הקץ לדברי רוח!

במאמר זה הנני ממשיך ברשותכם לסקור את מבואו של קאפח למורה-הנבוכים מהדורתו, ובמבואי למאמר הקודם בסדרה זו כבר הסברתי את הולדתה ומניעיה של סקירה זו. כאמור שם, סקירה זו נולדה בימי עלומיי והנני עורך אותה עתה מחדש באופנים עמוקים מאד, תוך חשׂיפת לא מעט מדברי הנוכלות והעקמימות של קאפח, אשר הִתעה ותעתע וכיזב והיטה את אפיקי דרך האמת לזרם הביוב האורתודוקסי הפרו-נוצרי המוביל את האדם והאומה שאולה.

ובכן, בהמשך דבריו במבואו קאפח מצטט את שבחיו של הקוקו על הרמב"ם (עמ' 19):

"וכמה תמציתיים וקולעים הם דבריו של מרן הגראי"ה קוק זצ"ל על תפישתו המחשבתית של רבנו במאמרו ב'הארץ' ערב פסח התרצ"ה. ולא אמנע מלהביא כאן שורותיים מדבריו: [וז"ל הקוקו:] 'רבנו משה בן מימון חי וקיים, הוא היה חי את חייו הנפלאים והקדושים בזמנו, והוא חי חיי אמת. חיים נצחיים בנשמתו האחדותית בגנזי מרומים, וחי עם עַמו ועם כל טהורי הלב והרוח ביצירותיו הנשגבות המאירות את מחשכי הדורות לעולמים. [...] זהו הרמב"ם וזהו כוחו הנפלא, כוחו לאלהיו אשר אהבו ואשר ידעו ואשר עבדו באמת בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו. ומכוחה של אהבה תמימה ומושלמת זו הופיעו כל הגדולות והנפלאות, אשר האיר על ידם את מחשכינו באישיותו הכבירה ובספרותו העומדת לנס עולם' [ע"כ הקוקו].עלינו אפוא לעמוד על רגלינו להודות ולהלל ליוצר המאורות אשר ברא את המאור הגדול הזה להאיר לדורות".

ואיך קאפח העז להכשיר את הקוקו הפגאני? איך הוא העז להביא ממנו ראיה לגדולתו של רבנו הרמב"ם? היעלה על הדעת שהקוקו הפגאני באמת ידע את ה'? באמת הבין את השקפות עולמם הטהורות של רבנו וחז"ל? והלא הוא שקע בהזיות ספר-האופל, כלומר הוא אפילו לא הצליח להבחין בכיעורו הפגאני של ספר-האופל! ובמלים אחרות, הוא אפילו לא הצליח להבין את שלושה-עשר יסודות תורתנו! הוא אפילו לא הבין את הפרקים המרכזיים שבספר המדע! היעלה על הדעת שכסיל שכזה, אשר כל גדולתו מסתכמת ביכולתו לחרוז חרוזים, הייתכן שהוא באמת יבין את גדולתו של רבנו הרמב"ם?! ושקריו של הקוקו כאילו הוא הבין את גדולתו של הרמב"ם נועדו להכשיר את המאגיה והאלילות, כאילו הוא מצד אחד מבין את משנתם של חז"ל והרמב"ם עד חקר, ויחד-עם-זאת הוא אוחז בקרנות המזבח המסואב של ספר-האופל.

כללו של דבר, הקוקו מתעתע שהוא אדם גדול ומשׂכיל שהבין את עומק מחשבותיו של הרמב"ם, וכל החיזיון המליצי שלו בעיתון "הארץ" נועד לכזב ולהחדיר ללבבות שתורת המאגיה הכעורה של הקבלה הפגאנית הינה אמת וצדק, וחיה בשלום ובשלווה עם מסורת התורה-שבעל-פה שבפי חז"ל והרמב"ם, שהרי הוא בקי במשנת הרמב"ם... דרכו המתעתעת הפילה ומפילה חללים רבים בעם-ישראל, וקאפח השׂכיר חָבַר-חָבֶר לכל התעתועים הללו שממיטים על עמֵּנו ייסורים איומים, ועוד בעניינוֹ של הקוקו ראו נא: "קמצוץ מסמי ההזיה של קוק".

"אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים" (משלי כד, כד).

