top of page

ארבֵּל המבלבֵּל

לאחרונה שיתף אותי אחד מן החברים בעניינו של כומר אורתודוקסי ושמו אברהם ארבל. בעבר נכנסתי לאחד מן השיעורים שלו ביוטיוב, ודי היה לי לראות את ספריית המינים שמאחוריו כדי להבין שמדובר בכומר אורתודוקסי אשר מתחזה לאיש אמת – כי לא יעלה על הדעת שאדם שמֵּרים על נס את כל רשעי אשכנז הראשונים והאחרונים וכן את עבדיהם, הספרדים הנרצעים שבכל הדורות, לא יעלה על הדעת שאדם כזה יהיה איש אמת, אך שמרתי את הדבר בליבי.


ברם, יודע אנכי כי יש שיתמהו עלי, שהרי ארבֵּל יוצא חוצץ כנגד ספר-האופל, ואפילו כנגד ההנאה מכבוד תורה – ובכן, דעו לכם, שכל אדם שמאמץ לחיקו מינים, ובהמשך נראה שהוא מאמץ אל חיקו גם את השקפות המינים, אין להאמין בו והוא חשוד על המינות. ומה שהוא שולל את ספר-האופל ואת ההנאה מדברי תורה אין זה אלא תכסיס הטעיה מבית מדרשם של המינים, אשר מבינים שיש בני אדם נבונים שלעולם לא יקבלו את ספר-האופל כאמת, וכדי להותיר אותם במדרון המינות, הם שולחים רשעים כמו ארבֵּל אשר שוללים אמנם את ספר-האופל, אך מותירים את אותם הנבונים שזיהו את מינותו של ספר-האופל, בדרך המינות.


תעתועיהם הללו של המינים קשים מאד, מפני ששלילת ספר-האופל וההנאה מדברי תורה משמשת בידם "תעודת הכשר" להחדיר לנבונים את כל תועבותיהם ושיקוציהם, ובמלים אחרות להותיר את הנבונים משועבדים לדת האורתודוקסית – כי יש להבין, ששלילת ספר-האופל וההנאה מדברי-תורה לבדן רחוקות עדיין מאד מלרומם את עמֵּנו לדרך האמת. ואף מצוה לחשוד בארבֵּל שהוא נהנה מדברי-תורה ומסתיר זאת, הואיל והוא מנציח את ההבל ומתעה את שומעי לקחו אחרי הבלי האורתודוקסים הפרו-נוצריים שהחריבו את דת האמת.


והנני שואל, אם ארבל באמת שולל את ההנאה מדברי-תורה, איך הוא לא מצליח להבין שכל התורה האורתודוקסית הזו שגאתה באלף השנים האחרונות ובמיוחד בדורות האחרונים, איך הוא לא מבין שכל התורה הזאת מטונפת ומושחתת? והלא כל התורה הזאת מושתתת על הנאה מדברי תורה ועל הפיכת התורה לקורדום חוצבים. ולכן המסקנה ההכרחית היא, שארבל מכזב ביד רמה, ארבל כן נהנה מדברי תורה, שהרי הוא חובר-חבר למחללי-שם-שמים – הייתכן שאדם יחבור לגנבים ויטען שידיו נקיות? אלא ברור כשמש שהוא משקר, ואף חמור מכך.


יתר-על-כן, איך ייתכן שכוונתו של ארבֵּל לשמים? שהרי לקמן נראה שהוא מודה בעבודה-זרה, וכן מגונן בכוח ובעזות על מינים ארורים שהִתעו את עמֵּנו אחרי ההבל! וכי ייתכן שאדם יחרף ויגדף את השם הנכבד והנורא, ובתוך כל חירופיו וגידופיו הוא ישחיל איזה "בעזרת ה'" ונתייחס אליו כצדיק? אלא ברור כשמש, שלא רק שארבל חשוד על המינות ומתעה אחרי ההבל, אלא מן הצדק לחשוד בו שכוונתו רעה מאד, ואף ניתן להוכיח זאת בקלות: שהרי החדרת מעט מן האמת לתוך מסכת שלמה של מינות היא מתעתועיהם העתיקים ביותר של המינים, שהרי בדומה לכך נוהגים רבותיהם הנוצרים בְּדַמּוֹתָם את שילושם הטמא, ועל שילושם הם אומרים: "והכל אחד", והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, נ), ובמאמר תחיית המתים (עמ' סט):


"הדעה אינו העניין הנאמר בפה, אלא העניין שהצטייר בנפש [...] אבל מי שסבור שהוא [=ה' יתעלה] בעל תארים מספר הרי הוא אומר שהוא אחד בפיו, וסבור במחשבתו שהוא רבים, וזה כעין מה שאומרים הנוצרים: 'הוא אחד אלא שהוא שלושה והשלושה אחד', כך דברי האומר הוא אחד, אלא שהוא בעל תארים"; ובמאמר תחיית המתים מוסיף רבנו: "שמע ישראל [...] והנה למדו הנוצרים בפסוק זה [...] ואמרוּ: אמר 'יְיָ', ואמר 'אֱלֹהֵינוּ', ואמר 'יְיָ', הרי אלו שלושה שמות, ואמר אחרי כן 'אֶחָד' – ראיה שהם שלושה ושהשלושה אחד, יתעלה ממה שסכלו".


קצרו של דבר, המחובר לטמא – טמא, וכל מי שמחובר למינים ארורים חשוד על המינות.


לפיכך, בכל מקום שתמצאו דברי מינות לצד דברי אמת, דעו כי מינים אורתודוקסים אמרום. וכבר הזהירנו רבנו מ"דברי האמת" שנמצא בדברי המינים, וכך הם דבריו בפירושו למסכת אבות (א, ו): "וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע, צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו, כה]".


וחז"ל ורבנו הוסיפו להזהיר אותנו בעניין זה, ראו נא פסקם בהלכות עבודה-זרה (ב, ח–ט):


"ישראל שעבד עבודה-זרה הרי הוא כגוי לכל דבר [...] וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם [אפילו אם יכפרו בספר-האופל!], שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט] [...] ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח], ומחשבת מין לעבודה-זרה".


כלומר, גם כאשר המין יתעתע שמחשבתו לשמים, מחשבתו סוטה אחרי טינופי מינותו. דרך המינים הזו היא אפוא דרך הטומאה המגונה ביותר: דרך החזיר, ואסביר: החזיר הפך להיות לסמל הטומאה והתיעוב אף שיש לו סימן טהרה, וזאת מפני שהוא נראה כלפי חוץ כטהור. כלומר, מכך שדווקא החזיר הפך להיות לסמל הגיעול אנו למדים, שהטומאה הגדולה ביותר והמינים הרשעים והמסוכנים ביותר הם אלה שפושטים את טלפיהם כלפי חוץ: "טהורים אנו". מפני שכך הם מדיחים ומפילים המונים ברשת המוות והמינות. אולם, עיון נוסף בדברים חושף שמדובר בהתעיות מסוכנות כי מאחורי "דברי האמת" מסתתרת מינות אפלה ורצוצה. "כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ [...] [וסופו:] תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל" (מש' כו, כה–כו).


א. אקסלרוד תוהה על קנקנו של ארבֵּל המבלבֵּל


אחל עתה לבחון ולנפות את דבריו של ארבֵּל מתוך התכתבותו עם החברים דוד אקסלרוד ונאור טויטו הי"ו. אקסלרוד ביקש לתהות על קנקנו של ארבֵּל ושלח לו מייל שבו נאמר כך:


"שיעוריך אשר צפינו יצרו בחבורה דיון סוער עד מאוד. חלק מבני החבורה ממש הוקסמו מהם (לדעתי לבושתנו). מה שקסם לחבריי אלה זו עמדתך אודות האיסור להתפרנס מהתורה, היחס ל'סגולות' וגינוי ספר האופל (הזוהר). מצד שני, ראינו שאתה מרבה לצטט מהרמב"ן ומהר"ל ועוד – כסילים שהאמינו בכישופים והכניסו רעיונות כפירה לדתנו, והרי אתה בעצמך מצטט ואומר שכל מי שמאמין באמונות אלה עובד עבודה-זרה, איך סתירה זו מסתדרת יחד?".


לדברים הללו הוסיף אקסלרוד עקיצה שיש בה גם ראיה לסכלותו של הרמב"ן:


"הערוץ שלך נקרא 'עוצרים לחשוב' – אך עצם השם הזה עומד בסתירה חזיתית עם כל גישתו של הרמב"ן, וכפי שהוא כתב בלי בושה בראש הקדמתו לפירוש התורה: 'אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דבר ולא יוודעו כלל בשום שכל ובינה [כלומר, אין שום מקום לבחינת השכל בעיון בפרשנות התורה] זולתי מפי מקובל חכם לאוזן מקובל מבין, והסברא בהן איוולת' וכו'".


ואקסלרוד ממשיך ואומר לארבֵּל כך:


"חלק מחבריי, אשר הוקסמו משיעוריך, אף העלו סברה שכל ההפניות להרמב"ן וכיוצא בו, אשר אתה מרבה בהם, אינן אלא תכסיס הסוואה להקל על הפצת דבריך החשובים והפחות מקובלים, כי הרי אתה לא מתפרנס מהתורה ולכן חזקה עליך שאינך מאמין בהזיות. חלק אחר מהחבורה טען – אִפכא מסתברא! כמו שמי שמתפרנס מהתורה מוכרח לשקר, כך מי שמצטט מדברי שקר מוכרח להיות כזה שמתפרנס מהתורה, אם לא במישרין אזי בעקיפין".


טרם שאעבור לתשובתו של ארבֵּל לאקסלרוד, אעיר שמי שמפיץ ומרומם ומעריץ מינים ארורים שהִתעו את עמֵּנו אחרי ההבל – אין לדון אותו לכף זכות בשום-פנים-ואופן, דהיינו אין לטעון לזכותו שהוא למעשה מוקיע את המינים וכל רוממותם בפיו היא "תכסיס הסוואה" וכיו"ב. אלא, מי שמרבה להפנות למינים האורתודוקסים שקמו עלינו באלף השנים האחרונות, חשוד על המינות, דהיינו חשוד שמטרתו האמיתית היא הנצחת שעבוד עמֵּנו לתורת ההבל והמינות האורתודוקסית, תוך אחיזה בתעתועים שונים שהוא מאנשי-האמת, כדי שדבריו יתקבלו.


ב. תשובתו של ארבֵּל לאקסלרוד


ועתה לתשובתו של ארבֵּל המבלבֵּל לאקסלרוד, והנה דבריו:


"שלום עליכם. לשם ההבהרה, איני מתפרנס מתורה", ואנכי שואל: ממה הוא מתפרנס? מדוע ארבֵּל לא מפרט כדי לאשש את טענתו? ובהמשך נראה את דעתו של ארבל על המלאכה, וממנה נבין שלא ייתכן שהאדם הזה עובד לפרנסתו, וממשיך ארבֵּל ואומר לאקסלרוד כך:


"ראשית דבר יש לי למחות על ביזיון תלמיד חכם גדול בכל הדורות מר ניהו הרמב"ן, אבל כיוון שחשבתם שאם האמין במציאות הספירות הוא ממילא [עובד] עבודה-זרה, לכן לא חרה אפי בכם, אף שהיה לכם להיות הרבה יותר מתונים בדין כלפי אחד מגדולי הראשונים".


ובכן, תחילה ארבל חושף את שחץ ליבו, שהרי המשפט: "כיוון שחשבתם [...] לכן לא חרה אפי בכם" מעיד על התנשאות, כאילו הוא עושה טובה גדולה לאקסלרוד ולשאר החברים שאפו לא חורה בהם... פשוט מגוחך, ומי הוא חושב שהוא? ובהמשך נראה עוד ועוד מהגיגי יהירותו. "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז), "וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע" (מש' יא, ה).


ברם, לא על שחץ-ליבו של ארבל הנני נסמך באמרי שארבֵּל המבלבֵּל חשוד על המינות, אלא על טענות כגון זו שנשמעה בדבריו לעיל לפיה הרמב"ן הוא "תלמיד חכם גדול בכל הדורות", שמעתם? הרמב"ן הכסיל אשר הסית והדיח רבים לעבודת אלהים אחרים הוא אחד מגדולי ישראל שבכל הדורות, מאז אברהם אבינו דרך משה רבנו וכל נביאי האמת ועד לרבנו הרמב"ם ועד עצם היום הזה! יתר-על-כן, מדברי ארבֵּל עולה שלא רק הרמב"ן חכם גדול, אלא כל המינים האורתודוקסים הראשונים אשר השחיתו את דתנו והחדירו לנו את הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, שהרי הוא אומר על הרמב"ן שהוא "אחד מגדולי הראשונים". כלומר אין ספק שכל המינים האירופים הארורים ובראשם רש"י-שר"י הינם גדולי ישראל בעיניו העיוורות של ארבֵּל המבלבֵּל, ומי שמרומם בפרהסיה מינים ואפיקורוסים מתועבים אשר הִתעו את עמֵּנו אחרי ההבל ואף המיטו עלינו ייסורי גלות איומים ונוראיים – חשוד בהכרח על המינות. ומי שחשוד על המינות חשוד בהכרח גם על-כך שהוא נהנה מדברי-תורה, ומצוה רבה לחשוד בַּמַּתעים.


והנה כמה פסוקים שמטיבים לבטא את עוונו של ארבֵּל, ואף שופכים אור על רשעותו:


"הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי יְיָ תֶּאֱהָב? וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְיָ!" (דה"ב יט, ב); "מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יְיָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (מש' יז, טו); "אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים" (מש' כד, כד); "עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם" (מש' כח, ד); "תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל [=ולכן לא ייתכן שארבל צדיק!] וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ" (מש' כט, כז).


