הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל – חלק ו

בחלקו הראשון של המאמר ראינו את תחילת דברי המקלל – תלמידו של נחמן הכלבי. מתוך בליל הקללות והחרפות הנאצות והגידופים, הצלחנו לדלות טענה אחת מתעתעת ועליה השבנו בחלקו הראשון של המאמר.

בחלק השני עסקנו בטענתו של המקלל שרבנו "טעה בענק" בעניין תפישת השדים באגדות חז"ל. רבנו סבר שלא קיימים שדים במציאות האמיתית למעט בדמיון ההוזים, ושכל השדים שנזכרו באגדות חז"ל הם משלים או פטומי מילי בעלמא, כדרכן של האגדות לתבל את ענייניהן בפולקלור המקומי והאלילי שרווח מאד באותם הימים. וכאמור, הוכחנו את שגיאתו וסכלותו של המקלל אשר ניזון מדברי אלילו נחמן הכלבי, וראינו שמי שמתבונן בתורה בלב נקי מדעות קדומות יבין ששלילת השדים כבר נאמרה בתורה.

טענתו המרכזית של המקלל בחלק השלישי הייתה, שמִן התורה חובה לקבוע שספר הזוהר הוא בגדר תורה מן השמים, וכן חובה לקבוע שנחמן הכלבי הוא משליחיו הנאמנים של הקב"ה, יתעלה ויתרומם מכל הבלי המקלל. ומדוע לפי המקלל חובה לקבוע כל זאת ואף לאמֵּת את כל ההזיות והאלילוּת שחדרו לדתנו באלף השנים האחרונות? ובכן, המקלל טען, שהואיל וכל "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות סמכו את ידיהם על ההזיות הללו, והואיל והתורה קבעה ש"אחרי רבים להטות", חובה עלינו לקבל את כל פיגולי האלילות והמינות האירופית, וזאת כאמור מפני שכל "חכמי ישראל" קיבלום...

ואיך עלה על דעתו שהקב"ה יקבע שחובה על עם-ישראל לעבוד עבודה-זרה ולהתבוסס בצואת המינות רק בגלל ש"חכמי ישראל" החליטו שהעבודה-הזרה היא אמת?! והלא אפילו נביא-אמת שיורה חלילה לעבוד עבודה-זרה אין שומעים לו! כל-שכן הפשפשים והפרעושים עדת המינים הסכלים והפתאים שקמו לעם-ישראל באלף השנים האחרונות, אשר הִתעו את עם-ישראל אחרי ההבל מתוך רדיפת הבצע התאוות והשׂררה.

וכבר חשׂפתי בעשרות רבות של מאמרים את הזיותיהם והשקפותיהם הרעועות – תת-רמה של עובדי אלילים מאמיני הזיות המשרבטים עֵטם כמו תינוקות, פשוט להקיא!

לא אוסיף לדון בזה עתה, כי כבר הרחבתי בזה בחלק השלישי. ברם, ראוי להוסיף ולציין, שאין שום זכר בדברי המקלל ליסוד הפילוסופי שהוא מיסודות דתנו: קבל האמת ממי שאמרוֹ. אדרבה, המקלל מתעלם לחלוטין מדרך האמת וקובע שוב ושוב ושוב כי האמת נמדדת לפי רוב הוזי ההזיות אשר טוענים לאמיתתה – וכבר לימדנו הנביא ישעיה (נט, טו) כי האמת נעדרת: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו". ותוכלו גם לעיין במאמריי: "מדוע מעטים אנשי האמת?", "גורמי העיוורון מדרך האמת", "קבל האמת ממי שאמרו", "משה אמת ותורתו אמת", "אהבת האמת ורדיפת הצדק", ועוד.

בחלק הרביעי טענתו המרכזית של המקלל הייתה שנחמן הכלבי היה גלגול של משה רבנו, ובהמשך דבריו הוא אף גילה שבעיני התועים אחריו, נחמן הכלבי אפילו גדול יותר ממשה רבנו ע"ה וקרוב מאד למעלת אלוה. עוד טען המקלל, שיש כוח בידי "הצדיקים" לעשות נסים ונפלאות בניגוד לחוקי הטבע באמצעות כוחות שהעניק להם ה' יתעלה. כמו כן, ראינו כיצד המקלל תופש את אגדות חז"ל כפשוטן ולומד מפשטיהן השקפות אליליות שאותן הוא מחדיר לדת משה. ועל כל זאת ועוד השבנו לו בחלק הרביעי.

