל שם שמים באופנים הקשים ביותר, עד שהוא גורם לכל המתבונן בו לתיעוב עמוק, ובצדק, כי המינות שבידם ארורה ומכוערת מאד, ומידותיהם והשקפותיהם הרעות משחיתות מאד וגורמות נזק אדיר לעם ישראל ולעולם כולו.


"וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם" (יח' כ, כה).

"כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד, י).


א. תפישת התורה כסגולה מאגית


תפישת התורה כסגולה מאגית, גם ללא סילופה עיוותה ושכתובה ואפילו ללא הפיכתה לקורדום חומרני להפקת טובות הנאה – הינה כפירה בתורה, שהרי כל מי שנדמה לו שלימוד התורה נועד לשמש כלי מאגי ל"הורדת שפע" או לשמירה או לרפואה או לתועלת חומרית כלשהי בעולם-הזה, כופר בתורה ובתכליתה הטהורה להביאנו לחיי העולם-הבא: חיי עולם נטעהּ בתוכנו, ולא לשום תועלת חומרית, וכמו שפוסק רבנו בהלכות מזוזה (ה, ה):


"אבל אלו שכותבין בה [במזוזה] מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא, שאלו הטיפשים [=רש"י וממשיכי דרכו, שהורו לכתוב בתוך המזוזה שמות שונים] לא די להן שביטלו המצוה, אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאלו הוא קמיע להניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל [=שוב רש"י וממשיכי דרכו] שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".


ואם כך הוא דינם של מי שהפכו את מצות המזוזה לקמיע להנאת עצמם, מה יהיה דינם של אלה אשר הפכו את מצות לימוד התורה לסגולה ולקמיע מאגי להנאת עצמם? שהרי לשיטתם לימוד התורה נועד לשמירה לרפואה ולהגנה ולהורדת "שפע"! בדרך עקלקלה זו, הם הפכו כל מצוה טהורה וכל יסוד תורני לקרדום לקמיע ולכישוף מאגי דמיוני, ואף עיוותו לחלוטין את דת משה הטהורה, והחדירו לתוכה מאות מאפיינים נוצריים אליליים מאגיים בהמיים ותועלתניים, עד שהפכנו להיות עם סכל ונבל, אשר כל רואיו נגעלים ממעשיו.


ובעניינים אלה הרחבתי במאמריי: "האם התורה מגינה ומצילה?", "תורה מגנא ומצלא".


לימוד דת האמת הוא מצוה גדולה וחשובה, לא בגלל שאנחנו פועלים ישועות בעליונים או בתחתונים, ולא בגלל שיש השפעה מאגית ללימוד שלנו על עם-ישראל, אלא מפני שה' ציווה אותנו ללמוד את דרך האמת! כדי שנדע היאך לקיים את מצוותיו ואת תכליתן, וכדי שנתבונן בהן ובבריאה ונתרומם לידיעתו ולאהבתו! מטרת התורה היא אפוא, לרוממנו לידיעת ה' ולאהבתו, למלא את ייעודנו כ"עם חכם ונבון", לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובסוף הדרך, בזכות רוממות המחשבה וההתנערות מהבהמיות, לזכות גם לחיי העולם-הבא.


ב. אימתי הם משמחים?


בפרקים הבאים נלמד על חובת תלמוד תורה, וכוונתי לתורת אמת בלבד, אשר עליה נאמר בתהלים (יט, ט): "פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", וכבר דרשו: אימתי הם משמחים? כאשר הם ישרים! כלומר, כאשר לומדים תורת אמת, ולא הזיה פרו-נוצרית מעוקמת ומעוקשת כתורתם של צאצאי המינים, אז האדם שמח והנפש מתענגת על מושגי האמת. אולם, לימוד הזיות פרו-נוצריות אינו משמח ומענג את הנפש, ולכן הם זקוקים לטובות הנאה כדי להחזיק בלימוד "תורתם"... כלומר, בלעדי טובות ההנאה, כגון: כסף, כבוד, שׂררה, פטור מפרנסה וצבא, בריחה מעבודות הבית, או ההזיה שהם "פועלים גדולות ונצורות" – בלי איזו-שהיא טובת הנאה דמיונית הם לא יחזיקו מעמד בהזיותיהם! מנהיגי צאצאי המינים יודעים זאת היטב, ולכן הם מרימים חומות גבוהות ובצורות סביבם, כגון בהפחדות מן הצבא ומכל מה שמחוץ לעריהם הטמאות. כמו כן, כל מי שפורש מהם יושבים עליו שבעה כאילו הוא מת במיתה משונה, וכל זאת כדי להקשות על היציאה מחברתם הסגורה והמסוגרת, כי רק בודדים מסוגלים גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה רגשית להתנתק לחלוטין מחיק המשפחה.


