top of page

הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן! (חלק ג)

ד. שדים


במאמר: "השדים – נחלת השוטים וְהַחַטָּאִים" הוּכח, כי השדים הדמיוניים והכעורים היו אלילי עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, כך התורה מתארת אותם ("יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ", דב' לב, יז) ובעקבותיה כך מתאר אותם רבנו בספריו משנה-תורה ומורה-הנבוכים. רבנו מוסיף ומלמד אותנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י), כי גם מי שלא עובד עבודה-זרה ו"רק" מאמין שהיא אמת, הוא בגדר חוטא בעבודה-זרה, ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא: "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ומזאת נלמד על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


נמצא, שכל מי שמאמין שהשדים קיימים כפי פשטי אגדות חכמים לדוגמה, הרי שהוא בגדר מודה בעבודה-זרה ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ואף כופר בכל התורה כולה!


והנה לפניכם גם דברי רבנו במורה (ג, כט), וכֹה דבריו:


"וספר זה [=ספר "הפלחה הנבטית" של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים], מלא מהזיות עובדי עבודה-זרה, וממה שנפש ההמונים נוטה אליו וקשורה בו, כלומר מעשה הטלסמות [=הקמיעות לכל ריבוי סוגיהן], והורדת הרוחניות [ספיריטיזם], והכשפים, והשדים, והרוחות שוכני המדברות [...] ואף-על-פי שאיש כמוך אין צורך להעיר לו על זה, לפי שיש כבר בידך מן המדעים מה שימנע מלהתלות במחשבתך משיגעונות ה'צאבה' [=אומה של עובדי עבודה-זרה בתקופתו של אברהם אבינו ע"ה] והזיות הכשדים והאשפים העירומים מכל מדע שהוא מדע באמת, אבל הזהרתי מכך משמרת לזולתך, כי מאד נוטה ההמון להאמין בשיגעונות".


עוד אומר רבנו במורה (ג, מו), וכֹה דבריו:


"ודע, כי האמונה הזו [בקיומם של השדים] התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ: 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחר עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח והכוכבים וכו', התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם שדים דמיוניים שאינם מצויים כלל], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם] [...]


ודע, שלא נאסר בשר-תאווה אלא במדבר בלבד, כי מאותן ההשקפות המפורסמות שהשדים שוכנים במדברות ושם הם מְדַבְּרִים ומתגלים [והיה חשש שהעם יזבחו לשדים]. אבל בערים וביישוב אינם נראים, עד שמי שרצה מאנשי-העיר לעשות דבר מאותן ההזיות, צריך לצאת מן העיר לישימון ולמקומות השוממים, ולפיכך הותר בשר-תאווה אחר שנכנסו לארץ. ועוד, כי תוקף אותו החולי [הזיית השדים] יורד בלי ספק, ומתמעטים הנוהים אחר אותן ההשקפות".


"והנה נגמר העניין ושלמה המטרה להפר האחווה בין השוטים באמת ובין שדיהם" (שם).


נעבור עתה לדברי הרמב"ן בענייני השדים, והם יוסיפו לשפוך אור על מינותו וסכלותו.


דוגמה ראשונה


בחידושי הרמב"ן לגיטין (סו ע"א), הוא כותב כך: "וליחוש דילמא שד הוא. פירוש, לפי שהן [=השדים הדמיוניים שרחשו והממו את מוחו] רגילין בבורות". כלומר, מקום מגוריהם הטבעי של השדים הוא בבורות ובמקומות האפלים (ורק באפלת מוחו העכור הם היו קיימים).


דוגמה שנייה


בפירושו לתורה (בר' ד, כב), הוא אומר כך:


"ומדרש אחר לרבותינו שהיא [=נעמה, אחותו של תובל-קין] האשה היפה היא מאד, שממנה תעו בני האלהים, והיא הנרמזת בפסוק: 'וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם' [שם ו, ב], כמו שמוזכר בפרקי רבי אליעזר [פרק כב]. ואחרים אמרו [זוהר א יט, ב; ואכן אחרים הם] כי היא הייתה אשת שמדון, אֵם אשמדאי, וממנה נולדו השדים, כי כן יימָּצא שמה ב'כתבי שימושי-השדים'. והכתוב ירמוז ויקצר בתעלומות כאלה [פשש... איזה תעלומות עלומות!]".


כמובן שגם מדבריו אלה עולה שהטמבל אכן האמין בקיום השדים, והוא אף "מגלה" לנו שכל השדים נולדו מנעמה, אימו של אשמדאי ואשתו של "שמדון"... אולם, בדבריו אלה אנו מזהים עוד שתי השקפות מינות וסכלות: א) סברתו ש"בני האלהים" הם המלאכים היא השקפה רעה מאד וקרובה מאד לאמונת ההגשמה, ובפירושו לתורה (שמ' טז, ו) הוא אף אומר שהמלאכים ניזונים מן הַמָּן כמו דור המדבר (ראו: "המלאכים כבני אדם?"; "רש"י ראש פרשני ההגשמה – חלק לב", שם במבוא); ב) מה הם "כתבי שימושי השדים" שנזכרו? וכנראה מדובר בכתבי-שרבוטי עובדי-אלילים נגעלים שהוחדרו על-ידי המאגיה האלילית האשכנזית לדת משה.


