נשאלתי בפורום "אור הרמב"ם" את השאלה הבאה:
"למה בן גביר לא אומר את האמת שאין שום קשר בין ימין לבין נתניהו, שנתניהו הביא עלינו פרעות בכל רחבי הארץ, טילים על ירושלים, טילים ובלונים על הדרום באופן יומיומי, לא החיל ריבונות, לא שינה את מערכת המשפט ועוד רשימה ארוכה מאד-מאד-מאד?".
וכך השבתי לאותו שואל נבון:
שאלה טובה מאד, כנראה שהוא בסך הכל עסקן סורר, אשר נובח ולא נושך. ולא רק הוא, סמוטריץ עסקן שפל אשר גרוע ממנו מאד, וכל הימין... כי כולם חברי גנבים רודפי שוחד ושלמונים, זו הדרך שהִתווה להם ביבי הארור, וזו הדרך שהוא למד ממפלגות המינות הרעות, הופכי תורת אלהים לקורדום חוצבים – שהפכו את שנאת ארץ-ישראל ושנאת צבא-ההגנה-לישראל וכן את הנוכלות הרשעות ורדיפת הבצע, לקידוש-שם-שמים ולמצוה מן המובחר.
כמו כן, באשרוֹ למינים שלא ללמוד מדעים, ביבי למעשה מחק מיסודות דתנו את המצוה הראשונה בתורה, והיא החובה לידע את ה' יתעלה ויתרומם שמו. ובמחיקתה הוא מחק למעשה את כל תורת משה כולה, ואף עלול להמיט עלינו חורבן, כי הסכלות והבערות מובילות למינות ולהשחתת יסודות הדת, ואלה כידוע המיטו עלינו אסונות איומים ונוראים.
קצרו של דבר, ביבי הנבל והסכל מסוכן מאד-מאד לעם-ישראל.
עד כאן תשובתי הקצרה, ומכאן לתשובתי הארוכה:
במאמר זה נלמד, כי המצוה הראשונה והדיבר הראשון שנצטווינו עליו בהר סיני הוא ידיעת ה'. מצוה זו מחייבת את האדם מישראל להכיר במציאותו של בורא-עולם ולחתור כל ימי חייו להשגתו כפי יכולת האדם. והואיל ולא ניתן לידע מאומה על אמיתת עצמותו של בורא-עולם והדרך היחידה להתקרב אליו באופן ישיר היא לשלול ממנו את ההשקפות השגויות (כגון שאינו גוף ושאין לו מגרעת ושאינו מתפעל), הדרך הראשונה והמרכזית לידיעת ה' היא באמצעות התבוננות בבריאה ובנבראים, כלומר מהתבוננות בפעולות נלמד על פועל הפעולות.
א. שני אופני ידיעת ה'
במורה הנבוכים (א, מו) רבנו מסביר על ההבדל הגדול שבין הלימוד על מציאות הדבר לבין הלימוד על אמיתת מהותו ועצמותו. ההבדל הזה הוא למעשה ההבדל שבין מצות ידיעת ה' לבין מצות ייחוד ה': מצות ידיעת ה' היא הלימוד על פעולותיו של בורא-עולם אשר מורות על מציאותו ועל השקפות חשובות שאנחנו מחויבים להיות בדעה ביחס אליו, השקפות אלה אינן נוגעות בדרך-כלל לאמיתת מהותו ועצמותו; ואילו מצות ייחוד ה' היא הלימוד על אמיתת מהותו ועצמותו של בורא-עולם, וזאת כמובן לא ניתן להשיג אלא בשלילת מאפיינים גופניים למיניהם. שלילת המאפיינים הגופנים לריבוי סעיפיהם וענפיהם מובילה את האדם לזכך את מחשבתו והשגתו ביחס לבורא-עולם, דהיינו לתכלית הסופית שהיא זיכוך ההשגה מכל זיק של חומר. רק כאשר הקב"ה יהיה נקי במחשבתנו מכל סיגי החומר, רק אז נזכה להתרומם לטוהר ייחודו, שהרי כל עוד מחשבתנו לא תזוכך מסיגי החומר ביחס לה' יתעלה, לעולם הוא לא יהיה אחד במחשבה, שהרי המאפיין המרכזי ביותר של החומר הוא הריבוי והחלוקה לחלקיקים.
והנה לפניכם שני אופני ידיעת ה' הללו כפי שהם נאמרו במורה (א, מו):
"כבר הזכרנו באחד מפרקי מאמר זה [א, כו], כי הבדל גדול בין ההערה וההדרכה על מציאות הדבר, לבין בירור אמיתת מהותו ועצמותו. והוא, שההדרכה על מציאות הדבר תהיה אפילו באמצעות מקריו [במאפייניו החיצוניים כגון צבעו או צורתו או חומרו], ואפילו בפעולותיו, ואפילו בדברים רחוקים מאוד ממנו, שיש בינו לבין זולתו [כגון בתוצאות פעולותיו במציאות].
המשל בזה, אם רצית להודיע מלך של ארץ מסוימת לאחד מבני ארצו שאינו יודעו, הרי ייתכן שתהיה הודעתך אותו והערתך על מציאותו בדרכים רבים:
[א] מהם שתאמר: הוא האדם הארוך אשר מראהו לבן ושיבה זרקה בו – נמצא שהודעתו במקריו [כלומר, במאפייניו החיצוניים]; [ב] ואפשר שתאמר: הוא אשר תראה סביבו קהל רב מבני אדם רוכבים והולכי רגל וחרבות שלופות סביבו ודגלים נישאים מעליו ובחצוצרות תוקעים לפניו, או הוא השוכן בארמון אשר בעיר פלונית שבארץ הזו, או הוא אשר ציווה לבנות את החומה הזו, או לעשות את הגשר הזה – וכיוצא בכך מפעולותיו ויחסו לזולתו.
