המלך הוא עירום!

עודכן ב: ינו 13

בהמשך למאמרי "התחיינה העצמות האלה?", פנה אלי מר אברהם מגורי-הכהן, וזה לשונו:


אדיר היקר, קראתי את המאמר שהפנית אליו.


א) ענה לי בכנות, האם בשיחה המדוברת שם בפני הציבור האשכנזי השתמשת במילים או ביטויים כגון אלו שהצביע עליהם תמיר?


תרשה לי לפקפק בכך, יותר נראה לי שנהגת כפי שהערתי לעיל, ואמרת את אותם הדברים באופן שיתקבל גם עליהם. זה גם מסביר את תגובתם האוהדת למשמע דבריך (בהנחה שזה לא היה כינוס של 40 אשכנזים מזוכיסטיים... אבל מצד שני אתה אומר שהם באו בגשם שוטף... ועוד לשמוע חרפתם... אז לך תדע...).


וכעת ברצינות – אני בכלל לא חושב שזה מקרין חולשה, להיפך, כך ניכר יותר שהדברים נאמרים באובייקטיביות, לגופו של עניין, ולא של האומר!!


ב) למרות שרבנו קבע כלל, שבוחנים מאמר על-פי מה שנאמר ולא על-פי האומר, הנה בסוף אגרות הרמב"ם מובא מאמר נחמד של רבנו ובו הוא ממליץ לבחון האם לבעל המאמר הוא יש עניין כלשהו (בלשוננו, נגיעה...) שאולי "תסביר" מדוע אמר מה שאמר...


לענייננו, הגישה שלך לנושאים בהם אתה דן עושה רושם של מי שיוצא להשיב מלחמה שערה, או לפחות להילחם על אי הצדק בקיפוח עדת תימן, להזכירך שרז"ל אמרו ניכרים דברי אמת.


דורש טובתך, א"מ הכהן


תשובתי לא"מ הכהן


אכן ניכרים דברי אמת, ונראה שדבריך נובעים ממקור של ידידות ורצון טוב.


הנני משתדל בכל מאודי לירוא רק את ה' יתעלה ולא לשאת פנים לאיש, ולהפתעת התימנים, איני נושא פנים אפילו לאשכנזים, ואפילו לא לגדוליהם חכמיהם ויועציהם שיהודי תימן כורעים אפיים ארץ ומשתחווים להם. לפיכך, מסרתי לאותם אשכנזים את השיעור כמו שכתבתי במאמרי על עילויי הנשמות, וכאשר אני מותח שם ביקורת חריפה על פסיקה הזויה של מוסא איסר-לשלשת, לא פסחתי על דברי הביקורת הללו. אמנם, אתה צודק בכך שהמאמר המקורי על עילויי הנשמות הוא עדין יחסית, כך שהדבר לא היה בלתי אפשרי.


באופן כללי חשוב גם להבין, כי אינה דומה מסירת דברים בעל-פה למסירת דברים בכתב, כאשר אדם מדבר עלולים לתקוף אותו בחמת זעם, דבר אשר עלול לשבש לחלוטין את מהלך השיעור, ויש לקחת זאת בחשבון. כמו כן, אין אפשרות להסביר את דרך האמת בשיעור כמו במאמר, כי בשיעור הזמן קצוב ויש פחות יישוב הדעת מאשר בכתיבה, לעומת מאמר, אשר הטיעונים בו מסודרים ומוסדרים ונכתבו לאחר מחשבה כפולה ומכופלה. ולכן לא ניתן לומר דברים קשים בשיעור אלא-אם-כן ניתן להסביר בדקה או שתיים מדוע היה נכון לנקוט במלים כל-כך חריפות. זאת ועוד, בשיעור גם לא ניתן לקחת מילים בחזרה, ולכן יש להיות יותר זהירים, לעומת כתיבה, אשר הכותב אינו חדל להגיה, למחוק, לשפר ולדייק.


ויחד עם זאת, השתדלתי למסור להם את הדברים בכבוד אך ללא משוא פנים!


***

איני מתענג על-כך שיורים כלפיי חיצי סכלות ומטרידים אותי בהוצאת-שם-רע, אך נלאיתי כלכל, קצתי בשקר, איני יכול לשתוק עוד ולשמור את האמת נצורה בקרבי.


