"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת" (צוואת רבנו למורה).
***
בתאריך כה בשבט תשפ"ב פורסם מאמר בעיתון "בשבע" שכותרתו: "על כשפים, מאגיה ואלילות" (עמ' 54). את המאמר כתב חוצב הקורדום הידוע בציבור, הכומר אליעזר מלמד, אשר חובש לראשו מגבעת מינים ועוטה לגופו גלימת כומרים אורתודוקסים. במאמרו זה, הכומר אליעזר עוסק בשאלה: האם כשפים וכוחות טומאה הם דבר אמיתי וממשי? להלן ננתח את תשובותיו השונות של הכומר לשאלה הזו, ונגלה כי אליעזר הינו טמבל ונוכל גדול מאד.
ברם, טרם שנעיין בדברי אליעזר, נעיין מעט בדברי רבנו בעניין הכישופים והמאגיה, נחל בדברי רבנו המפורסמים שבסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, ואל תתמהו עלי מדוע הנני חוזר עליהם שוב ושוב, כי כל עוד הוזי ההזיות אוחזים בהבל, מצוה רבה לשנן שוב ושוב את דברי רבנו:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
עד כאן דברי רבנו במשנה תורה, ועתה נעבור לדבריו במורה (ג, כט;לז) בעניין הכשפים:
"וספר זה [=ספר "הפלחה הנבטית" של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים], מלא מהזיות עובדי עבודה-זרה, וממה שנפש ההמונים נוטה אליו וקשורה בו, כלומר מעשה הטלסמות [=הקמיעות לכל ריבוי סוגיהן], והורדת הרוחניות, והכשפים, והשדים, והרוחות שוכני המדברות. ואף-על-פי שאיש כמוך אין צורך להעיר לו על זה, לפי שיש כבר בידך מן המדעים מה שימנע מלהתלות במחשבתך משיגעונות ה'צאבה' [=אומה של עובדי עבודה-זרה בתקופתו של אברהם אבינו] והזיות הכשדים והאשפים, העירומים מכל מדע שהוא מדע באמת, אבל הזהרתי מכך משמרת לזולתך, כי מאד נוטה ההמון להאמין בשיגעונות".
"הכישוף שאתה שומע, הם פעולות שהיו עושים אותם הצאבה והכשדים והאשפים, ולרוב היה אצל המצריִים והכנעניִים, היו [המכשפים הנוכלים] מדמים לאחרים בהם, או נדמה להם [=למכשפים שהיו רק שוטים ופתאים], שהם [=מעשי הכשפים] פועלים פעולות מופלאות ונפלאות במציאות [...] ו[כדי] להרחיק מכל מעשי הכשפים, הזהיר מלעשות דבר ממנהגיהם [...] כלומר, כל מה שאומרים שהוא מועיל ממה שאין העיון הטבעי מחייבו [שאין ראיה מדעית שמאששת את תועלתו], אלא נוהג לפי דמיונם בדרך הסגולה [...] מפני שהם ענפי מעשי המכשפים, לפי שהם דברים שאין היגיון טבעי מחייבם, והם מושכים לעשיית הכשפים".
מדברי רבנו עולה באופן ברור, כי המאגיה ומעשה הכשפים הבל המה מעשה תעתועים, ומפני שקשה לרבים לקבל את האמת הפשוטה הזו, אשר כל-כך מועילה לאדם ולבריאותו הנפשית, אוסיף נקודה למחשבה: האם יעלה על הדעת שהתורה תשלוף חרבה על דבר שיש בו אמת? והלא "וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת" (יר' י, י) "וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת" (תה' קיט, קמב) "וְכָל מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת" (שם, קנא), ובדברי חז"ל: חותמו של הקב"ה אמת – איך אפוא אפשר להעלות על הדעת שהתורה תקדש מלחמה, ותשים את כל תכליתה ומגמתה להילחם בדבר שיש בו זיק של אמת?
