top of page

חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב"ם ושריפתם (חלק ב)

עודכן: 23 ביוני 2023

ג. איגרתו של בר המן


בעמ' (14–15) בספר: "אגרות קנאות" מובאת אגרת שכתב הרמב"ן, ובראשה נאמר כך:


"וזאת האיגרת שלחה ה"ר משה ב"ר נחמן לקהילות אראגון ונבארה וקשטיליא [=קהילות בספרד] לנדות ולהחרים את רבי שלמה [ממונפלייה] ושני תלמידיו [יונה מגירונדי ודוד בן שאול] עד שישובו מדרכם הרעה אשר העזו מצחם לעמוד כנגד רבנו משה זצ"ל".


טרם שנמשיך עלינו להבין נקודה חשובה מאד לדעתי: הרמב"ן פנה באיגרתו ליהודי-ספרד, וקרוב לוודאי שהסיבה המרכזית לכך היא, שהיו בקרב חכמי-ספרד אנשים נאמנים לדרך האמת, אשר היטב חרה להם על שריפת ספרי רבנו, ואשר דרשו מהרמב"ן לנקוט עמדה המתנגדת נחרצות לשריפת ספר-המדע ומורה-הנבוכים. ובהיותו פוליטיקאי ממולח, הרמב"ן לא יכול היה לסרב לתביעתם של חכמי-ספרד לפרסם גילוי דעת ליהודי ספרד בעניין זה.


כלומר, הרמב"ן כתב את איגרתו כמי שכפאו שד, ולכן איגרתו רצופה במליצות נבובות שנועדו לכסות, לטשטש ולהסתיר את כוונתו, ולכן משולבים בה גם דברי חנופה לפטרוניו, המינים הצרפתים: "ואם רבני צרפת אשר מימי תלמודם אנו שותים". ואף יתרה מזאת, כאשר מנתחים את האיגרת הזו באופן סטטיסטי עולה, שרובם המכריע של דבריו נוטים כלפי חכמי-יועצי-צרפת במנעד הבא: מדברים מטושטשים שרק "נוטים" לכיוון המינים, דרך הצהרה מפורשת שהוא-הרמב"ן חולק על רבנו, ועד דברי כניעה ושעבוד מפורשים כלפי המינים הצרפתים.


בנוסף לכך, הרמב"ן אינו מזכיר את הרמב"ם או את ספריו בכל איגרתו! העדר אזכורם המפורש של רבנו וספריו, הוא רק אחד מתכסיסי ההתעיה שהוא משלב באיגרתו, וכל החרדה הגדולה הזו נועדה לתכלית אחת: לכתוב איגרת שלא רק שלא תעלה ממנה ביקורת כלפי שלמה המין ממונפלייה ושאר המינים הצרפתים, אלא שחכמי-יועצי-צרפת, כאשר יקראו אותה, יבינו היטב שהרמב"ן הִתעה ותעתע ביהודי ספרד: במקום לכתוב איגרת שמוקיעה את המינים הצרפתים, הוא למעשה כתב איגרת שמרוממת אותם מאד, מבטאת כלפיהם שעבוד מוחלט, ומתנגדת מפורשות ואף מטילה רפש בהשקפות רבנו הטהורות, ועליו אומר שלמה במשלי (כו, כד–כה): "בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה, כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ".


קצרו של דבר, דברי המוציא לאור, לפיהם הרמב"ן כתב את האיגרת הזו במטרה "לנדות ולהחרים את רבי שלמה ושני תלמידיו עד שישובו מדרכם הרעה אשר העזו מצחם לעמוד כנגד רבנו משה זצ"ל", הם שקר וכזב! ולא רק שהרמב"ן לא נידה ולא החרים את המינים הצרפתים, ההיפך הגמור, הוא רוממם לעילא-לעילא, ושילב באיגרתו דברי ביקורת קשים כנגד רבנו.