כל החרדה הזו שלהם נובעת מכך שתורתם אינה תורה, ולכן היא אינה יכולה לשמש תבלין בפני ייצר הרע, להיפך, הזיותיהם האליליות הינן עצים יבשים ושדופים לאש התאווה. ובמלים אחרות, כל אחיזה בהזיות מטבעה היא רעועה מאד, וכך היא אחיזתם בתורתם הדמיונית, אחיזת קנה רעוע ורצוץ. וזו הסיבה שבימינו, בימי הקורונה, צאצאי המינים מתעקשים בכל מחיר להמשיך ולהותיר את בתי המדרש שלהם פתוחים, ומוסיפים להתקהל בבתי כנסיות צפופים, ולקיים את כל טקסיהם והזיותיהם אשר להם הם קוראים "דת" – כי הם מעדיפים לחלל שם שמים (הם כבר רגילים לכך), מאשר לקדש שם שמים במילוי אחר הנחיות הבריאות ובמתן דוגמה אישית לכל עם-ישראל כיצד יש לנהוג בעת של צרה וצוקה.


כלומר, דווקא צאצאי המינים הם גדולי העבריינים אשר כופרים בהוראות הבריאות והזהירות, כי הם מבינים היטב, שאמונתם כל-כך רעועה ורצוצה עד שאם הם יסגרו את כנסיותיהם ויחדלו מהתכנסויותיהם – רבים מהם יעזבו את הזיותיהם, לא בגלל שהם מבינים שמדובר בהזיה באלילות ובתועבה, אלא בגלל שהשפעתם ואחיזתם של כומריהם בהם תתרופף וכבר לא תהיה להם הזיה להגן על הזיותיהם, ואז הם ייצאו לחיי ההוללות התאוות והתועבות, וכבר לא יסתפקו בחיי הסכלות התאוות וטובות ההנאה שבעולמם של צאצאי המינים.


ג. מהות המינות ותכליתה


השקפות העבודה-הזרה שבידם השתרשו מאד והפכו להיות יסודות אמונתם ודתם, כגון ההזיה שלימוד תורתם "פועל גדולות ונצורות" או שגדוליהם הנגעלים הינם כאלהים בעלי כוחות ויודעי נסתרות. לפיכך, ציוויי התורה והשֵּׂכל הישר לחדול ממצוות מסוימות דרבנן בעת הזו (בתקופת הקורונה כגון תפילה במניין), בשל העקרונות הנעלים של הצלת נפשות וקידוש שם שמים – כל ציוויי התורה והדעת הללו נרמסו ונדרסו על-ידי העבודה-הזרה שבידם! והמה ממשיכים בתעלוליהם, וקוראים בגלוי להתקהל בכנסיותיהם ולהמשיך בסדר יומם האלילי שהם רגילים בו. גדולי המינים מבינים, שוויתור על העבודה-הזרה שבידם, משמעו וויתור על שלטון ושׂררה ועל כוח פוליטי חברתי וכלכלי, שהרי באמצעות הזיות מאגיות אליליות הם שולטים ומתמרנים את ההמון לפעול כרצונם, למי לתרום, למי להצביע, ממי לקנות, וכו'. כך שוויתור על עבודה-זרה משמעו וויתור על כוח כלכלי עצום ואינסוף טובות הנאה.


וזו מהות המינות, העדפת התאוות התועבות וטובות ההנאה על-פני דת האמת, תוך עטית מסכה שקרית של גדלות ורוממות "דתית" דמיונית, בדיוק כמו כומרי הנוצרים; והוכחתי זאת במאמרי: "וכל המינים כרגע יאבדו", בעניין ביטחונם שלא רק שהם אינם חוטאים ופושעים, להיפך, לפי דמיונם הם צדיקים וחסידים, ושיטתם היא פסגת הפסגות של היהדות.


עטית מסכה של גדולה ורוממות באה לידי ביטוי בעיקר על-ידי החמרה וסגפנות, ולכן רבנו פוסק בהלכות שבת (ב, ג) שמי שמתעקש שלא לחלל שבת לחולה שיש בו סכנה, הוא בגדר מין! ומדוע? מפני שזו מהות המינות! דהיינו החמרה דמיונית בהלכות התורה כנגד התורה! תוך דריסת ורמיסת כל היגיון בריא ושכל ישר, ותוך חילול איום ונורא של שם שמים – וכל זאת במטרה ליצור רושם חיצוני והילה מדומה של גדולה, שתביא ליראה ולהערצה.


