מי גדול ממי?

תפישת עולמו של רבנו ביחס לפסיקת ההלכה ולקבלת האמת בכל נושא, מיוסדת על הכלל: "קבל האמת ממי שאמרו", כלומר האמת איננה נבחנת לפי פרסומו של האומר כ"גדול", אלא לפי חכמת דבריו. ובמלים אחרות, לא האדם שמביע את הדעה או הביקורת הוא העיקר, אלא תוכן דבריו הוא הקובע: האם דבריו מבוססים על מקורות אמיתיים? האם טיעוניו נסמכים על אדני ההיגיון? והאם דבריו נשענים על הוכחות וראיות מושׂכלות?


יסוד זה חשוב מאד, כי בלעדיו ניתן לעוות ולעקם את דת האמת בקלות יחסית, שהרי דַי לשווק ולפרסם אדם מסוים כ"גדול", כדי שדבריו יתקבלו וכדי שהוא יעצב מחדש את פני דת משה הזכה והטהורה. וכידוע בעולם הפוליטיקה השיווק והפרסום, אם כזבן יחזור על שקר מספיק פעמים – הוא יהפוך לאמת בעיני ההמונים. אולם, כאשר הכלל המנחה הוא "קבל האמת ממי שאמרו", אין חשש שאנשי דת מושחתים יחללו את דת משה ויעצבו אותה מחדש כדי שתתאים לסכלותם או כדי שתיתן מענה לתאוותיהם ושאיפותיהם הבהמיות.


הכלל "קבל האמת ממי שאמרו" חוּלל לחלוטין באלף השנים האחרונות, מפני שאמיתת השקפה איננה נבחנת לפי עניינה אלא לפי "גדולת" האומר – והאמת היא שרוב "הגדולים" הללו מביישים אפילו את מובנה של המלה אצל הילדים הקטנים... במאמר זה נתאר מקור קדום יחסית להשקפה זו, ונבין מעט כיצד היא החלה התגלגלה והתפתחה.


א. הקדמת רבנו ל"משנה תורה"


בשלהי הקדמתו, רבנו מתאר את פעלו המבורך בחיבור "משנה תורה" אשר חיברוֹ "בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה-שבעל-פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ובלא פירוק, לא זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה" (הלכה לח). בהלכה שלאחריה רבנו מדגיש שוב את מטרתו: להגיש את התורה-שבעל-פה באופן שיתאים לכל אדם, וכֹה דבריו:


"עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים. כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה-שבעל-פה כולה. [...] לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה' לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר-כך קורא בזה ויודע ממנו תורה-שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".


דבריו של רבנו הללו כנראה הרתיחו את הראב"ד, שהיה לו פתיל קצר ביותר ונהג לעתים מזומנות להישבע "בחיי ראשו" שרבנו טועה (כחמישים פעמים בהשגותיו). כמו כן, לרתיחת הראב"ד הזו הוסיפו מאד דברי רבנו בתחילת ההלכה הקודמת: "ומפני זה נערתי חצני אני משה בן מיימון הספרדי". כלומר, לא רק שרבנו לא מחניף לאשכנזים ומבטל את עצמו לפניהם (כמו שנהג הרמב"ן בדברי החנופה שלו לרש"י בסוף הקדמת פירושו לתורה), ולא רק שרבנו לא מודה להם לתפישותיהם המאגיות (כמו שנהג הרמב"ן שעזב מקור מים חיים לחצוב לו בורות נשברים), ולא רק שרבנו מציב מראה כנגד פניהם על הגשמתם ואלילותם – הוא אף מעז ברוב חוצפתו לראות ב"ספרדיותו" מקור של חכמה הוד והדר!


כמו כן, אין לי ספק שגאוותם של חכמי אשכנז נפגעה קשות ועמוקות כאשר הם קראו את ההלכה הזו, שהרי איך מאן-דהו מעז לומר שאין צריך לקרות את ספרי גדוליהם וחסידיהם?! ועוד ספרדי פרענק?! ביטוי לזעמם מצאנו אצל הראב"ד, אשר שגה בכעסו וגילה לנו את יסודות ההשקפה האשכנזית, ופתח לנו צהר להבין כיצד התפתחה תרבותם – תרבות אנשים חטאים, וכיצד הם עיוותו את דת משה ויצרו דת חדשה לחלוטין באלף השנים האחרונות.


