הרמב"ן – הַמִּין שלא יבין

בפירושו של הרמב"ן לתורה הוא תוקף את רבנו בעניין מאד יסודי. רבנו כידוע סבר שאונקלוס היה ממרחיקי הגשמות הגדולים ביותר, ואין ספק שיש מאות מקומות בתרגומו שבהם אונקלוס מרחיק מן ההגשמה. ברם, הרמב"ן הַמִּין שלא יבין, כדרכו בטומאה, תוקף את ההשקפה שאונקלוס קידש את הרחקת הגשמות, שהרי ההגשמה פשטה מאד בקרב המינים האירופים, והרמב"ן היה עבד נרצע ומשועבד למינים האשכנזים, אשר כרתו עמו ברית רשעים: הם יאדירו ויפארו וירוממו את שמו הנתעב, והוא יתקוף את יסודות דת האמת ובמיוחד את יסודות הרחקת הגשמות, המאגיה והאלילות אשר עמדו בניגוד מוחלטת להשקפותיהם הפרו-נוצריות.


במסגרת המנדט המרושע שהוא קיבל, הרמב"ן תקף את דברי רבנו שנאמרו במורה (א, כז) בעניין הרחקת ההגשמה שבתרגום אונקלוס (ולעיון ולביאור נרחב של פרק זה ראו מאמריי: "סילוק הגשמות בתרגום אונקלוס", וכן: "עוד על סילוק הגשמות בתרגום אונקלוס"). הרמב"ן ביקש לקצץ בנטיעות אך מעז יצא מתוק, כי דווקא מתוך התקפת הרמב"ן על הרחקת הגשמות עלתה מינותו במלוא כיעורה, וכידוע, נחש שנתגלה כבר יודעים להיזהר ממנו... לא היה להרמב"ן אפילו את מעט השכל לשתוק ולא לתקוף ישירות את הרחקת הגשמות, כדי שלא לחשוף את מינותו, אך הוא לא היה מסוגל, הוא היה מחויב למינים האירופים המגשימים.


קושייתו הראשונה של העבד הנרצע


לקמן נדון בפירושו לבראשית (מו, א): בפסקה הראשונה בענייננו הרמב"ן מתמצת את דברי רבנו במורה (א, כז) באופן די נחות מבחינה לשונית, ובפסקה השנייה הוא יוצא להתקפה.


נדלג אפוא על הפסקה הראשונה ונעבור להתקפתו של הרמב"ן:


"ואם כן הדבר כדברי הרב [=רבנו, שאונקלוס אכן היה מגדולי מרחיקי הגשמות], למה יברח אונקלוס מן התנועה וירחיק השמיעה גם כן, מיראתו שתורֶה [התנועה והשמיעה] על גשמות – ולא יברח מן האמירה והדיבור ולא מן הקריאה בשום מקום, בין בחלום בין במראה בין במאמר מוחלט, כי בכולם יתרגם: ואמר ה', ומליל ה', וקרא ה' למשה, והיא גם היא תורֶה על גשמות. ו[אם אונקלוס היה ממרחיקי הגשמות כמו שרבנו טוען] היה לו לתרגם [בכל מקום]: ויתאמר מן קדם ה', או ואמר יקרא דה', או ויתרעי ה', כפי הראוי בעניין כמו שפירש הרב בדיבור ובאמירה. ולמה ירחיק בשמיעה ולא ירחיק הראיה, שתרגם אותה וחזא ה'?".


ובכן, בדבריו אלה הרמב"ן תוקף את רבנו אשר קבע שאונקלוס הרחיק באופן שיטתי ועקבי מן הגשמות, לפי הרמב"ן, אונקלוס כלל לא היה ממרחיקי הגשמות, שהרי יש מקומות שהוא תרגם בהם באופן שלכאורה יש בו הגשמה, כגון בכל מקום שנאמר: "ויאמר יי" או "וידבר יי", אונקלוס תרגם: "ואמר יי" או "ומליל יי", ולפי הרמב"ן גם תרגום כזה מורה על גשמות. לפיכך, הרמב"ן מסיק למעשה, שמטרתו של אונקלוס אינה הרחקת הגשמות כדברי רבנו במורה, שהרי אם באמת מטרתו של אונקלוס הייתה להרחיק מן הגשמות, היה עליו לתרגם בכל מקום שנאמר: "ויאמר יי" או "וידבר יי": "ויתאמר מן קדם יי" או "ואמר יקרא דיי".


ואם אונקלוס לא היה חפץ בהרחקת הגשמות, הרי שחז"ל אף הם לא חפצו בהרחקת הגשמות, ואין שום מניעה מלפרש פירושים מגשימים ולהחדיר הזיות של מינות להמונים...


נעבור אפוא להשיב על דברי הרמב"ן בבחינת דע מה שתשיב לאפיקורוס:


הרמב"ן כאמור מקשה על רבנו, מדוע אונקלוס אינו מרחיק מן ההגשמה בפעלים: "ויאמר יי" או "וידבר יי", כלומר, מדוע הוא מתרגם אותם כלשונם: "ואמר יי" או "ומליל יי"? ולפי הרמב"ן המתחסד גם תרגום כזה מורה על גשמות (כאילו שהוא מבין גדול בהרחקת הגשמות). ומזאת, כאמור, הרמב"ן הסיק למעשה שמטרתו של אונקלוס אינה הרחקת הגשמות כדברי רבנו במורה, שהרי אם באמת מטרתו של אונקלוס הייתה להרחיק מן הגשמות, היה עליו לתרגם בכל מקום שנאמר: "ויאמר יי" או "וידבר יי": "ויתאמר מן קדם יי" או "ואמר יקרא דיי".