ביקורתו של קאפח על עולם המחקר

בהמשך דבריו שם, קאפח פונה למתוח ביקורת קשה על טועני המחשבה למיניהם די בכל דר ודר, אשר חדשים לבקרים מפרסמים חידושים ומליצות נבובות ומלעיטים אותנו בהזיותיהם. ביקורתו של קאפח בעניין זה אמיתת ונכונה, אך בראש ובראשונה היא נכונה ביחס לקוקו:

"כי להקות להקות הטוענים את המחשבה עמדו לה ליהדות, וכל אחד מנסה להלעיטנו מחשבותיו – הזיותיו. אך איש מהם לא ניסה להראותנו את ידו החזקה וזרועו הנטויה בחכמתה המעשית של תורת ישראל, איש מהם לא ניסה להראותנו את שלמות יכולתו ביתר המדעים הניתנים למשישה ולבחינה מעשית, מדברים הם גדולות-גדולות בשטחים שהסופיסטיקה יכולה למצוא בהם את ידיה ורגליה [ודבריו אלה תואמים להפליא לקוקו השיכור!] בקרקע רכה ואבקית שכל מדרך כף רגל ואף של קלניתא עשוי להטביע בה רישומו, הקץ לדברי רוח!".

מדברי קאפח עולה שגם בימינו פועלים אותם חוקרי שווא ושקר, ומרחיקים את עם-ישראל ואת אוהבי האמת ושוחריה מדרך האמת, בנסחם מסקנות הזויות בדרכים מתוחכמות. אותם חוקרים נכנסו לפרדס כאלישע אחֵר אך שכחו את המטען החשוב ביותר, את המגן מפני הפורענות, שכחו הם את מלכו של עולם, שכחו המה את יראת השם וריק ממנה ליבם.

העדר יראת השמים מקרבם הוא הגורם להתפרצותם כלפי ה' יתעלה שמו במחשבות שווא ומדוחים. ואם תשאלו ומדוע נעדרי יראת שמים המה? מדוע נשתבשה דעתם ומחשבתם? אשיב לכם, מפני שהם אינם עוסקים בתורה ביראת קודש, אין הם רואים בתורתו של רבנו תורת חיים, ולא דרכו דרך חיים. משנתו של רבנו לאותם יהירי לב היא קרדום לחפור בו במטרה לשעשע את מוחם ולספק להם מקור ליצירה ספרותית, כדי שיוכלו לקדם את מעמדם ויוקרתם. קצרו של דבר, אין הם עושים לשם שמים, אלא לשם הנאת גופם והנאת גאוותם ודמיונם.

וזו הסיבה שאותם ערלי-לב אינם רואים את האמת אף שהיא נכוחה ובהירה, עומדת וניצבת לנגד עיניהם כתוכחה אילמת: "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).

הערובה ליכולתו הכבירה של רבנו

בהמשך דבריו שם, קאפח מסביר לפי דעתו מהי הערובה ליכולתו הכבירה של רבנו הרמב"ם, מהי הערובה שהוא אכן קלע נכונה בהבנתו ובביאוריו ליסודי התורה ומחשבת ישראל. ובמלים אחרות, מדוע עלינו ללכת דווקא בדרכו ולאמץ דווקא את משנתו? וזוהי תשובתו של קאפח:

"רבנו הגדול הוא היחידי אשר נטה את ידו החזקה והעלה את כל פניני בראשית מנבכי ים הספרות ההלכית היהודית, חרזהּ בחוט של זהב ותלאהּ בצוואר היהדות הוא ספרו היד-החזקה. וזו היא הערובה ליכולתו הכבירה. רבנו הוא היחידי אשר הראה כי לו עשר ידות ביתר המדעים ההכשרתיים, וזו היא הערובה ליכולתו השיפוטית ולצדק שיקוליו במדעי הרוח".

רבנו הרמב"ם הוא היחידי אשר שילב בין המחשבה וההלכה באופן מושלם, הוא החכם היחידי בכל חכמי ישראל מאז חכמי המשנה והתלמוד שהקיף את כל עולם ההלכה המעשי של תורת ישראל, והגיש לנו אותו על מגש של זהב. ידיעתו המקיפה והמעמיקה את חכמתה המעשית של התורה – ההלכה, יחד עם בקיאותו במדעים ההכשרתיים שמרוממים את האדם להבנת המושׂכלות, הם הערובה לצדקת דבריו גם בתחום המחשבה ויסודות התורה ההשקפתיים. לעומת זאת, כל טועני הרמב"ם ומחשבת ישראל לדורותיהם שקעו בדברי תעתועים, מפני שהם מנותקים מחכמתה המעשית של התורה, דהיינו מקיום מצוות מעשי של מכלול ההלכה שקיבלנו במסורה איש מפי איש עד משה רבנו – ובהעדר יראת שמים וקיום מצוות התורה, כל מה שנותר לחוקרים הללו הוא לעקם ולעקש את דברי התורה כדי שיתאימו לאפֵלת עולמם.

