אחת המצוות שנמחקו מספר התורה באלף השנים האחרונות היא מצות התוכחה. מי לא מכיר את הוראות הכומרים השׂכירים בימינו שאין להוכיח הלכה למעשה, ושלא קיים מישהו שמסוגל להוכיח, וכו'. ולי הדברים נראים ברורים ופשוטים, שמצות הוכח תוכיח את עמיתך נמחקה במכֻוון מן התורה! כי למצוה זו ישנה חשיבות עליונה בשיבה של עם-ישראל לדרך האמת, והיא למעשה האיום הגדול על הדת החדשה הפרו-נוצרית שקמה עלינו לכלותנו. ובמלים אחרות, הדת האורתודוקסית מרחיקה את עם-ישראל ממצות התוכחה, כדי לשׁמֵּר את שקריה וכזביה, שהרי אם אסור להוכיח – לא ניתן לשפוך אור על מעלליה...
ובמלים אחרות, אם מצות הוכח תוכיח את עמיתך עברה ובטלה מן העולם, לא ניתן להוכיח שום "רב רבנן" ושום חמוֹר עוטה גלימה על שגיאותיו ומעלליו! בדרך זו, יצרו לעצמם הכומרים השׂכירים הפרו-נוצרים מנגנון הגנה, שבאמצעותו הם שומרים על שׂררתם ושלל טובות ההנאה שבידם. ברם, לא היה צורך במנגנון ההגנה הזה אם הם היו הולכים בדרך האמת, כי איש אמת שתוכיח אותו יקבל וישוב בתשובה. ברם, הם כלל אינם רוצים לקבל תוכחה! הם רואים רק את הנאת עצמם ומשכנעים את עצמם בצדקת דרכם, לא בגלל שיש להם ראיות מבוססות לדרכם, אלא בגלל שדרכם העקלקלה מזרימה לכיסם שלמונים וטובות הנאה.
ברם, מצות הוכח תוכיח את עמיתך נמחקה, לא רק כדי להגן על הכומרים השׂכירים מפני ביקורת ותוכחה, אלא לא פחות מכך כדי לפטור אותם ממצות התוכחה, אשר עלולה לסכן את מעמדם יוקרתם ושׂררתם. כלומר, כומר שׂכיר שיוכיח את בני קהילתו בעניין הלכה מסוימת, מסכן את מעמדו יוקרתו ושׂכרו, שהרי משכורותיו משולמות מהקופה הציבורית, ולכן הוא מחויב לפסוק לציבור הלכות שימצאו חן בעיניהם, כי הציבור משלם את משכורותיו. ובמלים אחרות, הוא נותן השירותים והציבור הם לקוחותיו, והלקוח תמיד צודק! ואם נותן השירות לא יתנהג באופן שישׂביע את רצון הלקוח, הלקוח עלול לפטר את נותן השירות...
ושמעתי בעבר כומר שׂכיר אחד מקרית-אונו, אשר סיפר שהוא ניסה לשכנע את אנשי בית-הכנסת בקהילתו שבָּמת האבן בבית-הכנסת גבוהה מדי, וראוי להסירה. כמובן שהוא נכשל, שהרי הלקוח תמיד צודק, אך לא אשכח את המלים שהוא אמר: "סיכנתי בעצמי", כלומר, הוא הגיע למצב שבו הוא מסכן את מעמדו יוקרתו ושׂררתו! והדבר האחרון שכומרי-הדת חפצים בו הוא לסכן את שלמוניהם, ולכן נוח להם מאד לבטל כליל את מצות הוכח תוכיח את עמיתך. ואין לי צל של ספק, שתקרית הבמה הזו גרמה לאותו נוכל ממסדי להבין היטב מי בעל הבית, ומאותו יום ואילך הוא היה כנוע וממושמע לכל אשר יורו לו, ואפילו על שמאל שהוא ימין...
