ובאחת יבערו ויכסלו

בהקדמתו למורה, רבנו מתאר ומסביר את הנושאים המרכזיים שבהם יעסוק בספרו. אחד הנושאים הללו הוא ביאור משלי הנביאים וכתבי-הקודש וכן אגדות חז"ל והבנת לשונותיהם. וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהקדמתו, שם הוא מצטט ממדרש שיר-השירים רבה (עמ' ט):


"אמרו במדרש [א, ח]: לְמה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה? לִבאר שהיו מימיה עמוקים וצוננים ולא היה אדם יכול לשתות מהן, מה עשה פיקח אחד? סיפק חבל בחבל ומשיחה למשיחה ודלה ושתה, כך היה שלמה, מִמָּשָׁל למשל וּמִדָּבָר לדבר – עד שעמד על דברי תורה, זה לשונם".


חז"ל אומרים במדרש, שעד שלא כתב שלמה המלך את ספריו, היו דברי תורה כמוסים ונשׂגבים מהבנת העם, ושלמה המלך, באמצעות משליו, קירב את מושגי החכמה והדעת הנסתרים לעם-ישראל. מכל מקום ברור, כי "דברי התורה" האמורים כאן אינם ידיעת פשטי המקראות או הלכות התורה-שבעל-פה, שהרי דברים אלו הינם ברורים וגלויים ומפורשים. אלא, מדובר כאן בסתרי תורה, בעניינים שקשורים למציאות ה', להשגחתו, לטבע המציאות, לנפש, למאפייני טבע האדם, וכיו"ב, וכדי להבינם ולבארם לאחרים כתב את ספריו ושיבצם במשלים רבים. באמצעות המשלים, אדם נבון וישר דרך יהיה מסוגל להבין את העמוקות אשר יבקש להבין, ולשתות ממימיה הזכים של מחשבת ישראל והשקפותיה האמיתיות.


ומאין הנני יודע שמדובר בסתרי תורה? ראו נא את דברי רבנו בהמשך הקדמתו (עמ' י):


"ואיני חושב שֶׁיְּדַמֶּה אחד מבעלי הדעות השלמות, שדברי תורה הרמוז עליהם כאן, אשר [שלמה המלך] ביקש עצות להבנתם על ידי הבנת ענייני המשלים, הם דיני עשיית הסוכה והלולב ודין ארבעה שומרים, אלא הכוונה כאן הבנת העמוקות בלי ספק".


א. סכלי ציבור הרבנים


נמשיך לעיין בהקדמת רבנו למורה: מעט לפני שרבנו אומר את דבריו לעיל, הוא מגלה לנו טפח על תהליך לידתו של המורה. בתחילה הרמב"ם חשב לכתוב ספרים שיעסקו ויתמקדו בביאור משלי הנביאים ודרשות חז"ל. ברם, לאחר שהחל לחבר את הספרים הללו, לא מצא חן בעיניו האופן שבו בחר, מפני שהוא החליף את משליהם במשלים אחרים, כך שגם ספרי הביאור לדרשות ולמשלים היו אפוא ספרי משלים. ומה תועלת יש בהחלפת משלים במשלים? עדיף היה בעיניו כבר להישאר עם המשלים המקוריים של נביאינו וחכמינו ז"ל.


וכֹה דברי רבנו שם (עמ' ח):


"וכאשר החילותי זה שנים-מספר באותם הספרים וחיברתי בהם חֵלֶק, לא ישר בעיניי מה שהתחלתי לבאר באותה הדרך, לפי שראיתי שאם אבאר ב[אמצעות] משלים ואסתיר מה שראוי להסתיר, הרי לא יצאנו מן ההנחה הראשונה, וכאילו החלפנו דבר בדבר ממין אחד ["משל במשל ורמז ברמז, ופעמים שיטה זו אף גורמת לשיבושים ולהטעיה" (י"ק)]".


עוד על יוזמתו של רבנו הרמב"ם לכתוב ספרים שיבארו את ענייני האגדות והנבואה, ראו מאמרי: "ספר הנבואה וספר התיאום". מכל מקום, רבנו הרמב"ם נאלץ להתחיל בדרך זו, ולבאר את המשלים והאגדות באמצעות החלפת משלים במשלים, מפני שידע שלא ניתן לבאר את משלי הנביאים ודרשות חז"ל באופן ישיר, מפורש ובלתי-אמצעי – אך לבסוף הוא חזר בו מיוזמתו האמורה, כי גם בדרך זו ההמון לא יבין את הדברים ועדיין המשלים יהיו נשגבים מבינתם, ואולי אף יהיו שיקומו כנגד רבנו ויטענו שהוא "סוטה" מדרך הישר.


וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם:


"ואם אבאר מה שצריך לבאר [=באופן מפורש], הנה לא יתאים הדבר להמון בני אדם ["מפני שאינם מבינים מושכל, ואולי אף יטענו שיש בדבריי סטיה מן הדרך" (י"ק)], והרי אין כוונתנו לבאר את ענייני הדרשות ופשטי הנבואה להמון [מפני שהם ממילא אינם מבינים מושכל]".


ברם, בנוסף לקושי שיש בהסברת ענייני המשלים ודרשות חז"ל להמון, יש טעם נוסף מדוע רבנו הרמב"ם לא ראה לנכון להסבירם ולבארם באופן מפורש ובלתי-אמצעי. והוא, שהסכלים מציבור הרבנים אינם מבינים את ענייני המשלים והדרשות, כלומר, הם ממילא אינם עלולים להיות "נבוכים" מפני שהם ריקים מדעת בין כֹּה וכֹה. ולעומתם, אותם היחידים שלמי הדעת ממילא אינם זקוקים להסברה מפורשת, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' ט):


"וראיתי עוד, שאותם הדרשות, כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים לא יקשה לו מהם מאומה, כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות. וכאשר יראה אותן [=את דרשות חז"ל] שלם מעולה [אדם נבון ומשכיל], לא ימלט מאחד משני דברים: או שיפרשם כפשוטם ותהיה לו מחשבה רעה על האומר ויחשבהו לסכל, ואין בכך הרס ליסודות האמונה. או שיחשוב שיש להן סוד, [ואם יחשוב כן] הרי זה ניצול ודן את האומר לזכות".


ב. הסכלים מציבור הרבנים...


אין ספק שרבנו הרמב"ם אינו מתכוון לרב אחד ונדיר, אלא כוונתו ללמד ולהבהיר שרוב ואולי כל ציבור הרבנים אינם יודעים מאומה בענייני מדע, והינם סכלים ופתאים וריקים מהבנת טבע המציאות – ולכן נפשם מהווה כר פורה להזיות ולדמיונות שכל תלמיד שלמד מדעים מבין שהם בגדר ה"נמנעות". וכמו שרבנו אומר על "ציבור הרבנים" בדבריו לקמן.


והנה לפניכם קטע ממאמרי: "מלחמתו של הרמב"ם ב'גדולי הדור' (חלק א)":


הרמב"ם לא מסתפק בזאת, הוא מוסיף לנתוץ את אשליית "גדולי התורה", כי הוא מבין עד כמה היא רעה לעם-ישראל, וכֹה דבריו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא):


"אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת [כנראה צרפת] החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו 'מין' ו'אפיקורוס' [האשמות בכפירה נשמעות מוכרות?], ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם [כדרשני ימינו הוזי ההזיות ושופעי הדמיונות] [...] וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד, ושהם מסופקים [שהם שרויים בספק: האם ה' הוא גוף או לאו?] והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות [...].


[ולכן, מכיוון שרמתם הרוחנית של "חכמי ישראל" כל-כך שפלה ועלובה], ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה כמו שבארנו במורה [גם בימינו הם רואים בלימודי המדעים כפירה, אך כאשר הדבר נוגע לכסף לא מדובר בכפירה, ומתירים ומעודדים את הנשים ללמוד מדעים, אחרת איך יפרנסו את הגברים?], לפיכך העדפנו שיהיו הדברים האמיתיים [יסודות הדת] מקובלים אצל הכל".


והנה לפניכם קטע נוסף ממאמרי: "מלחמתו של הרמב"ם ב'גדולי הדור' (חלק ב)":


במאמר תחיית המתים (עמ' עג), רבנו מוסיף לנתוש את אשליית שררת הרבנות, וכֹה דבריו:


"וגם הזכרנו בו [בספרו משנה-תורה] כל הכללים הדתיים והמשפטיים, מתוך מטרה שיהו אלה הנקראים 'תלמידי-חכמים' או 'גאונים' או איך שתרצה לקרוא אותם, בונים את פרטי הדינים על יסודות משפטיים, ותהיה תורתם סדורה על פיהם ותלמודם כולו עולה בידם. וכל זה נבנה על יסודות דתיים [=יסודות המחשבה וההשקפות הנכונות], ולא ישליכו ידיעת-השם אחרי גוום, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה שיביאם לשלמות ויקרבם לבוראם, לא על מה שמראה בעיני ההמון שהם שלמים [רמז עבה לצביעותם ולנוכלותם]".


