top of page

ונהי בעינינו כחגבים

בהיותי בגבעתי בשירות סדיר, אירעה התרחשות מעניינת שהשפיעה באופן ישיר על משפחתי. גדלתי בשכונת רמת-אביב שאין בה כידוע דתיים רבים, ובזמנו היה פעיל שם גרעין מינות חרדי שעסק ב"החזרה בתשובה". האנשים באותו הגרעין סיגלו לעצמם כלפי חוץ הארת פנים והליכות נעימות כדי להשפיע על זולתם ולהחדיר להם את השקפותיהם, כאשר תכליתם הסופית הייתה משיכת בחורים לישיבותיהם, והגדלת כוחם הפוליטי החברתי והכלכלי.


אחי הי"ו, שצעיר ממני בשנתיים וחצי, למד בישיבה תיכונית-מדעית והיה על סף סיום תעודת בגרות בהצטיינות. דא עקא, כמה חודשים לפני מבחני הבגרות בכיתה י"ב, הוא נתפס לאותו גרעין חרדי והם הצליחו לשכנע אותו לעזוב את לימודיו בישיבה התיכונית-מדעית ולעבור ללמוד בישיבה בבני-ברק. ואכן כך היה, אחי, תלמיד מצטיין ומוערך בישיבתו, עזב את לימודיו כמה חודשים לפני הסיום, והחל ללמוד בישיבת המינים קרלין-סטולין הנגעלה (ואיני אומר זאת כמשל, אלא כתיאור ממשי ומוחשי), לאומללים אשר נופלים בפח היקוש של הכסילים.


אבי מרי ז"ל, שהיה ידוע כאיש ציבור שפועל ללא חת וללא מורא, לא ויתר על בנו, וניסה בכל דרך להשיבו לישיבה התיכונית-מדעית, אך אותו גרעין מינות חרדי פעל בתחכום. אחד מפְּעיליו היה שמש בביתו של קנייבסקי שר"י, ואותו שמש הוציא פסק הלכה מאת השיקוץ, שבו הוא הורה לאחי באופן נחרץ, שעליו לעזוב לאלתר את לימודיו בישיבה התיכונית-מדעית, ולעבור ללמוד בישיבת קרלין-סטולין (כמספר עריך היו אלהיך יהודה). אותו פסק הלכה השפיע על אחי מאד, כאילו הוא נאמר מפי-הגבורה, ולא היה ניתן לשכנעו להמתין עד סיום לימודיו.


א. פנייה לרבני העדה


בצר לו, אבי ע"ה פנה לשניים מגדולי רבני העדה השׂכירים הממסדיים, כדי שיכתבו "פסק הלכה" שיורה לאחי לסיים קודם את לימודיו, ואחר-כך, אם יחליט ללמוד בקרלין-סטולין – הוא רשאי לעשות כן, אך קודם עליו לסיים את לימודיו (כמובן שכוונתו של אבי ע"ה הייתה שאחי יתחזק ויחדל משאיפתו). השכיר הראשון שאבי פנה אליו, גלגל את עיניו וידיו למרום ואמר: אם "גדול הדור" קנייבסקי הורה לבנך ללכת לקרלין-סטולין, איך אני יכול להורות אחרת?


אבי ראה שהישועה לא תבוא מאותו מחוסר-דעת ממסדי שׂכיר, והוא הלך לרי"ש-בי"ת מפורסם אחֵר. השכיר הממסדי השני היה מיודעי-דת-ודין, הוא לא היה רפה שכל כראשון, ולא היו לו רגשי נחיתות כֹּה עזים כלפי גדולי האסלה האשכנזים, אך עדיין, הוא היה משועבד להם לחלוטין מחשש שיבולע לו ולקרדומו וסירב בתוקף להתערב בעניין, הוא היה מכיר ומורד. ומה הייתה אמתלתו? השכיר השני טען שהוא חושש מרדיפת העדה החרדית, ואינו מוכן לסכן את עצמו ולהיות מטרה לחיציהם הארסיים. במלים אחרות, יראת שיקוץ טמבלסקי שיתקה את הטיפש הראשון, ויראת תלמידיו וחסידיו של שיקוץ טמבלסקי שיתקה את הטיפש השני.