בחלק החמישי עסקנו בטענתו של הכלב מברסלב לפיה עדיף להיות מין וכופר ועובד אלילים גמור, ויחד עם זאת גם להאמין במציאותו של בורא-עולם, מאשר להיות אתאיסט. ומדוע הוא סובר כן? מפני שלפי הכלב מי ששוגה במינות ובאלילות "לא הזיק לעצמו מבחינה רוחנית כלל ולא החסיר בתודעתו הרוחנית ולא כלום". לעומת זאת, מי "שהחסיר את אחת האמונות המתחייבות כמו בשדים, בגלגול נשמות, בעין הרע, בכישוף וכו' – נותר ריק בתודעתו המסורסת והנכה מהאור, מההשגה, מהידע והחכמה".

עוד עסקנו בטענת המקלל שיש בכוחה של העין להזיק באופן מאגי לזולת, והפרכנו את כל ראיות המקלל לפיהן כביכול יש ראיות לאמיתת ההשקפה הרעה הזו מכתבי הקודש. המקלל גם טען שיש בכוחם של "הצדיקים" לכשף ולהזיק ואף להמית את זולתם! והזמנתי את המקלל ורבותיו הכומרים האפסים המאופסים לכשף ו/או "לדפוק עין" ו/או לעשות פולסא דנורא.

"וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם. וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב" (מ"א יח, כו–כח).

***

בהמשך דבריו המקלל מוסיף לעסוק בעניין נזקיה הדמיוניים של עין הרע, ומצטט שלוש פסקות מתוך מאמר שכתבתי וכותרתו: "הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן! (חלק ג)".

והנה המשך דברי המקלל במכתבו:

"עוד ציטוט נוטֵף אפיקורסות מטומאת שפתייך [מכאן ואילך המקלל מצטט ממאמרי]:

בספרו [של הרמב"ן] שם [האמונה והביטחון] פרק טו, הוא מוסיף ואומר כך: "ואחר שראה [יעקב] כי מן השמים עוזרים אותו, הציג המקלות ההם [...] כדי לכסות הנס ולהעלים אותו כדי שלא ישלוט בו עין הרע, וכן מצינו באלישע שאמר לגיחזי 'וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ' וגו' [מ"ב ד, כט]. וכל-כך למה? כדי שלא יכנס עם בני אדם בדברים ויודיע להם למה הוא הולך. ועל שלא שמר את הדבר וגילה, שלטה בו עין הרע ולא הקיץ הנער. ואל תתמה באמרי כי ישלוט בו עין הרע אפילו בדבר שהוא מעשה נס, שהרי בלוחות הראשונות לפי שניתנו בפומבי שלטה בהן עין הרע ונשברו".

ולדבריו גם יעקב אבינו חשש מעין הרע, וכן אלישע הנביא, ואפילו משה רבנו נפגע מעין הרע. וכי יעלה על הדעת שהלוחות הראשונות ישברו בגלל עין הרע? ומי הוא זה ואי זה הוא אשר ייתן עיניו במשה רבנו ובלוחות הקדושים והטהורים וישברם?!

3) בספרו שם פרק כד, הוא מוסיף ואומר כך: "אבל עכשיו כאשר האימהות לא שלטה בהן עין הרע, באמרה כי ילדתי לו שלושה בנים". והאם הקדוש-ברוך-הוא יאפשר לכוחות מאגיים דמיוניים לפגוע בעם ישראל בכלל? ובאימהות הקדושות והטהורות בפרט?

[עד כאן הציטוט ממאמרי, והמקלל ממשיך:]

תשובה – כן וכן וכן! עין הרע הינו מונח שחכמינו חזרו עליו בגמרא רבות ובמדרשים לאינספור, והידועות אינן זקוקות לראייה. בדיוק כמו שקיים כוח מאגי של קסם וכישוף ולהטים היכול להזיק, קיים גם עין הרע היכול להזיק. וכל מי שעוקר את דברי חכמינו מפשטם [כלומר, כל מי שממאן להבין את דברי חז"ל האגדיים כמשלים, לפי נחמן הכלבי ותלמידו המקלל הוא] מגלה בהם פנים שלא כהלכה ודורש דרשות של דופי במקרה הטוב, יהיה מי שיהיה [וכוונתו להרמב"ם]. הזוהר הקדוש אומר, שמי שלא מאמין בעין הרע, אין לו חלק באלוקי ישראל [!]. אמנם, לא צריך לפחד מעין הרע אלא לבטוח בבורא, אבל הכפירה בעצם הכוח הרוחני הזה של עין הרע היא כפירה עמוקה בשאר הכוחות הרוחניים הנזכרים בתורה, ולכן אין לכופר הזה חלק באלוקי ישראל כי הוא מגלה על הריקבון הרוחני של האפיקורסות המקוננת בליבו".

