אחד הדימויים המפורסמים ביותר בספרי הנבואה הוא תיאור הקב"ה כמלך אדיר אשר יושב על כיסא רם ונישא. אמנם, לעתים כיסאו של הקב"ה אינו מתואר ככל כיסאות המלכים, אלא נאמר כי כיסאו של הקב"ה הוא השמים או בית-המקדש. הדימויים הללו רחוקים יותר מן ההגשמה מאשר דימויו של הקב"ה כיושב על כיסא רם ונישא, שהרי קל יותר להבין שהם משל, מפני שאנו רואים בעינינו שהשמים ובית-המקדש אינם בצורת כיסא, וכן אין שום ישות שמימית אשר יושבת עליהם. ברם, אם חלילה נתעקש להתייחס לנבואות כפשוטן אנחנו עלולים להעלות על דעתנו שהקב"ה יושב באופן פיזי על כיסא אי-שם בשמים ולשגות בהגשמה. ואכן, רבים מאד מקרב עובדי האלילים, וכן לא מעטים מקרב עם-ישראל התועים אחר צאצאי המינים האדומיים שגו ושוגים בהגשמה על שלל צורותיה.
עלינו לידע, כי ההרחקה מן ההגשמה היא משימת חיים, ויש לעמול יום-יום לזכך ולטהר את מושגינו ביחס לבורא-עולם, שהרי אנחנו חיים בעולם חומרי, וכל מה שאנחנו רואים ומכירים הם מושגים אשר קשורים ואדוקים לעולם החומר. לפיכך, אם לא נעמול ללמוד ולהשכיל ולהרחיק מן ההגשמה ונתעלם מחשיבותה, אין ספק שנשגה בה, כי אי אפשר להבין ולקבל את מציאותו של בורא-עולם באופן המופשט והנקי לחלוטין מן הגשמות ללא השקעה ולימוד. ובלעדי הלימוד, החיבור הטבעי שלנו לעולם החומר ימשוך אותנו לשגות במחשבה שאם אין לבורא מאפיינים גופניים הוא חלילה אינו קיים ומשגיח, והנה לפניכם דוגמה קלה:
לאחרונה שוחחתי עם מישהו כבן ארבעים אשר שקע במשך שנים רבות בהשקפות הרעות של החסידות, ורק לאחרונה, לאחר שלמד מעט מדעים באקדמיה, הוא החל להבין וללמוד. שוחחתי עמו על קשת רחבה של השקפות על קצה המזלג, והוא הופתע מאד לראות שפני דת האמת הם פנים שונות לחלוטין ממה שחשב והכיר. לזכותו ייאמר שהוא היה מוכן לשמוע ולהקשיב, ואף להודות שהדברים מבוססים, אך לקראת סוף השיחה הוא אמר משפט אשר עורר אותי להבין את המרחק העצום שעדיין יש בינו לבין בורא-עולם, הוא אמר בהתרגשות: "אם אדם היה יודע כמה אלהים אוהב אותו, הוא לא היה עוזב את הדת".
כלומר, אותו אדם תופש את אלהים כאבא אוהב במובן הרגשי של המושג, וכל הקשר שלו עם הקב"ה מבוסס על ההשקפה הזו, שהקב"ה אוהב אותו וחומל עליו מתוך התפעלות רגשית וחמלה אנושית! ובמלים אחרות, אותו תועה מגשים את הבורא באופן ברור ומפורש, ואף שהוא יאמר בפיו שאין להקב"ה גוף או דמות הגוף כמו שנאמר בשלושה-עשר יסודות הדת שקבע רבנו, למעשה הוא רק אומר זאת בפיו, אך בליבו הוא סבור שיש להקב"ה תכונות נפשיות אנושיות, וזו הגשמה ברורה ומפורשת. הוא כל-כך שוגה בהזיה הזאת, עד שחששתי מלהעיר לו מאומה, כי כבר היינו לקראת סוף השיחה, והרגשתי שאם אני עכשיו שומט מתחתיו את ההזיה הזו הוא עלול להשתגע לחלוטין! וברור שאצטרך למצוא דרך להסביר לו בהדרגה, ובאופן שלא יגרום לנזק בלתי הפיך לנפשו התועה בחושך ההגשמה.