ושמעתי על כמה וכמה נשים ונערות שאביהן ואמן נתנו להן את השם "נעמה", שם יפה לכל הדעות, ואף-על-פי-כן, אותן הנשים שינו את שמן ל"נועה" בעקבות הוראת כומרים מקובלים הוזי הזיות אשר כנראה הושפעו מכתבי שימושי השדים הללו. ולא לחינם נקראו כתבים אלה "כתבי שימושי השדים", רומזים על השוטים המשתמשים בהם, והם-הם השדים למיניהם... אך לא מדובר רק בשוֹטוּת מבדחת, כי אם בחוסר כיבוד אב ואם חמור ביותר, שהרי אביהן ואמן נתנו להן את השם "נעמה": האם ראוי לכפור בטובת ההורים ולשנות את השם שבחרו להן? ובגלל מה? בגלל כתבי שימושי השדים הכעורים? בגלל דמיונות והזיות אליליות?! וכל הנועות המהובלות הללו נעו אחרי אלילי מצרים וחטאו בשתיים: גם בבעיטה בטובה שנתנו להם הוריהם, וגם בסטייה אחרי הוזי הזיות פגאניים אשר מתעים את העם אחרי ההבל. "הִנֵּה יְיָ רֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ" (יש' יט, א).


ועוד בעניין החלפת השמות ראו: "תרבות שינויי השמות של המינים".


דוגמה שלישית


בפירושו לתורה (שמ' ז, יא), הרמב"ן כותב כך:


"אבל 'בְּלָטֵיהֶם' [שמ' ח, ג] אמרו [חז"ל] [סנהדרין סז ע"ב] שהם שדים, והמלה נגזרת ממילת 'לט', 'דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט' [ש"א יח, כב], כי השדים באים בלט, כי הם בעלי גופות מאוויר שאינו נרגש, וזהו שאמר: 'לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים' [שמ' ז, יא], כי חכמי ההשבעות ואסיפת השדים היו ראשיהם וזקניהם, ו'חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם' [שמ' שם] יכלול את שניהם".


פשש... איזה מכשף מכושף הרמב"ן הזה, שהרי הוא ידע שחרטומי מצרים היו גם חכמים וגם מכשפים, והיו בקיאים גם בחכמת ההשבעות וגם בחכמת אסיפת השדים... וכבר הרחבתי בחלק ב בביאור הפסוקים בעניין הלהטים והתעתועים שעשו החרטומים. מכל מקום, מדברי הרמב"ן הטמבל עולה, שהוא סבר שיש לשדים גוף "מאוויר שאינו נרגש", וכנראה שכוונתו שהם כמו רוחות רפאים רעות וגופם הוא עשן או אש וכיו"ב. כמו כן, הרמב"ן הזכיר את "חכמי ההשבעות", וכוונתו למכשפים אליליים כעורים אשר מסוגלים לפי דמיונו להכריח את השדים והמלאכים לעשות כרצונם, וזאת באמצעות כישופים ולחשים, או השבעות בשמות "קודש" שבאמצעותם הם "משביעים" את השדים או המלאכים, וכופים עליהם לעשות את רצונם.


ומי שמאמין בהזיות כעורות כאלה – כאילו בשר ודם נגוף, וכל-שכן מכשף אלילי מתועב, מסוגל להכריח את השדים הדמיוניים או להבדיל את המלאכים הקדושים לעשות את רצונו, הוא מין כעור וגמור, אשר מוחו התטנף בהזיות מאגיות לאין מספר, ודינו הוא מורידין ולא מעלין.


וכמה קולעים דברי רבנו בצוואתו למורה, להרמב"ן המכשף שהִתעה רבים אחרי ההבל:


"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם], שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


הרמב"ן הזכיר בדבריו גם את "אסיפת השדים", ומדובר בטקסי עבודה-זרה של עובדי השדים הקדמונים הנחותים, ורבנו מתאר אותם בהרחבה בספרו מורה-הנבוכים (ג, מו):


"ודע, כי ה'צאבה' היה הדם אצלם טמא מאוד, ועם זאת היו אוכלים אותו בְּדַמּוֹתָם שהוא מזון השדים, וכאשר אכלוֹ מי שאכלוֹ כבר נתחבר עם השדים, ויבואו אליו ויודיעוהו העתידות כפי שמדמים ההמון מענייני השדים [...] והיו שם אנשים שאכילת-הדם קשה עליהם מפני שהוא דבר שטבע האדם קֵהֶה ממנו, ולפיכך היו שוחטים בעל-חיים ומקבצים דמו בכלי או בגומה, ואוכלים בשר אותו הנשחט סביב אותו הדם, ומדמים בפעולה זו שהשדים אוכלים אותו הדם שהוא מזונם, והם אוכלים הבשר, ותושג הָרֵעוּת [=עם השדים, "ואין לשאול אם מצטרפין לזימון כי שוטה פטור מלזמן" (קאפח)]. כיוון שהכל אכלו על שולחן אחד בקבוצה אחת, ויבואו אליהם בדמיונם אותם השדים בחלום, ויודיעום נעלמות ויעזרו להם. כל אלה השקפות שהלכו אחריהן באותן הזמנים והיו חשובות ומפורסמות, לא היה ספק אצל ההמון באמיתתן".


וברור שהרמב"ן אינו מצטרף לזימון, הוא וכל הוזי ההזיות המאגיות הללו ודומותיהן.


