הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל – חלק ו
- אדיר דחוח-הלוי
- 19 במאי 2024
- זמן קריאה 17 דקות
בחלקו הראשון של המאמר ראינו את תחילת דברי המקלל – תלמידו של נחמן הכלבי. מתוך בליל הקללות והחרפות הנאצות והגידופים, הצלחנו לדלות טענה אחת מתעתעת ועליה השבנו בחלקו הראשון של המאמר. בחלק השני עסקנו בטענת המקלל שרבנו "טעה בענק" בעניין תפישׂת השדים שבאגדות חז"ל. רבנו סבר שלא קיימים שדים במציאות האמיתית למעט בדמיון ההוזים, ושכל השדים שנזכרו באגדות חז"ל הם משלים או פטומי מילי בעלמא, וכדרכן של האגדות לתבל את ענייניהן בפולקלור המקומי והאלילי שרווח מאד באותם הימים. וכאמור, הוכחנו את שגיאתו וסכלותו של המקלל אשר ניזון מדברי אלילו נחמן הכלבי, וראינו שמי שמתבונן בתורה בלב נקי מדעות קדומות יבין ששלילת השדים כבר נאמרה בתורה.
טענתו המרכזית של המקלל בחלק השלישי הייתה, שלפי התורה חובה לקבוע שספר-האופל הוא תורה מן השמים, וכן חובה מן התורה לקבוע שנחמן הכלבי הוא משליחיו הנאמנים של הקב"ה, יתעלה ויתרומם מכל הבלי המקלל. ומדוע לפי המקלל חובה לקבוע כל זאת ואף לאמֶּת את כל ההזיות הפגאניות הנחותות והמגוחכות שחדרו לדת האמת באלף השנים האחרונות? ובכן, לפי המקלל, הואיל וכל "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות סמכו את ידיהם על כל ההזיות הנגעלות הללו, והואיל והתורה קבעה ש"אחרי רבים להטות", חובה עלינו לקבל את כל פיגולי האלילות והמינות האירופית, וזאת כאמור מפני שכל "חכמי ישראל" קיבלום...
ואיך עלה על דעתו שהקב"ה יקבע שחובה על עם-ישראל לעבוד עבודה-זרה ולהתבוסס בצואת המינות רק בגלל ש"חכמי ישראל" החליטו שהעבודה-הזרה היא אמת?! והלא אפילו נביא-אמת שיורה חלילה לעבוד עבודה-זרה אין שומעים לו! כל-שכן הפשפשים והפרעושים, עדת המינים הסכלים והפתאים האירופים ועבדיהם הנרצעים שקמו בעם-ישראל באלף השנים האחרונות, אשר הִתעו את עם-ישראל אחרי ההבל מתוך רדיפת הבצע התאוות והשׂררה. וכבר חשׂפתי בעשרות רבות של מאמרים את הזיותיהם והשקפותיהם הרעועות – תת-רמה של עובדי אלילים עילגים ומאמיני הזיות המשרבטים עֵטם כמו תינוקות, פשוט להקיא!
לא אוסיף לדון בזה עתה, כי כבר הרחבתי בזה בחלק השלישי. ברם, ראוי להוסיף שאין שום זכר בדברי המקלל ליסוד הפילוסופי שהוא מיסודות דתנו: קבל האמת ממי שאמרוֹ. אדרבה, המקלל מתעלם לחלוטין מדרך האמת והצדק וקובע שוב ושוב ושוב כי האמת נמדדת לפי רוב הוזי ההזיות מחוסרי הדעת אשר טוענים לאמיתתה – וכבר לימדנו הנביא ישעיה (נט, טו) כי האמת נעדרת: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו". ולעיון נוסף בעניין העדר האמת ראו: "מדוע מעטים אנשי האמת?", "גורמי העיוורון מדרך האמת", "קבל האמת ממי שאמרו", "משה אמת ותורתו אמת", "אהבת האמת ורדיפת הצדק", ועוד רבים.
בחלק הרביעי טענתו המרכזית של המקלל הייתה שנחמן הכלבי היה גלגול של משה רבנו, ובהמשך דבריו הוא אף גילה שבעיני עובדי הגילולים התועים אחריו, נחמן הכלבי אפילו גדול יותר ממשה רבנו ע"ה וקרוב מאד למעלת אלוה אשר מיטיב עם עובדיו. עוד טען המקלל, שיש כוח בידי "הצדיקים" לעשות נסים ונפלאות בניגוד לחוקי הטבע באמצעות כוחות שהעניק להם ה' יתעלה. כמו כן, ראינו כיצד המקלל תופשׂ את אגדות חז"ל כפשוטן ולומד מפשטיהן השקפות אליליות שאותן הוא מחדיר לדת משה. ועל כל זאת ועוד השבנו לו בחלק הרביעי.