עד כאן דברי המקלל, ומכאן ואילך תשובתי:

כבר ראינו בחלקים הקודמים שנחמן הכלבי ותלמידו המקלל מבינים את כל אגדות חז"ל כפשוטן, וכבר התייחסנו לאמונתם בקיומו של "כוח מאגי של קסם וכישוף ולהטים". המקלל מוסיף כאן ואומר, כי הכוחות הללו הם "הכוחות הרוחניים הנזכרים בתורה", וכל מי שכופר בעין הרע או בשאר הכוחות הדמיוניים הללו "אין לו חלק באלוקי ישראל כי הוא מגלה על הריקבון הרוחני של האפיקורסות המקוננת בליבו". כלומר, מי שכופר במאגיה הוא אפיקורוס, וזאת בניגוד מוחלט לתורה ולדברי רבנו בסוף הלכות עבודה זרה פרק יא, וכֹה דבריו שם:

"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].

כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוז באמונה זכה וברה]".

עוד מוסיף המקלל בדבריו האחרונים, שכל מי "שעוקר את דברי חכמינו מפשטם מגלה בהם פנים שלא כהלכה ודורש דרשות של דופי במקרה הטוב, יהיה מי שיהיה".

והחושך נהפך לאור והאור נהפך לחושך בקרב הכלב מברסלב ותלמידו המקלל, כי לא רק שהם מאמְּתים את כל ההזיות שבפשטי אגדות חז"ל והופכים את עם-ישראל לעם אלילי סכל ונבל, הכלב מברסלב ושאר הוזי ההזיות שכמותו החליטו, שכל מי שהולך בדרך היושר הצדק והאמת הוא בגדר: עוקר דברי חכמים מפשוטם ומגלה פנים שלא כהלכה! ולאחר מכן הוא מחריף את הביטויים, וקובע: שכל מי שאינו מאמין בהזיות הללו "אין לו חלק באלוקי ישראל"!

כלומר, ההזיה הזו מספר הזוהר שהוא מביא כראיה, אינה ראיה, כי כבר ידוע לנבונים שמדובר בספר מינות אלילי טמא מאד, לפיכך אין צורך להשיב על הזיות הזוהר, רק לשרוף אותו.

ועתה נביא ראיה לצדקת דרכנו מדברי המקלל עצמו! וזה לשונו בחלק ה של מאמר זה:

"קללה, הקפדה ועין הרע הבאוֹת על ריק וחינם לא יכולות לפעול שום נזק והרס למושא הקללה, והעין הרעה. ומפורש באינספור פסוקים שהבוטח בבורא שמור מכל נזק. כמובן שזה מורכב וכשמדובר על גרימת צער לצדיקים אז ה' מדקדק אפילו על כחוט השערה, אבל בשאר מקרים הנזק לא בא על חינם. אם שלטה עין הרע באדם מסוים זה רק כי יש עליו קטרוג ודינים למעלה על חטא מסוים, ועל זה דייקא מתלבשות העין הרע והקללה".

ויש סתירה בדברים הללו: אם אדם בוטח בבורא אז הוא שמור מכל נזק או לא שמור?

מכל מקום, לפי המקלל: יעקב אבינו, משה רבנו, אלישע הנביא, וכן אמותינו הקדושות והטהורות, כולם לא בטחו בבורא ולכן פגעה בהם עין הרע... זאת ועוד, היו עליהם גם "קטרוג ודינים למעלה על חטא מסוים", ועל החטא הזה "התלבשה" העין הרעה ופגעה בהם...

ואיך יעלה על הדעת שהיו על יעקב אבינו, משה רבנו, אלישע הנביא, וכן על האימהות הקדושות "קטרוג ודינים למעלה"? ואפילו אם הם חטאו בחטאים חמורים כמו שטוען למעשה המקלל, וכי יעלה על הדעת שהקב"ה יפקיר את עונשם ליד המקרה? וכי לא הייתה עליהם השגחה? ואם אנשים כאלה חוטאים הקב"ה הוא זה אשר מענישם, ולעולם ה' לא ימסור את עבדיו הנאמנים לעיניהם הרעות של הרשעים הטמאים, אלא עונשם יבוא אך ורק ממנו.

