לימודי ליבה – הלב של עם-ישראל

נשאלתי בפורום "אור הרמב"ם" את השאלה הבאה:


"למה בן גביר לא אומר את האמת שאין שום קשר בין ימין לבין נתניהו, שנתניהו הביא עלינו פרעות בכל רחבי הארץ, טילים על ירושלים, טילים ובלונים על הדרום באופן יומיומי, לא החיל ריבונות, לא שינה את מערכת המשפט ועוד רשימה ארוכה מאד-מאד-מאד?".


וכך השבתי לאותו שואל נבון:


שאלה טובה מאד, כנראה שהוא בסך הכל עסקן סורר, אשר נובח ולא נושך. ולא רק הוא, סמוטריץ עסקן שפל אשר גרוע ממנו מאד, וכל הימין... כי כולם חברי גנבים רודפי שוחד ושלמונים, זו הדרך שהִתווה להם ביבי הארור, וזו הדרך שהוא למד ממפלגות המינות הרעות, הופכי תורת אלהים לקורדום חוצבים – שהפכו את שנאת ארץ-ישראל ושנאת צבא-ההגנה-לישראל וכן את הנוכלות הרשעות ורדיפת הבצע, לקידוש-שם-שמים ולמצוה מן המובחר.


כמו כן, באשרוֹ למינים שלא ללמוד מדעים, ביבי למעשה מחק מיסודות דתנו את המצוה הראשונה בתורה, והיא החובה לידע את ה' יתעלה ויתרומם שמו. ובמחיקתה הוא מחק למעשה את כל תורת משה כולה, ואף עלול להמיט עלינו חורבן, כי הסכלות והבערות מובילות למינות ולהשחתת יסודות הדת, ואלה כידוע המיטו עלינו אסונות איומים ונוראים.


קצרו של דבר, ביבי הנבל והסכל מסוכן מאד-מאד לעם-ישראל.


עד כאן תשובתי הקצרה, ומכאן לתשובתי הארוכה:


במאמר זה נלמד, כי המצוה הראשונה והדיבר הראשון שנצטווינו עליו בהר סיני הוא ידיעת ה'. מצוה זו מחייבת את האדם מישראל להכיר במציאותו של בורא-עולם ולחתור כל ימי חייו להשגתו כפי יכולת האדם. והואיל ולא ניתן לידע מאומה על אמיתת עצמותו של בורא-עולם והדרך היחידה להתקרב אליו באופן ישיר היא לשלול ממנו את ההשקפות השגויות (כגון שאינו גוף ושאין לו מגרעת ושאינו מתפעל), הדרך הראשונה והמרכזית לידיעת ה' היא באמצעות התבוננות בבריאה ובנבראים, כלומר מהתבוננות בפעולות נלמד על פועל הפעולות.


א. שני אופני ידיעת ה'


במורה הנבוכים (א, מו) רבנו מסביר על ההבדל הגדול שבין הלימוד על מציאות הדבר לבין הלימוד על אמיתת מהותו ועצמותו. ההבדל הזה הוא למעשה ההבדל שבין מצות ידיעת ה' לבין מצות ייחוד ה': מצות ידיעת ה' היא הלימוד על פעולותיו של בורא-עולם אשר מורות על מציאותו ועל השקפות חשובות שאנחנו מחויבים להיות בדעה ביחס אליו, השקפות אלה אינן נוגעות בדרך-כלל לאמיתת מהותו ועצמותו; ואילו מצות ייחוד ה' היא הלימוד על אמיתת מהותו ועצמותו של בורא-עולם, וזאת כמובן לא ניתן להשיג אלא בשלילת מאפיינים גופניים למיניהם. שלילת המאפיינים הגופנים לריבוי סעיפיהם וענפיהם מובילה את האדם לזכך את מחשבתו והשגתו ביחס לבורא-עולם, דהיינו לתכלית הסופית שהיא זיכוך ההשגה מכל זיק של חומר. רק כאשר הקב"ה יהיה נקי במחשבתנו מכל סיגי החומר, רק אז נזכה להתרומם לטוהר ייחודו, שהרי כל עוד מחשבתנו לא תזוכך מסיגי החומר ביחס לה' יתעלה, לעולם הוא לא יהיה אחד במחשבה, שהרי המאפיין המרכזי ביותר של החומר הוא הריבוי והחלוקה לחלקיקים.