והנה דברי הראב"ד בהשגתו לרבנו שם (הלכה לט):


"סבר לתקן ולא תיקן, כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם, והיה להם בזה תועלת גדולה, כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר וראייתו ממקום אחד, ואילו ידע כי יש גדול ממנו הפליג שמועתו לדעת אחרת – היה חוזר בו. ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חיבורו זה של המחבר? אם החולק עלי גדול ממני – הרי טוב, ואם אני גדול ממנו – למה אבטל דעתי מפני דעתו? ועוד, כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה, וזה המחבר בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו, ולמה אסמוך אני על ברירתו והיא לא נראית בעיניי? ולא אדע אם החולק עמו אם הוא ראוי לחלוק אם לא?".


מדברי הראב"ד עולה בבירור כי הכלל הקובע הוא "קבל האמת מהגדול שאמרו", כלומר הראב"ד אינו מתייחס כלל לתוכן הדברים הנאמרים או לראיות או להוכחות או לשכל הישר, הכלל היחיד שעמד לנגד עיניו כאשר הוא בא להכריע בין פוסקי הלכה, הוא: "מי גדול ממי?". נשים לב במיוחד למשפט האחרון שבדבריו: "ואם אני גדול ממנו – למה אבטל דעתי מפני דעתו?", כלומר כאשר מאן דהו בימי הראב"ד מתח עליו ביקורת, הוא אפילו לא עצר לבדוק האם יש בה מן האמת, כי אין לי ספק שהוא היה בטוח שהוא גדול הדור... כמו כן, לפי הראב"ד, היו חכמים מקרב הגאונים אשר "לא היו ראויים לחלוק", שהרי הוא כותב לעיל: "כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה, [...] ולא אדע אם החולק עמו, אם הוא ראוי לחלוק אם לא", ואף אם נניח שלא כל הגאונים היו באמת "גאונים", דומני שאין שום גאון, או אפילו סתם תלמיד חכמים אמיתי בימינו שאינו ראוי לחלוק ולהביע את דעתו ההלכתית.


וכך רבנו פוסק מפורשות בהקדמתו למשנה תורה (הלכה ל): "וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד, אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו – בין ראשון בין אחרון".


מעבר לסכלות שבעצם השקפת הראב"ד שיש ל"קבל האמת מהגדול שאמרו", קמה וניצבה שאלה הכרחית ומתבקשת: מי קובע מי גדול ומי אינו גדול? או מי יותר גדול ומי פחות גדול? והתשובה הברורה כשמש היא: חכמי אשכנז וביניהם הראב"ד – הם הקובעים את "גדולת" הפוסק. יוצא אפוא, כי הראב"ד וחבר מרעיו, בקביעתם מי גדול ומי אינו גדול, קבעו וקובעים למעשה את ההלכה, ועיצבו ומעצבים את פני הדת לפי שרירות לבם! תוך התעלמות מוחלטת מהיסוד החשוב ביותר בדת משה והוא: "קבל האמת ממי שאמרו"! כי ללא היסוד הזה, כולנו נהיה עובדי אלילים, שהרי אנחנו אשר הולכים בדת משה, מיעוט דמיעוט ביחס לכללות בני האדם בעולם. ואם נפנה עורף לכלל זה, מדוע שלא נקבל את דת הנצרות או האסלאם, שהרי מיליארדים הם אשר סוברים שישו ומוחמד היו נביאים גדולים.


ובכלל, על עצם השיטה הזו יש לשאול, האם אדם שאחריתו רימה ותולעה מסוגל לקבוע באופן שרירותי מי גדול ומי אינו גדול? מי ראוי לחלוק ומי אינו ראוי לחלוק? האם חכמי אשכנז מסוגלים לראות ללבב? ובלי לשים לב הם הפכו את עצמם לאלוה אשר מסוגל לחקור לב וכליות, ולקבוע מי "ראוי לפסוק הלכה" ומי "אינו ראוי לפסוק הלכה". ולפי דעתי זהו ביטוי מובהק לגאוותם ויהירותם הבלתי נתפשת של חכמי אשכנז, בנוסף לשאיפותיהם הכעורות לעצב את דת משה בהתאם למנהגיהם להזיותיהם ולתאוותיהם, וכן להשפעת הנצרות החזקה על דתם החדשה, אשר מקדשת את גדולתם הדמיונית של ישו וכומרי-הדת לדורותיהם כדי להבטיח את המשך שלטונם הדתי והכלכלי בהמונים.