ונצרף גם את דברי רביצקי בספרו "עיונים מיימוניים" (עמ' 182–183), וזה לשונו:
"המאגיה מיוסדת אפוא על טעות בשתי רמות: מדעית ותיאולוגית. ברמה האחת, המדעית [...] היא מיוסדת על אמונת הבל בהיבט מוגדר אחד של סדר העולם (אמונה בשפע רוחני מן הכוכבים, אמונה בסגולה פלאית של עצמים, אמונה באנרגיה הגלומה בשמות קודש, וכיוצא באלה). אולם ברמה האחרת, התיאולוגית, הטכניקה המאגית עלולה להתקשר גם עם השקר הכולל האולטימטיבי, הלא הוא השקר של האלילות. היא נעוצה בו בשורשה או שהיא מוליכה אליו [...]. המאגיקון מייחס לעצמים פיסיים כוחות מטאפיזיים עצמאיים ובזה מערער על הריבונות האלוהית; הוא בודה מלבו את קיומם של יֵשים עליונים המתווכים בין האל לעולם, וכך פוגע בטרנסצנדנטיות האלוהית; וסופו שהוא מדיח את מאמיניו לעבודת כוכבים כפשוטה, כאשר הוא מכוון את רצונם ואת הערצתם אל הכוכבים (ישים עליונים) ואל השפע הרוחני (כוחות מטאפיזיים) שהם מדמים בליבם לשאוב מהם [...] המלחמה נגד המאגיה היא אפוא המלחמה למען זיכוכה וצירופה של אמונת הייחוד".
ונחתום את המבוא בדברי רבנו במורה (ב, מז): "כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא". ועתה נעבור לנתח את דברי הכומר אליעזר במאמרו על המאגיה.
א. לפי הכומר אליעזר עבודת האלילים מעניקה תעצומות נפש
הכומר אליעזר טוען במאמרו, כי עבודת האלילים מעניקה לאדם תעצומות נפש, וזה לשונו:
"יש מסבירים שההצלחה שתיארו עובדי האלילים נבעה מהחיזוק הפסיכולוגי שהם קיבלו מאמונתם, שהעניקה להם ביטחון שמה שהם רוצים אכן טוב וצודק [...] וכיוון שתפיסתם האלילית צמחה מתוך החוויות העמוקות והעוצמתיות שחוו [...] ההסבר האלילי למה שקורה בעולם היה מבחינתם הכרחי, והעניק להם תעצומות נפש".
בדבריו הללו, הכומר אליעזר משבח למעשה את העבודה-הזרה! שהרי הוא אומר: "שההצלחה שתיארו עובדי האלילים נבעה מהחיזוק הפסיכולוגי שהם קיבלו מאמונתם", כאילו עובדי האלילים נוחלים הצלחה בזכות עבודת האלילים שבידם, וכאילו עבודת האלילים מחזקת את רוחו של האדם אשר עובד עבודה-זרה! ויתרה מזאת, הכומר אליעזר טוען שהעבודה-הזרה מביאה ל"חוויות עמוקות ועוצמתיות" וכן מעניקה "תעצומות נפש" לעובדיה!
האם כך ראוי להתייחס לשקר גמור ומוחלט? האם כך ראוי להתייחס לכיעור ולשיקוץ שהתורה הקדושה שלפה כנגדו את חרבה? והלא הציר שעליו כל התורה סובבת הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, ובדבריו לעיל, אליעזר משבח ומפאר ומרומם את העבודה-הזרה!
ואם תשאלו מדוע? ובכן, התשובה פשוטה, הכומר אליעזר עובד אלילים בעצמו, הוא עובד את תאוותיו, את רדיפת הבצע, את הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, ואת חכמי-יועצי-אשכנז המינים. זאת ועוד, חציבת משכורות עתק וטובות הנאה מן התורה גרמו לו להפוך לכומר פרו-נוצרי, אשר שאיפתו הראשונה היא למצוא חן בעיני שומעי לקחו – הם קהל לקוחותיו, ולכן הוא מציג את עצמו בעיניהם ככומר ליברלי נאור ופתוח אשר תמיד מדבר טוב על כולם... ועד-כדי-כך חציבת התורה עיוורה את עיניו, עד שהוא מרומם ומספר בשבחה של עבודה-זרה!
וניתן לקחת את דברי המחרף הזה, לערוך בהם שינויים קלים מאד, ולקבוע אותם בתוך דברי הטפה של כהני דתות השקר האליליות אשר מרוממים את העבודה-הזרה וקוראים לעובדהּ!
ב. לפי הכומר אליעזר מלאכים ושדים מפעילים את כוחות הטבע
אליעזר המגדף ממשיך לההביל, והנה המשך דבריו במאמרו לפניכם:
"רבים מבארים [כלומר רבים מן הנחשבים לחכמי ישראל, אלא-אם-כן אליעזר לומד ספרי אלילות והוא מביא ראיות מדבריהם], שכשם שיש בעולם כוחות טבע שהאדם יכול לרתום לצרכיו, כך מעליהם יש כוחות רוחניים, הקרויים מלאכים ושדים, שמפעילים את כוחות הטבע, ואנשי רוח מעמיקים מסוגלים לקלוט את דרכי פעולתם, ובאמצעות פולחנים אליליים להתקשר אליהם ולינוק מהם כוח כדי להגדיל את רכושם ומעמדם, או להטותם כנגד אויביהם".