והנה גם ראיה מן התורה-שבעל-פה, שהרי כל מי שלא מוחה במינים הארורים נתפס בעוונם, כל-שכן מי שמגונן עליהם וזועק כנגד מי שמבקש להרים על נס את האמת, וכל-שכן מי שמפיץ את תורת המינות אשר בידם ובזאת מתעה את עמֵּנו אחרי ההבל ומרחיק אותנו מייעודנו. והנה לפניכם דברי חז"ל בשבת (נד ע"ב): "כל שאפשר למחות באנשי ביתו ואינו מוחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". וכן פוסק רבנו (דעות ו, ט): "וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהם". מהלכה זו עולה, שאפילו מי ששותק, כל-שכן מי שמגונן, וכל-שכן מי שחובר-חבר ומעריץ ומפיץ את תורת מינותם של גדולי-האסלה – גדול עוונו מנשוא. כלומר, כל החובר-חבר למינים ומעריצם ומפיץ את הזיותיהם, מתועב מאד לפניו בורא-עולם.


"הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (יש' י, א).


ג. מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא


בהמשך דבריו של ארבֵּל לאקסלרוד הוא אומר כך:


"יש עימי אריכות גדולה שלצערי אין לי את הממון להוציא לאור [מדוע הוא מזכיר זאת? ושמא הוא רוצה תרומה כדי שיוכל להוציא את ספריו לאור? ומי מפריע לו להוכיח את שיטתו בתשובה במייל? וכי הוא זקוק לכסף כדי לכתוב תשובה ברורה?] ובה מבואר באורך גדול שהרמב"ן האמין בספירות, אבל הוא זה שכתב בכמה מקומות שכל עבודה או פניה אליהם היא עבודה-זרה. אלא שתלמידים טועים ומשובשים שבאו אחריו, הם שתלו בו בוקי סריקי, והעולם רגיל למה שמעתיקים 'מקובלים' בשמו, ולא נחתו למשנתו האמיתית של הרמב"ן. ונמצא שעל-אף שעל אמונתו בספירות יש לחלוק, כמו שאנו מוכיחים באורך בכת"י האמור, מיהו אינו עובד עבודה-זרה, אלא נהפוך הוא, הוא נלחם ושיקץ כל עבודה לספירות כדרך 'המקובלים' היום".


תחילה אתייחס לשיטתם של התועים והמתעתעים בכל הדורות, להתחמק מתשובות ברורות בתירוצים שונים כגון שיש בידם תשובות לכל השאלות אבל בשל כל מיני סיבות ונסיבות הם אינם מסוגלים להוציא לאור את תשובותיהם המפורטות – ובמילים אחרות הם למעשה תובעים מאיתנו להאמין להם בלא ראיות ובלא הוכחות, רק בגלל שהם אומרים שיש בידם ראיות. תירוצו התורן של ארבֵּל הוא שאין בידו ממון להוציא לאור את ראיותיו. ובכן, בימינו אין שום חובה להוציא לאור ספרים תחת מכבש הדפוס, ניתן בהחלט להוציאם דיגיטלית, ללא שום עלות וללא שום כאב ראש. ובכלל, מה מפריע לארבֵּל לכתוב תשובה מפורטת במייל?


ועתה אתייחס לעניין אמונתו של הרמב"ן בספירות. ובכן, למיטב הבנתי כל עניין הספירות הוא עניין יחסית שולי בספר-האופל וגם בכתבי הרמב"ן, ולא על הספירות הנני בא בטענות כלפי ספר האופל וכלפי הרמב"ן, אלא על-כך שספריהם גדושים בהשקפות מינות מתפסח ועד עזה, לדוגמה: בספר-האופל הבורא מתואר כבן אדם, וכחלק ממשפחה של ישויות אלוהיות בעלות גופות שמזדווגות זו עם זו – והתועבה הזו חמורה בהרבה מן ההזיות בעניין הספירות, שהרי מינות והגשמה חמורה בהרבה מעבודה-זרה, ואיני יודע מדוע כֹּה רבים נתקעו בעניין הזה של הספירות בעוד שניתן להוכיח את מינותו וטמטומו של ספר-האופל מצדדים כֹּה רבים. והוא הדין להרמב"ן, אין צורך להפליג לשאלת הספירות כדי להוכיח שהוא היה מין כעור וגמור, וכבר הוכחתי את מינותו ושנאתו היוקדת לדרך האמת, וכן את תעתועיו ונכלוליו בשלל מאמרים.


על-כל-פנים, ארבֵּל טוען לעיל "שהרמב"ן האמין בספירות, אבל [...] כתב בכמה מקומות שכל עבודה או פניה אליהם היא עבודה-זרה". ובכן, בורותו של ארבֵּל בדרך האמת פשוט בוקעת כטומאה רצוצה שעולה מן הקבר, שהרי לפי ארבֵּל הרמב"ן קובע שזה בסדר גמור להאמין בעבודה-זרה, כל האיסור הוא אך ורק לפנות אליה, ואין ספק שזו גם דעתו של ארבֵּל. אולם, ארבֵּל אינו יודע אפילו את הלכות עבודה-זרה היסודיות ביותר! ואיך אדם שאינו יודע את הלכות עבודה-זרה יכול להיות איש אמת? וכי איש אמת ידרוס בגסות את יסודות איסורי האלילות?


והנה לפניכם דברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה אפילו מבלי לעבדהּ, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא [והיא הציר המרכזי של כל התורה], שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


וראוי לצרף לזה גם את דברי רבנו במורה (ב, מז): "כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא [השקר, המינות והאלילות]". הייתכן שמפיץ שקר יהיה איש אמת?! "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים" (יר' ח).


ד. תולה קללתו באחרים


בהמשך דבריו לעיל, ארבֵּל פונה לעוד אחת משיטות המינים לתעתע בפתאים. ארבל טוען שמי שגרמו לכל המהומה הזו בייחוס הספירות להרמב"ן, הם "תלמידים טועים ומשובשים שבאו אחריו, הם שתלו בו בוקי סריקי". כלומר, הרמב"ן אינו עובד אלהים אחרים, כל מיני תלמידים טועים הם אלה שסילפו את דבריו והחליטו שהוא היה עובד לספירות. וכמה קל לתלות באחרים את מינותו של הרמב"ן, ובכל הדורות נהגו המינים לתלות את קללתם באחרים. אגב, גם בקרב הדרדעים האורתודוקסים משתמשים בהזיה הזו, שהרי הם טוענים שר' יחיא קאפח שגה בכתיבת ספרו "מלחמות השם", ומה שגרם לו לשגות ולכתבו היו "שועלים קטנים", וכו'.


ה. ארבל מעריץ את "כל רבותינו הראשונים"


בהמשך דבריו, ארבֵּל מוסיף להעריץ את הרמב"ן ואת כל המינים האורתודוקסים שהשחיתו את דתנו באלף השנים האחרונות, וכך הוא אומר לאקסלרוד: "היה לו לדעת כמה רב גובריה של הרמב"ן יחד עם כל רבותינו הראשונים בסברא ובשכל ישר, ומי כמוהם אמון על החובה לחשוב". חכמי ישראל הראשונים היו אנשים חושבים? בעלי שכל ישר? מהי השּׁוֹטוּת הזאת?! ודי לראות את תוכחותיו של רבנו כנגד גדולי-טחורי-האסלה (ראו: 'מלחמתו של רבנו בגדולי האסלה'), אפילו מבלי לעיין בהשקפותיהם הרצוצות, כדי להבין את עומק תהום כסילותם. ויש באתר אור הרמב"ם מאות רבות של מאמרים שמוכיחים את טמטומם המחריד והנגעל.


לאחר הדברים הללו ארבֵּל שוב מתנשא ואומר לאקסלרוד כך: "נראה לי מתוך לשונכם ומגוף הדברים שאינכם בקיאים דיו במשנת הראשונים". ובכן, מי שאינו בקי במשנת הראשונים הוא ארבֵּל הנבער, אשר מרומם ומעריץ מינים ארורים אף שהם עומדים למול עיניו וזועקים וצווחים לתוך אוזניו הערֵלות שהם מינים! "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


ו. ארבל מעריץ גם את המהר"ל המטורלל


בהמשך דבריו ארבֵּל טוען לזכותו של המהר"ל המטורלל הנערץ עליו, וקובע שהמטורלל האמין בספר-האופל רק בגלל שהוא סבר שספר-האופל אינו מטיף לעבוד את הספירות. ושתי השקפות רעות מאד עולות מדבריו של ארבֵּל: 1) הרעה היחידה בספר-האופל היא ענייני הספירות; 2) ניתן להכשיר את ספר-האופל! שהרי כל גדול-אסלה שיפרש את ענייני הספירות שבספר-האופל באופן שבו פירש המהר"ל המטורלל, ראוי להערצה ולרוממות, ואף חובה לנדות כל מי שמותח עליו ביקורת, ולקמן נראה שכך ארבל נוהג הלכה למעשה. קצרו של דבר, ארבֵּל פותח פתח למינים ואף מלמד אותם כיצד להכשיר את ספר-האופל וללמד עליו זכות.


והאמת? האמת היא שספר-האופל מלא וגדוש בהזיות פגאניות ובהשקפות מינות על כל צעד ושעל, וכל כולו נסוב סביב המאגיה המתועבת שהיא שורש לכל העבודה-הזרה! לפיכך, אין שום צורך לענייני הספירות כדי לקבוע שדינו לשׂריפה, כדין ספרי הברית החדשה. והמטורלל מפראג שהאמין שיש אמת בספר-האופל היה יותר תועה מן הבהמות, וגם ארבֵּל, אשר מדמה שחובה להעריץ ולרומם את המטורלל מפראג שהכשיר את ספר-האופל, לא רחוק ממנו.


והנה דבריו המקוממים של ארבֵּל בעניין טרלולו של המהר"ל: "גם המהר"ל, עם שהזכיר הזוהר [=עם שהאמין שספר האופל הוא אמת] זה משום שהבין דבריו שאינו מַפְנֶה לעבודת הספירות, כמבואר בכמה מקומות בספריו (והן אמת כי טעה בהבנת דברי הזוהר), והמהר"ל עצמו חרה אפו ב'מקובלים' כפי שאנו מכירים את משנתם היום, ובעת עוסקו ביסודות משנתם ובאמונתם קרא להם כופרים ומינים. כנראה שגם זה נעלם מכם, וגם זה מובא בספרִי כתב-יד".


ויש לחדד: אם לפי ארבֵּל המהר"ל המטורלל טעה בכוונת ספר-האופל, ומטרת ספר-האופל היא לעבוד את הספירות, איך יעלה על הדעת שהמהר"ל המטורלל היה גדול מגדולי ישראל? וכי מי שנכשל לזהות עבודה-זרה כעורה לספירות והִתעה רבים אחרי האופל – הוא אדם נבון? וכי הוא אדם שראוי ללמוד ממנו אמונות ודעות? והלא מדובר בכסיל גמור ומוחלט, וכאמור לא רק מצדדי הספירות כי מדובר בעניין שולי, אלא בעיוורונו הגמור לראות שספר-האופל הוא ספר מינות מובהק, ספר שמלא וגדוש במאגיה ובשיתוף, ואף בהגשמה גסה וישירה קמי שמיא.


וכי העובדה שהמהר"ל המטורלל "חרה אפו" ב"מקובלים" וקרא להם כופרים ומינים הופכת אותו לחכם? והלא הוא כסיל שמסוכן מאד לעם-ישראל, כמו ארבֵּל, שהרי מצד אחד המהר"ל המטורלל טוען שספר-האופל הוא אמת, ומצד שני הוא גוער במכשפים פגאניים – ודואליות מטורללת זו, כדואליותו של ארבֵּל המבלבֵּל, היא סכנה עצומה לדרך האמת, שהרי בדרך זו המהר"ל המטורלל וכן ארבֵּל המבלבֵּל, מפילים חללים רבים מקרב אנשי האמת: המהר"ל המטורלל הפיל חללים רבים לסטות אחרי תועבות ספר-האופל, ואילו ארבֵּל המבלבֵּל מפיל חללים מאנשי האמת לסטות ולהשתעבד לגדולי-האסלה וליהדות המינות האורתודוקסית. ועל הוכחותיו המאופסות אומר ארבֵּל: "כנראה שגם זה נעלם מכם, וגם זה מובא בספרי כת"י". ומי שנעלמה ממנו האמת הוא ארבֵּל המבלבֵּל, אשר מפיל חללים בפח היקוש של המינים.


ז. ארבל שולל עבודה-זרה רק כדי להטיף לעבודה-זרה אחרת


בהמשך דבריו ארבֵּל אומר כך: "אינני עוסק בהסוואות", כלומר הוא לא מגיש את דברי הרמב"ן ושאר המינים האורתודוקסים הראשונים מתוך מטרה להחריב את ספר-האופל, אלא מתוך ההזיה שמדובר בגדולי-תורה! והוי שוטה ייאמר לו, וכיצד אינו מבחין בכסילותם ובמינותם? כמו כן, גם אם הוא משקר וכן עוסק "בהסוואות", אסור לרומם מינים ארורים ואפילו במטרה לעקור את ספר-האופל, שהרי איך יעלה על הדעת לרומם עבודה-זרה אחת כדי לעקור עבודה-זרה אחרת? וּלְמה הדבר דומה? למי שיטיף לעבודת השמש במטרה לעקור את עבודת הירח. כך היא דרכו של ארבֵּל, אשר מבקש להעביר אותנו מעבודת האופל לעבודת האורתודוקסים הפגאניים, אשר רוצצו במגפיים מסומרים את יסודות דתנו המחשבתיים וההלכתיים.