והאמת ידידי היקר קשה וכואבת, האמת היא שחכמי-יועצי-אשכנז עיוותו את דת האמת במשך מאות רבות בשנים, כולל הגולם הנדון מווילנא, שהוא בסך-הכל בורג קטן במערכת הממסדית המשומנת של צאצאי המינים. הם יצרו דת חדשה, מעוותת ומשובטת, ותוכל לקרוא על-כך בשני המאמרים הראשונים שבספרי "אפיקים להרמב"ם", וברבים ממאמריי שנתפרסמו באור הרמב"ם. וכמעט בכל מאמר הנני מוכיח בעוד נקודה את עיוותיהם וסילופיהם, וכמו צדוק ובייתוס בשעתם, שביטלו לחלוטין את מסורת חז"ל, כך גם צאצאי המינים, אלא שהם לא ביטלו את מסורת חז"ל ודת האמת כמו צדוק ובייתוס בשלילה גורפת, אלא באמצעות עריכת רפורמות קשות בדת האמת, ובהוספת אלפי דינים ומנהגים הזויים משובשים ומשוקצים, עד שבפועל הם ביטלו את דת האמת ודיניה הזכים (ראה בספרי "אפיקים להרמב"ם", עמ' 87, בפרק: "עיוות דת האמת – הכחדתה בטשטושה").


וכבר השיב מָרי יחיא אביץ' להשגת הנבל מפוסקיירא שתקף את הרמב"ם ואמר: ש"גדולים וטובים ממנוֹ" האמינו שיש לה' יד גוף רגל עין ומעיים. וכך השיב לו מָרי אביץ': אם בעיניך רבותיך גדולים וטובים מהרמב"ם, בעיני חז"ל הם מינים ואפיקורסים! ותוכל לקרוא על-כך במאמרי על האמונות האליליות בקרב ראשוני אשכנז (חלק א, חלק ב, חלק ג).


***

למה אתה מניח שאם אותם אשכנזים קיבלו את דבריי הם מזוכיסטים? דבריך אלה אינם נכונים לפי דעתי, והם נובעים מרגשי נחיתות תימניים טיפוסיים, ואף שאמרת אותם בצחוק, בכל צחוק יש מעט אמת. אמנם, זכורני רב אשכנזי אחד טמא, אשר לעג לי בשמחה לאיד על כך שאפילו אחיי התימנים שונאים ושוטמים אותי. ברם, לא כולם כאלה, וישנם אוהבי אמת לא מעטים בקרב אחינו האשכנזים, אנשים משכילים וישרים שוחרי דעת ומדע.


לעומת זאת, כמו שניכרים דברי אמת, כך ניכרים דברי ביקורת שנאמרים מתוך רגשי נחיתות, מתוך צרות עין, ומתוך אי רצון להבין. לפיכך, כמה שאביא ראיות והוכחות לדבריי, הסכלים המשועבדים לתוהו ולהבל לא ירצו לקבל, ואף-על-פי שהאמת היא אור בהיר נגלה לכל מי שחפץ לראותו, וכמו שאמר איוב: "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (לז, כא).


וכֹה דברי הרמב"ם במורה (עמ' ז):


"אבל אותם שלא ראו אור אף-פעם, אלא הם מגששים באפלתם, והם אשר נאמר בהם: 'לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ' [תה' פב, ה], ונעלם מהם האמת לגמרי על-אף עוצם בהירותו, כמו שאמר בהם [איוב]: 'וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים' [לז, כא]".


***

לגבי ביקורתך או המלצתך שעלי לומר ביקורת רגועה וקרה כמנהג האירופים הצבועים, ובכן, איני יודע מה אתה סח, וכי זו דרכה של תורה? להתבטא באופנים "רגועים" ו"קרים" כאשר מדובר במינות ובעבודה-זרה? האם התורה חומלת ומכסה על עובדי אלילים? דבריך מבטאים אפוא את גישת התקינות הפוליטית המפורסמת אשר בוקעת מגרונם של הרבנים השכירים למיניהם, שכל מעייניהם נתונים לשמירת מעמדם, יוקרתם, משכורותיהם ושׂררתם.


וכבר הרחבתי במאמרים רבים אשר מצדיקים את סגנוני, ומוכיחים שדווקא דרכי היא דרך האמת ודרכה של תורת האמת, ראה לדוגמה: "וכל המינים כרגע יאבדו", "ביקורת על יחסי לרש"י-שר"י – ותשובתי", "תלונות על אור הרמב"ם ביחס לסגנון הכתיבה", ועוד.