ויתרה מזאת, מי שסובר שהקב"ה אוהב אותו במובן הרגשי של המילה, עלול ליפול בקלות לכפירה ולמרידה בה' יתעלה, שהרי אם חלילה הוא ייאלץ להתמודד עם ניסיונות או ייסורים קשים, לא בטוח שהרגש הדמיוני הזה יגבר על הכאב הרגשי והפיזי שיהמם אותו. אך כאשר האדם מבין בשכלו הבריא שהקב"ה מנהיג את האדם והעולם לפי קו הצדק והאמת, ולא לפי גחמות רגשיות מתפרצות, הסכנה שהוא יכפור וימרוד קטנה בהרבה, כי יֵקַל עליו להצדיק את הדין על כל מה שמתרגש עליו, כי כל דרכיו משפט.
בשל סכנת ההגשמה, רבנו מבאר במורה (א, ט) מדוע ספרי הנבואה השתמשו במשל הכיסא כדי לתאר בו את מלך-מלכי-המלכים. מטרת רבנו היא להרחיק ממחשבתנו כל זיק של דמיון והזיה שהקב"ה יושב על כיסא במובנו הפשוט של המושג, כלומר שלא יעלה על דעתנו שהקב"ה יושב באיזה פנתיאון דמיוני בשמים ומנהל משם את העולם, כמו ששגו לחשוב עמי קדם, וכן לא מעטים מקרב עם-ישראל אשר שגו בהגשמה על שלל צורותיה. ושוב-ושוב אנחנו רואים את התמדתו ועקביותו של רבנו בהרחקת הגשמות, ואת החשיבות הרבה שיש לעניין הזה בדת משה, עד שרבנו הקדיש לו את כל חלקו הראשון של המורה.
נחל אפוא לעיין בדברי רבנו במורה (א, ט), שם הוא מבאר, שבימי קדם הכיסא היה סמל לגדולה מפני שהוא שימש את גדולי המלכות בלבד. כלומר, הכיסא היה מלמד על בעל הכיסא, וככל שהכיסא היה גדול ומפואר יותר, כך מעלתו וגדולתו וכבודו של בעל הכיסא היושב עליו, הייתה מפוארה ומרוממה יותר, והנה דברי רבנו בפתח דבריו שם:
"כיסא, עיקר הנחתו בלשון שהוא שם הכיסא, וכיוון שלא היו יושבים על הכיסא כי אם בעלי הרוממות והגדולה כגון המלכים, נעשה הכיסא דבר מצוי [במציאות חיינו] המורה על כְּבוד מי שנעשה [הכיסא] בשבילו, ורוממותו ורום מעלתו [של בעל הכיסא]".
רבנו פותח במשמעות הרווחת והנפוצה של המונח "כיסא" בלשון העברית, ומסביר שבימי קדם נהגו לשבת על הכיסאות רק בעלי הרוממות והגדולה כגון המלכים והשרים, ובשל כך הכיסא הפך לסמל למעמד רם ונישא. מָרי מעיר שם, כי רבנו אומר שמדובר "בימי קדם": "כי בימי רבנו בערי אירופה הכל יושבים על הכיסאות וחדל הכיסא לשמש מושג לדרגה או מעלה רוחנית, וכמו שכתב בהלכות תפילה (יא, ה): 'ובערי אדום יושבין בה על הכיסאות'".
מכל מקום, מפני שהכיסא שימש בעבר לסמל מעמדי נשגב, הנביאים שילבו את הסמל המרומם הזה בנבואותיהם, כדי להנחיל לעם-ישראל את ההשקפה שהקב"ה הוא מלך-מלכי-המלכים, ולו הכבוד והגאווה והרוממות והגדולה – והמסקנה המתבקשת מן ההשקפה הזאת היא כמובן שאין לעבוד זולתו, ויש לכוון את המחשבות והמעשים כולם רק אליו.
