דרכי תלמידי החכמים האמיתיים – חלק ג

כאמור בחלקים הקודמים, הרמב"ם הקדיש את הפרק החמישי בהלכות דעות ללימוד על דרכי ההתנהגות וההתנהלות הנכונים והראויים לתלמידי החכמים. בהלכה הראשונה בפרק, רבנו מפרט את העניינים אשר נוגעים לתלמידי החכמים ואשר בהם הוא יעסוק בהִלכות פרק זה, והם: אופני אכילתם, שתייתם, בעילתם, עשיית צרכיהם, דיבורם, הילוכם, מלבושם, כלכול דבריהם, ומשאם ומתנם. לדעת רבנו, כל אופני ההתנהגות הללו צריכים להיות אצל תלמידי החכמים "נאים ומתוקנים ביותר", ובמהלך הפרק רבנו מפרט ומבאר כל אחד מהם.


וכך פוסק רבנו בהלכות דעות (ה, א):


"כשם שהחכם ניכר בחוכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו: במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית-צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול-דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר".


נמצא, שהחוכמה והמידות המשובחות צריכות לבוא לידי ביטוי בשלל אופני התנהגות והתנהלות, ובמלים אחרות, תלמידי החכמים מחויבים שחוכמתם ומידותיהם יבואו לידי ביטוי באורחות חייהם המעשיים. בחלקים הקודמים עסקנו בתשע ההלכות הראשונות בפרק הנדון, אשר בהן רבנו מבאר את אופני אכילתו ושתייתו של תלמיד החכמים, וכן את גדרי הצניעות של חיי האישות וקיום המין. בחלק הזה נדון באופני עשיית הצרכים וכן באופני דיבורו של תלמיד החכמים.


א. צניעות בעת עשיית הצרכים


רבנו פותח את ההלכה בעניין זה בהוראת צניעות כללית: "צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן – לא יתבזו ולא יגלו ראשן ולא גופן". בהמשך רבנו מפרט את אופני הצניעות הראויים לתלמידי החכמים בעת עשיית הצרכים, וכֹה דבריו בהלכות דעות (ה, ו):


"צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן – לא יתבזו ולא יגלו ראשן ולא גופן; ואפילו בשעה שייכנס לבית הַכְסֵא יהא צנוע, ולא יגלה בגדיו עד שיישב, ולא יקנח בימין, ויתרחק מכל אדם, וייכנס חדר בחדר לפנים מן המערה ונפנה שם. ואם נפנה אחורי גדר יתרחק כדי שלא ישמע חברו קולו אם נתעטש, ואם נפנה בבקעה ירחיק כדי שלא יראה חברו פירועו. ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול. וכדרך שנוהג צניעות בבית הַכְסֵא ביום, כך נוהג בלילה. ולעולם יְלַמֵּד אדם עצמו להיפנות שחרית וערבית בלבד כדי שלא יתרחק".


ראשית, על תלמיד החכמים לידע, שגם כאשר הוא נפנה במקום סגור כגון בבית הַכְסֵא, עליו לשמור על כללי הצניעות, כלומר אפילו אם אין איש שעלול לראותו, וזאת כדי להרגיל את נפשו לאורח חיים של צניעות והתרחקות מכל צרכי החומר וטינופיו. לפיכך, גם בבית הַכְסֵא עליו להיזהר שלא לפשוט את בגדיו עד שיישב לעשות צרכיו. זאת ועוד, רבנו מוסיף שאין לקנח ביד ימין, והובאו לכך כמה טעמים בתלמוד (ברכות סב ע"א), ומכל הטעמים שהובאו שם, נראה לי כי הטעם המרכזי הוא כדי שלא תישאר היד מטונפת במשהו ויבוא לאכול בה ויזהם את פיו וגופו. ושני חכמים אמרו שם את הטעם הזה במלים אחרות, וזה לשונם: "רבה בר בר חנה אמר: מפני שהיא קרובה לפה [כלומר אם אדם צריך למשהו בפיו הוא מיד שולח את יד ימינו באופן אינסטינקטיבי] [...] רבי אליעזר אומר: מפני שאוכל בה".


