"הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי" – האם הקב"ה יושב על כיסא?

עודכן: 28 בינו׳ 2021

אחד הדימויים המפורסמים ביותר בספרי הנבואה הוא תיאור הקב"ה כמלך אדיר אשר יושב על כיסא רם ונישא. אמנם, לעתים כיסאו של הקב"ה אינו מתואר ככל כיסאות המלכים, אלא נאמר כי כיסאו של הקב"ה הוא השמים או בית-המקדש. הדימויים הללו רחוקים יותר מן ההגשמה מאשר דימויו של הקב"ה כיושב על כיסא רם ונישא, שהרי קל יותר להבין שהם משל, מפני שאנו רואים בעינינו שהשמים ובית-המקדש אינם בצורת כיסא, וכן אין שום ישות שמימית אשר יושבת עליהם. ברם, אם חלילה נתעקש להתייחס לנבואות כפשוטן אנחנו עלולים להעלות על דעתנו שהקב"ה יושב באופן פיזי על כיסא אי-שם בשמים ולשגות בהגשמה. ואכן, רבים מאד מקרב עובדי האלילים, וכן לא מעטים מקרב עם-ישראל התועים אחר צאצאי המינים האדומיים שגו ושוגים בהגשמה על שלל צורותיה.


עלינו לידע, כי ההרחקה מן ההגשמה היא משימת חיים, ויש לעמול יום-יום לזכך ולטהר את מושגינו ביחס לבורא-עולם, שהרי אנחנו חיים בעולם חומרי, וכל מה שאנחנו רואים ומכירים הם מושגים אשר קשורים ואדוקים לעולם החומר. לפיכך, אם לא נעמול ללמוד ולהשכיל ולהרחיק מן ההגשמה ונתעלם מחשיבותה, אין ספק שנשגה בה, כי אי אפשר להבין ולקבל את מציאותו של בורא-עולם באופן המופשט והנקי לחלוטין מן הגשמות ללא השקעה ולימוד. ובלעדי הלימוד, החיבור הטבעי שלנו לעולם החומר ימשוך אותנו לשגות במחשבה שאם אין לבורא מאפיינים גופניים הוא חלילה אינו קיים ומשגיח, והנה לפניכם דוגמה קלה:


לאחרונה שוחחתי עם מישהו כבן ארבעים אשר שקע במשך שנים רבות בהשקפות הרעות של החסידות, ורק לאחרונה, לאחר שלמד מעט מדעים באקדמיה, הוא החל להבין וללמוד. שוחחתי עמו על קשת רחבה של השקפות על קצה המזלג, והוא הופתע מאד לראות שפני דת האמת הם פנים שונות לחלוטין ממה שחשב והכיר. לזכותו ייאמר שהוא היה מוכן לשמוע ולהקשיב, ואף להודות שהדברים מבוססים, אך לקראת סוף השיחה הוא אמר משפט אשר עורר אותי להבין את המרחק העצום שעדיין יש בינו לבין בורא-עולם, הוא אמר בהתרגשות: "אם אדם היה יודע כמה אלהים אוהב אותו, הוא לא היה עוזב את הדת".


כלומר, אותו אדם תופש את אלהים כאבא אוהב במובן הרגשי של המושג, וכל הקשר שלו עם הקב"ה מבוסס על ההשקפה הזו, שהקב"ה אוהב אותו וחומל עליו מתוך התפעלות רגשית וחמלה אנושית! ובמלים אחרות, אותו תועה מגשים את הבורא באופן ברור ומפורש, ואף שהוא יאמר בפיו שאין להקב"ה גוף או דמות הגוף כמו שנאמר בשלושה-עשר יסודות הדת שקבע רבנו, למעשה הוא רק אומר זאת בפיו, אך בליבו הוא סבור שיש להקב"ה תכונות נפשיות אנושיות, וזו הגשמה ברורה ומפורשת. הוא כל-כך שוגה בהזיה הזאת, עד שחששתי מלהעיר לו מאומה, כי כבר היינו לקראת סוף השיחה, והרגשתי שאם אני עכשיו שומט מתחתיו את ההזיה הזו הוא עלול להשתגע לחלוטין! וברור שאצטרך למצוא דרך להסביר לו בהדרגה, ובאופן שלא יגרום לנזק בלתי הפיך לנפשו התועה בחושך ההגשמה.


ויתרה מזאת, מי שסובר שהקב"ה אוהב אותו במובן הרגשי של המילה, עלול ליפול בקלות לכפירה ולמרידה בה' יתעלה, שהרי אם חלילה הוא ייאלץ להתמודד עם ניסיונות או ייסורים קשים, לא בטוח שהרגש הדמיוני הזה יגבר על הכאב הרגשי והפיזי שיהמם אותו. אך כאשר האדם מבין בשכלו הבריא שהקב"ה מנהיג את האדם והעולם לפי קו הצדק והאמת, ולא לפי גחמות רגשיות מתפרצות, הסכנה שהוא יכפור וימרוד קטנה בהרבה, כי יֵקַל עליו להצדיק את הדין על כל מה שמתרגש עליו, כי כל דרכיו משפט.