***

נחל אפוא לעיין באיגרת עצמה, הרמב"ן פותח כך: "בפשע ארץ, ביום הייתה לכָלה וחָרץ". ובכן, מי הם אלה שגרמו לארץ לפשוע? מי הם אלה שגרמו לכך שהארץ הייתה "לכָלה וחָרץ", דהיינו לשפָטים שנעשו בארץ, ובמלים אחרות לייסורים? ואין על-כך תשובה ברורה.


הרמב"ן ממשיך בדרכי המליצות המתעתעות, וכך הוא אומר בהמשך איגרתו: "על סגניה ושריה, לבנות גדריה, ועל הרועים לשמור העדרים, ממעונות אריות ומהררי נמרים, עליהם לבקש האובדות, ולחזק הנחלות, לקדם ברועים ובמקלות". ושוב לא ברור: לאיזה צד הוא פונה? לצד המינים או לצד הנאמנים? האם הוא מותח ביקורת על רבנו הרמב"ם או על מתנגדיו?


הרמב"ן ממשיך במליצותיו המתעתעות, וזה לשונו:


"אף כי זה שה פזורה וגזוזה, בראש הרזה, שן הסלע מהעֵבר מזה ומזה, כמונו היום שארית, עדת הברית, אשר למבראשונה ברית הֵפרנו, ובאחרונה חטאנו ומרדנו בכל עניין, ולקינו במלא מניין, ואם אסורים בזיקים, בבית כלא שכחנו ברית וחוקים, הלא ביי' אלהינו אנחנו דבקים, ובבית שביינו הוא [=האלהים] חיינו, החיים הטובים אשר אין להם הפסק ואין אחריהם מוות, האור הבהיר אשר לא יגאלוהו חושך וצלמוות, והאמונה השלמה היא המגינה עלינו מחטא ולא כילנו, היא שעמדה לאבותינו ולנו, הקבלה ההוגנת, היא הנותנת לעמנו פליטה ושארית כאשר ידעתם, את אשר עברנו בקרב הגויים אשר עברתם".


בדבריו לעיל הרמב"ן מתאר את גלות ספרד החוטאת והפושעת, אשר הפרו ברית וחטאו ומרדו בה' בכל עניין, ובכל זאת הוא טוען, שהם לא שכחו ברית וחוקים, ודבקים בה' אלהים, ונאמנים ל"אמונה השלמה" ול"קבלה ההוגנת". ומהי הקבלה ההוגנת? האם כוונתו לקבלת חז"ל ורבנו הרמב"ם? או לקבלה של שלמה המין ממונפלייה? וכאמור, בהמשך הוא יצהיר, שחכמי-יועצי-ספרד, והוא ביניהם, שותים את מימי תלמודם של "רבני צרפת"! אז האם אכן מדובר באיגרת תמיכה וחיזוק לספר-המדע ומורה-הנבוכים, או שמא באיגרת שנועדה לחזק את המינים?


ואין לי ספק שאין כוונת הרמב"ן באמרוֹ: "האמונה השלמה" ו"הקבלה ההוגנת", לדרך הדעת והמדע של רבנו, שהרי התנגדות הרמב"ן לדרכו הרציונלית והמדעית של רבנו יחד עם שקיעתו בהבלי המאגיה והאמונות התפלות, היא מן המפורסמות. לפיכך, כוונתו במושגים הללו היא לקבלה המאגית והפגאנית שהייתה מנת חלקם של הרמב"ן וחכמי-יועצי-צרפת, ומנקודה זו ואילך התמונה האמיתית מתחילה להתבהר, שהרי במלים אלה הרמב"ן מתחיל לרמוז שהדרך שרבנו סלל היא אינה דרך "האמונה השלמה", כביכול רבנו יצא מדרך התורה והאמונה...


והנה המשך דברי הרמב"ן במליצותיו המתעתעות:


"הוא הזבח אשר זבחתם, הקטורת אשר קטרתם, העולה והקרבנות, הנסכים והמצוות, ועד הנה מיום שכבנו בין שפתים, לא נראה זבוב בבית המטבחים, אין נודד כנף ופוצה פה ומצפצף כנגד קבלתנו, כי ידיעת אלהינו הייתה מסכמת באמונתנו, ואמונתו מקובלת בכל קצוי גלילות גליותנו, אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו".