יתר-על-כן, אפילו להשתמש בסתם ראיה שקרית כדי להוכיח טענת אמת – אסור, כלומר אם ארבֵּל האמין בהבלים שהוא פלט מפיו, הרי שהוא חשוד על המינות ועל השּׁוֹטוּת; ואם הוא רומם את המינים ולבו בל עמו, הרי שהוא חוטא בדברי שקר מתועבים, ולעולם יהיו פיו ולבו של האדם שווים. ויתרה מזאת, אסור להוכיח דבר-אמת בדברי-שקר, כי לא רק שאנו חוטאים בדברי-שקר אלא שאנו גם מחלישים את האמת בכך, וכדברי רבנו במורה-הנבוכים (ב, טז):


"ומה שהאדם טוען שהוא הוכיח שאלה מסוימת בהטעיות, הרי לדעתי אינו מחזק אמיתת אותה הבעיה, אלא מחלישהּ וגורם להכחישהּ, כי כאשר יתברר ביטול אותן הראיות תיחלש הנפש מלאמת את אותו הדבר [=את אותו דבר-האמת] שהובאו עליו הראיות".


קצרו של דבר, ארבֵּל עושה נזק גדול לדרך-האמת בכך שהוא מֵחַד, מתיימר להתנער מספר-האופל וההנאה מדברי-תורה, ומאידך מחדיר לשומעי לקחו את כל הזיותיה של יהדות המינות האורתודוקסית. בדרך זו ארבֵּל מצליח לחדור לשורות אנשי האמת, ומסית ומדיח אותם לעבוד ולהעריץ את גדולי-האסלה, אשר כולם ללא יוצא מן הכלל אוכלין מן התורה. ואיך ייתכן שהוא אוסר ליהנות מדברי תורה ויחד-עם-זאת מרומם את המינים שהפכו את דתנו לנצרות?


ח. הערצתו של ארבֵּל למינים לא נותנת לו מנוח


לאחר זמן מה, ארבֵּל הוסיף וכתב לאקסלרוד תשובה נוספת, וזה לשונו:


"תוספת לדבריי הראשונים. כל היום לא מצאתי מרגוע לנפשי והבהילוני רעיוניי על ביזיון הרמב"ן והמהר"ל [המטורלל] (ששכחתי משום מה להזכירו בתוך דבריי הראשונים), חשבתי בתחילה ללמד זכות עליכם כמו שכתבתי, אבל מצאתי עצמי מתייסר בצער גדול (ולא כאשר חשבתי בתחילה לסבול קמעא את טעותכם) ונקפני ליבי כולי יומא, איך הגענו למצב כי תלמידים קטנים בני דורנו [על סמך מה הוא קובע שהם קטנים?] נותנים דרור ללשונם נגד דברי גדולים שקדמו להם, שֶׁזַּרתם עבה ממתנם אלף מונים ויותר. אין זו כי אם אפיקורתא".


תחילה אעיר על שחץ לשונו, שהרי הוא מחליט באופן שרירותי ביותר שאקסלרוד וחבריו הם "תלמידים קטנים [...] שֶׁזַּרתם [של הגדולים המדומיינים שלו] עבה ממתנם אלף מונים ויותר. אין זו כי אם אפיקורתא". ועל סמך מה הוא קובע שהם קטנים? וכי הוא שולל באופן ענייני איזו טענה שהם טענו? אלא, קביעתו נסמכת על הערצת-מינות עיוורת להרמב"ן הארור ולדומיו.


כלומר, מתוך זעקת ההתחסדות הגדולה של ארבֵּל כנגד אקסלרוד, ומתוך זעזועו העמוק של ארבֵּל על דברי אקסלרוד כנגד הרמב"ן שוחר המאגיה הפגאנית, וכנגד המהר"ל המטורלל שהאמין שספר-האופל הוא ספר אמת – מתוך חרדתו הגדולה של ארבֵּל המבלבֵּל קמה ניצבה ועולה ללב השמים אהבתו העצומה של ארבֵּל למינים ולכופרים! ארבֵּל משועבד אפוא לכסילים ולתועים ולמתעתעים אשר הִתעו את עמֵּנו אחרי ההבל, הוא דן אותם לכף זכות אף שמדובר בשגיאות שנוגעות להשקפות מינות ומדוחים, ואף מפיץ את הזיותיהם ומעריץ ומרומם את דמותם, כלומר ארבֵּל מנציח את שקיעתו של עמֵּנו בהבלי יהדות המינות האירופית.


כמו כן, סגנון לשונו השחצני והמתחסד תואם לסגנונם של המינים, ובלשונו הוא חושף שתי השקפות אורתודוקסיות פגאניות שהוממות את מוחו: הראשונה, לא תוכן הדברים הוא הקובע אלא גדוּלת האומר, ובמלים אחרות לא "קבל האמת ממי שאמרו" אלא "קבל השקר מן האליל שאמרו", וזו סכלות גמורה והשקפה שעליה מושתתת כל היהדות האורתודוקסית; והשנייה, כל מי שכופר בגדולי-האסלה הכסילים הוא באופן מיידי כופר ואפיקורוס. ודי בשתי ההשקפות האורתודוקסיות הללו כדי להוכיח שמדובר בכומר אורתודוקסי פגאני שמתעה אחרי ההבל.


וכבר הרחבתי בשתי ההשקפות הללו בשלל מאמרים, ראו לדוגמה: "מי גדול ממי?".


ח. ארבֵּל מייחל שיהיה לוֹ ולוּ קורטוב מיראת השמים של המינים


ארבל מוסיף להתגולל בקיאו, והנה המשך דבריו לאקסלרוד:


"ועתה אני אומר, כי אף כי חשבת ש[הרמב"ן] היה מקובל כמקובלים האידנא שעבודתם היא עבודה-זרה, הרבה היה לך להיזהר בלשונך, ואף כי [גדולי האסלה כמו הרמב"ן] טעו לדעתך בדברים שברומו של עולם, הרי לא מזדון ליבם עשו כן, ולוואי והיה לנו קורטוב מיראתם".


כלומר, לפי ארבֵּל גם אם עומד לפנינו מין גמור וכעור עלינו "להיזהר בלשוננו", וגם אם יהיה ברור כשמש במדבר ציה שהוא מין וכופר ואפיקורוס, עלינו לדון אותו לכף זכות ש"לא מזדון ליבו עשה כן". ויתרה מזאת, עלינו להתבטל לפני המינים, שהרי ארבֵּל מרומם אותם בהערצה בלתי נתפשׂת ואומר: "ולוואי והיה לנו קורטוב מיראתם". ודבריו אלה של ארבֵּל מעידים על בורות מוחלטת בהלכות התורה-שבעל-פה בענייני המינים וביחס הנכון כלפיהם (ראו: 'כל המינים כרגע יאבדו'), וכן על אהבה והערצה רבה ועצומה כלפיהם! ורק מי ששקע במינות יעז לומר שחובה להתבטל לפני המינים ולייחל שיהיה לוֹ ולוּ קורטוב מיראת-השמים שלהם!


ועל האיסור החמור לדון לכף זכות את התועים בהשקפות מינות, ראו בסדרת המאמרים על רש"י, חלק א, בפרק ב. אך ארבֵּל לא ידע ולא יבין, חכם הוא בעיניו אך ריק מדעת אלהים.


לאור הערצתו של ארבֵּל למינים ולכופרים נראה שארבל נלחם על "נתח שוק", שהרי מצד אחד הוא מגנה את המקובלים של ימינו שלדעתו הם עובדי אלילים, אך מאידך הוא מרומם את גדולי תורת המינות האורתודוקסית. כלומר, במלחמה שבין החסידים לליטאים ארבֵּל מטיף לעבודת הליטאים. וכך נהגו עובדי העבודה-הזרה הקדמונים והעכשוויים, כולם שׂוֹטמים ומסיתים כנגד האלילות שמתחרה עמם, כדי לחתוך לעצמם נתח גדול יותר מעוגת התאוות והתועבות.


ט. ארבֵּל המבלבֵּל – מתופשׂי אגדות חז"ל כפשוטן


בהמשך דבריו ארבֵּל מוסיף וטוען שגם חכמי התלמוד רוממו את המינים, והנה דבריו:


"ועוד, דלא עדיפי [כלומר, כפירתו של הרמב"ן ודומיו אינה גרועה] ממה דכפר [אלישע] אחר, ואף-על-פי-כן, חבריו תלמידי החכמים חיפשו להיטיב עימו, והביאו בשתיקה דברי בתו 'זכור לתורתו ואל תזכור למעשיו' (חגיגה טו ע"ב), ואם כן, לא הייתה צריכה טעותו [=מינותו!] לאבד אהבתך והערכתך לגדולת תורתו, והיה לך לנקוט בלשון של זהורית כלפי טעותו".


ושוב ארבֵּל מתגולל בסכלותו, כי חכמים הם אלה שקבעו שדינם של המינים מורידין ולא מעלין, ושהמינים גרועים מן הגויים עובדי האלילים, וביחס למינים אין צורך לא בעדים ולא בהתראה אלא כל הזריז להורגן עושה מצוה גדולה והסיר מכשול, ואילו הגויים עובדי האלילים אסור להורגן אלא בדיינים ובעד אחד ולא בעדות אשה וכו', והרחבתי בעניין זה במאמר שצוין לעיל. ומה בעצם ארבֵּל עושה בדבריו האחרונים? ובכן, כמנהג המינים האורתודוקסים ארבל דורס את הלכות התורה-שבעל-פה, ובוחר לו מדרש שאותו הוא מעקם ומעוות כדי להעמיד את סכלותו ורשעותו ומינותו, ובנדון דידן בחר לו ארבל באגדה מתגלגלת בעניינו של אלישע אחֵר. על-סמך האגדה הזו ארבֵּל טוען ש"תלמידי החכמים חיפשו להיטיב עמו", ומי שמעיין באגדה שם יבין שארבֵּל המבלבֵּל הוא גם מתופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן, ואין להתפלא על-כך, שהרי תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא מסממניהם המובהקים של המינים, כרש"י והרמב"ן.


ומה נאמר באגדה שם על אלישע אחֵר? ובכן, תוארו בה בין השאר: עליית עשן מקברו של אלישע אחֵר במשך מאות שנים; שריפתו של אלישע במשׂרפות אש בגיהינום כהזיית הנצרות; מציאותו של שומר בפתח הגיהינום כהזיות העמים עובדי האלילים הקדמונים, שקברום עם ממונם כדי לשחד את שומר הפתח שיאפשר להם לעבור לעולם-הבא (שאותו ציירו כעולם של הנאות גופניות); כוחו הדמיוני של רבי להתגבר על שומר הפתח ולהוציא את אלישע מן הגיהינום, דהיינו להתגבר על דינו של בורא-עולם ולהעביר את אלישע אחֵר לעולם-הבא.


נמצא, שהעניינים שנזכרו בפשט האגדה שם הם בגדר הזיות מאגיות-פגאניות נחותות ביותר. כלומר, ברור לכל בר-דעת שאין להבין את האגדה הזו כפשוטה, וכל-שכן שאין לצטט מפשטיה ראיות ולהחדירן לתוך דיונים שעוסקים ביסודות דתנו! וכל העושה כן משחית את יסודות דתנו שנחקקו כנגד המינות והאלילות! והנה לפניכם דברי רבנו בעניין המפקפק והמסתפק ביסודות דתנו, כל-שכן מי שמשחית ומרוצץ אותם במגפיים מסומרים בתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן:


"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


קצרו של דבר, ארבֵּל הולך בדרך המינים בראותו בפשטי האגדות מקור להפקת השקפות עולם בסיסיות שקשורות ליסודות דתנו, וזו אחת מן הדרכים המרכזיות שבהן המינים האורתודוקסים החריבו את דתנו, ובעניין זה ראו: "תפישת אגדות חז"ל כפשוטן – חורבן הדת". וראו נא מקצת מדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק: "וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה", וגורמים שייאמר עלינו: "רק עם סכל ונבל" וכו'.


י. "זכור לתורתו ואל תזכור למעשיו"


ועתה אוסיף הבהרה: לעיל התייחסתי בקיצור נמרץ לאגדה על אלישע אחֵר, וזאת מפני שכבר הרחבתי בה במאמר: "עילוי נשמות – הזיית מינות אורתודוקסית" (בפרק ח). ברם, יש קטע קצר בסופה של האגדה שלא התייחסתי אליו מפני שהוא לא נוגע באופן ישיר לעניין עילויי הנשמות, ועתה אוסיף ואתייחס גם אליו, מפני שארבֵּל המבלבֵּל נסמך עליו כדי לתעתע.


ובכן, בסוף האגדה על אלישע אחֵר נאמר כך (חגיגה טו ע"ב):


"בתו של אחֵר אתיא לקמיה דרבי, אמרה ליה: רבי, פרנסני. אמר לה: בת מי את? אמרה לו: בתו של אחֵר אני. אמר לה: עדיין יש מזרעו בעולם? והא כתיב [איוב יח, יט]: 'לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ וְאֵין שָׂרִיד בִּמְגוּרָיו'! אמרה לו: זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו. מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי. בכה ואמר רבי: ומה למתגנין בתורה כך, למשתבחין בה על אחת כמה וכמה".


כיצד אפוא יש להבין את האגדה הזו? ובכן, מטרת הקטע הזה שראינו מסוף האגדה הוא כמטרת כל האגדה המתגלגלת הזו כולה, וכבר הראיתי במאמר שצוין, שכל מטרת האגדה היא לרומם את התורה ולומדיה, ולהנחיל את ההשקפה שזכות לימוד התורה גדולה ורבה. וזו גם מטרת המשך האגדה וסופה שהעתקתי לעיל, דהיינו לרומם את מעלת התורה. ובדרך-כלל המסר המרכזי של המדרשים והאגדות מובא במשפט אחד בסוף האגדה או בתחילתה.


זאת ועוד, נראה לי שיש עניין נוסף שניתן ללמוד מאגדה זו: מתוך קטע האגדה שצוטט עולה שהייתה לאלישע אחֵר תקופת כשרות (ולמרות זאת חכמים גינו אותו בכל פעם שהזכירוהו וקראוהו 'אחֵר', כמו 'דבר אחר' דהיינו חזיר), והואיל והייתה לאלישע אחֵר תקופת כשרות, נאמר במדרש שיש לזכור את תורתו של אלישע אחֵר: "זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו". כלומר, במקומות שבהם אלישע אחֵר אמר דבר-אמת בתקופת כשרותו, חכמים קיבלו את דבריו בתנאי שיצוין באופן מפורש גינוי חריף לאלישע אחֵר, ולכן חכמים דקדקו לכנותו בשם "אחֵר".


