הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן! (חלק ג)

ד. שדים


במאמרי: "השדים – נחלת השוטים וְהַחַטָּאִים" ביארתי, כי השדים היו אלילי עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, כך התורה מתייחסת אליהם, וכן רבנו הרמב"ם בספריו משנה-תורה ומורה-הנבוכים. רבנו הרמב"ם מוסיף ומלמד אותנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י), כי גם מי שלא עובד עבודה-זרה ורק מאמין באמיתת קיומה, הוא בגדר חוטא בעבודה-זרה, ומחרף ומגדף את שם ה' יתעלה: "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


עוד מלמדנו רבנו שם (ב, ז), כי מי שרק מודה בעבודה-זרה ואפילו לא עבדהּ, הרי הוא גם בגדר כופר בכל התורה כולה, ומכאן נלמד עד כמה חמור עוון עבודה-זרה:


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במדבר טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במדבר טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


נמצא אפוא, כי מי שמאמין באמיתת השדים וסובר שהם קיימים במציאות, הרי הוא בגדר מודה בעבודה-זרה, מחרף ומגדף את שם ה' יתעלה, וכופר בכל התורה כולה! נעבור עתה לראות את דברי הרמב"ן בעניין השדים, ונגלה האם הוא האמין באמיתתם:


1) בחידושי הרמב"ן לגיטין (סו ע"א), הוא כותב כך: "וליחוש דילמא שד הוא. פירוש, לפי שהן רגילין בבורות". כלומר, מקום מגוריהם הטבעי של השדים לפי דמיונו הוא בבורות ובמקומות האפלים.


2) בפירושו לתורה (בר' ד, כב), הוא אומר כך: "ומדרש אחר לרבותינו שהיא האשה היפה היא מאד שממנה תעו בני האלהים [=נעמה, אחות תובל-קין], והיא הנרמזת בפסוק: 'וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם' [שם ו, ב], כמו שמוזכר בפרקי רבי אליעזר [פרק כב]. ואחרים אמרו [זהר א יט, ב] כי היא היתה אשת שמדון, אם אשמדאי, וממנה נולדו השדים, כי כן יימצא שמה בכתבי שימושי-השדים. והכתוב ירמוז ויקצר בתעלומות כאלה".


כמובן שגם מדבריו אלה עולה שהוא האמין בקיום השדים בעולם, והוא אף "מגלה" לנו שכל השדים נולדו משדה ושמה "שמדון". אולם, בדבריו אלה אנו מזהים עוד שתי השקפות משובשות: א) סברתו ש"בני האלהים" הם המלאכים היא השקפה רעה מאד, וקרובה מאד לאמונת ההגשמה, ובפירושו לתורה (שמ' טז, ו) הוא אף אומר, שהמלאכים ניזונים מן המן כמו דור המדבר (ראו מאמריי: "מלאכים כבני אדם?"; "התקפת רס"ג על פירוש זהה לפירוש רש"י"); ב) מהם "כתבי שימושי השדים"? וכנראה מדובר בכתבי עובדי-אלילים שהוחדרו על-ידי המאגיה האלילית האשכנזית לדת משה.


ושמעתי על כמה וכמה נשים שאביהן ואמן נתנו להן את השם "נעמה", שם יפה לכל הדעות, ואף-על-פי-כן שינו אותן הנשים את שמן ל"נועה", בעקבות הוראת רבנים מקובלים הוזי הזיות אשר כנראה הושפעו מכתבי שימושי השדים הללו. ולא לחינם נקראו כתבים אלו "כתבי שימושי השדים", רומזים על השוטים המשתמשים בהם... אך לא מדובר כאן רק בשוטות, כי אם בחוסר כיבוד אב ואם חמור ביותר, שהרי אביהן ואמן נתנו להן את השם "נעמה", האם ראוי לכפור בטובת ההורים ולשנות את השם שבחרו להם? ובגלל מה? בגלל כתבי שימושי השדים? בגלל דמיונות והזיות אליליות?!