בהמשך ההלכה רבנו עוסק בתלמיד חכמים אשר נמצא בדרך ואין בית הַכְסֵא בקרבת מקום, היכן יעשה את צרכיו? ובכן, רבנו קובע שעל תלמיד החכמים "להתרחק מכל אדם" ואם מצא מערה בקרבת מקום לא יסתפק בכניסה למערה, אלא יכנס לתוכה, ואם יש חדר פנימי במערה הזו ייכנס לתוכו, וכמו שרבנו אומר: "וייכנס חדר בחדר לפנים מן המערה ונפנה שם". כמו כן, אם תלמיד החכמים נאלץ להסתתר מאחורי גדר עליו להתרחק ככל יכולתו "כדי שלא ישמע חברו קולו אם נתעטש", ורבנו נוקט כאן בלשון נקיה מאד להפחת רוח מלמטה. ואם גם גדר אין אך יש בקעה, יתרחק בה ככל יכולתו "כדי שלא יראה חברו פירועו", כלומר כדי שלא יתגלה לחברו בשעת עשיית צרכיו ויראה אותו חברו ביציאת צרכיו.


רבנו חותם את ההלכה בקביעה שאסור לתלמיד חכמים לדבר בשעה שהוא נפנה לעשות את צרכיו ו"אפילו לצורך גדול", וכן שעליו לנהוג באותם כללי הצניעות בין ביום ובין בלילה, אף שבלילה היה עולה על דעתנו שיש להקל בענייני הצניעות בשל העדר האור, אף-על-פי-כן, כל כללי הצניעות עומדים בעינם בין ביום בין בלילה. בסוף ההלכה רבנו מוסיף: "ולעולם ילמד אדם עצמו להיפנות שחרית וערבית בלבד כדי שלא יתרחק", כלומר, על האדם להרגיל את עצמו לנקות את גופו מהעודפים בשחרית ובערבית כדי שהגוף לא יתרגל להפיח במהלך היום ואז תלמיד החכמים עלול להתבזות ולהימאס בעיני הבריות.


וכן מָרי כותב שם בפירושו: "'כדי שלא יתרחק' – ופירושו שלא יתרחק בפני בני אדם על-ידי שמפיח מלמטה ריחות בָּאְשָׁה. וכעין מה שכתב בסוף מאכלות אסורות: 'אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק בפני בני אדם ולא ישקץ נפשו'".


נמצא אפוא, כי יש שתי מטרות מרכזיות לצניעות הגדולה הזו שרבנו מתאר כאן:


האחת, כדי שתלמיד החכמים יחנך את נפשו להתרחק מטינופי וגיעולי צרכי הגוף ויתעסק בהם בהכרחי בלבד, וזאת כדי להזכיר לעצמו כל העת את ייעודו הנעלה ותכליתו הנשגבה והיא ידיעת ה' ככל יכולת האדם. כמו כן, עיסוק בהמי בצרכי הגוף ובמיוחד בשעת עשיית הצרכים, עלול להרגיל את הנפש לטינופים ולגיעולים הבהמיים ולהימשכות אחריהם.


והאחרת, כדי שתלמיד החכמים לא יתבזה בעיני בני אדם, כי בזיון לתלמיד החכמים האמתי הינו בזיון לדת האמת ולמצוות ה' יתעלה. שהרי תלמיד החכמים מייצג את דרך האמת ומהווה דוגמה ומופת לדרך חיים נכונה לאור מצוות התורה. ולכן, אם חלילה תלמיד החכמים מביא על עצמו ביזיון בעניינים כל-כך נגעלים הוא למעשה גורם לחילול ה', כי לא רק הוא מתבזה גם חוכמתו שהתפרסם בה מתבזה, וכן כל הערכים שהוא מייצג ומטיף להם.


ואסיים בהערה, כידוע, צאצאי המינים עיוותו כמנהגם את לשונם של חכמים, ובמקום לומר "בית הַכְסֵא", הם אומרים: "בית הַכִּיסֵּא", כאילו על-שם האסלה שיושבים עליה בעת עשיית הצרכים נקרא המקום שבו נפנים. ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, שהרי הקריאה הנכונה היא "בית הַכְסֵא", מלשון כיסוי והתכסות וצניעות. וסכלותם מעידה לא רק על העדר הבנה בסיסי של קריאת והבנת התלמוד, אלא גם על העדר חמור של צניעות. כלומר, חז"ל קראו לִמְקום עשיית הצרכים "בית הַכְסֵא" מלשון כיסוי והתכסות וצניעות, מפני שהם ביקשו ללמד אותנו על חשיבות שמירת הצניעות בשעת עשיית הצרכים. וכאשר הופכים את "בית הַכְסֵא" לבית הכיסא, כאילו מדובר במקום חשוב שיושבים בו על כיסא, מוחקים לחלוטין את מטרת חז"ל, ואף קובעים במקומה את המשמעות ההפוכה: שהרי "בית הכיסא" משמעו מקום חשוב ונעלה ומרומם ומכובד, ההיפך ממטרתם וכוונתם של חז"ל שמדובר במקום של טינוף וגיעול שיש לכסות ולהתכסות בו, ולנהוג בו צניעות רבה ככל יכולת האדם.