כלומר, חכמים ביקשו ללמד את אנשי האמת על חשיבות הכלל "קבל האמת ממי שאמרו", והואיל והייתה לאלישע אחֵר תקופת כשרות, והואיל ונאמרו משמו כמה דברי אמת, חכמים לא ביטלום ולא מחקום, אלא השאירום תוך גינוי חריף וחד-משמעי, גינוי חמור לדיראון עולם. ברם, המקרה של אלישע אחֵר הוא מקרה יוצא דופן, גם מפני שהייתה לאלישע אחֵר תקופת כשרות, גם מפני שלא היה חשש שמא השקפות המינות שלו יפעפעו ויחדרו, שהרי הוא התפרסם במינותו בכל ישראל ולא תעתע והתחזה לגדול-תורה כמנהג גדולי-האסלה, וגם מפני שחכמים הקפידו לגנותו בחומרה ובאופן עקבי. ברם, להלכה לדורות נפסק, שיש למחות כל זֵכר למינים ולמעשיהם וכמו שנקבע בתפילה: "כל המינים כרגע יאבדו" (וראו במאמר: 'כל המינים כרגע יאבדו'), כי חכמים הבינו, שרובם המוחץ והמוחלט של המינים מעולם לא הלכו בדרכי ישרים, וכן שרבים מהם מתחזים לאנשי אמת וצדק ומתעתעים ומכשילים את עמֵּנו – וכמו שאנו רואים בימינו כיצד גדולי-האסלה השחיתו כליל את דתנו והפכוה לדת פגאנית פרו-נוצרית נחותה.


קצרו של דבר, אלישע אחֵר התפרסם במינותו ולכן היה בכוחם של חכמים לברור את הבר מן התבן, אך ביחס לשאר המינים המתחזים לאנשי אמת שבכל דור ודור, אין סכנה גדולה מהם. ולכן שגה ארבל באמרוֹ שהרמב"ן אינו גרוע מאלישע אחֵר (לדעת הסוברים שהוא עבד עבודה-זרה, שהרי לדעת ארבֵּל הרמב"ן הוא גדול עולם), מפני שהמינים המתחזים לגדולי-תורה הם הגרועים והמסוכנים ביותר לעם-ישראל – והרבה יותר מאלישע אחֵר, שהרי אלישע אחֵר הזיק בעיקר לעצמו, ואילו המינים האורתודוקסים מחריבים את דתנו ועמֵּנו ובית תפארתנו, ואף גררו את עם-ישראל לייסורי גלות מפרכים ומחרידים ששיאם היה בשואת אירופה המזוויעה.


יא. וכי ראוי להביא ראיה שחובה לכבד את המינים מהלכות כיבוד החכמים?


בהמשך דבריו של ארבֵּל המתעתע, הוא אומר לאקסלרוד כך: "ואם חסיד הרמב"ם אתה, כל-שכן שראוי לך לשים עטרה לראשך מה שכתב הרב בתשובה (סימן שכג) [בעניין מלמד שביקש להורות תורה במקום שבו יש מורה הוראה] הרי התכלית המושגת מתלמוד תורה היא יראת שמים וכו', ואמרו בעלי הקבלה ז"ל את ה' אלוהיך תירא לרבות תלמידי חכמים וכו'".


ואיזו ראיה יש בדבריו של ארבֵּל מן המקורות הללו? וכי יש מחלוקת בעניין חשיבותה של יראת שמים? וכי יש מחלוקת שיש לכבד ולהוקיר את תלמידי החכמים האמיתיים אנשי האמת? ומה שייך עניין זה למינים ולכופרים שהשחיתו את דתנו והִתעו את עמֵּנו אחרי ההבל? אלא ברור, שהרמב"ן הוא תלמיד חכמים גדול מאד לפי ארבֵּל הטמבל, ובכל דבריו הוא לא מביא אפילו ריח של ראיה לכך שהרמב"ן היה אדם כשר, הוא פשוט החליט באופן אורתודוקסי פגאני ושרירותי שהרמב"ן היה גדול תורה, ושחייבים לכבדו ולהוקירו. קצרו של דבר, ארבֵּל שוב מתעתע, הוא מתעלם ומתחמק מעצם הדיון בשאלת כשרותו של הרמב"ן וגוער באקסלרוד באופנים חמורים מאד, כאילו אין שום שאלה בעניין כשרותו של הרמב"ן! וזו דרכם של עובדי האלילים, לאטום את אוזניהם ולעצום את עיניהם, ולדבוק בכפייתיוּת בהזיותיהם הרעועות.


בהמשך דבריו ארבל מביא עוד ראיה לכך שאקסלרוד שוגה ביחסו להרמב"ן, ושמא תאמרו ואולי סוף-סוף ארבל יתייחס באופן ענייני ואמיתי לשלל הראיות שכנגד הרמב"ן? ובכן, צפויה לכם אכזבה, כי ארבֵּל הטמבל שוב מביא ראיה שנוגעת לתלמידי חכמים ולא למינים ולכופרים, והנה דבריו: "ואמר רבא בשבת (קיט ע"א) תיתי לי דכי אתי צורבא מרבנן לדינא לא מזגינא ריש אבי סדיא כמה דלא מהפכינן בזכותיה וכו' עיי"ש ודו"ק". ובכן, כל מה שרבא אומר הינו, שהוא מהפֵּך בזכותו של תלמיד חכמים שבא אליו לדין, ומה הקשר להרמב"ן?! ולמה הדבר דומה? לדיון שנערוך עתה באלישע אחֵר או בישו או במוחמד המשוגע, ונביא ראיה לכך שחובה לכבד ולהוקיר אותם מהלכות תלמוד תורה בעניין חובת הכבוד לרבו המובהק! מהי השּׁוֹטוּת הזו?!


יתר-על-כן, ראינו לעיל בהקדמת מאמר זה, שכמו שיש חובה לדון אדם כשר לכף זכות, כך חובה לדון אדם רשע לכף חובה, ואפילו שהאפשרות שכוונתו לרעה באותו מעשה מסוים היא אחת לאלף – עדיין חובה לדון אותו לכף חובה ולחשוד בו שכוונתו לרעה, וזו דרך האמת. כל-שכן הרמב"ן ודומיו אשר הוּכח בעשרות רבות של ראיות ובשלל מאמרים שהוא היה מין וכופר ואפיקורוס, ושנא שנאה יוקדת את דרך האמת, ואף חיבל קשות במשנת חז"ל והרמב"ם, ואף החדיר את המאגיה הפגאנית לליבו של עם-ישראל, ואף הכשיל והִתעה רבים אחרי ההבל.


אגב, בהמשך הגמרא שארבֵּל מצטט, מובאת דעה הפוכה מדעתו של רבא, ונראה שדווקא היא זו שנפסקה להלכה, שהרי אסור לדיין לדון בעל-דין שיש לו רגש כלפיו, וכך נאמר שם: "אמר מר בר רב אשי: פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא. מאי טעמא? דחביב עלי כגופאי, ואין אדם רואה חובה לעצמו". קצרו של דבר, מה ראה ארבֵּל להעדיף את דברי רבא מדברי מר בר רב אשי? וכל-שכן שדבריו של רבא לא נפסקו להלכה, אלא נראים דבריו של מר בר רב אשי.


יב. ארבֵּל המבלבֵּל מאשים את הפילוסופים בטיפשותו של אלילו


בהמשך דבריו ארבֵּל המבלבֵּל מתפתל מאד לדון לכף זכות את הרמב"ן המאגיקון, וזה לשונו: "ובאמת שלא טעה הרמב"ן בעבודה-זרה, אלא באמונת הספירות, שאינה עניין לעבודה-זרה כמו שאנו מאריכים, ולא הגיע לאמונה זו מחמת הכרחי הפילוסופים שהעתיקו המקובלים שיוצא מהם כפירה בעיקרי אמונה, ואף כי טעה באמונת הספירות לענ"ד, מיהו אינו עניין כלל לעבודה-זרה. ואף שביארתי כן בתחילה, ראיתי לחזור ולהזכיר כן. אברהם ארבל ס"ט".


ובכן, מה ניתן להבין מדבריו המתפתלים הללו? 1) הרמב"ן לא טעה בעבודה-זרה – והואיל ולקמן נראה שארבֵּל מתרברב בכך שהוא בקי בכתבי הרמב"ן, איני יודע איך הוא לא ראה ולא זיהה את סטייתו של הרמב"ן אחרי המאגיה ואחרי ההזיות הפגאניות? והנה לפניכם דברי רבנו בעניין הוזי ההזיות שנדמה להם שהם גדולי תורה, אשר סברו שיש אמת בהבלי המאגיה:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בסוף פרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


מהלכות עבודה-זרה לעיל אנו לומדים, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיוּת.


והנה לפניכם גם דברי רבנו בצוואתו למורה בעניין הוזי ההזיות המאגיות:


"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


2) הרמב"ן האמין בקיומן של ספירות פגאניות, ואין בעצם אמונתו בספירות פגאניות מתועבות שום גנאי ושום פגם, הואיל והוא לא עבד אותן ולא פנה אליהן. כלומר, לפי ארבֵּל הטמבל מותר להאמין בעבודה-זרה שהיא אמת. וכבר הרחבתי לעיל בעניין החירוף והגידוף הזה.


3) מי שגרמו להרמב"ן להאמין שהספירות הפגאניות הן אמת הם הפילוסופים, "שיוצא מהם [דהיינו מהפילוסופים] כפירה בעיקרי אמונה". מן האשמה ההזויה הזו שארבֵּל הטמבל משליך על הפילוסופים עולָה השקפת מינות אורתודוקסית נוספת: שנאת המדע והפילוסופיה, וגם זו מן המפורסמות אצל האורתודוקסים, שהרי מטרתם להנציח את הבערות והסכלות כדי שצאן מרעיתם ילך אחריהם כצאן לטבח יובל, ולכן תמצאום צועקים וצווחים כנגד לימודי המדעים. וגם בעניין זה הרחבתי במאמרים רבים, ראו לדוגמה: "לימודי ליבה – הלב של עם-ישראל".


4) מדברי ארבל עולה שהוא ממתעבי הפילוסופים והפילוסופיה, ובכן, ככל שהאדם מתרחק מן הפילוסופיה, כך הוא מתדרדר מטה-מטה במדרון הסכלות, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, כט):


"וכן הזכירו בספריהם [עובדי העבודה-הזרה מאומת ה'צאבה'] [...] וסיפרו מה שסיפרו [...] ומשקרים שקרים מצחיקים מאוד [=סיפורי 'נסים ונפלאות'], המורים על חוסר דעת חמור, ועל שהם היו הרחוקים ביותר בבני אדם מן הפילוסופיה, ושהם היו בתכלית הסכלות".


קצרו של דבר, ארבֵּל המבלבֵּל הינו כומר אורתודוקסי שפל אשר מסוכן מאד לדרך האמת.


יג. תשובתו של אקסלרוד לארבֵּל


לאחר כל הדברים שכתב ארבֵּל לאקסלרוד, אקסלרוד השיב לו כך:


"התרשמתי מדבריך כי לדעתך אם הרמב"ן האמין בספירות אך גינה עבודתם אז הכל בסדר [וכבר התייחסתי לעניין זה לעיל; בהמשך דבריו, אקסלרוד מביא ראיה ממשנה:] ברכות (ה, ג): 'האומר [...] מודים-מודים משתקין אותו' [והוא מסביר:] בעניין אמונת יחיד חז"ל ציוו להתרחק מצל של מראית עין [וכן פוסק רבנו בהלכות תפילה (ט, ד)]. אמונת הספירות היא הרבה מעבר מחשש ממשי לריבוי רשויות [כמו במשנה]. מעבר לכך הוא האמין בכשפים".


כוונתו של אקסלרוד היא שבדברים קלים מאד חכמים הזהירו מפני המינות, ויש ללמוד מכך לדברים החמורים, כגון הזיית הספירות הפגאנית אשר מובילה באופן וודאִי לשיתוף ולמינות. ושימו לב עד כמה נזהרו חז"ל מפני המינות, וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות תפילה (י, ג):


"שליח ציבור שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל, ושהה שעה [=זמן מה שיש בו כבר טורח ציבור] – יעמוד אחר תחתיו. ואם טעה בברכת המינים – אין ממתינין לו, אלא מיד יעמוד אחר תחתיו שמא מינות נזרקה בו, והוא שלא התחיל בה" וכו'.


אקסלרוד ממשיך בתשובתו וכך הוא אומר לארבֵּל המתעתע: "לדעתי אני הרשיתי לעצמי לשון הרבה פחות ביקורתית מזו של הרמב"ן כלפי הרמב"ם ואחרים, כך שהיה לי ממי ללמוד". ברם, כמובן שארבֵּל לא יקבל את התנצלותו זו של אקסלרוד, שהרי אקסלרוד קטן מאד בעיני ארבֵּל וכפי שעוד נראה לקמן, ולכן אין לו שום הצדקה אפילו להעלות שאלות אשר עלולות לפגום במשהו בכבודו הפגאני של אלילו. ובסוף דבריו, אקסלרוד פונה לארבֵּל, וזה לשונו:


"בוא נעשה את זה יותר פשוט – תביא לי דוגמה אחת, רק אחת מדבריו אשר הבהיר לך עניין כלשהו מדבר ה', משהו שאמרת או! ראיתי אור! משהו שאילולי דברי הרמב"ן היית נשאר נבוך – הלא אמרת 'תלמיד חכם גדול בכל הדורות'. מקווה שהתכוונת אחר משה רבנו, או שלא?".