והנה לפניכם קטע נוסף ממאמרי: "מלחמתו של הרמב"ם ב'גדולי הדור' (חלק ג)":


בהמשך המורה רבנו אומר כך (א, לד): "ורוב החכמים, כלומר המפורסמים בחכמה, נגועים במחלה זו, כלומר, דרישת התכליות והדיון בהם בלי עיון במצעיהם [=מתיימרים להבין בחכמות שברומו של עולם, ללא עיון בהקדמות ובמדעים ההכרחיים כדי לגשת לאותם עניינים עמוקים]. ומהם מי שהביאתו הסכלות או בקשת השׂררה לזלזל באותן המצעים [=המדעים המכשירים והמובילים] אשר אין ביכולתו להשיגן, או שמתעצל ללומדם, וִידַמֶּה להראות שהם [המדעים] מזיקים או בלתי מועילים [בדיוק כמו שנוהגים הגדוילים בימינו]".


והנה לפניכם עוד קטע ממאמרי שם (חלק ג):


בהמשך המורה (ב, כו), רבנו אומר במפורש כי חכמי ישראל הללו הינם סכלים! ריחוקם מן המדעים כיבה והחשיך את שכלם, ושלל הזיותיהם עיוורו אותם מלראות את אור האמת:


"וכמה חמור סמאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האישה ומצייר שם את העובר היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על אף שהוא סבור כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם [...] וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין עניין העוצמה והיכולת האמיתית הזו".


ונצרף גם את דברי רבנו בהקדמתו לפרק עשירי במסכת סנהדרין (עמ' קלו–קלז):


"דברי חכמים עליהם השלום [כלומר בדרשותיהם], נחלקו בהם בני אדם [...]: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל] כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, [...] וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'".


ולצערנו זהו בדיוק המצב של העולם הדתי האורתודוקסי בימינו: "עם סכל ונבל".


ג. התעייתו של קאפח


נחזור לרגע לדברי רבנו בהקדמתו למורה (עמ' ט):


"וראיתי עוד, שאותם הדרשות, כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים לא יקשה לו מהם מאומה, כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות. וכאשר יראה אותן [=את דרשות חז"ל] שלם מעולה [אדם נבון ומשכיל], לא ימלט מאחד משני דברים: או שיפרשם כפשוטם ותהיה לו מחשבה רעה על האומר ויחשבהו לסכל, ואין בכך הרס ליסודות האמונה. או שיחשוב שיש להן סוד, [ואם יחשוב כן] הרי זה ניצול ודן את האומר לזכות".


לאור המקורות שהבאנו לעיל, ברור כשמש במדבר ישימון, שרבנו לא מתכוון רק לסכל אחד ויחיד ומסוים מציבור הרבנים, אלא כוונתו לומר שציבור הרבנים בכללותו מגשש בסכלות, וכולם בכללותם מאמיני הנמנעות, פתאים וריקים מידיעת טבע המציאות, כלשון רבנו.


נשים לב עתה להערתו של יוסף קאפח על דברי רבנו בהקדמתו לעיל, וזה לשונו (עמ' ט):


"וכאן מדבר רבנו באותם היודעים דיני סוכה ולולב ואולי ארבעה שומרים, ובאחת יסכלו ויבערו כידוע [עדה"כ ביר' י, ח]. וראה הגדרתו הבהירה של רבנו שהגדיר סוג חכמים אלה בספרונו 'מאמר תחיית המתים' מהדורתי עמ' עא, ד"ה וכאשר נחלצנו. ובפירושו למשנה סנהדרין [עמ' קלו], ד"ה והכת הזו".


האם שמתם לב להטעיה בדבריו של קאפח? ואנכי לא ראיתי אותה במשך שנים לא מעטות... מכל מקום, רבנו הרמב"ם מבקש ללמד, כי רוב ואולי כל "ציבור הרבנים", וביניהם גם ראשי הדת ותופשי התורה, הינם סכלים ופתאים גמורים! אך קאפַּח משום מה, מצמצם את כוונת רבנו אך ורק לתלמידים מתחילים בכוייללי המינים, אשר יודעים דיני סוכה ולולב ואולי ארבעה שומרים! ובמלים אחרות, קאפַּח מגונן על ראשי ציבור הרבנים הסכלים ומסתיר את סכלותם ופתיותם וטמטומם, תוך שהוא מסלף באופן מתוחכם מאד את דברי רבנו הרמב"ם!