3) בפירושו לתורה (שמ' ז, יא), הרמב"ן כותב כך: "אבל 'בְּלָטֵיהֶם' [שם ח, ג] אמרו [חז"ל] [סנהדרין סז ע"ב] שהם שדים, והמלה נגזרת ממלת 'לט', 'דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט' [ש"א יח, כב], כי השדים באים בלט, כי הם בעלי גופות מאוויר שאינו נרגש, וזהו שאמר 'לחכמים ולמכשפים', כי חכמי ההשבעות ואסיפת השדים היו ראשיהם וזקניהם, 'וחרטומי מצרים' יכלול את שניהם".


נראה אפוא כי הרמב"ן סבר שיש לשדים גוף "מאוויר שאינו נרגש", וכנראה שכוונתו שהם כמו רוחות רפאים רעות וגופם הוא עשן או אש וכיו"ב. ואסיפת השדים הייתה עבודה-זרה של עובדי השדים הקדמונים, ורבנו הרמב"ם מתאר אותה בהרחבה בספרו מורה-הנבוכים (ג, מו):


"ודע, כי ה'צאבה' היה הדם אצלם טמא מאוד, ועם זאת היו אוכלים אותו בְּדַמּוֹתָם שהוא מזון השדים [="יצורים רעים ורוחות רעות שבדמיון ההוזים" (מָרי, שם)], וכאשר אכלוֹ מי שאכלוֹ כבר נתחבר עם השדים, ויבואו אליו ויודיעוהו העתידות כפי שמדמים ההמון מענייני השדים [="מה שהשוטים מדמים שהשדים פועלים ועושים ומטיבים ומריעים כמפורסם וידוע" (מָרי, שם)]. [...].


והיו שם אנשים שאכילת-הדם קשה עליהם מפני שהוא דבר שטבע האדם קֵהֶה ממנו, ולפיכך היו שוחטים בעל-חיים ומקבצים דמו בכלי או בגומה, ואוכלים בשר אותו הנשחט סביב אותו הדם, ומדמים בפעולה זו שהשדים אוכלים אותו הדם שהוא מזונם, והם אוכלים הבשר, ותושג הָרֵעוּת [=עם השדים, "ואין לשאול אם מצטרפין לזימון כי שוטה פטור מלזמן" (מָרי, שם)]. כיון שהכל אכלו על שולחן אחד בקבוצה אחת, ויבואו אליהם בדמיונם אותם השדים בחלום, ויודיעום נעלמות ויעזרו להם. כל אלה השקפות שהלכו אחריהן באותן הזמנים והיו חשובות ומפורסמות, לא היה ספק אצל ההמון באמיתתן".


בסוגיה שנזכרה בדברי הרמב"ן נאמר: "'בְּלָטֵיהֶם' – אלו מעשה שדים, 'בְּלַהֲטֵיהֶם' – אלו מעשה כשפים, וכן הוא אומר: 'וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת' [בר' ג, כד]. אמר אביי: דקפיד אמנא – שד, דלא קפיד אמנא – כשפים. [...] 'וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא' [שמ' ח, טו]. אמר ר' אליעזר: מיכן שאין השד יכול לברוא בריה פחות מכשעורה".


נראה לי שיש להבין את הגמרא הזו באופן הבא: מעשה שדים וכשפים הם שני סוגים מפעולות המכשפים האליליים הקדמונים. במעשה שדים המכשף היה נעזר בשד כדי לבצע את הכישוף, ובמעשה כשפים לא היה שד ברקע. ולכן הביאו את הפסוק להט החרב המתהפכת, שהם-המכשפים מתהפכים, פעם בלטיהם ופעם בלהטיהם. כלומר, כדי לתעתע ברואים משנים את אופני ביצוע הכשפים, ומהתלים ברואים באמרם מדי פעם בפעם שהם נעזרים בשדים כדי שיאמינו להם.