זאת ועוד, בסוגיה שנזכרה בדברי הרמב"ן נאמר: "'בְּלָטֵיהֶם' – אלו מעשה שדים, 'בְּלַהֲטֵיהֶם' – אלו מעשה כשפים, וכן הוא אומר: 'וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת' [בר' ג, כד]. אמר אביי: דקפיד אמנא – שד, דלא קפיד אמנא – כשפים. [...] 'וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא' [שמ' ח, טו]. אמר ר' אליעזר: מיכן שאין השד יכול לברוא בריה פחות מכשעורה".


ונראה לי שכך יש להבין את הדברים: מעשי שדים וכשפים הם שני סוגים מפעולות המכשפים האליליים הקדמונים. במעשה שדים המכשף היה נעזר בשד כדי לבצע את הכישוף, ובמעשה כשפים לא היה שד ברקע. ולכן דרשו את הפסוק: "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" – כדי ללמדנו שהם-המכשפים מתהפכים, פעם בלטיהם ופעם בלהטיהם. כלומר, כדי לתעתע ולשכנע, המכשפים משנים לעתים את אופני ביצוע הכשפים, ומדי פעם מהתלים בפתאים באמרם שהם נעזרים בשדים בכישופיהם, כדי שיאמינו להם שהם מסוגלים לשדד את סדרי הטבע.


אביי בדבריו מבחין בין סוגי האופנים הללו ונותן בהם סימן (דקפיד אמנא), ור' אליעזר מוסיף ומלמד אותנו שאין בכוחו של המכשף "לברוא" בריה אשר קטנה מגודלה של שעורה. כלומר, אין בכוחו של השד, שהמכשף זימן אותו לברוא יש מאין, ליצור בעבורו בריה פחותה משעורה. ודברי ר' אליעזר ברורים, כלומר, אפילו המכשפים המתעתעים ביותר אינם מסוגלים לתחבל תחבולות עם בריה פחותה משעורה, פשוט מפני שאין לשום אדם שליטה בבעלי חיים כל-כך קטנים. ובמלים אחרות, אין למכשף שליטה מעשית בידיו או בכל אמצעי אחר בבריות כל-כך קטנות – ולכן הקוסמים נוהגים להוציא מכובעם רק בעלי-חיים כגון ארנב או יונה וכיו"ב.


זאת ועוד, איני יכול להעלות על דעתי שגדולי חכמי המשנה והתלמוד האמינו שיש בכוחו של מכשף עובד אלילים להכריח שד לברוא בעבורו יש מאין. ויתרה מזאת, מכיוון שהמכשף עובד עבודה-זרה וחייב סקילה, גם איני יכול להעלות על דעתי שדת האמת, שנאמרה מפי-הגבורה, וקידשה מלחמה כנגד העבודה-הזרה עד שרבנו קובע שזהו הציר שעליו סובבת כל התורה כולה – תקדש את מלחמתה החשובה והמרכזית הזו כנגד דבר שיש בו ולוּ זיק מן האמת.


והרמב"ן לא הבין את הסוגייה הזו כלל! ואין זו לפי דעתי סוגיה מדרשית נשׂגבה שמחביאה רעיון עמוק, אלא זו סוגיה פשוטה שנועדה ללמד את שיטות המכשפים עובדי האלילים ותו לא, ומי שמאמין בשדים ברור שהוא גם מאמין בלחשים ובכישופים שמזמנים אותם. כן אמרתי פעמים לא מעטות שהזיה אלילית אחת מחריבה את הדעת ופותחת פתח רחב להחדרת הזיות אליליות רבות נוספות, עד להשחתת השכל ולהחרבת הדעת (ולעיון נרחב בדעת רבנו בעניין הלחשים והכישופים, ובכל נושא המאגיה, ראו: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם").


"וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם" (ויק' יז, ז); "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, יז). ועל השדים ראו כאמור: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים".


דוגמה רביעית


בפירושו לתורה (שמ' כ), אומר הרמב"ן כך:


"אחר כך חזרו לעבוד את השדים שהם רוחות [בדומה לדברים שאמר בנקודה הקודמת: ש"הם בעלי גופות מאוויר שאינו נרגש"], כאשר אפרש בע"ה, כי גם מהם יש ממונים על האומות שיהיו הם בעלי הארץ ההיא להזיק לצריהם ולנכשלים שבהם [...]. ובזה [...] לעג להם הכתוב שהם זובחים גם לשדים שאינם אלוה כלל, כלומר שאינם כמלאכים הנקראים אלוה, אבל הם אלהים שלא ידעום, כלומר שלא מצאו בהם שום אלהות וכוח שולטנות [=והרי לפני שתי שורות אמר שהשדים "בעלי הארץ להזיק לצריהם" וכו', ואין היגיון בשוטות, בטמטום ובאלילות]".


גם ממקור זה משמע שהרמב"ן האמין בקיום השדים הדמיוניים, ואף כתב שיש מהם שממונים על ארצות מסוימות ופועלים להזיק לאויבי אנשי אותה הארץ. ועל הפרשנות הנכונה בעניין הפסוק: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם" וכו', ראו במאמר על השדים חלק א.


וגדולה מזאת, פרשנותו המעוקלת של הרמב"ן, לפיה השדים הם ישויות מאגיות בדרגה נמוכה יותר מאשר המלאכים, וכלשונו: "לשדים שאינם אלוה כלל, כלומר שאינם כמלאכים הנקראים אלוה", מנוגדת למסורת התורה-שבעל-פה שהעתיקו חכמים ע"ה בפירוש הפסוק הנדון.