מגמת ההחמרה היא מגמה פרו-נוצרית מובהקת, אשר נועדה להציג את ההולכים בה כאילו הם היו "מלאכים עלי אדמות", אשר אינם זקוקים למאומה מן העולם-הזה, ולכן הם "מעל הטבע" ולכן הם גם "מעל ההלכה" ו"מעל התורה". ההזיה הזו נועדה להחדיר בקרב הרואים או השומעים יראה והערצה כלפי אותם כומרי-דת אשר ביטלו את כל דרישות החומר כמשה רבנו – ולכן חובה עלינו לממן אותם (כמו שמממנים את הכומרים הפדופילים וכן את ממסד הכנסייה הנוצרית הרקוב והזימתי), וחובה עלינו להעניק להם פטוֹרים מחובות חברתיות, כלכליות ומוסריות, וכתבתי על עניין זה במאמרי: "על סכין של מילה ומגמת ההחמרה".


קצרו של דבר, מהות הנצרות והמינות היא יצירת מצג-שווא של גדולה ורוממות, אשר נועד לטעת בהמונים יראה והערצה כלפי בשר ודם, ואז, לנצל את היראה וההערצה הזו ולשלוט ולתמרן ולעשוק את ההמונים להפקת רווחים וטובות הנאה – ואם זו היא המטרה, מדוע שהם יקיימו את מצוות התורה? והלא הן רק כלי ואמצעי להשגת מטרות שליטה וטובות הנאה, ובכל מקום שמצוות התורה מתנגשות או סותרות את מטרותיהם הנלוזות, מצוות התורה יבוטלו, יעוקמו, יעוקשו, ויעֻוותו, עד שהן ישרתו את מאווייהם השפלים. בדרך זו, צאצאי המינים טימאו את דת משה הטהורה, והפכו אותה מדת צדק ואמת, לדת שקר ותועבה.


נחתום פרק זה בדברי רבנו בהלכות שבת (ב, ג) שהזכרנו לעיל:


"ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר: 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם' [ויק' יח, ה] – ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים, שאומרים שזה חילול ואסור, עליהם הכתוב אומר: 'וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם' [יח' כ, כה]".


נעבור עתה לעיין במצות תלמוד תורה, וכוונתי לתורת אמת קדושה וטהורה זכה וברה.


ד. הגדרת מצות תלמוד תורה


רבנו מגדיר את המצוה הזו בספר המצות, וכֹה דבריו:


"והמצוה האחת-עשרה, הוא הציווי שנצטווינו ללמֵּד חכמת התורה וללוֹמדה, וזה הוא הנקרא תלמוד תורה, והוא אמרו: 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ' [דב' ו, ז]. ולשון ספרֵי: 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ' – אלו תלמידיך. וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר: 'וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים' [מ"ב ב, ג]. ושם [בספרֵי] אמרוּ: 'וְשִׁנַּנְתָּם' – שיהיו מחודדים בתוך פיך, כשאדם שואלך דבר לומר לא תהא מגמגם לו, אלא תהא אומר לו מיד. וכבר נכפל ציווי זה כמה פעמים: 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם' [דב' יא, יט], 'וּלְמַדְתֶּם אֹתָם' [דב' ה, א], 'וּלְמַעַן יִלְמְדוּ' [דב' לא, יב] – והזירוז על מצוה זו והחריצות עליה מפוזר בהרבה מקומות בתלמוד. ואין הנשים חייבות בה, שהרי נאמר בה: 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם' [דב' יא, יט], אמרוּ [קידושין ל ע"א]: בניכם ולא בנותיכם".


ה. מי חייב ומי פטור מתלמוד תורה?


רבנו פותח את הלכות תלמוד תורה בבירור השאלה: מי חייב ומי פטור מתלמוד תורה? וכֹה דבריו שם (א, א): "נשים ועבדים פטורין מתלמוד תורה. אבל קטן אביו חייב לְלַמְּדוֹ תורה, שנאמר: 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם' [דב' יא, יט]. ואין האשה חייבת ללמֵּד את בנה, שכל החייב ללמוֹד חייב ללמֵּד".


למדנו אפוא, כי גם קטן אשר עדיין לא הגיע לגיל שלוש-עשרה, אם הוא כבר מסוגל להבין בשׂכלו מוּסרים, הלכות והשקפות בסיסיות, אביו חייב מן התורה ללמדו תורה, וכמו שאומר מָרי שם: "הכא מיירי רבנו בחיוב דאורייתא, שאביו חייב ללמדו, ומקורו בקידושין (כט ע"ב): ללמדו תורה מנלן? דכתיב: 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם'. והוא משיתחיל [הבן] להבין עניין הדברים שהוא לומד – אז חיוב האב מן התורה". ובהמשך הפרק רבנו מלמד, כי חובה מדרבנן ללמד את הבן לדקלם פסוקים ועניינים מעת שהוא מתחיל לדבר.