[ג] ופעמים תּוֹרֶה על מציאותו בדברים שהם יותר נעלמים מאלה, כגון אם ישאלך אדם: היש למדינה הזו מלך? ותאמר לו: כן בלי ספק. ומה הראיה על כך? תאמר לו: שהשולחני הזה [=חלפן מטבעות], כפי שאתה רואהו, אדם חלש בעל גוף קטן, ולפניו הכמות הגדולה הזו מן הדינרים, והאדם השני הזה, בעל הגוף הגדול והחזק העני, עומד לפניו ומבקש ממנו שיתנדב לו גרה אחת. ולא נתן, ואף גער בו ודחהו מעליו בדברים. ואלמלי מורא המלך, היה הורגו מיד, או דוחפו ולוקח ממון שברשותו – הנה זו הוכחה שיש מלך למדינה זו. נמצא, שהוכחת את מציאותו [של המלך] בתקינות מצב המדינה, אשר סיבתן מורא המלך והחשש מעונשו.
ואין בכל מה שהדגמנו בו מה שמורה על עצם המלך ואמיתת עצמותו מצד היותו מלך".
עד כאן דברי רבנו. ומדבריו למדנו בעיקר על ידיעת ה' בדרך של בחינה ולימוד של פעולותיו, דהיינו לימוד מדעי הטבע הסובבים אותנו, ואשר מהם ניתן ללמוד על הבורא יתעלה: על שכלול חוכמתו הבלתי-נתפשת שלא ישווה ולא ידמה לה מאומה; ולעתים, מאופני הנהגתו הטבעית של הבורא ניתן גם ללמוד ערכים ומוסרים מעשיים על האופנים שעלינו להנהיג את עצמנו.
כמו כן, דרך נוספת לידיעת ה' שלמדנו מדברי רבנו לעיל, היא ללמוד על ציווייו ואזהרותיו של בורא-עולם, כלומר, כמו שניתן ללמוד מן החוקים שהמלך חוקק במדינה ומדרכי המשפט שבהן הוא מנהיג את מדינתו, על העקרונות והערכים החשובים לפניו – כך ניתן ללמוד מחוקי התורה, מציווייה ומאזהרותיה, על הערכים המוסריים הנעלים אשר חשובים לפני בורא-עולם.
נמצא, שידיעת ה' שתוארה לעיל נחלקת לשני אופנים מרכזיים: 1) לימוד מדעי הטבע שמהן לומדים להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, וכלשון חז"ל; 2) לימוד טעמי המצוות שמֵהם אנו לומדים להכיר את הערכים המוסרים וההשקפות שחשובים לפני ה' יתעלה. ואם למדנו על הערכים וההשקפות שחשובים לפניו, הרי שאנו מתרוממים לידיעתו; כלומר, בידיעת הסיבות והטעמים לציווייו ולאזהרותיו, אנו מתרוממים לידע את ה' יתעלה בידיעת מה שחשוב לפניו.
אמנם, יש סוג נוסף של ידיעת ה' לדעתי, והוא הבסיס והתשתית לידיעת ה' באופנים שתוארו לעיל. הדרך הבסיסית הזו להכיר ולידע את בורא-עולם היא לשאוף תמיד אל האמת בכל עניין. חתירה להשקפות-אמת ולידיעת-האמת בכל עניין מובילה להשקפות נכונות שמטהרות את השכל מן השקר התהו והסכלות, מקרבות את האדם לבוראו ומרחיקות אותו מבהמיותו.
ב. "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ"
נעבור עתה לעיין במקורותיה של ההלכה אשר מצווה עלינו לידע את ה' יתעלה, נחל אפוא בהלכה הראשונה שבספר המדע, וכֹה דברי רבנו: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון [...] וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: 'אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [שמ' כ; דב' ה]".
נשים לב, המצוה לידע את ה' נאמרה לעם-ישראל בדיבר הראשון שבעשרת הדיברות! וכידוע, הינה גם משתי הדיברות ששמענו באוזנינו במעמד הר סיני, ומזאת נלמד עוד על חשיבותה. ובספר המצוות אומר רבנו: "המצוה הראשונה, הוא הציווי שנצטווינו בידיעת האלהות".
ברם, מדברי רבנו בהלכה ובספר המצוות עדיין אין אנו יודעים בדיוק מהי ידיעת ה', ולשם כך נעיין בחתימת רבנו לספר המדע (הלכות תשובה י, י–יא), וכֹה דבריו:
"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש-ברוך-הוא נקשרת בליבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' [דב' ו, ה; י, יב; ל, ו): אלא בדעה שיידעהו. ועל פי הדעה תהיה האהבה: אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה. לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה (בפרקים ב–ד)".
בהלכות יסודי התורה (פרקים ב–ד) רבנו ביאר יסודות במדעי הטבע האסטרונומיה והאלהות, כפי המדע שהיה בזמנו, והנה לפניכם דברי רבנו בראש פרק ב שבהלכות יסודי התורה:
"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול [...] וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות [...]. ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים [מדעי הטבע] כדי שיהיו פֶּתַח לַמֵּבִין לאהוב את השם".
עוד פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ד, יח), וכֹה דבריו:
"בזמן שאדם מתבונן [...] ומכיר כל הברואים: ממלאך וגלגל [=כוונת רבנו למדע האסטרונומיה, ידיעת גרמי השמים ומהלכיהם], ואדם [=ידיעת גוף האדם (אנטומיה)] וכיוצא בו, ויראה חכמתו של הקדוש-ברוך-הוא בכל היצורים ובכל הברואים [=כל שאר מדעי הטבע המגוונים] [...] תצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב את המקום-ברוך-הוא".
מדברי רבנו עולה, כי אהבת ה' נקבעת לפי הדעה שיש באדם להשכיל בחכמות המודיעות לו את קונו! נמצא, שמצות ידיעת ה' היא גם השער למצות אהבת ה', שהרי לעולם לא תהיה אהבה ללא ידיעה, וכגודל העונג הרוחני שבידיעה כך תגדל האהבה וההערצה לה' יתעלה.