בחלק החמישי עסקנו בטענתו של הכלב מברסלב לפיה עדיף לאדם היהודי המאמין במציאותו של בורא-עולם, לעבוד עבודה-זרה ואפילו לשגות במינות ובהגשמה, מאשר שלא להאמין באמונות המאגיות, כגון: "בשדים, בגלגול נשמות, בשמות קדושים, בעין הרע, בכישוף" וכו'. ובמלים אחרות, האמונות המאגיות-פגאניות כל-כך נחוצות והכרחיות בדת משה, עד שהן מכשירות ומצדיקות את הזיות המינות והעבודה-הזרה בפועל... ומדוע הוא סובר כן? מפני שלפי הכלב מי ששוגה במינות ובאלילות "לא הזיק לעצמו מבחינה רוחנית כלל ולא החסיר בתודעתו הרוחנית ולא כלום". לעומת זאת, מי "שהחסיר את אחת האמונות המתחייבות [...] [שנזכרו לעיל] נותר ריק בתודעתו המסורסת והנכה מהאור, מההשגה, מהידע והחכמה".
עוד עסקנו בטענת המקלל שיש בכוחה של העין להזיק באופן מאגי לזולת, והפרכנו את כל ראיות המקלל לפיהן כביכול יש ראיות לאמיתת ההשקפה הרעה הזו מכתבי הקודש. המקלל גם טען שיש בכוחם של "הצדיקים" לכשף ולהזיק ואף להמית את זולתם! והזמנתי את המקלל ורבותיו הכומרים האפסים המאופסים לכשף ו/או "לדפוק עין" ו/או לעשות פולסא דנורא.
"וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר: 'הַבַּעַל עֲנֵנוּ' [נחמן הכלבי עננו], וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ [ואולי הקבר שלו באומן אטום והוא לא שומע]. וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם. וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב" (מ"א יח, כו–כח).
***
בהמשך דבריו המקלל מוסיף לעסוק בעניין נזקיה הדמיוניים של עין הרע, ומצטט שלוש פְּסקות מתוך מאמר שכתבתי וכותרתו: "הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן! (ח"ג)", וזה לשונו:
"עוד ציטוט נוטֵף אפיקורסות מטומאת שפתייך [מכאן ואילך המקלל מצטט ממאמרי]:
בספרו "האמונה והביטחון" פט"ו, הרמב"ן אומר כך: "ואחר שראה [יעקב אבינו] כי מן השמים עוזרים אותו, הציג המקלות ההם [...] כדי לכסות הנס ולהעלים אותו כדי שלא ישלוט בו עין הרע, וכן מצינו באלישע שאמר לגיחזי: 'וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ' וגו' [מ"ב ד, כט]. וכל-כך למה? כדי שלא יכנס עם בני אדם בדברים ויודיע להם למה הוא הולך. ועל שלא שמר את הדבר וגילה, שלטה בו עין הרע ולא הקיץ הנער. ואל תתמה באמרי כי ישלוט בו עין הרע אפילו בדבר שהוא מעשה נס, שהרי בלוחות הראשונות לפי שניתנו בפומבי שלטה בהן עין הרע ונשברו".
ולדבריו גם יעקב אבינו חשש מעין הרע, וכן אלישע הנביא, ואפילו משה רבנו נפגע מעין הרע. וכי יעלה על הדעת שהלוחות הראשונות נשברו בגלל עין הרע? ומי-הוא-זה ואי-זה-הוא אשר ייתן עיניו ביעקב אבינו או באלישע הנביא או במשה רבנו ובלוחות הקדושים והטהורים?!
"יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ, רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה, כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ, לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ, כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ [...] כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי" (תה' צא).
ובספרו שם פרק כד, הרמב"ן מוסיף ואומר כך: "אבל עכשיו כאשר האימהות לא שלטה בהן עין הרע, באמרה כי ילדתי לו שלושה בנים". והאם הקדוש-ברוך-הוא יאפשר לכוחות מאגיים דמיוניים לפגוע בעם-ישראל בכלל? ובאימהות הקדושות והטהורות בפרט?