בעניין דברי רבנו בהלכה: "ואין האשה חייבת ללמֵּד את בנה, שכל החייב ללמוֹד חייב ללמֵּד", אומר מָרי שם: "והדברים פשוטים וברורים: [...] כל שאחרים חייבים לְלַמְּדוֹ עשוי ועתיד הוא להגיע לידי חיוב, כי מה שחייבה תורה לְלַמְּדוֹ הוא כדי שכאשר יגיע זמן חיובו יוכל לקיים חיובו, לאפוקי נשים ועבדים שאינם עתידים כלל להגיע לידי חיוב". ודבריו תמוהים, שהרי עבד עברי לאחר שחרורו חייב בתלמוד תורה, ועבד כנעני לאחר שהתגייר והשתחרר דינו כגר צדק והוא חייב בכל המצוות ובכללן גם במצות תלמוד תורה. אלא, רבנו אומר בהלכה: "שכל החייב ללמוֹד חייב ללמֵּד", כלומר כל מי שבמצבו הנתון חייב ללמוֹד חלה עליו חובה גם ללמד, וברור שנשים לעולם לא יהיו חייבות ללמוד לפיכך הן לעולם לא יהיו חייבות ללמד.


ו. חובת לימוד הבנים ובני הבנים


אדם חייב ללמד את בנו ואת בן-בנו תורה, וכך פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, ב):


"כשם שאדם חייב ללמד את בנו, כך הוא חייב ללמד את בן-בנו, שנאמר: 'וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ' [דב' ד, ט]. ולא בנו ובן-בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף-על-פי שאינן בניו, שנאמר: 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ' [דב' ו, ז]. מפי השמועה למדו, בניך אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר: 'וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים' [מ"ב ב, ג]".


בעניין התלמידים הקרויים בנים, רבנו מבאר במורה (א, ז), כי מי שלימד אדם השקפה אמיתית כאילו ילד את אותו האדם, מפני שהוא הנחיל לו השגה שׂכלית, וכֹה דברי רבנו במורה שם: "והנה לפי העניין הזה, מי שלימד אדם איזה דבר ואָצל לו השקפה כאילו יָלַד את אותו האדם, מפני שהוא בעל אותה ההשקפה ["וכדברי חז"ל: כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (מָרי)], ובעניין זה נקראו תלמידי הנביאים: 'בְנֵי הַנְּבִיאִים' [מ"ב ב, ג]". ולעיון נוסף בעניין זה ראו מאמרי: "בעל חיים בצורת אדם ותבניתו".


עוד פוסק רבנו שם (א, ג): "אם כן, למה נצטווה על בנו ועל בן-בנו? להקדים בנו לבן-בנו, ובן-בנו לבן-חברו. וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד בן-חברו אלא בחינם".


נשים לב, כי הלכה ב עוסקת בלימוד תורה באופן כללי, תורה-שבכתב ותורה-שבעל-פה, אולם, הלכה ג עוסקת בסופה רק בתורה-שבכתב, שהרי אין ללמֵּד תורה-שבעל-פה בשכר, וכמו שפוסק רבנו בהלכה ט: "מקום שנהגו ללמד תורה-שבכתב בשכר – מותר ללמד בשכר, אבל תורה שבעל-פה אסור ללמדהּ בשכר", וכאשר נדון בהלכה זו נבארה בהרחבה.


עוד למדנו מסוף הלכה ב, שהאדם אינו חייב לשכור מלמד לבן-חברו, אך אם אין לבן-חברו מורה שילמדוֹ תורה, והוא יודע ומסוגל ללמדו, חובה עליו ללמדו בחינם, ואם מנהג המקום ללמד תורה-שבכתב בשכר, הוא גם רשאי לדרוש שכר מאבי-הבן. ברם, נראה ברור, כי אם אבי-הבן עני (מציאות שהייתה רווחת מאד באלפי שנות הגלות), אין למלמד לתבוע שכר בעבור הלימוד, וירא ויפחד מבורא-עולם וילמֵּד את בן-חברו בחינם.