אביי בדבריו מבחין בין סוגי האופנים הללו ונותן להם סימן, ור' אליעזר אף רומז שהשדים האמתיים הם המכשפים, שהרי לפי פסוקי התורה החרטומים הם שלא יכלו "לברוא" את הכינים. ועם כל הכבוד לתנאים ולאמוראים, אם היו בהם מעטים שהייתה בהם איזו שהיא מחשבת אמת בנוגע לשדים (כמו שר' מתיא בן חרש סבר בעניין הכלב השוטה), הדבר חמור ביותר, כי השדים הם עבודה-זרה קדומה, וכפי שהעיד ה' יתעלה:


"וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם" (ויק' יז, ז); "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, יז).


4) בפירושו לתורה (שמ' כ), אומר הרמב"ן כך: "אחר כך חזרו לעבוד את השדים שהם רוחות [=וכמו שאמר בנקודה הקודמת], כאשר אפרש בע"ה, כי גם מהם יש ממונים על האומות שיהיו הם בעלי הארץ ההיא להזיק לצריהם ולנכשלים שבהם [...]. ובזה [...] לעג להם הכתוב שהם זובחים גם לשדים שאינם אלוה כלל, כלומר שאינם כמלאכים הנקראים אלוה, אבל הם אלהים שלא ידעום, כלומר שלא מצאו בהם שום אלהות וכח שולטנות [=והרי לפני שתי שורות אמר שהם בעלי הארץ להזיק לצריהם וכו']".


גם ממקור זה משמע שהרמב"ן האמין בקיום השדים, ואף כתב שיש מהם שממונים על ארצות מסוימות ופועלים להזיק לאויבי אנשי אותה הארץ.


5) בפירושו לתורה (ויק' יז, ז), אומר הרמב"ן כך: "ויקָּראו 'שדים' בעבור שמשכנם במקום שדוד כגון המדבר, ועיקר מציאותם בקצוות כגון פאת צפון החרב מפני הקור". וכאן הרמב"ן מגלה לנו היכן עיקר מקום משכנם של השדים, ולעיל אמר שעיקר משכנם בבורות ובמקומות האפלים.


6) בפירושו לתורה (ויק' יז), אומר הרמב"ן כך: "ולכך אמרו רבותינו [חגיגה טז ע"א]: ששה דברים נאמרו בשדים, שלשה כמלאכי השרת, ושלשה כבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, יש להם כנפים כמלאכי השרת, וטסים כמלאכי השרת, ויודעין מה שעתיד לבא כמלאכי השרת. יודעין סלקא דעתך, אלא אימא שומעין מה שעתיד להיות. שלשה כבני אדם, אוכלין ושותין כבני אדם, פרין ורבין כבני אדם, ומתים כבני אדם. [...].


וענין מה שאמרו, שומעין מה שעתיד להיות, כי בטיסתן באוויר השמים יקבלו העתידות משרי המזלות השוכנים באוויר [...] ומשם יגידו גם בעלי הכנפיים העתידות, כאשר הוא מנוסה בנחשים [...]. ואלו ואלו [השדים והמנחשים] אינם יודעים במה שעתיד להיות לימים רבים ולעתים רחוקות, רק יודיעו בעתיד להיות בקרוב, כי ידעו בניסיונותם [=המנחשים] שיקבלו מן השדים בנגזר לבא".


לי נראה שמה שאמרו חז"ל כאן בעניין השדים, הוא רק תיאור המסופר בקרב ההמון "ששה דברים נאמרו בשדים", דברים שההמון אומרים ואין להם כל אמיתות. וייתכן שחכמים גם רמזו לרשעים, ונמשלה ריצתם לרע לטיסה: "רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ" (יש' נט, ז), וידיעתם את העתידות נמשלה לנהייתם אחר המאגיה והעבודה-הזרה. ולכן נאמר שהם שומעים ולא יודעים, כי הם שומעים את העתידות ממכשפיהם האליליים הלוחשים על אזנם ומשדיהם הרוחשים בדמיונם.