האמנם? האמנם "אנשי רוח מעמיקים מסוגלים לקלוט את דרכי פעולתם של השדים"? "אנשי רוח מעמיקים"? שדים? האמנם ניתן "להתקשר" למלאכים ולשדים ולינוק מהם כוח? ובמלים אחרות, וכי יש אמת או תועלת בעבודה-זרה? וכי יש אמת בשדים? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?
נמצא אפוא, שלפי אליעזר הטמבל, כן! יש אמת בעבודה-זרה, אך היא נאסרה עלינו מסיבות לא ברורות, וכדי להבין את חומרת דבריו של הרשע הזה, אעתיק לפניכם את דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה הוא לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, וכן פוסק רבנו שם (ב, ז): "מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא [...]. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
ובעניין חומרת האמונה בקיום השדים ראו מאמרי: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים".
ג. לפי הכומר אליעזר יש כוחות טומאה על-טבעיים לאנשים מסוימים
בהמשך דבריו הכומר אליעזר מגדיל לההביל, וכך הוא כותב:
"כך ישנן עדויות על אנשים שמסוגלים לדעת דברים נסתרים או עתידות, ואין דרך רציונלית להסביר את יכולתם בלא להניח שאכן יש להם כוחות מיסטיים מסוימים. מעבר לכך, רבים משוכנעים שיש אנשים שמסוגלים להשפיע באופן מאגי על חפצים או אנשים. שכשם שכל אדם יכול באופן פיזי לדחוף עצמים, כך ישנם אנשים שמסוגלים על-ידי טכניקות מאגיות לשנות דברים בעולם רוחני שמשפיע על המתרחש בעולם הזה".
הכומר אליעזר קובע ש"ישנן עדויות" וכו', כאילו מדובר בעדויות-אמת של מעתיקי השמועה! ברם, מדובר באיסור תורה חמור והוא: שלא לקסום, והרחבתי בעניינו במאמרי: "קריאה בכף היד לאור המדע והדעת". הכומר מוסיף מיד בהמשך דבריו: "ואין דרך רציונלית להסביר את יכולתם [לנחש את העתידות] בלא להניח שאכן יש להם כוחות מיסטיים מסוימים"! כלומר, הכומר מודה בקיומה של המאגיה! שהרי אין דרך להסביר את יכולתם באופן רציונלי! ועל-כך יש לתמוה תמיהה עצומה: וכי אין דרך רציונלית להסביר את יכולותיהם? וכי שיטותיהם ותכסיסיהם כל-כך נשגבו מבינתו הדלה והעכורה של אליעזר הפתי והטמבל? וכאמור, כבר תיארתי במאמרי: "קריאה בכף היד לאור המדע והדעת" מעט משיטותיהם ונכלוליהם.
הכומר אליעזר מוסיף, ש"רבים משוכנעים שיש אנשים שמסוגלים להשפיע באופן מאגי על חפצים או אנשים" – וכי העובדה שרבים משוכנעים בכך הופכת את ההזיה הזו לאמת? מהי השוטות הזאת? ועד-כדי-כך טומטמה מחשבתו להאמין להזיות ההמון? וכי הוא לא למד מדעים כלל? והנה לפניכם שוב דבריו: "כך ישנם אנשים שמסוגלים על-ידי טכניקות מאגיות לשנות דברים בעולם רוחני שמשפיע על המתרחש בעולם הזה", ועל איזה "טכניקות מאגיות" הוא מדבר? ואין צל של ספק שאליעזר הטמבל מאמין בהבלי הכישופים והמאגיה, פשוט מבחיל!
ודבריו חמורים מאד, כי כאמור, כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, וכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכפי שראינו לעיל.
ולא תאמינו מאין אליעזר המכשף מביא ראיה לאמיתת הכישופים! מתורת משה! אותה התורה אשר קידשה מלחמת-חורמה כנגד העבודה-הזרה והאמונה בהזיות המאגיות! מאותה התורה אליעזר עובד האלילים מביא ראיה לאמיתת עבודה-זרה! וזו בעיטה חמורה מאד בתורה!
