מי גדול ממי?

עודכן: 28 בינו׳ 2021

תפישת עולמו של רבנו ביחס לפסיקת ההלכה ולקבלת האמת בכל נושא, מיוסדת על הכלל: "קבל האמת ממי שאמרו", כלומר האמת איננה נבחנת לפי פרסומו של האומר כ"גדול", אלא לפי חכמת דבריו. ובמלים אחרות, לא האדם שמביע את הדעה או הביקורת הוא העיקר, אלא תוכן דבריו הוא הקובע: האם דבריו מבוססים על מקורות אמיתיים? האם טיעוניו נסמכים על אדני ההיגיון? והאם דבריו נשענים על הוכחות וראיות מושׂכלות?


יסוד זה חשוב מאד, כי בלעדיו ניתן לעוות ולעקם את דת האמת בקלות יחסית, שהרי דַי לשווק ולפרסם אדם מסוים כ"גדול", כדי שדבריו יתקבלו וכדי שהוא יעצב מחדש את פני דת משה הזכה והטהורה. וכידוע בעולם הפוליטיקה השיווק והפרסום, אם כזבן יחזור על שקר מספיק פעמים – הוא יהפוך לאמת בעיני ההמונים. אולם, כאשר הכלל המנחה הוא "קבל האמת ממי שאמרו", אין חשש שאנשי דת מושחתים יחללו את דת משה ויעצבו אותה מחדש כדי שתתאים לסכלותם או כדי שתיתן מענה לתאוותיהם ושאיפותיהם הבהמיות.


הכלל "קבל האמת ממי שאמרו" חוּלל לחלוטין באלף השנים האחרונות, מפני שאמיתת השקפה איננה נבחנת לפי עניינה אלא לפי "גדולת" האומר – והאמת היא שרוב "הגדולים" הללו מביישים אפילו את מובנה של המלה אצל הילדים הקטנים... במאמר זה נתאר מקור קדום יחסית להשקפה זו, ונבין מעט כיצד היא החלה התגלגלה והתפתחה.


א. הקדמת רבנו ל"משנה תורה"


בשלהי הקדמתו, רבנו מתאר את פעלו המבורך בחיבור "משנה תורה" אשר חיברוֹ "בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה-שבעל-פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ובלא פירוק, לא זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה" (הלכה לח). בהלכה שלאחריה רבנו מדגיש שוב את מטרתו: להגיש את התורה-שבעל-פה באופן שיתאים לכל אדם, וכֹה דבריו:


"עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים. כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה-שבעל-פה כולה. [...] לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה' לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר-כך קורא בזה ויודע ממנו תורה-שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".


דבריו של רבנו הללו כנראה הרתיחו את הראב"ד, שהיה לו פתיל קצר ביותר ונהג לעתים מזומנות להישבע "בחיי ראשו" שרבנו טועה (כחמישים פעמים בהשגותיו). כמו כן, לרתיחת הראב"ד הזו הוסיפו מאד דברי רבנו בתחילת ההלכה הקודמת: "ומפני זה נערתי חצני אני משה בן מיימון הספרדי". כלומר, לא רק שרבנו לא מחניף לאשכנזים ומבטל את עצמו לפניהם (כמו שנהג הרמב"ן בדברי החנופה שלו לרש"י בסוף הקדמת פירושו לתורה), ולא רק שרבנו לא מודה להם לתפישותיהם המאגיות (כמו שנהג הרמב"ן שעזב מקור מים חיים לחצוב לו בורות נשברים), ולא רק שרבנו מציב מראה כנגד פניהם על הגשמתם ואלילותם – הוא אף מעז ברוב חוצפתו לראות ב"ספרדיותו" מקור של חכמה הוד והדר!


כמו כן, אין לי ספק שגאוותם של חכמי אשכנז נפגעה קשות ועמוקות כאשר הם קראו את ההלכה הזו, שהרי איך מאן-דהו מעז לומר שאין צריך לקרות את ספרי גדוליהם וחסידיהם?! ועוד ספרדי פרענק?! ביטוי לזעמם מצאנו אצל הראב"ד, אשר שגה בכעסו וגילה לנו את יסודות ההשקפה האשכנזית, ופתח לנו צהר להבין כיצד התפתחה תרבותם – תרבות אנשים חטאים, וכיצד הם עיוותו את דת משה ויצרו דת חדשה לחלוטין באלף השנים האחרונות.