וכֹה דברי רבנו במורה (ג, מו):


"ודע, כי האמונה הזו [בקיומם של השדים] התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ: 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחר עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח והכוכבים וכו', התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם שדים דמיוניים שאינם מצויים כלל], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם]".


זאת ועוד, בפסוק נאמר שהשדים נתחדשו בערך בזמנו של משה רבנו ע"ה: "חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ", ברם, לא ייתכן שהקב"ה יברא את השדים לאחר תום מעשה בראשית, שהרי אם הקב"ה בראם וחידשם לאחר-מכן, הדבר מעיד על מגרעת: כביכול הוא לא ידע שיהיה צורך בשדים בשלב מאוחר יותר בהתפתחות האנושות, וכן שפעולת הבריאה לא הייתה שלמה ומשוכללת כמו שנאמר עליה בתורה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בר' א, לא). לפיכך ברור שמה שנתחדשה היא לא בריאתם אלא האמונה בקיומם הכעור, הפגאני והדמיוני.


אגב, הרמב"ן סותר את עצמו בפירושו: "שאינם אלוה כלל [משמע שאין לשדים שום אלוהות], כלומר שאינם כמלאכים הנקראים אלוה [משמע שיש להם אלוהות אך לא כמלאכים]".


דוגמה חמישית


בפירושו לתורה (ויק' יז, ז), הוא מוסיף: "וְיקָּראו 'שדים' בעבור שמשכנם במקום שָׁדוּד כגון המדבר, ועיקר מציאותם בקצוות כגון פאת צפון החרב מפני הקור". כאן הוא אומר שהשדים שוכנים במדברות ובקצות הארץ, ולעיל אמר שעיקר משכנם בבורות ובמקומות האפלים. וכבר ראינו לעיל את דברי רבנו במורה (ג, מו): "כי מאותן ההשקפות המפורסמות שהשדים שוכנים במדברות ושם הם מְדַבְּרִים ומתגלים. אבל בערים וביישוב אינם נראים, עד שמי שרצה מאנשי-העיר לעשות דבר מאותן ההזיות, צריך לצאת מן העיר לישימון ולמקומות השוממים".


דוגמה שישית


עוד אומר הרמב"ן בפירושו לתורה (ויק' יז):


"ולכך אמרו רבותינו [חגיגה טז ע"א]: ששה דברים נאמרו בשדים, שלושה כמלאכי השרת ושלושה כבני אדם, שלושה כמלאכי השרת – יש להם כנפיים כמלאכי השרת, וטסים כמלאכי השרת, ויודעין מה שעתיד לבוא כמלאכי השרת. יודעין סלקא דעתך? אלא אימא שומעין מה שעתיד להיות. שלושה כבני אדם – אוכלין ושותין כבני אדם, פרין ורבין כבני אדם, ומתים כבני אדם [ע"כ ציטוט דברי התלמוד מתוך דברי הטמבל]. [...] ועניין מה שאמרו, שומעין מה שעתיד להיות, כי בטיסתן באוויר השמים יקבלו העתידות משרי המזלות השוכנים באוויר [...] ומשם יגידו גם בעלי הכנפיים העתידות, כאשר הוא [=המנחש] מנוסה בנחשים [...] ואלו-ואלו [השדים והמנחשים] אינם יודעים במה שעתיד להיות לימים רבים ולעתים רחוקות, רק יודיעו בעתיד להיות בקרוב, כי ידעו [=המנחשים] בניסיונותם שיקבלו מן השדים בנגזר לבוא".


ונראה לי ברור כשמש, שדברי חכמים ע"ה בעניין השדים, הוא רק תיאור של המסופר בקרב ההמון: "ששה דברים נאמרו בשדים", כלומר, דברים שההמון אומרים ואין להם כל אמיתות. ויתרה מזאת, ייתכן מאד שחכמים גם רמזו לרשעים, וריצתם לרע נמשלה לטיסה: "רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ" (יש' נט, ז), וידיעתם את העתידות נמשלה לנהייתם אחר המאגיה והעבודה-הזרה. ולכן נאמר בתלמוד שהם שומעים ולא יודעים, כי הם שומעים את העתידות ממכשפיהם האליליים הלוחשים על אזנם או משדיהם הרוחשים בדמיונם, אך אין בהזיות הללו משום ידיעה אמיתית, אלא אך ורק השערות שייתכן ויתקיימו וייתכן שלא, כדינן של כל ההשערות.


אולם, לפי הרמב"ן, השדים "טסים באוויר השמים" גבוה-גבוה, עד שהם מגיעים ל"שרי המזלות השוכנים באוויר", ושם לפי דמיונו הם שומעים את העתידות מאותם "שרי המזלות". לאחר שהשדים מקבלים את "ידיעותיהם" מ"שרי המזלות", הם מעבירים אותן למכשפים שיוצרים קשר עם השדים, אך גם השדים וגם המכשפים שמקבלים מהם, יודעים את העתידות הקרובות בלבד – וכמובן שיצירת קשר דמיוני עם שדים מאופסים הוא בגדר עבודה-זרה.


וכמו שאמרתי לעיל, מי שמאמין בהזיות הללו ומפיץ אותן הוא בגדר מין ועובד אלילים.


