דרכי תלמידי החכמים האמיתיים – חלק ג

עודכן: 28 בינו׳ 2021

כאמור בחלקים הקודמים, הרמב"ם הקדיש את הפרק החמישי בהלכות דעות ללימוד על דרכי ההתנהגות וההתנהלות הנכונים והראויים לתלמידי החכמים. בהלכה הראשונה בפרק, רבנו מפרט את העניינים אשר נוגעים לתלמידי החכמים ואשר בהם הוא יעסוק בהִלכות פרק זה, והם: אופני אכילתם, שתייתם, בעילתם, עשיית צרכיהם, דיבורם, הילוכם, מלבושם, כלכול דבריהם, ומשאם ומתנם. לדעת רבנו, כל אופני ההתנהגות הללו צריכים להיות אצל תלמידי החכמים "נאים ומתוקנים ביותר", ובמהלך הפרק רבנו מפרט ומבאר כל אחד מהם.


וכך פוסק רבנו בהלכות דעות (ה, א):


"כשם שהחכם ניכר בחוכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו: במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית-צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול-דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר".


נמצא, שהחוכמה והמידות המשובחות צריכות לבוא לידי ביטוי בשלל אופני התנהגות והתנהלות, ובמלים אחרות, תלמידי החכמים מחויבים שחוכמתם ומידותיהם יבואו לידי ביטוי באורחות חייהם המעשיים. בחלקים הקודמים עסקנו בתשע ההלכות הראשונות בפרק הנדון, אשר בהן רבנו מבאר את אופני אכילתו ושתייתו של תלמיד החכמים, וכן את גדרי הצניעות של חיי האישות וקיום המין. בחלק הזה נדון באופני עשיית הצרכים וכן באופני דיבורו של תלמיד החכמים.


א. צניעות בעת עשיית הצרכים


רבנו פותח את ההלכה בעניין זה בהוראת צניעות כללית: "צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן – לא יתבזו ולא יגלו ראשן ולא גופן". בהמשך רבנו מפרט את אופני הצניעות הראויים לתלמידי החכמים בעת עשיית הצרכים, וכֹה דבריו בהלכות דעות (ה, ו):


"צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן – לא יתבזו ולא יגלו ראשן ולא גופן; ואפילו בשעה שייכנס לבית הַכְסֵא יהא צנוע, ולא יגלה בגדיו עד שיישב, ולא יקנח בימין, ויתרחק מכל אדם, וייכנס חדר בחדר לפנים מן המערה ונפנה שם. ואם נפנה אחורי גדר יתרחק כדי שלא ישמע חברו קולו אם נתעטש, ואם נפנה בבקעה ירחיק כדי שלא יראה חברו פירועו. ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול. וכדרך שנוהג צניעות בבית הַכְסֵא ביום, כך נוהג בלילה. ולעולם יְלַמֵּד אדם עצמו להיפנות שחרית וערבית בלבד כדי שלא יתרחק".


ראשית, על תלמיד החכמים לידע, שגם כאשר הוא נפנה במקום סגור כגון בבית הַכְסֵא, עליו לשמור על כללי הצניעות, כלומר אפילו אם אין איש שעלול לראותו, וזאת כדי להרגיל את נפשו לאורח חיים של צניעות והתרחקות מכל צרכי החומר וטינופיו. לפיכך, גם בבית הַכְסֵא עליו להיזהר שלא לפשוט את בגדיו עד שיישב לעשות צרכיו. זאת ועוד, רבנו מוסיף שאין לקנח ביד ימין, והובאו לכך כמה טעמים בתלמוד (ברכות סב ע"א), ומכל הטעמים שהובאו שם, נראה לי כי הטעם המרכזי הוא כדי שלא תישאר היד מטונפת במשהו ויבוא לאכול בה ויזהם את פיו וגופו. ושני חכמים אמרו שם את הטעם הזה במלים אחרות, וזה לשונם: "רבה בר בר חנה אמר: מפני שהיא קרובה לפה [כלומר אם אדם צריך למשהו בפיו הוא מיד שולח את יד ימינו באופן אינסטינקטיבי] [...] רבי אליעזר אומר: מפני שאוכל בה".