***

אני מודה שיש לי נגיעה אישית בכל מה שאני כותב – אני שונא את השקר ומתעב את הצביעות, ובבל מקום שאני מזהה את השקר אני מתקומם כנגדו בכל ישותי מהותי, ואת זאת ה' דורש ממני וממך ומכל אחד ואחד מאיתנו: שנעבוד אותו באמת ובלבב שלם, ונתקומם בכל כוחנו נגד האלילות והתועבה העוול והשקר, בכל מקום שנזהה אותם.


זכורני שאמר לי פעם פרופ' אשכנזי ישר-דרך לאחר שקרא מאמר ממאמריי: מה, אתה שונא את חכמי ישראל? השבתי לו שה' ציווה עלינו לשנוא את השקר וההתעיה, הוא שתק והבין היטב על מה אני מדבר... אגב, שנתיים לפני-כן הוא הראה לי את התמונה שפרסמתי בחלק ג של מאמרי על האמונות האליליות בקרב ראשוני אשכנז (זאוס וכל אלי האולימפוס יושבים יחדיו), ותמונה זו הייתה לא פחות באחד מבתי-הכנסת הגדולים באירופה, ואף נצבעה בצבעים מרהיבים, משל הייתה תמונת אמנות של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית, אך היא לא הייתה בקפלה הסיסטינית אלא על קיר שלם בבית-כנסת אורתודוקסי.


***

לגבי דבריך שיש לאמץ או לדחות דעות על-פי תוכנן ולא על-פי אומרן, ראה מאמרי: "קבל האמת ממי שאמרו", ושם הרחבתי בנחיצות היסוד החשוב הזה לשיבה אל ה' יתעלה.


***

איני נלחם על אי הצדק בקיפוח עדת תימן, אלא על אי הצדק בקיפוח דרך האמת, ומטבע הדברים עדת תימן היא חלק מהעניין, אך כאשר עדת תימן מפנה עורף לדרך אמת, אני תוקף אותה בחריפות, תוכל לראות דוגמה לכך בספרי "אפיקים להרמב"ם" (בעמ' 104), במבוא למאמרי: "מבט למיסטיקה, לאסטרולוגיה ול'כתר מלכות' לאורו של הרמב"ם".


***

חתמת את דבריך במלים: "דורש טובתך", ותודה לך על רצונך הטוב ועל ישרות לבך. ברם, לא ברור לי ממה אתה חושש? שבעקבות מאמריי כנגד עיוות הדת והאמת על-ידם, וכן בשל חשיפת שלטונם המתוחכם והדורסני, מה הם יעשו? לא יעסיקו אותי במשׂרת שׂררה רבנית? ימנעו מלשלב אותי כמרצה באקדמיה? יתקפו אותי? הצחקת אותי. אני בז ומתעב את כל השׂררות הרבניות של ימינו, וכן את עולם השקר והגאווה האקדמי (ורובם, גם בעולם הרבני וגם בעולם האקדמי, חולים במחלה האנושית שהרמב"ם מתאר בנספחים לאגרותיו). "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ, כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).


אמנם, ייתכן והם ינקמו בי (זעמם אכזרי מאד), אך כל עוד אחיי התימנים תוקפים אותי ועושים בעבורם את העבודה הם יישבו בשקט, וינהלו את המתקיפים בחוטי המריונטה אשר תפורים עמוק בבשרם של הרי"ש-בי"תים התימנים הנרצעים. אמנם, אם התימנים יחדלו משנאתם ויחברו אלי, אכן הם עלולים לנקום בי, ואין יום שאיני נושא בו תפילה לבורא עולם, "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" (בר' לב, יב), וכידוע, "עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" (שם לו, א-ח).


***

שמך אברהם מגורי, והוא מזכיר לי בשני אופנים את חובתי לעמוד איתן כנגד גלי הרפש והטיט, ולומר את האמת על-אף הקושי העצום שיש בדבר, ועל-אף שלא מעטים מקרב אחיי ישמחו לראות חלילה במפלתי, ואף יושבים ומצפים לכך...


1) שמך אברהם, וראשון הלוחמים בשקר ובעבודה-הזרה היה אברהם אבינו, הוא וויתר על כבודו וסיכן את נפשו בשביל האמת, "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְיָ, הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם [...] הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם [...] כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (יש' נא, א–ב).


