יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה

עודכן: 13 בפבר׳

אחד היסודות המחשבתיים החשובים בדת משה הוא לידע, שהתורה והמצוות שנצטווינו בהם בהר סיני לא נועדו לשמש כסגולות מאגיות להפקת תועלת וטובות הנאה, אלא לרומם את נפשנו לזכות בחיי הנצח בעולם-הבא, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):


"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר-תורה או תפילין [או קמיע] על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה [וכל שכן הזיות ודמיונות] רִפאות גוף, ואינן אלא רִפאות נפשות שנאמר: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]".


נמצא אפוא, כי מי שמשתמש בקמיעות הוא בכלל "המנחשים והחוברים", ואם הוא הופך את מצוות התורה לקמיע, הוא לא רק מנחש וחובר אלא הוא גם בכלל "הכופרים בתורה". כלומר, מי שמתייחס למצוות התורה כאל תיקונים או מתכונים להצלחה או לזיווג או לפרנסה או לרפואה או לכל דבר הינו בגדר כופר בתורה, וכל-שכן כאשר הוא רודף אחר הזיות מתוך דמיון שווא שיש בהן ממש, שהרי בזה הוא גם מנחש וחובר גם פונה מעל אלוה אמת אשר הוציאנו מארץ מצרים מבית עבדים, גם רודף אחרי ההבל אשר לא יועיל ולא יציל, וגם מייחס כוחות מאגיים לחפצים או לישויות על-טבעיות דמיוניות ועושה לו אלהים אחרים.


זאת ועוד, מי שמכין את הקמיעות הללו, ולוחש או מבצע טקסים פולחניים שונים בעת הכנתם, הוא בגדר עובד עבודה-זרה בלי ספק, וכמו שכותב רבנו במורה (ג, לז):


"כי המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק [...] והכישוף שאתה שומע, הם פעולות שהיו עושים אותם הצאבה והכשדים והאשפים, ולרוב היה אצל המצריִים והכנעניִים, היו מדמים לאחרים בהם או נדמה להם, שהם [מעשי הכשפים] פועלים פעולות מופלאות ונפלאות במציאות [כגון הכנת קמיעות] [...] ו[כדי] להרחיק מכל מעשי הכשפים, הזהיר [הקב"ה] מלעשות דבר ממנהגיהם [...] [כגון להאמין בקמיעות ותועלתם]. כלומר, כל מה שאומרים שהוא מועיל ממה שאין העיון הטבעי מחייבו [שאין ראיה מדעית שמאששת את תועלתו] אלא נוהג לפי דמיונם בדרך הסגולה [כגון קמיעות וסגולות] [...] מפני שהם ענפי מעשי המכשפים, לפי שהם דברים שאין היגיון טבעי מחייבם, והם מושכים לעשיית הכשפים".


נעיין עתה בדברי רבנו בהלכות מזוזה (ה, ה) אשר מתאר כיצד הפכו צאצאי המינים את מצות המזוזה לקמיע להנאת עצמם, וכֹה דבריו שם (ולעיון נרחב בעניין זה ובשיטותיהם של צאצאי המינים, ראו מאמרי: "מטרת המזוזה ותכליתה לדעת הרמב"ם" – חלק א, חלק ב):


"מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריווח שבין פרשה לפרשה 'שדי', ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים [בין שכתב שמות מלאכים ובין שכתב הזיות ודמיונות] או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה, אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".


רבנו למעשה פוסק בהלכה לעיל את דינו של הכופר בתורה אשר נאמר בהלכות תשובה (ג, יד): "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונדונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים, והאפיקורסים, והכופרים בתורה" וכו'.


למדנו אפוא, כי אסור באיסור חמור להתייחס למצוות כאל קמיע שנועד לספק לאדם הנאה בעולם-הזה. אלא, תכלית המצוות היא להכשיר אותנו להבין את המושכלות ולהזכיר לנו את "ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו". כך, בעיסוק במצוות, האדם ייזכר כל העת בבוראו ובתכלית יצירתו לידע את ה' יתעלה, ויבין שכל הבלי העולם-הזה חולפים כרוח, לעומת נצחיות הנפש שלא כל אחד זוכה לה, כי בסופו-של-דבר, רק מי שזיכך ורומם את נפשו לידע את בוראו, רק הוא יזכה שנפשו תהיה קשורה בדעת צור העולמים.