בהמשך ההלכה רבנו עוסק בתלמיד חכמים אשר נמצא בדרך ואין בית הַכְסֵא בקרבת מקום, היכן יעשה את צרכיו? ובכן, רבנו קובע שעל תלמיד החכמים "להתרחק מכל אדם" ואם מצא מערה בקרבת מקום לא יסתפק בכניסה למערה, אלא יכנס לתוכה, ואם יש חדר פנימי במערה הזו ייכנס לתוכו, וכמו שרבנו אומר: "וייכנס חדר בחדר לפנים מן המערה ונפנה שם". כמו כן, אם תלמיד החכמים נאלץ להסתתר מאחורי גדר עליו להתרחק ככל יכולתו "כדי שלא ישמע חברו קולו אם נתעטש", ורבנו נוקט כאן בלשון נקיה מאד להפחת רוח מלמטה. ואם גם גדר אין אך יש בקעה, יתרחק בה ככל יכולתו "כדי שלא יראה חברו פירועו", כלומר כדי שלא יתגלה לחברו בשעת עשיית צרכיו ויראה אותו חברו ביציאת צרכיו.


רבנו חותם את ההלכה בקביעה שאסור לתלמיד חכמים לדבר בשעה שהוא נפנה לעשות את צרכיו ו"אפילו לצורך גדול", וכן שעליו לנהוג באותם כללי הצניעות בין ביום ובין בלילה, אף שבלילה היה עולה על דעתנו שיש להקל בענייני הצניעות בשל העדר האור, אף-על-פי-כן, כל כללי הצניעות עומדים בעינם בין ביום בין בלילה. בסוף ההלכה רבנו מוסיף: "ולעולם ילמד אדם עצמו להיפנות שחרית וערבית בלבד כדי שלא יתרחק", כלומר, על האדם להרגיל את עצמו לנקות את גופו מהעודפים בשחרית ובערבית כדי שהגוף לא יתרגל להפיח במהלך היום ואז תלמיד החכמים עלול להתבזות ולהימאס בעיני הבריות.


וכן מָרי כותב שם בפירושו: "'כדי שלא יתרחק' – ופירושו שלא יתרחק בפני בני אדם על-ידי שמפיח מלמטה ריחות בָּאְשָׁה. וכעין מה שכתב בסוף מאכלות אסורות: 'אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק בפני בני אדם ולא ישקץ נפשו'".


נמצא אפוא, כי יש שתי מטרות מרכזיות לצניעות הגדולה הזו שרבנו מתאר כאן:


האחת, כדי שתלמיד החכמים יחנך את נפשו להתרחק מטינופי וגיעולי צרכי הגוף ויתעסק בהם בהכרחי בלבד, וזאת כדי להזכיר לעצמו כל העת את ייעודו הנעלה ותכליתו הנשגבה והיא ידיעת ה' ככל יכולת האדם. כמו כן, עיסוק בהמי בצרכי הגוף ובמיוחד בשעת עשיית הצרכים, עלול להרגיל את הנפש לטינופים ולגיעולים הבהמיים ולהימשכות אחריהם.


והאחרת, כדי שתלמיד החכמים לא יתבזה בעיני בני אדם, כי בזיון לתלמיד החכמים האמתי הינו בזיון לדת האמת ולמצוות ה' יתעלה. שהרי תלמיד החכמים מייצג את דרך האמת ומהווה דוגמה ומופת לדרך חיים נכונה לאור מצוות התורה. ולכן, אם חלילה תלמיד החכמים מביא על עצמו ביזיון בעניינים כל-כך נגעלים הוא למעשה גורם לחילול ה', כי לא רק הוא מתבזה גם חוכמתו שהתפרסם בה מתבזה, וכן כל הערכים שהוא מייצג ומטיף להם.