והנה דברי הראב"ד בהשגתו לרבנו שם (הלכה לט):


"סבר לתקן ולא תיקן, כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם, והיה להם בזה תועלת גדולה, כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר וראייתו ממקום אחד, ואילו ידע כי יש גדול ממנו הפליג שמועתו לדעת אחרת – היה חוזר בו. ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חיבורו זה של המחבר? אם החולק עלי גדול ממני – הרי טוב, ואם אני גדול ממנו – למה אבטל דעתי מפני דעתו? ועוד, כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה, וזה המחבר בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו, ולמה אסמוך אני על ברירתו והיא לא נראית בעיניי? ולא אדע אם החולק עמו אם הוא ראוי לחלוק אם לא?".


מדברי הראב"ד עולה בבירור כי הכלל הקובע הוא "קבל האמת מהגדול שאמרו", כלומר הראב"ד אינו מתייחס כלל לתוכן הדברים הנאמרים או לראיות או להוכחות או לשכל הישר, הכלל היחיד שעמד לנגד עיניו כאשר הוא בא להכריע בין פוסקי הלכה, הוא: "מי גדול ממי?". נשים לב במיוחד למשפט האחרון שבדבריו: "ואם אני גדול ממנו – למה אבטל דעתי מפני דעתו?", כלומר כאשר מאן דהו בימי הראב"ד מתח עליו ביקורת, הוא אפילו לא עצר לבדוק האם יש בה מן האמת, כי אין לי ספק שהוא היה בטוח שהוא גדול הדור... כמו כן, לפי הראב"ד, היו חכמים מקרב הגאונים אשר "לא היו ראויים לחלוק", שהרי הוא כותב לעיל: "כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה, [...] ולא אדע אם החולק עמו, אם הוא ראוי לחלוק אם לא", ואף אם נניח שלא כל הגאונים היו באמת "גאונים", דומני שאין שום גאון, או אפילו סתם תלמיד חכמים אמיתי בימינו שאינו ראוי לחלוק ולהביע את דעתו ההלכתית.


וכך רבנו פוסק מפורשות בהקדמתו למשנה תורה (הלכה ל): "וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד, אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו – בין ראשון בין אחרון".


מעבר לסכלות שבעצם השקפת הראב"ד שיש ל"קבל האמת מהגדול שאמרו", קמה וניצבה שאלה הכרחית ומתבקשת: מי קובע מי גדול ומי אינו גדול? או מי יותר גדול ומי פחות גדול? והתשובה הברורה כשמש היא: חכמי אשכנז וביניהם הראב"ד – הם הקובעים את "גדולת" הפוסק. יוצא אפוא, כי הראב"ד וחבר מרעיו, בקביעתם מי גדול ומי אינו גדול, קבעו וקובעים למעשה את ההלכה, ועיצבו ומעצבים את פני הדת לפי שרירות לבם! תוך התעלמות מוחלטת מהיסוד החשוב ביותר בדת משה והוא: "קבל האמת ממי שאמרו"! כי ללא היסוד הזה, כולנו נהיה עובדי אלילים, שהרי אנחנו אשר הולכים בדת משה, מיעוט דמיעוט ביחס לכללות בני האדם בעולם. ואם נפנה עורף לכלל זה, מדוע שלא נקבל את דת הנצרות או האסלאם, שהרי מיליארדים הם אשר סוברים שישו ומוחמד היו נביאים גדולים.


ובכלל, על עצם השיטה הזו יש לשאול, האם אדם שאחריתו רימה ותולעה מסוגל לקבוע באופן שרירותי מי גדול ומי אינו גדול? מי ראוי לחלוק ומי אינו ראוי לחלוק? האם חכמי אשכנז מסוגלים לראות ללבב? ובלי לשים לב הם הפכו את עצמם לאלוה אשר מסוגל לחקור לב וכליות, ולקבוע מי "ראוי לפסוק הלכה" ומי "אינו ראוי לפסוק הלכה". ולפי דעתי זהו ביטוי מובהק לגאוותם ויהירותם הבלתי נתפשת של חכמי אשכנז, בנוסף לשאיפותיהם הכעורות לעצב את דת משה בהתאם למנהגיהם להזיותיהם ולתאוותיהם, וכן להשפעת הנצרות החזקה על דתם החדשה, אשר מקדשת את גדולתם הדמיונית של ישו וכומרי-הדת לדורותיהם כדי להבטיח את המשך שלטונם הדתי והכלכלי בהמונים.