אחד הטעמים שהכומרים השׂכירים משתמשים בו כדי להצדיק את הפניית עורפם לדרך האמת, וכדי להצדיק את מחיקת מצות התוכחה מן התורה, הוא: "גדול השלום" או "אין כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום" ובעוד מליצות, אשר מיסודן לא נועדו למחוק שום מצוה מן התורה, אך מי שמסלף את יסודות התורה זקוק לעוד סילופים רבים כדי להחזיק את שקריו וכזביו. ואכן גדול השלום, אך לא במקום שעוברים על דברי תורה, ובדיוק לשם כך ניתנה לנו מצות התוכחה כדי להשיב בנים לגבולם. ועם "גדול השלום" ניתן להכשיר את כל השרצים והתועבות, שהרי לפי השקפה זו השלום גדול יותר מדברי תורה! וזו כפירה בתורה!
ועל התעיית הכומרים השכירים בעניין "גדול השלום" ראו מאמרי: "שלום עכשיו!".
כמו כן, מצוה זו נמחקה לא רק באופן מכֻוון אלא גם באופן טבעי, שהרי מי שנוטל שלמונים ושלל טובות הנאה, עיניו יתעוורו לחלוטין מלראות את אור האמת. הוא כבר לא יזהה את עוולות העולם הדתי הפרו-נוצרי, והשלמונים אף יגרמו לו לסבור שכל העיוותים והשיבושים הללו נאמרו מפי הגבורה! כלומר, האם לדעתכם הכומרים השׂכירים מסוגלים להוכיח ולהדריך את עם-ישראל לדרך האמת כאשר הם נגועים עד לשד עצמותיהם בקבלת משכורות וטובות הנאה מממסד פרו-נוצרי? וכי דעתם חופשיה להבין דברי אמת ולהגיע להשקפות אמת? וכי הם ינתקו את עצמם מעטיני המינות השוחד והשלמונים כדי שיוכלו לראות את האמת נכוחה?
וראוי לחתום פרק זה בדברי רבנו בפירושו לנדרים (ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות".
ודברי הנביאים עזים וקשים ישירים ונוקבים עוד יותר מדברי רבנו, והנה מקצתם:
"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י); "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ" (מיכה ג, יא); "נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפ' ג, ד); "וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים [...] וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" (מלאכי ב, א;ח); "שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה [...] שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (יש' א–כג), ועוד רבים.
עד כאן המבוא למאמר זה מתוך מאמרי: "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך". וראוי לעיין במאמר זה לפני שממשיכים לקרוא את האמור לקמן, כי הדברים בנויים על האמור שם.
א. כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע...
במאמר זה אנו מבקשים לעסוק בהתעייה נוספת מבתי המינות, לפיה, מצות התוכחה נעקרת מספר התורה בכל מקום שנדמה למוֹכיח שהמוּכח לא יקבל את התוכחה. ובמלים אחרות, מצות התוכחה נתונה לשיקול דעתו של המוכיח: אם המוכיח משעֵר שהמוּכח לא יקבל את התוכחה, מצות התוכחה לא חלה עליו מעיקרא ואף חובה עליו להימנע מלהוכיח!
משמעות ההתעייה הזו הלכה למעשה היא: עקירת מצות התוכחה מן התורה! שהרי אם עצם קיומה נתון לשיקול דעתו של המוכיח, מי לא יפטור את עצמו מלקיימה? והראיה הגדולה לעקירתה היא, שמצוה זו אכן נעקרה לחלוטין מדת משה, ואין כמעט מי שמקיים אותה! ולא לחינם היא לא נפסקה בספרי המינים, לא בטור האבן, ולא בשולחן המאגיה וההזיות.
מקור ההתעייה האמורה הוא סילוף דברי חכמים במסכת יבמות (סה ע"ב), וכך נאמר שם:
"ואמר ר' אילעא משום ר' אלעזר ב"ר שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. ר' אבא אומר: חובה [שלא לומר דבר שאינו נשמע], שנאמר: 'אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ' [מש' ט, ח]".
נשים לב, לפי ר' אלעזר יש "מצוה" שלא לומר דבר שאינו נשמע, ולפי ר' אבא מדובר ב"חובה", ולכאורה הדברים תמוהים מאד, וכי מצוה אינה חובה? אלא, המסקנה הראשונה שעולה מדברי הגמרא היא, ש"המצוה" שלא לומר דבר שאינו נשמע היא מעין חובה מוסרית בלבד. לעומת זאת, לפי ר' אבא אסור לומר דבר שאינו נשמע, והדבר הוא בגדר חובה תורנית.