[עד כאן הציטוט ממאמרי, והמקלל ממשיך:] תשובה – כן וכן וכן! עין הרע הינו מונח שחכמינו חזרו עליו בגמרא רבות ובמדרשים לאינספור, והידועות אינן זקוקות לראייה. בדיוק כמו שקיים כוח מאגי של קסם וכישוף ולהטים היכול להזיק, קיים גם עין הרע היכול להזיק. וכל מי שעוקר את דברי חכמינו מפשטם [כלומר, כל מי שממאן להבין את דברי חז"ל האגדיים כמשלים, לפי נחמן הכלבי ותלמידו המקלל הוא] מגלה בהם פנים שלא כהלכה ודורש דרשות של דופי במקרה הטוב, יהיה מי שיהיה [=וכוונתו להרמב"ם]. הזוהר הקדוש אומר, שמי שלא מאמין בעין הרע, אין לו חלק באלוקי ישראל [!]. אמנם, לא צריך לפחד מעין הרע אלא לבטוח בבורא, אבל הכפירה בעצם הכוח הרוחני הזה של עין הרע היא כפירה עמוקה בשאר הכוחות הרוחניים הנזכרים בתורה, ולכן אין לכופר הזה חלק באלוקי ישראל כי הוא מגלה על הריקבון הרוחני של האפיקורסות המקוננת בליבו". עד כאן דברי המקלל, ומכאן ואילך תשובתי:
כבר ראינו בחלקים הקודמים שנחמן הכלבי ותלמידו המקלל מבינים את כל אגדות חז"ל כפשוטן, וכבר התייחסנו לאמונתם בקיומו של "כוח מאגי של קסם וכישוף ולהטים". המקלל מוסיף כאן ואומר, כי הכוחות הללו הם "הכוחות הרוחניים הנזכרים בתורה", וכל מי שכופר בעין הרע או בשאר הכוחות הדמיוניים הללו "אין לו חלק באלוקי ישראל כי הוא מגלה על הריקבון הרוחני של האפיקורסות המקוננת בליבו". כלומר, מי שכופר במאגיה הוא אפיקורוס, וזאת בניגוד מוחלט לתורה ולדברי רבנו בסוף הלכות עבודה זרה פרק יא, וכֹה דבריו שם:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
והנה דברי התורה בעניין זה: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).
עוד מוסיף המקלל בדבריו האחרונים, שכל מי "שעוקר את דברי חכמינו מפשטם מגלה בהם פנים שלא כהלכה ודורש דרשות של דופי במקרה הטוב, יהיה מי שיהיה". והחושך נהפך לאור והאור נהפך לחושך בקרב הכלב מברסלב ותלמידו המקלל, כי לא רק שהם מאמְּתים את כל ההזיות הפגאניות שבפשטי אגדות חז"ל והופכים את עם-ישראל לעם אלילי סכל ונבל, הכלב מברסלב ושאר הוזי ההזיות שכמותו החליטו, שכל מי שהולך בדרך היושר הצדק והאמת הוא בגדר: עוקר דברי חכמים מפשוטם ומגלה פנים שלא כהלכה! ולאחר מכן הוא מחריף את הביטויים, וקובע: שכל מי שאינו מאמין בהזיות המאגיות הללו "אין לו חלק באלוקי ישראל"! קצרו של דבר, ההזיה מספר-האופל שהוא מביא כראיה, אינה ראיה, כי כבר ידוע לנבונים שמדובר בספר מינות טמא מאד, לפיכך אין צורך להשיב על הזיות האופל, רק לשרוף אותו.
ועתה אביא ראיה לצדקת דרכנו מדברי המקלל המקולל והמקולקל עצמו! וזה לשונו בחלק ה של מאמר זה: "קללה, הקפדה ועין הרע הבאוֹת על ריק וחינם לא יכולות לפעול שום נזק והרס למושא הקללה, והעין הרעה. ומפורש באינספור פסוקים שהבוטח בבורא שמור מכל נזק. כמובן שזה מורכב וכשמדובר על גרימת צער לצדיקים אז ה' מדקדק אפילו על כחוט השערה, אבל בשאר מקרים הנזק לא בא על חינם. אם שלטה עין הרע באדם מסוים זה רק כי יש עליו קטרוג ודינים למעלה על חטא מסוים, ועל זה דייקא מתלבשות העין הרע והקללה".
ויש סתירה בדברים הללו: אם אדם בוטח בבורא אז הוא שמור מכל נזק או לא שמור? מכל מקום, לפי המקלל: יעקב אבינו, משה רבנו, אלישע הנביא, וכן אמותינו הקדושות והטהורות, כולם לא בטחו בבורא ולכן פגעה בהם עין הרע... זאת ועוד, היו עליהם גם "קטרוג ודינים למעלה על חטא מסוים", ועל החטא הזה "התלבשה" העין הרעה ופגעה בהם...