ווהנה דבריו לפניכם, אשר מובאים מיד לאחר שהוא מודה בהבלי המאגיה והכישופים, דהיינו, דבריו מובאים כראיה חותכת לאמיתת המאגיה והכישופים לפי דמיונו של הכומר אליעזר:
"וכן מסופר בתורה שבלק מלך מואב פנה אל בלעם הרשע, נביא האלילים, בבקשה שיקלל את ישראל: 'כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר' [במ' כב, ו]. אמרו חכמים (סנהדרין קה ע"ב), שבלעם ידע לכוון את השעה שבה יש כעס בעולם, ולהטותו על-ידי קללתו על מי שרצה [שימו לב! אליעזר מביא ראיה להזייתו מפשט אגדות חז"ל!]. אולם, בסופו-של-דבר קללתו התהפכה לברכה לישראל, והוא עצמו איבד את חייו בעולם-הזה ובעולם-הבא. וכך קורה לכל עובדי העבודה-הזרה: גם כשהם מצליחים להפעיל את כוחות הטבע ככוחות טומאה מנותקים משורשם, לבסוף כוחות הטבע חוזרים להתקשר לשורשם ומובילים לאבדנם".
ואליעזר לא ידע ולא יבין, התורה מתארת את אמונות ההבל של בלק מלך מואב עובד האלילים, דהיינו, הפסוק נאמר מנקודת מבטם הבנתם ותפישתם של בלק ועמי קדם התועים, אשר האמינו שיש בכוחו של בלעם לכשף לקלל ולארוֹר – והקב"ה הפר את עצתו של בלק לא מפני החשש מכוחו המאגי הדמיוני המאופס של בלעם, אלא כדי שיתקדש-שם-שמים בעולם, וכדי שתיפול על עמי כנען אימתה ופחד מישראל, וכדי להכשיר את הקרקע לכיבוש ארץ-ישראל.
בסוף דבריו האחרונים הכומר אליעזר מתאר את אחריתו של בלעם, וכך הוא אומר:
"וכך קורה לכל עובדי העבודה-הזרה: גם כשהם מצליחים להפעיל את כוחות הטבע ככוחות טומאה מנותקים משורשם, לבסוף כוחות הטבע חוזרים להתקשר לשורשם ומובילים לאבדנם".
ושוב, אין צל של ספק שהכומר אליעזר מאמין בקיומם של כוחות מאגיים בעולמנו! שהרי הוא אומר על המכשפים עובדי האלילים: "גם כשהם מצליחים להפעיל את כוחות הטבע ככוחות טומאה" וכו'. כמו כן, שימו לב לטמטומו בעניין "הניתוק מהשורש" של הפעלת כוחות הטומאה, וחזרתם "להתקשר לשורשם"... ואם תשאלו: ומהו השורש שהוא מזכיר בדבריו?
ובכן, ייתכן שכוונתו להקב"ה, שהוא המקור וצור לכל, ובמלים אחרות, המכשפים משדדים את מערכות הטבע ומפעילים את כוחות הטומאה בניגוד לרצונו של ה' יתעלה ויתרומם שמו!
וייתכן שכוונתו למלאכים ולשדים, אשר לפי דמיונו של אליעזר מפעילים את כוחות הטבע, שהרי לעיל הוא אומר: "כשם שיש בעולם כוחות טבע שהאדם יכול לרתום לצרכיו, כך מעליהם יש כוחות רוחניים, הקרויים מלאכים ושדים, שמפעילים את כוחות הטבע". ביחס לשדים, הרי שמדובר שוב, בהודאה בעבודה-זרה ובחירוף וגידוף ה' הנכבד והנורא; וביחס למלאכים, ולהזיה שהמלאכים הם אלה אשר מפעילים את כוחות הטבע בעולמינו וכך הקב"ה מנהיג את העולם – ובכן, רבנו כבר השיב על ההזיה הזו במורה (ב, ו), וכֹה דבריו בשלוש הפסקות לקמן:
"ובכמה מקומות [בספרות חז"ל] אמרו כך בסתם: 'אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה' [...] ונאמר עוד בבראשית רבה [נא, ג]: 'כל מקום שנאמר וַייָ [הכוונה] הוא ובית דינו'. ואין הכוונה בכל הלשונות הללו מה שמדמים הסכלים שיש שם דיבור – יתעלה [מלייחס לו דיבור] – או מחשבה, או רעיון, או עצה והיעזרות ברעיון הזולת, והיאך ייעזר הבורא במה שברא? אלא כל זה ביאור – כי אפילו פרטי המציאות, אפילו בריאת איברי בעלי החיים כפי שהן, כל זה באמצעות מלאכים, כי כל הכוחות [הטבעיים שבעולם נקראים] 'מלאכים'.