ברם, בהמשך הדברים מגלה לנו ר' אבא מי הם אשר אינם מסוגלים לשמוע: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ" וכו', כלומר, מדובר אך ורק באנשים רעים וחטאים לה' מאד, אשר אין כמעט שום סיכוי שהם יקבלו את התוכחה! "זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן" (מש' כא, כד).
ברם, רש"י-שר"י כמנהגו עיוות וסילף גם כאן את דת משה, והחליט שדברי ר' אלעזר ור' אבא עוסקים בכל אדם ולא רק בלצים הרשעים! והנה לפניכם פירושו: "לומר דבר הנשמע – דכתיב: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ' [ויק' יט, יז], להוכיח מי שמקבל הימנו". נמצא לפי רש"י, שמצות התוכחה נתונה לשיקול דעתו של המוכיח, ואם הוא סבור שהמוּכח לא יקבל את התוכחה, מצות התוכחה לא חלה עליו מעיקרא ואף חובה עליו להימנע מלהוכיח! דהיינו אסור לו להוכיח!
וזו דרך מתוחכמת מאד למחוק את מצות התוכחה מן התורה, שהרי רש"י-שר"י לא היה מסוגל למחוק את הפסוק מן התורה, כי מי יקשיב לדבר כזה? ברם, לסלף את הפרשנות של התורה, זה כבר הרבה יותר קל לעשות, וכך הוא עשה. אך בפועל, מדובר במחיקה של מצוה ממצוות התורה, שהרי מי יסכן את עצמו להוכיח את זולתו כשעצם קיום המצוה נתון לשיקול דעתו? ואין כמעט אדם אחד שלא יפטור את עצמו מלהוכיח בתואנה שהחוטא ממילא לא ישמע...
נמצא אפוא, כי רש"י בפרשנותו כופר בְּפֵירוש מצות התוכחה, וכך פוסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יז): "שלושה הן הכופרים בתורה: [...] וכן הכופר בפירושה, והיא תורה-שבעל-פה".
ומה דינם של הכופרים בתורה? הנה לפניכם דברי חז"ל ורבנו בהלכות תשובה (ג, יד):
"ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים, והאפיקורוסים, והכופרים בתורה" וכו'.
ב. כיצד יש להבין את דברי החכמים?
חשוב להוסיף, שדברי ר' אבא שאוסר להוכיח את הלצים והרשעים, וכן דברי ר' אלעזר שרק המליץ שלא להוכיח את הלצים והרשעים, דברי שניהם כלל אינם נוגעים לעצם הגדרת מצות התוכחה, שהרי יש חובה תורנית להוכיח כל אדם ובכללם גם את הלצים והרשעים! ומאין הנני יודע זאת? שהרי אם דבריהם היו מעוגנים בתורה-שבעל-פה כלל לא הייתה מחלוקת בעניין זה, והיה נפסק באופן מפורש האם אסור להוכיח את הלצים או שרק מדובר בהמלצה.
והנה לפניכם הגדרת מצות התוכחה מתוך ספר המצוות להרמב"ם (עשין רה):
"והמצוה החמש ומאתיים, הציווי שנצטווינו למחות בעושה עבירה או במי שזומם לעשותה, ולהזהירוֹ על-כך בדברים ולהוכיחוֹ. ואין אדם ממנוּ [=מעם ישראל] רשאי לומר: 'אני לא אחטא, ואם יחטא זולתי זה עניינו עם אלוהיו' – זה נגד התורה, אלא אנו מצֻווים שלא נעבור ולא נניח לזולתנו מאומתנו לעבור, ומי שזומם לעבור, חובה על כל אדם להוכיחוֹ ולמנעוֹ, ואף-על-פי שלא נתקיימה עליו עדות המחייבת ביצוע עונש, והוא אמרו יתעלה: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' [ויק' יט, יז]. ולשון ספרא: מנין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה פעמים חזור והוכח? תלמוד לומר: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ'. יכול את מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויק' יט, יז]. "וכבר בארו חכמים שמצוה זו חובה על כל אדם, אפילו מן הקטן לגדול" וכו'.