וכֹה דברי רבנו בעניין זה במורה (ג, כח):
"אבל שאר ההשקפות הנכונות בכל המציאות הזו, אשר אלה הם כל המדעים העיוניים לכל ריבוי מיניהם, אשר בהם יתקיימו אותן ההשקפות שהם התכלית הסופית [והן ההשקפות הנכונות בעניין מדעי האלהות], הרי אף-על-פי שהתורה לא קראה אליהן בפירוש כמו שקראה אל ההם [התורה לא קראה בפירוש ללימוד המדעים כמו שהיא קראה לידיעת מציאות הבורא וייחודו וכו'], כבר קראה אליהם [ללימוד המדעים] באופן כללי, והוא אמרו: 'לְאַהֲבָה אֶת יְיָ' [דב' יא, יג], וכבר ידעת את ההדגשה שנאמרה באהבה: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' [דב' ו, ה], כי האהבה הזו לא תהיה אלא בהכרת המציאות כפי שהיא ובהתבוננות בחכמתו בה" וכו'.
נחזור לדברי רבנו בהלכות תשובה לעיל, ונצטט מתוכם שוב את המשפט המרכזי: "ועל פי הדעה תהיה האהבה [...] לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג".
הבאתי שוב את הדברים כדי להוסיף וללמוד מנקודה זו על "החכמות והתבונות" שרבנו מזכיר בהלכה, כלומר כדי להוסיף וללמוד שמדובר במדעי הטבע: והנה לפניכם דברי רבנו בהקדמתו לאבות (עמ' רנ) שם הוא מגדיר את המושג "חכמה" כתהליך המחקר המדעי: "החכמה, והיא ידיעת הסיבות הרחוקות והקרובות אחרי ידיעת מציאות הדבר אשר חוקרים את סיבותיו".
כלומר, לאחר שלמדנו על קיומה של תופעת טבע מסוימת, אנו חוקרים כיצד היא נוצרה ופועלת, ממה היא מורכבת, מהן המאפיינים הייחודיים שלה, כיצד היא משפיעה ומה תכליתה, וכיו"ב. נמצא, כי מההתבוננות בבריאה (כלל היקום) ובנבראים (חי, צומח, דומם), אנו למדים על פעולותיו של בורא-עולם, ובהכרת פעולותיו של בורא-עולם אנו מתקרבים להשגתו ולידיעתו. עוד כותב רבנו הרמב"ם בעניין זה במורה (עמ' תיג–תטז), וכֹה דבריו:
"שֵׁם חכמה נאמר בעברית [...] על השגת האמיתיות [=המדעים] אשר תכליתן השגתו יתעלה, אמר: 'וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא' [איוב כח, יב] [...]. נמצא, כי התכלית [...] היא מי שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו, וידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא".
והאמיתיות הוא שם נרדף לידיעת המדעים. כלומר, כך נקראו המדעים בימי קדם מפני שמושגי המדע נבחנים במונחי "אמת" ו"שקר". לדוגמה, אמת שהמים מורכבים באופן מסוים ושקר שהם מורכבים בכל האופנים האחרים, כלומר יש אמת מדעית אחת לכל נושא במדע.
ג. חשיבותם העצומה של המדעים
חשיבותה של ידיעת המדעים עצומה מאד ולא רק לידיעת ה' יתעלה שמו, מפני שלימוד המדעים מחדד את שכלו של האדם, ומעניק לו יכולת להבחין בין אמת לבין שקר ובין הוכחה לסתירה. כמו כן, המדעים מלמדים את האדם לשאוף ולהשיג את אותה האמת האחת בכל נושא ונושא ובכל מדע ומדע. נמצא, שלימוד המדעים חשוב מאד גם להרחקה מעבודה-זרה! שהרי באמצעות החינוך להבחנה בין אמת לבין שקר, בין הוכחת אמת לתעתועי הבל, ובין אמת תמימה אחת לריבוי הבלים והזיות, האדם ישאף לאמת האחת ויבער מקרבו באופן טבעי את כל ההזיות המאגיות והפגאניות שמחדירים ומלעיטים אותנו בהן מינים וכופרים.
וראו נא את דברי רבנו במורה בתארו את מושגי האמת והשקר וזיקתם למדעים (עמ' יט–כ):
"כי בשׂכל יבדיל בין האמת והשקר [...] לפי שאין אומרים השמים כדוריים 'טוב' והארץ שטוחה 'רע', אלא אומרים אמת ושקר [כלומר, אמת שהאטמוספרה סביב כדור הארץ חופפת בצורת כדור, ושקר שכדור-הארץ שטוח], וכך בלשוננו אומרים על הנכון והשווא 'אמת' ו'שקר', ועל הַנָּאוֹת [=התנהגות מכובדת] והמגונה [=התנהגות מגונה] 'טוב' ו'רע', ובשׂכל ידע האדם האמת מן השקר, וכך הוא הדבר בכל העניינים המושכלים [כלומר בכל המדעים]".
ועל כל זאת רבנו מוסיף ואומר שאין דרך להשיג את ה' יתעלה אלא בלימוד המדעים!
והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (א, לד):
"ואתה יודע שכל הדברים הללו [הנבראים] קשורים-זה-בזה [...] ואין דרך להשיגו אלא על-ידי מעשיו [=בריאתו], והם המורים על מציאותו, ועל מה שצריך לסבור בו, כלומר מה לחיֵּיב לו ומה לשלול ממנו, ולכן חובה בהחלט להתבונן בכל המציאות כפי שהיא [=כל מדעי הטבע], כדי שניקח מכל דבר ודבר הקדמות אמיתיות ונכונות שיועילו לנו במחקרינו האלהיים".
במשפט האחרון רבנו מלמד, שמצות ידיעת ה' אינה רק שער לאהבת ה' וליראתו – וכמו שרבנו כבר לימד בהלכות יסודי התורה (ב, א): "והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר" – מצות ידיעת ה' היא גם שער למדעי האלהות, והוא הלימוד שעוסק בעצמו ואמיתתו, דהיינו בייחודו המופלא של ה' יתברך, ובשאר סתרי תורה.
ונצרף לפרק זה את פירושו של קאפח להלכות יסודי התורה שם (עמ' קט):
"ובימינו לא רק נפתחה הארץ אלא גם 'נפתחו השמים', ויש לאדם היודע להסתכל מרחב רב להכיר את גדולתו של מי-שאמר-והיה-העולם, אם רק יש לו פה לומר: מה רבו מעשיך השם".
ונחתום פרק זה בדברי הרמב"ם בהלכות מזוזה (ו, יג): "וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים".