ואסיים בהערה, כידוע, צאצאי המינים עיוותו כמנהגם את לשונם של חכמים, ובמקום לומר "בית הַכְסֵא", הם אומרים: "בית הַכִּיסֵּא", כאילו על-שם האסלה שיושבים עליה בעת עשיית הצרכים נקרא המקום שבו נפנים. ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, שהרי הקריאה הנכונה היא "בית הַכְסֵא", מלשון כיסוי והתכסות וצניעות. וסכלותם מעידה לא רק על העדר הבנה בסיסי של קריאת והבנת התלמוד, אלא גם על העדר חמור של צניעות. כלומר, חז"ל קראו לִמְקום עשיית הצרכים "בית הַכְסֵא" מלשון כיסוי והתכסות וצניעות, מפני שהם ביקשו ללמד אותנו על חשיבות שמירת הצניעות בשעת עשיית הצרכים. וכאשר הופכים את "בית הַכְסֵא" לבית הכיסא, כאילו מדובר במקום חשוב שיושבים בו על כיסא, מוחקים לחלוטין את מטרת חז"ל, ואף קובעים במקומה את המשמעות ההפוכה: שהרי "בית הכיסא" משמעו מקום חשוב ונעלה ומרומם ומכובד, ההיפך ממטרתם וכוונתם של חז"ל שמדובר במקום של טינוף וגיעול שיש לכסות ולהתכסות בו, ולנהוג בו צניעות רבה ככל יכולת האדם.


ועל תפקידו של הכיסא כביטוי לחשיבות לרוממות ולגדולה ראו מאמרי: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי – האם הקב''ה יושב על כיסא?". ואגב, הראשון שמצאתי שקרא לבית הַכְסֵא "בית הכיסא" הוא רש"י-שר"י, וזה לשונו בפירושו לברכות (כג ע"א): "וכל בתי כסאות שבגמרא"; וכן כתב בפירושו לבבא בתרא (כג ע"א): "שכך היו בתי כסאות שלהן". ואם הוא היה קורא לבית הַכְסֵא כראוי הוא היה אומר בלשון רבים: "בָּתֵּי הַכְסֵא" ולא "בתי כסאות".


ב. דיבורו של תלמיד החכמים – הלכה ראשונה


בשתי ההלכות הבאות נלמד מעט על אופני דיבורו של תלמיד החכמים, נחל אפוא בהלכה הראשונה בעניין זה בהלכות דעות (ה, יא), וכֹה דברי רבנו שם:


"תלמיד חכמים לא יהא צועק וצווח בשעת דיבורו כבהמות וכחיות, ולא יגביה קולו ביותר, אלא דיבורו בנחת עם כל הבריות. וכשידבר בנחת ייזהר שלא יתרחק [=שלא יפריז] עד שייראה כדברי גסי הרוח. ומקדים לשלום כל אדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו. ודן את כל האדם לכף זכות. מספר בשבח חברו ואינו מספר בגנותו כלל. אוהב שלום ורודף שלום".


בהלכה זו ישנם כמה עניינים:


הראשון, על תלמיד החכמים לדבר בנחת עם כל בני האדם. ברם, עליו להיזהר שדיבורו לא יהיה כאותם גסי הרוח, כלומר גאוותנים, אשר מדברים בנחת מתוך תחושת חשיבות עצמית ויהירות שאין לה סוף, כגון כמה שופטים בבית-המשפט-העליון או כגון כמה מרצים בכירים באוניברסיטאות או כגון כמה אנשי-שם פילוסופים משכילים אשר משוחחים בנחת מפליגה עד כדי דיבור נחשי לחשני ואיטי, כדי להראות כביכול את גודל "נאורותם" ורוממותם מעל המון בני האדם אשר מרימים את קולם. וכל זה מִשׂחק אשר נועד להפעים את לב השומעים עד כמה הם אנשים מכובדים וגדולים ונאורים, ומי יודע כיצד הם נוהגים בחדרי חדרים...


השני, על תלמיד החכמים להקדים שלום לכל אדם, כדי שרוח הבריות תהא נוחה ממנו, כלומר כדי שיתבוננו עליו בעין טובה, ולא יחשבו שהוא אדם יהיר או רע-לבב אשר אינו מסוגל אפילו לומר שלום לחברו, ומתלמיד החכמים אף נדרש לומר שלום במאור פנים ובידידות. ופעם מתח עלי ביקורת חריפה אחד בדמוּת אדם ותמה עלי מדוע אני לא מקיים את הלכת חכמים, שהרי ידוע שיש לא מעט ריקים ומשוחדים אשר שוטמים אותי על דעותיי בעניין מינותו של רש"י, או בעניין לקיחת כספי השוחד של מָרי ותלמידיו בעבור פסיקת דינים או בעבור ה