ואין שום זכר להחרגת הלצים, לא בהלכה, ולא בהגדרות המצוה במקורות הקדומים, וגם לא בתוכחות הנביאים הקשות שהוכיחו את רשעי עמנו למיניהם ואת המינים ועובדי האלילים.
לפיכך, מן ההכרח לבאר, כי מאמריהם של ר' אבא ור' אלעזר הם מאמרים מוסריים שמופנים להמוני העם אשר אינם יודעים שכדי להוכיח את הלצים והרשעים יש צורך בתחכום רב ובידע רחב. לדעת ר' אבא אסור לאדם שאינו יודע להתמודד עם הלצים להוכיח אותם, ולדעת ר' אלעזר ההרחקה היא רק בגדר המלצה מוסרית. ונראה לי ברור שכוונת שני החכמים היא אחת: שלא לחלל-שם-שמים ושלא לגרום נזק לדרך האמת, ונחלקו ביניהם באופן שבו יש לבטא את ההרחקה הזו, לדעת ר' אלעזר די בהמלצה ולדעת ר' אבא יש צורך באיום מפורש. עוד נראה, שר' אלעזר חלק על ר' אבא בעניין זה מפני שהוא חשש שאיום מפורש, אשר ירחיק לחלוטין מלהוכיח את הלצים, עלול לעקור את מצות התוכחה שרבים ממילא נמנעים לקיימה.
ומדוע תוכחה לא נכונה ללצים עלולה לגרום לחילול-שם-שמים ולנזק כבד לדרך האמת?
ובכן, התשובה פשוטה: שהרי ברור שאדם שאינו יודע להתמודד עם הלצים והרשעים יגרום להם להוסיף זלזול תיעוב ומשׂטמה לדת משה, ואף ייתן בידיהם כלים נוספים לנגח אותה. ברם, מי שיודע להתמודד עם הלצים והרשעים חובה עליו להוכיחם ולסתום ולחתום את פיותיהם, כי בזה הוא מקדש-שם-שמים, ונלחם את מלחמות ה' יתעלה ויתרומם שמו.
ומאותה הסיבה שר' אלעזר ור' אבא הרחיקו מלהוכיח, מאותה הסיבה גם ר' אלעזר בן עזריה הרחיק מלהוכיח, וכוונת כולם להרחיק מלהוכיח את הלצים, שמא תתגלע מריבת-זעם אשר תגרום נזק כבד לדרך האמת ונמצא שם-שמים-מתחלל. וכך נאמר בערכין (טז ע"ב): "אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח", ומאין הנני יודע שגם דברי ר' אלעזר הללו עוסקים אך ורק בלצים? ובכן, הדברים שקדמו לדבריו יוכיחו, שהרי לפני-כן נאמר בגמרא שם: "תניא, אמר ר' טרפון: תמיה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך", כלומר, חכמים דנו שם בבני אדם רעים וחטאים.
והתוכחה הטובה ביותר ללצים היא ללעוג להם בשנינות ובשלוות נפש, וכפי שעשה אליהו:
"וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מ"א יח, כז).
ג. "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ"
נצרף לדיון את דברי רס"ג בפרשוֹ את הפסוק: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (מש' ט, ח), וכֹה דבריו: "אַל – אל תוכח את הלץ במה שישנאך בו, אבל הוכח לחכם כי הוא יאהבך", כלומר, אל תוכח את הלץ באופן שיגרום לו לשנוא אותך. נמצא, שחובה להוכיח גם את הלץ למי שיודע ומסוגל להוכיחו, ומי שאינו יודע הוא בגדר אנוס ופטור באותו הרגע, אך חובה עליו ללמוד ולהשכיל את מצוות התורה והשקפותיה הישרות כדי לדעת להוכיח.
זאת ועוד, לדעתי החשש משנאת הלץ הוא רחב הרבה יותר, כלומר, אין כאן רק חשש משנאת הלץ שהרי למי אכפת את מי הלץ שונא, שהרי הוא גם שונא את המצוות ואת דת משה. אלא, החשש כאן הוא שתתגלע מריבת-זעם קשה אשר תזיק לדרך האמת, ושנאת הלץ למוכיח תגרום לו להוסיף רשע על רשעו, ולהוסיף חירוף על חירופו – ונמצא שם-שמים-מתחלל.