כך לפחות חשבתי זמן מה, ברם, עם השנים נתבררה לי הסיבה העיקרית לאנוכיותו ולניכורו של הרי"ש-בי"ת השני, והיא נובעת מכך שמדובר ברודף בצע ששבר שיאים של הפקת רווחים וטובות הנאה מן התורה. לפיכך, היום הנני מבין, שהסיבה המרכזית שהוא ראה רק את עצמו, היא מפני שהוא חשש לכבודו, מעמדו, יוקרתו, שׂררתו, קשריו הפוליטיים, משכורותיו ושלל טובות ההנאה שהן מנת חלקו. וכמו שרבנו אומר באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא): "ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים".


אבי לא אמר נואש ונסע לירושלים לדיין השכיר יוסף קאפח. הוא סיפר לו את המעשה וביקש את עזרתו. לזכותו של קאפח ייאמר שהוא לא עמד מנגד, ונעתר לבקשתו של אבי לשוחח עם אחי. וכך היה, אבי נסע עם אחי לפגוש את קאפח בביתו בירושלים, הם שוחחו יחדיו, ולאחר מכן קאפח שוחח עם אחי שעה ארוכה. בתום השיחה קאפח עודד את אחי שימשיך ללמוד בישיבה התיכונית-מדעית, והוא ייתן לו המלצה לכל ישיבת-הסדר שירצה (אף שגם שם אוכלים מן התורה ומחללים-שם-שמים). אמנם, גם קאפח חשש לכתוב פסק שיהווה משקל-נגד לפסק-ההלכה שכתב שיקוץ טמבלסקי, אך שיחתו עם אחי שכנעה אותו לעזוב את ערי הגלות והמינות קרלין-סטולין, לשוב לישיבה התיכונית-מדעית, ולסיים שם את לימודיו.


לאחר שלושה שבועות אחי עזב את ישיבת קרלין-סטולין האלילית, חזר לישיבה התיכונית-מדעית, סיים את לימודיו בהצטיינות, והמשיך את לימודיו בישיבת ההסדר של אוכלי התורה "קרני שומרון". אגב, גם שם מטמטמים את הבחורים ומחדירים להם הזיות. מכל מקום, מאבקו של אבי מרי ע"ה הצליח במידה רבה, הוא לא וויתר על בנו ולא אִפשר למינים ללכוד את אחי ולהשחית ולהשחיר את נפשו בישיבותיהם הנגעלות, וזכורני שאבא מרי ע"ה אמר לי כמה פעמים על ישיבותיהם של צאצאי המינים: "שהם מטמטמים את התלמידים".


במבט לאחור, איני תמה כל-כך על בעל המרדעת הממוסד הראשון, כי הוא היה רפה שכל מאד ומוחו עֻוות בהזיות הגדלוּת של צאצאי המינים. ניתן לומר שבעיני רבנו הוא היה כמו תינוק בן יומו, וכמו שרבנו מתאר את זכריה הפתי באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קכח):


"אבל זה מר זכריה הוא איש פתי מאד, וכבר קרא לעצמו [=תיאר את עצמו במכתבו לרבנו] 'וְיָגַע באותו המשא והמתן והפירושין', ומדמה שהוא יחיד בדור ושכבר הגיע להישג גדול מן השלמות [...]. [ואינו אלא] זקן מסכן באמת סכל בכל דבר, והרי הוא כקטן בן יומו בעיניי, ויש ללמד עליו זכות כפי סכלותו".


ברם, רודף הבצע השכיר השני הוא סיפור אחר לגמרי, אותו רי"ש-בי"ת מתוחכם הינו מיודעי-דת-ודין ומכיר היטב את כל נכלוליהם מעלליהם ותעלוליהם של המינים וצאצאיהם (אף שכלפי חוץ הוא מעריצם מהללם ומפארם), ואף-על-פי-כן הוא לא היה מסוגל אפילו להזמין את אחי לשיחה שבה הוא ינסה לשכנע אותו לשוב לישיבה המדעית! והתאווה ורדיפת ההבל שיתקה אותו ואף עיוורה את עיניו לחלוטין כאמור, וכמו שאומר רבנו בפירושו לנדרים (ד, ג):


"ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות".