כלומר, ידיעת ה' היא זו שנשארת לנצח נצחים לחיי-העולם-הבא, ובלעדיה – הכרת.
ד. המדעים המכשירים והמובילים
חשוב להבין, כי ישנם מדעים מכשירים, כגון מתמטיקה והנדסה, שלימודם אינו מוגדר כידיעת ה', אך חשיבותם רבה מפני שהם מכשירים את שכל האדם להבנת מדעי הטבע, וכן להבחנה בין אמת לבין שקר, בין מציאות לבין דמיון, בין הזיה לבין השקפה נכונה. לעומת המדעים המכשירים, מדעי הטבע נקראו המדעים המובילים, מפני שהם מובילים לידיעת ה'.
במורה (א, לד) רבנו מבאר ומפרט מהם המדעים המכשירים ומהם המדעים המובילים שאותם יש ללמוד כדי להתרומם למעלת ידיעת ה', וכֹה דבריו:
"יש הקדמות [למדעי האלהות] הנלקחות מטבע המספרים [מתמטיקה], ומסגולות התבניות ההנדסיות [גיאומטריה] [...] אבל ענייני התכונה [אסטרונומיה] ומדעי הטבע [כגון פיזיקה, בוטאניקה, זואולוגיה] איני חושב שיהא לך ספק שהם עניינים הכרחיים להכרת יחס העולם להנהגת ה' היאך היא באמת [...] והרי הכרחי למי שירצה להגיע אל השלמות האנושית [להתרומם למעלת ייחוד ה'] להכשיר את עצמו תחילה במלאכת ההיגיון [לוגיקה], ואחר כך במקצועות ההכשרתיים כפי הסדר, ואחר כך במדעי הטבע, ואחר כך במדעי האלהות".
כלומר, ידיעת השם, שכוללת את לימוד מלאכת ההיגיון, ואת המדעים המכשירים והמובילים, היא-היא תכלית האדם, והיא גם המצוה אשר מובילה לטוהר ייחוד השם, שהיא פסגת-פסגות הקיום האנושי – לידע את בורא-עולם ככל שניתן, ולא רק באמצעות ההתבוננות במעשיו.
בפרק החמישי מפרקי הקדמתו לאבות, רבנו מוסיף ללמד על תפקידם של המדעים המובילים (מדעי הטבע) והמדעים המכשירים (מתמטיקה, גיאומטריה וכו'), וכֹה דבריו:
"וכן כל מה שילמד מן הלימודים והמדעים, כל מה שהוא מהם דרך לאותה התכלית [כלומר, כל מדע שמוביל לידיעת ה'] הרי אין מה לדבר בו [כלומר, ברור שהוא הכרחי לידיעת השם, והכוונה למדעי הטבע]. ואשר אין בו תועלת [ישירה] לאותה המטרה [לידיעת ה'] כגון שאלות האלגברה, וההשוואות, וספרי התשבורת [חשבון], והריבוי בשאלות ההנדסה, והרבה כאלה [והם מדעי ההיגיון המכשירים] תהיה המטרה בהם חידוד השכל והרגל כוח ההיגיון לדרכי ההוכחה [לידע להבחין בין אמת ובין שקר, כלומר, כיצד להעריך הוכחה נכונה ואמיתית כדי לזהות ולבחור באמת] [...] ויהיה לו זה דרך שיגיע בו לידיעת אמיתת מציאותו יתעלה".
נוסף למדעים המובילים שנזכרו לעיל, הרמב"ם מזכיר גם את לימודי האנטומיה (גוף האדם), כמדע חשוב שמוביל לידיעת ה' (וראינו זאת לעיל בהלכות), וזה לשונו של קאפח במאמרו "למודי 'חול' במשנת הרמב"ם" (עמ' 592): "וזוהי כנראה לדעת רבנו כוונת איוב באמרוֹ (יט, כו): 'וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ', כלומר, בהתחקות אחר מבנה גוף האדם, והשפעת חלקיו זה-על-זה". מדע חשוב נוסף הוא הרפואה, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רנו): "ולפי דרך זו יהיה למלאכת הרפואה עניין רב מאד במעלות [המידותיות], ובידיעת ה', ובהשגת האושר האמיתי". כן הזכיר שם הרמב"ם את חשיבות לימוד ידיעת הלשון ודקדוקה.
אך ברור, שכל מדע עיוני מכל סוג שיהיה, מועיל מאד לשכל האדם ולהכרת בורא-עולם.
ה. יסודות במצות ידיעת ה'
בהלכות הראשונות בספר המדע רבנו מלמד כמה יסודות במצות ידיעת ה', ולאחריהן הוא מוסיף ומסביר כמו שראינו לעיל, שהפתח לנבון לאהוב את ה' הוא לימוד ידיעת המדעים.
והנה לפניכם היסודות הללו, וכֹה דבריו בשתי הפְּסקות הבאות:
"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא, וכל הנמצאין מן שמים וארץ ומה שביניהן לא נמצאו אלא מאמיתת הִמצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי – אין דבר אחר יכול להמצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאין מלבדו מצויין – הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יִבְטַל הוא לבִטולן. שכל הנמצאין צריכין לו, והוא ברוך-הוא אינו צריך להן ולא לאחד מהן. לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהן, הוא שהנביא אומר: 'וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת' [יר' י], הוא לבדו האמת, ואין לאחֵר אמת כאמתו. והוא שהתורה אומרת: 'אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ' [דב' ד], כלומר אין שום מצוי אמת מלבדו כמותו.
המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל [=היקום] בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ולא גוף. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: 'אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ'".
בדברי רבנו הללו יש השקפות יסודיות מאד, כגון: שהבורא הוא המצוי הראשון, שהוא ברא את הכל, שכל הבריאה זקוקה למציאותו, שהוא לא זקוק למאומה מבריאתו, שאין אמיתת עצמותו כאמיתת נברא כלשהו מנבראיו, שאין שום מצוי-נברא שדומה במשהו לבורא-עולם, שהבורא מנהיג ומשגיח ומפעיל את הבריאה בלא איברים גופניים, שאין לכוחו קץ ותכלית. ועוד.