והנה לפניכם שני אופני ידיעת ה' הללו כפי שהם נאמרו במורה (א, מו):


"כבר הזכרנו באחד מפרקי מאמר זה [א, כו], כי הבדל גדול בין ההערה וההדרכה על מציאות הדבר, לבין בירור אמיתת מהותו ועצמותו. והוא, שההדרכה על מציאות הדבר תהיה אפילו באמצעות מקריו [במאפייניו החיצוניים כגון צבעו או צורתו או חומרו], ואפילו בפעולותיו, ואפילו בדברים רחוקים מאוד ממנו, שיש בינו לבין זולתו [כגון בתוצאות פעולותיו במציאות].


המשל בזה, אם רצית להודיע מלך של ארץ מסוימת לאחד מבני ארצו שאינו יודעו, הרי ייתכן שתהיה הודעתך אותו והערתך על מציאותו בדרכים רבים:


[א] מהם שתאמר: הוא האדם הארוך אשר מראהו לבן ושיבה זרקה בו – נמצא שהודעתו במקריו [כלומר, במאפייניו החיצוניים]; [ב] ואפשר שתאמר: הוא אשר תראה סביבו קהל רב מבני אדם רוכבים והולכי רגל וחרבות שלופות סביבו ודגלים נישאים מעליו ובחצוצרות תוקעים לפניו, או הוא השוכן בארמון אשר בעיר פלונית שבארץ הזו, או הוא אשר ציווה לבנות את החומה הזו, או לעשות את הגשר הזה – וכיוצא בכך מפעולותיו ויחסו לזולתו.


[ג] ופעמים תּוֹרֶה על מציאותו בדברים שהם יותר נעלמים מאלה, כגון אם ישאלך אדם: היש למדינה הזו מלך? ותאמר לו: כן בלי ספק. ומה הראיה על כך? תאמר לו: שהשולחני הזה [=חלפן מטבעות], כפי שאתה רואהו, אדם חלש בעל גוף קטן, ולפניו הכמות הגדולה הזו מן הדינרים, והאדם השני הזה, בעל הגוף הגדול והחזק העני, עומד לפניו ומבקש ממנו שיתנדב לו גרה אחת. ולא נתן, ואף גער בו ודחהו מעליו בדברים. ואלמלי מורא המלך, היה הורגו מיד, או דוחפו ולוקח ממון שברשותו – הנה זו הוכחה שיש מלך למדינה זו. נמצא, שהוכחת את מציאותו [של המלך] בתקינות מצב המדינה, אשר סיבתן מורא המלך והחשש מעונשו.


ואין בכל מה שהדגמנו בו מה שמורה על עצם המלך ואמיתת עצמותו מצד היותו מלך".


עד כאן דברי רבנו. ומדבריו למדנו בעיקר על ידיעת ה' בדרך של בחינה ולימוד של פעולותיו, דהיינו לימוד מדעי הטבע הסובבים אותנו, ואשר מהם ניתן ללמוד על הבורא יתעלה: על שכלול חוכמתו הבלתי-נתפשת שלא ישווה ולא ידמה לה מאומה; ולעתים, מאופני הנהגתו הטבעית של הבורא ניתן גם ללמוד ערכים ומוסרים מעשיים על האופנים שעלינו להנהיג את עצמנו.


כמו כן, דרך נוספת לידיעת ה' שלמדנו מדברי רבנו לעיל, היא ללמוד על ציווייו ואזהרותיו של בורא-עולם, כלומר, כמו שניתן ללמוד מן החוקים שהמלך חוקק במדינה ומדרכי המשפט שבהן הוא מנהיג את מדינתו, על העקרונות והערכים החשובים לפניו – כך ניתן ללמוד מחוקי התורה, מציווייה ומאזהרותיה, על הערכים המוסריים הנעלים אשר חשובים לפני בורא-עולם.


נמצא, שידיעת ה' שתוארה לעיל נחלקת לשני אופנים מרכזיים: 1) לימוד מדעי הטבע שמהן לומדים להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, וכלשון חז"ל; 2) לימוד טעמי המצוות שמֵהם אנו לומדים להכיר את הערכים המוסרים וההשקפות שחשובים לפני ה' יתעלה. ואם למדנו על הערכים וההשקפות שחשובים לפניו, הרי שאנו מתרוממים לידיעתו; כלומר, בידיעת הסיבות והטעמים לציווייו ולאזהרותיו, אנו מתרוממים לידע את ה' יתעלה בידיעת מה שחשוב לפניו.