ברם, לא היה די בדימוי שיש להקב"ה כיסא, אלא היה צורך הכרחי לפאר ולרומם את הכיסא הזה באופנים שיגרמו להתפעלות וליראה בלב השומעים. ולכן נבחרו לשם כך השמים ובית-המקדש, מפני שהם מקובלים וידועים בתודעת השומעים כדברים נעלים ביותר. כלומר, הקב"ה תואר כיושב על כיסא רם ונישא או שהשמים ובית-המקדש הם כסאו, מפני שגדולתם ורוממותם נועדו ללמד על גדולתו ורוממותו של ה' יתעלה כמו שהכיסא המפואר מלמד על גדולת היושב עליו. ואין ללמוד מהם שה' הוא בעל גוף היושב על כיסא.
וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, ט):
"לפיכך נקרא המקדש 'כיסא' בגלל הוראתו על גדולת מי שנגלה בו והשרה שכינתו ויקרו עליו, לכך אמר: 'כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ' [יר' יז, יב]. ובגלל עניין זה נקראו השמים 'כיסא', מפני שהם מורים אצל מי שיודען ומתבונן בהם על גדולת ממציאם ומניעם [...], לכך אמר: 'כֹּה אָמַר יְיָ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי' וכו' [יש' סו, א], אמר, שהם מורים על מציאותי וגדולתי ויכולתי כהוראת הכיסא על גדולת מי שראוי לו".
נמצא, שבית-המקדש נקרא "כיסא" מפני שהוא מלמד על גדולתו של הקב"ה שנגלה בו והשרה שכינתו ויקרו עליו, ואם בית-המקדש הנעלה והמרומם הוא רק כיסאו של הקב"ה, ברור שמעלת מציאותו של הקב"ה היא לעילא-לעילא מכל מה שאנחנו מסוגלים להבין ולתאר. מָרי מוסיף ומסביר את הפסוק בירמיה שנזכר בדברי רבנו: "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ", וזה לשונו שם: "[בית-המקדש נקרא "כִּסֵּא כָבוֹד"], על-ידי שרוממו הראשון, כלומר ה', על דרך הכתוב: 'אֲנִי רִאשׁוֹן' [יש' מד, ו]".
כמו כן, השמים נקראו "כיסא", מפני שכל מי שמתבונן בהם, כלומר לומד אסטרונומיה, מתפעל עד עמקי נפשו מן העוצמה האינסופית והיופי המדהים, וכן מן החכמה המופלאה שיש בבריאתם בשכלולם ובאיזונם העדין. ומכאן יבוא המתבונן למסקנה המהדהדת: אם ספרי הנבואה דימו את השמים לכיסאו של הקב"ה, מה הדבר מלמד על רוממות מציאותו וגדולתו ויכולתו? שהרי ככל שהכיסא מפואר ומרשים יותר, כך מעמדו של מי שהכיסא הזה הוכן בעבורו – נשגב ומרומם יותר בעיני בני האדם.
ואפילו בימינו דימוי הכיסא רלבנטי ולא כמו שמָרי רומז לעיל, שהרי גם בימינו אנחנו רואים שרבים ממלכי ונשיאי תבל יושבים על כיסאות מפוארים ומוזהבים, כלומר גם בימינו הכיסא נועד ללמד על גדולתו ורוממותו של היושב עליו בעיני בני האדם. וזכורני שפעם הוזמנתי למסור שיעור בדירה מסוימת שבה התקיים שיעור מדי שבועיים, וכל פעם הביאו מרצה אחר. ושם נהגו להכין למרצה כיסא אדמו"רים מפואר, ועד היום אני מצטער שהסכמתי לשבת על הכיסא הזה, אף שבמשך כל השיעור ישבתי על קצהו וחשתי חוסר נוחות רב. מפני שבאותו שיעור, שעסק בעילוי נשמות, השוטים כמעט סקלו אותי. והיה אחד קשה כצור ועקשן כברזל שהכין לי מארב, הוא התיישב בסמוך על ימיני לשטן לי, ובמשך כל השיעור לא חדל להפריע ולשבש את מהלך השיעור, עד שחשתי לחצים בחזה. למחרת הוא התקשר להתנצל...
רבנו חותם את ביאורו במורה שם (א, ט) למונח "כיסא", במלים הבאות:
"זהו אשר ראוי שיסברו אנשי האמת, לא שיש שם גוף שהאל מתרומֵם עליו [=על הכיסא] יתעלה לעילא-לעילא, כי יתברר לך שהוא יתעלה אינו גוף, והיאך יהיה לו מקום או תנוחה על גוף? אלא הדבר כפי שהעירונו, שכל מקום שכיבדו ה' וייחדו באורו וזהרו כגון המקדש או השמים נקרא "כיסא" ["וכמו שהקדים רבנו, למי שיודען [...] [=למי שמתבונן בשמים התבוננות מדעית], בהתאם לכך הם [נמשלו ל]כיסא" (מָרי)]".
מדברי רבנו עולה, כי ההשקפה שיש להקב"ה כיסא גוררת בהכרח להגשמה! שהרי אם נסבור חלילה שיש להקב"ה כיסא, ממילא נהיה חייבים לסבור שיש לו מקום שבו הכיסא מונח, וגוף אשר נח על אותו הכיסא באותו המקום, וכמו שאומר רבנו במורה (א, כח):
"אבל אמרוֹ 'וְתַחַת רַגְלָיו' [...] הרי פירוש אונקלוס בו כפי שכבר ידעת שהוא עשה כינוי 'רַגְלָיו' מוסב על הכיסא ואמר: 'וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ', והבן והתפלא על התרחקות אונקלוס מן הגשמות ומכל מה שמביא לכך ואפילו בדרך רחוקה, לפי שלא אמר 'וּתחוֹת כּוּרסֵיה', לפי שאם ייחס לו את הכיסא [...] היה משמע שהוא נח על גוף, ויחייב גשמות, לפיכך ייחס את הכסא ליקריה כלומר לשכינה שהיא אור נברא".
כלומר, אונקלוס הרחיק פעמיים מן ההגשמה: פעם אחת כאשר אמר שהרגליים אינן רגלי הבורא יתעלה ויתרומם אלא רגלי הכיסא, ופעם שנייה כאשר אמר שהכיסא בעצמו אינו של הבורא – כי אם יאמר שהכיסא הוא של הבורא הרי הוא מחייב לו גשמות! ולכן, אונקלוס תרגם "וְתַחַת רַגְלָיו" – תחת רגלי הכיסא שעליו שוכן אור נברא היא שכינת ה' יתעלה. למדנו אפוא, כי ייחוס חפצים כגון כיסא או כתר לה' יתעלה אינו ראוי – מפני שהוא מחייב גשמות, וכמו שאונקלוס הרחיק מייחוס חפצים לה' יתעלה, כך ראוי שינהגו מייחדי ה' יתעלה.
"כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" – האם ידו נחה על כיסא?
בשלב זה במורה שם (א, ט), רבנו עובר לבאר פסוק מספר שמות (יז, טז): "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר", וכֹה דבריו שם:
"אבל מה שהתרחבה בו השפה באמרו 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' [כלומר, על דימוי כיסא המלכים הולבש דימוי נוסף והוא יד המלך הניחתת על כיסאו], הוא תיאור גדולתו ורוממותו; אשר אין ראוי שתעלה בדמיונך דבר מחוץ לעצמותו [=שלא תדמיין שיש לו גוף בנוסף לעצמו ואמיתתו] ולא שום נברא מברואיו [=שלא תדמיין את ה' כאחד מבעלי-החיים שבבריאתו, או אף שתרכיב בדמיונך את ה' מכמה בעלי-חיים, כאריה ענק בעל כנפיים וכיו"ב] עד שיהא יתעלה מצוי בלי כיסא ומצוי עם כיסא [=כאשר מציירים את ה' בדמיון כגוף, ניתן לדמיין אותו יושב על כיסא או נפרד ממנו; ומָרי מוסיף שם: "ואפילו לא אור נברא", כלומר אף אין לדמיין כי האור הנברא הוא משהו מאמיתת עצמותו], [כי] זוהי כפירה בלי ספק".