אמנם, יש לציין כי בסוף דבריו הרמב"ן מודה שאין לשדים כל כוח: "לא אלוה – [...] יאמר שאין בשדים איילות ושום כוח, ולכך אין צורך בהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם". אך לאור כללות דבריו עולה בבירור, שהוא סבור שיש להם קיום וממשות ויכולת וכוח להיטיב ולהרע, ולכן איני מתרגש כלל מדבריו אלה האחרונים שהעתיק מהמפרשים השונים כמו הראב"ע, ודבריו אלה האחרונים הם בגדר להטים וכשפים ומעשי תעתועים, שנועדו לטשטש את מינותו.


ובמקומות רבים (גם במאמר זה: בחלק א, דוגמות ח ו-יב) מצאנו תעתועי חזירים בקרב המינים האורתודוקסים האירופים, כלומר, כחזיר אשר פושט את טלפיו ואומר "טהור אני" – כך נוהגים בדיוק חזירי המינות האורתודוקסים האירופים: מצד אחד הם מחדירים הזיות מינות מאגיות פגאניות, ומצד שני מסייגים אותן במעט או מטשטשים אותן במעט, כדי לטשטש ולעמעם את מינותם וסכלותם. אולם, את מטרתם הם השיגו, והיא החדרת השקפות מינות פגאניות, שהרי המינים הללו, כמו הרמב"ן, הבינו היטב שכדי לעקור השקפות מינות פגאניות מקרב ההמון הנבער ורפה-השכל, יש צורך בשלילה מוחלטת, גורפת וחד-משמעית (וכולי האיֵ ואולי). ברם, כל שלילה שייכנס בה ספק קל, וכל-שכן שלילה שבצידה מוחדרות השקפות מינות באופנים מפורשים – כל שלילה שכזו לא תסייע במאומה להנחלת השקפות נכונות, להיפך, היא תשמש אך ורק כתעודת הכשר למינים ולהשקפות המינות, ותגרום לנזקים לדרך האמת. ולכן החזיר נחשב לסמלה המתועב ביותר של הטומאה למרות שיש לו סימן טהרה, כי הטומאה והמינות החמורות ביותר הן הטומאה והמינות אשר מתחזות לטהורות, וכך מפילות חללים רבים.


"הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ" (יש' סו, יז), ונראה לי שאכילת בשר החזיר והשקץ והעכבר היא משל להשקפות מינות ומדוחים, שהרי אכילת השקצים וכל-שכן העכברים נגעלת מאד, אפילו אצל הגויים. כמו כן, מדוע הנביא מזכיר דווקא את החזיר ולא את החמור או הכלב אשר מבחינת גיעולם ותיעובם קרובים יותר לבשר השקץ והעכבר? אלא, נראים הדברים, שהנביא רומז לנו מן החזיר על המינים הכעורים הללו: "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים" כמו החזיר שפושט טלפיו כטהור ונבר.


ה. עין הרע


לדעת רבנו עין טובה ועין רעה הם מושגים פשוטים מאד, ואין בהם זיק של מאגיה, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לאבות פרק ו, שם הוא מבאר את המעלות ההכרחיות להשגת הנבואה:


"אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר. [...] ועשיר, היא מן המעלות המידותיות כלומר עין טובה, לפי שהם [=חכמים] קוראים לבעל עין טובה – עשיר, והוא אמרם בהגדרת העשיר: 'איזהו עשיר השמח בחלקו' [אבות ד, א], כלומר, שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן ואינו מצטער על מה שלא המציא לו".


דברים דומים כותב רבנו הרמב"ם גם בהמשך פירושו שם (ב, יב), ומהם עולה שעין טובה היא מידת ההסתפקות, דהיינו שמחת האדם ואושרו בחלקו: "עין טובה, ההסתפקות במה שיש לו לאדם והיא מן המעלות המידותיות".


ביחס לעין רעה רבנו כותב בפירושו למסכת תרומות (ד, ג) כך: "עין יפה, כינוי לנדיבות. ועין רעה, כינוי לכיליות [=קמצנות]". כמו כן, בפירושו לפסחים (ז, ח) אנו נפגשים עם מושג נוסף שמתאר את בעלי עין הרע: "וצייקנים, בעלי צרות העין והכיליות".


כלומר, אדם שעינו רעה הוא אדם קמצן וצר עין בממון זולתו, וכן אומר רבנו בפירושו לאבות:


"עין טובה, ההסתפקות במה שיש לו לאדם והיא מן המעלות המידותיות, ועין רעה, הֶפְכָּה, כלומר שְׁיִמְעַט בעיניו המרובה ולהוט הוא להוסיף".


ובמאמר: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם" ביארתי בהרחבה את המושגים הללו.


***

אין ספק כי האמונה ביכולת העין להזיק באופן על-טבעי, היא ענף מענפי המאגיה והכשפים שיסודם בקרב עובדי-האלילים הקדמונים. כלומר, האמונה שיש ביכולת העין להזיק היא חלק מערֵמה של אמונות הבל, שכל אחת מהן גוררת לאמונה בהבלים נוספים המדרדרים את האדם לעברי-פי-פחת. שהרי אם יסודות מאגיים קיימים בעין, מדוע שהם לא יהיו קיימים בתחומים נוספים בעולמנו החומרי? ולכן רבנו קידש מלחמה כנגד האמונה בהבל ובנמנעות (=בהזיות), כי האמונה בהזיה מאגית אחת-ויחידה ומכל סוג שהוא, שולחת גרורות מאגיות כסרטן אלים, מזהמת את כל שאר השקפות האדם, ומוליכה אותו שאולה בדרכי חתחתים ומוקשים.