בשל סכנת ההגשמה, רבנו מבאר במורה (א, ט) מדוע ספרי הנבואה השתמשו במשל הכיסא כדי לתאר בו את מלך-מלכי-המלכים. מטרת רבנו היא להרחיק ממחשבתנו כל זיק של דמיון והזיה שהקב"ה יושב על כיסא במובנו הפשוט של המושג, כלומר שלא יעלה על דעתנו שהקב"ה יושב באיזה פנתיאון דמיוני בשמים ומנהל משם את העולם, כמו ששגו לחשוב עמי קדם, וכן לא מעטים מקרב עם-ישראל אשר שגו בהגשמה על שלל צורותיה. ושוב-ושוב אנחנו רואים את התמדתו ועקביותו של רבנו בהרחקת הגשמות, ואת החשיבות הרבה שיש לעניין הזה בדת משה, עד שרבנו הקדיש לו את כל חלקו הראשון של המורה.


נחל אפוא לעיין בדברי רבנו במורה (א, ט), שם הוא מבאר, שבימי קדם הכיסא היה סמל לגדולה מפני שהוא שימש את גדולי המלכות בלבד. כלומר, הכיסא היה מלמד על בעל הכיסא, וככל שהכיסא היה גדול ומפואר יותר, כך מעלתו וגדולתו וכבודו של בעל הכיסא היושב עליו, הייתה מפוארה ומרוממה יותר, והנה דברי רבנו בפתח דבריו שם:


"כיסא, עיקר הנחתו בלשון שהוא שם הכיסא, וכיוון שלא היו יושבים על הכיסא כי אם בעלי הרוממות והגדולה כגון המלכים, נעשה הכיסא דבר מצוי [במציאות חיינו] המורה על כְּבוד מי שנעשה [הכיסא] בשבילו, ורוממותו ורום מעלתו [של בעל הכיסא]".


רבנו פותח במשמעות הרווחת והנפוצה של המונח "כיסא" בלשון העברית, ומסביר שבימי קדם נהגו לשבת על הכיסאות רק בעלי הרוממות והגדולה כגון המלכים והשרים, ובשל כך הכיסא הפך לסמל למעמד רם ונישא. מָרי מעיר שם, כי רבנו אומר שמדובר "בימי קדם": "כי בימי רבנו בערי אירופה הכל יושבים על הכיסאות וחדל הכיסא לשמש מושג לדרגה או מעלה רוחנית, וכמו שכתב בהלכות תפילה (יא, ה): 'ובערי אדום יושבין בה על הכיסאות'".


מכל מקום, מפני שהכיסא שימש בעבר לסמל מעמדי נשגב, הנביאים שילבו את הסמל המרומם הזה בנבואותיהם, כדי להנחיל לעם-ישראל את ההשקפה שהקב"ה הוא מלך-מלכי-המלכים, ולו הכבוד והגאווה והרוממות והגדולה – והמסקנה המתבקשת מן ההשקפה הזאת היא כמובן שאין לעבוד זולתו, ויש לכוון את המחשבות והמעשים כולם רק אליו.


ברם, לא היה די בדימוי שיש להקב"ה כיסא, אלא היה צורך הכרחי לפאר ולרומם את הכיסא הזה באופנים שיגרמו להתפעלות וליראה בלב השומעים. ולכן נבחרו לשם כך השמים ובית-המקדש, מפני שהם מקובלים וידועים בתודעת השומעים כדברים נעלים ביותר. כלומר, הקב"ה תואר כיושב על כיסא רם ונישא או שהשמים ובית-המקדש הם כסאו, מפני שגדולתם ורוממותם נועדו ללמד על גדולתו ורוממותו של ה' יתעלה כמו שהכיסא המפואר מלמד על גדולת היושב עליו. ואין ללמוד מהם שה' הוא בעל גוף היושב על כיסא.


וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, ט):


"לפיכך נקרא המקדש 'כיסא' בגלל הוראתו על גדולת מי שנגלה בו והשרה שכינתו ויקרו עליו, לכך אמר: 'כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ' [יר' יז, יב]. ובגלל עניין זה נקראו השמים 'כיסא', מפני שהם מורים אצל מי שיודען ומתבונן בהם על גדולת ממציאם ומניעם [...], לכך אמר: 'כֹּה אָמַר יְיָ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי' וכו' [יש' סו, א], אמר, שהם מורים על מציאותי וגדולתי ויכולתי כהוראת הכיסא על גדולת מי שראוי לו".