רבנו כאן מזהירנו, דעו לכם, כי הפסוק הזה שממנו עולה לכאורה שה' יושב על כיסא וידו נשענת על משענת הכיסא, אין להבינו כפשוטו, כי הבנתו כפשוטו גוררת להשקפה שיש להקב"ה גוף בנוסף לאמיתת עצמותו-מהותו, וכן שיש דמיון בינו לבין ברואיו, וכן שיש לו מצבים ותנוחות גופניות: לעתים הוא מצוי ליד או על הכיסא ולעתים רחוק ממנו. אלא, המלה "יד" בפסוק מתארת את גדולתו ורוממותו ופעלו של הקב"ה, שנגלים לעין כל בהענישו את הרשעים שבכל דור ודור: ביד חזקה ובזרוע נטויה. וכמו שהמלכים הגדולים מורידים את ידם בחדות על משענת הכיסא ואוחזים בה בחוזקה כדי לבטא את החלטיות גזירתם ופקודתם, כך הקב"ה גזר באופן פסקני להכרית את עמלק, ולא ישוב לעולם מהחלטתו זו.
נמצא, שדימוי הכיסא נועד לבטא את גדולתו ורוממותו של הקב"ה ביחס לאמיתת עצמותו. ברם, דימוי היד הניחתת על הכיסא נועד בעיקר לבטא את גדולתו ורוממותו של הקב"ה אשר באים לידי ביטוי בפעולותיו בעולם בכלל ובהענישו את הרשעים בפרט.
וזו גם משמעות הפסוק לפי אונקלוס, שתרגם: "וַאֲמַר, בִּשְׁבוּעָה אֲמִירָא דָּא מִן קֳדָם דְּחִילָא דִּשְׁכִינְתֵיהּ עַל כּוּרְסֵי יְקָרָא, דַּעֲתִיד דְּיִתָּגַח קְרָבָא קֳדָם יְיָ בִּדְבֵית עֲמָלֵק, לְשֵׁיצָיוּתְהוֹן מִדָּרֵי עָלְמָא". כלומר, מדובר בשבועה מלפני ה' יתעלה, שהוא עתיד להראות את גדולתו ורוממותו בהענישו את עמלק לכלותם מן העולם-הזה. ואם נשים לב, גם כאן אונקלוס הרחיק מן הגשמות פעמיים: האחת, ידו של ה' שנזכרה בפסוק אינה יד במובן החומרי, אלא משל לשבועה מלפני ה' יתעלה להיפרע מן הרשעים ביד חזקה ובזרוע נטויה; והאחרת, שהכיסא שנזכר כאן איננו כיסא להקב"ה אלא כיסא לשכינת יקרו, דהיינו לאור נברא שה' בורא כדי ללמד את בני האדם ששכינתו והשגחתו וברכתו שורות באותו המקום.
וכהֹ דברי רבנו בעניין זה במורה שם (א, כח):
"וכך אמר בתרגום 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' [שמ' יז, יט], אמר: 'מִן קֳדָם דְּחִילָא דִּשְׁכִינְתֵיהּ עַל כּוּרְסֵי יְקָרָא' [כלומר, שבועה היא מלפני דְּחִילָא-הַיָּראוּי (=הוא הקב"ה, שהכל יראים מפניו), ששכינתו על כיסא הכבוד]. וכך תמצא בלשון כל האומה 'כיסא הכבוד' [כלומר הכיסא אינו של הקב"ה שהרי תתחייב מכך גשמות, אלא של כבודו – האור הנברא]. [...] אלא שתכלית הדברים שהוא [=אונקלוס] שלל את הגשמות [...], כי שלילת הגשמות דבר שהוכח, הכרחי באמונה ["כלומר, שאין הבורא גוף וגווייה כבר הוכח בבירור, ודבר זה הכרחי באמונה, כי הפכו כפירה מוחלטת" (מָרי שם)], ולפיכך החליט בו [אונקלוס] ופירש על-פיו".