ובכן, אקסלרוד מצביע בדבריו על נקודה חשובה מאד, וייתכן שהיא גם הנקודה המרכזית בכל דבריו העלובים והנבובים של ארבֵּל: משום מה ארבֵּל פוטר את עצמו לחלוטין מלעסוק בשאלה האם הרמב"ן אכן היה חכם או כסיל? הוא מתעלם מכל ראיה או שאלה או תמיהה ומתייחס להזייתו לפיה הרמב"ן היה גדול בתורה, כאילו מדובר ביסוד מיסודות הדת! כאילו מדובר במסורת תורה-שבעל-פה שעברה איש-מפי-איש עד משה רבנו בהר סיני! ולכן ארבֵּל אינו משיב לאקסלרוד באופן ענייני ולוּ על אחת מטענותיו וראיותיו, אלא, ארבֵּל קופץ לקבוע באופן אורתודוקסי שרירותי כמנהג המינים גסי הרוח, שאקסלרוד הוא אפיקורוס שחייב נידוי:


"אפיקורוס. אתה חייב נידוי. מוטב תְּרַתֵּךְ [אקסלרוד הוא רַתָּךְ במקצועו למיטב ידיעתי] ותניח את התורה לבעלי החכמה והיראה, לך אין חלק בתורה ולא בעולם הבא!".


התעלמותו הגסה של ארבֵּל מן השאלה: האם הרמב"ן אכן היה חכם או מין ואפיקורוס? וזאת למרות שהוא מודה שהרמב"ן שגה שגיאה חמורה והאמין שיש אמת בעבודה-זרה, וזאת למרות שלפי טענתו הוא בקי מאד בכתבי הרמב"ן, מעידה על עבודה-זרה שפשׂתה בקרבו – וזוהי דרכם של כומרי העבודה-הזרה: להחדיר השקפות באופן שרירותי ובריוני, ולתקוף באופן עיוור כל מי שמבקש לערער או לבחון את ההשקפות הללו מבחינה מדעית ומחשבתית.


כמו כן, חוסר יכולתו להתמודד מבחינה עניינית עם טענותיו של אקסלרוד, וכן עיוורונו מלראות נכוחה את מאות המקומות בכתבי הרמב"ן שמוכיחים את מינותו – מעידים כאלף עדים על כסילות פגאנית עמוקה, וכן ששיטתו של ארבֵּל לתקוף את אלילות ספר-האופל והמקובלים, נובעת מתוך השאיפה להסית את הפתאים מעבודה-זרה אחת לעבודה-זרה אחרת, ותו לא: מעבודת המקובלים הזימתיים והכעורים, לעבודת הצלמים האורתודוקסים המתועבים.


יד. האמנם ארבֵּל אינו אוכל מן התורה?


מדבריו האחרונים של ארבֵּל עולה גם זלזול חמור במלאכה ובפרנסה: "מוטב תְּרַתֵּךְ ותניח את התורה לבעלי החכמה והיראה", ובמלים אחרות, עדיף שתעסוק במלאכה מאשר תעסוק בתורת אפֵיקוֹרוֹסוּתְךָ... וכדי להבין את זלזולו של ארבל במלאכה תחילה עלינו ללמוד את שתי המשמעויות המרכזיות של המילה "עדיף", וכך נאמר בפירושה ב"מילון ספיר" שברשת:


"1) עדיף – שֶיֵש לו יִתרון (על אַחֵר), רָצוּי יותר; 2) טוב יותר מ-, מוּבחר: חכם עדיף מנביא (ב"ב יב ע"א); כבוד תורה עדיף (הלכות עדות א, ב) [ושם דובר על חכם גדול לעומת בית-דין שקטן ממנו בחכמה]; עדיפה תכנית ב על תכנית א [שאר המשמעויות אינן נוגעות לענייננו]".


משתי המשמעויות הללו ומן הדוגמות שהובאו בביאורן עולה באופן ברור, שהמילה "עדיף" מבטאת עדיפות בין שני עניינים אשר דומים זה לזה! כגון בין שני בני אדם שיש לאחד יתרון על-פני חברו, או בין שני עניינים רצויים וחיוביים שהאחד רצוי יותר מחברו, או בין שני עניינים טובים שהאחד טוב יותר מחברו, או בין שני עניינים מובחרים שהאחד מובחר מחברו, וכו'.


ארבֵּל משתמש במילה מוטב-עדיף אשר מלמדת על יחס קרוב בין שני עניינים שדומים זה לזה: האחד הוא עשיית המלאכה של אקסלרוד, והשני הוא לימוד תורת-האפיקורוסות של אקסלרוד (לפי דמיונו של ארבֵּל שרואה באקסלרוד אפיקורוס). נמצא, שארבֵּל רואה בעשיית המלאכה עניין שקרוב מאד לאפיקורוסות וכפירה! מדברי ארבֵּל עולה אפוא, שהוא בז למלאכתו של אקסלרוד, שהרי ארבֵּל מטיח בו שעדיף לו לעסוק ברתָּכות מאשר לשגות באפיקורוסות!


דבריו המזלזלים מסגירים את בורותו בהלכה, מעידים על פגם מידותי ומוסרי, ובנוסף לכך גם מטילים צל כבד על הצהרתו שהוא אינו אוכל מן התורה – שהרי אדם ירא-שמים שעובד לפרנסתו לא יעז לזלזל ולבוז למלאכתו-לפרנסתו של איש אחר, מפני שהוא מבין היטב כמה מסירות ויראת-שמים דרושות לכל עבודה ומלאכה מכל סוג שהוא, כמה יש להשקיע בה, וכמה היא מרוממת את נפש האדם ליראת-שמים אמיתית וכדברי משיח ה', ושימו לב כיצד דוד המלך קושר בין יראת-שמים והליכה בדרכי ה' למלאכה: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא יְיָ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו [...] יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ [...] הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ" (תה' קכח).


ובמסכת ברכות (ח ע"א) נאמר: "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא-שמים, דאלו גבי ירא-שמים כתיב: 'אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְיָ' [תה' קיב, א], ואלו גבי נהנה מיגיע-כפו נאמר: '[יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל] אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [שם קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה וטוב לך לעולם-הבא".


קצרו של דבר, זלזולו המשתמע של ארבֵּל מעיד על שקיעתו בהזיות האורתודוקסים אשר אוכלים מן התורה. כי רק מי שאוכל מן התורה יעז לזלזל במלאכה. והנה לפניכם דברי חכמים בעניין המלאכה, תחילה מהלכות תלמוד תורה (ג, יא), ולאחריה מסוף הלכות מתנות עניים:


[יא] "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב [המלאכה היא מן המעלות המובילות לאושר ולשמחה ולחיי העולם-הבא!]".


[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".


[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ [=ביקשו] מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".


[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול [דהיינו מי שיש לו כוח לעבוד ולהתפרנס והוא מתעצל לעבוד, או שיש לו ממון ועינו צרה בממונו להוציאו לצרכיו, ובמלים אחרות, כל מי שאינו עני זקן ערירי וחלש או חולה ומיוסר] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין [כלומר רק לעניים כאלה מותר ליטול], ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".


[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]".


וכן פוסק רבנו בסוף הלכות זכייה ומתנה:


"הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר: 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' [מש' טו, כז]".


יה. פנייה נוספת לארבֵּל המבלבֵּל


חברי נאור טויטו ראה את חילופי הדברים שבין אקסלרוד לארבֵּל, ושלח לו מכתב במייל:


לאחרונה יצא לי לשמוע קצת משיעוריו של כבודו ונהניתי עד מאד. בנוסף, הבנתי דרך חבר שכבודו אינו מקבל את הזוהר ואף מניח תפילין בחול המועד, ושמחתי על-כך מאד, ואשרינו שנותרו עוד שרידים ליראי ה' אמיתיים ונבונים בימינו. כמו כן, אותו חבר העביר לי שיחה מקבוצה שלהם בווטסאפ, שיחה בינך לבין דוד שאיני מכירו באופן אישי. אולם הבנתי שכינית אותו 'אפיקורוס', מסתמא על-כך שנשמע מדבריו שמזלזל בכבוד תלמיד חכמים, הלא הוא הרמב"ן, ומובן מדבריך שהנך מעריכו מאוד ומחשיבו לתלמיד חכם גדול בכל הדורות.


ורציתי לחדד נקודה זו מול כבודו, שכן איני מבין על-פי אילו קריטריונים קובע כבודו שאדם כזה או אחר נחשב בגדר "חכם עצום" או "תלמיד חכמים גדול", אולי על-פי שמו ושמעו שיצאו בעולם, או אולי על-פי ריבוי ספריו וכתביו... איני יודע. אך לכאורה ראוי לעיין היטב ולבדוק את כל דעותיו והשקפותיו של אותו אדם. והנה, בכתבי הרמב"ן מצינו טעויות קשות והשקפות זרות רבות מספור. מלבד העובדה שטעה לחשוב שה"קבלה" היא תורת הסוד של היהדות. ומלבד העובדה שהיה מראשוני המקובלים שגרמו לעם ישראל לטעות אחרי הבלי הקבלה במשך הדורות שאחריו. אשמח אם כבודו יעיין בסדרת המאמרים: "הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן!" שכתב חברי בנוגע להשקפות הרמב"ן, ולאחר מכן יכתוב לי חוות דעתו.


בתודה והערכה רבה. עד כאן דבריו של טויטו ומכאן תשובתו של ארבֵּל.


יו. תשובתו של ארבֵּל המבלבֵּל


וכך השיב ארבֵּל לטויטו על שאלתו שראינו לעיל:


"שלום וברכה. הנני מצרף בזה את חליפת המיילים בין אותו אפיקורוס שציינת לביני [ארבֵּל מתכוון בזה לאקסלרוד], שנראה מבין ריסי עיניך שלא ראית הכל. ומכל מקום בתחילה נהגתי עמו כאשר ישא האומן את היונק, אבל במעט זמן נתגלה מה שחששתי ממנו, שמתחת מעטה הקנאות לה' אין אלא סכלות חוצפה ועזות פנים. והוא בר נידוי כמו שכתבתי".


גם בדבריו אלה עולה שחץ ליבו של ארבֵּל, באמרוֹ שהוא נהג באקסלרוד "כאשר ישא האומן את היונק", כאילו הוא משה רבנו ואקסלרוד הוא תינוק קטן, אף שאקסלרוד כתב דברי טעם ואילו ארבֵּל הוא זה שהתחמק בטענות שחצניות שנובעות מריקבון פגאני-אורתודוקסי.


ארבֵּל ממשיך לכתוב דברי שחץ וסכלות, והנה המשך תשובתו: "עברתי בין הבתרים במה שצירפת מדברי חברך [כוונתו לסדרת המאמרים על הרמב"ן], אין שם דבר שלא ידעתיו".


כלומר, ארבֵּל מודע ברוב "גאונותו" לכל הראיות שהובאו בסדרת המאמרים האמורה, ראיות שמוכיחות את מינותו וטמטומו של הרמב"ן. כלומר, ארבֵּל כסיל וכופר, מפני שהאמת עומדת לנגד עיניו ואף-על-פי-כן הוא מתעקש לדבוק בהזיותיו ובשחץ ליבו. לא מדובר אפוא בסתם פתי אלא בשחצן הוזה הזיות אשר נדמה לו שהמינות היא חכמה גדולה! ואתם מוזמנים לעיין בסדרת המאמרים, וכן בעוד מאמרים לא מעטים שכתבתי על הרמב"ן ולשפוט בעצמכם.


יז. ארבֵּל מצדיק את הבלי האסטרולוגיה


בהמשך תשובתו של ארבֵּל לטויטו הוא אומר כך:


"ספר אמונה ובטחון אינו ודאִי שהוא להרמב"ן, ואין שם שום דבר שעבורו כדי לגנות או לזלזל בכבוד הרמב"ן, אלא הוא בסגנון גברא אגברא קרמית, ומה בכך שהרמב"ם כתב שבכלל מעונן הוא החוזה בכוכבים, והלא הרמב"ן תנא הוא ופליג, ולדעתו אין זה בכלל מעונן של תורה".


במה דברים אמורים? ובכן, בחלקו הרביעי של המאמר שנזכר על הרמב"ן, עסקתי באמונתו של הרמב"ן באסטרולוגיה. הבאתי שתים-עשרה ראיות מכתבי הרמב"ן לכך שהוא האמין בהבלי האסטרולוגיה, ולאחריהן הבאתי עוד ארבע ראיות לתעייתו של הרמב"ן אחרי הבלי האסטרולוגיה מן הספר: "האמונה והביטחון" שראוי לכנותו ספר "המינות והכפירה". נמצא אפוא, שבנוסף לכל השקפותיו הרעועות ארבֵּל גם מאמין בהבלי האסטרולוגיה, וכבר הסברתי בכמה מאמרים באופן יסודי ומקיף שהאסטרולוגיה היא שורש וענף של העבודה-הזרה, ראו לדוגמה: "בחינת מופעֵי האסטרולוגיה שבתלמוד הבבלי", ואסתפק כעת בדברי ירמיה ע"ה:


"שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר יְיָ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה, כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא [=אין באסטרולוגיה שום זיק של אמת] [...] אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם" (יר' י, א–ה).


ארבֵּל גם טוען ש"אין שם [=בספר המינות והכפירה שנזכר] שום דבר שעבורו כדי לגנות או לזלזל בכבוד הרמב"ן", ובכן, ראו נא שוב את דברי הרמב"ם על המאמינים באסטרולוגיה:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בסוף פרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


ארבֵּל גם משווה בין הרמב"ם להרמב"ן! שהרי הוא אומר לעיל עליהם: "גברא אגברא קרמית", ורק מין וכסיל גמור לא יבחין בתהום התורנית והמוסרית והמדעית שפעורה בין הרמב"ם לבין הרמב"ן. והשוואה שכזו, בין מין כסיל וכופר לאחד מגדולי ישראל האמיתיים, היא זלזול חמור בצלם האלהים שה' חנן אותנו בו דהיינו באינטליגנציה האנושית, ואף ביזוי חמור לחכם גדול ואמיתי שהדריך רבים לדרך האמת ורבים הציל מעוון, ועל-כך ארבֵּל חייב בנידוי ובקללה.