ולא רק שהוא מסלף את דברי רבנו כאן, בהערתו לעיל הוא מסלף למעשה גם את דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים", שהרי גם שם רבנו אינו מדבר על תלמידים מתחילים, אלא על גדולי הרבנים התועים; והוא הדין לפירושו למשנה סנהדרין, שם רבנו מדבר על כל ציבור הרבנים הסכלים, שהוא רואה ושומע ומתבונן בחיבוריהם, אשר היו מפורסמים בימיו.


והנה לפניכם ראיה מתוך דברי קאפח עצמו שדיני סוכה ולולב וגם ארבעה שומרים, הם בגדר דיני התורה הבסיסיים ביותר לתלמידים מתחילים: בהערותיו לספר "תורת חובות הלבבות" (עמ' כד), קאפח אומר מפורשות שדיני סוכה ולולב הינם מן הדברים הקלים:


"רוצה רבנו [בחיי בן יוסף] להדגיש, שאין לימוד תורת תיקון המידות ותיקונן [הלכה] למעשה מן הדברים הקלים כהלכות סוכה ולולב וארבעה שומרים, אלא דרוש להן שינון והעמקה ועיתוד במשך שנים רבות, וכולי האיֵ ואולי...".


דרך אגב, ללא יסודות הדת המחשבתיים לא ייתכנו ולא יכּוֹנו גם יסודות הדת המוסריים, ולכן פותח רבנו בחיי את ספרו בשני שערים ארוכים שעוסקים במצוות ידיעת השם וייחוד השם.


ד. קאפח פוסח על שתי הסעיפים


נחזור עתה לדברי רבנו במורה (א, לד):


"ורוב החכמים, כלומר המפורסמים בחכמה, נגועים במחלה זו, כלומר דרישת התכליות והדיון בהם בלי עיון במצעיהם [=מתיימרים להבין בחכמות שברומו של עולם, ללא עיון בהקדמות ובמדעים ההכרחיים כדי לגשת לאותם עניינים עמוקים]. ומהם מי שהביאתו הסכלות או בקשת השׂררה לזלזל באותם המצעים [=המדעים המכשירים והמובילים] אשר אין ביכולתו להשיגן, או שמתעצל ללומדן, וִידַמֶּה להראות שהם [המדעים] מזיקים או בלתי מועילים [בדיוק כמו שנוהגים הגדולים בימינו]".


ושם מעיר קאפח על אותם "המפורסמים בחכמה", וזה לשונו:


"כלומר לא החכמים באמת, אלא אותם הידועים בציבור כי חכמים המה, 'שהם אמה, וזקנם אמה, וכובעם אמה', וכו' [וההמשך: 'ומדברין מֵחֶצְיָן' (ירושלמי גטין א, ה)]".


נשים לב, שכאן, לא בהערה בראש המורה, דהיינו בהקדמת רבנו בעמ' ח, אלא רק בתוככי המורה בעמ' נג, קאפח מרשה לעצמו לומר דברי אמת על "חכמי ישראל", וכאן הוא מודה ש"הידועים בציבור כי חכמים המה" אינם אלא סכלים ותועים. ואיני מבין, אם זו דעתו, מדוע הוא הסכים להיות שותף בכיר מאד במערכת השחיתות והסכלות הזו?! וברור שיש רק סיבה אמיתית ומרכזית אחת: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט).


ואם קאפַּח היה לפניי היום, הייתי שולח לו מכתב ובו פסוק אחד: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר: עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מ"א יח, כא). וכנראה שגם הוא, כמו הפוסחים בימיו של אליהו, לא היה עונה אותי דבר, כאילו לעולם השתיקה מסתירה חכמה ודעת אלהים. והאמת, שבמקרה שלו השתיקה הייתה מסתירה יובל שנים של לקיחת שוחד וטובות הנאה.


ואחתום בירושלמי שבו נאמר גם: "ומדברין מחצין", וכוונת חז"ל למדברים בקול רב-רושם עבה ועמוק, ונפוח מחשיבות עצמית, כאילו מוציאים הם את הקול מחצין – מחצי גופם, דהיינו מכרסם התפוחה. ולעתים אני שומע ברדיו את המפורסמים בחכמה הללו, בעלי השׂררה והקול הרדיופוני, ובשמעי את קולותיהם, עולים דברי חז"ל הללו לנגד עיניי.