מָרי מעיר שם, שבעניין חובת הלימוד בנו קודם לבן-בנו, אבל בעניין חובת שְׂכירת מלמד לבנו או לבן-בנו (כאשר אינו יודע או אינו יכול ללמד בעצמו) אין קדימות לאחד מהם, וזה לשונו: "ומפרש רבנו, דבנו ובן-בנו שקולים כאחד הואיל ושניהם מפורשים במקרא, אלא דכסדרן בנו קודם [כלומר לפי סדר התורה בנו קודם לבן-בנו: "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי-בָנֶיךָ"]. אבל בעניין החיוב לשכור מלמד לבן-בנו שניהם שווים". כמו כן, מָרי מלמד מאין רבנו למד שחובה לשכור מלמד לבנו ולבן-בנו, וזה לשונו: "ולמד רבנו דחייב ללמדם בשכר ממה ששנינו בברייתא (כט ע"א): האב חייב בנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וכו'. וכשם דלמולו ולפדותו ולהשיאו אשה כרוכים בהוצאה כספית, כך ללמדו תורה. ובן-בנו [...] הוקש לבנו".


יוסוף קארו שם, מסתפק בדינו של בן-בתו: מדבריו עולה שהטעם שהסב חייב בבן-בנו הוא משום שהסב נתחייב באביו של בן-בנו, כלומר, הוא מניח שחיובו של האדם בבן-בנו נובע מכוח חיובו בבנו. לפי הנחתו זו הוא תמה: האם בן-בתו קודם לבן-חברו? שהרי האדם לא נתחייב ללמד את אבי-בן-בתו, דהיינו את חתנו, ואולי בגלל זאת בן-חברו עדיף על בן-בתו?


והנה דברי יוסוף שם: "אבל הא מספקא לי, אי בן-בתו קודם לבן-חברו, דאפשר דאין קודם לבן-חברו אלא היכא דנתחייב באביו, אבל גבי בת דליכא למימר הכי לא".


מָרי מסביר שם שדברי יוסוף משובשים: "ודבריו תמוהים, דבן-בנו אינו מפני שנתחייב באביו, אלא דהכי אמר רחמנא". כלומר, התורה קבעה את חיובו של האדם בבנו ובבן-בנו באמרהּ: "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ", וקארו "הגאון" לא ידע ולא יבין פסוקי תורה מפורשים, ומסורת תורה-שבעל-פה שהייתה שגורה בפי חז"ל הייתה רחוקה ממנו. לפיכך הוא נאלץ להיגרר להמצאה הלכתית דמיונית מייגעת אשר לפיה חיוב בן-הבן נובע מחיוב האב.


מָרי חותם שם: "ונראה דבן-בתו קודם לבן-חברו כדקיימא לן בכל דוכתא: עניי ביתך קודמין. ולא משום טעם אחֵר, דכבר פשטו חז"ל דבני-בנות אינן כבנים כדאיתא בבראשית רבה (צד, ו): אמר ר' יהודה ב"ר אלעאי: בנות-בנים הרי הן כבנים, ובני-בנות אינן כבנים".


ז. מה יעשה אדם שאביו לא לימדו תורה?


רבנו פוסק, שמי שאביו לא לימדוֹ תורה, חייב מן התורה ללמוד תורה מגיל שלוש-עשרה. ברם, אם יזכה להכיר בחשיבות לימוד התורה לפני גיל שלוש-עשרה, הוא חייב מדרבנן ללמוד תורה עוד לפני גיל שלוש-עשרה, וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, ד):


"מי שלא לימדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שנאמר: 'וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם' [דב' ה, א], וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואין המעשה מביא לידי תלמוד".


רבנו פוסק כאמור, שקטן חייב מדרבנן ללמוד תורה מהרגע שבו הוא יכיר בחשיבות לימוד התורה. ויש להבין: מדוע רבנו כורך את החובה הזו עם חשיבות הקדמת התלמוד למעשה? ובכן, הבנת חשיבות הקדמת התלמוד למעשה היא למעשה ההכרה בחשיבות לימוד התורה, ובמלים אחרות, ההכרה בחשיבות לימוד התורה היא ההבנה שהוא נחוץ והכרחי כדי להבין לשמור לעשות ולקיים! ולכן, ברגע שהקטן מבין שהוא חייב ללמוד כדי שיידע כיצד לקיים את המצוות כאשר הוא יהיה בן שלוש-עשרה, מאותו הרגע הוא חייב מדרבנן בלימוד תורה.


