טענות קשות נגד אור הרמב"ם ותשובותיי – חלק א

עודכן ב: לפני 4 ימים

ביום ה בניסן תשע"ח (21.3.2018), כחמשה חודשים לאחר שהוקם מיזם "אור הרמב"ם", ספגתי ביקורת קשה משלושה תלמידי חכמים אשר לצערי תועים מאד מלראות את אור האמת. איני מאשים אותם, כי סללו להם את הדרך לתעייתם מָרי יוסף קאפח וממשיכי דרכו למיניהם, אשר החליטו, שמשנתו הטהורה של רבנו ודרך האמת, תואמים ואף מחויבים ללכת יד ביד עם שיטותיהם והשקפותיהם הרעועות והרצוצות של צאצאי המינים.


מָרי וממשיכי דרכו, שהצדיקו ומצדיקים ומגוננים על דרכיהם של צאצאי המינים, עושים זאת מחישובים פוליטיים ותועלתניים צרים מאד. כלומר, אפילו מָרי, וכל-שכן וקל-וחומר ממשיכי דרכו העסקנים למיניהם אשר קרבו הרבה יותר ממָרי לצאצאי המינים ותעלוליהם, כולם נזהרו ונזהרים שלא לחצות את הרוביקון, כלומר שלא לחצות קו מסוים אשר המינים וצאצאיהם אינם יכולים לחיות אתו, ואם הם יעברו אותו הם יהפכו לאויבים של צאצאי המינים (ובדיוק מסיבה זו התעוררו וקמו כנגדי אותם שלושה דווקא לאחר ובסמוך לפרסום מאמרי: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז (חלק א)", כי המאמר הזה היה חציית רוביקון).


מָרי לדוגמה, רומֵם מאד את פרשני הרמב"ם למיניהם, אף שהוא מודה במקומות רבים שהם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו: גם בענייני הלכה וחמור מכך בענייני מחשבה יסודיים מאד בדת משה – עד שאפילו הראב"ד, אשר היה מסופק אם יש לה' יד ורגל ומעיים, מָרי ראה לנכון לטרוח ולהוציא לאור את ספריו, אף שלפי רבנו ברור שהיה עדיף שעד נצח לא יראו אור. לעומת זאת, את ספרו של סבו הקדוש, אשר לחם מלחמת קודש בעבודה-זרה, הוא החליט לגנוז ולהותיר במחלצות עכורות ועקושות, אשר מקשות מאד על לימודו והבנתו.


בדרך זו כאמור, צועדים גם ממשיכי דרכו של מָרי ובראשם רב ממסדי שכיר ובכיר ידוע מאד, כולם ללא יוצא מן הכלל נוהים ותועים אחר צאצאי המינים, ויש כמה סיבות לכך: הסיבה המרכזית היא כמובן הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, שהרי יציאה חזיתית נגד צאצאי המינים, ואפילו "חילול כבודם" בהזמנה של איזה רב אשר מתנגד לשיטותיהם, כל פעולה מסוג זה עלולה לפגוע במעמדם של הרבנים הדרדעים השכירים, אשר אוכלים משולחנם של צאצאי המינים, וכן ביוקרתם, במשכורותיהם ובכוח הפוליטי והכלכלי שהם מנסים לנכֵס לעצמם. כך לדוגמה, סיפר לי יודע דבר על ר"ב דרדעי ממסדי שכיר ובכיר, אשר לא רק שהוא הצהיר ברבים שהוא מתנגד למשנתו של מָרי הישיש, הוא גם נלחם בעוז כדי שלא יזמינוּ לאחד מן האירועים שתחת חסותו את הרב קורמן ז"ל אשר לימד על מנהגי אשכנז...


ויש סיבות משניות רבות, כגון: חשש מנקמה של הרבנים הדרדעים השכירים עושי דברם של צאצאי המינים למיניהם, חשש מפגיעה במקום העבודה או במוסדות החינוך של הבנים, קבלת טובות הנאה מהרבנים הדרדעים השכירים שיש להם כוח ומעמד, תקוה לקבל איזה כבוד ויוקרה מהרבנים הדרדעים השכירים הללו, פחד משתק מהליכה בדרך האמת ומשנאת ההמון המוסת, העדר עמוד שדרה אשר אינו מאפשר ללכת בעוז בדרך האמת, הערצה בלתי-מוסברת לצאצאי המינים אשר נובעת קרוב לוודאי מרגשי נחיתות עזים, סכלות פתיות ועיוורון חמור אשר נובע ממידות רעות או מקבלת טובות הנאה מצאצאי המינים, גאווה ואי יכולת להודות על האמת ועל הליכה בדרכי ההבל והמינות במשך עשרות שנים – ועוד סיבות רבות, אשר היסוד לכולן הוא העדר ידיעת ה' ואהבתו, והעדר אהבה לאמת ולצדק.