אמנם, יש לציין כי בסוף דבריו הרמב"ן מודה שאין לשדים כל כוח: "לא אלוה – [...] יאמר שאין בשדים איילות ושום כוח, ולכך אין צורך בהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם". אך לאור כללות דבריו עולה בבירור, שהוא סבור שיש להם קיום וממשות ויכולת וכוח להיטיב ולהרע, ולכן איני מתרגש מדבריו אלה האחרונים שהעתיק מהמפרשים השונים כמו הראב"ע, ודבריו אלה האחרונים הם בגדר כשפים מעשה תעתועים.


ה. עין הרע


לדעת רבנו הרמב"ם עין טובה ועין רעה הם מושגים פשוטים מאד, ואין בהם זיק של מאגיה ומיסטיקה, וזה לשון רבנו בהקדמתו למסכת אבות פרק ו, שם הוא מבאר את המעלות ההכרחיות להשגת הנבואה: "אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר. [...] ועשיר, היא מן המעלות המדותיות כלומר עין טובה, לפי שהם [=חכמים] קוראים לבעל עין טובה – עשיר, והוא אמרם בהגדרת העשיר: 'איזהו עשיר השמח בחלקו' [אבות ד, א], כלומר, שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן ואינו מצטער על מה שלא המציא לו". דברים דומים כותב הרמב"ם גם בהמשך פירושו שם (ב, יב), ומהם עולה שעין טובה היא מידת ההסתפקות, דהיינו שמחת האדם ואושרו בחלקו: "עין טובה, ההסתפקות במה שיש לו לאדם והיא מן המעלות המדותיות".


ביחס לעין רעה רבנו כותב בפירושו למסכת תרומות (ד, ג) כך: "עין יפה, כינוי לנדיבות. ועין רעה, כינוי לכיליות [=קמצנות]". כמו כן, בפירושו לפסחים (ז, ח) אנו נפגשים עם מושג נוסף שמתאר את בעלי עין הרע: "וצייקנים, בעלי צרות העין והכיליות". כלומר, אדם שעינו רעה הוא אדם קמצן וצר עין בממון זולתו. וכן אומר רבנו בפירושו לאבות: "עין טובה, ההסתפקות במה שיש לו לאדם והיא מן המעלות המדותיות, ועין רעה, הֶפְכָּה, כלומר שְׁיִמְעַט בעיניו המרובה ולהוט הוא להוסיף". ובמאמרי: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם" ביארתי בהרחבה את המושגים הללו לדעת רבנו.


זאת ועוד, נראה לי ברור, כי האמונה ביכולת העין להזיק באופן מיסטי, היא ענף מענפי המאגיה והכשפים, שיסודם בעובדי-האלילים הקדמונים. כלומר, האמונה ביכולת העין להזיק היא חלק ממכלול של אמונות הבל, שכל אחת מהן גוררת לאמונה בהבלים נוספים ומדרדרת את האדם לעברי פי פחת. שהרי אם יסודות מאגיים קיימים בעין, מדוע שלא יהיו קיימים בעניינים אחרים בעולם? ולכן רבנו קידש מלחמה נגד האמונה בהבל ובנמנעות [=בהזיות], כי האמונה בהזיה מאגית מכל סוג שהוא שולחת גרורות כסרטן אלים, מזהמת את כל שאר השקפות האדם ומוליכה אותו לדרכי חתחתים.


והנה לשון רבנו במורה-הנבוכים (עמ' ט), בעניין תפישת חכמי ישראל את דרשות חז"ל כפשטן: "וראיתי עוד שאותם הדרשות כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים לא יקשה לו מהם מאומה, כי אין הסכל הפתי, הריק מידיעת טבע המציאות [כלומר הריק ממדעי הטבע] מרחיק את הנמנעות [=ההזיות ואמונות ההבל]". ושם כותב מָרי בהערה 60: "וכאן מדבר רבנו באותם היודעים דיני סוכה ולולב ואולי ארבעה שומרים ובאחת יסכלו ויבערו כידוע" [בדיוק כמו הרמב"ן ורבים אחרים].