ואת כל המסקנות הללו יש להפנות גם להרמב"ן הפרו-נוצרי המכוער שנזכר לעיל.

***

המקלל ממשיך לצטט מתוך מאמרי האמור, והנה ציטוט נוסף שהמקלל מביא:

4) בספרו שם הוא [=הרמב"ן] מוסיף כך: "וכשנולד יהודה עמדה מלדת [...] לפי ששלטה בה עין הרע באמרה: הפעם אודה את ה', כלומר אחר דעתה שנטלה יותר מחלקה, ועמדה מלדת עד שחשבה בלבה שכבר פסקה". ואיני מבין, מדוע מחשבתה שנטלה יותר מחלקה הביאה עליה עין הרע? וכיצד יכול אדם לדעת את חלקו? ומדוע מחשבתה שכבר פסקה מלדת הועילה לה ששוב תלד? וכבר עייפתי מדמיונותיו, ותודה לה' שנתן לנו את רבנו הרמב"ם, כי אלמלא תורתו המזוקקת, הייתי אובד בסכלות "חכמי ישראל".

5) בספרו שם הוא [=הרמב"ן] מוסיף כך: "ועוד יש לומר על דרך הפשט, כי מתוך שהייתה [לאה] שמחה ומתפארת ואומרת: ילדתי לאישי ששה בנים, שלטה בה עין הרע, כמה ששלטה בה שאמרה הפעם אודה את ה', שלא פירשה כמה בנים, ובאמרה כי ילדתי לו ששה בנים, אחר שלא נטלה עדיין יותר מן הראוי לה כל כך, אין כוח לעין הרע שתשלוט בה, שאין אדם גורם לעצמו כל כך כמו לאחר". וכאן הרמב"ן מגדיל לההביל בניסיונו להחדיר לקורא את ההשקפה שאדם יכול לעשות לעצמו עין הרע! ומעניין איך בדיוק הוא דמיין אדם שדופק לעצמו עין? האם האדם צריך להסתכל על עצמו במראה כדי שהנזק של העין הרעה יחזור אליו?

בקיצור, מהי השּׁוֹטוּת הזו?!

[עד כאן ציטוט דבריי שמביא המקלל, ומכאן ואילך תגובתו לדברים:]

"כמה שאתה אוויל וסכל, חכמינו אמרו שהברכה מצויה לא בדבר המנוי והספור אלא במה שסמוי מן העין, וכיוון שלאה מנתה בפיה שישה בנים ממילא שלטה בה עין הרע!".

עד כאן תגובת המקלל ומכאן ואילך תשובתי וניתוח דברי הרמב"ן האחרונים:

לפי הרמב"ן הטיפש, לאה אמנו ספגה פעמיים מכה של עין הרע! פעם אחת לאחר לידת בנה הרביעי – יהודה, כאשר אמרה: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" (בר' כט, לה); ופעם נוספת לאחר לידת זבולון, כאשר אמרה: "וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְּיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן. וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה".

ואין שום רמז ואפילו לא קל וקלוש בפסוקים שלאה אמנו ניזוקה מעין הרע! וגם מה שנאמר שהוא עמדה מלדת אחרי יהודה, אין בזה אפילו ריח של ראיה שהרי קדמה לזה הודייה לה'!

מכל מקום, מדוע לפי הרמב"ן הטיפש לאה אמנו ניזוקה מעין הרע?

ובכן, בפעם הראשונה היא ניזוקה בגלל שהיא אמרה: "'הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ', שלא פירשה כמה בנים", וכאמור, איך יעלה על הדעת שבגלל שלאה הודתה לה' יתעלה היא ניזוקה מעין הרע?! והזייתו זו היא גם סכלות וגם כפירה, אשר מעוררת בחילה עזה ואפילו על קיבה ריקה.

ובפעם השנייה לאה אמנו ניזוקה מעין הרע בגלל שהיא אמרה: "כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים". ויש לשאול: וכי יעלה על הדעת שכל אשה שתאמר שהיא ילדה כך-וכך בנים ניזוקה מעין הרע? ומהו הנזק שהיא ניזוקה? שהיא עמדה מלדת? והלא ששה שבטים כבר יצאו ממנה ועוד שניים משִּׁפחתה! ויתרה מזאת, לאחר הולדת בנה השישי היא ילדה את דינה! והדבר מעיד באופן ברור על-כך שלא היו עליה שום "קטרוג ודינים בשמיים", כך שדברי הרמב"ן הבל מהובל.