ועל תפקידו של הכיסא כביטוי לחשיבות לרוממות ולגדולה ראו מאמרי: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי – האם הקב''ה יושב על כיסא?". ואגב, הראשון שמצאתי שקרא לבית הַכְסֵא "בית הכיסא" הוא רש"י-שר"י, וזה לשונו בפירושו לברכות (כג ע"א): "וכל בתי כסאות שבגמרא"; וכן כתב בפירושו לבבא בתרא (כג ע"א): "שכך היו בתי כסאות שלהן". ואם הוא היה קורא לבית הַכְסֵא כראוי הוא היה אומר בלשון רבים: "בָּתֵּי הַכְסֵא" ולא "בתי כסאות".


ב. דיבורו של תלמיד החכמים – הלכה ראשונה


בשתי ההלכות הבאות נלמד מעט על אופני דיבורו של תלמיד החכמים, נחל אפוא בהלכה הראשונה בעניין זה בהלכות דעות (ה, יא), וכֹה דברי רבנו שם:


"תלמיד חכמים לא יהא צועק וצווח בשעת דיבורו כבהמות וכחיות, ולא יגביה קולו ביותר, אלא דיבורו בנחת עם כל הבריות. וכשידבר בנחת ייזהר שלא יתרחק [=שלא יפריז] עד שייראה כדברי גסי הרוח. ומקדים לשלום כל אדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו. ודן את כל האדם לכף זכות. מספר בשבח חברו ואינו מספר בגנותו כלל. אוהב שלום ורודף שלום".


בהלכה זו ישנם כמה עניינים:


הראשון, על תלמיד החכמים לדבר בנחת עם כל בני האדם. ברם, עליו להיזהר שדיבורו לא יהיה כאותם גסי הרוח, כלומר גאוותנים, אשר מדברים בנחת מתוך תחושת חשיבות עצמית ויהירות שאין לה סוף, כגון כמה שופטים בבית-המשפט-העליון או כגון כמה מרצים בכירים באוניברסיטאות או כגון כמה אנשי-שם פילוסופים משכילים אשר משוחחים בנחת מפליגה עד כדי דיבור נחשי לחשני ואיטי, כדי להראות כביכול את גודל "נאורותם" ורוממותם מעל המון בני האדם אשר מרימים את קולם. וכל זה מִשׂחק אשר נועד להפעים את לב השומעים עד כמה הם אנשים מכובדים וגדולים ונאורים, ומי יודע כיצד הם נוהגים בחדרי חדרים...


השני, על תלמיד החכמים להקדים שלום לכל אדם, כדי שרוח הבריות תהא נוחה ממנו, כלומר כדי שיתבוננו עליו בעין טובה, ולא יחשבו שהוא אדם יהיר או רע-לבב אשר אינו מסוגל אפילו לומר שלום לחברו, ומתלמיד החכמים אף נדרש לומר שלום במאור פנים ובידידות. ופעם מתח עלי ביקורת חריפה אחד בדמוּת אדם ותמה עלי מדוע אני לא מקיים את הלכת חכמים, שהרי ידוע שיש לא מעט ריקים ומשוחדים אשר שוטמים אותי על דעותיי בעניין מינותו של רש"י, או בעניין לקיחת כספי השוחד של מָרי ותלמידיו בעבור פסיקת דינים או בעבור הנאה מדברי תורה ושררות רבניות, ועוד ועוד.


ובכן, ההלכה הזו אינה עוסקת במקום שיש חילול ה' או מינות שהיא העבודה-הזרה החמורה ביותר, מפני שחילול ה' ומינות מחריבים את דת משה, והופכים אותה לדת אלילית ופרו-נוצרית. ואם לא נבער מקרבנו את הפקת הרווחים מדת משה וכן את השקפות המינים וצאצאיהם, לעולם לא נמלא את ייעודנו האלהי לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו, ללמדך על חומרת הפניית העורף לדרך האמת.


ורבים מגדולי האומה באמת היו שנואים מאד, כגון אברהם אבינו אשר היה שנוא מאד בקרב אנשי עירו ומקום הולדתו, וכן על-ידי 99% מאנשי העולם באותם הימים אשר עבדו עבודת אלילים וגילולים, וכמו שאומר רבנו במורה (ג, ט): "ואין ספק אצלי שהוא [=אברהם אבינו] [...] כאשר חָלק על שיטת כל בני אדם, היו מקללים ומבזים אותו ומזלזלים בו אותם התועים [רבנו אומר את זאת גם מתוך הניסיון שנתנסה, וכן נהגו ונוהגים]". ולא רק אברהם אבינו, רוב נביאי ישראל לדורותיהם היו שנואים מאד בקרב העם, וכמו שנאמר (דה"ב לו, טז): "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו". וגם רבנו הרמב"ם, רבו מאד שונאיו ומלעיביו ומשיגיו אשר כל תכליתם הייתה לעמעם ולו במעט את אורו הגדול והבהיר אשר מכה את חכמי-יועצי-אשכנז וההולכים בשיטותיהם – בסנוורים.