וכֹה דברי רבנו במורה (ג, נא), בעניין תכלית המצוות: "ודע, כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת-התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאלו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו". ובכל עת שהאדם מתעסק במצוות הוא למעשה מתעורר משינתו המחשבתית ומתרדמתו הרוחנית.


וראוי לחתום פרק זה בדברי רבנו בהלכות תשובה (ג, ד) בעניין תקיעת שופר, כי תכלית המצוות היא למעשה להזכיר לנו כל העת את הדברים האמורים בה, וכֹה דברי רבנו:


"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב [=שהרי לא פורש טעמהּ בתורה], רמז יש בו. כלומר עורו-עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".


א. קמיע – טלסם


טרם שנמשיך לעיין בענייני הקמיעות וזיקתם החזקה לעבודה-זרה, יש לבאר מושג חשוב שנזכר בדברי רבנו והוא ה"טלסם". הטלסם הוא כְּתָב, שׂרטוט, פסל או צורה, מובנים או בלתי-מובנים, שמדמים בהם השׁוטים שהם מועילים או מזיקים. כך אומר קאפח בפירוש המשנה (פסחים ד, י; עבודה-זרה ג, א). כמו כן, במורה בעמ' שסא ושמב קאפח אומר כך: "טלסם – קמיע לסגולה, עיקרין [=שורשים], או שרטוט, או כתב מובן או בלתי-מובן"; "טלסם – שֵׁם כולל לדבר הנעשה לסגולה. יהא זה עיקרין או ציור או כתב, מובן או בלתי מובן, במלה הידועה יותר בעברית – קמיע".


נמצא אפוא, ש"טלסם" הוא שם כללי לכל סוגי הקמיעות למיניהם, והפתאים סוברים שיש בהם תועלת כללית או תועלת מסוימת. הטלסם שימש בימי קדם ומשמש אף בימינו לעובדי עבודה-זרה כדי להשיג תועלת דמיונית לפי שיבוש דעתם. וכֹה דברי רבנו בפירוש המשנה (עבודה זרה ד, ז), שם הוא מתאר את הקמיעות והשפעתם העצומה על האנושות:


"ממה שאתה צריך לדעת, כי הפילוסופים השלמים אינם מאמינים ב'טלאסם' אלא לועגים להם ולאותם החושבים שיש להם השפעה, וביאור זה יארך, אבל אמרתי את זאת מפני שאני יודע שרוב בני אדם ואולי כולם, נפתים אחריהם פתיות גדולה מאוד ובדברים רבים ממיניהם, וחושבים שהם דברים אמיתיים, ואין הדבר כן, ואפילו טובים וחסידים מאנשי תורתנו חושבים שהם דברים נכונים אלא שהם אסורים מטעם התורה בלבד, ואינם יודעים שהם דברים בטלים ושקריים הזהירה התורה עליהם כדרך שהזהירה על השקר, והם דברים שנעשה להם פרסום רב אצל העמים [כלומר בענייני עבודה-זרה שהתורה הזהירה מהם].


והיסוד לכך [=מי שהחלו להפיץ את הקמיעות] הם 'אלצאבה' [עובדי עבודה-זרה קדמונים], והם האנשים אשר רָחַק אברהם אבינו מהם [כלומר ברח והציל את נפשו מהם] וְחָלַק על דעותיהם הנפסדות במה שנתן ה' בליבו מן החכמה. והיו מכבדים את הכוכבים ומייחסים להן פעולות לא להן, והם שייסדו את משפטי הכוכבים [=אסטרולוגיה] והכשפים והלחשים והורדת הרוחות [=סיאנס] והשׂיחות עם הכוכבים והשדים והאוב והנחש [=הניחוש] והידעוני לכל מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שלפה תורת-האמת חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה-זרה וענפיה [...]


וכבר ביארו חכמים שכל מה שחושבים בו מפעולות אלו ה'טלאסם' הוא דבר שאפשר שיארע בדרך מקרה ומייחסים אותו להן [מייחסים את ההתרחשויות והאירועים לאותו הקמיע, אף שהדבר אירע במקרה], וזה עניין פילוסופי נכון. [...] וזוהי דעת הפילוסופים בהם [כדעת חז"ל]. וכל הדברים הללו שבדו ה'צאבה' אין מהם בפילוסופית יוון לא מעט ולא הרבה. וכבר הארכתי גם בזה, אבל הוא מקום תועלת ותיקון אמונה, לפי שהזיות בני אדם בכוכבים וב'טלאסם' אינם מעט, וכבר הִמרו בזה את התורה לגמרי במה שהם מאמינים באמיתתם".


