הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל – חלק ה

בחלקו הראשון של המאמר ראינו את תחילת דברי המקלל – תלמידו של נחמן הכלבי. מתוך בליל הקללות והחרפות הנאצות והגידופים, הצלחנו לדלות טענה אחת מתעתעת ועליה השבנו בחלקו הראשון של המאמר.


בחלק השני עסקנו בטענתו של המקלל שרבנו "טעה בענק" בעניין תפישת השדים באגדות חז"ל. רבנו סבר שלא קיימים שדים במציאות האמיתית למעט בדמיון ההוזים, ושכל השדים שנזכרו באגדות חז"ל הם משלים או פטומי מילי בעלמא, כדרכן של האגדות לתבל את ענייניהם בפולקלור המקומי והאלילי שרווח מאד באותם הימים. וכאמור, הוכחנו את שגיאתו וסכלותו של המקלל אשר ניזון מדברי אלילו נחמן הכלבי, וראינו שמי שמתבונן בתורה בלב נקי מדעות קדומות יבין ששלילת השדים כבר נאמרה בתורה.


טענתו המרכזית של המקלל בחלק השלישי הייתה, שמִן התורה חובה לקבוע שספר הזוהר הוא בגדר תורה מן השמים, וכן חובה לקבוע שנחמן הכלבי הוא משליחיו הנאמנים של הקב"ה, יתעלה ויתרומם מכל הבלי המקלל. ומדוע לפי המקלל חובה לקבוע כל זאת ואף לאמֵּת את כל ההזיות והאלילוּת שחדרו לדתנו באלף השנים האחרונות? ובכן, המקלל טען, שהואיל וכל "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות סמכו את ידיהם על ההזיות הללו, והואיל והתורה קבעה ש"אחרי רבים להטות", חובה עלינו לקבל את כל פיגולי האלילות והמינות האירופית, וזאת כאמור מפני שכל "חכמי ישראל" קיבלום...


ואיך עלה על דעתו שהקב"ה יקבע שחובה על עם-ישראל לעבוד עבודה-זרה ולהתבוסס בצואת המינות רק בגלל ש"חכמי ישראל" החליטו שהעבודה-הזרה היא אמת?! והלא אפילו נביא-אמת שיורה חלילה לעבוד עבודה-זרה אין שומעים לו! כל-שכן הפשפשים והפרעושים עדת המינים הסכלים והפתאים שקמו לעם-ישראל באלף השנים האחרונות, אשר הִתעו את עם-ישראל אחרי ההבל מתוך רדיפת הבצע התאוות והשׂררה.


וכבר חשׂפתי בעשרות רבות של מאמרים את הזיותיהם והשקפותיהם הרעועות – תת-רמה של עובדי אלילים מאמיני הזיות המשרבטים עֵטם כמו תינוקות, פשוט להקיא!


לא אוסיף לדון בזה עתה, כי כבר הרחבתי בזה בחלק השלישי. ברם, ראוי להוסיף ולציין, שאין שום זכר בדברי המקלל ליסוד הפילוסופי שהוא מיסודות דתנו: קבל האמת ממי שאמרוֹ. אדרבה, המקלל מתעלם לחלוטין מדרך האמת וקובע שוב ושוב ושוב כי האמת נמדדת לפי רוב הוזי ההזיות אשר טוענים לאמיתתה – וכבר לימדנו הנביא ישעיה (נט, טו) כי האמת נעדרת: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו". ותוכלו גם לעיין במאמריי: "מדוע מעטים אנשי האמת?", "גורמי העיוורון מדרך האמת", "קבל האמת ממי שאמרו", "משה אמת ותורתו אמת", "אהבת האמת ורדיפת הצדק", ועוד.


בחלק הרביעי טענתו המרכזית של המקלל הייתה שנחמן הכלבי היה גלגול של משה רבנו, ובהמשך דבריו הוא אף גילה שבעיני התועים אחריו, נחמן הכלבי אפילו גדול יותר ממשה רבנו ע"ה וקרוב מאד למעלת אלוה. עוד טען המקלל, שיש כוח בידי "הצדיקים" לעשות נסים ונפלאות בניגוד לחוקי הטבע באמצעות כוחות שהעניק להם ה' יתעלה. כמו כן, ראינו כיצד המקלל תופש את אגדות חז"ל כפשוטן ולומד מפשטיהן השקפות אליליות שאותן הוא מחדיר לדת משה. ועל כל זאת ועוד השבנו לו בחלק הרביעי.