ואפילו מָרי, למרות כניעתו והתרפסותו לממסד הרבני הטמא שנאו אותו שנאה עזה, ולא עזרה לו הסתרת האמת והכחשתה למלט את נפשו מידם (אך היא עזרה לו למלט מידם את משכורותיו ושלל טובות ההנאה שקיבל). וגם ממשיכי דרכו שנואים לא פחות ואף יותר, וזאת על-אף שהם דבקים בהסתרת האמת ובהכחשתה באמנות פוליטית מרשימה, ואף עלו בהרבה על רבם בעניין זה, ומודים בפה מלא באמיתת ספר הזוהר וכיו"ב. ולמרות כל זאת הם עדיין שנואים. ואינם לוקחים מוסר מפני שהם התמכרו לטובות ההנאה אשר כבר חדרו לליבם ומנהיגות אותם ביד רמה, וכנבואת ישעיה (ג, יב): "וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ".


והיה זה מָרי בכבודו ובעצמו אשר לימד אותנו בהלכות שביתת עשור (עמ' תשעא), כיצד להבין את דברי חכמים במסכת אבות (ג, יב): "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", והוא הסביר, שהבריות האמורות במוסרם של חכמים הם בני האדם הנבונים, וזה לשונו של מָרי שם: "כי כלל הוא, כל שרוח הבריות הנבונים נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", והדגשת מילת "הנבונים" היא של מָרי ומופיעה במקור שם.


קצרו של דבר, על האדם להשתדל להקדים ולומר שלום לכל אדם בסבר פנים יפות, וכך ירבו אוהביו. ואלה אשר ישנאוהו למרות זאת, לא רק שהם אינם בגדר אדם, הם צללי הולכי על שתיים, אשר בחייהם קרויים מתים, וכל ישותם הינה הזיה ודמיון והבל ורעות רוח.


ונחתום נקודה זו בהמשך דברי רבנו במורה (ג, ט) שאת תחילתם הבאנו לעיל, כדי ללמד אותנו מעט על דרכו של אברהם אבינו להעדיף את האמת על כבודו. אולם, לצערי הרב, רוב תלמידיו של מָרי ואולי כולם ובמיוחד "המובהקים" שבהם, הפנו עורף לדרך האמת עד שהם שכחו את יסודותיה כליל, ומתרועעים עם אנשי השקר והשווא ומהללים ומשבחים אותם ודנים בדבריהם כאילו היו גדולי ישראל! ומודים באמיתת הבלי הזוהר וכופרים ומאשרים את המינים וצאאציהם ומעריצים אותם, וחובשים את מגבעותיהם ועוטים את גלימות כומריהם, ובוחרים בדרכיהם ובעלילותם ליהנות ולהתפטם מדברי תורה! וזניחתם את האמת ובחירתם בתהו ובשווא דרדרום להלל את השוטים הוזי ההזיות אשר התעו את ישראל באלף השנים האחרונות, עד שהם מתעקשים לקרוא להם בהתרגשות "גאוני עולם" ו"קדושי עליון" – וכך הם מנציחים את הדת החדשה הפרו-נוצרית אשר מרחיקה אותנו מידיעת אל אמת.


וכל החרדה הזאת נובעת מהעדפתם את כבודם ויוקרתם ומעמדם ומשכורותיהם וקשריהם הפוליטיים עם צאצאי המינים חוצבי הדת המיומנים והרשעים, ומעדיפים את שלל טובות ההנאה שלהם והערצת ההמונים להם על-פני דרך האמת, וכמו שמָרי אמר בכבודו ובעצמו (גם על עצמו) – "אוכלין מן התורה". ותעו ולעו והיו כלא היו, ולא רק כי הם חברו לעובדי-אלילים מתוחכמים אשר תועים ומתעים את עם-ישראל אחרי ההבל אשר לא יועיל ולא יציל, לא פחות מכן גם בגלל שכל מי שמשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם.