אלה הן השקפות בסיסיות מאד שהן גם הבסיס ההכרחי לשלב הבא, דהיינו ללמידת המדעים ולהכיר את מי-שאמר-והיה-העולם. זאת ועוד, אם נשים לב, השרש "מצא" לנגזרותיו השונות חוזר על עצמו שוב ושוב בהלכות שראינו: מצוי, ממציא, נמצא, נמצאין, נמצאו, המצאוֹ, להמצאוֹת, מצויין. ולכן, משפט המפתח שמלמדנו כיצד נדע "שיש שם מצוי ראשון", הוא: "והוא ממציא כל הנמצא, וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה שביניהן לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו". כלומר, ידיעת ה' נקנית מתוך התבוננות במציאות ובנמצאים שמצויים בבריאה.
ו. העדרה של מצות ידיעת ה'
ראו נא את דברי קאפח מתוך מאמרו שנזכר לעיל (עמ' 593): "הרי הרמב"ם סבור כי מצוה מן התורה ללמוד את המדעים הללו אשר משום מה קוראים אותם 'לימודי חול'. [...] אמור מעתה, כל אותם המקצועות והמדעים אשר משום מה מכנים אותם 'לימודי חול', אם אדם לומד אותם כדי להגיע דרכם אל המושכלות ולידיעת ה' שהוא יסוד היסודות ועמוד החכמות, ואשר אי אפשר לדעת הרמב"ם להגיע לאותה הידיעה בלעדיהם, הרי הם קודש מקודש. [...] כך לדעת הרמב"ם, בלעדי המדעים הכלליים המקנים לאדם לב, והמובילים אותו למושגי האמת במדעי התורה והיהדות, לא יוכל האדם באשר אדם הוא, להתקיים הקיום הנצחי".
אולם, תמימותו המעושה של קאפַּח אינה במקומה: "משום מה קוראים אותם לימודי חול", ושוב הוא מיתמם: "משום מה מכנים אותם לימודי חול". האמנם? האמנם הוא חשב שרק במקרה צאצאי המינים קוראים ללימוד המדעים לימודי חול? האם הוא לא הבין שהם למעשה כופרים ביסוד ידיעת ה'? האם הוא לא הבין שהם מתעקשים להנציח את האלילות הסכלות והבערות, כדי לשלוט בהמונים ולהפוך תורת חיים לקורדום חוצבים? האם הוא לא הבין שהם למעשה כופרים בזה בה' יתעלה? אלא ברור, ששוב, שותפותו בממסד הכמורה המסואב וקבלת משכורות נפוחות ושלל טובות הנאה במשך יובל שנים, החדירה אימה ויראה לליבו מאלהי הכסף והזהב, מנעה ממנו לומר את האמת, ואף עיוורה את עיניו מלראותה.
ובמלים אחרות, צאצאי המינים עובדי האלילים לא רק מכנים את לימודי המדעים "לימודי חול", רבים מגדוליהם המינים הנגעלים אף רואים במדעים לימודי כפירה! כלומר, יש בדברי קאפַּח הללו התעיה וטשטוש האמת, שהרי רבים מצאצאי המינים, אשר המיטו עלינו את האסון שנקרא: "הדת האורתודוקסית", רבים מהם לא רק טוענים שלימודי המדעים הם "לימודי חול", הם אף מזלזלים ומבטלים את לימודי המדעים כאילו חלילה היו כפירה. ומכיוון שרס"ג כבר השיב להם, אניח לפניכם את דבריו בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (הקדמה, ו):
"ואם יאמר אדם היאך נשליט עלינו את העיון במדעים ודיוקן עד שנקבעֵם לנו לדעה [...] והרי בני אדם מכחישים מלאכה זו, ובעיניהם העיון מביא לידי כפירה ומוביל אל האפיקורסות. אני אומר אין זה אלא בעיני בוריהם [כמו צאצאי המינים מחריבי הדת] כפי שאתה רואה [...] מקצת בורי אומתנו חושבים שיש דבר כעין תנין בולע את הירח והוא הלקיון [שהירח חסר משום שתנין בולעו ופולטו חליפות] [...] ודומה לאלה רבים ממה שמעוררים את הצחוק".
ונסיים פרק זה בדברי קאפח במאמרו (עמ' 589):
"ומה נפלא הדימוי שלו [של רס"ג לעיל], שהאמירה שהמדעים מובילים אל הכפירה דומה לאמירה שתנין בולע את הירח. ולדבריו אפוא, על זה תקנו לנו חז"ל להודות לה' יום יום, ולומר בסדר היום 'ברוך אלהינו ברוך אדוננו ברוך בוראנו שהבדילנו מן התועים'".
ותודה לאל שהבדילנו גם מן התועים השכירים, כי קאפַּח נצמד להם ונישק למרדעתם.
ז. חופרים גומה בקרקע
ראינו לעיל שאחת הדרכים לידיעת ה' היא לימוד טעמי המצוות, ובמלים אחרות, כל מצוות התורה נובעות ממקור חכמה ויש להן תכלית ומטרה, וכך כותב רבנו במורה (ג, כו; ג, לא):
"כל ציווי ואזהרה מהם [=ממצוות התורה] תוצאת חכמה, והמטרה בו תכלית מסוימת, ושכל המצוות כולן יש להן טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן. [...] ולשון הכתוב בכך ברור: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], 'מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו' [תה' יט, י] [...] ואשר ראוי שיסבור בעניין זה כל מי שדעתו שלמה הוא מה שאבאר, והוא, שכלל המצוות יש להן טעם בהחלט, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן".
"וכל המטרה [במצוות] היא תועלתנו [...] ממה שנאמר: 'לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה' [דב' ו, כד], ואמר: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [שם ד, ו], הרי ביאר כי אפילו החוקים, כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא שכל מצוה מאלו ה-613 מצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה".
אולם, רבים מהוזי ההזיות האורתודוקסים סוברים שהמצוות ניתנו כגזירות שרירותיות ללא מטרה ותכלית, כלומר, לא רק שהם עקרו ממצות ידיעת ה' את חובת לימוד המדעים, אלא שהם עקרו ממנה גם את חובת לימוד טעמי המצוות, ובזה עקרוהָ לגמרי מן המציאות!