כמו כן, איך הרמב"ן הארור מעז לומר על לאה אמנו שהיא הייתה "מתפארת ואומרת: ילדתי לאישי ששה בנים"? וכי לאה התפארה? והלא היא אומרת: "וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב", כלומר, היא מודה לאלהים על שנתן לה מתנה טובה! הזו התפארות?

ומי שמתפאר ומתגאה ומבזה את אמותינו ואבותינו הקדושים והטהורים הוא גס הרוח הארור הרמב"ן שם רשעים ירקב, יהי רצון שימח שמו של הרשע הזה מעם-ישראל.

ולא סיימנו עם הרמב"ן, שהרי הוא סותר את עצמו מיניה וביה בדבריו לעיל, מצד אחד הוא אומר שעין הרע שלטה בלאה לאחר שהיא ילדה ארבעה בנים בגלל שהיא "לא פירשה כמה בנים" היא ילדה, ובהמשך הוא אומר, שעין הרע שלטה בלאה בגלל שהיא פירשה שהיא ילדה ששה בנים! דהיינו לעולם עין הרע שולטת לפי הרמב"ן, גם אם האשה תפרש כמה בנים היא ילדה, וגם אם היא לא תפרש כמה בנים היא ילדה! וטמטומו ושיקוצו זועק לשמים.

ועל כל הדברים הרעים והקשים הללו על לאה אמנו הוא אומר, שזה הוא פשט הפסוקים! שהרי הוא אומר בפתיחת דברי הבלע והתועבה שלו: "ועוד יש לומר על דרך הפשט"!

וטוב שעדיין לא אכלתי ארוחת בוקר...

***

ועתה לדברי המקלל בעניין מאמר חז"ל בתענית (ח ע"ב): "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין", ובכן, ברור שכוונת חז"ל לומר, שאין הברכה שורה אלא כאשר האדם נוהג בענווה בצניעות בהכנעה ובהודייה על הברכה שה' שלח לו ולא מתגאה מתפאר ומתייהר בה על זולתו, כמנהג גסי הרוח. זאת ועוד, אם ירום ליבו של האדם והוא יתגאה וינקר עיניים, הוא עלול להקים עליו שונאים ומקנאים אשר יזיקו לו באופן ממשי בשל מידותיהם הרעות. ועל כל האופנים שיש להבין את עניין עין הרע ראו מאמרי: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם".

ואולי יתרה מזאת, כאשר רם לבבו של האדם הוא שוכח את ה' אלהיו, ושוכח מי הוא זה אשר העניק לו את כל השפע והטובה, וכמו שנאמר בתורה (דב' ח, יא–יח):

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".

וברור שכאשר האדם שוכח את ה' אלהיו אין הברכה שורה בו ובמעשיו. ויתרה מזאת, לא רק שאין הברכה שורה, סופו לעבוד עבודה-זרה, וכמו שנאמר בהמשך הפסוקים שם (יט–כ):

"וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְיָ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֵיכֶם".

***

עד כאן בענייני עין הרע ומהותה האמיתית, ומעתה להמשך דברי המקלל, וזה לשונו:

"רבי נחמן כותב, שעל-פי-רוב הנואפים מדברים על הצדיקים האמיתיים [וראינו מי הם הנואפים: ברלנד המתועב, שיינברג הזימתי, ועוד] – מה שהולם מלוכלך ומגועל כמוך בכל חטא ופגם ושנינו יודעים זאת [האמנם? ומי שכופר באלהי ישראל חזקה עליו שהוא זה אשר מטונף בעוונות]. לבי אומר לי שאתה גם מגיב כמו טרול מסומם בכל מיני אתרים ומלכלך ברשת על רבי נחמן ועל תורת החסידות והקבלה [נכון, אני מפרסם מאמרים נגדו באור הרמב"ם, ובעיניי מדובר בביעור מינות ועבודה-זרה]. זה מתאים לאינפנטיל כפייתי מסוגך [ומעניין כיצד הוא היה מכנה את אליהו הנביא ע"ה אשר ביער את נביאי הבעל והאשרה]".