ובכן, רבנו כבר השיב ברוח קדשו להרמב"ן, וכֹה דבריו במורה (א, סה):


"ומטרת פרק זה [ללמד] כי הדיבור והאמירה [שנאמרו בתורה הם] לשון משותף:


[1] נאמר על הדיבור בלשון, כגון אמרוֹ: 'מֹשֶׁה יְדַבֵּר' [שמ' יט, יט], 'וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה' [בר' מא, טו]; [2] וייאמר על העניין המצטייר בשכל בלי שידובר בו, נאמר: 'וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי' [קה' ב, טו], 'וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי' [שם], 'וְלִבְּךָ יְדַבֵּר' [מש' כג, לג], 'לְךָ אָמַר לִבִּי' [תה' כז, ח], 'וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ' [בר' כז, מא], ואלה רבים; [3] וייאמר גם על הרצון: 'וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד' [ש"ב כא, טז], כאילו אמר: ורצה להרגו, כלומר זמם לו. 'הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר' [שמ' ב, יד], פירושו ועניינוֹ: האם רצונך להרגני? 'וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים' [במ' יד, י], וגם אלה רבים. והרי כל אמירה ודיבור שנאמרו [בתורה והם] מיוחסים לה' הם משני העניינים האחרונים, כלומר, שהם כינוי לרצון ולחפץ או כינוי על העניין המובן מאת ה' [מסרים מאת ה' יתעלה], בין שנודע בקול נברא או שנודע בדרך מדרכי הנבואה [...] לא שהוא יתעלה דיבר באותות [=באותיות] וקול [...]


והנה, כל מה שנאמר במעשה בראשית: 'וַיֹּאמֶר' 'וַיֹּאמֶר' – עניינו רָצָה או חָפָץ. וכבר אמר את זאת זולתנו [=רס"ג] ונתפרסם מאוד. וההוכחה לכך, כלומר, שהמאמרות הללו [במעשה בראשית] הם רצונות, לא דיבורים, כי הדיבורים לא יהיו אלא למצוי שיקבל את אותו הציווי [ובמעשה בראשית טרם היו נמצאים שיקבלו את הציווי], כך אמרוֹ: 'בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם' [תה' לג, ו], כשם ש'פִּיו' ו'רוּחַ פִּיו' – השאלה, כך דברו ומאמרו – השאָלה, והכוונה שהם נמצאו בחפצו ורצונו. וזה ממה שלא נעלם מאף אחד מחכמינו המפורסמים".


כלומר, רבנו לומד מן הפסוק בתהלים (לג, ו) שהמלים "דיבור" ו"אמירה" הושאלו בלשון העברית כדי לבטא רצון מופשט, שהרי בתהלים נאמר (לג, ו): "בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ", ואז, במעשה בראשית, טרם היה מצוי נברא בעולם אשר אליו יופנה הציווי והאמירה. לפיכך, מן ההכרח לפרש שמדובר ברצון, ובמלים אחרות, המילה דיבור מושאלת לעניין הרצון, ולכן אונקלוס לא ראה צורך להחליפה בתרגומו, מפני שביסודה היא כבר מלה מושאלת.


זאת ועוד, רבנו מוסיף, שכמו ש"פיו" ו"רוח פיו" שנזכרו בפסוק בתהלים הן השאָלות, כך ברור שגם "דברוֹ" שנזכר בפסוק אף הוא השאָלה אשר משמעותה רצון, ולא דיבור בכלי הדיבור.


והנה לפניכם תמצית העניין בדבריו של קאפח במורה (א, כז), וזה לשונו:


"כל מונח המורה בשפה הארמית [על עניין מסוים] רק במשמעו הפשוט [ואין במשמעו גם השאָלה] – הִטָּהוּ אונקלוס והשׂיאו מפשוטו. וכל מונח, כגון 'וַיֹּאמֶר' 'וּמַלֵּיל', שהוא משמש גם בשפה הארמית להשאָלות שונות ולמושגים מופשטים, הניחו כמו שהוא כיוון שהשאָלתו בארמית כהשאָלתו בעברית, וכמו שכתב לקמן ח"א פרק מח בתרגום 'וַיַּרְא' – 'וַחֲזָא'".


ונצרף דוגמה נוספת לשיתופם של השמות אמירה ודיבור: "הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ" (תה' קמז, טו) – הנה הראינו לדעת, שהאמירה והדיבור הם שמות משותפים ביסודם, שהרי לא יעלה על הדעת שהאמירה היא גוף אשר נשלחת לארץ או שהדיבור רץ במהירות, לפיכך ברור שמדובר בשמות משולא תפים ובפסוק הזה בתהלים משמעותם רצון-פקודה.


***

דרך אגב, רבנו מזכיר לעיל גם את רס"ג, אשר פירש את הדיבור כרצון, וכך פירש רס"ג בבראשית (א, ו): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים – רצה ה'". כלומר, רס"ג עשה צעד נוסף לכיוון ההרחקה מן הגשמות, במה שהוא אומר שהקב"ה לא אמר, שהרי אין לייחס לו אמירה מילולית, כי הקב"ה אינו גוף שיש לו כלי דיבור גופניים – אלא הקב"ה רצה באותו הרצון המיוחד לו שאינו כאותו הרצון שהאדם מכיר ומבין, ודי ברצונו הנעלם והנשׂגב הזה כדי לברוא את כל היקום כולו.


ואם יורשה לי אוסיף עוד תשובה על תשובות רבנו ורס"ג:


אם אונקלוס היה מתרגם "ויתאמר מן קדם יי", הדבר היה מעלה את החשד שמא יש שיתוף למעלה, דהיינו שמא יש גורם מתווך והוא אשר מדבר בכל מקום; והוא הדין בעניין "ואמר יקרא דיי", אם אונקלוס ה