הפיכת אדם ל"גדול" דמיוני נובעת למעשה מהעדר תוכן אמיתי, כי אם היה באמת גלום בדבריו תוכן מקודש, האדם היה מתקדש ממילא ללא טרחה ומאמץ. ברם, כאשר במקום תוכן רוחני אמיתי יש רִיק פרו-נוצרי, יש צורך הכרחי לקדש באופן מלאכותי את גדולי הדת, כדי למנוע כל חקירה ובדיקה אחר התוכן האמיתי של דבריהם. כלומר, רק לאחר קביעת גדולתם באופן שרירותי ניתן להפוך את דבריהם לדברי אלהים חיים, שהרי רק ללא חקירה ובדיקה דבריהם עשויים להיחשב – וזו היא הסיבה המרכזית לכל החרדה הגדולה של היהדות האשכנזית לכבוד קדושת גדוליהם המדומים, כי אם יסירו מעליהם את החסינות של הקדושה השקרית, ודבריהם ומעשיהם ייבחנו באופן אמיתי – הם יתגלו במערומיהם האליליים.


נחתום פרק זה בהתייחסות לעצם השגת הראב"ד: "סבר לתקן ולא תיקן, כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם" – ודבריו אלה הם שטות מוחלטת, שהרי אם רבנו היה כותב "בדרך המחברים אשר היו לפניו", עדיין היינו "אומה ללא ספר באמת" (דברי רבנו באיגרתו לתלמידו), כי הספר "משנה תורה" היה מתנפח לממדים עצומים ומבהילים, ולא היה ניתן להנחיל הלכה ברורה ופסוקה לכל אחד ואחד מעם-ישראל – לקטן ולגדול, שהרי גם במהדורתו המצומצמת של "משנה תורה", כמה אנשים יכולים לומר שהם יודעים את כל הלכותיו? ודי בו כדי להעסיק את האדם במשך חיים שלמים – כל-שכן שמטרתו הראשית של רבנו היא להסיר מעלינו את עול בירור ההלכה, ולפנות את זמננו ללימוד המדעים, שבהם אנחנו מכירים את מי-שאמר-והיה-העולם.


כמו כן, דברי הראב"ד הללו העניקו השראה לרא"ש להאשים את רבנו שהוא המציא הלכות מדעתו "כמתנבא מפי הגבורה", כלומר רבנו עזב את ספרות חז"ל ונטש מקור מים חיים (ראו ספרי "אפיקים להרמב"ם", עמ' 34 ואילך). האשמה זו עוררה את "נושאי הכלים" הראשונים של הרמב"ם להתמקד ולהתרכז בבירור מקורותיו התלמודיים של רבנו, כדי להסיר מעליו את לעזו של הרא"ש וחבר מרעיו. ברם, במהלך מאות השנים התברר, שמי שעזבו מקור חיים והפנו עורף לספרות חז"ל ולפסיקה התלמודית היו אותם חכמי אשכנז שהוציאו שם רע על רבנו, ולעומתם רבנו הרמב"ם הוא זה אשר נאמן בכל פסקיו להלכה התלמודית.


ב. "חייבים לקבל דבריי"


אפילו מָרי יוסף קאפח, אשר החדיר לליבו את שחיתות משכורות הממסד הרבני הנפוחות, ונזהר זהירות מופלגת בכבודם של חכמי אשכנז, ואף נתעוור מן האמת מלראות את מטרותיהם ושגה מלהבין את שאיפותיהם (ראו לדוגמה בספרי "אפיקים להרמב"ם", עמ' 38 ואילך; וכן להלן בפרק "מטרת הראב"ד בהשגותיו") – אפילו הוא לא היה מסוגל שלא לרמוז על יהירותו של הראב"ד, והנה דבריו הפתלתלים במבואו לספר המדע (עמ' כה):


