יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה

עודכן ב: אוק 24

אחד היסודות המחשבתיים החשובים בדת משה הוא לידע, שהתורה והמצוות שנצטווינו בהם בהר סיני לא נועדו לשמש כסגולות מאגיות להפקת תועלת וטובות הנאה, אלא לרומם את נפשנו לזכות בחיי הנצח בעולם-הבא, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):


"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר-תורה או תפילין [או קמיע] על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה [וכל שכן הזיות ודמיונות] רִפאות גוף, ואינן אלא רִפאות נפשות שנאמר: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]".


נמצא אפוא, כי מי שמשתמש בקמיעות הוא בכלל "המנחשים והחוברים", ואם הוא הופך את מצוות התורה לקמיע, הוא לא רק מנחש וחובר אלא הוא גם בכלל "הכופרים בתורה". כלומר, מי שמתייחס למצוות התורה כאל תיקונים או מתכונים להצלחה או לזיווג או לפרנסה או לרפואה או לכל דבר הינו בגדר כופר בתורה, וכל-שכן כאשר הוא רודף אחר הזיות מתוך דמיון שווא שיש בהן ממש, שהרי בזה הוא גם מנחש וחובר גם פונה מעל אלוה אמת אשר הוציאנו מארץ מצרים מבית עבדים, גם רודף אחרי ההבל אשר לא יועיל ולא יציל, וגם מייחס כוחות מאגיים לחפצים או לישויות על-טבעיות דמיוניות ועושה לו אלהים אחרים.


זאת ועוד, מי שמכין את הקמיעות הללו, ולוחש או מבצע טקסים פולחניים שונים בעת הכנתם, הוא בגדר עובד עבודה-זרה בלי ספק, וכמו שכותב רבנו במורה (ג, לז):


"כי המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק [...] והכישוף שאתה שומע, הם פעולות שהיו עושים אותם הצאבה והכשדים והאשפים, ולרוב היה אצל המצריִים והכנעניִים, היו מדמים לאחרים בהם או נדמה להם, שהם [מעשי הכשפים] פועלים פעולות מופלאות ונפלאות במציאות [כגון הכנת קמיעות] [...] ו[כדי] להרחיק מכל מעשי הכשפים, הזהיר [הקב"ה] מלעשות דבר ממנהגיהם [...] [כגון להאמין בקמיעות ותועלתם]. כלומר, כל מה שאומרים שהוא מועיל ממה שאין העיון הטבעי מחייבו [שאין ראיה מדעית שמאששת את תועלתו] אלא נוהג לפי דמיונם בדרך הסגולה [כגון קמיעות וסגולות] [...] מפני שהם ענפי מעשי המכשפים, לפי שהם דברים שאין היגיון טבעי מחייבם, והם מושכים לעשיית הכשפים".


נעיין עתה בדברי רבנו בהלכות מזוזה (ה, ה) אשר מתאר כיצד הפכו צאצאי המינים את מצות המזוזה לקמיע להנאת עצמם, וכֹה דבריו שם (ולעיון נרחב בעניין זה ובשיטותיהם של צאצאי המינים, ראו מאמרי: "מטרת המזוזה ותכליתה לדעת הרמב"ם" – חלק א, חלק ב):


"מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריווח שבין פרשה לפרשה 'שדי', ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים [בין שכתב שמות מלאכים ובין שכתב הזיות ודמיונות] או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה, אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".


רבנו למעשה פוסק בהלכה לעיל את דינו של הכופר בתורה אשר נאמר בהלכות תשובה (ג, יד): "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונדונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים, והאפיקורסים, והכופרים בתורה" וכו'.


למדנו אפוא, כי אסור באיסור חמור להתייחס למצוות כאל קמיע שנועד לספק לאדם הנאה בעולם-הזה. אלא, תכלית המצוות היא להכשיר אותנו להבין את המושכלות ולהזכיר לנו את "ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו". כך, בעיסוק במצוות, האדם ייזכר כל העת בבוראו ובתכלית יצירתו לידע את ה' יתעלה, ויבין שכל הבלי העולם-הזה חולפים כרוח, לעומת נצחיות הנפש שלא כל אחד זוכה לה, כי בסופו-של-דבר, רק מי שזיכך ורומם את נפשו לידע את בוראו, רק הוא יזכה שנפשו תהיה קשורה בדעת צור העולמים.


וכֹה דברי רבנו במורה (ג, נא), בעניין תכלית המצוות: "ודע, כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת-התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאלו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו". ובכל עת שהאדם מתעסק במצוות הוא למעשה מתעורר משינתו המחשבתית ומתרדמתו הרוחנית.