וכמה חמור סימאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל, כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האשה ומצייר שם את העובר, היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על-אף שהוא סבור [=אותו "חכם" מן הנחשבים לחכמי ישראל] כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'.
אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין עניין העוצמה והיכולת האמיתית הזו, והיא המצאת הכוחות הפועלים בדבר אשר אינו נישג בחוש. וכבר אמרו חכמים ז"ל בפירוש למי שהוא חכם, שכל כוח מן הכוחות הגופניים 'מלאך', כל-שכן כוחות המתפשטים בעולם, ושכל כוח יש לו פעולה מסוימת אחת מיוחדת ולא יהיה לו שתי פעולות – בבראשית רבה [נ, ב], תני, אין מלאך עושה שתי שליחויות ואין שני מלאכים עושין שליחות אחת, וזה הוא מצב כל הכוחות [הטבעיים]".
***
עוד לפי הכומר אליעזר – המומחה לענייני מאגיה וכישוף, בסופו-של-דבר "כוחות הטבע חוזרים להתקשר לשורשם ומובילים לאבדנם", כאילו הקב"ה העניק לכוחות הטבע מודעוּת ויכולת של בחירה, וכן יכולת של התנגדות למכשפים עד-כדי שהם מענישים את המכשפים! ואין תחתית לסכלותו, והזייתו בעניין המאגיה גרמה לו לערום עוד ועוד הזיות, שהרי כידוע, כדי להעמיד שקר יש צורך בערֵמה של הזיות ושקרים נוספים כדי לכסות על השקר הראשון.
ויש נקודה נוספת בדבריו שחשוב מאד להתייחס אליה: מאין אליעזר מביא ראיה לכך שהיה לבלעם כוח מאגי לשדד את מערכות הטבע? ובכן? התשובה היא: מפשט אגדות חז"ל! שהרי הוא אומר לעיל: "אמרו חכמים (סנהדרין קה ע"ב), שבלעם ידע לכוון את השעה שבה יש כעס בעולם, ולהטותו על-ידי קללתו על מי שרצה". ומטרת האגדה ההיא ללמד על מגרעת מידת הכעס, וזאת באמצעות לימוד על מידותיו ודרכי הנהגתו של הקב"ה את העולם, אשר רובן הן מידות והנהגות של חסד ורחמים, ובמיוחד ביחס לעם-ישראל, שמא ישובו ממשובותם.
טרם שנעבור לבאר את האגדה, אצטט לפניכם את דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק בעניין הוזי ההזיות אשר תופשים ומפרשים את אגדות חז"ל כפשוטן, ומהם נלמד שאין תחתית לסכלותו של אליעזר אחֵר הכומר הממסדי אשר מוחו התטנף בדעות ובהשקפות מאגיות כעורות.
וכֹה דברי רבנו שם, בשלוש הפסקות לפניכם:
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?
והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=והאגדה הנדונה מופיעה בברכות ובסנהדרין בדיוק כדברי רבנו!]".
ד. האגדה על בלעם ובלק ו"זעמו" של הקב"ה
האגדה הנדונה מופיעה במסכתות סנהדרין (קה ע"ב) וברכות (ז ע"א), וכאמור, ממנה ניתן ללמוד באופן די ברור על מטרת האגדה ועל המסרים שחז"ל ביקשו להעביר באמצעותה. נראה שהגרסה במסכת ברכות שלמה יותר והיא המקור לאגדה במסכת סנהדרין, לפיכך נדון בה, הנה אפוא תחילת האגדה לפניכם:
"ומי איכא רתחא קמיה דקודשא-בריך-הוא? אין, דתניא: 'וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם' [תה' ז, יב]. וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזהו רגע".
שואלים שם בתלמוד: האם יש זעם לפני הקב"ה? ומשיבים: כן. וממשיכים לשאול: וכמה זעמו? ומשיבים, חלק אחד מ-58,888 חלקים בשעה, וחישוב מהיר מעלה שמדובר בערך בחלק אחד מתוך עשרים חלקים בשנייה אחת. כלומר, אם נחלק שנייה אחת לעשרים חלקים, החלק האחד יהיה אותו החלק שבו הקב"ה "זועם". מה אגדה זו מבקשת ללמד אותנו? ובכן, נראה לי ברור, שלא לחינם נאמר שהקב"ה "זועם" בחלק כל-כך זעיר של זמן, וזאת כדי ללמד אותנו כאמור, שרוב דרכי הנהגתו של הקב"ה את עולמו הם באופני החסד והרחמים.
