ונהי בעינינו כחגבים

לפני כעשרים שנה, בעת היותי בגבעתי בשירות סדיר, אירעה התרחשות מעניינת שקשורה למָרי, התרחשות אשר השפיעה באופן ישיר על משפחתי. גדלתי בשכונת רמת-אביב שאין בה כידוע דתיים רבים, ובזמנו היה פעיל שם גרעין חרדי שעסק ב"החזרה בתשובה". האנשים באותו הגרעין סיגלו לעצמם הארת פנים והליכות נעימות כדי להשפיע על זולתם, אך האמת היא שהם ראו בדרכם חזות הכל, וכל האמצעים היו כשרים להשגת מטרותיהם.


אחי הי"ו, שצעיר ממני בשנתיים וחצי, למד בישיבה תיכונית-מדעית והיה על סף סיום תעודת בגרות בהצטיינות. דא עקא, כמה חודשים לפני מבחני הבגרות בכיתה י"ב, נתפס לאותו גרעין חרדי והם הצליחו לשכנע אותו לעזוב את לימודיו בישיבה התיכונית-מדעית ולעבור ללמוד בישיבה בבני-ברק. ואכן כך היה, אחי, תלמיד מצטיין ומוערך בישיבתו, עזב את לימודיו כמה חודשים לפני הסיום, והחל ללמוד בישיבת קרלין-סטולין לחוזרים בתשובה (אגב, השם סטולין מזכיר לי את המלה STEAL באנגלית, ואולי רמז יש בו...).


אבי מרי ז"ל, שהיה ידוע כאיש ציבור שפועל ללא חת וללא מורא, לא ויתר על בנו, וניסה בכל דרך להשיבו לישיבה התיכונית-מדעית, אך אותו גרעין חרדי פעל בתחכום. אחד מפעיליו היה שמש בביתו של שיקוץ קנייבסקי, ואותו שמש הוציא פסק הלכה מאת רבו טמבלסקי, שבו הוא הורה לאחי באופן נחרץ, שעליו לעזוב לאלתר את לימודיו בישיבה התיכונית-מדעית, ולעבור ללמוד בישיבת קרלין-סטולין שר"י (כמספר עריך היו אלהיך יהודה). אותו פסק הלכה השפיע על אחי רבות, ולא היה ניתן לשכנעו להמתין עד סיום לימודיו.


א. פנייה לרבני העדה


בצר לו, אבי פנה לשניים מגדולי רבני העדה השׂכירים, כדי שיכתבו "פסק הלכה" שיורה לאחי לסיים קודם את לימודיו, ואחר-כך, אם יחליט ללמוד בקרלין-סטולין – הוא רשאי לעשות כן, אך קודם עליו לסיים את לימודיו. הראשון שאבי פנה אליו, גלגל את עיניו וידיו למרום ואמר: אם "גדול הדור" קנייבסקי הורה לבנך ללכת לקרלין-סטולין, איך אני יכול להורות אחרת?


אבי ראה שהישועה לא תבוא מאותו מחוסר-דעת ממסדי שׂכיר, והלך לרי"ש-בי"ת מפורסם אחֵר. אמנם, השכיר הממסדי השני לא היה מחוסר-דעת כראשון, ולא היו לו רגשי נחיתות כה עזים כלפי הגדוילים של צאצאי המינים, אך עדיין, הוא סירב בתוקף להתערב בעניין. השכיר הממסדי השני טען שהוא סובל מהעדה החרדית, ולכן הוא אינו מוכן לסכן את עצמו, ולהיות מטרה לחיציהם הארסיים. במלים אחרות, יראת שיקוץ טמבלסקי שיתקה את הטיפש הראשון, ויראת תלמידיו וחסידיו של שיקוץ טמבלסקי שיתקה את הטיפש השני.


כך לפחות חשבתי זמן מה, ברם, עם השנים נתבררה לי הסיבה העיקרית לאנוכיותו ולניכורו של הרי"ש-בי"ת השני, והיא נובעת מכך שמדובר בר"ב ששבר שיאים של הפקת רווחים וטובות הנאה מן התורה. לפיכך, היום הנני מבין, שהסיבה המרכזית שהוא ראה רק את עצמו, היא מפני שהוא חשש לכבודו, מעמדו, יוקרתו, שׂררתו, קשריו הפוליטיים, משכורותיו ושלל טובות ההנאה שהן מנת חלקו. וכמו שרבנו אומר באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא): "ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים".


אבי לא אמר נואש ונסע לירושלים למָרי יוסף קאפח. הוא סיפר לו את המעשה וביקש את עזרתו. לזכותו של מָרי ייאמר, שהוא לא עמד מנגד ואמר לאבי: "תביא אותו אלי". וכך היה, אבי נסע עם אחי לפגוש את מָרי בביתו בירושלים, הם שוחחו יחדיו, ולאחר מכן מָרי שוחח עם אחי שעה ארוכה. בתום השיחה מָרי עודד את אחי שימשיך ללמוד בישיבה התיכונית-מדעית, והוא ייתן לו המלצה לכל ישיבת-הסדר שירצה. אמנם, אף שמָרי לא כתב פסק הלכה שיהווה משקל-נגד לפסק-ההלכה שכתב שיקוץ טמבלסקי, די היה בשיחתו עם אחי כדי לשכנעו לעזוב את ערי הגלות והמינות קרלין-סטולין, ולשוב לישיבה התיכונית-מדעית.