עוד אומר המקלל:

"רבי נחמן מברסלב ותלמידו הגדול רבי נתן מברסלב הם גלגול של משה ויהושוע בן-נון – פני חמה ופני לבנה. ואתה ושכמותך הם גלגול של ערב-רב ושל מתייוונים: תודעתית, נפשית, רוחנית, הכרתית – שפלים, בזויים, מאוסים, פגומים, מעוותים ומזוהמים – תכלית הסיגים והפסולת, קליפה כתותה".

ובכן, לגבי גלגולי המחילות של העכבר מברסלב ותלמידו העכברון כבר הרחבנו בחלק ד.

נמשיך אפוא הלאה:

"להאמין בצדיק, לעבוד אותו, זו עבודת השם הכי גדולה שיש, זה רצון השם, וזה יסוד כל היהדות כולה, כמובא בספרי חסידות בכלל ובכתבי רבי נחמן בפרט, כמו בליקוטי מוהר"ן חלק א תורה סד ותורה קכג. ורבי נחמן כותב בליקוטי מוהר"ן חלק א תורה י, שמי שלא מאמין בצדיק הוא כמו עובד אל אחר, ואל אחד נהפך לו לאל אחר והוא עושה פסל, ומסביר רבי נתן מברסלב שלכן עשו את העגל אחרי שמשה נעלם בהר סיני, כי כשפורשים מהצדיק וכופרים בו באים לכל העבודות-הזרות והכפירות שבעולם. זה השורש של כל האלילות".

נשים לב לתעתועו הנכזב של נחמן הכלבי! הוא טען יחד עם כל עולם החסידות הארורה, "שרצון ה', ועבודת ה' הכי גדולה שיש" הם: "להאמין בצדיק, לעבוד אותו", והוא מוסיף: "וזה יסוד כל היהדות כולה". נחמן הכלבי אף מעז להוסיף, שמי שלא מאמין ועובד את הצדיק הוא עובד אלילים, וכלשונו: "הוא כמו עובד אל אחר, ואל אחד נהפך לו לאל אחר והוא עושה פסל". ונתן העזתי מוסיף גלל על גללי רבו הכלבי ואומר: שעם ישראל עבדו את משה רבנו! ולכן הם עשו את העגל, מפני שהם פרשו ממשה רבנו! לסיכום שיטתם: "כשפורשים מהצדיק וכופרים בו באים לכל העבודות-זרות והכפירות שבעולם. זה השורש של כל האלילות".

ובדבריו אלה נחמן הכלבי שחיק העצמות הפך את משה רבנו ע"ה לאליל משוקץ!

נמצא אפוא, כי לפי הכלבי מי שלא עובד אלוה בשר-ודם נידון לשקוע בכל האלילות שבעולם, והכפירה באלוה בשר-ודם היא השורש של האלילות! ואין צורך להאריך בתשובה על דברי הבל אליליים כאלה, שהרי נחמן הכלבי ונתן העזתי מסיתים ומדיחים ביד רמה כירבעם לעבודת אלילים בשר ודם! ואיני צריך להוכיח זאת כי הדברים מפורשים בדבריהם כשמש ביום בהיר.

ואולי ראוי רק להוסיף את דברי רבנו ביסוד החמישי, וכֹה דבריו:

"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני האדם שוכני בתי חומר שחייהם כרוח חולף], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".

ומה דינו של מי שמפקפק ביסוד הזה? וכל-שכן מי שמבטל אותו לחלוטין? וכל-שכן מי שמסית ומדיח לעבודת בשר-ודם? והנה התשובה מדברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת:

"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".

***

לאחר דברי הכפירה הנגעלים של המקלל הוא מוסיף ואומר כך:

"וזה חלקך המצחין ומעורר הרחמים, אלא-אם-כן תעשה 'תשובת המשקל' ברבים בפרהסיה לתקן את צואת טומאת סירחונך וחלאת עוונך הנורא – מעומקא דליבא, ותחתור אלף חתירות מתחת לכיסא הכבוד. ואגב, כיסא כבר יש לך וגם זה משהו, להבדיל אינספור הבדלות, כי כרגע אתה נמצא בתוך עומק טינוף צחנת קליפת בית הכסא".