וכמו שרבנו אומר במורה (א, נד), בעניין שלוש-עשרה מידות של רחמים:
"וקיצר בהזכירו שלוש-עשרה מידות הללו ואף-על-פי שהשיג כל טובו, כלומר פעליו, כי אלה הן הפעולות הבאות מצידו יתעלה לגבי המצאת בני האדם והנהגתם. וזו הייתה תכלית מטרת שאלתו, כי סוף הלשון: 'וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה' [שמ' לג, יג] – אשר אני צריך להנהיגם בפעולות אלך בהם בעקבות פעליך בהנהגתם [...] וראוי שיהו פעולות הרחמנות והסליחה והחמלה והחנינה באים מצד מנהיג המדינה הרבה יותר מפעולות העונשין, כי כל שלוש-עשרה מידות הללו מידות רחמים פרט לאחת" וכו'.
***
בהמשך האגדה דרשו את הפסוק שנאמר בבלעם: "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (במ' כד, ט):
"מלמד שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקב"ה כועס בה, והיינו דקאמר להו נביא לישראל: 'עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְיָ" [מיכה ו, ה] מאי 'לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְיָ'? אמר להן הקב"ה לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט. היינו דקאמר ליה בלעם לבלק: 'מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְיָ' [במ' כג, ח] – מלמד שכל אותן הימים לא זעם. וכמה זעמו? רגע, וכמה רגע? [...] רגע כמימריה [כשנייה הנדרשת לומר: "רגע"], ומנא לן דרגע הוה רתחיה? שנאמר: 'כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ' [תה' ל, ו] איבעית אימא: 'חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם' [יש' כו, כ]".
הנה הראיתם לדעת, כי באגדה מסופר על שבחו של הקב"ה שלא כילה את עם-ישראל בשל עוונותיהם, אלא נהג עמם בדרכי חסד ורחמים והענישם באופנים שלא יביאו לכליונם המוחלט. עוד נאמר, ש"זעמו" של הקב"ה הוא רגע אחד! וזה מסר לנבונים שעליהם להנהיג את עצמם וזולתם במידות של חסד ורחמים, ולהשתמש בזעם ובעונשים רק לעתים נדירות.
***
והנה לפניכם עוד ראיה שכך יש להבין את האגדה, וגם היא מהמשך האגדה עצמה בברכות ובסנהדרין שם: "ואימת רתח? אמר אביי: בהנך תלת שעי קמייתא", כלומר, אביי מצמצם עוד יותר את הזמן שבו הקב"ה "זועם", כלומר, החלק האחד מעשרים בשנייה או "רגע כמימריה", אינו בכל שעה ושעה אלא רק בשלוש השעות הראשונות של היום, ומשמע מדבריו שהקב"ה "זועם" רק פעם אחת באותן שעות, נמצא, ש"הזעם" של הקב"ה הינו אחד מעשרים בשנייה או רגע כמימריה, אך רק פעם אחת ויחידה בתוך שלוש השעות הראשונות של היום...
וברור שצמצום "הזעם" של הקב"ה נועד ללמד את הנבונים שאין באמת לפני הקב"ה "זעם" במובן האנושי הנפשי והרגשי של המילה, אלא הכוונה היא לפקודות עונש זעם וחורבן כלפי הראויים לעונש, אשר אינן מצויות לעתים קרובות, והקב"ה מאריך אפו אפילו לרשעים, שמא ישובו בתשובה, כי רוב פעולותיו ודרכי הנהגתו את העולם הם בדרכי החסד והרחמים כאמור. ברם, אגדה זו מלמדת עניין חשוב נוסף, והוא, שסוף-סוף יש לפניו גם זעם, ואין מנוס מעונשו אם חלילה מתעקשים להמשיך וללכת בדרכי עמל ואון. כך שאגדה זו מטפחת שתי השקפות חשובות: גם לימוד דרכי הנהגתו ופעולותיו של הבורא כדי ללמד אותנו כיצד לנהוג עם הסובבים אותנו בכלל ומשפחתנו בפרט, וגם לחנך אותנו ליראת שמים, שסוף העונש לבוא...