2) שם משפחתך "מגורי", והוא מזכיר לי את החובה שלא לגור מפני איש, וכמו שכותב מחבר "ספר המעלות לימות המשיח" (עמ' קנה): "ואמרוּ [החכמים]: ראוי למי שדבק בלימודים ובשׂכל שלא יירא אלא מה' לבדו בלבד". וראוי לצרף גם את דברי ה' לירמיה (א, יז–יט):


"וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם. וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְיָ לְהַצִּילֶךָ".


שים לב, הקב"ה מזהיר את ירמיה הנביא, שאם הוא יחשוש ויפחד וירא מרשעי דורו, הקב"ה יעניש אותו שהוא ייפול לפניהם ויהיה מסור לידיהם! נמצא, שדווקא אומץ-הלב ויראת השמים הם-הם הדרך הנכונה והישרה אשר בה האדם יהיה מוגן מכל צרה וצוקה! לעומת זאת, דווקא הפחד החשש והאימה מבני אדם השפלים במקום מה' יתעלה ויתרומם, דווקא הפחד והאימה הללו יובילו לכך שהחוטא בהן יימסר ביד אויביו ויהיה לאסקופה הנדרסת.


***

אוסיף קטע קטן ממאמרי: "מדוע התנגד הרמב"ם ללקיחת כסף בעבור לימוד תורה (חלק ב)", וכך כתבתי שם על האזהרה החמורה שמזהיר ה' יתעלה את הדיינים שלא לקחת משכורת או שכר בעבור פסיקת דינים, ומאיסור זה יתבאר משהו מדרכי ושיטתי:


יושם אל לב כי אסור לדיינים לקחת כסף בעבור פסיקת דיניהם. דבר שרחוק מאוד מהמציאות בימינו, שהרי הדיינים, כמו רבני הערים הממסדיים, זוכים למשכורת שמנה ולִשלל טובות הנאה, שמבטיחות להם חיי עושר ופינוק מעל ומעבר לדרוש להם. כמו כן, דייני ישראל ורבניהם אמורים לשמש דוגמה ומופת לשנאת הממון, שהרי אחד התנאים החשובים ביותר שהתורה קבעה לדיינים ולמנהיגי ישראל הוא, שהם יהיו שונאי בצע (שמ' יח, כא): "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע". אך הרבנים והדיינים השכירים בימינו לא רק שאינם שונאי בצע, הם רודפי בצע ונבהלים להון, ונוטלים משכורות שמנות ושלל טובות הנאה.


וכך רבנו הרמב"ם פוסק בהלכות סנהדרין (ב, ו):


"צריך שיהיה בכל אחד מהם [מן הדיינים] שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענוה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב".


עוד הוא פוסק שם (ג, ט):


"אמרו חכמים, שמא תאמר [...] איש פלוני קרובי אושיבנו דיין [כמו שנהגו ונוהגים] [...] לכך נאמר: 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט' [דב' א, יז]. ועוד אמרו חכמים, כל המעמיד להן לישראל דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה, שנאמר: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב]. [...]. כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".


ואם חכמים ציוו להקל ולזלזל בדיין שפעל למינויו ונתמנה שלא כדין, מה יהא הדין על אלה שעיוותו וסילפו את דת האמת במשך מאות רבות בשנים, עבדו עבודה-זרה במחשבה ובפועל לפי חז"ל והרמב"ם, ואף הפכו את דת האמת לעבודה-זרה בהערצת גדוליהם ובעיוותה לכלי להפקת טובות הנאה, תוך שהם בזים ורומסים את כל העומד בדרכם. ראה לדוגמה את סילופיהם של הזעמן מפוסקיירא וראש הלענה הגרמני, ב"אפיקים להרמב"ם" (עמ' 34), במאמרי: "פסיקת הלכה למעשה לפי משנה-תורה להרמב"ם". ולא תבין את עומק דבריי רק משורות אלה, ברם אם תרצה להבין למה אני מתכוון, תקרא ביסודיות את מאמריי.