"אלא שטבעוֹ של הראב"ד לומר את דבריו בחריפות, וחריפותו וביטויו נגד רבנו, מאופקים הם מאד לגבי חריפותו כלפי אחרים כגון הרז"ה ועוד. כי עשיר מאד היה האיש, וגדול מאד בתורה, ומאות תלמידים מעריצים סבבוהו, וכל אלה גורמים חשובים להכרת ערך עצמו, וכפי שבאו הדברים לידי ביטוי בתשובתו (מהדורתי סי' כ) בדין מסוים שהוצרך לגלות טעמיו ונימוקיו, כתב: 'והריני מגלה סודותיו ומצפוניו להיות למופת לבאים אחרי, ואם הם חייבים לקבל דברי מבלי חקירה בעבור כי רבו שנותיי משנותם וחכמתי מחוכמתם, על כן יש תועלת בבאור הטעם ללמוד ממנו לאחרים. גם להינצל מבעלי הלשון המתפרצים, האומר לאב מה תוליד ולאשה מה תחילין, כי חכמים המה בעיניהם ונגד פניהם נבונים, על כן ראיתי לגלות סודו ולהעמידו על עיקר ההלכה'".


תחילה אנתח את דברי מָרי, איני יודע איך הוא היה מסוגל לתאר את מי שאינו יודע אם יש לה' גוף ויד ורגל ומעיים, שהוא "גדול מאד בתורה", ובעיניי אין אלה אלא דברי חנופה שקריים, כי לדעת רבנו הראב"ד היה מסופק (ראו מאמרי: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז" – חלק א וחלק ב), ולא רק שהוא היה מסופק, סכל גדול היה האיש, ורובן המכריע של השגותיו נתגלו על-ידי מָרי בעצמו כנבובות וחסרות תוכן אמיתי. אלא ברור למי שאינו מטעה את עצמו, שכל אנשי הציבור התימנים לדורותיהם, ששימשו במסגרות פוליטיות או דתיות-פוליטיות מטעם הממסד האשכנזי, נתמנו על-ידי הממסד במטרה לשמר ולהנציח את שלטון הממסד שמינה אותם, ולעקור כל ביטוי של התקוממות פוליטית או דתית.


מסיבה זו תמצאו רבנים ממסדיים מבני עדתי אשר זועקים "גוועלד" כנגד דעותיי ומאמריי, ואף מגנים אותי בלשונות חריפים, מפני שהם מפחדים מהממונים האשכנזים אשר מעסיקים אותם ומשלמים להם את שכרם – כי כל הצלחת התקוממות של המיעוט, בין אם זו התקוממות דתית-השקפתית או התקוממות אזרחית-עדתית, היא כישלון של אותם מנהיגים פוליטיים ודתיים שנתמנו מעיקרא כדי להנציח את השלטון האשכנזי – הפוליטי-חילוני או הפוליטי-דתי. ואלמלא אותם משתפי פעולה לדורותיהם עם הממסד האשכנזי, לא היו מצליחים לגנוב את ממונם, כתביהם, ילדיהם ואפילו את נפשם של יהודי תימן...


וזכורני בימי עלומיי שאבי מָרי סיפר לי, כי יו"ר הכנסת לשעבר מר ישראל ישעיהו (חברו הטוב של מָרי והאחראי המרכזי למינויו כדיין ממסדי) כינה אותו "מרעיל בארות". אבי מרי וביקורתו על הממסד הפוליטי הגזעני על עוולותיהם כלפי בני עדות-המזרח בכלל ויהודי-תימן בפרט, היו לצנינים בעיניו של ישעיהו, מפני שאבי מָרי וביקורתו היוו גורם אשר הפריע לו לשרת את הממסד האשכנזי. תפקידו של ישעיהו היה מורכב בעיקרו משני אלמנטים: הבאת בני עדות-המזרח להצביע למפלגת השלטון האשכנזית, והשתקת וחניקת כל ביטוי של התארגנות עצמית של בני עדות-המזרח, אשר עלולה לכרסם בכוחם ולצמצם את שלטונם הבלתי מעורער של אדוניו האשכנזים במדינה, במוסדותיה ובתקציביה.