ואיך יעלה על הדעת שהיו על יעקב אבינו, משה רבנו, אלישע הנביא, וכן על האימהות הקדושות "קטרוג ודינים למעלה"? ואפילו אם הם חטאו בחטאים חמורים כמו שטוען למעשה המקלל, וכי יעלה על הדעת שהקב"ה יפקיר את עונשם ליד המקרה? וכי לא הייתה עליהם השגחה? ואם אנשים כאלה חוטאים הקב"ה הוא זה אשר מענישם, ולעולם ה' לא ימסור את עבדיו הנאמנים לעיניהם הרעות של הרשעים הטמאים, אלא עונשם יבוא אך ורק ממנו. ואת כל המסקנות הללו יש להפנות גם להרמב"ן הפרו-נוצרי המכוער שנזכר לעיל.
***
המקלל ממשיך לצטט מתוך מאמרי האמור, והנה ציטוט נוסף שהמקלל מביא:
בספרו שם הרמב"ן מוסיף ואומר כך: "וכשנולד יהודה עמדה מלדת [...] לפי ששלטה בה עין הרע באמרה: הפעם אודה את ה' [מדבריו עולה, שלאה גרמה לעצמה שתשלוט בה עין הרע], כלומר, אחר דעתה שנטלה יותר מחלקה, ועמדה מלדת עד שחשבה בלבה שכבר פסקה".
ובהמשך דבריו שם הוא מוסיף עוד:
"ועוד יש לומר על דרך הפשט [האמנם כך יש להבין את פשט הפסוקים?], כי מתוך שהייתה [לאה] שמחה ומתפארת ואומרת: ילדתי לאישי ששה בנים, שלטה בה עין הרע, כמה ששלטה בה שאמרה הפעם אודה את ה' [ושוב, לפי המקלל לאה גרמה לעצמה שתשלוט בה עין הרע], שלא פירשה כמה בנים, ובאמרה כי ילדתי לו ששה בנים, אחר שלא נטלה עדיין יותר מן הראוי לה כל-כך, אין כוח לעין הרע שתשלוט בה, שאין אדם גורם לעצמו כל-כך כמו לאחר".
נמצא לפי הרמב"ן הטיפש, שלאה אמנו ספגה פעמיים מכה של עין הרע! פעם אחת לאחר לידת בנה הרביעי – יהודה, כאשר אמרה: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" (בר' כט, לה); ופעם נוספת לאחר לידת זבולון, כאשר אמרה: "וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְּיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה: זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן. וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה".
ואין שום רמז ואפילו לא קל וקלוש בפסוקים שלאה אמנו ניזוקה מעין הרע! וגם מה שנאמר שהיא עמדה מלדת אחרי יהודה, אין בזה אפילו ריח של ראיה, שהרי קדמה לזה הודיה לה'! אגב, מעניין איך בדיוק הרמב"ן דמיין שלאה "דפקה עין" לעצמה? האם לפי דמיונו היא התבוננה במראה והגלים המאגיים של העין הרעה חזרו אליה מהמראה כמו בומרנג?
בקיצור, מהי השּׁוֹטוּת הזו?! [עד כאן ציטוט דבריי שמביא המקלל, ומכאן ואילך תגובתו:]
"כמה שאתה אוויל וסכל, חכמינו אמרו שהברכה מצויה לא בדבר המנוי והספור אלא במה שסמוי מן העין, וכיוון שלאה מנתה בפיה שישה בנים ממילא שלטה בה עין הרע!".
עד כאן תגובת המקלל ומכאן ואילך תשובתי וניתוח דברי הרמב"ן האחרונים:
לפי הרמב"ן הטיפש, לאה אמנו ספגה פעמיים מכה של עין הרע! פעם אחת לאחר לידת בנה הרביעי – יהודה, כאשר אמרה: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" (בר' כט, לה); ופעם נוספת לאחר לידת זבולון, כאשר אמרה: "וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְּיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן. וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה".
ואין שום רמז ואפילו לא קל וקלוש בפסוקים שלאה אמנו ניזוקה מעין הרע! וגם מה שנאמר שהוא עמדה מלדת אחרי יהודה, אין בזה אפילו ריח של ראיה שהרי קדמה לזה הודיה לה'!
מכל מקום, הבה נוסיף ונעיין יחדיו בשאלה: מדוע לפי הרמב"ן לאה אמנו ניזוקה מעין הרע?
ובכן, בפעם הראשונה היא ניזוקה בגלל שהיא אמרה: "'הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ', שלא פירשה כמה בנים", וכאמור, איך יעלה על הדעת שבגלל שלאה הודתה לה' יתעלה היא ניזוקה מעין הרע?! והזייתו זו היא גם סכלות וגם כפירה, אשר מעוררת בחילה עזה ואפילו על קיבה ריקה.