אגב הדברים רבנו מלמד אותנו עניין חשוב מאד, והוא שהביטוי המפורסם באומה "כיסא הכבוד" הוא למעשה ביטוי אשר תכליתו להרחיק מן ההגשמה, ולהדריך את המחשבות לזכך ולטהר את המושגים הרעיוניים מכל זיק של הגשמה ביחס לבורא-עולם!
בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, ט), הוא מוכיח את דבריו מפסוק נוסף שהכיסא שנזכר בשמות (יז, טז): "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" הוא משל בלבד, וכֹה דבריו:
"וכבר באר ואמר: 'אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר' [איכה ה, יט], משמע שהוא [=הכיסא] דבר בלתי נפרד ממנו ["כלומר, הוראת נצחיותו מורה על שהוא בלתי נברא" (מָרי), דהיינו, נצחיות הכיסא מובילה לתובנה שהוא רעיון מופשט], ולפיכך הכוונה בכיסא כאן ובכל הדומה לו: [משל ל]רוממותו וגדולתו שאינם דבר מחוץ לעצמותו [=שהרי אין בעצמותו זיק של גשמות, ולכן כל תיאור גשמי ביחס לבורא הוא בגדר "מחוץ לאמיתת עצמותו"]".
רבנו מלמד אפוא, שהכיסא הוא משל לעניין בלתי נפרד מה' יתעלה לנצח נצחים, והכוונה לנצחיות גדולתו ורוממותו שהם בלתי נפרדים מהקב"ה לעולם-ולעולמי-עולמים, ואינם עניינים נפרדים מהקב"ה כמו האדם וכסאו, שלעתים האדם יושב עליו ולעתים רחוק ממנו. וכל מה שאנחנו אומרים "גדולה ורוממות" ביחס לבורא-עולם, "אינם כהבנתנו אותם ביחס לבני אדם, שהם [=תארי הגדולה והרוממות ביחס לבני האדם] דבר מחוץ לעצמותם" (מָרי). כלומר, התואר "חכם" לדוגמה, מבטא עניין שנרכש והולבש על מהותו של האדם, וכל תארי הגדולה והרוממות אינם עניינים נוספים על אמיתת עצמותו יתעלה, אלא שאין לנו יכולת להנחיל את ההשקפה בעניין גדולתו ורוממותו של בורא-עולם, אלא בלשון בני האדם.
"וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" (יש' ו, א). ויונתן תרגם שם: "חֲזֵיתִי יָת יְקָרָא דַּייָ, שָׁרֵי עַל כֻּרְסֵי רָם וּמְנוּטַּל בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא, וּמִזִּיו יְקָרֵיהּ אִתְמְלִי הֵיכְלָא".
ונחתום בהמשך הנבואה ההיא (ט–י): "וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה, שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ. הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע, פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ". ויונתן תרגם שם: "וַאֲמַר, אִיזֵיל וְתֵימַר לְעַמָּא הָדֵין, דְּשָֹמְעִין מִשְׁמָע וְלָא מִסְתַּכְּלִין, וְחָזַן מִחְזָא וְלָא יָדְעִין. טַפֵּישׁ לִבָּא דְּעַמָּא הָדֵין, וְאֻדְנוֹהִי יַקַּר וְעֵינוֹהִי טַמְטֵם, דִּלְמָא יִחְזוֹן בְּעֵינֵיהוֹן וּבְאֻדְנֵיהוֹן יִשְׁמְעוּן, וּבְלִבְּהוֹן יִסְתַּכְּלוּן, וִיתוּבוּן וְיִשְׁתְּבֵיק לְהוֹן".
למדנו אפוא, כי הידיעה וההבנה הן-הן רפואת הנפש והצוהר לגאולה.