רבנו קידש מלחמה כנגד השקפה רעה זו, וכך הוא כותב במורה (ג, נא):
"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".
ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:
"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".
ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה. אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
נחזור לדברי רבנו במורה לעיל, מתוכם עולה שרק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהלכות התורה ללא שהונחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים רחוק מאד מהאמת. רבנו לא מסתפק בביקורת זו, והוא מנתח בהרחבה את סכלות השקפתם והחולי ששיבש את נפשם, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, לא):
"יש בבני אדם אנשים שקשה בעיניהם מתן טעם למצוה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשׂכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל. ואשר הביא אותם לידי כך הוא חולי שמצאוהו בנפשם ואינם יכולים לבטא אותו ואינם מצליחים להסבירו. והוא, שהם חושבים כי אילו היו המצוות הללו מועילות במציאות הזו ומשום כך וכך נצטווינו בהן, הרי כאילו באו ממחשבה ומרעיון בעל דעה, אבל אם היה דבר שאין להשׂכיל לו עניין כלל ואינו מביא לתועלת הרי הוא בלי ספק מאת ה', שהרי אין בינת אדם מביאה לידי דבר מזה. וכאילו [אצל] אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושֵׂהו, כי האדם הוא אשר יאמר מה שמביא לתכלית מסוימת, והאלוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא תועילנו, ויזהירנו מלעשות מה שלא תזיקנו עשייתו, יתעלה ויתרומם. אלא הדבר הוא בהיפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו".
ויש לשאול, מי הם אלה שעושים מצוות "כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער"? מי הם אלה שאמר עליהם ירמיה הנביא: "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם"? מי הם אלה חלושי הדעת חולֵי הנפשות? מי הם אלה אשר "האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו"?
ובכן, יעקב בן הרוֹש (האשכנזי שחדר לספרד) החזיק בדעה ההפוכה לדעת רבנו, ואין ספק שהוא ממשיך את דרכם של חכמי-יועצי-אשכנז הראשונים שרבים מהם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, וזה לשונו של קאפח בבארו עניין זה בפירושו לספר המדע (עמ' תקנד):
"והטור סימן קפא חלק על רבנו, ודעתו שאין להביא טעם למצוות אלא לעשותן כגזרות. ועיין בית-יוסף [ח'רבת יוסוף] שם, שהטעים שיטת רבנו גם לפי שבילי חשיבת הטור [קארו הקראי שיקר וכיזב כאילו דעת רבנו כדעת המינים]. אבל באמת סבור רבנו כי המקיים את המצוות כדרישת הטור הרי הוא 'כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער' כלשונו במורה ג, נא. ולדעתו דחיית טעמי המצוות אינו אלא 'חולִי נפש' כמו שכתב שם בפרק לא".
ואם אכן כך, מדוע קאפח וערוסי פוסחים על שתי הסעיפים ומרוממים את המינים וצאצאיהם? מדוע הם קוראים להם "קדושי עליון" ו"אדירי עולם" ו"ענקי התורה" ו"מרנן ורבנן"?
והתשובה: רדיפת הבצע, השררה, הכבוד, הפרסום, ושאר התאוות הבזויות למיניהן.
ח. העדר המדעים מדרדר לטינוף המוח בהזיות
מדוע התרחקו רבים מקניית השקפות נכונות, ואף מגנים אותן כאילו הן דבר שאין בו צורך ואף כפירה חמורה? אחת התשובות לכך נמצאת בהקדמת רבנו למורה (עמ' יב), וכֹה דבריו:
"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו "מורה הנבוכים"], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם], שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
דבר גדול מלמד רבנו כאן, הסיבה הראשונה להתרחקות מן ההשקפות הנכונות היא הסכלות, דהיינו העדר ידיעת המדעים! אשר מכשירים את האדם לחכמה ולרכישת השקפות נכונות. והסיבה השנייה היא הרשעות, אותם המינים הארורים אנשי השם הנחשבים לחכמים גדולים, מתעים את ההמון ללכת אחריהם, וכדי שיצליחו במשימתם, עליהם להנציח את הבורות והסכלות בקרב ההמון. אדם משכיל וחכם אינו הולך באופן עיוור אחר שום אדם, ואף יידע לבקֵּר, לנתֵּח ולשקול את הוראות "החכם" בפלס הדעת וההיגיון שרכש בלימוד המדעים.
אם חסידיהם של המינים השחורים יהיו משכילים, אז הם לא יהיו יותר חסידים שוטים, מפני שהדעת הייתה מאירה את מחשבתם ושכלם, והייתה מגרשת את השקפות המינות הרעות שרבותיהם הלעיטו אותם מזה מאות רבות בשנים. ולזאת רומז רבנו באמרוֹ: "כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם", כלומר מההשקפות האמיתיות שרבנו מלמד ב"מורה הנבוכים", תתגלה הפסולת שנראית לסכלים כהשקפות נכונות. מסיבה זו התנגדו רבים למורה, מפני שהוא מסיר את הלוט מעל פני השקר וההטעיה שהמינים והכופרים תפרו להם לגלימה.
ט. העדר המדעים מדרדר למינות
ריחוק מידיעת המדעים, כלומר ריחוק מידיעת והכרת מי-שאמר-והיה-העולם, מוביל כמעט בהכרח לשגיאות מחשבתיות חמורות בכלל ובמצות ייחוד השם בפרט. רבנו זיהה את הקשר האמיץ שבין ידיעת המדעים לבין ידיעת ייחוד השם והשקפות נכונות ביחס לבורא-עולם, ולכן הוא קושר באופן ישיר את העדר ידיעת החכמות לשגיאות מחשבתיות איומות ונוראות, ואף לתפישות מינות מגשימות כעורות ביותר, והנה דבריו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו):
"וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים ע"ה [=באגדותיהם] נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה, והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=וזו השיטה שהחל בה רש"י ובית-מדרשו והולכים בה אחריו עד ימינו כל הטיפשים שנקראים "חכמי ישראל"], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=כל העניינים שלא יעלה על הדעת שהם עניינים מציאותיים] – מחויבי המציאות. ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [...] ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות, עד כדי שאם תספרנו כפשוטו [אפילו] להמון העם [אפילו לשוטים!] וכל שכן ליחידיהם [=לנבונים], יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו".