ובפעם השנייה לאה אמנו ניזוקה מעין הרע בגלל שהיא אמרה: "כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים". ויש לשאול: וכי יעלה על הדעת שכל אשה שתאמר שהיא ילדה כך-וכך בנים תינזק מעין הרע? ומהו הנזק שלאה ניזוקה בו? שהיא עמדה מלדת? והלא ששה שבטים כבר יצאו ממנה ועוד שניים משִּׁפחתה! ויתרה מזאת, לאחר הולדת בנה השישי היא ילדה את דינה! והדבר מעיד באופן ברור על-כך שלא היו עליה שום "קטרוג ודינים בשמיים", כפי שטען הרמב"ן הרשע.
כמו כן, איך הרמב"ן הארור מעז לומר על לאה אמנו שהיא הייתה "מתפארת ואומרת: ילדתי לאישי ששה בנים"? וכי לאה התפארה? והלא היא אומרת: "וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב", כלומר, היא מודה לאלהים על שנתן לה מתנה טובה! הזו התפארות? ומי שמתפאר ומתגאה ומבזה את אמותינו ואבותינו הקדושים והטהורים הוא גס הרוח הארור הרמב"ן השחצן, שֵׁם רשעים ירקב, יהי רצון שימח שמו של הרשע הנרצע הזה מעם-ישראל.
ולא סיימנו עם הרמב"ן, שהרי הוא סותר את עצמו מיניה וביה בדבריו לעיל, מצד אחד הוא אומר שעין הרע שלטה בלאה לאחר שהיא ילדה ארבעה בנים בגלל שהיא "לא פירשה כמה בנים" היא ילדה, ובהמשך הוא אומר, שעין הרע שלטה בלאה בגלל שהיא פירשה שהיא ילדה ששה בנים! דהיינו לעולם עין הרע שולטת לפי הרמב"ן, גם אם האשה תפרש כמה בנים היא ילדה, וגם אם היא לא תפרש כמה בנים היא ילדה! וטמטומו ושיקוצו זועק לשמים – ועל כל הדברים הרעים והקשים הללו על לאה אמנו ע"ה הוא אומר, שזה הוא פשט הפסוקים! שהרי הוא אומר בפתיחת דברי הבלע והתועבה שלו: "ועוד יש לומר על דרך הפשט"!
***
ועתה לדברי המקלל בעניין מאמר חז"ל בתענית (ח ע"ב): "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין", ובכן, ברור שכוונת חז"ל לומר, שאין הברכה שורה אלא כאשר האדם נוהג בענווה בצניעות בהכנעה ובהודיה על הברכה שה' שלח לו ולא מתגאה מתפאר ומתייהר בה על זולתו, כמנהג גסי הרוח. זאת ועוד, אם ירום ליבו של האדם והוא יתגאה וינקר עיניים, הוא עלול להקים עליו שונאים ומקנאים אשר יזיקו לו באופן ממשי בשל מידותיהם הרעות. ועל כל האופנים שיש להבין את עניין עין הרע ראו במאמר: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם".
ואולי יתרה מזאת, כאשר רם לבבו של האדם הוא שוכח את ה' אלהיו, ושוכח מי הוא זה אשר העניק לו את כל השפע והטובה, וכמו שנאמר בתורה (דברים ח, יא–יח):
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".
וברור שכאשר האדם שוכח את ה' אלהיו אין הברכה שורה בו ובמעשיו. ויתרה מזאת, לא רק שאין הברכה שורה, סופו לעבוד עבודה-זרה, וכמו שנאמר בהמשך הפסוקים שם (יט–כ):
"וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְיָ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֵיכֶם". ואחרית ההליכה אחרי אלהים אחרים הן ההשמדה הכליה וההכרתה.
***
עד כאן בענייני עין הרע ומהותה האמיתית, ומעתה להמשך דברי המקלל, וזה לשונו:
"רבי נחמן כותב, שעל-פי-רוב הנואפים מדברים על הצדיקים האמיתיים [וראינו גם ראינו מי הם הנואפים: ברלנד המתועב, שיינברג הזימתי, ועוד] – מה שהולם מלוכלך ומגועל כמוך בכל חטא ופגם ושנינו יודעים זאת [האמנם? ומי שכופר באלהי ישראל חזקה עליו שהוא זה אשר מטונף בעוונות]. לבי אומר לי שאתה גם מגיב כמו טרול מסומם בכל מיני אתרים ומלכלך ברשת על רבי נחמן ועל תורת החסידות והקבלה [נכון, אני מפרסם מאמרים נגדו באור הרמב"ם, ובעיניי מדובר בביעור מינות ועבודה-זרה]. זה מתאים לאינפנטיל כפייתי מסוגך [ומעניין כיצד הוא היה מכנה את אליהו הנביא ע"ה אשר ביער את נביאי הבעל והאשרה]".