ערשׂ הכבוד

בהמשך דבריו, קאפח מתאר את המורה כ"ערשׂ הכבוד", כלומר ספר שמכיל בתוכו את שׂגב המחשבה האנושית, והיא ידיעת כבודו של ה' יתעלה – וזאת בניגוד גמור ומוחלט ליחס שזכה לו ספר זה בקרב פטרוניו האורתודוקסים הפרו-נוצריים של קאפח! אותם רודפי בצע ארורים שלא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, וכך אומר קאפח שם: "ספרו זה של רבנו הוא בית היוצר לשכלול השכל האנושי ולטביעת דעת האדם במטבע תורת ישראל והאמונה היהודית, ואם כדברי רבנו בפירושו למסכת חגיגה פ"ב מ"א: 'כל שלא חס על כבוד קונו, הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד השם' – הרי אפשר לומר כי ספר זה הוא 'ערשׂ הכבוד'".

וכך כתב קאפח גם בראש מבואו שם (עמ' 17): "הספר הקדוש הזה שבו אצורה גנוזה נשמתה של היהדות, מהותה של דת משה וישראל, שכל אדם מישראל חייב ללמדו ולשננו כדי שיוכל לפחות ל'סור מרע', ויזכה הזוכה ל'ועשה טוב'". אולם! אף שקאפח הבין היטב בשלב מסוים בדרכו (בסוף שנות ה-60), שללא ספר זה לא באמת ניתן לסור מרע ואף לא לעשות טוב, כלומר הוא הבין היטב שמורה-הנבוכים הכרחי ליושר המחשבה ולעבודת ה' הטהורה – ואף-על-פי-כן, הוא בחר לחבור-חבר למינים הארורים ולאכול משולחנם המגואל במשך יובל שנים, אף שהם הטיפו לשנאת המורה, וכל זאת מפני שהבינו שהוא שופך אור על טומאתם הרצוצה.

עוצמתה של המילה הכתובה

בהמשך דבריו, קאפח לומד מדברי אלפאראבי שהמלים עשויות להיות נצחיות, ואף יש בכוחן לעצב את נפש הקורא ולרוממו, אם רק ירצה לפתוח את ליבו. תכלית דבריו היא שהאדם יפתח את ליבו לדברי אמת, ואף שדברי אלפאראבי אינם נקיים מהזיות בכל זאת ניתן ללמוד מהם דבר-מה, וכך אומר קאפח שם: "ולא אמנע מלהביא כאן את דברי הפילוסוף הנודע אבי נצר אלפאראבי במאמרו 'פצוץ אלחכם', וז"ל מתורגם: 'אל תחשוב כי העט כלי דומם, והלוח שטח שטוח, והכתב כיור מרוקם. אלא העט מלאך רוחני, והלוח מלאך רוחני, והכתב ציור האמיתיות. והרי העט מקבל את העניינים שבדבר ומפקידם בלוח על ידי הכתיבה הרוחנית. ואז יצא המשפט מן העט והסכום מן הלוח... ומהם ישוט אל המלאכים אשר בשמים, ואחר כך שופע אל המלאכים אשר בארץ, ואז יימצא הסכום במציאות' [ע"כ דברי אבי נצר]. עלינו אפוא לעתד את עצמנו להיות המלאכים אשר בארץ, כדי שישפיעו עלינו המלאכים אשר בשמים אותו השפע המתהווה מציור האמיתיות אשר צייר רבנו על-ידי האותיות שחקק בדפי הנייר".

ספרי הרמב"ם – מקור ליראת שמים?

קאפח סיים את דבריו בעניינים הללו בחנופה למינים – ואיך העז לרומם ולפאר את המינים הארורים בראש מורה-הנבוכים שבו רבנו הרמב"ם לחם בעוז בבערות, במינות ובאלילות?!