תפקידיהם של אנשי הציבור הללו לדורותיהם לא שונה בהרבה מתפקידיהם של אנשי הדת הממסדיים לדורותיהם, ואלה וגם אלה, מטרתם המרכזית הראשונה היא להבטיח את המשך יניקתם מעטיני הממסד, וחיסול כל ביטוי של התקוממות דתית-השקפתית אשר עלולה לסכן את המשך שלטונם של הממונים עליהם, אשר קנו את נפשם של משרתיהם במשכורות עתֵק, במנעמי הממסד השונים, בשילומים ובאינסוף טובות הנאה. אמנם, אבי מרי הוסיף וסיפר לי, כי בסוף ימיו ישעיהו שכב על ערש דווי בבית-החולים והוא בא לבקרו, בעת ביקורו פנה ישעיהו לאבי מרי והתנצל בפניו על שהוציא דיבתו רעה ולחם כנגדו וכנגד מטרותיו הצודקות. אבי מרי קיבל את התנצלותו, אך לדעתי ערכה מועט מאד ודומה היא להתנצלותו של שמעי בן גרא לדוד המלך לאחר שחזר למלוך בירושלים (ש"ב יט, יז–כד).


נחזור לראב"ד, לפי מָרי הוא "הכיר מאד בערך עצמו", ואיני מבין באיזו "הכרה" מָרי מדבר כאן? וממה שהוא משבח ומפאר את הראב"ד נראה שכוונתו של מָרי להכרה אמיתית של אדם במעלתו הרוחנית, כמו שהנביאים והחסידים הראשונים הכירו בערך עצמם, ואם אכן כך – מה שייך עושרו של האיש ומספר מעריציו להכרת ערך עצמו? הכרה פנימית אמיתית אינה נתונה וכפופה לשום גורם חיצוני, ואדרבה, הכרה פנימית אמיתית איננה גוררת עמה ביטויי גאווה, וכפי שהראב"ד אומר לעיל: "כי רבו שנותיי משנותם וחכמתי מחוכמתם". כמו כן, אם כבר ישנה השפעה לעושר ולריבוי התלמידים המעריצים, היא בהכרח תהיה שלילית, כי שני הגורמים הללו משפיעים השפעה ישירה על מידת הגאווה.


ברם, ייתכן גם שמָרי רומז בזה שעושרו של הראב"ד וריבוי תלמידיו ומעריציו גרמו לו להיות יהיר וגאוותן, אך הוא נאלץ לומר את הדברים בחלקת לשון ובאופן מאד מפותל ומתוחכם, כדי שרק בודדים מאד ישימו לב לכך. וזאת גרמה לו בחירתו ליהנות ממנעמי הממסד הרבני, אשר לא אפשרה לו לראות את האמת נכוחה במקרים לא מעטים, ואף אם הוא ראה את האמת, הוא נאלץ לכסות ולהסתיר אותה בעטיפות רבות מאד.


ועתה לדברי הראב"ד בתשובתו לעיל: "והריני מגלה סודותיו ומצפוניו להיות למופת לבאים אחריי, ואם הם חייבים לקבל דבריי מבלי חקירה בעבור כי רבו שנותיי משנותם וחכמתי מחוכמתם". כלומר, לצד יהירותו שדבריו "העמוקים" (="סודותיו ומצפוניו") הם "מופת לבאים אחריו", הראב"ד קובע שהחולקים עליו חייבים לקבל את דבריו מבלי חקירה מפני שהוא זקן וחכם מהם. ושתי קביעותיו הללו הן סכלות גמורה, כי הגיל אינו בטוחה לחקר האמת, וברור שתחושת החכמה המדומה שלו אינה ערובה לחקר האמת. ומכל מקום, החשוב ביותר לענייננו, שהראב"ד קובע שיש לקבל את דבריו מבלי חקירה! וסוף דבריו מגלה לנו את האמת על הראב"ד: "כי חכמים המה בעיניהם ונגד פניהם נבונים".


רק כדי להבדיל בין הקודש לחול, בין האור לחושך, בין ישראל לעמים, ובין הרמב"ם לראב"ד, נצרף את דבריו המאלפים של רבנו בעניין הביקורת עליו, מתורגמת על-ידי מָרי ב"ספר המצוות" (עמ' ו, הע' 44), וכֹה דבריו:


"ואני יודע כי מחלת הכל מחלה אחת כללית, והיא, שכל מי שמצא בדבריי, בכללים או בפרטים, דבר שהוא נגד דברי אחד הגאונים או המפרשים – עולה על לבו שאני טעיתי. אם כי יודע אני כי לא רחוק הדבר שאני אטעה וייעלם ממני עיון או לשון מפורש, ואין זה דבר נורא, ואני שמח מאד על הביקורת, והעושה זאת יש לו שכר ואני מודה לו, כי ייתכן שהוא צודק במה שהעיר ואועיל גם אני בכך, או שהוא טעה ויועיל לו ולזולתו".