היסוד החשוב הזה, שיש להקדים את התלמוד למעשה, חשוב לכל אדם ולא רק לילד הקטן שאין לו מי שילמֵּד אותו. אלא, על כל אדם להבין, שלימוד התורה נחוץ לו כדי להביא אותו לידי עשייה ולידי עיצוב אורחות חייו הנהגותיו והליכותיו. ובמלים אחרות, לימוד התורה לא נועד לשמש ככישוף מאגי דמיוני אשר פועל "גדולות ונצורות" בשמים (וכבר אמרנו לעיל שמטרתם הסופית היא הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים), אלא מדובר בכלי מעשי והכרחי מאין כמותו, אשר נועד לרומם אותנו לתובנות ולידיעות אשר יעצבו את חיינו ומעשינו, ובסופו של דבר, גם למלא את ייעודנו להיות "עם חכם ונבון" אשר קורא בשם ה' אל עולם.


והנה לפניכם גם פירושו של מָרי שם:


"אף-על-פי שאין שום חיוב על הקטן עצמו, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, וקטן אוכל נבלות אין בית-דין מצֻווין להפרישו, וחינוכו מוטל על אביו – [אולם,] כאן כשאין לו אב, הטילו עליו חז"ל מדבריהם בלבד, כאשר יגיע לידי הכרת חשיבות הלמידה לצורך המעשה, שילמד, כדי שכאשר יגיע לידי חובת העשייה, דהיינו בן שלוש-עשרה שנה ויום אחד, יידע היאך לעשות, כי ללא ידיעה אין עשייה. וקרא דמייתי רבנו, לא להוכיח חובת הלמידה הביאוֹ, כי כאמור אין שום ציווי לקטן, אלא, שכל שמירה דהיינו לא תעשה, ועשייה דהיינו עשה – לא ייתכנו ללא הקדמת הלמידה. ועל זה ממשיך: 'וכן אתה מוצא' שבכל מקום מזהירים חז"ל על הלמידה, כי עשיית דבר ללא למידה אין העשייה כתקנה [...] ולא קשיא מידי אי-נוחות הכס"מ".


מדוע יוסוף בקשיש חש ב"אי נוחות"? ובכן, הבה נבחן את דבריו שם: "וכן אתה מוצא, תיבת 'וכן' אינה נוחה לי, ויש ליישב דהכי קאמר: אף-על-פי שלא לימדו אביו חייב ללמֵּד עצמו, ותדע שהוא מצֻווה בכך, שהרי מצינו בכל מקום קודם תלמוד למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה, ומאחר שהוא חייב לעשות הוא חייב ללמוד". לא נוח לו ליוסוף, כי הוא שגה לחשוב שהפסוק שרבנו מצטט בהלכה, מלמד שיש חיוב מן התורה על הקטן ללמוד תורה! וזו אי-הבנה חמורה במצוות התורה וכלליה, שהרי אין שום חיוב מן התורה אשר חל על הקטן.


כלומר, לפי הבנתו של יוסוף, אם הפסוק שרבנו מצטט בהלכה מלמד על חיוב מן התורה, מדוע רבנו אומר "וכן"? שהרי המשך ההלכה הוא המשך ישיר לציווי שבפסוק ולא עניין נוסף! אלא, שיוסוף בקשיש נתעוור מן האמת, ואם הוא היה נכשל ונחבל בהבנת דברי רבנו לעתים רחוקות, מילא, אך שוב ושוב הוא משבש ומעקש את פסקי רבנו, ודי בכך כדי להורידו מגדולתו המדומה כ"גדול מפרשי רבנו". נמצא, שלא רק שהוא התעה את עם-ישראל אחרי התוהו ההבל והביא עלינו חרון-אף מלפני ה' יתעלה (ראו מאמריי: "האם השו"ע הוא שמונים אחוז רמב"ם?", "תגובה למאמר: האם השו"ע הוא שמונים אחוז רמב"ם?"), הוא גם שיבש את ההלכה בפירושים עקושים ויקושים ומייגעים, והסיח את דעתנו מדרך האמת.


נחתום פרק זה בפסק רבנו בעקבות חז"ל בהלכות סנהדרין (יא, ו), ביחס לחומרת המתעים את העם אחר ההבל: "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".


ח. הוא ובנו צריכים ללמוד תורה – מי עדיף?


מה יעשה אדם אם גם הוא וגם בנו לא למדוּ תורה? היכן ישקיע האב את המאמצים? האם ישקיע יותר בלימוד עצמו או בלימוד בנו? כדי להשיב על השאלה הזו, רבנו פוסק הלכה נוספת בהלכות תלמוד תורה (א, ה), וכֹה דבריו:


"היה הוא ללמוד תורה, ויש לו בן ללמוד תורה – הוא קודם לבנו. ואם היה בנו נבון ומשׂכיל מה שֶׁיִּלמד יותר ממנו – בנו קודם. ואף-על-פי שבנו קודם, לא יבטל הוא, שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו, כך הוא מצֻווה ללמֵּד את עצמו".