וראוי לחתום פרק זה בדברי רבנו בהלכות תשובה (ג, ד) בעניין תקיעת שופר, כי תכלית המצוות היא למעשה להזכיר לנו כל העת את הדברים האמורים בה, וכֹה דברי רבנו:


"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב [=שהרי לא פורש טעמהּ בתורה], רמז יש בו. כלומר עורו-עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".


א. קמיע – טלסם


טרם שנמשיך לעיין בענייני הקמיעות וזיקתם החזקה לעבודה-זרה, יש לבאר מושג חשוב שנזכר בדברי רבנו והוא ה"טלסם". הטלסם הוא כְּתָב, שׂרטוט, פסל או צורה, מובנים או בלתי-מובנים, שמדמים בהם השׁוטים שהם מועילים או מזיקים. כך מבאר מָרי בפירוש המשנה (פסחים ד, י; עבודה-זרה ג, א). כמו כן, בהערה למורה (עמ' שסא) מָרי כותב כך: "טלסם – קמיע לסגולה, עיקרין [=שורשים], או שרטוט, או כתב מובן או בלתי-מובן". עוד הוא כותב שם (עמ' שמב) וזה לשונו: "טלסם – שֵׁם כולל לדבר הנעשה לסגולה. יהא זה עיקרין או ציור או כתב, מובן או בלתי מובן, במלה הידועה יותר בעברית – קמיע".


נמצא אפוא, ש"טלסם" הוא שם כללי לכל סוגי הקמיעות למיניהם, והפתאים סוברים שיש בהם תועלת כללית או תועלת מסוימת. הטלסם שימש בימי קדם ומשמש אף בימינו לעובדי עבודה-זרה כדי להשיג תועלת דמיונית לפי שיבוש דעתם. וכֹה דברי רבנו בפירוש המשנה (עבודה זרה ד, ז), שם הוא מתאר את הקמיעות והשפעתם העצומה על האנושות:


"ממה שאתה צריך לדעת, כי הפילוסופים השלמים אינם מאמינים ב'טלאסם' אלא לועגים להם ולאותם החושבים שיש להם השפעה, וביאור זה יארך, אבל אמרתי את זאת מפני שאני יודע שרוב בני אדם ואולי כולם, נפתים אחריהם פתיות גדולה מאוד ובדברים רבים ממיניהם, וחושבים שהם דברים אמיתיים, ואין הדבר כן, ואפילו טובים וחסידים מאנשי תורתנו חושבים שהם דברים נכונים אלא שהם אסורים מטעם התורה בלבד, ואינם יודעים שהם דברים בטלים ושקריים הזהירה התורה עליהם כדרך שהזהירה על השקר, והם דברים שנעשה להם פרסום רב אצל העמים.


והיסוד לכך [=מי שהחלו להפיץ את הקמיעות] הם 'אלצאבה' [עובדי עבודה-זרה קדמונים], והם האנשים אשר רָחַק אברהם אבינו מהם [כלומר ברח והציל את נפשו מהם] וְחָלַק על דעותיהם הנפסדות במה שנתן ה' בליבו מן החכמה. והיו מכבדים את הכוכבים ומייחסים להן פעולות לא להן, והם שייסדו את משפטי הכוכבים [=אסטרולוגיה] והכשפים והלחשים והורדת הרוחות [=סיאנס] והשׂיחות עם הכוכבים והשדים והאוב והנחש [=הניחוש] והידעוני לכל מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שלפה תורת-האמת חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה-זרה וענפיה. [...]


וכבר ביארו חכמים שכל מה שחושבים בו מפעולות אלו ה'טלאסם' הוא דבר שאפשר שיארע בדרך מקרה ומייחסים אותו להן, וזה עניין פילוסופי נכון. [...] וכבר הארכתי גם בזה, אבל הוא מקום תועלת ותיקון אמונה, לפי שהזיות בני אדם בכוכבים וב'טלאסם' אינם מעט, וכבר המרו בזה את התורה לגמרי במה שהם מאמינים באמיתתם".


למדנו אפוא, שהקמיעות נולדו והתפתחו בקרב עובדי העבודה-הזרה, ומטרתה המרכזית של התורה הינה להכרית את העבודה-הזרה וכל מה שקשור בה, וכמו שכותב רבנו במורה (ג, לז): "כיון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (ורבנו חוזר על היסוד הזה שש פעמים בכתביו!). כלומר, לא רק סילוק עבודה-זרה עצמה, אלא מחיית כל עקבותיה וקמיעותיה עד שלא יישאר ממנה כל זכר.


