מדוע חובה להניח תפילין בחול-המועד? (חלק א)

מצות הנחת תפילין היא מצוה גדולה וחשובה, וכך נאמר בתורה על מצוה זו (שמ' יג, ט–י): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" – בשל חשיבותה, נקשרה מצות הנחת התפילין בתורה ללימוד התורה: "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ", ולזכירת יציאת מצרים: "כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם", ונצטווינו לקיימה "מִיָּמִים יָמִימָה", כלומר בכל יום ויום.


ראיה נוספת לחשיבותה של מצוה זו ניתן להביא מכך שהקב"ה גם קבע אותה בקרית-שמע אשר נצטווינו לקרות פעמיים ביום, וגם קבע אותה בפרשה הראשונה של קרית-שמע: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דב' ו, ח). זאת ועוד, לא מדובר רק במצוה אחת, מפני שהנחת תפילין של-יד היא מצות עשה בפני עצמה, והנחת תפילין של-ראש היא מצות עשה בפני עצמה, כך שמדובר הלכה למעשה בשתי מצוות-עשה חשובות מאד.


והנה לפניכם דברי רבנו הרמב"ם בספר-המצוות, וכֹה דבריו (עשין יב–יג):


"והמצוה השתים-עשרה, הציווי שנצטווינו במעשה תפילין של-ראש [...] וכבר נכפל הציווי במצוה זו ארבע פעמים; והמצוה השלוש-עשרה, הציווי שנצטווינו במעשה תפילין של-יד [...] וכבר נכפל הציווי גם בזה ארבע פעמים [...] והראיה שתפילין של ראש ושל יד שתי מצוות, אמרם בגמרא [...] הנה נתבאר לך שקראוּ של-ראש ושל-יד שתי מצוות".


א. סוגיות בספרות חז"ל


1) הסוגייה המרכזית בעניין זה מובאת בתלמוד הבבלי מסכת מנחות (לו ע"ב):


"דתניא: 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה' [שמ' יג, י], 'יָמִים' – ולא לילות, 'מִיָּמִים' – ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים, דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: לא נאמרה חוקה זו אלא לפסח בלבד! [...] דתניא, ר' עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים-טובים? תִּלְמוֹד לומר: 'וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ' [שמ' יג, טז], מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים-טובים שהן גופן אות".


כלומר, ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא לא נחלקו אלא באיסור הנחת תפילין בלילה: לדעת ר' יוסי הגלילי אסור להניח תפילין בלילה; ולדעת ר' עקיבא מותר להניח תפילין בלילה. כמו כן, סובר ר' עקיבא שהפסוק 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת' וכו', עוסק אך ורק בחיוב לקיים את חג הפסח מדי שנה בשנה, ולא נועד ללמד מאומה על אופני קיום מצות תפילין. נמצא אפוא, כי לדעת הבבלי, כל האיסור להניח תפילין הוא בלילה ובשבתות וימים טובים בלבד, ברם חול-המועד אינו מוגדר כיום-טוב, ולכן, לפי כל הדעות בבבלי חובה להניח תפילין בחול-המועד.


2) סוגיה נוספת בעניין מצות התפילין נמצאת בתלמוד הירושלמי מסכת ברכות (ב, ג):


"ר' אבהו בשם ר' אלעזר: הנותן תפילין בלילה עובר בעשה. מה טעם? 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה' [שמ' יג, י]: 'יָמִים' – ולא לילות, 'יָמִימָה' – פרט לשבתות וימים-טובים. [...] אית דבעי מימר נשמעיניה מן הדא: 'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת' [שמ' יג, ט] – את שהוא לך לאות, פרט לימים-טובים ושבתות שכולן אות. ולא כן, כתב 'מִיָּמִים יָמִימָה'! לית לך אלא כיי דמר ר' יוחנן: כל מילא דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגין".


ר' אלעזר סובר כדעת ר' יוסי הגלילי שבתלמוד הבבלי, ולפיו הפסוק "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ" עוסק במצות תפילין, והמלים "מִיָּמִים יָמִימָה", מלמדות על פרטי המצוה. כלומר, הפסוק "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת" וכו', מלמד על איסור הנחת תפילין בלילה, בשבתות ובימים טובים. בהמשך הירושלמי מובא קטע חשוב שנזדקק לו בהמשך כדי להבין את פסיקת הרמב"ם, "אית דבעי מימר" וכו', כלומר, יש הסוברים שהפסוק שמלמד שאסור להניח תפילין בשבתות ובימים טובים הוא "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת" (שמ' יג, ט). ושואלים שם בירושלמי: והרי אמרנו שהפסוק שממנו לומדים הלכה זו הוא "מִיָּמִים יָמִימָה"! (שמ' יג, י) ומשיבים בשם ר' יוחנן: שכל הלכה (וההלכה דנן היא האיסור להניח תפילין בשבתות ובימים טובים) שמקורה וביסוסה אינו מפורש ואין לה מקור ברור בתורה-שבעל-פה – סומכים אותה לכמה שיותר פסוקים.


נמצא אפוא, כי מקור איסור הנחת תפילין בשבתות ובימים-טובים כלל אינו ברור, לאור עובדה זו מיד קמה וניצבה השאלה: אם עצם המקור לאיסור הנחת תפילין בשבתות ובימים-טובים אינו ברור, כיצד פוסקי ההלכה העזו להוסיף ולהרחיב את האיסור גם לחול-המועד?!