והנה המשך דברי רבנו במורה שם (ג, ט) בעניינו של אברהם אבינו:


"וכיוון ש[אברהם אבינו] סבל כל זה בשל אמונתו בה' יתעלה והעדיף את האמת על כבודו [כלומר שאברהם אבינו ויתר על כבוד עצמו וסבל רדיפות וביזיונות למען האמת], נאמר לו: 'וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה' [בר' יב, ג]. והיה תכלית עניינו [כלומר בוא וראה למה זכה בשכר מסירותו], מה שאנו רואים היום מהסכמת רוב אנשי תבל לרוממוֹ ולהתברך בזכרוֹ, עד שמתייחס אליו [גם] מי שאינו מזרעוֹ, ואין חולק עליו ולא בלתי יודע את גדולתו".


העניין השלישי בהלכה זו הוא לדון את כל האדם לכף זכות. וגם כאן צריך להבין במה דברים אמורים, שהרי לא יעלה על הדעת לדוגמה לדון לכף זכות את המינים והרשעים, וההלכה אף קובעת שאין צורך להביא את המינים לבית-דין אלא כל המקדים להורגן "עשה מצוה והסיר מכשול", ללא עדים וללא התראה וללא דיינים. אם כן אפוא, במה מדובר בהלכה זו? ובכן, נראה ברור שרבנו מתכוון לאדם אשר אינך יודע עליו מאומה – דון אותו לכף זכות. ברם, אם ידוע לך על אדם מסוים שהוא רשע – היזהר ממנו ואפילו נדמה בעיניך שמעשהו כשר.


והנה דברי רבנו בפירושו למסכת אבות (א, ו): "והוי דן את כל האדם לכף זכות", וכֹה דבריו:


"עניינו, שאם היה אדם בלתי ידוע אצלך, שאינך יודע אם הוא צדיק או רשע, וראית שעשה מעשה או שאמר דבר אם תפרשהו באופן מסוים הרי הוא טוב, ואם תפרשהו באופן אחר הוא רע – דון אותו לטוב ואל תחשוב בו רע; אבל אם היה אדם ידוע שהוא צדיק, ומפורסם במעשה הטוב, וראית לו מעשה שכל צדדיו מורים שהוא מעשה רע, ואי אפשר להכריע בו שהוא מעשה טוב אלא בדוחק גדול ובאפשרות רחוקה – הרי חובה לפרשו שהוא טוב כיוון שיש שם צד אפשרות שהוא טוב, ואסור לחושדו, ועל זה אומרים 'כל החושד בכשרים לוקה בגופו' [שבת צז ע"א]; וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע – צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע, אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו, כה]".


רבנו מוסיף שם בסוף דבריו ואומר כך: "ואם היה בלתי ידוע והמעשה נוטה לכל אחד משני הצדדין חובה בדרך החסידות לדונו לכף זכות לאחד משני הצדדין". כלומר, ההוראה לדון לכף זכות את האדם הבלתי ידוע היא בדרך של חסידות בלבד!


לפיכך, רבנו קובע את ההוראה הזו אך ורק לתלמידי החכמים, ולא כפי שהחליטו בימינו שזו הוראה הלכתית אשר מחייבת כל אדם ובכל מצב, ובמיוחד כלפי "הגדוילים". ומטרתם בזה לבטל את מצות הוכח תוכיח את עמיתך, כדי שכומרי הדת יוכלו להמשיך בשחיתותם להפיק רווחים וטובות הנאה מדת משה, בחסות החובה שהם בעצמם קבעו לעצמם לדון כל אדם ובמיוחד אותם לכף זכות. ובמקוֹרה ההוראה הזו נועדה אך ורק לתלמידי החכמים, אשר מטיבים להתבונן מי הוא באמת בגדר של "בלתי ידוע", ומי הם הכומרים הצבועים המתדמים ל"קדושי עליון" אשר תובעים בבריונות להמשיך במעלליהם ולחלל שם שמים, מתוך הפצת כזבים שחובה לדון אותם לכף זכות. ואוי ואבוי למי שיבקר את מעשיהם ואפילו לעיין בדבריהם בעין ביקורתית-מדעית אסור באיסור חמור וגמור, כאילו עצם ההתבוננות הביקורתית והאובייקטיבית בדבריהם היא אחת משלוש החמורות שיש ליהרג ולא לעבור עליהן.