על בסיס הדרך הרעה הזו שהנחילו לנו מָרי וממשיכי דרכו למיניהם, תקפו אותי כאמור שלושה תלמידי חכמים, אשר נדמה להם שמָרי יוסף קאפח וממשיכי דרכו העסקנים, אשר הפכו תורת חיים לקורדום חוצבים – הם-הם חזות הכל במשנת רבנו...


ההתבוננות בביקורתם היום, כשלוש שנים לאחר שהיא נמתחה כנגדי, מעלה בקרבי שמחה והודיה גדולה לה' יתעלה, כי הנני רואה עד כמה צדקתי בתשובותיי להם. כמו כן, תשובותיי באותם הימים, ימי הביכורים של אור הרמב"ם, היו עדינות מאד-מאד, ומאז ועד היום התפתח מדור נפרד באתר אור הרמב"ם אשר נקרא: "כתבי הגנה" – כי ככל שהעמקתי יותר בדרך האמת, וגיליתי וחשפתי את עומק השבר והמשבר שהמיטו עלינו המינים וצאצאיהם, כך גם רבו המתחסדים ורפי השכל למיניהם אשר נדמה להם שהם יודעי דת ודין. מכל מקום, באותם הימים היו באור הרמב"ם רק כמה עשרות בודדות של מאמרים, ואילו היום יש ב"ה למעלה מ-525 מאמרים באתר, כאשר רבים מהם הם גם מאמרי הגנה, שהרי כל מאמר על רש"י או על הזיות צאצאי המינים, הינו למעשה גם מאמר הגנה על דרכי שיטתי וסגנוני.


לא אוכל להזכיר כאן את כל כתבי ההגנה שכתבתי כאמור, אך אצרף כאן הפניות למאמרי ההגנה המרכזיים, אשר נכתבו אך ורק לשם הגנה: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל"; "טענות כנגד מאמריי בעניין רש"י וחכמי-ישראל – ותשובתי"; "תלונות על אור הרמב"ם ביחס לסגנון הכתיבה"; "מכתב בעקבות מאמריי על רש"י – ותשובתי"; "ביקורת אשכנזית קטלנית כנגד אור הרמב"ם"; "ביקורת על יחסי לרש"י-שר"י – ותשובתי"; "דרדעי בכיר נגד אור הרמב"ם"; "מדוע אור הרמב"ם מתמקד בענייני מחשבה?"; "תשובה לעבד עולם ממוצא דרדעי"; "ראית דרדעי חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו", ועוד כאמור רבים מאד.


חשוב לציין, כי התלבטתי לא מעט האם להותיר את תשובותיי לאותם שלושה תלמידי חכמים כמות שהן, או להוסיף עליהן כהנה וכהנה תשובות נוספות, שהרי כאמור, אינו דומה מצבי וידיעותיי היום לעומת מצבי וידיעותיי לפני קרוב לשלוש שנים. אולם, החלטתי לבסוף שלא להוסיף הרבה בתשובותיי להם, אף שהן כאמור עדינות מאד: גם בגלל שהם היו בעבר ידידיי ורעיי, גם בגלל שממילא תשובות מלאות ומפורטות להשגותיהם כבר מופיעות בשאר מאמרי ההגנה, וגם בגלל ששמותיהם של המשיגים מפורסמים ואיני רוצה לבזותם יותר ממה שהם כבר נתבזו בעצם כתיבת השגותיהם, שהרי כל מי שמתבונן בטענותיהם וקורא את מאמריי, כבר יבין לבד עד כמה הם רחוקים מדרך האמת ועד כמה הם לוקים בעיוורון, בבחינת: "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ" (ש"א ב, ל) – יקלו מעצמם, כי דבריהם שלהם יגלו את האמת...


טענותיהם של תמיר רצון ונהוראי יהב


תמיר העלה טענות קשות כנגדי בפורום מסוים, הוא טען שיש לעשות "תיקון באתר" כלשונו. הוא ציטט כמה משפטים מתוך מאמרי: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז (חלק א)", ולאחריהם הוא כתב כך: "חשוב לציין, שאחרי שקראתי את תחילת המאמר ונתקלתי במשפטים לעיל, לא יכולתי להמשיך לקרוא, אמרתי לעצמי: חבל, איזה פספוס!".