"האמונה השלמה" הזו שהייתה בקרב חכמי-יועצי-ספרד, אשר מעולם לא נטתה מדרך הישר: "לא נראה זבוב בבית המטבחיים, אין נודד כנף ופוצה פה ומצפצף כנגד קבלתנו", ואשר "מוסכמת באומתנו", אמונת ה' הזו שהיא "מקובלת בכל קצוי גלילות גליותנו" – מהי? האם היא קבלת המין ממונפלייה או קבלת המאגיה של הרמב"ן אשר התנגדה לקבלתו של רבנו? ומן הדברים שראינו עד כֹּה, לא רק שלא מדובר באיגרת תמיכה בהרמב"ם, אלא מדובר באיגרת תמיכה בחכמי-יועצי-צרפת ובראשם שלמה המין ממונפלייה והשטן מגירונדי, שהרי ידוע לכֹּל שקבלת הרמב"ן הפגאנית שונה לחלוטין מקבלת האמת והדעת של חז"ל ורבנו הרמב"ם!


ובהמשך איגרתו בסמוך, הרמב"ן מצהיר במפורש שהוא חולק על קבלתו של רבנו, ושהוא כאמור, יחד עם עוד כמה מחכמי-יועצי-ספרד, שותים את מימיהם של חכמי-יועצי-צרפת...


הבה נמשיך בדברי הרמב"ן ובמליצותיו המתעתעות, וננסה לחשוף את כוונתו, וזה לשונו:


"אך היום סביבות גבעתי קללה ראיתי, ומעלה עשן כנגדי חזיתי, כניצוץ מבעיר גחלת, והיה כאש אוכלת, ואנחנו מחשים ועל ערש דוי נישן, והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן, לכן אני הקטן בשבטי, הדל באלפי, היושב בשמים כספי, ובליבי רשפי, מסיר מסווה הבושת מעל פני, ואקרא אריה על מצפה יי', אלכה אל הגדולים ואודיעה לשרים העומדים על דורם, דנורא בי עמרם נורא בי עמרם".


הרמב"ן אומר שהוא ראה קללה איומה, עד ש"עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן", אך מה היא הקללה? האם הקללה היא ספר-המדע ומורה-הנבוכים, או קללת שלמה המין ממונפלייה ותלמידו השטן? ובכן, מסוף דבריו עולה, כי הקללה היא ספר-המדע ומורה-הנבוכים! ואסביר:


הרמב"ן מצטט בשינוי קל פסוק מספר ישעיה (כא, ח): "וַיִּקְרָא אַרְיֵה עַל מִצְפֶה אֲדֹנָי, אָנֹכִי עֹמֵד תָּמִיד יוֹמָם וְעַל מִשְׁמַרְתִּי אָנֹכִי נִצָּב כָּל הַלֵּילוֹת". פסוק זה מתאר צופה אשר זועק שהנה בא האריה לטרוף את "מִצְפֶה אֲדֹנָי", וברור שהצופה הזה הוא משל לישעיה, אשר זועק על בוא החורבן, והאריה הטורף הוא כמובן נבוכדנצר מלך בבל שהחריב את בית-המקדש.


על-כל-פנים, מהשימוש בפסוק הזה עולה, שהרמב"ן תקף קשות דווקא את רבנו הרמב"ם! שהרי הרמב"ן מזהיר למעשה שהנה אריה בא לטרוף את "מִצְפֶה אֲדֹנָי", דהיינו את האמונה והקבלה שהזכיר בסמוך, ומי-הוא-זה האריה הטורף הזה אם לא רבנו הרמב"ם? כלומר, מן הפסוק הזה עולה דווקא ביקורת כלפי השקפותיו של רבנו בספר-המדע ובמורה-הנבוכים, אשר מאיימות על האמונה המאגית והקבלה הפגאנית שאחזו בה הרמב"ן וחכמי-יועצי-צרפת. ואם תתמהו, ושמא האריה הזה הינו משל לשלמה המין ממונפלייה? ובכן, לא יעלה על הדעת שהרמב"ן יכנה את מורו וריבו אשר את מימיו הוא שותה, אריה טורף ורשע כמו נבוכדנצר!