ועל חומרת ההזיות המאגיות אומר רבנו בספר-המצוות (לאווין לב), וכֹה דבריו:


"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


במקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננה: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה הפגאנית יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?


בנוסף להתפשטות ההזיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:


א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.


ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכבר ראינו את דברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא.


כמו כן, כבר ראינו את דברי רבנו שהאמונה בהזיות הללו היא חירוף וגידוף וכפירה בתורה.


וכך הם פני הדברים גם ביחס להזיית עין הרע, כי האמונה בקיום של יכולת מאגית בעין, פותחת פתח רחב להאמין בתוהו ובשווא, עד כדי מחשבת עבודה-זרה. כי כאמור, אם חודרת למוח הזיה מאגית-מיסטית, היא מעקמת את כל אדני המחשבה הישרים, ומכשירה את הקרקע לעבודה-זרה (ואגב הוספנו ולמדנו מדברי רבנו לעיל כי הכשפים הם אחיזת עיניים). "כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (מורה ב, מז).


והואיל ובדברי הרמב"ן לקמן יש גם ביטוי לתפישת דרשות חז"ל כפשוטן, נצרף גם את דברי רבנו במורה-הנבוכים (עמ' ט), בעניין תפישת חכמי ישראל את דרשות חז"ל כפשוטן:


"וראיתי עוד שאותן הדרשות כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים [האורתודוקסים עובדי האלילים והאִטִּים] לא יקשה לו מהן מאומה, כי אין הסכל הפתי, הריק מידיעת טבע המציאות [כלומר הריק ממדעי הטבע] מרחיק את הנמנעות [=ההזיות ואמונות ההבל]".


נעבור עתה לראות את דברי הרמב"ן בענייני עין הרע, ונבחן את הגיגיו בעניין זה:


דוגמה ראשונה


בספרו "האמונה והבטחון" (=איזה שם מתעתע לעבודה-זרה!) פרק יב, אומר הרמב"ן כך:


"על כן יש לומר, כי משם [=מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם] בא כוח של עין הרע, וכן 'עין רע' בגימטריא ארבע מאות. ומצאתי בתשובת שאלה של גאון [גאון?], כי עין הרע רובו נמצא בתלמידי חכמים ואינו ברצונם, וזהו שאמרו: 'כל מקום שנתנו חכמים עיניהם מיד נשרף' [שבת לג ע"ב]. ראה המאמר הזה איך הוא מסכים עם מה שכתבתי. ועוד אמרו: 'כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני' [מועד קטן יז ע"ב]. ועין רע זה של תלמיד חכם רובו נמצא בשביל חלישת הדעת שהחכמה פוגעת באיש ההוא שמצער אותו ומחליש דעתו".


הראיות של הטמבל לקיומה של עין רעה, הוא מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ומשם לפי דמיונו היא שואבת את כוחה. כמו כן, העובדה ש"עין רע" בגימטריה היא 400 היא ראיה לאמיתת ההזיה הכעורה והמטופשת הזאת! ואלה דברי הבל ומינות ריקים ומהובלים! והטמבל הכעור הזה מנפנף בהזיות שאין להן שחר, והינן אף בגדר של עלבון חמור לשכל האנושי.


זאת ועוד, הרמב"ן גם מנפנף בתשובה שהוא טוען שהיא של "גאון": "ומצאתי בתשובת שאלה של גאון", אך הוא לא אומר לנו מי-הוא-זה ה"גאון" הזה, וזאת כדי להקשות על חשיפת שקריו. ואם יטען הטוען שבכל זאת מדובר בתשובת "גאון" אנונימית, ובכן, על-כך אשיב, שהקלות הזו שבה הרמב"ן "מוצא" תשובות אנונימיות וקובע לפיהן השקפות מינות שמחריבות את הדת פשוט מחרידה, והיא אף מעידה על קלות-דעת בלתי נתפשת, גסות-רוח, רשעות וטמטום.


קצרו של דבר, דברי הטמבל הפרו-אשכנזי ברורים כשמש: הרמב"ן האמין שיש לעין כוח מאגי לפגוע בבני אדם. והוא אף "מסביר" כיצד "עובד" סוד זה: החכמה שנמצאת בתלמיד החכמים פוגעת באיש אשר מצער אותו וגורם לו לחולשת הדעת. והעבד הספרדי הנרצע הזה, הפך גם את החכמה לכוח מאגי, במקום להבין שהחכמה היא כוח שכלי-תבוני שנועד ליישר את דרכי האדם ולהרחיקו מן ההבל. ופירושו כאן הוא דוגמה מייצגת מצוינת לשיטתו המעֻוותת אשר הופכת את היוצרות: בזהמוֹ עניינים שכליים-תבוניים בהפיכתם לכוחות מאגיים אליליים.


כמו כן, מעניין לראות כיצד גם כאן הוא תופש את אגדות חז"ל כפשטן, ועוד מתהדר בכך שהן מסייעות להזיותיו, שהרי על דברי הגמרא בשבת שם הוא אומר: "ראה המאמר הזה איך הוא מסכים עם מה שכתבתי", והבין אותו כפשוטו בצורה מחרידה ומקוממת – וכי יעלה על הדעת שיש לחכמים כוח לשרוף בעיניהם? וכי יעלה על הדעת שתצא כזאת תקלה תחת ידיהם? והאין בית-דין של עשרים ושלושה הם האחראים הבלעדיים לגזור ארבע מיתות? וכבר אמרתי שמי שמאמין בשוֹטוּת שכזו, כל דבריו חשודים כדברי שקר, כיעור ומינות עד שיוכחו כאמת.