את ביקורתו של תמיר ראה נהוראי יהב, והצטרף אליה כמוצא-שלל-רב, וזה לשונו:


אכן ר' תמיר נגעת בנקודה נכונה לעניות דעתי, אני גם מתקשה מאד עם הפסילה הכמעט גורפת של מי שלא חושב כמו הרמב"ם, שעולה לצערי ממאמריו של אדיר הי"ו ומהנימה המזלזלת במי שאחז בתפיסת עולם שונה מזו של רבנו הרמב"ם. יש בהשקפה זו גם סכנה ערכית וחינוכית ואני בהחלט מסתייג ממנה.


יוצא אפוא, שחכמי אשכנז הקדמונים האמינו בשדים וברוחות אז הם כבר לא רציניים. וגם הגר"א אמר מה שאמר על הרמב"ם, אז הוא מקבל מאת הכותב קומקום שלרותחין על פניו רחמנא ליצלן, וחכמי התוספות בכלל נטו לקבל אגדות חז"ל כפשוטן אז גם הם מחוסרי דעת ח"ו, שלא נדבר על כל הפוסקים אחריהם שהחזיקו בפסיקות של חכמי התוספות שזה אומר שגם הם בכלל לא מבינים כלום מהחיים שלהם. ואת ספר העיקרים יש לפסול כי מארי רמז שהוא רחוק משבילי חשיבתו שלרבנו. ואת הראב"ד יש לבטח לפסול כי הוא סִנגר על אלו שחשבו שלהקב"ה יש גוף. שלא נדבר על כל המקובלים וחכמיהם שהם בכלל עובדי ע"ז. ובטח גם את רש"י יש לפסול כי מלבד שהאמין בשדים גם האמין בקיומן של בתולות-ים (בכורות ח ע"א). שלא נדבר על הרמב"ן שהאמין באפשרות של ראיית מלאך בעולם הממשי וחלק על רבנו בתקיפות בכמה עניינים מחשבתיים עקרוניים, ועוד ועוד.


אנא אנו באים עם תפיסה כה שיפוטית ומסוכנת? האם זה מה שחשב מארי יחיא קאפח על חכמים אלו? ח"ו הס מלהזכיר. הסוקר את כתביו יראה בכמה ענווה ניגש לחכמי הדורות השונים נוחי הנפש ונשיקת עפר רגליהם של חכמים שחלקם היו רחוקים מתפיסותיו של רבנו עד מאד.


כמה ענווה והתבטלות אנחנו צריכים כדי לאחוז בשיפולי גלימתם של חכמים גדולים אלו. ובאמת מי אנו? יתמי בני יתמי, חמורים לעומת ראשונים כמלאכים, ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר, ננסים אנו על כתפי ענקים אלו. ולכן התפיסה שעולה מהמאמרים היא לא פשוטה בעיניי ועלולה להזיק גם מבחינה חינוכית.


אגב, מבחינה השקפתית אני אישית אוחז בתפיסה עקרונית שקטונתי מלפסול את דעת המקובלים וחכמיהם ענקי הרוח הללו. והלוואי ואגיע למקצת מכוחו האמוני של הרמ"ק ושל האר"י ז"ל...


אדיר אתה מוזמן להגיב.


עד כאן דבריו של נהוראי יהב.


ובכן, דומני שדבריו האחרונים של נהוראי מדברים בעד עצמם: "והלוואי ואגיע למקצת מכוחו האמוני של הרמ"ק ושל האר"י ז"ל...". ואם הוא הזכיר את מָרי הישיש ומה הוא היה חושב על ביקורתי כלפי "חכמי ישראל", ובכן, מעניין מה מָרי הישיש היה חושב על הערצה עיוורת לעובד אלילים סדרתי אשר השחית ודרדר את עם-ישראל לאלילות. כמו כן, כבר כתבתי סדרת מאמרים על מלחמתו של רבנו ב"גדולי הדור" (חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד), ואשר בהם הוכחתי כיצד רבנו מלמד אותנו בכל רחבי כתביו, ש"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות אינם אלא סכלים ומחוסרי דעת במקרה הטוב, והזיה אלילית במקרה הפחות טוב.