ארבֵּל גם מבטל את דברי רבנו הרמב"ם לפיהם המעונן שנאמר בתורה הוא החוזה בכוכבים: "ומה בכך שהרמב"ם כתב שבכלל מעונן הוא החוזה בכוכבים, והלא הרמב"ן תנא הוא ופליג, ולדעתו אין זה בכלל מעונן של תורה". ובכן, מדברי ארבֵּל עולה שכל מה שהרמב"ן סבר הוא שהעוננות איננה אסורה מן התורה, ובכן ארבֵּל מתעתע בתעתועי מינות! שהרי לפי הרמב"ן, האסטרולוגיה היא חכמה מופלאה, כל העולם כולו מנוהל על-ידי אותות השמים, והיא נחשבת בעיניו כאחד מסתרי התורה הנשׂגבים! ועתה אתייחס לעצם טענתו של הרמב"ן לפיה החוזים בכוכבים אינם בכלל איסור העוננות שאסרה תורה. ובכן, תחילה נעיין בדברי ישעיה ע"ה:


"עִמְדִי נָא בַחֲבָרַיִךְ וּבְרֹב כְּשָׁפַיִךְ בַּאֲשֶׁר יָגַעַתְּ מִנְּעוּרָיִךְ אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי, נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ, הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתַם לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה" וכו' (יש' מז, יב–יד).


הנה ראיתם שחוברי-חבר ומכשפים נזכרים ומתועבים באופן זהה לאסטרולוגים, ובמלים אחרות, מדברי ישעיה ע"ה עולה במפורש שהאסטרולוגיה היא איסור תורה חמור מאד. והנה לפניכם פסוקים נוספים שבהם נקשרו יחדיו חוברי-החברים והמכשפים והמעוננים, וגם מזאת יוכח שהעוננות המתועבת שנזכרה בתורה נאמרה בעיקר ביחס לאסטרולוגים הוברי שמים:


"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, [ומה הם התועבות הללו?] לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח, ט–יג).


והנה לפניכם גם דברי ירמיה ע"ה: "וְאַתֶּם אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם וְאֶל עֹנְנֵיכֶם וְאֶל כַּשָּׁפֵיכֶם אֲשֶׁר הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל, כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם לְמַעַן הַרְחִיק אֶתְכֶם מֵעַל אַדְמַתְכֶם וְהִדַּחְתִּי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם" (יר' כז, ט–י).


וגם הנביא מיכה (ה, ט–יד) קושר בין המעוננים לבין המכשפים:


"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ [...] וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ לָךְ, וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ, וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ".


ברור אפוא, שהחוזים בכוכבים שנזכרו בדברי ישעיה ע"ה הם-הם המעוננים המתועבים, ולפי טענתו של ארבֵּל הוא בקי מאד בכתבי המינים, אך את דברי נביאי ישראל ע"ה לא ידע. ואגב, ארבֵּל אומר לעיל על הרמב"ן "תנא הוא ופליג", כלומר ארבֵּל קורא למין מתועב – תנא!


והנה לפניכם גם דברי חז"ל ורבנו בפירוש המשנה (עבודה-זרה ד, ז), וכֹה דבריו:


"וכן מצאתי להם [לחכמי התלמוד] הערה על משפטי המזלות שהם ככל שאר מיני הנחש והעוננות, לא שהם גורם [=לא שהם גורם אמיתי להתרחשויות בעולם, אלא הם שקר וכזב ככל שאר מיני הנחש והעוננות] וכמו שמדמים ההוזים בכוכבים, אָמְרוּ: 'לֹא תְנַחֲשׁוּ – כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובכוכבים' [סנהדרין סו ע"א]. וזו היא דעת הפילוסופים בהם [...] וכבר הארכתי גם בזה, אבל הוא מקום תועלת ותיקון אמונה [=השקפת עולם], לפי שהזיות בני אדם בכוכבים [...] אינם מעט, וכבר הִמְרוּ בזה את התורה לגמרי במה שהם מאמינים באמיתתם [כלומר, גם מי שרק מאמין שיש אמת באסטרולוגיה ובכוחות הכוכבים להשפיע על פעולותינו ומידותינו הוא בגדר כופר בתורה ובדברי הנביאים וזונה אחרי עבודה-זרה]".


נמצא אפוא, כי לדעת רבנו, חז"ל סברו שמשפטי הכוכבים – האסטרולוגיה, הם ככל שאר מיני הנחש והעוננות המאופסים, ואין בהם שום זיק של אמת בדיוק כמו הניחוש והכישוף.


יח. ארבֵּל מאמין שיש אמת גם במאגיה ובשדים


והנה המשך תשובתו של ארבֵּל לטויטו: "ועל דרך זה יש לומר גבי כישוף [מאגיה] ושדים".


כלומר, כמו שהאסטרולוגיה היא אמת לפי ארבֵּל, כך גם כל ענייני הכישוף (המאגיה) והשדים, וכבר ראינו בפרק הקודם את דברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה. כמו כן, איך יעלה על הדעת שהכישופים והמכשפים כל-כך מתועבים בתורת האמת ובכל זאת יש בהם אמת?! ובענייני הכישוף והמאגיה ראו: "כומר ושמו אליעזר", "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה", ועוד.


ובענייני השדים ראו את סדרת המאמרים: "השֵּׁדים – נחלת השּׁוֹטים והחטָּאים", ושם הוּכח שהשדים הם בגדר עבודה-זרה כעורה וכל המאמין שיש בהם אמת אפילו מבלי לעבדם מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא. ואצרף משם שתי פְּסקות קצרות שהובאו בתחילת הסדרה:


עיון בתורה מוביל למסקנה הברורה והמפורשת כי השדים הינם הזיה פגאנית והבל מהובל, ראו נא את הפסוקים בדברים (לב, טז–יז): "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ, יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם". שימו לב! הפסוק הזה הינו המקום היחיד בכל התורה כולה שבו הודגש שהעבודה-הזרה היא "לֹא אֱלֹהַּ"! לעומת למעלה מעשרים פעמים שבהם העבודה-הזרה "הרגילה" נזכרה בתורה בשם "אלהים אחרים"!


מדוע אפוא דווקא בעניין השדים לא נאמר בתורה שמדובר ב"אלהים אחרים"? מדוע דווקא בעניין השדים מודגש שהם "לֹא אֱלֹהַּ"? מדוע התורה ייחדה לשדים דברי גינוי וביזוי אשר לא נאמרו בשום עבודה-זרה אחרת? ובכן, ההרחקה הגדולה הזו נועדה לעקור מליבנו את עבודת השדים והאמונה בקיומם במציאות, כי הזיותיהם חדרו והיכו שורש באנוֹשׁוּת כמעט משחר ההיסטוריה ועד עצם-היום-הזה, וכמו שאנחנו רואים גם בימינו את המתעקשים על קיומם.


"וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ, וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים, וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים" (תה' קו, לו–לח).


יט. ארבֵּל מביא את עובי ספרו כראיה


לאחר שארבֵּל מודה בעבודה-זרה שהיא אמת, ולאחר שהוא מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ולאחר שהוא חושף שהוא מסית ומדיח ומטמטם את שומעי לקחו בהשקפות מינות מתועבות, הוא חוזר להתנשא ולהתעקש וללכת בדרכי המינים ובהערצתם, וכך הוא אומר:


"ויש עימי אריכות הרבה יותר ממה שכתבתם בעניין זה [כלומר, עצם זה שהוא כתב יותר לפי טענתו בעניין הרמב"ן מוכיח שהוא זה שצודק בכל הזיותיו בעניינו], אבל עדיין אין זה מטיל שום מום ברמב"ן ח"ו, דאם אינו סובר כהרמב"ם, אטו בר קללה הוא (ע' שבת קכ ע"ב ועוד)".


ואין צורך לומר שאריכות דברים אינה הוכחה למאומה, ורק כסיל נבער ושחצן במיוחד יעז לטעון שהוא צודק בגלל שהספר שלו יותר עבה, פשוט לקרוא ולא להאמין שהוא אכן כתב זאת... כמו כן, איך הוא מעז לומר שאין בכל השקפות המינות של הרמב"ן, שרק מקצתן נזכרו לעיל, כדי "להטיל שום מום בהרמב"ן חס וחלילה"? ודבריו אלה מעידים על בורות חמורה במצוות התורה, וכן על סטייה חמורה מיסודות הדת, וכן על שקיעה בהזיות פגאניות אורתודוקסיות.


"הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא).


כ. ארבֵּל מזייף ומקעקע את התורה-שבעל-פה!


מן הקטע האחרון שצוטט מדבריו של ארבֵּל ניתן ללמוד גם על הטעיה אשר נפוצה מאד בקרב האורתודוקסים, ואסביר: אחד מן התעתועים המרכזיים של האורתודוקסים הוא להציג את הרמב"ם כסתם עוד איזה פוסק ברשימה הבלתי נגמרת של הפוסקים המהובלים. ואם כך, כלומר אם דעת הרמב"ם היא בסך-הכל עוד דעה מתוך דעות רבות לאין מספר, אין צורך בכלל להתייחס אליה באופן מיוחד: אין צורך להשיב עליה או לסתור אותה, אין צורך להתרגש ממנה, ואין צורך להפיק ממנה מסקנות והשקפות עולם, שהרי הוא בסך הכל עוד איזה פויסק...


והנה דבריו שרומזים לתעתוע הזה של המינים האורתודקסים: "אבל עדיין אין זה מטיל שום מום ברמב"ן ח"ו, דאם אינו סובר כהרמב"ם אטו בר קללה הוא? (עיין שבת קכ ע"ב ועוד)".


מה שהמינים מנסים לטשטש ולקעקע הוא את העובדה שרבנו הרמב"ם אינו עוד איזה פוסק מטופש ברשימת הפוסקים הארורים והכסילים, ייחודיותו של הרמב"ם נובעת מכך שהוא היה נאמן לפסיקות חכמי המשנה והתלמוד, למסורת התורה-שבעל-פה שנמסרה לגאוני האמת, וכן ליסודות הדת וההלכה והמחשבה שנמסרו לנו איש-מפי-איש עד משה רבנו בהר סיני. דעתו של הרמב"ם בענייני האסטרולוגיה והמאגיה והכישופים והשדים, איננה דעתו האישית, כלומר היא לא נובעת רק ממסקנות עצמאיות, אלא בראש ובראשונה מן התורה-שבכתב ומן התורה-שבעל-פה שקיבלנו ממשה בהר סיני, וכן ממסורת חכמי האמת מעתיקי השמועה.


ובמלים אחרות, ארבֵּל חובר-חבר לתעתועי המינים שמציגים את הרמב"ם כמו עוד איזה פוסק כדי להחליש את דעתו – ובעשותו כן הוא למעשה כופר בהשקפות ובמוסרֵי תורת-האמת וכן ביסודותיה המחשבתיים וההלכתיים, שהרי הרמב"ם הינו שליח נאמן אשר מסר לנו את תורת-האמת, ומוכיח בכל כתביו באותות ובמופתים, הלכתיים ומחשבתיים ומדעיים, את צדקת דרכו. קצרו של דבר, רבנו משה הוא לא סתם עוד איזה פויסק מהובל, הוא איש אמת שמוסר את תורת-האמת, וכל החולק עליו ומציג את דעותיו והשקפותיו כהשקפות עצמאיות ומנותקות שהוא הגה מליבו במטרה להחליש את דעותיו והשקפותיו – כופר למעשה בתורה-שבעל-פה ומערער ואף מזייף את יסודות דתנו, שהרי רבנו מוסר את יסודות דת-האמת והשקפותיה.


"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה [מלעיטים ומזהמים את עם-ישראל בתורת מינות פרו-נוצרית ארורה]" (מלאכי ב, ח–ט).


כא. ארבֵּל נבהל מאד מן הכפירה במינים "הקדושים"


בהמשך דבריו ארבֵּל אומר כך:


"ונראה שלא הורגלתם בדרכי הלימוד [ושוב הוא מתנשא כאילו הוא בקי בדרכי הלימוד, ואינו אלא כסיל חכם בעיניו] והייתם עֵד ממהר להטיל מום בקדשים [הוזי הזיות פגאניות 'קדושים'?] וחוסר המתינות בדבר זה וחוסר הפחד והיראה מפני כבוד תלמיד חכם, מבהילים מאוד".


בדבריו אלה ארבֵּל חושף את הערצתו הפגאנית לבשר ודם, וכן את תפישתו האורתודוקסית שאסור באיסור חמור אפילו להעלות שאלות וכל-שכן למתוח ביקורת על כסילים ארורים שהִתעו את עמֵּנו אחרי ההבל, ואפילו ללא קללתם וגינוים ותיעובם, שהם מצוה רבה. וכמו שראינו לעיל כיצד יצא קצפו של ארבֵּל על אקסלרוד, אף שהוא היה עדין מאד-מאד בדבריו.


עלינו להבין, שכל החרדה הגדולה הזו שהמינים וצאצאיהם וסייעניהם למיניהם מחדירים לנו השכם והערב, נובעת מכך שהפיכתם לאלהים עלי אדמות הכרחית כדי לקבל את סמכותם. שהרי רק אם הם בגדר אלהים שאסור להרהר אחריהם ולבחון את דבריהם, ניתן להתייחס אליהם בהערצה כאל "גדולי תורה" ואף מעבר לכך. ברם, אם המינים האורתודוקסים יאפשרו לתלמידיהם לעיין בדברי גדוליהם המהובלים בעין ביקורתית ומדעית – סכלותם ונבלותם תתגלה קל מהרה. ולכן, כדי להעמיד את גדולתם של גדולי-האסלה מן ההכרח לאיים ולהחריד מפני כל זיק של שאלה ותמיהה או אפילו עיון מדעי בדבריהם. חובה אפוא להפכם לאלילים.