למדנו אפוא, שהקמיעות נולדו והתפתחו בקרב עובדי העבודה-הזרה, ומטרתה המרכזית של התורה הינה להכרית את העבודה-הזרה וכל מה שקשור בה, וכמו שכותב רבנו במורה (ג, לז): "כיון שהייתה מטרתכל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרהומחיית עקבותיה" (וכידוע רבנו חוזר על היסוד הזה שש פעמים בכתביו!). כלומר, לא רק סילוק עבודה-זרה עצמה, אלא מחיית כל עקבותיה וסגולותיה ומנהגותיה עד שלא יישאר ממנה כל זכר.


ב. הקמיעות – מתשמישי האלילות


הקמיעות הם כאמור מתשמישי העבודה-הזרה הקדומים והיסודיים ביותר, ומאז ומעולם שימשו הקמיעות את עובדי-האלילים כדי להשיג תועלת מאגית לפי דמיונות שווא ומדוחים. נמצא, שהאמונה בקמיעות יסודה בעבודה-זרה, וכל המאמין בהם ובסגולתם מתפלש בזוהמת עבודה-זרה, וכֹה דברי רבנו בפירושו למסכת עבודה-זרה (ד, ז):


"ואחר כך הרכיבו [הצאבה, עובדי העבודה-הזרה הקדמונים] שקר אחר על השקר הזה הראשון [=השקר הראשון הוא האמונה שיש זמנים "טובים" ו"רעים" הנקבעים לפי מערך הכוכבים בשמים]; ו[השקר השני] הוא ה"טלאסם" [=הקמיע לכל צורותיו]. ואמרו, שאם היה כוכב האושר פלוני במקום פלוני המתאים לו, עושין צורה באופן כך וכך, ומביאין בה מן התועלת כך וכך".


האמונה בקמיעות היא אפוא השלב השני בהתפתחות העבודה-הזרה, והיא בגדר שורש עבודה-זרה וכפסע מן העבודה-הזרה שחייבים עליה סקילה, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם: "ואחר כך הרכיבו שקר שלישי על זה השני והוא עבודה-זרה". השקר השלישי היה טענתם, שהקמיע או הצורה, "אם מקטרין לה [=לצורה] בדבר פלוני [=דהיינו שׁשׂוֹרפים קרבן או צמחים לפני הצורה] ומתפללין לה בתפילה פלונית ומשתחווים לה [בעת עליית כוכבים או מזלות מסוימים] [...] הרי היא מסלקת נזק כוכב פלוני, ומביאה תועלת כוכב פלוני". וזו עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה. אולם, מי שנדמה לו שהקמיעות מביאים תועלת, מודה בעבודה-זרה ואפילו אם הוא אינו עובד אותה, שהרי הוא מאמין בקיומו של "כוח" על-טבעי בעולם הזה מבלעדי ה' יתעלה ויתרומם שמו, שאין כיוצא בו ואין עוד מלבדו.


וכל המודה בעבודה-זרה אף שהוא אינו עובד אותה וירא ממנה, הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


ג. המאגיה – שורש עבודה-זרה


היבט נוסף שיש לבחון ביחס לקמיעות הוא השפעת האמונה במאגיה על האדם: ברגע שפולשת לאדם הזיה מאגית בתחום מסוים מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד לפלישת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה היא אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום מסוים, מדוע שהיא לא תהיה אמת ויציב קיימת ופועלת בכל תחומי החיים? וכל הזיה כזאת מרחיקה את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת שאין עוד מלבדו.


כמו כן, אימוץ הזיה מאגית מכל סוג שהוא, מטמטם את המוח ומחליש מאד את כוח ההיגיון והמחשבה. ולא רק זאת, באימוצה וקבלתה, ההזיה שהוחדרה מכשירה את הקרקע לחדירתן של הזיות מאגיות נוספות, עד שמחשבתו של האדם מזדהמת ומתטנפת לחלוטין, והפנייה של התועה השוגה בהן אחר עבודה-זרה במעשה ובמחשבה הינה בלתי נמנעת.


וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, כ–כא), ביחס לכל ענייני המאגיה: