הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן! (חלק ג)

ד. שדים


במאמר: "השדים – נחלת השוטים וְהַחַטָּאִים" הוּכח, כי השדים הדמיוניים והכעורים היו אלילי עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, כך התורה מתארת אותם ("יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ", דב' לב, יז) ובעקבותיה כך מתאר אותם רבנו בספריו משנה-תורה ומורה-הנבוכים. רבנו מוסיף ומלמד אותנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י), כי גם מי שלא עובד עבודה-זרה ו"רק" מאמין באמיתת קיומה, הוא בגדר חוטא בעבודה-זרה, ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא: "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ומזאת נלמד על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


נמצא אפוא, שכל מי שמאמין שהשדים קיימים כפי פשטי אגדות חכמים לדוגמה, הרי שהוא בגדר מודה בעבודה-זרה ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ואף כופר בכל התורה כולה! והנה לפניכם דברי הרמב"ן בענייני השדים ובניהם, והם ישפכו אור על טומאת מחשבתו:


דוגמה ראשונה


בחידושי הרמב"ן לגיטין (סו ע"א), הטמבל כותב כך: "וליחוש דילמא שד הוא. פירוש, לפי שהן רגילין בבורות". כלומר, מקום מגוריהם הטבעי של השדים לפי דמיונו הוא בבורות ובמקומות האפלים.


דוגמה שנייה


בפירושו לתורה (בר' ד, כב), הוא אומר כך:


"ומדרש אחר לרבותינו שהיא [=נעמה, אחותו של תובל-קין] האשה היפה היא מאד, שממנה תעו בני האלהים, והיא הנרמזת בפסוק: 'וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם' [שם ו, ב], כמו שמוזכר בפרקי רבי אליעזר [פרק כב]. ואחרים אמרו [זוהר א יט, ב; ואכן אחרים הם] כי היא הייתה אשת שמדון, אֵם אשמדאי, וממנה נולדו השדים, כי כן יימצא שמה בכתבי שימושי-השדים. והכתוב ירמוז ויקצר בתעלומות כאלה [פששש... איזה תעלומות!]".


כמובן שגם מדבריו אלה עולה שהטמבל האמין בקיום השדים בעולם, והוא אף "מגלה" לנו שכל השדים נולדו מנעמה ושהיא הייתה אימו של אשמדאי ואשתו של "שמדון". אולם, בדבריו אלה אנו מזהים עוד שתי השקפות משובשות: א) סברתו ש"בני האלהים" הם המלאכים היא השקפה רעה מאד, וקרובה מאד לאמונת ההגשמה, ובפירושו לתורה (שמ' טז, ו) הוא אף אומר, שהמלאכים ניזונים מן הַמָּן כמו דור המדבר (ראו מאמריי: "המלאכים כבני אדם?"; "רש"י ראש פרשני ההגשמה – חלק לב", שם במבוא); ב) מה הם "כתבי שימושי השדים"? וכנראה מדובר בכתבי עובדי-אלילים שהוחדרו על-ידי המאגיה האלילית האשכנזית לדת משה.


ושמעתי על כמה וכמה נשים ונערות שאביהן ואמן נתנו להן את השם "נעמה", שם יפה לכל הדעות, ואף-על-פי-כן, אותן הנשים שינו את שמן ל"נועה", בעקבות הוראת כומרים מקובלים הוזי הזיות אשר כנראה הושפעו מכתבי שימושי השדים הללו. ולא לחינם נקראו כתבים אלה "כתבי שימושי השדים", רומזים על השוטים המשתמשים בהם, והם-הם השדים למיניהם... אך לא מדובר כאן רק בשוטות מבדחת, כי אם בחוסר כיבוד אב ואם חמור ביותר, שהרי אביהן ואמן נתנו להן את השם "נעמה", האם ראוי לכפור בטובת ההורים ולשנות את השם שבחרו להן? ובגלל מה? בגלל כתבי שימושי השדים הכעורים? בגלל דמיונות והזיות אליליות?!


דוגמה שלישית


בפירושו לתורה (שמ' ז, יא), הרמב"ן כותב כך:


"אבל 'בְּלָטֵיהֶם' [שמ' ח, ג] אמרו [חז"ל] [סנהדרין סז ע"ב] שהם שדים, והמלה נגזרת ממילת 'לט', 'דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט' [ש"א יח, כב], כי השדים באים בלט, כי הם בעלי גופות מאוויר שאינו נרגש, וזהו שאמר: 'לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים' [שמ' ז, יא], כי חכמי ההשבעות ואסיפת השדים היו ראשיהם וזקניהם, ו'חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם' [שמ' שם] יכלול את שניהם".


פששש... איזה מכשף הרמב"ן הזה, שהרי הוא יודע שחרטומי מצרים היו גם חכמים וגם מכשפים, והיו בקיאים גם בחכמת ההשבעות וגם בחכמת אסיפת השדים... וכבר הרחבתי בחלק ב בביאור הפסוקים בעניין הלהטים והתעתועים שעשו החרטומים. מכל מקום, מדברי הרמב"ן הטמבל עולה, שהוא סבר שיש לשדים גוף "מאוויר שאינו נרגש", וכנראה שכוונתו שהם כמו רוחות רפאים רעות וגופם הוא עשן או אש וכיו"ב. כמו כן, הרמב"ן הזכיר את "חכמי ההשבעות", וכוונתו למכשפים אליליים כעורים אשר מסוגלים לפי דמיונו להכריח את השדים והמלאכים לעשות כרצונם, וזאת באמצעות כישופים ולחשים, או השבעות בשמות קודש שבאמצעותם הם "משביעים" את השדים או המלאכים, וכופים עליהם לעשות את רצונם.


ומי שמאמין בהזיות כעורות כאלה – כאילו בשר ודם נגוף, וכל שכן מכשף אלילי מתועב, מסוגל להכריח את השדים הדמיוניים או להבדיל את המלאכים הקדושים לעשות את רצונו, הוא מין כעור וגמור, אשר מוחו התטנף בהזיות מאגיות לאין מספר, ודינו הוא מורידין ולא מעלין.


וכמה קולעים דברי רבנו בצוואתו למורה להרמב"ן המכשף, שהִתעה רבים אחרי ההבל:


"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו "מורה הנבוכים"], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם], שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


הרמב"ן מזכיר בדבריו גם את "אסיפת השדים", ומדובר בטקסי עבודה-זרה של עובדי השדים הקדמונים הנחותים, ורבנו מתאר אותה בהרחבה בספרו מורה-הנבוכים (ג, מו):


"ודע, כי ה'צאבה' היה הדם אצלם טמא מאוד, ועם זאת היו אוכלים אותו בְּדַמּוֹתָם שהוא מזון השדים, וכאשר אכלוֹ מי שאכלוֹ כבר נתחבר עם השדים, ויבואו אליו ויודיעוהו העתידות כפי שמדמים ההמון מענייני השדים [...] והיו שם אנשים שאכילת-הדם קשה עליהם מפני שהוא דבר שטבע האדם קֵהֶה ממנו, ולפיכך היו שוחטים בעל-חיים ומקבצים דמו בכלי או בגומה, ואוכלים בשר אותו הנשחט סביב אותו הדם, ומדמים בפעולה זו שהשדים אוכלים אותו הדם שהוא מזונם, והם אוכלים הבשר, ותושג הָרֵעוּת [=עם השדים, "ואין לשאול אם מצטרפין לזימון כי שוטה פטור מלזמן" (קאפח)]. כיוון שהכל אכלו על שולחן אחד בקבו