אין צורך להתייחס לקללות הריקות והנבובות של המקלל, למעט לנקודה אחת: המקלל משלב בקללותיו דימוי מהכיסא הידוע שעליו יושבים ל"טינוף צחנת קליפת בית הכסא". ברם, המקלל הינו בער נבער ואינו יודע ש"בית הכסא" כלל אינו מלשון כיסא שיושבים עליו, אלא הוא מלשון כיסוי: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (דב' כג, יד), ולפיכך בית הכסא מנוקד כך: "בֵּית הַכְסֵא", ויסוד שגיאתו זו ברש"י-שר"י.

והנה לפניכם מה שכתבתי בעניין זה במאמרי: "דרכי תלמידי החכמים האמיתיים – חלק ג":

כידוע, צאצאי המינים עיוותו כמנהגם את לשונם של חכמים, ובמקום לומר "בית הַכְסֵא", הם אומרים: "בית הַכִּיסֵּא", כאילו על-שם האסלה שיושבים עליה בעת עשיית הצרכים נקרא המקום שבו נפנים. ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, שהרי הקריאה הנכונה היא "בית הַכְסֵא", מלשון כיסוי התכסות וצניעות. וסכלותם מעידה לא רק על העדר הבנה בסיסי של קריאת והבנת התלמוד, אלא גם על העדר חמור של צניעות. כלומר, חז"ל קראו לִמְקום עשיית הצרכים "בית הַכְסֵא" מלשון כיסוי התכסות וצניעות, מפני שהם ביקשו ללמד אותנו על חשיבות שמירת הצניעות בשעת עשיית הצרכים. וכאשר הופכים את "בית הַכְסֵא" לבית הכיסא, כאילו מדובר במקום חשוב שיושבים בו על כיסא – מוחקים לחלוטין את מטרת חז"ל, ואף קובעים במקומה את המשמעות ההפוכה: שהרי "בית הכיסא" לפי סכלותם משמעו מקום חשוב ונעלה ומרומם ומכובד, ההיפך ממטרתם וכוונתם של חז"ל שמדובר במקום של טינוף וגיעול שיש לכסות ולהתכסות בו, ולנהוג בו צניעות רבה ככל יכולת האדם.

ועל תפקידו של הכיסא כביטוי לחשיבות לרוממות ולגדולה ראו מאמרי: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי – האם הקב''ה יושב על כיסא?". ואגב, הראשון שמצאתי שקרא לבית הַכְסֵא "בית הכיסא" הוא רש"י-שר"י, וזה לשונו בפירושו לברכות (כג ע"א): "וכל בתי כסאות שבגמרא"; וכן כתב בפירושו לבבא בתרא (כג ע"א): "שכך היו בתי כסאות שלהן". ואם הוא היה קורא לבית הַכְסֵא כראוי הוא היה אומר בלשון רבים: "בָּתֵּי הַכְסֵא" ולא "בתי כסאות".

***

והמקלל ממשיך:

"ועוד אומר רבי נתן בליקוטי הלכות שמי שחולק על הצדיק ומבזה אותו נקרא: רשע, עם הארץ, זקן, אשמאי ואפיקורס, ומאומה לא יישא בעמלו במצוות שקיים, ויצטרך לחזור בגלגול מחדש. כי לחלוק על הצדיק האמת זו הקליפה והטומאה הכי גדולה שיש. זה הפגם הכי עמוק ושורשי שיש. זה שורש כל העבודות זרות ועבודות האליל שבעולם. שם אתה מונח".

ובכן, לא לחינם נתן העזתי אוסר ומאיים באיומים חמורים שלא לחלוק על "הצדיק", עד-כדי-כך שהוא קובע שמדובר ב"שורש כל העבודות זרות ועבודות האליל שבעולם", "כי לחלוק על הצדיק-האמת [כוונתו כמובן לנחמן הכלבי] זו הקליפה והטומאה הכי גדולה שיש. זה הפגם הכי עמוק ושורשי שיש". מדוע אפוא הם כל-כך מרחיקים מלחלוק על "הצדיק האמת"?

ובכן, תורתם כל-כך עקומה עקושה ורעועה, כעלה נידף ברוח סערה, עד שהשכל הישר יכול לפוררה לטוחנה ולבערה בקלות רבה. לפיכך, הדרך היחידה של המכשפים הללו למיניהם, להחזיק ולשמור על עצמם ועל תורתם השקרית מֵאור האמת שיכלה וישרוף אותה ואותם כליל, הוא לקבוע שאסור לחלוק עליהם ועל תורתם! המשמעות המעשית היא, שאסור כמובן לבחון את דבריהם בעין השכל או בעין ביקורתית ואפילו לא לאור עיני התורה, כי לפי דברי נתן העזתי, כל בחינה וערעור על משהו מדבריהם היא "הקליפה והטומאה הכי גדולה שיש", "הפגם הכי עמוק ושורשי שיש", וכמובן: "שורש כל העבודות זרות ועבודות האליל שבעולם".