הפיכת אדם ל"גדול" דמיוני נובעת למעשה מהעדר תוכן אמיתי, כי אם היה באמת גלום בדבריו תוכן מקודש, האדם היה מתקדש ממילא ללא טרחה ומאמץ. ברם, כאשר במקום תוכן רוחני אמיתי יש רִיק פרו-נוצרי, יש צורך הכרחי לקדש באופן מלאכותי את גדולי הדת, כדי למנוע כל חקירה ובדיקה אחר התוכן האמיתי של דבריהם. כלומר, רק לאחר קביעת גדולתם באופן שרירותי ניתן להפוך את דבריהם לדברי אלהים חיים, שהרי רק ללא חקירה ובדיקה דבריהם עשויים להיחשב – וזו היא הסיבה המרכזית לכל החרדה הגדולה של היהדות האשכנזית לכבוד קדושת גדוליהם המדומים, כי אם יסירו מעליהם את החסינות של הקדושה השקרית, ודבריהם ומעשיהם ייבחנו באופן אמיתי – הם יתגלו במערומיהם האליליים.


נחתום פרק זה בהתייחסות לעצם השגת הראב"ד: "סבר לתקן ולא תיקן, כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם" – ודבריו אלה הם שטות מוחלטת, שהרי אם רבנו היה כותב "בדרך המחברים אשר היו לפניו", עדיין היינו "אומה ללא ספר באמת" (דברי רבנו באיגרתו לתלמידו), כי הספר "משנה תורה" היה מתנפח לממדים עצומים ומבהילים, ולא היה ניתן להנחיל הלכה ברורה ופסוקה לכל אחד ואחד מעם-ישראל – לקטן ולגדול, שהרי גם במהדורתו המצומצמת של "משנה תורה", כמה אנשים יכולים לומר שהם יודעים את כל הלכותיו? ודי בו כדי להעסיק את האדם במשך חיים שלמים – כל-שכן שמטרתו הראשית של רבנו היא להסיר מעלינו את עול בירור ההלכה, ולפנות את זמננו ללימוד המדעים, שבהם אנחנו מכירים את מי-שאמר-והיה-העולם.


כמו כן, דברי הראב"ד הללו העניקו השראה לרא"ש להאשים את רבנו שהוא המציא הלכות מדעתו "כמתנבא מפי הגבורה", כלומר רבנו עזב את ספרות חז"ל ונטש מקור מים חיים (ראו ספרי "אפיקים להרמב"ם", עמ' 34 ואילך). האשמה זו עוררה את "נושאי הכלים" הראשונים של הרמב"ם להתמקד ולהתרכז בבירור מקורותיו התלמודיים של רבנו, כדי להסיר מעליו את לעזו של הרא"ש וחבר מרעיו. ברם, במהלך מאות השנים התברר, שמי שעזבו מקור חיים והפנו עורף לספרות חז"ל ולפסיקה התלמודית היו אותם חכמי אשכנז שהוציאו שם רע על רבנו, ולעומתם רבנו הרמב"ם הוא זה אשר נאמן בכל פסקיו להלכה התלמודית.


ב. "חייבים לקבל דבריי"


אפילו מָרי יוסף קאפח, אשר החדיר לליבו את שחיתות משכורות הממסד הרבני הנפוחות, ונזהר זהירות מופלגת בכבודם של חכמי אשכנז, ואף נתעוור מן האמת מלראות את מטרותיהם ושגה מלהבין את שאיפותיהם (ראו לדוגמה בספרי "אפיקים להרמב"ם", עמ' 38 ואילך; וכן להלן בפרק "מטרת הראב"ד בהשגותיו") – אפילו הוא לא היה מסוגל שלא לרמוז על יהירותו של הראב"ד, והנה דבריו הפתלתלים במבואו לספר המדע (עמ' כה):


"אלא שטבעוֹ של הראב"ד לומר את דבריו בחריפות, וחריפותו וביטויו נגד רבנו, מאופקים הם מאד לגבי חריפותו כלפי אחרים כגון הרז"ה ועוד. כי עשיר מאד היה האיש, וגדול מאד בתורה, ומאות תלמידים מעריצים סבבוהו, וכל אלה גורמים חשובים להכרת ערך עצמו, וכפי שבאו הדברים לידי ביטוי בתשובתו (מהדורתי סי' כ) בדין מסוים שהוצרך לגלות טעמיו ונימוקיו, כתב: 'והריני מגלה סודותיו ומצפוניו להיות למופת לבאים אחרי, ואם הם חייבים לקבל דברי מב