נשים לב, כי צאצאי המינים לא ידעו ולא יבינו, שהרי הם שיבשו את ההלכה והוסיפו בה מלה: "ואם היה בנו נבון ומשכיל להבין מה" וכו'. כלומר, הם הוסיפו את המילה "להבין", כי דימו שהמילה "משכיל" בהלכה היא תואר, ולא הבינו שמדובר בפועל כמו "וּמבין".


ויש מן המפרשים שהתפלפלו מדוע רבנו פוסק כדעת רב כזה או אחר בגמרא? ואיני יודע איך הרהיבו עוז לדון ולהשיג על פסיקתו של רבנו, כאשר מוחותיהם כל-כך ירודים ונבובים, שהרי אפילו ידיעת ה' לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, וסכלותם גרמה להם למחוק מספריהם את כל יסודות הדת המחשבתיים, והחדירו לדברי רבנו הזיות על גבי הזיות...


"מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה" (איוב יג, ה).


מכל מקום, מָרי מסביר את דרכו של רבנו בפירושו שם, וזה לשונו: "רבנו פסק כתנא קמא ולא כר' יהודה, ומפרש דתנא קמא מדבר במי שעדיין לא לָמְדוּ כלל, לא הוא ולא בנו, וטרם ידענו מי נבון יותר – הוא קודם לבנו. וסברא היא, דאם בנו נבון יותר – בנו קודם". ולמדנו מדבריו יסוד חשוב מאד, והוא שגם בענייני הלכה ומחשבה יש להפעיל את השכל הישר! ואף שיסוד זה ברור כשמש לכל אדם בר דעת, לצערי עיוותו את דת משה באופנים כל-כך חמורים באלף השנים האחרונות, עד שמה שהיה בהיר כשמש הפך להיות חתום וכמוס.


"הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (יש' ה, כ); ומה יהיה בסופם? "וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם, אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה, וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא" (יש' כט, יא).


ט. ילמד תורה או יישא אשה?


כדי להשיב על שאלה זו נעיין בהלכות תלמוד תורה (ה, ו):


"לעולם ילמד אדם תורה ואחר-כך יישא אשה, שאם נשא אשה תחילה אין דעתו פנויה ללמוד. ואם היה יצרו מתגבר עליו, עד שנמצא שאין לבו פנוי – יישא אשה ואחר-כך ילמד תורה".


נראה מהלכה זו, שהטוב ביותר שהאדם ילמד תורה לפני שהוא נושא אשה, ואפילו הוא בן שלושים וארבעים, לעולם יישא אשה לאחר שהוא למד תורה ולמד להנהיג את עצמו וביתו בדרכי התורה הצדק והאמת. ובמלים אחרות, רבנו לא לוחץ על האדם להתחתן, להיפך, הוא מעודד את האדם שלא ימהר להתחתן לפני ששכלל את נפשו ועיצב את דמותו הרוחנית.


ונראה שגם מָרי סבור כן בדעת רבנו, וזה לשונו בהלכות תלמוד תורה שם:


"כבר פלפלו רבים על תיבת 'לעולם' דליתא בש"ס, ונראה דכוונת רבנו בכל גיל, בין לפני שבע-עשרה שהוא עונת הנישואין כמו שכתב בהלכות אישות (טו, ב), בין אחרי כן [כלומר, לעולם ילמד תורה קודם שהוא יישא אשה, גם לאחר גיל שבע-עשרה]; ובכל מצב כלכלי, בין עני בין עשיר; ובכל מצב לימודי, בין שכבר למד מעט בין שטרם למד כלל".


וכך עולה גם מדברי רבנו בהלכות אישות (טו, ב–ג):


"האיש מצֻווה על פריה ורביה אבל לא האשה, ומאימתי יתחייב האיש במצוה זו? מבן שש-עשרה, מבן שבע-עשרה שנה, וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה – הרי זה עובר ומבטל מצות עשה. ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה, והיה מתיירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה – הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכל-שכן בתלמוד תורה".


נראה אפוא ברור, שרבנו מורה לאדם שלא לישא אשה עד שישכלל ויעצב את דמותו הרוחנית, כדי שיוכל להנהיג את עצמו וביתו בדרכי האמת והצדק. ורק אדם שזכה לזה לפני גיל עשרים, רק אדם כזה שלא נשא אשה עובר ומבטל מצות עשה. אבל אדם שטרם סיגל לעצמו מידות והשקפות וידיעות בתורה, מצֻווה קודם ללמוד תורה – וכל זה כאשר אין יצרו מתגבר עליו; אך אם יצרו מתגבר עליו – יישא אשה, כדי שלא ייפול בשוחת העבירות.