וכך אומר קאפח השׂכיר: "ואסיים כאן באמרת אמת של האדמו"ר ר' פנחס מקוריץ זצ"ל, כפי שהובא בספר 'חכם הרזים' עמ' סו, שם סופר כי בנו רצה פעם לשאול ממנו את הספר מורה-הנבוכים, וביקש מאביו ולא רצה להשאיל לו את הספר הנ"ל, ואמר לו: 'ספרים של הרמב"ם כשהם בבית מביאים יראת השם לאדם'. מי חכם ויבן כמה אמיתית וקולעת היא אמרה זו".

ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי מציאותם של ספרים מסוימים בספריה היא זו שנוטעת באדם יראת שמים? וכי מציאותם של ספרי תנ"ך לאלפים בכנסיה הנוצרית היא תריס בפני תועבותיהם של הכומרים המושחתים? ודבריו של קאפח רעים ומשחיתים מאד, מפני שהם מחדירים את ההזיה שדי בהעמסת ספרים על מדפים חבוטים ומאובקים כדי להגיע להישגים רוחניים... פשוט הזיה אורתודוקסית פרו-נוצרית, ועוד בעניין זה ראו נא: "ספריות המוות והמינות".

אלא, כבר הורה לנו הנביא מלאכי: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (ג, כב), כלומר לא די בהעמסת ספרים על-גבי מדפים, אלא עלינו לזכור את התורה, דהיינו את חוקיה ומצוותיה ומשפטיה, ולקיים אותם באמת ובלבב שלם – זכירה שמביאה לידי ידיעה, זכירה שמביאה לידי קיום. והראיה שעצם מציאותם של ספרים בספריה אינה מועילה במאומה, היא מעצם תעייתה של חברת המינות האורתודוקסית, ובראשיה כומריה המינים הארורים, אחרי התֹּהו וההבלים.

מי אתה השיקוץ מקוריץ?

בדבריו לעיל קאפח מתפאר ומתהדר לפי דמיונו בהחדירו את השיקוץ מקוריץ בראש מבואו למורה-הנבוכים. הוא כמובן מחניף בזה לפטרוניו המינים הארורים כדי שלא יסלקוהו משׂררתו וכדי שלא ימנעו ממנו את שלל המשכורות והפרסים וטובות ההנאה מנת-חלקו המאוסה. ובכן, מי הוא זה השיקוץ מקוריץ? וכדי להבין מעט על הקוריץ הלז, אצרף לפניכם דברים (ערוכים מעט) מתוך המאמר של איתמר שלו: "גואטה הגרוטאה והשיקוץ מקוריץ", וכך נאמר שם:

בסיפור הבא של שׂניר הנוכל, נמחיש היאך הר"בים (=רודפי-הבצע) סוחטים את הנדכאים עד הטיפה האחרונה: "לפני מאתיים-ומשהו שנים חי יהודי צדיק יסוד עולם, קראו לו רבי פנחס מקוריץ. היה אדמו"ר צדיק יסוד עולם קדוש עליון איש אלוקים בעל מופתים". גואטה מספר שבקהילתו של הקוריץ בעל התארים הלזה, היה בחור אחד שיום אחד החליט לפרוק עול, שמו היה אברהם החייט. כשאברהם החייט מת, הקוריץ הזה הגיע להלווייתו למרות שהקוריץ הזה היה הולך אך ורק להלוויות של "גדולי-הדור", כלשונו של שניר הנוכל. פיני הקוריץ ביקש להיות הראשון שמלווה את המיטה של אברהם החייט, וכולם תהו, היאך מר "אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ" (ישעיה סה, ה) סוטה מהנהגתו? והלא הוא מלווה רק גדוילים? פיני הקוריץ צעד בגאון בראש ההלוויה כשהוא נעזר במטהו, מטה מזהב לדברי הטמבל גואטה, עד שכולם לא יכלו להתאפק מרוב התימהון, וכולם הפצירו בשיקוץ קוריץ: "מה קורה פה כבוד הרב, מה קורה פה?!".

פיני הקוריץ משתף אותם, שלפני זמן-מה הוא אירגן חתונה ליתום ויתומה והשקיע בה הרבה מאד מכספי הצדקה (אלא מה? היעשה חסד מהונו שלו?), אך בעת החופה ניגש החתן אל פיני הקוריץ ושואל אותו האם הוא קנה לו טלית, דהיינו לחתן? אך הקוריץ שכח, והחתן סירב להיכנס כך לחופה. בעקבות זאת, הקורציץ המקורצץ הלך העירה לאסוף עוד כספי "צדקה" כהרגלו בטומאה, הוא דפק באחת הדלתות, ולהפתעתו – אברהם החייט פתח לו את הדלת.