וכן כותב רבנו בספר-המצוות (לאווין לב): "ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...]. והוא סוג גדול מסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


וכך הם פני הדברים ביחס לעין הרע, כי האמונה בקיום יכולת מאגית בעין, פותחת פתח רחב להאמין בתוהו ובשווא, עד כדי מחשבת עבודה-זרה. כי כאמור, אם חודרת למוח הזיה מאגית-מיסטית, היא מעקמת את כל אדני המחשבה הישרים, ומכשירה את הקרקע לעבודה-זרה (ואגב למדנו כי הכשפים הם בגדר אחיזת עיניים). ונצרף שוב את דברי רבנו במורה (ב, מז): "כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא".


נעבור עתה לראות את דברי הרמב"ן בעניין עין הרע, ונבחן את הגיגיו בעניין זה:


1) בספרו האמונה והבטחון פרק יב, אומר הרמב"ן כך: "על כן יש לומר כי משם [=מעשר מאמרות שבהם נברא העולם] בא כוח של עין הרע, וכן 'עין רע' בגימטריא ד' מאות. ומצאתי בתשובת שאלה של גאון כי עין הרע רובו נמצא בתלמידי חכמים ואינו ברצונם, וזהו שאמרו: 'כל מקום שנתנו חכמים עיניהם מיד נשרף' [שבת לג ע"ב]. ראה המאמר הזה איך הוא מסכים עם מה שכתבתי. ועוד אמרו: 'כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני' [מועד קטן יז ע"ב]. ועין רע זה של תלמיד חכם רובו נמצא בשביל חלישת הדעת שהחכמה פוגעת באיש ההוא שמצער אותו ומחליש דעתו".


אין שום ספק מדבריו, שהרמב"ן האמין שיש לעין כוח מאגי לפגוע בבני אדם. והוא אף "מפרש" לנו כיצד "עובד" סוד זה: החכמה שנמצאת בתלמיד החכמים פוגעת באיש ההוא אשר מצער אותו וגורם לו לחולשת הדעת. והפך גם את החכמה לכוח מאגי, במקום להבין שהחכמה היא כוח שכלי-תבוני שנועד ליישר את דרכי האדם ולהרחיקו מן ההבל. ופירושו כאן הוא דוגמה מייצגת מצוינת לשיטתו המעוותת אשר הופכת את היוצרות בייחסה עניינים שכליים-תבוניים לכוחות מאגיים אליליים.


כמו כן, מעניין לראות כיצד גם כאן הוא תופש את אגדות חז"ל כפשטן, ועוד מתהדר בכך שהן מסייעות להזיותיו, שהרי על דברי הגמרא בשבת שם הוא אומר: "ראה המאמר הזה איך הוא מסכים עם מה שכתבתי", והבין אותו כפשטו בצורה מחרידה. וכי יעלה על הדעת שיש לחכמים כוח לשרוף בעיניהם? וכי יעלה על הדעת שתצא כזאת תקלה על ידיהם? והאין בית דין של עשרים ושלושה אחראים בלעדיים לגזור ארבע מיתות? וכבר אמרתי שמי שמאמין בשוטות כזו, כל דבריו חשודים עד שיוכחו כאמת.


2) בספרו שם פרק טו, הוא מוסיף ואומר כך: "ואחר שראה [יעקב] כי מן השמים עוזרים אותו, הציג המקלות ההם [...] כדי לכסות הנס ולהעלים אותו כדי שלא ישלוט בו עין הרע, וכן מצינו באלישע שאמר לגיחזי 'וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ' וגו' [מ"ב ד, כט]. וכל כך למה? כדי שלא יכנס עם בני אדם בדברים ויודיע להם למה הוא הולך. ועל שלא שמר את הדבר וגילה, שלטה בו עין הרע ולא הקיץ הנער. ואל תתמה באמרי כי ישלוט בו עין הרע אפילו בדבר שהוא מעשה נס, שהרי בלוחות הראשונות לפי שניתנו בפומבי שלטה בהן עין הרע ונשברו".