לאחר שלושה שבועות אחי עזב את ישיבת קרלין-סטולין האלילית, חזר לישיבה התיכונית-מדעית, סיים את לימודיו בהצטיינות, והמשיך את לימודיו בישיבת ההסדר "קרני שומרון". מאבקו של אבי מרי הצליח בסופו-של-דבר! יגעת ומצאן – האמן! הוא לא וויתר על בנו ולא אִפשר לצאצאי המינים להשחית ולהשחיר את נפשו, וזכורני שאבא מרי אמר לי כמה פעמים על ישיבותיהם של צאצאי המינים: "שהם מטמטמים את התלמידים"...


במבט לאחור, איני תמה כל-כך על הרב הממסדי השכיר הראשון, כי הוא היה שבוי בהזיות הגדלוּת של צאצאי המינים ובעיני רבנו הוא היה כמו תינוק בן יומו, וכמו שרבנו מתאר את הפתי זכריה באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קכח): "אבל זה מר עזכריה הוא איש פתי מאד, וכבר קרא לעצמו [=תיאר את עצמו במכתבו לרבנו] 'וְיָגַע באותו המשא והמתן והפירושין', ומדמה שהוא יחיד בדור ושכבר הגיע להישג גדול מן השלמות [...]. [ואינו אלא] זקן מסכן באמת סכל בכל דבר, והרי הוא כקטן בן יומו בעיניי, ויש ללמד עליו זכות כפי סכלותו".


ברם, על הרי"ש-בי"ת הממסדי השכיר השני, הנני תמה, מפני שאותו רי"ש-בי"ת מתוחכם הינו יודע-דת-ודין ומכיר היטב את נכלולי צאצאי המינים ותעלוליהם (אף שכלפי חוץ הוא מעריצם מהללם ומפארם), ואף-על-פי-כן הוא לא היה מסוגל אפילו להזמין את אחי לשיחה שבה ינסה לשכנע אותו לשוב לישיבה תיכונית מדעית! והתאווה שיתקה אותו, וכמו שאומר רבנו בפירושו לנדרים (ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות". ואיך הוא היה מסוגל להפנות עורף לאבי ז"ל, שהקדיש את חייו למען הציבור ומורשת-יהודי-תימן והיה בשעת משבר צרה וצוקה?


ב. אַיָּם אֵפוֹא חֲכָמֶיךָ?


לא סיימתי עם שמשון ויובב, ויש להוסיף ולתמוה על אנשי השם השכירים הללו: האם הצלת נפש מישראל אינה גדולה וחשובה דיה בעיניהם כדי לשים בצד את רגשי הנחיתות ואת תחושת קטנותם ואפסותם? האם לא ראוי לבטוח על הקב"ה ולא לחשוש מפני איש? והלא אתם דיינים וחכמים והתורה ציוותה אתכם: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ"? ואיך ייתכן פחדכם ומוראכם? האם האמת אינו מאור רב-עוצמה שמספֵּק די כוח ותעצומות נפש לפעול?


ברם, אותם כומרי-הדת הפכו להיות גרועים כמרגלי המדבר: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במ' יג, לג). כלומר, היו שתי כיתות בין המרגלים החוטאים, היו חלושי-דעת שראו את עצמם כאפסים מאופסים, ואלה היו שאמרו: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים". אך היו ביניהם גם חכמים שהכירו בערך עצמם, אך חששו מכך שאנחנו נראים בעיניהם כחגבים, ואלה היו שאמרו: "וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם", אף-על-פי שהם ידעו שאין אנו כחגבים. נמצא, כי תחושת אפסותם העצמית ומוראם מבשר ודם, גרמו לעוון חמור וּלְמוֹת כל הדור ההוא במדבר!


אוי לכם עם עמורה, אוי לכם ממסדיים שכירים מפוטמים ומדושנים, אשר זנחתם את דרך האמת, ובחרתם בתוהו ובהבל אשר לא יועיל ולא יציל, אוי לכם שהפכתם לפוליטיקאים רודפי בצע ושלמונים, אוי לכם שהתמכרתם לכבוד ושׂררה, מעמד ויוקרה, כוח וקשרים פוליטיים, אוי לכם שהנכם מחשבים חשבונות רבים: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קה' ז, כט). חשבונותיהם וחישוביהם הפוליטיים והתועלתיים גרמו להם להשליך את האמת ארצה, עד שהם בעצמם כבר אינם יודעים לזהותה, וזהו עונשם החמור על הליכתם אחרי ההבל, וכמו שאומר הנביא ירמיה (ב, ה): "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ".


"וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" (דנ' ח, יב), וכאמור, בעקבות השלכת האמת ארצה, הם אינם מסוגלים לראות עוד את אור האמת: "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר – בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


ג. עבדאללה המצרי


השכירים הממסדיים נוהגים להחניף ולהתרפס לפני אנשי שׂררה גדולים מהם שעשו להם שם בארץ, כדי שיוכלו להתחכך במרדעת החמור שעליהם ולהתגולל בסירחונם ובפרסומם. והיה אחד מרבני העדה מגדולי אנשי השם, אשר נסע לעבדאללה המצרי כדי לקבל ממנו סטירות פוליטיות... ולאחר שראיתי כיצד הוא מגיש את לחיו בהכנעה לעבדאללה וכיצד עבדאללה מפליק לו שוב ושוב על פניו וזקנו, הבנתי שלא נשאר בו זרזיף של אמת.


וראוי להוכיח את אותו רי"ש-בי"ת בתוכחתו של שמואל הנביא לשאול, לאחר ששאול מרד בדבר ה' ולא החרים את אגג מלך עמלק ואת מיטב הצאן והבקר (ש"א טו, יז–כו):


"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ יְיָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל [איך אתה מעז לבזות את דרך אבותיך ולהגיש את לחייך לפליקים של עז עיוורת?]. [...] וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְיָ וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְיָ, וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַייָ אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל [=כמו השכירים הממסדיים, גם שאול מצטדק ומתחסד שהוא שומע בקול ה' ועושה הכל לשם שמים!].


וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַייָ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי, כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְיָ וְאֶת דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַייָ [=ושאול טוב בהרבה מן השכירים הממסדיים שהרי בסופו-של-דבר הוא לא חס על כבודו והודה על האמת]. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ יְיָ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל".


נחזור לעבדאללה המצרי, לא אשכח כיצד הוא הִרשה לעצמו (בערך בשנת תש"ס ואילך) לנסוע במכונית שעלתה אז יותר ממיליון שקל: BMW 745il, אותה קיבל כנראה כתרומה מאחד מחסידיו. תוספת האות l משמעה שמדובר בייבוא של דגם מיוחד אשר בו יש ליושבים מאחור עוד כעשרה ס"מ מרחב לרגליהם, ורק התוספת הזו עלתה אז כ-300,000 ש"ח!


באותם הימים עדיין לא הבנתי את חומרת האיסור ליהנות מדברי תורה, אך אהבת הצדק שבקרבי לא נתנה לי מנוח, ואפילו שכולם העריצו את עבדאללה המצרי כאילו היה איזה אליל יווני (ימים על ימי מוילך תויסיף, כך היו שרים לו), כבר אז תמהתי: אם הוא מבין באיזה רכב הוא נוסע, איה הצניעות? איה הדוגמה האישית? איה האיסור ליהנות מכבוד תורה? ואם הוא אינו מבין באיזה רכב הוא נוסע, וכמו שטוענים שהוא "מרחף בעולמות העליונים", אז יש לתמוה: האם ראוי שעז עיוורת שמנותקת מהעם ומהמציאות תפסוק הלכה למעשה?


לצערנו כמעט לא נותרו בימינו רבנים שונאי ממון, עד שלעתים נדמה שנתעוורנו כל-כך עד שהשלכנו אחרי גוונו וקברנו עמוק באדמה את מאמר חז"ל: "לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לחפור בהם". אך אמת מארץ תצמח, ולאט-לאט האנשים יבינו את הנזק העצום שגורמים השכירים הממסדיים הללו לדת האמת: כיצד הם מעוותים את הדת רק כדי להופכה לקורדום לחצוב בו משכורות וטובות הנאה, כיצד הם מסיטים אותנו מלהתבונן ביסודות הדת ומשקיעים אותנו בעיסוק בהלכות טכניות, כיצד הם מעלימים מאיתנו השקפות נכונות, כיצד הם מונעים מאיתנו לראות את האמת נכוחה ומשקרים ומכזבים, כיצד הם מרוממים ומפארים את הדת החדשה הפרו-נוצרית, וכיצד הם גונבים את דעת הציבור ומִתראים כאילו היו צדיקים וחסידים, פרושים ויראי-חטא, חכמים ונבונים וגאוני-עולם – והאמת היא שהינם שׂכירים סוררים וחברי גנבים רודפי שוחד ושלמונים, כבוד ושררה וגדולה וטובות הנאה.


"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. [...] רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ [...] לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג, ט–יב).


"כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (יר' ב, יג) – דרך האמת היא מקור מים חיים, כל מי שמבקש לשתות ממי הדעת הזכים והצלולים יזכה להתענג עליהם ולמלא את ייעודו עלי-אדמות. ויתרה מזאת, מי האמת הצלולים יְחַיּוּ וירפאו את עצמותינו היבשות, יקימו וירימו אותנו משפלותנו וירוממו אותנו להכיר בערך דת האמת, שאין שנייה לה, דת אמת יפהפייה אדירת-כוח ורבת עוצמה.


"וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר יְיָ. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם, וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ" (יח' לז, ד–ו).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!