3) במכילתא דרבי ישמעאל לפרשת בא נאמר כך (מסכתא דפסחא, יז):


"[א] 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת' – זו חוקת תפילין. אתה אומר זו חוקת תפילין או אינו אלא חוקת כל המצוות? אמרת, במי העניין מדבר? בתפילין. 'מִיָּמִים יָמִימָה' למה נאמר? לפי שהוא אומר 'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת' – שומע אני אף הלילות במשמע. והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות-עשה ותפילין מצות-עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בלילות כבימים, יכול אף תפילין נוהגין בלילות כבימים? תלמוד לומר: 'מִיָּמִים יָמִימָה' – בימים אתה נותן ולא בלילות".


הקטע הזה ממדרש ההלכה הקדום חשוב מאד, בעיקר מפני שהוכרעה בו השאלה באיזו חוקה מדובר בפסוק הנדון בשמות (יג, י). כלומר, נקבע במדרש מפורשות שהחוקה שנזכרה בפסוק עוסקת בחוקת מצות התפילין כדברי ר' יוסי הגלילי, ולא בחוקת הפסח כדברי ר' עקיבא.


בהמשך מדרש ההלכה נאמר כך:


"[ב] דבר אחר, 'מִיָּמִים יָמִימָה' למה נאמר? לפי שהוא אומר 'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת' שומע אני אף שבתות וימים-טובים במשמע. והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות-עשה ותפילין מצות-עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בשבתות ובימים-טובים, יכול אף תפילין ינהגו בשבתות ובימים-טובים? תִּלמוד לומר: 'מִיָּמִים יָמִימָה' – יצאו שבתות וימים-טובים.


[ג] ר' יאשיה אומר: 'מִיָּמִים יָמִימָה', הואיל ומזוזה מצות-עשה ותפילין מצות-עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בשבתות ובימים-טובים, יכול אף תפילין כן? תִּלמוד לומר: 'מִיָּמִים יָמִימָה' [כלומר, המסקנה היא שמצות תפילין אינה נוהגת בשבתות ובימים-טובים].


[ד] דבר אחר, 'מִיָּמִים יָמִימָה' – יש ימים שאתה נותן ויש ימים שאין אתה נותן, יצאו שבתות וימים-טובים".


משלושת הקטעים האחרונים עולה בבירור, שדעת ר' יאשיה ודעת שני תנאים נוספים שלא נזכרו בשמותיהם, היא כדעת ר' אלעזר בירושלמי ור' יוסי הגלילי בבבלי, דהיינו, שהפסוק "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת" (שמ' יג, י) הוא ציווי על שמירת מצות התפילין, והמלים "מִיָּמִים יָמִימָה" שבסופו נועדו לבאר שאסור להניח תפילין בלילות, בשבתות ובימים-טובים. כמו כן, לפי כל ארבע הדעות שבמדרש ההלכה, הפסוק: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת" עוסק בציווי על שמירת מצות התפילין, וזאת בהתאם לדעתם של ר' אלעזר בירושלמי ור' יוסי הגלילי בבבלי ונגד דעת ר' עקיבא – וכלל מוסכם הוא בפסיקה התלמודית שאין הלכה כר' עקיבא מחבריו.


נשים לב, כי לפי הדעה הראשונה במכילתא, אין כל איסור להניח תפילין בשבתות וימים טובים, ורק בלילות הוא שאסור, ושוב אנו למדים על חולשת האיסור להניח תפילין בשבתות ובימים-טובים, ולכן אין שום מקום להוסיף ולאסור את הנחת התפילין גם בחול-המועד.


ב. פסיקת הרמב"ם


לאחר שראינו את המקורות המרכזיים שעוסקים בזמני הנחת התפילין, נעבור לעיין בפסיקת הרמב"ם. בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה (ד, י), רבנו הרמב"ם פוסק כך: "זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמר: 'מִיָּמִים יָמִימָה', חוקה זו היא מצות תפילין. וכן שבתות וימים-טובים אינן זמן תפילין שנאמר: 'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת', ושבתות וימים-טובים הן עצמן אות".


מן ההלכה עולה שרבנו לא פוסק כר' עקיבא, שהרי הוא פוסק לעיל מפורשות: ש"חוקה זו היא מצות תפילין", כלומר הפסוק "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת" וכו' עוסק בחוקת מצות התפילין ולא בחוקת הפסח כמו שאמר ר' עקיבא.


מדוע רבנו לא פוסק כר' עקיבא? הראינו לדעת בהצגת המקורות לעיל, כי רבים הם התַּנָּאים (שישה ליתר דיוק) שסוברים שהפסוק "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת" וכו' עוסק במצות התפילין, והמלים "מִיָּמִים יָמִימָה" שבסופו נועדו להגדיר את זמני החיוב, כלומר לאסור את הנחת התפילין בלילות ובשבתות ובימים-טובים – וכידוע, אין הלכה כר' עקיבא מחבריו.


ברם, עדיין נותרה שאלה אחת פתוחה בעניין פסיקת רבנו והיא: אם הוא לא פסק כר' עקיבא, מדוע הוא מביא את טעמו: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת", לאיסור הנחת תפילין בשבתות ובימים-ט