העניין הרביעי הוא "מספר בשבח חברו ואינו מספר בגנותו כלל. אוהב שלום ורודף שלום". וברור שאין הכוונה לחוטאים ולפושעים ולמחללי שם שמים שמצוה לגנותם בפרהסיה, וכמו שעשו כל הנביאים לישראל, אלא באנשים הכשרים והישרים, שאם יש להם מגרעת מסוימת אין לפרסמה. וכבר ספגתי ביקורת גם על עניין זה, עד שטען כלפיי אחד בדמוּת אדם שאיני "אוהב שלום ורודף שלום". וגם זו הטעיה מצד צאצאי המינים וההולכים בשיטותיהם, כאילו מי שנלחם באלילות ובמינות ובעבודה-הזרה ובחילול שם שמים, הוא בגדר מי שאינו "אוהב שלום ורודף שלום". וגם הטעייתם זו נועדה לשמר ולהנציח את דתם השקרית הפרו-נוצרית החדשה שהנחילו לנו באלף השנים האחרונות, שעיקר תכליתה הוא להפיק רווחים וטובות הנאה מדת משה. וכל החסדים והמצוות שהם מורים לחסידיהם לקיים אין זה מתוך יראת שמים, אלא כולם אמצעים להשגת המטרה המרכזית – המשך שלטונם ועליונותם.


וכבר הרחבתי בעניין חובת גינוי הרשעים ומחיית זכרם בכתב הגנה מיוחד שכתבתי בעניינו של רש"י-שר"י, ושם הוכחתי את דרכי מן התורה ומהלכות חז"ל ורבנו, ראו מאמרי: "ביקורת על יחסי לרש"י-שר"י – ותשובתי". ויש לזכור ולהזכיר כי "מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה", כלשון רבנו במורה (ג, לז).


ג. דיבורו של תלמיד החכמים – הלכה שניה


בהלכה השנייה בעניין דיבורו של תלמיד החכמים, רבנו עוסק בנסיבות הראויות לומר דברים מסוימים לחברו או לפגוש אותו, וכן בכללי ההגינות ויושר הדיבור ודיוקו אל האמת ככל יכולת האדם, וכן בנושאים הראויים לתלמיד החכמים לדבר ולדון בהם.


והנה פסק רבנו בהלכות דעות (ה, יב):


"אם רואה מקום שדבריו מועילים ונשמעים אומר, ואם לאו שותק. כיצד? לא ירצה את חברו בשעת כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח, ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, מפני שהוא בהול עד שייקבר, וכן כיוצא באלו. ולא ייראה לחברו בשעת קלקלתו אלא יעלים עיניו ממנו, ולא ישנה בדיבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן. כללו של דבר, אינו מדבר אלא באמת, או בגמילות חסדים, או בדברי חכמה וכיוצא בהן. ולא יספר עם אשה בשוק, ואפילו היא אשתו או אחותו או בתו".


העניין הראשון בהלכה זו הוא שלא לומר דברים בנסיבות לא ראויות, כגון שלא יפייס את חברו בשעה שהוא כועס וזועם; ולא ינסה להתיר לו את נדרו על-ידי שישאל אותו מדוע הוא נָדַר כדי לנסות ולמצוא לו פתח להתיר לו את נדרו, עד שיירגע; וכן לא ינחם אותו לפני הקבורה, כי האבל טרוד ובהול עד שייקבר מתו, ודברי המנחם אז הינם לטורח על האבל.


ואין לי ספק שגם בהלכה זו יקומו התועים והמתעים למיניהם ויטענו שיש ראיה מההלכה הזו לכך שאין להוכיח ואין להילחם על דרך האמת. אך רבנו כבר דקדק בלשונו, אימתי אין לומר דברים שאינם נשמעים? רק כפי הדוגמאות שרבנו מביא וכיוצא בהן, ולא כאשר עם-ישראל שוגה אחר ההבל ויהבלו, ולא כאשר מדובר במינים ובכופרים וברשעים מחללי שם שמים אשר מראים את עצמם שהם טהורים ומפריסי פרסה אך גרה אינם מעלים.


וכידוע, ההלכה היא שחובה על האדם להוכיח את חברו "עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה הוא נתפש בעוון אלו כולם, שאפשר לו למחות בהם" (דעות ו, ט). ולא ארחיב כעת בהלכה זו ובענייני חובת הוכח תוכיח את עמיתך, אך מה יהא דינם של אותם יודעי-דת-ודין אשר הפנו עורף לאמת, והיה ויש בידם להנחות את צאן מרעיתם לדרכי מישרים? ורק בגלל שהתמכרו לתאוותיהם ולטובות ההנאה הממסדיות שלהם מסתירים ומכחישים ומסלפים את האמת? מה יהא על אלו שצמחו ולמדו והשכילו את האמת, ובכל זאת חותמים על עצומות שספר הזוהר ניתן למשה רבנו בהר סיני? מה יהא דינם על הפניית עורפם לדרך האמת? ועל החדרת האלילות לדת משה הטהורה?