והנה דברי רבנו מתוך "מאמר תחיית המתים" (עמ' עא–עב), ביחס לזיקה החזקה שבין הסכלות והריקנות מן המדעים לבין גיבוש תפישות מגשימות:
"אבל אחדים ממי שמצאתי [מחכמי ישראל] [...] החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות [=אגדות חז"ל] כפשטיהם [=רש"י-שר"י וחבר מרעיו]. [...]. והם מדמים [=נדמה להם ולסובבים אותם] שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות [...], [ולכן] ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים [את] יסודות הדת על דרך ההודעה [=העתקת מסקנות הדיונים הפילוסופיים בלבד] לא על דרך הלמידות [=דרך ההוכחה על אותם יסודות מחשבתיים], כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין 'חכמי התורה' יודעים מהם מאומה כמו שבארנו במורה [א, לד]".
גם במורה (ב, ו) רבנו מזכיר את חומרת הריחוק מן המדעים ואת נזקה העצום, רבנו אומר שם במפורש כי "חכמי ישראל" מאמיני הנמנעות באלף השנים האחרונות הינם סכלים! ריחוקם מן המדעים כיבה והחשיך את שכלם, ושלל הזיותיהם עיוורו אותם מלראות את אור האמת:
"וכמה חמור סמאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם 'חכמי ישראל' כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האישה ומצייר שם את העובר היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על אף שהוא סבור כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם [...] וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר [כוח גנטי ביולוגי] הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין עניין העוצמה והיכולת [המדעית] האמיתית הזו".
קריסת המערכות המדעית והמחשבתית של העולם הדתי באלף השנים האחרונות גררה עמה גם לקריסת מערכות הלכתית, כי העדר ידיעת השם גרם ליצירת שיטות ניתוח הלכה ופסיקה משובשות ביותר, אשר מתעלמות התעלמות כמעט מוחלטת: מכללי הפסיקה התורניים והתלמודיים (כגון ביטול מעמד הסנהדרין והענקת ממד נצחי לפסיקת כל שוטה בשטעטל הפולני-ליטאי שהקב"ה החריב בייסורים נוראים); מטעמי המצוות ותכליתן; מאיזונן העדין והמופלא אשר מוכיח שהן ממקור אלהי; ומהאיסור המפורש של "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דב' יג, א), ועוד. והחמור מכל, העדר ידיעת השם גרם להם לרמוס ולרוצץ במגפי ברזל מסומרים את כל יסודות הדת המחשבתיים, וזאת באמצעות פסיקת הלכות מינות הזויות והחדרת מנהגי הבל אליליים ארורים שיסודם בבורות זרים ונשברים אשר לא יכילו המים.
"אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ" (מש' כא, טז).
"אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט, כא).
י. מטרתם ותכליתם של כל מעשי האדם
רבנו קובע בהלכות דעות, שעל האדם לחיות את חייו במחשבה בהבנה ובשאיפה לכוון את כל מעשיו כולם לידע את השם-ברוך-הוא בלבד! כלומר, שלא תהיה במעשיו שום פעולה שאיננה מובילה אל המטרה ואל התכלית הנשגבה הזו. ובמלים אחרות, על האדם לבחון את פעולותיו מטרותיו ושאיפותיו תדיר: האם תכליתן היא אהבת האמת והצדק וידיעת ה' יתברך? או שמא הוא נמשך אחר הזיות ודמיונות שהלעיטוהו זקני בּוּר פגאניים אירופים ממורדעים?
והנה פסק רבנו בהלכות דעות (ג, ה):
"צריך האדם שיכוון כל מעשיו כולם לידע את השם-ברוך-הוא בלבד. ויהיה שבתו וקומו ודיבורו הכל לעומת זה הדבר. כיצד, כשיישא וייתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בליבו קיבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים הללו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להן מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה".
בהלכה זו רבנו מתייחס בעיקר לעיסוק במלאכה ובפרנסה, והוא מלמד כי מטרת המלאכה והפרנסה אינה לכנוס ממון, אלא לפרנס ולכלכל את צרכי הגוף ולקיימו באופן תקין כדי שיוכל לידע את ה' יתעלה. בפרק החמישי מהקדמת רבנו למסכת אבות הוא מרחיב בעניין מטרת האדם בעולמו, ונצרף את דבריו שם כדי להשלים את התמונה (עמ' רנו):
"בהפעלת כוחות הנפש כלפי מטרה אחת – ראוי לאדם לשעבד את כל כוחות נפשו על-פי המחשבה כפי שהקדמנו בפרק שלפני זה [כלומר שיהא האדם שוקל מעשיו תמיד], וישים נגד עיניו תכלית אחת והיא השגת ה' יתהדר ויתרומם כפי יכולת האדם, כלומר שידע אותו, וישים כל פעולותיו, תנועותיו [אפילו האופן שבו הוא הולך ומתנועע] ותנוחותיו [אפילו האופן שבו הוא יושב ושוכב] וכל דבריו מובילים אל התכלית הזו, עד שלא תהא בפעולותיו שום פעולה לבטלה כלל, כלומר פעולה שאינה מובילה אל התכלית הזו. המשל בזה, שישים הכוונה באכילתו ושתייתו ושינתו ותשמישו ויקיצתו ותנועתו ותנוחתו בריאות גופו בלבד, והמטרה בבריאות גופו כדי שתמצא הנפש את כֵּלֶיהָ [=כלי הגוף] בריאים ושלמים שתשתמש בהם בלימודים וקניית המעלות המידותיות וההגיוניות כדי שיגיע לאותה התכלית. [...] וכן כאשר יתעורר ויתעסק ברכישת נכסים, תהיה מטרתו בקיבוצו כדי שיוציאנו בדברים הנעלים, ושיהיה מצוי לקיום גופו והתמדת מציאותו כדי שישיג וְיֵדַע את ה' כפי שאפשר לדעת".