ה. ידיעת דיני התורה בלבד אינה ערובה לחכמה


מן האמור לעיל עולה מסקנה מטלטלת ומהדהדת, ידיעת דיני התורה בלבד אינה ערובה לחכמה, ויכולים להיות רבים-רבים שנדמה להם שהם נושאים ונותנים במלחמתה של תורה מנעוריהם לפי דמיונם, אך אינם אלא סכלים ופתאים, נעדרי מדע ודעת לחלוטין. אלא, רק לימוד תורה בדרכו של רבנו הוא הערובה היחידה לידיעת השם, שעשויה לרומם את האדם להבנת מטרות חוקי התורה ומצוותיה, ולאהבת השם ועבודתו באמת ובלבב שלם.


ללא ידיעת השם, ללא קניית השקפות נכונות, וללא אהבה לאמת, התורה תהפוך עד מהרה קורדום לחפור בו (ולעתים גם לקונגו אימתני), ותהיה במקרה הטוב רק התכלית המִשנית. כל עוד התכלית הראשונה היא הפקת רווחים וטובות הנאה, דת משה לעולם תהיה דת פרו-נוצרית, כי ברגע שהלכה או השקפה תסכן או תערער או תפגע או תפגום במשהו בשררה ובטובות ההנאה – כאן תיגמר הדת ותיגמר התורה, כי נושאי הדת הללו, שאינם אלא חמוֹרים עטופים במרדעת כומרים, לא יבחלו בשום התעיה ותועבה שבאמצעותה הם ישבשו ויעוותו את דיני התורה והשקפותיה, כדי שיתאימו למטרה הראשונה, והכל ב"אצטלה דרבנן"...


ולא לחינם אומר רבנו באגרותיו (עמ' קלא) לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא):


"ומה שקשה עליך שהוא שלח את לשונו נגדך בכתב בישראל [הנוכל שמואל בן עלי וזכריה הפתי הפיצו נגד ר' יוסף כתבי-פלסתר (=פשקווילים) כנהוג וכמקובל בקרב חוגים דומים] [...]. ואין לך צורך באמרך היכן יראת שמים? [אין מקום לתמוה שאין לממסדיים יראת שמים] כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים. אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהן מחובות הדת ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי ה'. ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים [!]".


בפסקה האחרונה רבנו הרמב"ם מנחם את תלמידו ר' יוסף על-כך שהם פרסמו כנגדו דברי שׂטנה, ושלא יצטער ויתפלא איך הם מסוגלים להיות כל-כך נעדרי יראת שמים... ואגב רבנו מלמד אותנו עובדה מזעזעת! שאותם "גדולי הדור" שהיו בתקופת רבנו "אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות", כלומר, הם אינם מתבוננים כלל למידותיהם ונוהגים בגסות-רוח בכל הנקרה בדרכם. אך גדולה ויתרה מזאת, כאשר הדבר קשור בשררה, גם מן החמורות הם אינם נמנעים, ויראת השמים המועטה שלהם נעלמת לחלוטין! והנה תמצית דברי רבנו אשר חושפים את סכלותו וסיאובו של ממסד השׂררה הרבני בדורו של הרמב"ם: "ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים".


ונצרף גם את דברי קאפח הפוסח על שתי הסעיפים, בראש פירושו למשנה תורה: "לדעת רבנו מי שנדמה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' בדרכו שלרבנו ובשיטתו, גם תורה אין לו". והוא מוסיף ואומר בנבכי תורת חובות הלבבות (עמ' יט): "שאם אין האדם יודע את השם ומייחדו באמת הרי הוא עובד ללא אלהי אמת, ומה ערך אם-כן למצוות שהוא עושה?".


אין פלא אפוא, שרבים מהיהודים שאינם שומרי תורה ומצוות רואים בדתיים "עובדי אלילים", ובצדק הם אומרים עלינו כן. ריחוק העולם הדתי מדרך האמת גדול מאד, והראיה מהבטחת ה' לנו בתורתו: שאם נלך בדרך האמת, אפילו הגויים, כל-שכן היהודים החילוניים, יהללו וישבחו אותנו ויאמרו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה"! האם זהו המצב בימינו?


"מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה. מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ. וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא. [=מערבבים עבודת אלילים עם עבודת שמים] [...] הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ. לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (יר' י, ו–טז).

ובאחת יבערו ויכסלו
.pdf
Download PDF • 186KB

91 צפיות1 תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!