עוד אומר המקלל:
"רבי נחמן מברסלב ותלמידו הגדול רבי נתן מברסלב [=נתן העזתי שר"י] הם גלגול של משה ויהושוע בן-נון – פני חמה ופני לבנה [פשש... לא ידעתי שנחמן הכלבי כל-כך גדול]. ואתה ושכמותך הם גלגול של ערב-רב ושל מתייוונים: תודעתית, נפשית, רוחנית, הכרתית – שפלים, בזויים, מאוסים, פגומים, מעוותים ומזוהמים – תכלית הסיגים והפסולת, קליפה כתותה".
ובכן, לגבי גלגולי המחילות של העכבר מברסלב ותלמידו העכברון כבר הרחבתי בחלק ד.
נמשיך אפוא הלאה:
"להאמין בצדיק, לעבוד אותו, זו עבודת השם הכי גדולה שיש, זה רצון השם, וזה יסוד כל היהדות כולה, כמובא בספרי חסידות בכלל ובכתבי רבי נחמן בפרט, כמו בליקוטי מוהר"ן חלק א תורה סד ותורה קכג. ורבי נחמן כותב בליקוטי מוהר"ן חלק א תורה י, שמי שלא מאמין בצדיק הוא כמו עובד אל אחר, ואל אחד נהפך לו לאל אחר והוא עושה פסל, ומסביר רבי נתן מברסלב שלכן עשו את העגל אחרי שמשה נעלם בהר סיני, כי כשפורשים מהצדיק וכופרים בו באים לכל העבודות-הזרות והכפירות שבעולם. זה השורש של כל האלילות".
נשים לב לתעתועו הנכזב של נחמן הכלבי! הוא טען, יחד עם כל עולם החסידות הארורה, "שרצון ה', ועבודת ה' הכי גדולה שיש" הם: "להאמין בצדיק, לעבוד אותו", והוא מוסיף: "וזה יסוד כל היהדות כולה". נחמן הכלבי אף מעז להוסיף, שמי שלא מאמין ועובד את הצדיק הוא עובד אלילים, וכלשונו: "הוא כמו עובד אל אחר, ואל אחד נהפך לו לאל אחר והוא עושה פסל". ונתן העזתי מוסיף גלל על גללי רבו הכלבי ואומר: שעם ישראל עבדו את משה רבנו! ולכן הם עשו את העגל, מפני שהם פרשו ממשה רבנו! והנה סיכום שיטתם: "כשפורשים מהצדיק וכופרים בו באים לכל העבודות-זרות והכפירות שבעולם. זה השורש של כל האלילות". ובדבריו אלה נחמן הכלבי שחיק העצמות הפך את משה רבנו ויהושע ע"ה לאלילים נעבדים!
נמצא אפוא לפי הכלבי, שמי שלא עובד אלוה בשר-ודם נידון לשקוע בכל האלילות שבעולם, והכפירה באלוה בשר-ודם היא השורש של האלילות! ואין צורך להאריך בתשובה על דברי הבל אליליים כאלה, שהרי נחמן הכלבי ונתן העזתי מסיתים ומדיחים ביד רמה כירבעם לעבודת אלילים בשר ודם! ואיני צריך להוכיח זאת כי הדברים מפורשים בדבריהם כשמש ביום בהיר.
ואולי ראוי רק להוסיף את דברי רבנו ביסוד החמישי, וכֹה דבריו:
"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל-שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: 'כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ' (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".
ומה דינו של מי שמפקפק ביסוד הזה? וכל-שכן מי שמבטל אותו לחלוטין? וכל-שכן מי שמסית ומדיח לעבודת בשר-ודם? והנה התשובה מדברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת:
"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
***
לאחר דברי הכפירה הנגעלים של המקלל הוא מוסיף ואומר כך:
"וזה חלקך המצחין ומעורר הרחמים, אלא-אם-כן תעשה 'תשובת המשקל' ברבים בפרהסיה לתקן את צואת טומאת סירחונך וחלאת עוונך הנורא – מעומקא דליבא, ותחתור אלף חתירות מתחת לכיסא הכבוד. ואגב, כיסא כבר יש לך וגם זה משהו, להבדיל אינספור הבדלות, כי כרגע אתה נמצא בתוך עומק טינוף צחנת קליפת בית הכסא".