יתר-על-כן, גם גינוי לימודי המדעים והפילוסופיה הכרחי, שהרי ברגע שאדם משׂכיל ומפתח את שכלו, ולומד להבחין בין אמת לשקר ובין הזיה למציאות, שכלו ימאן בתוקף לקבל הזיות ודמיונות, שכלו ישתוקק להתענג על דברי אמת, וישאף תמיד להוכחות ולראיות בכל עניין. ולכן האורתודוקסים גם מגַנים בתוקף את לימודי המדעים והמחשבה, וגם ארבֵּל כאמור לעיל.


ולכן רבנו גם אומר בצוואתו למורה שראינו לעיל, שהמינים הארורים, "הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם". "וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).


כב. עוד הזיות ותעתועים אורתודוקסים מבית-מדרשו של ארבֵּל


בהמשך דבריו ארבֵּל פורשׂ את משנתו התורנית בקיצור נמרץ. לפי ארבֵּל מהות דתנו היא לעסוק "בש"ס ובפוסקים". כלומר הוא מטיף לעסוק בש"ס ווילנא שעֻוות וזויף וסולף על-ידי המינים – ש"ס ווילנא הטמא אשר לימודו, בתיווכם של המינים הצרפתים, מטמטם את האדם ומוציא אותו מן העולם, ובעניין זה ראו: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?". וחמור מכך, ארבֵּל מטיף לעסוק בכל הפוסקים האורתודוקסים המהובלים, וזו ראיה נוספת לכך שכל מטרתו היא שנניח עבודה-זרה אחת כדי שנעבור לעבודה-זרה אחרת: לעבודת כסילי האורתודוקסים ולשקיעה בהזיותיהם המשמימות ששורפת את תאי המוח, ולייגע את המחשבה בעילגות לשונם המחרידה. ואין שום דרך שאדם יתחבר לכל הכיעור הפרו-נוצרי הזה, אלא-אם-כן יש לו מכך איזו טובת הנאה: או שהוא אוכל מן התורה, או שהוא רודף אחרי הכבוד האורתודוקסי, או שנדמה לו שהוא מכשף פגאני שמלמוליו פועלים בעליונים ומפעילים את בורא-העולמים.


והנה דבריו הנחותים שהוא כותב לטויטו:


"וראוי לכם להזניח את כל לימודכם, ולעסוק בש"ס ובפוסקים, כדרכה של תורה, בטוחני שעם היראה המקדימה [כלפי המינים האורתודוקסים אשר אוטמת את המוח], ובלימוד הנכון בדברי הראשונים והאחרונים [=בתפישׂתם כאלהים עלי אדמות שאסור להרהר אחריהם וחובה להעריצם הערצה פגאנית], תמצאו דעת אלוה על נכון. והניסיון להיות עצמאי בדעותיו כנגד גדולי עולם, למי שאין לו ההקדמה וההכשרה הראויים לכך, אינו אלא רמות-רוח וסכלות".


מדברי ארבֵּל עוד עולה שכל לימודינו, של אקסלרוד ושל טויטו וכן שלי הקל והצעיר, כולו אינו שווה מאומה: "וראוי לכם להזניח כל לימודכם", וכל-כך למה? בגלל שאנחנו מעזים להיות נאמנים לדרך האמת, ולהתבונן בעין ביקורתית ומדעית בכתבי המינים שהוא מעריץ ומרומם – וזוהי מהותו של האדם מישראל, ההיפך ממהותו של הגוי עובד האלילים, כלומר לא לאמץ דעות והשקפות פגאניות ולא להחדיר למחשבה מכל הבא ליד, אלא לבחון כל דבר לאור יסודות דתנו שקיבלנו בהר סיני, ולאור דרך האמת שרוממה את ייחוד ה' וידיעתו יתעלה שמו.


ועל ההליכה בדרכו של אברהם אבינו, דהיינו בדרכה של תורת-האמת, בדרך המדע והדעת והחכמה, לבער מקרבנו עבודה-זרה ולבחון בעין ביקורתית כל דעה והשקפה, אומר ארבֵּל: "הניסיון להיות עצמאי בדעות כנגד גדולי עולם [...] אינו אלא רמות-רוח וסכלות". ובדבריו אלה טמונה עוד התעיה אורתודוקסית נפוצה, ואסביר: אחת הדרכים המרכזיות שבהן המינים וצאצאיהם מגוננים בכוח על השקפתם הפגאנית שגדוליהם הנגעלים הם כאלהים עלי אדמות, היא באמצעות גינוי מבקריהם בטענה שהם גאוותנים ושחצנים. כלומר, כל מי שחושב באופן עצמאי ומעז למתוח ביקורת ואפילו עדינה מאד כנגד אליליהם גדולי האסלה, מתואר באופן מיידי כגאוותן וכשחצן. בדרך זו הם חוסמים בחינה אמיתית של כל ביקורת כלפיהם, שהרי אם אסור למתוח ביקורת ואם כל מי שמעביר ביקורת הוא שחצן וגאוותן, כלל אין צורך להתייחס לדבריו. ויש בהשקפה זו גם ביטוי נוסף להערצה פגאנית לאליליהם. "גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל, עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי" (תה' קא).


כג. לפי ארבֵּל, רק חכם גדול יכול לחוות דעה על גדולי האסלה


וזה לשונו: "אחרי שתתרגלו בלימוד זה תדעו כבר להבחין מיהו תלמיד חכם, שההבחנה בזה ראויה למי שהוא חכם, כשם, שלהבדיל, רופא יודע להבחין בגודלו של רופא אחר. ובאמת שמי שלא נתמלא בש"ס ופוסקים כראוי אין לו לחרוץ דין בזה לא לטובה, וכל שכן לא לקללה".


ושוב ארבֵּל נוקט בתכסיס אורתודוקסי פגאני שנועד לבצֵּר את מעמדם של גדולי האסלה כאלהים עלי אדמות. ארבֵּל טוען למעשה שרק חכם ראוי לחוות דעה על חכם אחר. אך עצם טענה זו מרוקנת מתוכן אמיתי, שהרי כל מי שמותח ביקורת הוא ממילא אפיקורוס לפי ארבֵּל ופטרוניו האורתודוקסים! ובמלים אחרות, רק מי שכורע ומשתחווה למינים הוא חכם, ורק חכם שארבֵּל וחבר מרעיו קבעו עליו שהוא חכם רשאי לחוות דעה על גדולי האסלה ודעותיהם. הייתכן כדבר הזה?! ולמה הדבר דומה? לנוכל שעומד לדין אשר יתעקש למנות את שופטיו.


כדי לחזק את דבריו השקריים, ארבֵּל טוען שאסור אפילו לומר דבר-מה חיובי על גדולי האסלה, עד שאותו אדם יתמלא בש"ס ווילנא הטמא ובפוסקים המהובלים. ברם, ברור שמדובר בהתעיה, שהרי ארבֵּל היה שמח מאד לשמוע תושבחות והילולים מפיהם של הפתאים... ולא יעלה על הדעת שמאן-דהו יאמר עתה שעבדאללה יוסוף המסריח היה גדול עצום בתורה, ופתאום יבוא לו ארבֵּל ויאמר לו, עצור מיד! כל עוד לא התמלאת בש"ס ופוסקים אסור לך לומר על עבדאללה יוסוף הנגעל שהוא היה גדול עצום בתורה. דבריו של ארבֵּל פשוט מגוחכים.


בהמשך דבריו, ארבֵּל אומר כך על סדרת המאמרים שכתבתי בעניינו של הרמב"ן: "ואיני חושב שמי שחשב שהרמב"ן טעה במה שצירפת, יש לו הכוח או הרשות לומר על הרמב"ן שטועה הוא, שחסר לו הרבה מאוד כדי להיות בר הכי". ושוב ארבֵּל חוזר על טמטומו האורתודוקסי כביכול אסור להוקיע את המינים על מינותם, כביכול חובה לקבל אותם ולהעריצם כאלילים. ומה חסר לי לפי ארבֵּל? ובכן, חסר לי הערצה כלפי המינים, אך אם אאטום את אוזניי ואעוור את עיניי מלראות את האמת נכוחה, אז, לאחר שמוחי יטומטם בהזיות – אז אהיה ראוי...


וטענתו זו כל-כך פגאנית ונחותה עד שאין צורך לסתור אותה, די בדברי רבנו בסוף פרק יא בהלכות עבודה-זרה שראינו לעיל, ודי בדבריו בענייני המפקפקים ביסוד משלושה-עשר יסודות דתנו, ודי במצות הוכח תוכיח את עמיתך – די בזה כדי להבין, שאסור באיסור חמור להעריץ את המינים, ואף חובה לקללם ולבזותם ולהשמיד ולבער את זכרם הטמא בכל דרך אפשרית.


"שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְיָ הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם [...] כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (יש' נא, א).


כד. "ואם תזכו תבינו את גודלו ותפארתו של רבנו הרמב"ן"


בהמשך דבריו ארבֵּל אומר כך:


"ואם תזכו תבינו את גודלו ותפארתו של רבנו הרמב"ן, שעם שטעה בכמה מהשקפותיו לענ"ד אין בכך כלום כדי להטיל בו איזה רבב ח"ו, כידוע לכל יודעי ספר שאין לך אדם נקי מטעויות".


וכי סטייה אחרי השקפות מינות אין בה "כדי להטיל איזה רבב" בהרמב"ן? וברור לי שארבֵּל אינו עובד את בורא-עולם, כי אם הוא היה עובד את בורא-עולם הוא לא היה מעז לחשוש לכבודו של מין כסיל טמא ועילג, תוך רמיסה ודריסה גסה של כבוד שמים. כלומר, ארבֵּל כל-כך שקוע בעבודתו ובהערצתו להרמב"ן ולדומיו, עד שהוא כבר אינו משגיח כלל ועיקר על בורא-עולם. שהרי הרמב"ן בהשקפותיו הכעורות מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ואף מתעה את עם-ישראל אחרי ההבל וגורר את עמֵּנו להשקפות מינות ומדוחים ולייסורי גלות נוראיים.


"כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְיָ, אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת, דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת" (יש' ל, ט–י).


כה. לפי ארבֵּל, אלילו בר-המן לא טעה בענייני עבודה-זרה!


והנה דבריו של ארבֵּל בהמשך להגו המטופש: "והרמב"ן לא טעה בשום השקפה שיש בה כפירה או עבודה-זרה, כמבואר בכתב-היד שלי באורך. ועם שאינו גלוי לעת זאת, שעוד לא זכיתי להוציאו, די היה בזה כדי ליירא [=להפחיד] מי שחושב להוציא לעז על איזה ראשון, והאפיקורוס שהזכרת בדבריך, לא רק שלא פחד אלא העיז פניו יותר ויותר, שר"י".


ובכן, בסדרת המאמרים על הרמב"ן, וכן במאמרים נוספים שכתבתי בעניינו, הוּכח שהוא רוֹצֵץ איסורי תורה חמורים מאד וכבר ראינו לעיל כמה מהם, בנוסף, הוא דרס ורמס את יסוד שלילת הגשמות, את האיסורים שלא לקסום ושלא לנחש, הוא היה מתופשי אגדות חז"ל כפשוטן, האמין שיש השפעה מאגית לעין הרע, ובאופן כללי החדיר את הזיות המאגיה לדת משה. ואלה רק דוגמאות מייצגות, כי אין כמעט שום הזיה ואמונה תפלה שהרמב"ן לא נכשל ונחבל בה.


והואיל וכל העניינים הללו קשורים לעבודה-זרה, והואיל ולפי ארבֵּל הרמב"ן לא טעה במאומה בענייני עבודה-זרה – אפשר לקבוע בוודאות, שגם ארבֵּל נכשל בכל ההזיות הפגאניות של הרמב"ן. ולכן, חובה לחשוד בו שכל מטרתו בסתירת ספר-האופל "והמקובלים דהאידנא", היא להעביר את הפתאים מעבודה-זרה אחת לעבודה-זרה אחרת, לשַקְּעם לבלי קום במינות.


כמו כן, ארבֵּל אומר לעיל דברים כל-כך עלובים, דברים שמעידים על חוסר דעת חמור מאד, ואסביר: ארבֵּל קובע, שאף שספרו עדיין לא יצא לאור "די היה בזה כדי ליירא [=להפחיד] מי שחושב להוציא לעז על איזה ראשון". כלומר, הטמבל הזה חושב שאם אראה את עובי ספרו אתבהל ואתרגש מאד מגדולתו של ארבֵּל, ודי יהיה במדידת עובי ספרו כדי להסיק מסקנות מדעיות ביחס לדמוּתו הכעורה והנגעלה של אחד מגדולי המינים הארורים ביותר – הרמב"ן.


והוא מוסיף: "והאפיקורוס שהזכרת בדבריך, לא רק שלא פחד אלא העיז פניו יותר ויותר, שר"י". כלומר, הכסיל הזה לא מצליח להבין איך לא פחדתי מהעובי של ספרו! ולא רק שלא פחדתי מהעובי של ספרו אף "העזתי פניי יותר ויותר" כלשונו המטופשת. ובכן, היה עליו לעדכן אותי תחילה שיש לו ספר עבה מאד-מאד בכתב-יד, כדי שאיבהל ואיחרד מעוצמת גדולתו. ואז כמובן שהייתי נחרד ונבהל ולא הייתי מעז לומר מאומה, פשוט הייתי מתמוגג מגדולתו...


ודבריו האחרונים מעידים על טמטום בלתי נתפשׂ וכן על שחצנות שנובעת מכסילות.


כו. הספירות הפגאניות הן אמת וזו דעת תורה!