***

נמשיך עתה לעיין בדברי המקלל כדי ללמוד עוד על תלמידיו של נחמן הכלבי וכסילותם, ועד כמה הם חולים בנפשם ושקועים בהזיות, וזה לשון המקלל בשלוש הפסקות לקמן:


"רבי נחמן אמר שעדיף וטוב יותר להיות פתי וסכל ולהאמין בשטוּתים והבלים ויחד עם זה להאמין גם באמונה האמיתית. ובמילים אחרות, עדיף להאמין בכל מיני דרכי האמורי ודתות שקר [=עדיף להאמין במינות ובהגשמה ובעבודה-הזרה] ויחד עם זה להאמין גם בבורא, באלוקי ישראל ובתורה הקדושה, מאשר לכפור בכל ולא להאמין בכלום, כי מה יצא בעמלו ומה הועיל בתקנתו זה שכופר בכל דתות השקר ודרכי האמורי, ויחד עם זה כופר גם בבורא-עולם ובתורתו ומחשיב עצמו אתאיסט?


האם הגיוני לומר שמצבו של עובד אלילים פגאני המאמין בשיתוף באלילים ובבורא-עולם, גרוע יותר משל אתאיסט? וודאי שלא, ההיפך הגמור הוא הנכון, מצבו טוב יותר. אמנם התורה לא כתבה חיוב מיתה לאתאיסט, כשם שקבעה לעובד אלילים, אלא שממילא אתאיסט יהודי הינו מחלל שבת וכו' וחייב מיתה משמים ממילא על חטאיו הכבדים, ומעבר לכך מצבו של אתאיסט כה נחות, מעוות וחולני שעצם כפירתו היא העונש הקשה ביותר, לכן הוא פטור משאר עונשי בית דין בפועל על עצם כפירתו בעיקר.


מה שאני בא לומר באופן עקרוני והיפותטי לחלוטין הוא כזה: עדיף לטעות ולהאמין במה שלא מחויב להאמין [שלא מחויב? ואיך העבודה-הזרה הפכה לרשות?] מאשר לא להאמין באחת מהאמונות הקדושות שהתורה-שבכתב ושבעל-פה, שעוברות דרך חז"ל ראשונים ואחרונים, מחייבות לוגית: כמו במלאכים, בשדים, בגלגול נשמות, בשמות קדושים, בעין הרע, בכישוף וכו' – כי בעוד שזה שמאמין באמונה לא נכונה שאין בה נופך אלילי [האמנם?] לא הזיק לעצמו מבחינה רוחנית כלל, ולא החסיר בתודעתו הרוחנית ולא כלום, זה שהחסיר את אחת האמונות המתחייבות כמו בשדים, בגלגול נשמות, בעין הרע, בכישוף וכו' – נותר ריק בתודעתו המסורסת והנכה מהאור, מההשגה, מהידע והחכמה שיש בתוך אותו מושג ומונח רוחני בו הוא כופר. הוא נותר קצוץ כנפיים ונכה-רוח וכסיל גמור שלא חפץ בתבונה [ומי-הוא-זה ואי-זה-הוא הכסיל אשר "לא חפץ בתבונה"?]".


מדברי המקלל עולה, שנחמן הכלבי הכשיר את המינות והעבודה-הזרה! שהרי הוא אומר ש"עדיף וטוב יותר" להיות עובד אלילים ויחד עם זאת לעבוד את בורא-עולם, מאשר להיות אתאיסט! וזאת הטעיה חמורה, כי אין הבדל מבחינה הלכתית בין עובד אלילים ומשתף שם שמים עם דבר אחֵר, אשר נעקר מן העולם כלשון חז"ל, לבין אתאיסט, שניהם נעקרים מן העולם באותה מידה! רק מבחינה מחשבתית דקה יש אבחנה ביניהם.


והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות תשובה (ג, טו):


"חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".


ולא לחינם נחמן הכלבי הורה ש"עדיף וטוב" להיות עובד אלילים מאשר להיות אתאיסט, כי הוא בעצמו היה מין ועובד אלילים, והוא היה צריך להכשיר את עצמו ואת תורתו...


עוד טען המקלל, שמצבו של עובד אלילים ומשתף שם שמים עם דבר אחֵר "טוב יותר" כלשונו, מאשר מצבו של אתאיסט. והוא ממשיך להטעות! שהרי לא ניתן לומר על מין ועובד אלילים, שדינו "מורידין ולא מעלין", שמצבו "טוב" או "עדיף וטוב יותר" כמו בפסקה הקודמת, שהרי דינו למוות מיידי ובכריתה ועקירה נצחית מחיי העולם-הבא!


וכאמור, כל ההזיות הללו נועדו להכשיר ולהחדיר את נחמן הכלבי לדת משה. עוד כתב המקלל ש"אתאיסט פטור משאר עונשי בית-דין בפועל", ויש בדבריו סכלות כפולה: האחת, איך הוא טוען שאתאיסט הוא הגרוע-מכל-גרוע ויחד עם זאת פטור מעונשי בית-דין? והאחרת, מי אמר לו שאתאיסט פטור מעונשי בית-דין? והלא דינם של המינים הוא ש"מורידין ולא מעלין", כל-שכן וקל-וחומר אם הגיע מין כזה לבית-הדין שדינו מיתה.


והנה פסק רבנו ביחס למינים בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יד, יד–טו):


"המינין והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגן. ואם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו".


וכן פוסק רבנו בהלכות ממרים (ג, א):