***

עוד אומר המקלל:

"תורת רבי נחמן ואורו כה פופולריים וכובשים בדור האחרון, זה נובע מכך שרבי נחמן הוא שורש הנשמות, ותורתו היא שורש כל הספרים והחכמות, ולכן כולם נמשכים לשורשם ומתקרבים אליו ולתורתו. ורבי נחמן אמר שמי שאומר שהוא לא מוצא את עצמו בתורתו הוא אפיקורס, כי תורתו היא שורש השורשים וכוללת את כל ההשגות והמדרגות, ומחויבת ונצרכת לכולם, כולל לגדולי ובחירי הצדיקים המופלגים, ועד המון העם".

שימו לב! נחמן הכלבי, האליל המשוקץ שחיק העצמות, קובע באופן שרירותי שהוא: "שורש הנשמות", וכוונתו לומר שיש לו ישות אלהית אשר כולנו קשורים בה, וכולנו מחויבים ומשועבדים לה, דהיינו הוא אלהינו! זאת ועוד! נחמן הכלבי קובע שתורתו היא "שורש כל הספרים והחכמות", "כי תורתו היא שורש השורשים וכוללת את כל ההשגות והמדרגות", כלומר, תורתו עולה במעלתה על תורת-משה שניתנה לנו על-ידי משה רבנו מפי-הגבורה!

***

כמו כן, המקלל קובע שדרך האלילות של נחמן הכלבי היא דרך האמת, מכך ש"תורת רבי נחמן ואורו כה פופולריים וכובשים בדור האחרון". ובמלים אחרות, לפי המקלל, אבן הבוחן לקביעת דרך האמת היא מידת הפופולריות שלה, דהיינו מספר הנוהים והתועים אחריה! האמנם?

ולפי שיטתו של המקלל, מדוע שהוא לא יילך אחרי עבדאללה יוסוף? והלא תורתו יותר פופולרית מתורתו של נחמן הכלבי, או אחרי שיקוץ קנייבסקי המכוער? והלא גם אחריו נוהים רבים מאד, הרבה יותר מאשר אחרי נחמן הכלבי שר"י! ויתרה מזאת, אם דרך האמת נקבעת לפי מידת הפופולריות שלה, מדוע שהוא לא יתנצר או יתאסלם? או אולי אפילו יהגר להודו לעבוד את בודהה! והלא מדובר בדתות מאד-מאד פופולריות – מיליארדים של בני אדם! ואם הן כל-כך פופולריות הדבר מעיד בהכרח לפי המקלל, שיש"ו ומוחמד ובודהה הם "שורש הנשמות", ותורתם היא "שורש השורשים וכוללת את כל ההשגות והמדרגות", "ולכן כולם נמשכים לשורשם ומתקרבים אליהם ולתורתם", כדברי המקלל בעצמו! כלומר, לפי המקלל העובדה שמיליארדים נמשכים לדתות הללו, מעידה על-כך שמדובר בדתות של אמת...

מדוע אפוא הוא לא הולך אחרי הדתות הללו? מדוע הוא נתקע עם נחמן הכלבי? וכי נחמן הכלבי הארור ותלמידו נתן העזתי יכולים להתחרות על רייטינג עם יש"ו מוחמד ובודהה?

"לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְיָ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דב' ז, ז).

***

עוד אומר המקלל משמו של נחמן הכלבי: "ורבי נחמן אמר שמי שאומר שהוא לא מוצא את עצמו בתורתו הוא אפיקורס". האמנם? והאם לפי זה רבנו הרמב"ם הוא אפיקורוס?

ועוד אומר המקלל משמו של נחמן הכלבי: "כי תורתו היא שורש השורשים וכוללת את כל ההשגות והמדרגות, ומחויבת ונצרכת לכולם, כולל לגדולי ובחירי הצדיקים המופלגים, ועד המון העם". ונחמן הכלבי שחיק העצמות קובע שאנחנו מחויבים לתורתו... מאד משכנע...

"הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).

הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל – חלק ו

.pdf

Download PDF • 262KB