אין צורך להתייחס לקללות הריקות והנבובות של המקלל, למעט לנקודה אחת: המקלל משלב בקללותיו דימוי מהכיסא הידוע שעליו יושבים ל"טינוף צחנת קליפת בית הכסא". ברם, המקלל הינו בער נבער ואינו יודע ש"בית הכסא" כלל אינו מלשון כיסא שיושבים עליו, אלא הוא מלשון כיסוי: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (דב' כג, יד), ולפיכך בית הכסא מנוקד כך: "בֵּית הַכְסֵא", ויסוד שגיאתו זו ברש"י-שר"י. והנה לפניכם מה שכתבתי בעניין זה במאמר: "דרכי תלמידי החכמים האמיתיים – חלק ג":
כידוע, צאצאי המינים עיוותו כמנהגם את לשונם של חכמים, ובמקום לומר "בית הַכְסֵא", הם אומרים: "בית הַכִּיסֵּא", כאילו על-שם האסלה שיושבים עליה בעת עשיית הצרכים נקרא המקום שבו נפנים. ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, שהרי הקריאה הנכונה היא "בית הַכְסֵא", מלשון כיסוי התכסות וצניעות. וסכלותם הלשונית מעידה לא רק על העדר הבנה בסיסי של קריאת והבנת התלמוד, אלא גם על העדר חמור של צניעות. כלומר, חז"ל קראו לִמְקום עשיית הצרכים "בית הַכְסֵא" מלשון כיסוי התכסות וצניעות, מפני שהם ביקשו ללמד אותנו על חשיבות שמירת הצניעות בשעת עשיית הצרכים. וכאשר הופכים את "בית הַכְסֵא" לבית הכיסא, כאילו מדובר במקום חשוב שיושבים בו על כיסא – מוחקים לחלוטין את מטרת חז"ל, ואף קובעים במקומה את המשמעות ההפוכה: שהרי "בית הכיסא" לפי סכלותם משמעו מקום חשוב ונעלה ומרומם ומכובד, ההיפך ממטרתם וכוונתם של חז"ל שמדובר במקום של טינוף וגיעול שיש לכסות ולהתכסות בו, ולנהוג בו צניעות רבה ככל יכולת האדם.
ועל תפקידו של הכיסא כביטוי לחשיבות לרוממות ולגדולה ראו במאמר: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי – האם הקב''ה יושב על כיסא?". וכאמור, הראשון שמצאתי שקרא לבית הַכְסֵא "בית הכיסא" הוא רש"י-שר"י, וזה לשונו בפירושו לברכות (כג ע"א): "וכל בתי כסאות שבגמרא"; וכן כתב בפירושו לבבא בתרא (כג ע"א): "שכך היו בתי כסאות שלהן". ואם הוא היה קורא לבית הַכְסֵא כראוי הוא היה אומר בלשון רבים: "בָּתֵּי הַכְסֵא" ולא "בתי כסאות", ולא ידע ולא יבין.
***
והמקלל ממשיך: "ועוד אומר רבי נתן בליקוטי הלכות שמי שחולק על הצדיק ומבזה אותו נקרא: רשע, עם הארץ, זקן, אשמאי ואפיקורס, ומאומה לא יישא בעמלו במצוות שקיים, ויצטרך לחזור בגלגול מחדש. כי לחלוק על הצדיק האמת זו הקליפה והטומאה הכי גדולה שיש. זה הפגם הכי עמוק ושורשי שיש. זה שורש כל העבודות זרות ועבודות האליל שבעולם. שם אתה מונח".
ובכן, לא לחינם נתן העזתי אוסר ומאיים באיומים חמורים שלא לחלוק על "הצדיק", עד-כדי-כך שהוא קובע שמדובר ב"שורש כל העבודות זרות ועבודות האליל שבעולם", "כי לחלוק על הצדיק-האמת [כוונתו כמובן לנחמן הכלבי] זו הקליפה והטומאה הכי גדולה שיש. זה הפגם הכי עמוק ושורשי שיש". ומדוע אפוא הם כל-כך מרחיקים מלחלוק על "הצדיק האמת"?
ובכן, תורתם כל-כך עקומה עקושה ורעועה, כעלה נידף ברוח סערה, עד שהשכל הישר יכול לפוררה לטוחנה ולבערה בקלות רבה. לפיכך, הדרך היחידה של המכשפים הללו למיניהם, להחזיק ולשמור על עצמם ועל תורתם השקרית מֵאוֹר האמת שיכלה וישרוף אותה ואותם כליל, הוא לקבוע שאסור לחלוק עליהם ועל תורתם! המשמעות המעשית היא, שאסור כמובן לבחון את דבריהם בעין השכל או בעין ביקורתית ואפילו לא לאור עיני התורה, כי לפי דברי נתן העזתי, כל בחינה וערעור על משהו מדבריהם הוא "הקליפה והטומאה הכי גדולה שיש", "הפגם הכי עמוק ושורשי שיש", וכמובן: "שורש כל העבודות זרות ועבודות האליל שבעולם".