ב. אַיָּם אֵפוֹא חֲכָמֶיךָ?


הסכלות והתאווה עיוורו לחלוטין את עיניהם של הכומרים השכירים הללו, ריחוקם מדרך האמת החשיך את עולמם, ולכן לא הייתה בהם דעת להיחלץ לעזרתו של אבי, ואף לא היו להם עוז ותעצומות לפעול והם נכנעו לרגשי הנחיתות ולחרדה שאחזה בהם שמא יבולע למעמדם ליוקרתם ולשררתם. אכילתם וזלילתם מן התורה זיהמה וטמטמה לחלוטין את מחשבתם.


אותם כומרי-דת הפכו להיות שפלים כמרגלי המדבר שעליהם נאמר: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במ' יג, לג). כלומר, היו שתי כיתות בין המרגלים החוטאים, היו חלושי-דעת שראו את עצמם כאפסים מאופסים, ואלה היו שאמרו: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים". אך היו ביניהם גם חכמים שהכירו בערך עצמם, אך חששו מכך שאנחנו נראים בעיניהם כחגבים, ואלה האחרונים אמרו: "וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם", אף-על-פי שהם ידעו שאין אנו כחגבים. נמצא, כי תחושת אפסותם העצמית ומוראם מבשר ודם, גרמו לעוון חמור וּלְמוֹת כל הדור ההוא במדבר!


אוי להם לאותם שכירים מפוטמים אשר זנחו את דרך האמת, ובחרו בתוהו ובהבל אשר לא יועיל ולא יציל, אוי להם שהפכו לפוליטיקאים רודפי בצע ושלמונים, אוי להם שהתמכרו לכבוד ולשׂררה, למעמד וליוקרה, לכוח ולקשרים פוליטיים, אוי להם שחישבו חשבונות רבים: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קה' ז, כט). חשבונותיהם וחישוביהם הפוליטיים והאנוכיים גרמו להם להשליך את האמת ארצה עד שהם עצמם כבר אינם יודעים לזהותה – וזהו עונשם החמור על הליכתם אחרי התהו והבלי המינות, וכמו שאומר הנביא ירמיה (ב, ה): "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ". כלומר, בעקבות השלכת האמת ארצה והפניית העורף לדרך הצדק והמישרים, הם אינם מסוגלים לראות עוד את אור האמת.


"וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" (דנ' ח, יב), "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר – בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


ג. עבדאללה המצרי


הכומרים השכירים הממסדיים נוהגים להתרפס ולהחניף לאנשי שׂררה גדולים מהם שעשו להם שם בארץ, כדי שיוכלו להתחכך במרדעת החמור שעליהם ולהתגולל בסירחונם ובפרסומם. והיה אחד מגדולי רבני העדה, מיודעי-דת-ודין ומגדולי האוכלים והזוללים מן התורה בקרב הכמורה הממסדית, אשר נסע לעבדאללה המצרי כדי לקבל ממנו סטירות פוליטיות... ולאחר שראיתי כיצד הוא מגיש את לחיו בהכנעה לעבדאללה וכיצד עבדאללה מפליק לו שוב ושוב על פניו וזקנו, הבנתי שלא נשאר בו זרזיף של אמת. ומה חשב לעצמו עבדאללה המצרי על אותו שכיר ממסדי? הנה, גם התימנים הינם רודפי בצע ורודפי כבוד ושררה, ואפילו התימנים הדרדעים אשר רוממות משנת הרמב"ם בגרונם... ונמצא שם שמים מתחלל.


וראוי להוכיח את אותו כומר ממסדי אורתודוקסי ממוצא תימני בתוכחתו של שמואל הנביא לשאול, לאחר ששאול מרד בדבר ה' ולא החרים את אגג מלך עמלק ואת מיטב הצאן והבקר (ש"א טו, יז–כו):


"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה [יש לך אחריות שלא לבזות ולהשחית את דרך האמת כי בהשחתתה על ידך שם-שמים-מתחלל] וַיִּמְשָׁחֲךָ יְיָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל [איך אתה מעז לבזות את דרך אבותיך ולהגיש את לחייך לפליקים של עז עיוורת?]. [...] וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְיָ וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְיָ, וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַייָ אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל [=כמו השכירים הממסדיים, גם שאול מצטדק ומתחסד שהוא שומע בקול ה' ועושה הכל לשם שמים!].


וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַייָ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים! כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי, כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְיָ וְאֶת דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַייָ [=ושאול טוב בהרבה מן השכירים הממסדיים שהרי הוא קיבל את התוכחה, ואף שהוא היה מלך הוא הודה על האמת]. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ יְיָ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל".


נחזור לעבדאללה, לא אשכח כיצד הוא הִרשה לעצמו (בערך בשנת תש"ס ואילך) לנסוע במכונית שעלתה אז יותר ממיליון שקל: BMW 745il, אותה קיבל כנראה כתרומה מאחד השוטים. תוספת האות l (=Long) משמעה שמדובר בייבוא של דגם מיוחד אשר בו יש ליושבים מאחור עוד כעשרה ס"מ מרחב לרגליהם, ורק התוספת הזו עלתה אז כ-300,000 ש"ח!


באותם הימים עדיין לא הבנתי את חומרת האיסור ליהנות מדברי תורה, אך אהבת הצדק שבקרבי לא נתנה לי מנוח, ואפילו שכולם העריצו את עבדאללה המצרי כאילו הוא היה איזה אליל יווני (ימים על ימי מולך תויסיף, כך היו שרים לו), כבר אז תמהתי: אם הוא מבין באיזה רכב הוא נוסע, איה הצניעות? איה הדוגמה האישית? איה האיסור ליהנות מכבוד תורה? ואם הוא אינו מבין באיזה רכב הוא נוסע, וכמו שטוענים חסידיו השוטים עובדי האלילים והאטִּים, שהוא "מרחף בעולמות העליונים", אז יש לתמוה תמיהה לא פחות חמורה: האם ראוי שעז עיוורת ומהובלת שמנותקת מהעם ומהמציאות תפסוק הלכה למעשה ותנהיג ציבור?


לצערנו כמעט לא נותרו בימינו רבנים שונאי ממון. כומרי הדת דרסו במגפיים מסומרים את דברי חכמים: "לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לחפור בהם". אך אמת מארץ תצמח, ולאט-לאט האנשים יבינו את הנזק העצום שגורמים השכירים הללו לדת האמת: כיצד הם מעוותים את הדת רק כדי להופכה לקורדום לחצוב בו משכורות וטובות הנאה, כיצד הם מסיטים אותנו מלהתבונן ביסודות הדת שיעוררונו לזהות את דרך האמת ולאהוב את ה' יתעלה, כיצד הם משקיעים אותנו בעיסוק בהזיות והבלים, כיצד הם מעלימים מאיתנו השקפות נכונות, כיצד הם משקרים ומכזבים ומונעים מאיתנו לראות את האמת נכוחה, כיצד הם מרוממים ומפארים את הדת החדשה הפרו-נוצרית, וכיצד הם גונבים את דעת הציבור ומִתראים כאילו הם היו צדיקים וחסידים, פרושים ויראי-חטא, חכמים ונבונים וגאוני-עולם – והאמת היא שהינם שׂכירים סוררים וחברי גנבים רודפי שוחד ושלמונים, כבוד ושררה וטובות הנאה.


"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. [...] רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ [...] לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג, ט–יב).


"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).


"נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפ' ג, ד).


"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).


סוף דבר


"כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (יר' ב, יג) – דרך האמת היא מקור מים חיים, כל מי שמבקש לשתות ממי הדעת הזכים והצלולים יזכה להתענג עליהם ולמלא את ייעודו עלי-אדמות. ויתרה מזאת, מֵי האמת הצלולים יְחַיּוּ וירפאו את עצמותינו היבשות, יקימו וירימו אותנו משפלותנו וירוממו אותנו להכיר בערך דת האמת, שאין שנייה לה, דת אמת יפהפייה אדירת-כוח ורבת עוצמה.


"וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר יְיָ. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם, וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ" (יח' לז, ד–ו).

ונהי בעינינו כחגבים
.pdf
Download PDF • 173KB

265 צפיות4 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page