סוף דבר
מצות ידיעת ה' היא הציווי ללמוד מדעים, מפני שלימודם מרומם את האדם לידיעת פעולות השם והנהגתו את היקום הנפלא והמשוכלל. להלן ראיה נוספת לכך שמצות ידיעת ה' מחייבת לידע את פעולותיו [=ברואיו] של בורא עולם, וכֹה דברי רבנו במורה (עמ' תטו–תטז):
"כבר בארו לנו גם הנביאים [...] שהשלֵמות שיש להתפאר בה ולשאוף לה היא ידיעתו יתעלה [...] אמר ירמיה: [...] 'כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי' [ט, כג] [...]. וכן כל המעשים התורתיים הללו כלומר מיני העבודות [=המצוות], וכן המידות המועילות לכל בני-אדם בעסקיהם זה-עם-זה, כל אלה אין להשוותן אל התכלית הזו הסופית [=ידיעת ה'], ואינן שוות לה, אלא הם מצעים בגלל התכלית הזו [כל המצוות כולן הן אמצעי לידיעת ה'] [...]. אמר, כי ההתפארות היא בהשגתי ובידיעת תאריי, כלומר מעשיו [=היקום וכל אשר בו]".
ושם בפרק ז, מוסיף ופוסק רבנו:
"אדם שהוא ממולא בכל המידות הללו [חכם ומתגבר על יצרו תמיד כפי שנאמר שם], שלם בגופו [איננו בעל מום או בעל ייסורים], כשייכנס לפרדס [=ידיעת השם וייחוד השם], ומסתכל בחכמתו של הקדוש-ברוך-הוא כּוּלָּה מצורה ראשונה [=המלאכים לדרגותיהם] עד טבור הארץ [=כל שאר הנבראים ביקום], ויודע מֵהן גודלו – מיד רוח הקודש שורה עליו".
חלה עלינו אפוא חובה ומצוה גדולה לידע ולהכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, ובמלים אחרות הקב"ה ציווה אותנו לחקור, וכך נהג גם אברהם אבינו שהיה בן ארבעים כאשר הכיר את בוראו, והיכרותו זו עם בוראו לא הייתה בדרך של אמונה או נבואה, כי אם מחקר מדעי מי מנהיג את העולם וכפי שתיארו חז"ל בכתביהם ורבנו בעקבותיהם בהלכות עבודה-זרה פרק א.
וכך יש להבין את דברי חז"ל בספרי (עקב, מט): "רצונך להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם? למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי-שאמר-והיה-העולם ומדבק בדרכיו". כלומר, חז"ל שיבצו את סתרי מדעי הטבע ומעשה בראשית באגדותיהם, כי המדע בימיהם היה מכלל סתרי תורה, והסברתי על-כך במאמר: "יסודות במדעי האלהות" – וראיה לדברינו ממה שאמרו חז"ל על אברהם אבינו שהוא "הכיר את בוראו" מדעתו. כמו כן, בימיו לא היו אגדות חז"ל...
אולם, המינים וצאצאיהם מפיצים את ההזיה שאסור לנו לחקור אלא רק להאמין, ומטרתם היא להרחיק את עם-ישראל ממדע ומהשכלה: גם מפני שהם אינם מסוגלים להתרומם למעלה זו או שהם התעצלו להתרומם למעלה זו, אך בעיקר מפני שמטרתם היא להנציח את הסכלות והבערות ואת נהייתו של עם-ישראל אחר המאגיה ושאר ההזיות – שהרי טמטומו של עמֵּנו הוא תנאי הכרחי כדי להפליא את ההמון בתעתועים ולהחדיר לליבם הזיות שווא ומדוחים.
וכל הרֶשע הזה נועד לרומם את כבודם וגדולתם ולהפיק את מירב טובות ההנאה מן הדת, כי אם המצוה היא רק להאמין בלא חקירה והתבוננות, הם יכולים לומר כל מה שהם רוצים, ואף לא אחד יבדוק או יהרהר אחר הוראותיהם ומעשיהם, כי אסור לחקור – רק להאמין...
ונחתום בעיון בקביעת רבנו במורה (ג, כט), שככל שהאדם מתרחק מהפילוסופיה, כלומר מקניית דעות והשקפות נכונות ובריאות, הוא מתדרדר מטה-מטה במדרון הסכלות:
"וכן הזכירו בספריהם [עובדי העבודה הזרה מאומת ה"צאבה", שהיו בתקופת אברהם אבינו] [...] וסיפרו מה שסיפרו [...] ומשקרים שקרים מצחיקים מאוד, המורים על חוסר דעת חמור, ועל שהם היו הרחוקים ביותר בבני-אדם מן הפילוסופיה, ושהם היו בתכלית הסכלות".
נמצא, שהריחוק מן המדעים (שהרי אי-אפשר ללמוד פילוסופיה ללא ידיעת מדעים) הוא תכלית הסכלות. ולכן רבנו פותח את "משנה תורה" ב"ספר המדע": בהלכות שנועדו להאיר את שׂכלו של האדם בדעת, לרוממו לבחון ולבקֵּר חידושים בעין המחשבה, לְשַׂגְּבוֹ למעלת אהבת האמת, ולהדריכוֹ ליסוֹד היסודות ועמוד החכמות – לידיעת ה' יתעלה ויתרומם.
וברורה עתה תשובתו של קאפח לשאלה: מדוע הרמב"ם קורא לקבוצת ההלכות הראשונה ב"משנה תורה" "יסודי התורה"? וזה לשונו בפתיחת פירושו ל"ספר המדע": "קרא שם הלכות אלה 'יסודי התורה' ולא 'יסודי האמונה' כי לדעת רבנו, מי שֶׁנִּדְמֶה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' בדרכו של רבנו ובשיטתו, גם תורה אין לו". כלומר, רק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהלכות התורה ללא שהונחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים רחוק הוא מאד מדרך האמת.
"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד, לט). "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ, שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (יש' מ, כה–כו).
"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו). ואין חכמה ללא ידיעת ה'.
לעיון נוסף במצות ידיעת ה' ובעניינים נוספים בעניינה שלא נכללו במאמר זה, ראו: "מטרת האדם בעולם – ידיעת השם", "'משנה-תורה' בעקבות 'חמשה-חומשי-תורה'".