גואטה ממשיך לספר בשם קוריץ: "כולו ככה שלומפר עם הזקן בלי כיפה בלי כלום [...] ואמר לי: 'כבוד הרב, שנים שאני מתפלל לרגע הזה שאתה תדרוך אצלי בבית, מה הזכות שלי שבאת אלי כבוד הרב?', עם דמעות בעיניים הוא פתח לי את הדלת [=שימו לב איך הוא מחדיר הערצה מתרפסת למינים]. אמרתי לו: 'תקשיב יש חתן וכלה יתומים עוד שעה וחצי החתונה אמורה להתקיים, אבל לא קניתי טלית לחתן, והוא לא רוצה לעלות [לחופה], אם לא תהיה טלית חדשה – אין חתונה ואני לא רוצה לצער את הכלה והחתן; אני צריך להשיג עשרה רובל כדי לקנות טלית חדשה, מה יש לך לתת לי? בוא תגיד עשרה רובל – שבע-מאות שקל – מה יש לך לתת לי?'; החייט אומר לו: 'כבוד הרב, תראה את הבית, תראה איזה עניות, תראה את הכיסאות שאני יושב עליהם, קרטונים, תראה את המיטה מקש על הרצפה, אין לי כלום כבוד הרב'".

שוו בנפשכם שפותח לכם את הדלת מישהו עם מטֵּה מזהב ומבקש כסף לצדקה! אני במקום אברהם העני הייתי לוקח את המטֵּה מזהב וחובט בו; בכל אופן, החייט העני המרוד מביא לו רובל אחד. שניר ממשיך ברשעותו וטוען שעל האדם לתת את כל הונו לר"בים, וזוהי "הזדמנות שאסור לפספס" כפי שכתב בכותרת הסרטון, וכך אומר עוד הגואטה בשם שיקוץ קוריץ:

"אני [=שיקוץ קוריץ] שומע צעקות: 'כבוד הרב' – אני שומע מישהו רץ אחרי – 'כבוד הרב, כבוד הרב', אני מסתובב את מי אני רואה? את אברהם החייט! הוא עומד מולי, כולו רועד, מתנשף... [ואומר:] 'כבוד הרב, כבוד הרב, תגיד לי את האמת, רק את האמת כבוד הרב, אני עשיתי הרבה חטאים בחיים שלי, הרבה-הרבה דברים רעים [...] אם אני אצליח להשיג עוד תשעה רובל, אם אשלים לך לעשרה רובל ואתה תוכל לקנות טלית חדשה לחתן – והחופה תתקיים [...] האם בזכות מצוה כזאת, חסד כזה... זה יכול להגן עלי בעולם-הבא מפני כל הרעות שעשיתי?' [ואומר שיקוץ קוריץ] [...] אמרתי לו: 'תקשיב טוב, אם אתה תשיג לי עכשיו את הכסף ואני אקנה טלית – אני אומר לך בהבטחה גמורה', וככה הוא אמר לו: 'בשמם של אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה האימהות [=ומי הוא בכלל שידבר בשמם? ונבל נבלה ידבר] – שהמעשה הזה יעשה רעש גדול בשמיים [פשש...] ויציל אותך מכל הדברים הרעים בעולם הבא', הוא [החייט] שמע ככה ופרץ בדמעות, הכניס את היד לכיס, הוציא סטפה, אמר לו: 'קח כבוד הרב, נתתי לך את כל מה שיש לי בעולם-הזה, אין לי כלום יותר'".

ע"כ מן המאמר. ובכן, קוריץ מתרברב לטעון שהוא יודע חשבונות שמים... והכל כדי להכשיר את הלבבות לתת כסף לאדמו"רים למיניהם ולשאר הנבֵלות הסרוחות. כמו כן, הרמב"ם כבר לימדנו באגרת תימן (עמ' עא) שאסור לשום אדם לתת את כל הונו לצדקה, ושזו "תכלית הסכלות" – וכל-שכן שאסור בתוקף לאדם עם מטה-זהב לקחת את כל הונו של עני מרוד...

הקץ לדברי רוח.pdf

הורידו את PDF • 169KB