בהמשך דבריו ארבֵּל טוען שהרמב"ן לא אשם בכך שתלו בו את העבודה-הזרה לספירות, שהרי כאמור, הרמב"ן סבור לפי ארבֵּל שמותר להאמין שהן אמת אך אסור לפנות אליהן ולעבוד אותן. ולכן, "המקובלים האידנא שהם בהחלט עובדי עבודה-זרה", הם אלה אשר סילפו את דברי הרמב"ן, ולכן הוא לא אשם כלל, שהרי "מה הוא אשם בכך שאמר דעתו דעת תורה?", כדברי ארבֵּל. כלומר, הדעה וההשקפה המאוסה שהספירות הפגאניות הן אמת היא דעת תורה! ובדבריו הללו ארבֵּל מכשיר הלכה למעשה את ספר-האופל, שהרי ההזיה המרכזית שמייחסים לספר האופל היא עשר הספירות, ואם הן אמת, ברור שיש אמת גם בספר-האופל הטמא.


ובענייני עבודה-זרה לא יעלה על הדעת שמותר להודות במקצת או להכשיר חציה ולבער חציה, כל התפשרות בענייני עבודה-זרה תוביל קל מהרה לאימות עבודה-זרה כזו או אחרת, וכמו שראינו לעיל, שכל מטרתו של ארבֵּל המתעתע היא לסתור את העבודה-הזרה של "המקובלים דהאידנא", כדי להעביר את הפתאים לעבודה-זרה אחרת, לעבודת המינים האורתודוקסים. ובמלים אחרות, ארבֵּל הוא כומר ככל הכומרים האורתודוקסים אשר נלחם על "נתח שוק".


ולאחר ניתוח דבריו הנה דבריו לפניכם:


"וכבר כתבתי לאותו אפיקורוס [כוונתו לאקסלרוד] שהיודע דברי הרמב"ן על אשורן, ידע שלא סבר כדברי המקובלים האידנא שהם בהחלט עובדי עבודה-זרה [דהיינו שהרמב"ן 'רק' האמין בעבודה-זרה אך התנגד לעבוד את הספירות], ואין בכך כלום במה שנתלו בו, וכי מה אשם הוא בכך שאמר דעתו דעת תורה, וישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם".


וארבֵּל כל-כך עיוור ויהיר עד שהוא אינו מבין שהוא-הוא הפושע שנכשל בדברי תורה.


כז. ארבֵּל קובע שיש להתרחק מכל מי שאינו מכבד את המינים


בהמשך הגיגיו המטונפים ארבֵּל פונה לטויטו ומפציר בו שיעיין היטב בדבריו, וכן שיתרחק מחברת מי "שאין בו כבוד לתלמידי חכמים", והנה דבריו המבולעים לפניכם:


"כתבתי בקיצור נמרץ, ואני מקווה שיעיין היטב בדבריי, ולא יהיה ממהר להכחישם, ועצה טובה קא-משמע-לן להתרחק מחברת מי שאין בו כבוד לתלמידי חכמים, שאותו אפיקורוס שהזכרת בתחילת דבריך [נראה לי שכוונתו לעבדכם הקל והצעיר], הרואה במה שצירפתי [דהיינו מי שמעיין בהזיות שצירף], יראה כמה עז פנים הוא, מלבד בורותו וסכלותו הניכרת בדבריו. וניכר כי קנאה ושנאה לתלמידי חכמים בכלל בוערת בעצמותיו. עז פנים לגיהינום. והייתי רוצה לסיים שאין לך דבר העומד בפני התשובה, אבל כבר אמרו רז"ל שעז פנים לא עושה תשובה".


כלומר, כל מי שאין בו כבוד לפוסקים האורתודוקסים המהובלים, אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, אשר טח מראות עיניהם מהשכיל ליבותם, כל מי שמעז לעבוד את ה'-אלהים-אמת ולכפור בשקריהם ובהשקפות מינותם, כל מי שמעז להרים על נס את דרך האמת – אסור להיות בחברתו! וזו היא דרכם של המינים האורתודוקסים וצאצאיהם, להרחיק את תלמידיהם הפתאים מכל השפעה ודעה והשקפה ישרה שעשויה להאיר את עיניהם לדרך האמת והצדק. ובמלים אחרות, מכיוון שהם אינם מסוגלים להתמודד מבחינה מדעית ומחשבתית עם טענות אנשי האמת, הם קובעים שאנשי האמת הם "עזי פנים" שאסור להיות בחברתם...


זאת ועוד, ארבֵּל טוען שבדבריו לטויטו הוא הצליח להוכיח עד כמה הנני "עז פנים". ובכן, אתם מוזמנים לשפוט האם אכן הנני עז פנים או שהוא כסיל אורתודוקסי עובד אלילים עילגים. כמו כן, הוא טוען כנגדי ש"בורותו וסכלותו ניכרת בדבריו", ובכן אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם.


כח. ארבֵּל קובע שמותר שלא להניח תפילין בחול המועד


לעיל ראינו שטויטו ציין שארבֵּל נוהג להניח תפילין בחול-המועד. ובכן, בסוף דבריו של ארבֵּל לטויטו הוא קובע, שאין חובה להניח תפילין בחול-המועד! כלומר, ארבֵּל מחזק את ספר-האופל במחיקת מצות-עשה מן התורה במשך שבועיים בשנה, וזה לשונו של ארבֵּל: "אגב, מי שאינו מניח תפילין בחול-המועד יש לו ראשונים לסמוך עליהם, ואין זה תלוי בזוהר בלבד". כלומר, בפועל ארבֵּל מסית ומדיח שלא להניח תפילין בחול-המועד, שהרי אם הדבר נתון להכרעת הדעת, רובם המכריע של בני האדם יזרמו עם העדר הנבער ולא יניחו תפילין בחול-המועד!


יתר-על-כן, דברי ארבֵּל לפיהם מי שאינו מניח תפילין בחול-המועד "יש לו ראשונים לסמוך עליהם", הם שקר וכזב, וכבר הוכחתי זאת במאמר: "מדוע חובה להניח תפילין בחול המועד?", ובקיצור אומר, שהמשפט הבודד שנאמר בעניין זה בספר "הלכות גדולות" הוא זיוף מבתי המדרשות של המינים האירופים, אשר כבר הוּכח שהם היו זייפנים וסלפנים גדולים מאד.


כט. תשובתו של טויטו לדבריו של ארבֵּל


וכך השיב טויטו לארבֵּל: שלום וברכה. חייב אני לציין כי דבריך לעיל במה שהשבתני לא נתנו מרגוע לנפשי, אדרבה רק החמירו את הקושי. איני מצליח להבין כיצד ניתן להטות לכף זכות אדם שהחזיק באמונות תפלות ובדעות משובשות הכוללות מאגיה והזיות פגאניות, כגון אמונה בשדים ובכוחות טומאה (בפרט בענייני נידה), בכוחות כישוף ניחוש וקסמים, באסטרולוגיה, בעין הרע, בקריאה בכף היד, ועוד. כמו כן, הוא האמין שלֵיל החותם הוא בהושענא רבה בניגוד לדברי חכמינו הקדושים שקבעו את יום הכיפורים כיום החתימה, ועוד קיבל את ההזיה שניתן לקבוע את חיי האדם לפי הצל שלו באותו לילה. הוא קיבל כל דבר שכתוב בספר כתורה למשה מסיני מבלי להבחין. הוא סבר "שהשעיר שנשלח במדבר מיועד לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו" [וזו עבודה-זרה]. בנוסף לכך, ניכר בהמוני מקומות בדבריו שהבין את אגדות ודרשות חז"ל כפשוטן, דבר שגרם לו להיכשל בדברים זרים מאוד. לגבי פרנסה, מסתמא שהתפרנס ונהנה מכבוד תורה. ועלתה על כולנה: הליכתו שולל אחר "הבלי הקבלה" שאפילו לא ידוע ממי קיבלה, אם קיבלה מרב או סתם ממיני כתבים שלמד.


ריב"ש מתח עליו ביקורת על אמונתו בקבלה: "וכן הודעתיך מה שאמר אלי ביחוד מורי הר"ר נסים ז"ל כי הרבה יותר מדי תקע עצמו הרמב"ן ז"ל להאמין בעניין הקבלה ההיא".


גם ר' זרחיה חן באיגרתו אל ר' הלל מוירונה בעל תגמולי הנפש מתח עליו ביקורת:


"והאיש משה הרב בר נחמן ז"ל [שר"י] לא היה יודע טבע המציאות כלל, כל-שכן טבע דברי הפילוסופים, ולא ידע איזו הדרך ישכון אור הכוונה האמיתית אשר כיוון בה הגאון רבנו זצ"ל בספרו הנכבד ר"ל מורה-נבוכים כי לא הורגל בו – ואם עיין בו, לא רצה להעמיק בחלקיו ופרקיו ושעריו ולא לדקדק ולפקפק בדבריו. כי המבין כוונתו האמיתית אינו תמה על חד מדבריו, כל-שכן שלא יהיה פורץ-גדר לגזור אומר לחלוק עליו, כי כולם נכונים למבין וישרים למוצאי דעת".


רבי יהוסף אשכנזי התנא מצפת, כתב עליו: "והנה מה תמיהה גדולה היא מה שרצה להרכיב דרכי הפילוסופיה עם דרכי האמת. ומוטב היה לו להרמב"ן להניח לשונות פילוסופים ודעותיהם ולאחוז בקבלתו כדרכו בכל מקום [...] והוא אין דרכו להוציא מאמרי חכמים מפשוטן".


גם ר' זכריה בן משה, מחכמי קנדיאה בסוף תקופת הראשונים, מתח עליו ביקורת: "טוען על רבים ונכבדים ממנו וחוקר תכלית החקירה לטעון כנגדם ובפתע פתאום בורח אל הקבלה ומהפך הכל אל הנסתר לגמרי. אם הוא מקובל יורנו בקבלה ויניח טענות והחקירה, ואם בוחר בחקירה לא יברח אל הקבלה".


וגם אם נֹאמר שהיה בקי עצום וחכם גדול עם סברה ישרה וכוח עיון חריף וכו' וכו', אולם העובדות שציינתי לעיל מורות על חסרון דעת חמור, "ואם דעת חסרת מה קנית", וכבר אמרו רבותינו "כל תלמיד חכם שאין בו דעה" וכו', בתודה ובברכה! עד כאן דברי טויטו לארבֵּל.


ל. תגובתו של ארבֵּל לדברי טויטו האחרונים


וכך השיב ארבֵּל לטויטו: "לא יהא חלקי עם אפיקורסים. גם אתה מנודה. דיווחתי על שיחה זו כספאם". ולמרות עדינותו הרבה של טויטו, ולמרות דברי הכבוד וההערכה והברכה שהוא שילב לארבֵּל בדבריו, למרות כל זאת, ארבֵּל מחליט שטויטו הוא אפיקורוס ואף מנדה אותו לפי דמיונו. ללמדנו, שלא יועיל ואף לא ראוי סגנון עדין עם המינים, כמו שלא תועיל פשרנות והססנות בעניין השמדת המינות, בכל העניינים הללו יש לנהוג בחכמה ובתקיפות רבה.


ולעצם דבריו של ארבֵּל, ובכן, למרות שטויטו מציג לפני ארבֵּל ראיות רבות (שהן רק דוגמות מייצגות למאות רבות נוספות), ארבֵּל מחליט להתעלם באופן מוחלט מכל ראיותיו של טויטו, וקובע באופן שרירותי שטויטו אפיקורוס ומנודה. וכבר הסברתי לעיל שזו דרכם של המינים האורתודוקסים למיניהם, כלומר בשל חולשת מוחם ועליבותם השכלית, הדרך היחידה שלהם להתמודד עם אנשי האמת היא לטעון טענות לגופם של אנשים ולא לגופן של ראיות.


כמו כן, כבר ראינו שדרך זו הכרחית מצד נוסף, שהרי אם המינים יאפשרו בחינה מדעית ואמיתית של כתביהם והזיותיהם, לא תהיה להם תקומה וכולם יהיו "לְשַׁמָּה כְרָגַע סָפוּ תַמּוּ מִן בַּלָּהוֹת" (תה' עג, יט), "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' לז, י) – שהרי בחינה ביקורתית ומדעית של דבריהם תחשוף מיד את כסילותם ואפסותם וכן את מינותם.


"כָּרַע [אַרְ]בֵּל קֹרֵס נְבוֹ [=שמות של אלילים שהיו מפורסמים מאד באותם הימים]" (יש' מו).


סוף דבר


לסיום הנני מבקש להצביע על אחת ההשקפות הרעות ביותר שהרמב"ן החדיר בכתביו לעם ה'. הרמב"ן היה מגדולי-האסלה שהחדירו את המאגיה לעם חכם ונבון. הוא היה מגדולי-האסלה שהשחיתו את דמותו הרוחנית של עם-ישראל והרחיקו אותנו בזה מייעודנו, וכדי להבין את חומרת החדרתן של הזיות מאגיות פגאניות לעם-ישראל, אעתיק לפניכם פרק בענייני המאגיה: על חומרת ההזיות המאגיות אומר רבנו בספר-המצוות (לאווין לב), וכֹה דבריו:


"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


במקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננה: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה הפגאנית יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?


בנוסף להתפשטות ההזיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחום מתחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:


א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.


ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


כמו כן, עצם האמונה בקיומו של כוח מאגי על-טבעי שפועל באופן עצמאי, זולת אל אמת, כמו שדים ומכשפים ורוחות-רעות ודיבוקים וכיו"ב, וכל מין ממיני אמונות העבודה-זרה, כל זאת הוא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י):


"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


ואחתום עניין זה בדברי רבנו במורה (ב, מז):


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא [השקר והמינות והאלילות], ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבֵם תורה, כי התורות [=המצוות] הן אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".


ולמאמרים שיוחדו להרמב"ן, ראו: "הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן!", "הרמב"ן – הַמִּין שלא יבין", "חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב"ם ושריפתם" (חלק ב, וחלק ד).


ארבל המבלבל
.pdf
Download PDF • 470KB

306 צפיות7 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page