יתר-על-כן, מהמשך דברי הרמב"ן עולה בבירור שהאריה הטורף הזה הוא רבנו הרמב"ם! שהרי הוא אומר בסמוך: "אלכה אל הגדולים ואודיעה לשרים העומדים על דורם, דנורא בי עמרם נורא בי עמרם". כלומר, אש אוחזת בבית עמרם, וזה רמז ברור לכך שאש התאוות, הסכלות והמינות אחזה לפי דמיונו ברבנו הרמב"ם, שהרי עמרם כידוע הוא אביו של משה רבנו ע"ה שהוציאנו מארץ מצרים, ו"בי עמרם" הוא אפוא רמז ברור לרבנו הרמב"ם ששמו משה בן מיימון.


ואם תתמהו, ואיך עלה בדעתי שכוונתו של הרמב"ן לאש התאוות, הסכלות והמינות? ובכן, ראו נא את המקור התלמודי לקריאתו של הרמב"ן "נורא בי עמרם, נורא בי עמרם":


במסכת קידושין (פא ע"א) מסופר על שבויות שנפדו והובאו לנהרדעא. הן הועלו לעליית ביתו של רב עמרם חסידא כנראה כדי שתישמרנה שם מאנשים רעים, ואף נטלו את הסולם מלפני העלייה, כדי שלא יוכלו לעלות אליהן. מסופר שכאשר התהלכה אחת מהן בעלייה נפל עליה אור שנכנס מן הארובה, רב עמרם ראה את יופייה ונטרפה עליו דעתו. מרוב תאוותו לשבויה נטל רב עמרם את הסולם, שלא יכלו להרים אותו אפילו עשרה אנשים, והעמיד אותו כלפי העלייה. הוא החל לעלות, וכאשר הוא הגיע לחצי הסולם התחזקה יראת ה' שבקרבו, והוא הרים קולו וצעק: "נורא בי עמרם, נורא בי עמרם", כלומר אש, שריפה דולקת ומלהטת בביתו של עמרם! כיוון ששמעו חכמים שיש שריפה באו לביתו, וראו אותו בחצי הסולם אחוז בתאוותו. אמרו לו חכמים: ביישת אותנו, שהרי הכל רואים את כישלונך ולהיטותך אחרי השבויה. השיב להם רב עמרם: מוטב שתתביישו מעמרם בעולם-הזה ולא תתביישו ממנו בעולם-הבא, וכו'.


ובכן, באזכור האגדה הזו הרמב"ן רומז באופן ברור שאש התאוות והמינות לוהטת ומכלה בביתו של עמרם, דהיינו בביתו של רבנו הרמב"ם! ודבריו אלה חושפים את כוונתו האמיתית, והיא לגנות את הליכתו של רבנו אחרי הדעת, ואחרי יסודות הדת בספר-המדע ומורה-הנבוכים.


נמשיך אפוא באיגרת המליצות המתעתעות של הרמב"ן, וזה לשונו:


"ואתם שלומי אמוני ישראל אריאל אריאל, שארית עמים יתר גויים אשר עם אלהים דרי ירושלים אשר בספרד, נשיאי ארגון אצילי נבארה ושרי קסטיליא, הקמים על נדיבות, תלמידים וסופרים ודורשי אותיות וחזני כנסיות, עם הארוס זנב לאריות, הבו לכם עצה ידבר הלום, ואל יושבי האי הזה תענו שלום, כי ראיתי כבר, מחטיאי אדם בדבר, עוברי דרך עלינו, ובידם כתבי חלקות, מגנבים הלבבות ומחניפים המחשבות, והוצרכתי לגלות אזנכם להעמידכם על תוכן העניינים, פן תשמעו אל דברי הזיפים, ותתנו לחרם יעקב וישראל לגידופים".