אגב, הזייתו זו פותחת פתח רחב להפיכתו של הרמב"ן עצמו ושאר הוזי ההזיות שנחשבים ל"חכמי ישראל" לאלילים משוקצים, וכמו שהם נתפשים בימינו, שהרי הזיה זו מייחסת לאותם אלילים מהובלים בשר ודם כוחות מאגיים-פגאניים, וגוררת ליראתם ולעבודתם – וייחוס כוחות מאגיים מסוג זה לנבראים בשר ודם היא בגדר עבודה-זרה, ראו: "אל תפנו אל האלילים".


"הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).


דוגמה שנייה


בספרו שם פרק טו, הרמב"ן מוסיף ואומר כך:


"ואחר שראה [יעקב אבינו] כי מן השמים עוזרים אותו, הציג המקלות ההם [...] כדי לכסות הנס ולהעלים אותו כדי שלא ישלוט בו עין הרע, וכן מצינו באלישע שאמר לגיחזי: 'וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ' וגו' [מ"ב ד, כט]. וכל-כך למה? כדי שלא יכנס עם בני אדם בדברים ויודיע להם למה הוא הולך. ועל שלא שמר את הדבר וגילה, שלטה בו עין הרע ולא הקיץ הנער. ואל תתמה באמרי כי ישלוט בו עין הרע אפילו בדבר שהוא מעשה נס, שהרי בלוחות הראשונות לפי שניתנו בפומבי שלטה בהן עין הרע ונשברו".


ולדבריו גם יעקב אבינו חשש מעין הרע, וכן אלישע הנביא, ואפילו משה רבנו נפגע מעין הרע. וכי יעלה על הדעת שהלוחות הראשונות נשברו בגלל עין הרע? ומי-הוא-זה ואי-זה-הוא אשר ייתן עיניו ביעקב אבינו או באלישע הנביא או במשה רבנו ובלוחות הקדושים והטהורים?!


"יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ, רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה, כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ, לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ, כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ [...] כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי" (תה' צא).


דוגמה שלישית


בספרו שם פרק כד, הוא מוסיף ואומר כך: "אבל עכשיו כאשר האימהות לא שלטה בהן עין הרע, באמרה כי ילדתי לו שלושה בנים". והאם הקדוש-ברוך-הוא יאפשר לכוחות מאגיים דמיוניים לפגוע בעם-ישראל בכלל? ובאימהות הקדושות והטהורות בפרט?


דוגמה רביעית


בספרו שם הרמב"ן אומר כך:


"וכשנולד יהודה עמדה מלדת [...] לפי ששלטה בה עין הרע באמרה: הפעם אודה את ה' [מדברי עולה אפוא, שלאה גרמה לעצמה שתשלוט בה עין הרע], כלומר, אחר דעתה שנטלה יותר מחלקה, ועמדה מלדת עד שחשבה בלבה שכבר פסקה".


ובהמשך דבריו שם הוא מוסיף:


"ועוד יש לומר על דרך הפשט [האמנם כך יש להבין את פשט הפסוקים?], כי מתוך שהייתה [לאה] שמחה ומתפארת ואומרת: ילדתי לאישי ששה בנים, שלטה בה עין הרע, כמה ששלטה בה שאמרה הפעם אודה את ה' [ושוב לאה גרמה לעצמה שתשלוט בה עין הרע], שלא פירשה כמה בנים, ובאמרה כי ילדתי לו ששה בנים, אחר שלא נטלה עדיין יותר מן הראוי לה כל-כך, אין כוח לעין הרע שתשלוט בה, שאין אדם גורם לעצמו כל-כך כמו לאחר".


נמצא לפי הרמב"ן הטיפש, שלאה אמנו ספגה פעמיים מכה של עין הרע! פעם אחת לאחר לידת בנה הרביעי – יהודה, כאשר אמרה: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" (בר' כט, לה); ופעם נוספת לאחר לידת זבולון, כאשר אמרה: "וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְּיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה: זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן. וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה".


ואין שום רמז ואפילו לא קל וקלוש בפסוקים שלאה אמנו ניזוקה מעין הרע! וגם מה שנאמר שהיא עמדה מלדת אחרי יהודה, אין בזה אפילו ריח של ראיה, שהרי קדמה לזה הודיה לה'! אגב, מעניין איך בדיוק הרמב"ן דמיין שלאה "דפקה עין" לעצמה? האם לפי דמיונו היא התבוננה במראה והגלים המאגיים של העין הרעה חזרו אליה מהמראה כמו בומרנג?


מכל מקום, הבה נוסיף ונעיין יחדיו בשאלה: מדוע לפי הרמב"ן לאה אמנו ניזוקה מעין הרע?


ובכן, בפעם הראשונה היא ניזוקה בגלל שהיא אמרה: "'הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ', שלא פירשה כמה בנים", וכאמור, איך יעלה על הדעת שבגלל שלאה הודתה לה' יתעלה היא ניזוקה מעין הרע?! והזייתו זו היא גם סכלות וגם כפירה, אשר מעוררת בחילה עזה ואפילו על קיבה ריקה.