דברים דומים כותב רבנו בחתימתו לספרו "פירוש המשנה", וכֹה דבריו:


"כבר השלמנו חיבור זה כפי שייעדנו [=שקבענו לנו למטרה], והנני מבקשוֹ יתעלה ומתחנן לפניו שיצילני משגיאות. ומי שימצא בו מקום פקפוק או שנראה לו בפירוש הלכה מן ההלכות באור טוב ממה שביארתי יעיר על כך וידינני לזכות, כי מה שהטלתי על עצמי בזה אינו מעט ולא ביצועו קל אצל בעל צדק [=כוח שיפוט כן ואמתי] וחוש הבחנה טוב. ובפרט בהיות לבי טרוד לעתים קרובות בפגעי הזמן, ומה שגזר ה' עלינו מן הגלות והנדוד בעולם מקצה השמים ועד קצה השמים, ואולי כבר קיבלנו שכר דבר זה גלות מכפרת עוון. יודע הוא יתעלה כי יש הלכות מהם, שכתבתי פירושן במסעותיי בדרכים, ומהם עניינים רשמתים בהיותי על גבי האניות בים הגדול, ודי במצב זה, נוסף על היותי מעיין במדעים אחרים.


ולא תיארתי את המצב הזה אלא כדי להסביר התנצלותי במה שעלול להיראות [כשגיאה] למבקר שידקדק בו, ואין ראוי להאשימו על ביקורתו, אלא יש לו שכר מאת ה' על כך, ואהוב הוא עלי כי היא מלאכת ה'. ומה שתיארתי ממצבי במשך זמן חיבור פירוש זה הוא שגרם שנשתהיתי בו זמן רב".


ג. המלצות הספרים מחשבת...


ביטוי ל"קביעת הגדלות" בימינו אנו מוצאים ב"המלצות" הכתובות בספרי "הקודש". כל חכם למחצה לשליש ולרביע אשר כותב ספר "חידושים", רץ ומשתטח לפני כל מיני עובדי אלילים למחצה לשליש ולרביע אשר יפארו את ספרו בהמלצות מסולסלות (וכן מגיש הוא את לחיו לקבלת "סטירות" על-פניו מהוֹד ידם "הקדושה"). "הגדולים" הללו אינם קוראים את הספרים שהם מקבלים, אלא עוברים עליהם כדי לראות שהמחברים-מחריבי-הדת מ"אנשי שלומם", ואין בספריהם אי-אלה דברים אשר עלולים לסכן את שקריהם, משכורותיהם, מעמדם, יוקרתם, ושררתם, ואז הם חותמים ומכבדים את המחבר בהמלצה.


בדרך זו, מחברי הספרים ו"הגדולים" נמצאים "גומלים זה את זה" כמשנת החמרים שאינם נאמנים (דמאי ספ"ד) – שהרי המחבר קיבל "הכשר" לספרו מ"הגאון הגדול" שמקורו באיזו עיירה בפולניה או מ"הרב הראשי" בעל המרשרשים והתופינים או "מהמקובל המבולבל" הוזה ההזיות גם ללא סמים – וכך רבים יתרשמו יקנו ממנו את ספרו ויתהדרו בו בספריותיהם. וגם "הגדולים" מרוויחים מכך ריווח גדול מאד, שהרי שמם מתנוסס עתה בראש עוד ספר "קודש", כראיה ועדות נוספת ל"גדולתם" ו"גאונותם", וכך הם מקבלים פרסום שיווקי עצום בחינם, ומוסיפים לפטם ולהאדיר את כבודם ומעלתם בעיני השוטים.


וכאשר אני מתבונן בספרים, אם אני מוצא "המלצה" אני יודע מיד שהמחבר אינו איש אמת, ולא רק כי אותו מחבר מעריץ עובדי אלילים או לכל הפחות שותף לעולם השקר, אלא גם מפני שהמחבר מעוניין שאני אשתכנע שספרו ראוי כי "פלוני הגדול" המליץ, ולא מעצם התוכן שבו – וזאת ראיה לכך שהכלל "קבל האמת ממי שאמרו" אינו נר לרגלי המחבר, ולכן גניזת הספר טובה לכולי עלמא ובמיוחד למחבר עצמו ול"גדוילים" הממליצים.


ד. מטרת הראב"ד בהשגותיו


אם כבר עסקנו במָרי ובדבריו במבואו ל"ספר המדע", לא אמנע מלהביא את מסקנתו של מָרי לסיבה שהניעה את הראב"ד לכתוב את השגותיו, והנה דבריו שם (עמ' כה):


"ואשר לי נראה, כי מטרת הראב"ד בהשגותיו אינה לחלוק על הרמב"ם, אינה להביע את דעתו בדין זה או אחר, אלא להראות ללומד ספרי רבנו, מיד ובמקום שיש עוד דעה חולקת על האמור בספר, שלא יחשוב כי הדברים הסדורים לפניו הם מוסכמים על הכל".


מָרי תועה ומתעה, מפני שהוא מציג את הראב"ד כאדם בעל מטרות תמימות, וכל מגמתו היא רק להעשיר את לב המעיינים בדעה נוספת... ואם באמת מָרי חשב שזו הייתה מטרתו של הראב"ד, אין לי ספק שהכסף שהצטבר בחשבונות הבנק שלו מהממסד האשכנזי גרם לו לשכנע את עצמו שכוונתו של הראב"ד הייתה תמימה. ומיד יש לשאול, אם כל מטרתו של הראב"ד הייתה "להראות שיש דעה חולקת", מדוע אפוא הראב"ד בחר לשלב ב"השגותיו" הנבובות אינסוף ביטויים אשר מבטאים זלזול עמוק, ביטול מוחלט והתנשאות רבה?


כמו כן, מדוע בכלל יש צורך להראות "מיד ובו במקום" שיש דעה חולקת? יתכבד הראב"ד לכתוב ספר הלכות משלו ובו נראה את דעותיו השקפותיו והלכותיו, מדוע הוא היה צריך להחדיר אותן "מיד ובו במקום" לתוך "משנה תורה"? וכי יעלה על הדעת בימינו שחכם מסוים יכתוב ספר, ויחדירו לתוך ספרו "בו במקום" את השגות זולתו? ובמיוחד אם הן השגות משפילות ומבזות? ובכלל, איך מָרי מתעלם מהמתח ששרר בין מזרח למערב, בין תפישות חכמי אשכנז המגשימים אשר לימים ישרפו את מורה-הנבוכים וספר-המדע, לבין תפישות חכמי ישראל באמת, מייחדי ה' יתעלה מרחיקי ההגשמה המאגיה והאלילות?


אין לי ספק, כי הראב"ד נשלח על-ידי חכמי אשכנז המגשימים כדי לגמד ולמזער ככל שניתן את ספרו של רבנו הרמב"ם, ולא רק מפני שרובן המכריע של השגותיו נתגלו כאמור כנבובות לחלוטין ונובעות משגיאות ואי-הבנה – אלא מפני שרבנו הרמב"ם הציב חזות קשה כנגד חכמי אשכנז על המעל הקשה אשר מעלו בדת משה, על כך שביטלו את יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע את ה' יתעלה, על כך שהפכו את דת משה לקרדום חוצבים פרו-נוצרי, על כך שהחדירו את ההגשמה כהשקפה ראויה, על כך שהחדירו את המאגיה והאלילות על כל צעד ושעל, על כך שהפכו את דת משה לדת שמקדשת את החיצוניות, על כך שהם מנציחים את השקר וההבל לדורי דורות, על טיפשותם וסכלותם המוסוות על-ידי גאוותם ויהירותם, ועל שהם הפכו את דת משה מדת של אנשים חושבים לדת טכנית חשוכה ופרימיטיבית.


ואם יטען הטוען שהנני שוגה בהערכתי, מדוע אפוא במשך דורות רבים לא הבחינו "חכמי אשכנז" בסכלות השגותיו של הראב"ד ומדוע הם לא חדלו מלפרסם אותן "מיד ובו במקום", ואף החדירו אותן לתוך שורות דברי רבנו ממש! כלומר, במשך מאות רבות בשנים מאז המצאת הדפוס, השגות הראב"ד מודפסות "מיד ובו במקום" לצד דברי רבנו, אף שלא קרב זה אל זה כל הלילה, ואפילו בתוך "פרויקט השו"ת" "האקדמי" ו"המחקרי", החדירו את השגות הראב"ד "מיד ובו במקום" לתוך הלכות רבנו. וסכלות השגותיו של הראב"ד זועקת מכל פינה, ומי שלא הבחין בה, אין זה אלא מפני שהוא לא רוצה להבחין, ומפני שנוח לו שיש איזה שוטה אשר נחשב ל"גדול", שזורק רפש על דברי רבנו וכאילו מראה שהוא חסר מאד כדי להרגיע את האשכנזים התועים שהם לא עובדי אלילים.


אגב, באחת מהשגותיו הראב"ד מסית כנגד רבנו ואומר שהוא ראוי שיעשו לו טקס "פולסא דנורא" (הלכות עבודה-זרה יא, ד) – ואמונתו בהבלי המאגיה היא עדות נוספת לרמתו המחשבתית הנמוכה, וייחולו והסתתו לעשיית "פולסא דנורא" כנגד רבנו אף מעידה על רמתו המידותית הנמוכה. ושוב השאלה עולה, האם מי שרק מתכוון להביע דעה נוספת מייחל ומסית לעשיית פולסא דנורא? ובכלל, האם מי שמאמין בהבלי המאגיה בכלל מסוגל לכתוב השגות על רבנו? האם הוא מסוגל להבין משהו מהשקפותיו של רבנו?


ה. זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה


נחתום מאמר זה בהתייחסות לדברי רבנו בהקדמתו לעיל (הלכה לח): "וראיתי לחבר [...] כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה-שבעל-פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק, לא זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה". דברי רבנו הללו מבטאים השקפת עולם רחבה מאד של רבנו בעניין הנזק העצום שיש בהתרחבות כתיבת התורה-שבעל-פה, מפני שריבוי הדעות ההלכתיות והמחשבתיות גורר עמו אבדן דרך של ההולכים בדת משה, וכבר הרחבתי בנושא זה בספרי "אפיקים להרמב"ם" במאמר שעוסק בכתיבת חידושי הלכה.


לדעת רבנו, ריבוי דעות ושיטות מעיד על אבדן דרך ואף גורם לחילול ה', מפני שהוא גורם למתבוננים על הדת לסבור שהיא אינה מאת ה' (מו"נ ג, מא). שהרי מי שמתבונן על צבא לדוגמה, ורואה אחידות ומשמעת הוא מתעורר להתפעל ממקצועיותו של הצבא, ואף חודרת לליבו אימה ויראה מפניו, לעומת זאת, אם הצבא נראה כצבא גרילה של לועסי גת, הדבר מעורר גיחוך וזלזול – והוא הדין לדת משה, כאשר הגויים במהות והגויים לפי הגדרה הלכתית מתבוננים על דת משה, ורואים ריבוי של דעות, אלה מקלים ואלה מחמירים, הדבר גורם להם לזלזול בדת האמת, ולמחשבה שהיא דת שקרית אשר נועדה לשמש ככלי בידי הפוסק-היוצר להפקת טובות הנאה (אפילו בלי רדיפת הבצע של "גדולי התורה" ושליחיהם).


לא אוסיף לעסוק בעניין זה, כי כבר ייחדתי לנושא זה מקום נרחב, וציינתי זאת רק כדי להבחין בין דרכו הטהורה של רבנו לבין שיטתו של השו"ע, כלומר, המתודה שהשו"ע קידש בספרו "שולחן ערוך" – יש אומרים ויש אומרים, היא מתודה פוליטית פסולה מיסודה לדעת רבנו, מתודה אשר גורמת לחילול ה' ולאבדן דרך הלכתי ומחשבתי. ואמרתי שמתודה זו היא מתודה פוליטית, כי ברור שמטרתו של השו"ע בשיטתו זו הייתה שספרו יתקבל גם בקרב האשכנזים על-ידי שילוב מנהגיהם והלכותיהם, מחיקת יסודות הדת המחשבתיים שהפריעו להם, הוספת יסודות מאגיים החביבים עליהם, ובניית הספר לפי מבנה הספר של ר' יעקב בן הרא"ש "ארבעה טורים". קצרו של דבר, חקר האמת ודרישת הצדק היו ממנו והלאה...


"יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!