בהמשך דבריו הרמב"ן מאריך בדברי חנופה וחלקות לראשי הקהילות האמורות, ולאחריהם הוא אומר שהוא ראה "מחטיאי אדם בדבר [...] ובידם כתבי חלקות, מגנבים הלבבות ומחניפים המחשבות [...] פן תשמעו אל דברי הזיפים" וכו', ומי הם מחטיאי העם? מי הם שבידם "כתבי חלקות"? מי ההם "גונבי הלבבות ומחניפי המחשבות"? מי הם הזיפים הרעים הללו?


האם הם שלמה המין ממונפלייה ותלמידיו אשר לחמו כדי להחרים את ספרי רבנו? או שמא הם תלמידי רבנו הרמב"ם אשר לחמו כדי להחרים את שלמה המין ממונפלייה ותלמידיו? ואם לקמן כאמור, הרמב"ן אומר במפורש שרבותיו הם חכמי-יועצי-צרפת: "ואם רבני צרפת אשר מימי תלמודם אנו שותים", וכן שהוא חולק במפורש על דרכו הדתית של רבנו: "כי הוא על חבירו חלק", וכן שדרכו של רבנו היא דרך של חטאת: "אין על הרב המגיש דינו לפניכם חטאת, כי הוא על חבירו חלק" – האין ברור שכוונתו האמיתית היא לגנות את רבנו ודרך האמת?


והנה המשך דברי הרמב"ן באיגרת המינות והתעתועים:


"ואני תלמידכם זה ימים חקרתי על הדברים מפי השמועה, וראיתי הבאות לפניכם הכת המתחסדת נפשים מצודדת, והיא המורדת, ואם רבני צרפת, אשר מימי תלמודם אנו שותים, דיברו על השמש בחצי השמים לכסותו תחת כנפיים, וירח המזהיר ציוו לסתום ובעד כוכבים לחתום, אין על הרב המגיש דינו לפניכם חטאת, כי הוא על חבירו חלק, ושכנגדו המפליג דעו, יגיד עליו רעו, לא נתן הנביא לאלוה תפלה, ובמלאכיו לא ישים תהלה".


ובכן, דברי הרמב"ן הללו מתעתעים באופנים מקוממים ביותר, וכדי להבין אותם, עלינו לאחוז תחילה באמצע דבריו: "ואם רבני צרפת, אשר מימי תלמודם אנו שותים, דיברו על השמש בחצי השמים לכסותו תחת כנפיים, וירח המזהיר ציוו לסתום ובעד כוכבים לחתום".


ובכן, ממשפט זה עולה כשמש בחצי היום, ש"רבני צרפת, אשר מימי תלמודם אנו שותים", אשר "דיברו על השמש בחצי השמים לכסותו תחת כנפיים" וכו', הם שלמה המין ממונפלייה ותלמידיו הצוררים, אשר דיברו על רבנו הרמב"ם אשר נמשל בשמש, ולאחר-מכן הוקטן לירח, ולאחר-מכן הוקטן לכוכבים. ומה היה דיבורם של המינים כנגד רבנו? "לכסותו תחת כנפיים", דהיינו להחרים את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, ולכסות על מאורו של רבנו הרמב"ם.


נמצא, שהרמב"ן אומר על מינים ארורים וצוררים, אשר שרפו את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, שהם רבותיו אשר את מימיהם הוא שותה! ואיזו מין תמיכה זו ברבנו ובספריו? והלא זו חוכא ואטלולא! ואף יתרה מזאת, לא ייתכן שכוונתו באמרוֹ: "הכת המתחסדת נפשים מצודדת, והיא המורדת", למינים הצרפתים הצוררים, שהרי בהמשך המשפט הוא אומר עליהם: "רבני צרפת, אשר מימי תלמודם אנו שותים"! ובמלים פשוטות, תלמידי רבנו הם-הם המורדים ומעוררי המחלוקות, ואין לשמוע לתביעתם להחרים את שלמה המין ממונפלייה ותלמידיו הצוררים.