ולדבריו גם יעקב אבינו חשש מעין הרע, וכן אלישע הנביא, ואפילו משה רבנו נפגע מעין הרע. וכי יעלה על הדעת שהלוחות הראשונות ישברו בגלל עין הרע? ומי הוא זה ואי זה הוא אשר ייתן עיניו במשה רבנו ובלוחות הקדושים והטהורים וישברם?!


3) בספרו שם פרק כד, הוא מוסיף ואומר כך: "אבל עכשיו כאשר האימהות לא שלטה בהן עין הרע, באמרה כי ילדתי לו שלושה בנים". והאם הקדוש-ברוך-הוא יאפשר לכוחות מאגיים דמיוניים לפגוע בעם ישראל בכלל? ובאימהות הקדושות בפרט?


4) בספרו שם הוא מוסיף כך: "וכשנולד יהודה עמדה מלדת [...] לפי ששלטה בה עין הרע באמרה הפעם אודה את ה', כלומר אחר דעתה שנטלה יותר מחלקה, ועמדה מלדת עד שחשבה בלבה שכבר פסקה". ואיני מבין מדוע מחשבתה שנטלה יותר מחלקה הביאה עליה עין הרע? וכיצד יכול אדם לדעת את חלקו? ומדוע מחשבתה שכבר פסקה מלדת הועילה לה ששוב תלד? וכבר עייפתי מדמיונותיו, ותודה לה' שנתן לנו את רבנו הרמב"ם, כי אלמלא תורתו המזוקקת, הייתי אובד בסכלות "חכמי ישראל".


5) בספרו שם הוא מוסיף כך: "ועוד יש לומר על דרך הפשט, כי מתוך שהייתה [לאה] שמחה ומתפארת ואומרת: ילדתי לאישי ששה בנים, שלטה בה עין הרע, כמה ששלטה בה שאמרה הפעם אודה את ה', שלא פירשה כמה בנים, ובאמרה כי ילדתי לו ששה בנים, אחר שלא נטלה עדיין יותר מן הראוי לה כל כך, אין כוח לעין הרע שתשלוט בה, שאין אדם גורם לעצמו כל כך כמו לאחר". וכאן הרמב"ן מגדיל לההביל ומלמד אותנו שאדם יכול לעשות לעצמו עין הרע!


ואסיים בכמה נקודות למחשבה בעניין אמונת ההבל בעין הרע (וכבר ציינתי שביארתי עניין זה בהרחבה במאמרי: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם"):


א) האם ייתכן שה' יאפשר לאדם להזיק לחברו באופן מיסטי באמצעות מבט עינו, ולא יאסור זאת בתורה או לא יזהיר על כך?


ב) מדוע אין עונש מוגדר לגרימת נזק באמצעות העין בתורה שבעל-פה או בתורה שבכתב? האם ה' חלילה יעניש את הרשעים ש"הזיקו" בהינד עפעפם ללא אזהרה? והלא כלל ידוע הוא בתלמוד (יומא פא ע"א ועוד): "לא עָנַשׁ [=הקב"ה] אלא אם כן הזהיר"! האם ניתן להניח שה' חלילה יעשה עוול, שיעניש ללא אזהרה וללא התראה?


ג) האם יעלה על הדעת שה' יאפשר מציאות של נזק בעין הרע ולא ייתן כלים ברורים לבתי הדין לדיני ממונות ונפשות להתמודד עם נזקים מסוג זה? האם יעלה על הדעת שה' יתברך יאפשר כאוס של נזקים בין איש לרעהו, מבלי לתת לבני האדם את האפשרות להעניש את המזיקים ולפצות את הניזקים? והלא מטרת כל התורה כולה היא יצירת חברה מתוקנת בריאה ומאוזנת, כיצד אפוא ניתן ליצור חברה מתוקנת ללא כלים משפטיים ברורים להתמודד עם הפושעים והרשעים, להוכיח את נזקם ולחייבם בפיצוי?


בתמונת שער הרשומה: ג'וחא (נאסר א-דין), דמות הטיפש בארצות העולם המוסלמי.


התמונה מאת נווית דילמן.

רישיון: CC BY-SA 3.0

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!