העניין השני בהלכה הוא שלא "ייראה לחברו בשעת קלקלתו אלא יעלים עיניו ממנו", כלומר אם חברו נכשל בחטא ויצרו גבר עליו, על החכם להעלים עיניו ממנו, כי חזקה על האדם הכשר שהוא ישוב בתשובה. ברם, אם האדם עובר באופן קבוע על מצוה מסוימת, חובה להוכיחו לפי כללי מצות הוכח תוכיח את עמיתך, שנדון בהם ונפרט אותם במקומם. שהרי לא מדובר בתקלה חד-פעמית ובהתגברות הייצר, אלא על שגיאה יסודית ושורשית.


ומקור דברי רבנו הוא במסכת אבות (ד, כב):


"ר' שמעון בן אלעזר אומר, אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, ואל תשאל לו בשעת נדרו, ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו".


העניין השלישי בהלכה הוא יושר הדיבור ודיוקו, שהרי כך פוסק רבנו: "ולא ישנה בדיבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן". כלומר, על האדם לומר דברים ברורים ולא לשנותם לדברים אחרים, אלא-אם-כן הוא גילה שטעה ויודה על האמת. אך חלילה לתלמיד החכמים מלהפוך לדמות פוליטית אשר משנה את אמרותיה והשקפותיה בהתאם לרוחות הפוליטיות הנושבות במסדרונות הממסד הרבני הפרו-נוצרי תאב-הבצע ורודף-התאוות.


והנה דברי רס"ג בעניין זה, אשר מגנה בחריפות את אלה שמנהלים את חייהם לפי שיקולי "פוליטיקלי קורקט" (כממסד הרבני בימינו): בפירושו למשלי (ב, טו) לפסוק "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם", הוא אומר כך: "ועוד ממעשיהם 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים' עניין העיקשות והנלוזות, והוא שאם התווכחו עמך שיקרו, ואם התעסקו עמך מרמים, ואם אמרו מילה אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל, וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת ה' עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [שם יא, כ]". ודבריו בסתם בני אדם, ומה היה אומר רס"ג על רבנים שעירבו את נלוזות הפוליטיקה ותככיה ותאוותיה בדת האמת הזכה והטהורה?


וכך בדיוק היא שיטת כותבי ההלכות בימינו, ממשיכים בדרכו הרעה של יוסף קארו ואחרים, כותבים הלכות עמומות עליהן מעמיסים את כל הדעות העקושות, ובאמנות ההתפתלות והלוליינות מחדירים הבלים רבים לעם-ישראל ומטשטשים קשות את דרך האמת. וכתיבת הלכות שמטרתה לרַצות ולהחניף לבני-אדם, נובעת משאיפת כותב ההלכות הללו לעשות לו שם בארץ, כי הוא כבר הפך תורת חיים לקרדום חוצבים, והוא זקוק מאד לסגידת ההמונים ול"הסכמות" הגדוילים המהובלים כדי להוסיף ולהפיק טובות הנאה מדת משה.


ונצרף גם את פירושו של רס"ג למשלי (ח, יג): "אֲנִי חָכְמָה [...] יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי", בפירושו הקצר הוא אומר כך: "וכיוון שיראת ה' שונאת את הרע, לפיכך הגאווה והגסות ודרך הרע ודברי התהפוכות אני שונאתם". כלומר, החכמה שנזכרה לעיל, שונאת את ארבעת הדברים הללו כי יראת ה' שונאת אותם.


ובפירושו הארוך שם מוסיף רס"ג: "ומי שיש בו אחד מארבעה דברים הללו חייבים בני אדם לשנוא אותו כאמרוֹ: 'שְׂנֹאת רָע' ואף שנאתו עבודה [=עבודת שמים!], והם: גאה וגאון ודרך-רע ופי-תהפוכות. ופירוש גאה – זחיחות לב האדם בעצמו, וגאון – גאוותו על עמו, ודרך-רע – התנהגות המביאה לידי חשד, ופי-תהפוכות – דברים בלתי ברורים ולא יציבים".


וכמה רחוקה דרך התהפוכות מנתיבו הסלול של רבנו הרמב"ם, שרק אהבת האמת הניעה אותו לפעול את פעולותיו האדירות, וכֹה דבריו בפתיחת פירושו למסכת אבות (ד, ז), בעניין האיסור ליהנות מדברי תורה: "כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים". "פִּי צַדִּיק יָנוּב חָכְמָה וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת, שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת" (מש' י, לא–לב).


אמנם, רבנו מתיר להוסיף ולגרוע "בדברי שלום וכיוצא בהן", כלומר לשנות מעט מן האמת הצרופה והחדה כדי להשכין שלום בין בני אדם, אך לא על חשבון השקפותיה הישרות של דת האמת או עיוות ההלכה חלילה, אלא בדברים פעוטים בלבד כגון שישבח את האדם בעיני חברו כדי לחבבם זה על זה, וכמו שהוא פוסק בהלכות גזלה ואבדה (יד, טז): "או שהביא שלום בין אדם לחברו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה – הרי זה מותר".