***
עוד אומר המקלל: "תורת רבי נחמן ואורו כה פופולריים וכובשים בדור האחרון, זה נובע מכך שרבי נחמן הוא שורש הנשמות, ותורתו היא שורש כל הספרים והחכמות, ולכן כולם נמשכים לשורשם ומתקרבים אליו ולתורתו. ורבי נחמן אמר שמי שאומר שהוא לא מוצא את עצמו בתורתו הוא אפיקורס, כי תורתו היא שורש השורשים וכוללת את כל ההשגות והמדרגות, ומחויבת ונצרכת לכולם, כולל לגדולי ובחירי הצדיקים המופלגים, ועד המון העם".
שימו לב! נחמן הכלבי, האליל המשוקץ שחיק העצמות, קובע באופן שרירותי שהוא: "שורש הנשמות", וכוונתו לומר שיש לו ישות אלהית אשר כולנו קשורים בה, וכולנו מחויבים ומשועבדים לה, דהיינו שהוא אלהינו! זאת ועוד, נחמן הכלבי קובע שתורתו היא "שורש כל הספרים והחכמות", "כי תורתו היא שורש השורשים וכוללת את כל ההשגות והמדרגות", כלומר, תורתו עולה במעלתה על תורת-משה שניתנה לנו על-ידי משה רבנו מפי-הגבורה!
***
כמו כן, המקלל קובע שדרך האלילות של נחמן הכלבי היא האמת, מפני ש"תורת רבי נחמן ואורו כה פופולריים וכובשים בדור האחרון". ובמלים אחרות, לפי המקלל, אבן הבוחן לקביעת דרך האמת היא מידת הפופולריות שלה, דהיינו מספר הנוהים והתועים אחריה! האמנם?
ולפי שיטתו של המקלל, מדוע שהוא לא יילך אחרי עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה? והלא תורתו יותר פופולרית מתורתו של נחמן הכלבי, או אחרי שיקוץ קנייבסקי המכוער? והלא גם אחריו נוהים רבים מאד, הרבה יותר מאשר אחרי נחמן הכלבי שר"י! ויתרה מזאת, אם דרך האמת נקבעת לפי מידת הפופולריות שלה, מדוע שהוא לא יתנצר או יתאסלם? או אולי אפילו יהגר להודו לעבוד את בודהה! והלא מדובר בדתות מאד-מאד פופולריות – מיליארדים של בני אדם! ואם הן כל-כך פופולריות הדבר מעיד בהכרח לפי המקלל, שיש"ו ומוחמד ובודהה הם "שורש הנשמות", ותורתם היא "שורש השורשים וכוללת את כל ההשגות והמדרגות", "ולכן כולם נמשכים לשורשם ומתקרבים אליהם ולתורתם", כדברי המקלל בעצמו! כלומר, לפי המקלל העובדה שמיליארדים נמשכים לדתות הללו, מעידה על-כך שמדובר בדתות של אמת...
מדוע אפוא הוא לא הולך אחרי הדתות הללו? מדוע הוא נתקע עם נחמן הכלבי? וכי נחמן הכלבי הארור ותלמידו נתן העזתי יכולים להתחרות על רייטינג עם יש"ו מוחמד ובודהה?
"לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְיָ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דב' ז, ז).
***
עוד אומר המקלל משמו של נחמן הכלבי: "ורבי נחמן אמר שמי שאומר שהוא לא מוצא את עצמו בתורתו הוא אפיקורס". האמנם? והאם לפי זה רבנו הרמב"ם הוא אפיקורוס?
"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ [...] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד, לה;לט).
"הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב). "אָנֹכִי אָנֹכִי יְיָ וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ" (יש' מג, יא).
"לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (מ"א ח, ס).
מקלל ארור וטיפש , מאיפה לך הכח והסבלנות להשקיע כ"כ הרבה זמן ומחשבה באשליות והזיות של טמטום .
הרב אדיר כל הכבוד על התשובה , אוהבים אותך .
אדון "מקלל", אם היה לי מותר הייתי מרחם עליך.
לך תעשה עבודת שורשים, תחפש מקורות לכל ההבלים אותם אתה כותב.
אתה תגלה מהר מאוד שאין שום מקור קדום ומוסמך לדבריך המהובלים, "וכל תורה שאין לה בית אב אינה תורה". רובם הם העתקות מהאיסלאם והנצרות. מעמד "הצדיק" דומה למעמד "הכומר אבי הכנסיה". הוידוי בפני הצדיק גם הוא לקוח מהם... ועוד ועוד...