אמנם, יש סוג נוסף של ידיעת ה' לדעתי, והוא הבסיס והתשתית לידיעת ה' באופנים שתוארו לעיל. הדרך הבסיסית הזו להכיר ולידע את בורא-עולם היא לשאוף תמיד אל האמת בכל עניין. חתירה להשקפות-אמת ולידיעת-האמת בכל עניין מובילה להשקפות נכונות שמטהרות את השכל מן השקר התהו והסכלות, מקרבות את האדם לבוראו ומרחיקות אותו מבהמיותו.


ב. "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ"


נעבור עתה לעיין במקורותיה של ההלכה אשר מצווה עלינו לידע את ה' יתעלה, נחל אפוא בהלכה הראשונה שבספר המדע, וכֹה דברי רבנו: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון [...] וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: 'אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [שמ' כ; דב' ה]".


נשים לב, המצוה לידע את ה' נאמרה לעם-ישראל בדיבר הראשון שבעשרת הדיברות! וכידוע, הינה גם משתי הדיברות ששמענו באוזנינו במעמד הר סיני, ומזאת נלמד עוד על חשיבותה. ובספר המצוות אומר רבנו: "המצוה הראשונה, הוא הציווי שנצטווינו בידיעת האלהות".


ברם, מדברי רבנו בהלכה ובספר המצוות עדיין אין אנו יודעים בדיוק מהי ידיעת ה', ולשם כך נעיין בחתימת רבנו לספר המדע (הלכות תשובה י, י–יא), וכֹה דבריו:


"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש-ברוך-הוא נקשרת בליבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' [דב' ו, ה; י, יב; ל, ו): אלא בדעה שיידעהו. ועל פי הדעה תהיה האהבה: אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה. לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה (בפרקים ב–ד)".


בהלכות יסודי התורה (פרקים ב–ד) רבנו ביאר יסודות במדעי הטבע האסטרונומיה והאלהות, כפי המדע שהיה בזמנו, והנה לפניכם דברי רבנו בראש פרק ב שבהלכות יסודי התורה:


"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול [...] וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות [...]. ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים [מדעי הטבע] כדי שיהיו פֶּתַח לַמֵּבִין לאהוב את השם".


עוד פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ד, יח), וכֹה דבריו:


"בזמן שאדם מתבונן [...] ומכיר כל הברואים: ממלאך וגלגל [=כוונת רבנו למדע האסטרונומיה, ידיעת גרמי השמים ומהלכיהם], ואדם [=ידיעת גוף האדם (אנטומיה)] וכיוצא בו, ויראה חכמתו של הקדוש-ברוך-הוא בכל היצורים ובכל הברואים [=כל שאר מדעי הטבע המגוונים] [...] תצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב את המקום-ברוך-הוא".


מדברי רבנו עולה, כי אהבת ה' נקבעת לפי הדעה שיש באדם להשכיל בחכמות המודיעות לו את קונו! נמצא, שמצות ידיעת ה' היא גם השער למצות אהבת ה', שהרי לעולם לא תהיה אהבה ללא ידיעה, וכגודל העונג הרוחני שבידיעה כך תגדל האהבה וההערצה לה' יתעלה.


וכֹה דברי רבנו בעניין זה במורה (ג, כח):


"אבל שאר ההשקפות הנכונות בכל המציאות הזו, אשר אלה הם כל המדעים העיוניים לכל ריבוי מיניהם, אשר בהם יתקיימו אותן ההשקפות שהם התכלית הסופית [והן ההשקפות הנכונות בעניין מדעי האלהות], הרי אף-על-פי שהתורה לא קראה אליהן בפירוש כמו שקראה אל ההם [התורה לא קראה בפירוש ללימוד המדעים כמו שהיא קראה לידיעת מציאות הבורא וייחודו וכו'], כבר קראה אליהם [ללימוד המדעים] באופן כללי, והוא אמרו: 'לְאַהֲבָה אֶת יְיָ' [דב' יא, יג], וכבר ידעת את ההדגשה שנאמרה באהבה: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' [דב' ו, ה], כי האהבה הזו לא תהיה אלא בהכרת המציאות כפי שהיא ובהתבוננות בחכמתו בה" וכו'.