לאחר שהרמב"ן מתאר את שלמה המין ממונפלייה ותלמידיו, שהחרימו ושרפו את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, באמרוֹ: "ואם רבני צרפת אשר מימי תלמודם אנו שותים, דיברו על השמש" וכו', הוא מוסיף ואומר כך: "אין על הרב המגיש דינו לפניכם חטאת, כי הוא על חבירו חלק". כלומר, הרמב"ן מצהיר שהוא חולק על הרמב"ם, ושהוא-הרמב"ן ניצב לעמוד לצד חכמי-יועצי-צרפת, הלא המה שלמה המין ותלמידיו, שהחרימו ושרפו את ספר-המדע והמורה! וגדולה אף מזאת, הרמב"ן מצהיר שבמחלוקתו על רבנו הרמב"ם הוא ניצול מחטאת! ובמלים אחרות, רבנו הרמב"ם חטא בכתבוֹ את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, והם ראויים לחרם ולשריפה!


נמצא, שאף שהרמב"ן ממשיל את רבנו לשמש ולאחר-מכן מקטינו לירח, ולאחר-מכן מקטינו לכוכבים, אין בזה כדי למחוק את הרושם הקשה, לפיו הרמב"ן נוקט עמדה ברורה לצד פטרוניו, המינים הצרפתים. לפיכך, תיאורי השמש והירח והכוכבים, הבל המה מעשה תעתועים, שנועדו לטשטש את כוונת המינות הנסתרה שלו, והיא לעמוד לצד המינים הצרפתים.


סוף דבריו קשה מאד: "אין על הרב המגיש דינו לפניכם חטאת, כי הוא על חבירו חלק, ושכנגדו המפליג דעו, יגיד עליו רעו, לא נתן הנביא לאלוה תפלה, ובמלאכיו לא ישים תהלה".


אל מה כיוון הרמב"ן במשפט שהודגש? נראה שדבריו מכֻוונים לפטרוניו המינים הצרפתים, וכוונתו להצטדק לפניהם שאין עליו חטאת, שהרי הוא חלק על הרמב"ם, ולכן, הוא-הרמב"ן לא נתן לאלוה תִּפְלָה. דהיינו הוא-הרמב"ן לא התפרץ לפני ה' יתעלה במחשבות כפירה, כרבנו הרמב"ם, אשר לפי דמיונו של הרמב"ן, חטא כאמור בחיבור ספר-המדע ומורה-הנבוכים. ולפי זה נמצא, שכדי להצדיק את עצמו שהוא לא "כויפר", הרמב"ן קרא לעצמו "נביא"...


אולם, הפסוק שהרמב"ן מצטט מיד לאחר-מכן סותר את המשפט שקדם לו, שהרי "ובמלאכיו לא ישים תהלה" (על דרך הכתוב באיוב ד, יח), משמעוֹ שאפילו הצדיקים הגדולים ביותר אינם נאמנים לפני ה' יתעלה בכך שלעולם הם לא יחטאו. כלומר, בפסוק הראשון (על דרך הכתוב באיוב כד, יב) הרמב"ן אומר שהנביא לא חטא ולא התפרץ כנגד ה' יתעלה, ואילו בפסוק שלאחריו הוא אומר שהנביא כן חטא, שהרי אין הקב"ה בוטח אפילו בנאמניו, שהם לא יחטאו לעולם. ולכן, נראה שכוונתו בפסוק הראשון על עצמו, ובפסוק האחרון על רבנו הרמב"ם.


וזו דוגמה מצוינת לדרך התעתועים שהרמב"ן הלך בה בכל שלבי איגרת הנכלולים הזו.


בסוף דבריו הרמב"ן אומר כך:


"ואתם רבותי אל תשמעו לדברי בעל המחלוקת, אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף, עד אשר מפי בעל דינו תשמעו החילוף, כי צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו, ושתי כיתות המכחישות זו את זו תביאו בית דינכם יחד, ונגשו אל המשפט ושפטום, משפט אמת שפוטו, ובימיכם במשפט תפדה ציון, ותזכו לחזות בנועם אפריון, והמגדל היוצא מבית המלך העליון, כחפצכם וכחפץ תלמידכם הצעיר ועבדכם הקטן".