ונצרף גם את דברי רס"ג בפירושו הארוך שם:
"אבל אמרוֹ: 'יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן' [מש' ט, ז] הוא מאמר ייחודי ולא כללי [דהיינו שלא כל מי שמוכיח את הלץ לוקח לו קלון], לפי שהמציאות מראה שיש מוכיח שהוכיח לץ ולא אירע לו קלון ולא רע, ולפיכך הוספתי בתרגום: 'יש יֹסֵר'. ואין זה דווקא אלא במי שאינו יודע להוכיח [את הלצים והרשעים], שתוכחתו סופה שמביאה אותו לידי וויכוח עם אותו שהוא מוכיחו, ואף לידי ריב, ואף לידי גידופים וחרפות. וזה יהיה או מחמת שנאתו לו [דהיינו שהתוכחה נאמרה בזעם וברִתחה ובהעדר שיקול דעת, שהרי יש מצוה וחובה לשנוא את הלצים והרשעים], או מחמת חולשת נימוקי התוכחת, או מחמת שהוכיחוֹ ברבים ובקהל-עם, הרי בזה אמר: 'לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן'. אבל מי שיודע להוכיח, יוכיח לץ ורשע וזולתם ממיני בני אדם החוטאים".
חשוב להבין, כי אם האדם הוכיח לפי כל כללי התוכחה ובאופנים מושכלים ונבונים, ועדיין הלץ לא קיבל את דברי המוכיח, חובה לנהל עמו מריבה וחובה לשנוא אותו, והנני מציין זאת, כדי שלא נתבלבל מדברי רס"ג כאילו יש להימנע ממריבה בכל מחיר. אלא, ברור שכוונתו של רס"ג היא שחובה להימנע ממריבת-זעם אשר תזיק לדרך האמת, ותצטייר כניצחון של הרשעים.
והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות דעות (ו, יב):
"במה דברים אמורים? [שאין להכלים את החוטא] בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר – מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".
ובעניין חובת שנאת הלצים והרשעים ראו מאמרי: "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים".
"נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים וּמַהֲלֻמוֹת לְגֵו כְּסִילִים" (מש' יט, כט).
ד. ומה בעניין המינים?
כאמור, רבנו לא הזכיר בהלכות התוכחה את הלצים או הרשעים, ופסק שיש חובה כללית להוכיח כל אדם. ברם, יש שני מקומות בכתביו שהוא מרחיק מלהוכיח את המינים.
בהלכות עבודה זרה (ב, ט) פוסק רבנו כך:
"והמינים, הם התרים אחר מחשבות ליבם בסכלות בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון. ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח]".
וברור מסוף ההלכה שכוונת רבנו להרחיק את העם מלהתקרב לבתי המינים ולהשקפותיהם, ותו לא. ברם, אין צל של ספק, שחובה להשיב למינים כאשר נאבקים על דמותו הרוחנית של עם-ישראל. כלומר, אם המינים הצליחו לחדור לדת משה ולזהם אותה בהזיותיהם האליליות, חובה גדולה היא להיאבק עמהם, להוכיח את שגיאותיהם ולחשוף את תעתועיהם.
מקור נוסף הוא פירוש רבנו לדברי ר' אלעזר במסכת אבות (ב, יז): "הוי שָׁקֵד ללמוד מה שתשיב את אפיקורוס", וכך כותב רבנו שם בפירושו:
"אמר, לְמַד דברים שבהם תשיב לכופרים מן האומות ותתווכח איתם ותענה להם אם ישאלוך. ואמרו [חכמים], לא שנו אלא אפיקורוס גוי, אבל אפיקורוס ישראל כל-שכן דפקר, כלומר שהוא מוסיף זלזול וביזוי, ולפיכך אין ראוי להתווכח עמו כלל, לפי שאינו מתאחה ואין לו רפואה כלל, 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט]".