נמצא, שבית-המקדש נקרא "כיסא" מפני שהוא מלמד על גדולתו של הקב"ה שנגלה בו והשרה שכינתו ויקרו עליו, ואם בית-המקדש הנעלה והמרומם הוא רק כיסאו של הקב"ה, ברור שמעלת מציאותו של הקב"ה היא לעילא-לעילא מכל מה שאנחנו מסוגלים להבין ולתאר. מָרי מוסיף ומסביר את הפסוק בירמיה שנזכר בדברי רבנו: "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ", וזה לשונו שם: "[בית-המקדש נקרא "כִּסֵּא כָבוֹד"], על-ידי שרוממו הראשון, כלומר ה', על דרך הכתוב: 'אֲנִי רִאשׁוֹן' [יש' מד, ו]".


כמו כן, השמים נקראו "כיסא", מפני שכל מי שמתבונן בהם, כלומר לומד אסטרונומיה, מתפעל עד עמקי נפשו מן העוצמה האינסופית והיופי המדהים, וכן מן החכמה המופלאה שיש בבריאתם בשכלולם ובאיזונם העדין. ומכאן יבוא המתבונן למסקנה המהדהדת: אם ספרי הנבואה דימו את השמים לכיסאו של הקב"ה, מה הדבר מלמד על רוממות מציאותו וגדולתו ויכולתו? שהרי ככל שהכיסא מפואר ומרשים יותר, כך מעמדו של מי שהכיסא הזה הוכן בעבורו – נשגב ומרומם יותר בעיני בני האדם.


ואפילו בימינו דימוי הכיסא רלבנטי ולא כמו שמָרי רומז לעיל, שהרי גם בימינו אנחנו רואים שרבים ממלכי ונשיאי תבל יושבים על כיסאות מפוארים ומוזהבים, כלומר גם בימינו הכיסא נועד ללמד על גדולתו ורוממותו של היושב עליו בעיני בני האדם. וזכורני שפעם הוזמנתי למסור שיעור בדירה מסוימת שבה התקיים שיעור מדי שבועיים, וכל פעם הביאו מרצה אחר. ושם נהגו להכין למרצה כיסא אדמו"רים מפואר, ועד היום אני מצטער שהסכמתי לשבת על הכיסא הזה, אף שבמשך כל השיעור ישבתי על קצהו וחשתי חוסר נוחות רב. מפני שבאותו שיעור, שעסק בעילוי נשמות, השוטים כמעט סקלו אותי. והיה אחד קשה כצור ועקשן כברזל שהכין לי מארב, הוא התיישב בסמוך על ימיני לשטן לי, ובמשך כל השיעור לא חדל להפריע ולשבש את מהלך השיעור, עד שחשתי לחצים בחזה. למחרת הוא התקשר להתנצל...


רבנו חותם את ביאורו במורה שם (א, ט) למונח "כיסא", במלים הבאות:


"זהו אשר ראוי שיסברו אנשי האמת, לא שיש שם גוף שהאל מתרומֵם עליו [=על הכיסא] יתעלה לעילא-לעילא, כי יתברר לך שהוא יתעלה אינו גוף, והיאך יהיה לו מקום או תנוחה על גוף? אלא הדבר כפי שהעירונו, שכל מקום שכיבדו ה' וייחדו באורו וזהרו כגון המקדש או השמים נקרא "כיסא" ["וכמו שהקדים רבנו, למי שיודען [...] [=למי שמתבונן בשמים התבוננות מדעית], בהתאם לכך הם [נמשלו ל]כיסא" (מָרי)]".


מדברי רבנו עולה, כי ההשקפה שיש להקב"ה כיסא גוררת בהכרח להגשמה! שהרי אם נסבור חלילה שיש להקב"ה כיסא, ממילא נהיה חייבים לסבור שיש לו מקום שבו הכיסא מונח, וגוף אשר נח על אותו הכיסא באותו המקום, וכמו שאומר רבנו במורה (א, כח):


"אבל אמרוֹ 'וְתַחַת רַגְלָיו' [...] הרי פירוש אונקלוס בו כפי שכבר ידעת שהוא עשה כינוי 'רַגְלָיו' מוסב על הכיסא ואמר: 'וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ', והבן והתפלא על התרחקות אונקלוס מן הגשמות ומכל מה שמביא לכך ואפילו בדרך רחוקה, לפי שלא אמר 'וּתחוֹת כּוּרסֵיה', לפי שאם ייחס לו את הכיסא [...] היה משמע שהוא נח על גוף, ויחייב גשמות, לפיכך ייחס את הכסא ליקריה כלומר לשכינה שהיא אור נברא".

<