מסוף דבריו עולה בבירור שהרמב"ן בורח מלהכריע במחלוקת הזאת, שהרי הוא מותיר את ההכרעה בעניין זה לחכמי-ספרד שאליהם הוא שולח את איגרתו, והנה שתי ראיות לכך:


1) "אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף, עד אשר מפי בעל דינו תשמעו החילוף".


2) "ושתי כיתות המכחישות זו את זו תביאו בית דינכם יחד, ונגשו אל המשפט ושפטום, משפט אמת שפוטו".


זאת ועוד, לאור מכלול הראיות שהובאו לעיל, נראה לי ברור, שכוונתו של הרמב"ן באמרוֹ: "אל תשמעו לדברי בעל המחלוקת", היא שלא לשמוע לדברי תלמידי רבנו, עד אשר ישמעו את הצד של חכמי-יועצי-צרפת המינים הצוררים – שהרי אין צורך לומר ליהודי-ספרד שלא לקבל באופן מיידי את דברי המינים הצרפתיים כנגד רבנו, כי מי ישמע להם? והלא אפילו מקרב חכמי-צרפת יצאו כנגד המינים הצרפתיים: שלמה המין ממונפלייה ותלמידיו הצוררים.


אלא ברור, שהרמב"ן מורה ליהודי-ספרד שלא לקבל את דברי תלמידי רבנו להחרים את המינים, עד אשר ישמעו את הצד של חכמי-יועצי-צרפת הצוררים: "אשר את מימיהם אנו שותים", וזה ההיפך המוחלט מן הדברים שנאמרו על-ידי המו"ל בראש האיגרת הזאת.


קצרו של דבר, הרמב"ן נתבקש על-ידי יהודי-ספרד לפרסם גילוי דעת כנגד שלמה המין ממונפלייה ותלמידיו הצוררים, אך מינותו ובהמיותו לא אפשרו לו לומר דברי אמת, והוא בחר לרומם את המינים, להסית את עמֵּנו לדרכי מדוחים, ולחתור כנגד דרך האמת והצדק.


סוף דבר


לסיום חלק זה, אבקש להתייחס לדרכו המתעתעת של הרמב"ן באיגרתו, לאור דברי שלמה במשלי, ופירוש רס"ג שם, וכך נאמר במשלי (ב, יב): "לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת", ושם פירש רס"ג: "לְהַצִּילְךָ – [החכמה והדעת] יצילוך מדרך רע ומאיש מדבר בתהפוכות".


ובפירושו הארוך הוסיף:


"וממידותיהם המוזרות [של הרשעים] הם התהפוכות, אמר בזה: 'לְהַצִּילְךָ [...] מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת' [מש' ב, י], לפי שאומֵר לך 'כן' ולא תשיג ממנו מאומה, ויֹאמר לך 'לא' ולא תסמוך על-כך, אמר החכם בזה שהוא [איש התהפוכות, המלהטט, המתעתע והמחליק בלשונו] ייפול ברעתו, כאמרוֹ: 'וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה' [מ' יז, כ]. [...] ועוד ממעשיהם: 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם' [מש' ב, טו], עניין העיקשות והנלוזות הוא, שאם התווכחו עמך שיקרו ["אומרים דברי שקר שיש בהם רק כדי להפתיע ולהבהיל את הצד שכנגד" (קאפח)], ואם נתעסקו עמך מרמים, ואם אמרו מילה, אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל. וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת יְיָ עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [מש' יא, כ]".


ותוכחה גדולה יש בדברי רס"ג להרמב"ן השקרן, אשר דרכו הנלוזה היא תועבה לפני הקב"ה, כי הוא ודומיו מתעים את העם אחרי התהו אשר לא יועיל ולא יציל, ומדיחים את העם בדברים מתועבים ועקושים בלתי ברורים, ולא רצוי לפני ה' יתברך אלא התום, השלמות והמישרים.


"תּוֹעֲבַת יְיָ דֶּרֶךְ רָשָׁע וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב" (מש' טו, ט).

חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב''ם ושריפתם (חלק ב)
.pdf
Download PDF • 212KB

113 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page