נשים לב, שדברי רבנו נאמרו בלשון יחיד, דהיינו כאשר אדם פוגש מין יחידי בדרך אין לשוחח עמו ולהשיב לו. ברם, כאשר מדובר במין אשר מתעה את העם אחרי התהו וההבל, ברור כשמש שמצוה רבה ועצומה היא להשיב לו לעיני כל ישראל, ולא יעלה על הדעת אחרת.
וכך נהגו כל נביאי ישראל לדורותיהם, וכן פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו):
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
וראוי להזכיר כאן גם את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת, וכֹה דבריו:
"וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמיתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שציווה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחווה, ואפילו עשה [...] מן העבירות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק [לעולם-הבא], והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
"תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ" (מש' א, כט).
סוף דבר
נחתום מאמר זה בדברי רס"ג, ונחל בסוף פירושו למשלי שם (עמ' פד):
"אבל הצדיק, הרי איך שתטיף לו יֹאהב אותך על-כך, כמו חזקיה כאשר הוכיחוֹ ישעיה, אמר לו: 'טוֹב דְּבַר יְיָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ' [מ"ב כ, יט]. ואמרוֹ: 'תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח' [מש' ט, ט] הוא ממה שהזכרנו לעיל, כי טהור המחשבה ישמע את הדבר המועט וילמד ממנו דבר אחֵר, על-ידי שמסעפוֹ ולמד מתוכו, והוא מה שאנו קוראים אותו: מבין דבר מתוך דבר".
ודברים דומים כותב רס"ג בפירושו למשלי (כח, כג): "מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן", וכֹה דבריו בפירושו הקצר: "מוֹכִיחַ – המוכיח אדם למשמעתי [=למשמעת ה'] ימצא חן בעיניו [=בעיני המוּכח], יותר מן המחליק לו לשונו".
ובפירושו הארוך הוסיף שם:
"ביארתי מילת 'אַחֲרַי' בְּמָקוֹם זה: 'משמעת', כמו שנאמר ביהושע וכלב: 'כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְיָ' [במ' לב, יב]. אמר ה' יתברך ויתעלה: שמא יחשבו בני אדם שהמיקל לחברו [=שאינו מתרה בו] בענייני הדת ומהלל בעיניו את הרע ימצא חן בעיניו, היפך ממה שיוכיחוֹ וידריכוֹ לטוב, אין הדבר כן, אלא, המוכיח בלב שלם הוא שיהיה לו חן בעיני הנבון מבני אדם בהכרח, כמו שאמר חזקיה לישעיה: 'טוֹב דְּבַר יְיָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ' [יש' לט, ח], וכמו שאמר אחד הצדיקים למלך ששאל אותו מה דעתו עליו, אמר לו: אתה אוסף ממון שלא בהיתר ומוציאו שלא כראוי. חשבו הנוכחים שם שישלח בו יד, התכופף המלך וחיבקו ונישקו ואמר: חביב עלי מי שבענייני שמים אינו חושש שיגנֵהו מְגַנֶּה. ואף בעיני הכסיל עושה ה' אוֹת למוכיח שיהיה לו בכך חן, כמו שנאמר: 'גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם' [שמ' יא, ג]".
ברם, הנבונים הללו שהיו מצויים בימי רס"ג אינם מצויים בימינו, כי כל בעל מרדעת שתוכיח אותו על מעלליו, לא רק שלא יקבל את דבריך, במקרה הטוב הוא יאיים עליך ויסית נגדך ויוציא עליך שם רע, ובמקרה הפחות טוב הוא אף עלול לשלוח את חסידיו המוסתים לפגוע במוכיח באופן פיסי, נמשלו כבהמות נדמו. ובדידי הוא עובדא עם ראשי הדרדעים האורתודוקסים, אשר מתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו, והסיבה לכך ברורה כשמש לכל מי שאינו מטעה את עצמו: "הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ [...] רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ" (מיכה ג, ט–יא). כלומר, בגלל שהם החליטו ללכת בדרכי חושך ולהשתמש בכתרה של תורה, לפיכך הם מעריצים ומהללים את המינים וצאצאיהם שייסדו את הדרך הרעה הזו, הולכים בחוקותיהם ובמנהגיהם הנגעלים, ומאמצים לחיקם את השקפותיהם הכעורות.
"אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא" (מש' ט, יב).