ב. הקמיעות – מתשמישי האלילות


הקמיעות הם כאמור מתשמישי העבודה-הזרה הקדומים והיסודיים ביותר, ומאז ומעולם שימשו הקמיעות את עובדי-האלילים כדי להשיג תועלת מאגית לפי דמיונות שווא ומדוחים. נמצא, שהאמונה בקמיעות יסודה בעבודה-זרה, וכל המאמין בהם ובסגולתם מתפלש בזוהמת עבודה-זרה, וכֹה דברי רבנו בפירושו למסכת עבודה-זרה (ד, ז):


"ואחר כך הרכיבו [הצאבה, עובדי העבודה-הזרה הקדמונים] שקר אחר על השקר הזה הראשון [=השקר הראשון הוא האמונה שיש זמנים "טובים" ו"רעים" הנקבעים לפי מערך הכוכבים בשמים]; ו[השקר השני] הוא ה"טלאסם" [=הקמיע לכל צורותיו]. ואמרו, שאם היה כוכב האושר פלוני במקום פלוני המתאים לו, עושין צורה באופן כך וכך, ומביאין בה מן התועלת כך וכך".


האמונה בקמיעות היא אפוא השלב השני בהתפתחות העבודה-הזרה, והיא בגדר שורש עבודה-זרה וכפסע מן העבודה-הזרה שחייבים עליה סקילה, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם: "ואחר כך הרכיבו שקר שלישי על זה השני והוא עבודה-זרה". השקר השלישי היה טענתם, שהקמיע או הצורה, "אם מקטרין לה [=לצורה] בדבר פלוני [=דהיינו שׁשׂוֹרפים קרבן או צמחים לפני הצורה] ומתפללין לה בתפילה פלונית ומשתחווים לה [בעת עליית כוכבים או מזלות מסוימים] [...] הרי היא מסלקת נזק כוכב פלוני, ומביאה תועלת כוכב פלוני". וזו עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה. אולם, מי שנדמה לו שהקמיעות מביאים תועלת, מודה בעבודה-זרה ואפילו אם הוא אינו עובד אותה, שהרי הוא מאמין בקיומו של "כוח" על-טבעי בעולם הזה מבלעדי ה' יתעלה ויתרומם שמו, שאין כיוצא בו ואין עוד מלבדו.


וכל המודה בעבודה-זרה אף שהוא אינו עובד אותה וירא ממנה, הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


ג. המאגיה – שורש עבודה-זרה


היבט נוסף שיש לבחון ביחס לקמיעות הוא השפעת האמונה במאגיה על האדם: ברגע שפולשת לאדם הזיה מאגית בתחום מסוים מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד לפלישת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה היא אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום מסוים, מדוע שהיא לא תהיה אמת ויציב קיימת ופועלת בכל תחומי החיים? וכל הזיה כזאת מרחיקה את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת שאין עוד מלבדו.


כמו כן, אימוץ הזיה מאגית מכל סוג שהוא, מטמטם את המוח ומחליש מאד את כוח ההיגיון והמחשבה. ולא רק זאת, באימוצה וקבלתה, ההזיה שהוחדרה מכשירה את הקרקע לחדירתן של הזיות מאגיות נוספות, עד שמחשבתו של האדם מזדהמת ומתטנפת לחלוטין, והפנייה של התועה השוגה בהן אחר עבודה-זרה במעשה ובמחשבה הינה בלתי נמנעת.


וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, כ–כא), ביחס לכל ענייני המאגיה:


"ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]; ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג]".


נצרף עתה את דבריו של א' רביצקי בספרו "עיונים מיימוניים" (עמ' 182–183):


"המאגיה מיוסדת אפוא על טעות בשתי רמות: מדעית ותיאולוגית. ברמה האחת, המדעית, [...] היא מיוסדת על אמונת הבל בהיבט מוגדר אחד של סדר העולם (אמונה בשפע רוחני מן הכוכבים, אמונה בסגולה פלאית של עצמים, אמונה באנרגיה הגלומה בשמות קודש, וכיוצא באלה). אולם ברמה האחרת, התיאולוגית, הטכניקה המאגית עלולה להתקשר גם עם השקר הכולל האולטימטיבי, הלא הוא השקר של האלילות. היא נעוצה בו בשורשה או שהיא מוליכה אליו [...]. המאגיקון מייחס לעצמים פיסיים כוחות מטאפיזיים עצמאיים ובזה מערער על הריבונות האלוהית; הוא בודה מלבו את קיומם של יֵשים עליונים המתווכים בין האל לעולם, וכך פוגע בטרנסצנדנטיות האלוהית; וסופו שהוא מדיח את מאמיניו לעבודת כוכבים כפשוטה, כאשר הוא מכוון את רצונם ואת הערצתם אל הכוכבים (ישים עליונים) ואל השפע הרוחני (כוחות מטאפיזיים) שהם מדמים בליבם לשאוב מהם [...] המלחמה נגד המאגיה היא אפוא המלחמה למען זיכוכה וצירופה של אמונת הייחוד. הרמב"ם נחלץ למענה הן בפסיקתו ההלכתית הן בהוראתו הפילוסופית גם במחיר של התעלמות מיסודות מאגיים שנשתקעו בספרות חז"ל ולעתים גם במחיר של דחיקתם חוצה ביודעין".