ובפעם השנייה לאה אמנו ניזוקה מעין הרע בגלל שהיא אמרה: "כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים". ויש לשאול: וכי יעלה על הדעת שכל אשה שתאמר שהיא ילדה כך-וכך בנים תינזק מעין הרע? ומהו הנזק שלאה ניזוקה בו? שהיא עמדה מלדת? והלא ששה שבטים כבר יצאו ממנה ועוד שניים משִּׁפחתה! ויתרה מזאת, לאחר הולדת בנה השישי היא ילדה את דינה! והדבר מעיד באופן ברור על-כך שלא היו עליה שום "קטרוג ודינים בשמיים", כפי שטען הרמב"ן הרשע.


כמו כן, איך הרמב"ן הארור מעז לומר על לאה אמנו שהיא הייתה "מתפארת ואומרת: ילדתי לאישי ששה בנים"? וכי לאה התפארה? והלא היא אומרת: "וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב", כלומר, היא מודה לאלהים על שנתן לה מתנה טובה! הזו התפארות?


ומי שמתפאר ומתגאה ומבזה את אמותינו ואבותינו הקדושים והטהורים הוא גס הרוח הארור הרמב"ן שם רשעים ירקב, יהי רצון שימח שמו של הרשע הנרצע הזה מעם-ישראל.


ולא סיימנו עם הרמב"ן, שהרי הוא סותר את עצמו מיניה וביה בדבריו לעיל, מצד אחד הוא אומר שעין הרע שלטה בלאה לאחר שהיא ילדה ארבעה בנים בגלל שהיא "לא פירשה כמה בנים" היא ילדה, ובהמשך הוא אומר, שעין הרע שלטה בלאה בגלל שהיא פירשה שהיא ילדה ששה בנים! דהיינו לעולם עין הרע שולטת לפי הרמב"ן, גם אם האשה תפרש כמה בנים היא ילדה, וגם אם היא לא תפרש כמה בנים היא ילדה! וטמטומו ושיקוצו זועק לשמים – ועל כל הדברים הרעים והקשים הללו על לאה אמנו ע"ה הוא אומר, שזה הוא פשט הפסוקים! שהרי הוא אומר בפתיחת דברי הבלע והתועבה שלו: "ועוד יש לומר על דרך הפשט"!


***

ואסיים בכמה נקודות למחשבה בעניין אמונת ההבל בעין הרע (וכבר ציינתי שעניין זה נתבאר בהרחבה במאמר: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם"):


האם ייתכן שה' יאפשר לאדם להזיק לחברו באופן מאגי באמצעות מבט עינו, ולא יאסור זאת בתורה או לא יזהיר על-כך? או לא יעניק כלים לבתי-הדין להתמודד עם נזקים עלומים אלו?


"חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ" (איוב לד, י–יא).


וביתר הרחבה:


א) האם ייתכן שה' יאפשר לאדם להזיק לחברו באופן מאגי באמצעות מבט עינו, ולא יאסור זאת בתורה או לא יזהיר על-כך? וכי יעלה על הדעת שהקב"ה יעניש את הרשעים ש"הזיקו" לזולתם בהינד עפעפם ללא אזהרה שתִּקדם לעונשם? והלא כלל ידוע הוא בתלמוד (יומא פא ע"א ועוד): "לא עָנַשׁ [=הקב"ה] אלא-אם-כן הזהיר!", האם ניתן להניח שה' יתעלה, שופט הצדק, חלילה יעשה עוול? כלומר שהוא לא-יעניש או יעניש ללא אזהרה וללא התראה?


ב) מדוע אין עונשים מוגדרים לגרימת-נזקים באמצעות העין בתורה-שבעל-פה או בתורה-שבכתב? מדוע אין הגדרות וכללים משפטיים שבאמצעותם ניתן לאבחן ולזהות נזקי עין רעה? ובמלים אחרות, האם יעלה על הדעת שה' יאפשר מציאות של גרימת נזקים בעין הרע ולא יעניק כלים ברורים לבתי-הדין לדיני ממונות ולדיני נפשות להתמודד עם נזקים מסוג זה?


ג) מדוע אין פיצויים מוגדרים לנזקי עין רעה? האם יעלה על הדעת שה' יתברך יאפשר כאוס של נזקים בין איש לרעהו, מבלי לתת לבני האדם את האפשרות לפצות את הניזקים?


וביחס לשלוש הנקודות יחדיו: מטרת כל התורה כולה היא יצירת חברה מתוקנת, בריאה ומאוזנת, חברת מופת ישרת-דרך, כיצד אפוא ניתן ליצור חברת מופת ללא כלים משפטיים ברורים להתמודד עם הפושעים והרשעים, להוכיח את נזקיהם ולחייבם בפיצוי? ואין קץ לדמיונותיו המטופשים של העבד הספרדי הנרצע למינים האירופים, ותודה לה' שנתן לנו את רבנו הרמב"ם, כי אלמלא תורתו המזוקקת, הייתי אובד בסכלותם של "חכמי ישראל".


"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).


ניתן אפוא לסכם עד כֹּה את כל הזיותיו של הרמב"ן בשלוש מלים: מהי השּׁוֹטוּת הזו?!


אגב, בעקבות התקפתי החריפה על הרמב"ן – המִּין שלא יבין ועל כסילים נוספים, נשלחה אלי תגובת שׂטנה ארוכה, ועליה השבתי בסדרה: "הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל".


בתמונת שער הרשומה: ג'וחא (נאסר א-דין), דמות הטיפש בארצות העולם המוסלמי.


הרמב''ם והרמב''ן – יחי ההבדל הקטן! (ח''ג)
.pdf
הורידו את PDF • 273KB

850 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page