ויתרה מזאת, בהמשך ההלכה בהלכות אישות שם, רבנו פוטר את האדם לחלוטין ממצות פריה ורביה, אם הוא בוחר להקדיש את חייו לתורה ולהשקיע בה את כל כוחו ואונו:


"מי שחשקה נפשו בתורה תמיד, ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה, אין בידו עוון, והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו. אבל אם היה יצרו מתגבר עליו – חייב לישא אשה, ואפילו היו לו בנים, שמא יבוא לידי הרהור".


סוף דבר


נחתום בדברי חז"ל באבות (ב, ה): "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד", כלומר, לא יעלה על הדעת שאדם בור יהיה ירא חטא, ולא יעלה על הדעת שעם הארץ יהיה חסיד. וזאת בניגוד גמור ומוחלט להזיות שגידלונו עליהם, שהבורים ועמי הארצות הזקנים יכולים להיות יראי חטא או חסידים! והולכים אליהם כדי לבקש מהם ברכות, ומתייחסים אליהם כאילו היו חכמים גדולים ונעלים מאד, ולא מפריע לי שמכבדים את הזקנים, אבל כמעט תמיד הדבר גורר עמו להעריצם ולאמץ את כל הזיותיהם, וכך אנחנו שוקעים שוב ושוב בתוהו ובהבל.


וכמו שאומר מָרי על דברי רבנו במורה (א, נ): "וכאשר תתפשט מן התאוות וההרגלים", וזה לשונו שם: "והכוונה כשתצליח להשתחרר מן הדעות הקדומות שהולעטת בהם על ידי זקני בור או נשים בלות משחר עלומיך".


ולא אשכח זקן אחד, שהוא לכל הדעות אדם טוב ולבבי מאד, משכים ומעריב לבתי כנסיות ואפילו יודע לפתוח ספר תורה... אשר ביקרתי אצלו פעם אחת, ובאותו היום באה אליו אשה מבוגרת לנקות את ביתו, והוא התנפל עליה בחמת זעם עד שחששתי שמא יקבל התקף-לב, וכל החרדה והטירוף הזה בגלל שנעלם לו איזה קולפן ירקות שהיה שייך לאשתו המנוחה, והוא ראה בחלום שהעוזרת המסכנה הזו היא-היא אשר חמדה וגנבה אותו. והסתבר לי שבנו שולח אותה אליו לנקות את ביתו מדי פעם בפעם, ובכל פעם הוא מתנפל עליה בצעקות רמות ומנסה לגרש אותה מביתו בזעם בלתי נתפשׂ, ולא עזר שהיא נתנה לו במתנה קולפן חדש, ולא עזרו כל תחנוניה ובכיותיה שהיא לא לקחה ממנו מאומה. הוא "ראה בחלום" שהיא גנבה אותו, והוא סמוך ובטוח שכל דברי החלומות וההזיות דברי אלהים חיים...


ומכיוון שראיתי שאי אפשר לעקור מליבו את ההזיות בענייני החלומות, דיברתי על ליבו שכמו שהקב"ה מוחל וסולח לעמו ישראל, כך אנחנו מצֻווים למחול ולסלוח, וכו'. אך איני יודע אם עלה בידי, כי נראה לי שבפעם הבאה שהיא תבוא לביתו לנקות, שוב הטירוף יחזור.


"עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם" (הו' ד, יב).


ואם כבר אמרתי משהו בעניין הזקנים, וכוונתי שיש ללמוד מהם את הטוב ולהשליך את המכוער והמעוקש, אוסיף: שישנה אשה אחת מבוגרת, אשה נבונה ומשכילה ויראת שמים, אשר האשימה אותי שאיני מכבד את הוריי, בגלל שאמרתי לה שאיני מקבל מהם את כל מה שלימדו אותי בלי בחינה ובקרה; והשבתי לה, שדרכִּי הוא כיבוד ההורים האמיתי: כי ההליכה בדרכי ה' הישרים, הוא הכבוד האמיתי להורים המנוחים, ואילו העתקת שגיאותיהם אינה כבוד להם, להיפך, היא מציבה כתם גדול שחור ואפל על זיכרונם.


זאת ועוד, כבוד שמים וכבוד אבא ואמא – הי מינייהו עדיף? "בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי? אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" וכו' (מל' א, ו). אך לצערי, כל תבונתה וכל השכלתה וכל יראת השמים שבה לא עמדו לה להבין את דברי...


התמונה מאת: Alisdare Hickson

רישיון: CC BY-SA 2.0

01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!