רש"י מפרש במסכת ברכות שם: "[אימתי הקב"ה "זועם"?] בתלת שעי קמייתא – באחד מרגעי תלת שעות ראשונות", ובסנהדרין רש"י מוסיף ומפרש את האגדה הזו כך: "כל אותן הימים – שהיה בלעם מצפה לקללכם בשעה שהקב"ה כועס בה כל הקללות מתקיימות [האמנם כל הקללות הללו מתקיימות?]; הכי גרסינן לא זעם ה' – אותן הימים לא זעם ה'; אל זועם בכל יום – קרא הוא; כמה זעמו רגע – כדמפיק ליה מקרא כי רגע באפו חיים ברצונו".
ואין כאן ובשום מקום אחֵר בפירוש רש"י רמז לכך שאגדות חז"ל הינן משלים ואין להבין אותן כפשוטן, כלומר, מדברי רש"י עולה, שהקב"ה "זועם" במובן האנושי והרגשי – וזו הגשמה וסכלות. כמו כן, רש"י מפרש שזעמו של הקב"ה, שהוא כרגע, נלמד מן הכתוב: "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ" (תה' ל, ו), כאילו מדובר בלימוד מפורש ופשטני של הלכה מעשית! ואף שכבר הבאנו ראיות רבות לסכלותו של רש"י, נצרף גם את דבריהם של שלושה חוקרים אשכנזים (מ' גרוס, י' ברקאי, י' מלמד) בספרם: "דרכים בפרשנות האגדה" (עמ' 26): "רש"י משאיר את האגדה במובנה הפשוט, ובמכֻוון אינו מפתח את תכניה ואת מסריה ואינו מבהיר אותם. נראה שרש"י קיבל את דברי האגדה כפשוטם וכמשמעם, כולל את אלה שנראים תמוהים".
ואני תמה על אנשים משכילים אשר אומרים על מורם ורבם הנערץ שהוא במכֻוון פירש את אגדות חז"ל כפשוטן, ואיך לא הבינו שבזה הם למעשה מודים בסכלותו ובמינותו?
"מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל" (יש' מד, כה); "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (יר' ב, ה).
***
טרם סיימנו להביא את הראיות לדרכנו מן האגדה, ובהמשכה נאמר כך (ברכות ז ע"א):
"ואימת רתח? אמר אביי: בהנך תלת שָׁעֵי קמייתא כַּד חָוְרָא כרבלתא דתרנגולא וקאי אַחַד כרעא. כל שעתא ושעתא נמי קאי הכי! כל שעתא אית בה שׁוּרְיַיקֵי סוּמַּקֵי, בההיא שעתא לית בה שורייקי סומקי. ההוא מינא דהוה בשבבותיה דר' יהושע בן לוי, הוא קא מצער ליה טובא בקראי, יומא חד שקל תרנגולא ואוקמיה בין כרעיה דערסא ועיין בה, סבר כי מטיא ההיא שעתא אלטייה, כי מטת ההיא שעתא ניים, אמר: שמע מינה לאו אורח ארעא למעבד הכי, 'וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו' [תה' קמה, ט] וכתיב: 'גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב' [מש' יז, כו]".
בגמרא שואלים: אימתי הקב"ה זועם? ואביי משיב: בשלוש שעות הראשונות ביום, כאשר כרבולת התרנגול מחווירה והוא עומד על רגל אחת, ומוסיפים להקשות: והרי לעתים קרובות מאד כרבולתו מחווירה והוא עומד על רגל אחת! ומשיבים: בכל שעה יש בכרבולתו חוטים אדומים, אך באותה שעה שהקב"ה "כועס" כולה לבנה – וברור שכרבולת התרנגול לעולם אינה מחווירה ואינה משנה את צבעה כהוא-זה. לפיכך, אביי ביקש למעשה ללמד אותנו, שאין באמת לפני הקב"ה זעם וכעס כמו אצל בני האדם ובעלי החיים, אך אם הוא היה אומר זאת במפורש, בלא אגדה, השוטים היו מסיקים שהקב"ה אינו משלם לרשע כרשעתו...
ועתה שימו לב כיצד רש"י פירש בסנהדרין שם:
"בתלת שעי קמייתא – [...] וכועס הקב"ה בשעה שרואה המלכים שמשתחווים לחמה, בשעה שמניחין כתריהם בראשם כדלקמן; כל שעתא נמי חיורא – רוב שעות מתלבנות ומכספת שאינה כל שעה בחוזק אדמימות [=מה פשר העילגות הסתומה הזו?]; סורייקי סומקי – אפילו כשמכספת יש בה שורות-שורות אדומות מאד כרגילותם אבל אותה שעה כולה מכספת".