ומכאן לתשובתי המקורית לנהוראי, שהיא כאמור עדינה מאד-מאד:


ביקשת נהוראי, ואשיב לך, למרות שכבר השבתי לך במכתב בינינו מלפני כחודש ודומני שאין לי מה להוסיף עליו. וזה לשון מכתבי אליך מלפני כחודש:


ידידי המלומד,


לגבי אלבו, עדיין אני חושב שכוונתו של מָרי היא לבטל אותו כליל, והנה לפניך דבריו של מָרי בפירושו לספר המדע (עמ' קסו), ואיני יודע כיצד ניתן להבין אחרת את דבריו:


"ועיין אלבו בעיקריו מאמר שלישי פרקים יד–טו, שארג לדעת רבנו קורים דמיוניים וחצב בורות אשר לא יכילו המים במחלוקתו על היסוד הזה. ואיני מוצא לנכון להשיב על דבריו כאן כי לא זו המטרה. וכל שגיונותיו שם מוכיחים על השקפה תמוהה במושגי האלהות שלו [!] ולא בקושי רב יאמר עליו רבנו 'ועדיין אלבו מבחוץ' והיא שהביאתו לאמירת אמריו". ובעמ' תרט כתב: "יש להתייחס למובאות בעל העיקרים דעותיו ומסקנותיו בזהירות". ובעמ' תרלח כתב: "תירוץ זה וכל מסוגו מתאים לבעל העיקרים שלא הבין כלל מהות הנפש במשנת הרמב"ם". ולאחר הדברים הללו אתה עדיין מעריץ אותו ורואה בו חכם? האם אדם אשר משתבש במושגי האלוהות יכול להיות חכם? והלא הוא עובד אלהים אחרים, לא פחות!


לגבי שאר חכמי ישראל שהזכרת (והכוונה לחכמי ישראל באלף השנים האחרונות), מה לתבן את הבר, יש בהם דברי אמת לצד דברים מיותרים, וכן לא מעט דברי הבל והזיות. איני מבטל אותם לחלוטין, ברם יש לשים אותם במקום הנכון להם, ולא כאלהים שאין להעביר עליהם ביקורת. טעויותיהם שגיאותיהם ושגיותיהם רבות מלספור, ריבוי דבריהם הוא אחת הסיבות לריחוק מדרך האמת, ורוב דבריהם הוא כילוי זמן יקר. אני מכבד את דרכך, אבל זו דרכי ודעתי, והן מבוססות על השקפות הרמב"ם בהלכה ובמחשבה שאין כאן מקום לפרטן.


לפיכך, אציין כאן רק מעט מזער משלל ראיותיי להזיות "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות בהפניה לסדרת מאמריי על הרמב"ן: "הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן" (חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד).


עד כאן תשובתי הפרטית לנהוראי שפרסמתי אז, ולה הוספתי אז את הדברים הבאים:


ראוי להוסיף, שהראיות לדבריי נמצאות במאמריי שפורסמו באתר, וכבר אמר רבנו במורה (עמ' נב) שקל מאד להקשות על כל סברה נכונה ולסתור אותה לכאורה, אך הקושי הוא להגיע להבנתה... כמו כן, הנני ממליץ לעיין במאמרי "מבט למיסטיקה, לאסטרולוגיה ול'כתר מלכות' לאורו של הרמב"ם" (בתוך ספרי "אפיקים להרמב"ם" שפורסם מאז), ושם הסברתי בהרחבה, למה לדעת הרמב"ם מי שעוסק בכשפים ושדים הוא בגדר "חלושי הדעת והנשים והקטנים שאין דעתן שלמה" כלשון רבנו, והרבה יותר חמור מכך כי מדובר בעבודה-זרה.


כדי לראות את אור האמת יש להשתחרר מדעות קדומות ששעבדו אותנו אליהן מקטנות, וכדברי מָרי בהערותיו למורה (עמ' עה): "והכוונה כשתצליח להשתחרר מן הדעות הקדומות שהולעטת בהם על ידי זקני בור או נשים בלות משחר עלומיך".