וראוי לחתום פרק זה בדברי מָרי מתוך מבואו למדרש הבאור, וזה לשונו בתארו את ר' סעדיה בן דוד מחבר מדרש-הבאור, וחכמי דורו בתימן (חיו לפני כ-600 שנה):


"מאידך, עם כל בקיאותו העצומה בדברי הרמב"ם לכל רבדיהם, אם אלה ענייני הלכה, ואם אלה ענייני פרשנות, ובין אם אלה ענייני מחשבה ופילוסופיה – הרי בבואו להשקפות מסוימות כמו בענייני הכישוף ודומיהן, כגון בעניין אגג מלך עמלק שכישף את עצמו ואשתו ונדמו כבעלי חיים, הרי רחוק הוא לגמרי משבילי חשיבתו של הרמב"ם, ואיני יודע היאך לפרנס את הדברים הללו במחיצתו של הרמב"ם.


לפיכך נראה לי לומר, כי חכמי תימן הללו למדו ושננו היטב את מליו של הרמב"ם, ואף שבילי חשיבתו המחשבתיים והפילוסופיים של הרמב"ם כולם נהירים להם, ובהם צעדו, אך את רוחו של הרמב"ם לא קלטו, וכמעט כבדה שמיעתם מלהאזין לרוחו, לפיכך באו בדבריהם דברים מעורבבים מעולם המחשבה ומעולם ההזיות אשר לדעת הרמב"ם הם ספיחי עבודה-זרה או יסוד עבודה-זרה".


ד. מטרתה ותכליתה של המאגיה


באיגרת תימן (עמ' מו), רבנו מבאר מדוע הטעו האסטרולוגים ושאר הוזי ההזיות למיניהם את ההמונים, וכֹה דבריו:


ואחר הקדמה זו שמע ממני, שכל מה ששמעת או מצאת אותו כתוב מן הדברים הללו [=האסטרולוגיה] ודומיהן [=כל ענייני המאגיה], הם כולם דברים שאין בהם אמת, אלא אומרן או סכל, או בדאי, או מי שזומם לסתור את התורה ולהרוס חומותיה. הנך רואה העזתם בְּאָמְרָם [שהמבול בימי נח לא היה עונש מאת ה'] [...] כל זה הזיה ומרמה כדי להראות כאילו המבול לא היה אלא שיטפון מימי [כתוצאה ממצב מערכות הכוכבים] ושלא היה מאת ה' על דרך העונש ליושבי תבל על שחיתותם [...]. ולפי דרך זו לא נהפכה סדום [ועמורה] [...] בגלל כפירתם ורִשעם [...], וכך כל פעולה ופעולה הנעשית מאת ה' בעולם [אינה באמת מאת ה' אלא] תהא דבר הכרחי מן המחברות [=מהִתחברות הכוכבים במערכם בשמים]".


בהמשך דבריו שם, רבנו מבאר שההשקפות המאגיות נועדו לאפשר לתועים לנהות אחר יצרם הרע ולהתדרדר לבהמיות, וכֹה דבריו: "זו היא ההקדמה שרצו להקדימה כדי להרוס יסודות התורה, כדי שיתפקרו [=ינהגו בהפקרות] ללכת בשאיפותיהם ומאוויי נפשם הבהמית כבהמות". ואף שדברי רבנו הללו נוגעים בעיקר לאסטרולוגיה ולאמונה המאגית בכוחות גרמי השמים, הוא הדין בעניין כוחות הקמיעות, שהרי כל המאמין בהם תולה את הצלחתו בתוהו ובהבל ולא ביראת שמים ובהליכתו בדרכי מישרים, וכך הוא חופשי לפי דמיונו ללכת בשרירות לבו הרע, ובזכות או מכוח הקמיעות וסגולותיהם ינחתו עליו שפע וברכה.