ושוב רש"י מפרש את האגדה באופנים פשטניים כאילו יש לפני הקב"ה כעס נפשי ואנושי, ושוב הוא נכשל ונחבל בסכלות, כאילו כרבולתו של התרנגול משנה את צבעה. כמו כן, שימו לב לעילגות לשונו אשר רק דבר אחד עולֶה ממנה בוודאות: שהכרבולת משנה את צבעה.
בהמשך הגמרא בברכות סופר על מין אחד שהיה שכן של ריב"ל, ואשר היה מצער אותו מאד בקושיות מינות מפשטי פסוקי המקרא. יום אחד, לקח ריב"ל תרנגול והעמיד אותו בין רגלי המיטה שהיה יושב עליה, והמתין לראות אימתי הקב"ה "כועס" כדי לקלל את המין הזה. כאשר הגיעה השעה לקלל את המין – נרדם, מתנומתו הוא למד שלא ראוי להרוג את המינים בקללה מאגית, שהרי כתוב: "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" וכן כתוב: "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב".
וכי יעלה על הדעת שיש להבין את האגדה הזו כפשוטה? וכי ריב"ל היה הוזה הזיות? וכי הוא היה מכשף עובד אלילים? כמו כן, חכמים קבעו בהלכה שדינם של המינים הוא "מורידין ולא מעלין", וכי ריב"ל יָקֵל בענייני מינות וירחם על המין הזה נגד הוראות התורה המפורשות? ובכלל, איך יעלה על הדעת שריב"ל יגיע למסקנות מחשבתיות והלכתיות מכך שהוא נרדם? וכי הוא היה שוטה וסכל? אלא, יש כאן אגדה שנועדה ללמד אותנו שלא ראוי לתלמיד חכמים להקפיד ולהעניש, דהיינו לנדות לכבודו, וכמו שרבנו פוסק בסוף הלכות תלמוד תורה:
"אף-על-פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אינו שבח לתלמיד-חכמים להנהיג עצמו בדבר זה, אלא מעלים אוזניו מדברי עמי הארץ, ולא ישית לבו להן, כעניין שאמר שלמה בחוכמתו: 'גַּם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ אַל תִּתֵּן לִבֶּךָ' [קה' ז, כא].
וכן היה דרך חסידים הראשונים: שומעין חרפתן ואינן משיבין, ולא עוד אלא שמוחלין למחרף וסולחין לו. וחכמים גדולים היו משתבחין במעשיהן הנאין ואומרין שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן. וזו היא דרכן של תלמידי-החכמים שראוי לילך בה.
במה דברים אמורים? בשביזהו או חרפהו בסתר. אבל תלמיד-חכמים שביזהו או חירפו אדם בפרהסיה – אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל – נענש, שזה ביזיון תורה. אלא, נוקם ונוטר הרבה כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו".
עד כאן דברי חז"ל ורבנו הרמב"ם.
אולם, רש"י מפרש בברכות שם: "גם ענוש לצדיק לא טוב – לענוש את הבריות", ובסנהדרין רש"י מוסיף: "גם ענוש לצדיק לא טוב – אין נכון לצדיק שיהא מעניש", כאילו יש בכוחו של הצדיק להעניש את הבריות באמצעות קללות מאגיות דמיוניות, או כאילו ניתן להכריח את בורא-עולם להעניש באמצעות תזמון הקללה לרגע שבו הוא "זועם". הזייתו הזו של רש"י, הצמיחה לדעתי את ההזיות בעניין "פולסא דנורא" או בעניין "כוחו" של המאגי של הצדיק "להקפיד" או לגרום לנזקים מאגיים למי שאינו מעריץ אותו או מקבל אותו עליו לאלוה – וכל דמיונות המינות הללו רוממו את גדולי האסלה המהובלים למיניהם למעלת אלוה.
הרחבנו בעניין האגדה ופירושה כדי להשיג שתי מטרות: האחת כדי ללמוד על סכלותו הרבה של הכומר אליעזר אשר מתעה רבים אחרי ההבל, וכן על-כך שרש"י-שר"י הוא מקור הטמטום והמינות גם בעניין הזה של האמונה במאגיה וההודאה באמיתת הכשפים והעבודה-הזרה.
"אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ, וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה" (יר' ב, כז–כח); "וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם" (יש' י, ג).