רבנו חותם את העניין הזה בהלכה ואומר: "כללו של דבר, אינו מדבר אלא באמת, או בגמילות חסדים, או בדברי חכמה וכיוצא בהן". כלומר, אין תלמיד החכמים מדבר במאומה אלא בעניינים נעלים, כגון בחתירה ובהנחיה לדרך האמת שהיא החשובה ביותר ובלעדי השאיפה ללכת בה, אין כל ערך לגמילות חסדים או לחכמה, כי השקר כבר יעוות אותן ואף את שאר המצוות ויהפכם לאמצעים להשגת מטרות פסולות ושפלות. וכמובן שההנחיה לדרך האמת כוללת בתוכה גם הנחיה לדעות ולהשקפות נכונות ואמיתיות בכל התחומים, וגם הרחקה מדרכי השקר האליליוֹת של התועים והמתעים למיניהם, ולחימה עיקשת בהזיותיהם.


ולא לחינם בדפוסי "משנה תורה" עיוותו את ההלכה הזו כמנהגם ומחקו את דברי רבנו בעניין חשיבות האמת שהדגשנו לעיל, וכתבו כך: "אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן", ומוסיף שם מָרי ואומר: "ותהי האמת נעדרת". ואין זו מליצה, אלא אמירה מאד מעמיקה ונוקבת על עזיבת צאצאי המינים את דרכי המישרים ובחירתם בדרכי חתחתים. כלומר, עיוות החכמה על-ידי קביעה שרירותית שהזיות הן בגדר "חכמה", תוך מניעת לימוד המדעים וחשיבה ביקורתית ועצמאית, הנציחו בערות וסכלות שנקראות בימינו "גאונות". לפיכך, הגייה בחיבורי צאצאי המינים שנכתבו באלף השנים האחרונות מובילה את האדם לסכלות עצומה, אך אם הם לא יאמרו שחיבוריהם הם גאוניים, כיצד יצדיקו את הפקת הרווחים וטובות ההנאה מדת משה? כיצד יציגו את עצמם כ"גאוני עולם"?


העניין הרביעי והאחרון שנזכר בהלכה זו הוא: "ולא יספר עם אשה בשוק, ואפילו היא אשתו או אחותו או בתו". כלומר, אסור לתלמיד החכמים להאריך בשיחה עם אשה בשוק, ואפילו היא אשתו! וברור שהכוונה רק למקום הומה אדם שרבים עוברים בו. וכל זאת גדר של צניעות מפני שאין ראוי לתלמיד החכמים להיראות משוחח ארוכות עם אשה בשוק באופן כללי, ובמיוחד כאשר אין הכל יודעים מי זו רעייתו או בנות משפחתו ועלול לבוא לידי חשד.


וכך נאמר בתלמוד מסכת ברכות (מג ע"ב):


"ואל יספר עם אשה בשוק – אמר רב חסדא: ואפילו היא אשתו. תניא נמי הכי: אפילו היא אשתו, ואפילו היא בתו, ואפילו היא אחותו – לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו".


ד. "וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל"


נחתום בפסוק שנזכר לעיל: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" (יש' נט, טו), הרישא ברורה, אך מהו "וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל"? התשובה, במקום שבו האמת כל-כך נעדרת, שחושך האמונות והדעות סמיך כחושך מצרים עד שניתן למשש אותו, ששלטון השקר הדתי המסואב מושל בכיפה ביד רמה. בתקופה קשה כזו, אותו האדם שסר מרע, שמשתדל בכל מאודו להידבק באמת האלוהית וללכת בדרכי יושר, אותו אחד בודד ומסכן – משתולל, משתגע, ואינו יודע את נפשו מרוב צער כאשר הוא רואה לנגד עיניו את ריבוי העוולות וכיעורן.


וכך מתוארת הרגשה זו אצל ירמיה הנביא (כ, ז–יב), וכל מילה מזעזעת את נימי נפשי:


"פִּתִּיתַנִי יְיָ וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל, הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי. כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק, חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא, כִּי הָיָה דְבַר יְיָ לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם. וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ, וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל. כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב, הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי, אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ. וַייָ אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ, בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ. וַייָ צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב, אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי".


ולאחר מחיית דמעה אסיים בנחמה ובתפילה, כשם שנתקיימה ומתקיימת לצערנו נבואתו הקשה של ישעיה על העדר האמת, כך יהי רצון מלפניו שנזכה לראות בעינינו בהתקיים נבואתו הטובה (יא, ט), "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!