ואם היו "גדולי התורה" לדורותיהם נוהגים כהלכה והיו אנשי אמת באמת, היינו זוכים להתגשמות דבר ה' בהתפעלות כל הרואים אותנו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו). והוא הדין לעדת תימן, אם הם יזכו ללכת בדרך האמת, כל רואיהם יתפעלו מהם, ובִמקום שהאשכנזים יבוזו לתימנים בסתר לבם (ויותר מכולם הם בזים לאלה שמעריצים אותם ומחניפים להם, מפני שרובם יודעים את האמת על עצמם) – הם יתפעלו מאהבת האמת והצדק שבקרבנו, ומאהבת היושר הכנות והתום מחמד עינינו.


***

אחתום בעיון ובדיון בדברי מָרי במבואו לפירוש רס"ג לתהלים (עמ' ט), וזה לשונו:


"הרי בעָסקי בספר זה, עלו וצפו לנגד עיניי דווקא אותן הדמויות החשוכות, האפלות, השפלות, רקובי-הנפש, סרוחי-הרוח, דלוחי-הנשמה, עבושי-הישות, אשר אם חז"ל בסוכה נב ע"ב מנו ארבעה אני הייתי מחמש אותם, דומה שכל עצם מציאות נרנ"ם [=נפשם רוחם ונשמתם] אינה אלא פליטת אדים מחיכוכי משקע הקליפות. כל פסוק היה נדבק מאליו על מצחו של פלוני או אלמוני, וכל תעלוליו מעשיו שפלותו ונבלותו עברו לפני כביום היותם.


והואיל וטרוד ועסוק הייתי ביום בעבודות אחרות עסקתי בספר זה בדרך כלל בשליש אחרון של הלילה כאשר שקט ודממה מסביב, ולא פעם שקעתי שעות בהרהורים נוגים, 'אֱלֹהִים זֵדִים קָמוּ עָלַי וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם' [תה' פו, יד], חישְּׁבו את דרכם לכל פרטיה, כישפו ניחשו ועוננו – אלו האומרים יפה עונה פלונית לדבר פלוני – את הכל תכננו והביאו בחשבון, ורק מציאותך מלכי-מלכו של עולם שכחו, ואתה תמיד הפכת מספדי למחול לי ותוציאני לרוויה ותאזרני שמחה".


ולצערי גם מָרי שכח את מציאות מלכו של עולם, שהרי הוא הפנה עורף לדרך האמת והצדק של סבו, ואף נטל ממון עתק בעבור פסיקת דינים, וכך רבנו פוסק בהלכות סנהדרין (כג, א):


"'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד' [דב' טז, יט], אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]".


כלומר, הפסוק: "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד" אינו עוסק בשוחד שניתן לשופט מאת אחד מבעלי הדין, שהרי נאמר בהלכה: "אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב", ולא יעלה על הדעת שהחייב ייתן כסף כדי שיחייבו אותו... כמו כן, נטילת כסף מאחד מבעלי-הדין היא בגדר "עיוות דין" ולא בגדר "לזכות את הזכאי ולחיֵּיב את החייב". ברור אפוא, שמדובר במי שנוטל משכורות במטרה שהוא יפסוק דינים לפי קו הצדק: "כדי לזכות את הזכאי ולחייב את החייב", ואף-על-פי-כן הוא עובר על איסור תורה חמור שעליו נאמר: "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד".


זאת ועוד, אם יטען הטוען שמדובר בהלכה זו בנטילת כסף משני בעלי-הדין, עניין זה נפסק שש הלכות לאחר מכן (כג, ו), וכבר נתבאר שם שרק שכר בטלה התירו חז"ל ליטול בשווה מבעלי-הדין, ודיין שנוטל שכר מבעלי-הדין בשווה, שאינו שכר בטלה – דיניו בטלין.


נמצא אפוא, שכל מי שלוקח ממון כדי לזכוֹת את הזכאי ולחיֵּיב את החייב – עובר על איסור חמור והוא בכלל "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד"! וכך בדיוק פועל ממסד הדיינות, כלומר, הוא נותן לדיינים משכורות כדי שהם יזכו את הזכאי ויחייבו את החייב... ולא סתם משכורות, משכורות נפוחות הנושאות עמן שלל טובות הנאה, כך שהדיינים לא רק ארורים הם גם מחללי שם שמים.


"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (מיכה ג, יא).


בתמונת שער הרשומה: איור ל"בגדי המלך החדשים" מאת וילהלם פדרסון.

המלך הוא עירום
.pdf
Download PDF • 185KB

126 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!