הנני מאחל לכולנו אפוא אהבת אמת לה' יתעלה ולדרך האמת, מפני שזו ורק זו תביא לאהבת חינם (ראו מאמרי: "חזון הרמב"ם לתקומה רוחנית"). ואצרף את איחולו של מָרי בתשובה על הכישופים (שו"ת הריב"ד, עמ' קנ): "והדברים פשוטים וברורים. כ"ד יוסף קאפח המאחל לכם השתחררות מכל הדמיונות" – ובגלל שותפותו בממסד הרבנים השכירים הפרו-נוצריים מָרי נזהר מאד בלשונו, וגילה את דעתו בעניינים הללו רק ברמזים קצרים ונידחים מאד, וגרם לרבים לסבור שההרחקה מן ההזיות היא שולית וזניחה מאד בדת משה, בעוד שהיא יסוד היסודות, כי הציר שעליו כל התורה סובבת הוא סילוק עבודה זרה ומחיית עקבותיה.


לאחר שסיימתי להשיב, הוסיף תמיר את הדברים הבאים:


"אני תוהה לעצמי, למה הוא עושה זאת?! מה יוצא לו מזה?! הרי הוא אוחז באמת הנצחית שנמצאת בכף ידו, שמדברת בפני עצמה וניתנת להוכחה בקלות. למה הוא מתלכלך בביבים? שהרי לימדנו ר' אריסטו: 'ומחובת הרוצה לשפוט בצדק שלא יהא שונא את החולקים עליו, אלא יהיה נוח כנה. וינהג בו כפי שנוהג בעצמו בעצם אמיתת ההוכחות' (השמים והעולם א, ראש פ"י; ובמורה ב, טו, עמ' קצז, עמודה שמאלית)".


מעניין שתמיר תמה: "למה הוא עושה זאת?! מה יוצא לו מזה?!", ואני משיב את התמיהה אליו: וכי רק אם "יוצא משהו לאדם" הוא עושה משהו? רק אם מגיעה לאדם טובת הנאה, רק אז יש לו סיבה לעשות משהו? מדוע כל-כך קשה להניח שאולי, רק אולי, האדם פועל ועושה לשם שמים? מדוע כל-כך קשה להניח שאין בעניין שום טובת הנאה? מי הרגיל אותו למחשבה שמאחורי כל מעשה עומד אינטרס ושאיפה זרה?


כמו כן, האם עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה היא בגדר: "התלכלכות בביבים"? האם פנחס בן אלעזר אשר דקר את זמרי וכזבי בעת התועבה התלכלך בביבים? האם אליהו הנביא בקיום מעמד הר הכרמל ובהריגת נביאי הבעל התלכלך בביבים? האם שמואל הנביא כאשר שיסף את אגג מלך עמלק התלכלך בביבים? האם משה רבנו כאשר היכה את המצרי והרגו התלכלך בביבים? האם שבט לוי אשר הרג את אחיו שלושת אלפי איש לאחר חטא העגל התלכלך בביבים? האם אברהם אבינו התלכלך בביבים כאשר הוא נלחם מלחמת עיקשת ונחרצת בעבודה-הזרה הנגעלת והמטונפת? ואם מלחמה בעבודה-זרה כל-כך נגעלת ומטונפת בעיניך, מדוע הקב"ה ציווה עלינו להכרית עבודה-זרה בכל דרך אפשרית?


זאת ועוד, ה' יודע וְעֵד שאיני שונא שום אדם אשר ההלכה אינה מחייבת אותי לשנוא, כגון: מחללי שם שמים אשר הפכו תורת חיים לקורדום חוצבים, הורסי הדת למיניהם אשר החריבו את יסודות הדת המחשבתיים והפכו את דת משה לדת פרו-נוצרית, כל הוזי ההזיות למיניהם אשר מתעים את העם אחרי התוהו וההבל, וכמובן, כל עובדי האלילים למיניהם. כל אלה אנו מחויבים לשנוא לפי ההלכה! ואף גרוע מכך – דינם של המינים ועובדי האלילים הוא כידוע שמורידין ולא מעלין... ואפילו יהודי תם וכשר, אשר ראיתיו עובר עבירה בדברי שמים בסתר (וכל שכן בפרהסיה), והוכחתיו, ובעט בתוכחה ולא הודה על האמת – מצוה לשנוא אותו עד שישוב בתשובה! וכתבתי גם בעניינים אלה מאמרים, בנוסף למאמרים שכבר נזכרו לעיל, כגון: "וכל המינים כרגע יאבדו", "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים", "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך", "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף" (חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד), ועוד.


עד כאן תשובתי לנהוראי ולתמיר, בחלק הבא מופיעה תשובתי לערן חבשוש.


"וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים, וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם" (איוב לז, כא).

טענות קשות נגד אור הרמב''ם ותשובותיי – ח
.
Download • 174KB

255 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!