מטרה נוספת של המאגיה היא לשמש כאמצעי לשליטה ולשלטון בלתי מעורער בהמונים, וכֹה דברי רבנו בפירושו למשנה (עבודה-זרה ד, ז):


"וכל הדברים הללו [=ענייני העבודה-הזרה וטקסיה] נעשו מחמת הצורך, והוא שבזמנים הקדמונים איחדו על ידן את אנשי המדינות, ודימו בלב המוני-העם ואמרו להם, שהצלחת ארצכם ומצבכם בַּצּוּרוֹת הללו [=פסלים, קמיעות, סגולות, וכיו"ב] ושתתקבצו לבתיהם [=לבתי עבודה זרה] ותכבדו אלה הזקנים היודעים סודותיהם [=המקובלים וגדוילי התוירא]. ונתקיים להם על-ידי כך השלטון, והאמינו שהוא דבר אמת [...] והיו אומרים: כך אמר כוכב פלוני, וכך דיבר מזל פלוני, ובכך מכבדין אותו והולכין אחריו ומאמינים בו".


ומָרי הוסיף שם הערה אשר נוגעת כמעט לכל כומרי-הדת בימינו: "כבכל הדורות ממציאים המפוקחים מושגי תוהו כדי לרכז סביבם את ההמון", כגון קמיעות, ועוד אינסוף הזיות.


ה. גלות בבל החשוכה


בתקופת יצירת התלמוד הבבלי, האנושות בכלל והמוני הבבליים בפרט היו שקועים מאד באמונות תפלות ובהזיות. השפעת המאגיה חדרה עמוק מאד גם להמוני בית ישראל, והקמיעות הינם רק ביטוי אחד מתוך שלל השפעות מאגיות דמיוניות אשר באו לידי ביטוי בתלמוד. הקמיעות היו נפוצים מאד בקרב העם היושב בגלות, עד שאי אפשר היה לעקור אותן מן ההמון, כמו האמונה באסטרולוגיה או בשדים וכיו"ב (וכך היה בתימן, שהייתה ראי לאורחות החיים שנהגו בתקופת התלמוד), ואפילו בימינו קשה לעקור את האמונות הללו.


בכל העניינים הללו ראו מאמריי: "בחינת מופעֵי אמונת האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי"; "האמנם חז"ל היו כסילים?", "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי (הַוָּיוֹת דאביי ורבא)", וכן בסדרות מאמריי על השדים: "השדים – נחלת השוטים והחטאים", וכן "אמונתו של רש"י בשדים". בכל המקומות הללו ועוד, ביארתי למיטב הבנתי את מופעי המאגיה בתלמוד הבבלי.


בגלל שהמוני עמי הארצות היו שקועים באמונות תפלות שאי אפשר היה לעקרן, היה צורך להרחיק אותם מלעבור על עוד איסורים שנקשרו על כורחם לאותן ההזיות, כמו לצאת בשבת מרשות לרשות בקמיע שאינו מומחה, וכֹה דברי רבנו בעניין זה בהלכות שבת (יט, יד):


"יוצאת האישה באבן תקומה [אבן שדימו שיש לה סגולה שהאשה הנושאת אותה לא תפיל], ובמשקל אבן תקומה שנתכוון ושקלו לרפואה. ולא אישה עוברה בלבד, אלא שאר הנשים, שמא תתעבר ותפיל. ויוצאין בקמיע מומחה. ואי זה הוא קמיע מומחה? זה שריפא שלושה בני אדם, או שעשהו אדם שריפא שלושה בני אדם בקמיעין אחרים. ואם יצא בקמיע שאינו מומחה – פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש. וכן היוצא בתפילין – פטור".


אם נוסיף לחקור נשים לב, שישנן הלכות רבות אשר עוסקות בקמיעות, ללמדנו שעניין זה היה כל-כך נפוץ בקרב גלות בבל עד שאי-אפשר היה לעקרו מלב ההמון, והנה ההלכות שמצאתי בעניין זה ממשנה תורה, אשר כולן הינן הלכות שנפסקו על-ידי חכמי התלמוד:


1) הלכות ספר תורה (י, י): "הקמיעין שיש בהם עניינים של כתבי הקודש, אין נכנסין בהן לבית הַכְסֵא, אלא-אם-כן היו מחופות עור".


2) הלכות שבת (יא, ה): "המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע, חייב. וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע, חייב. [...] וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע, חייב".


3) שם (יא, ז): "המחתך מן העור כדי לעשות קמיע, חייב".


4) שם (יח, יד): "המוציא עור שלא נתעבד כלל, אלא עדיין הוא רך, שיעורו כדי לצור משקולת קטנה שמשקלה שקל. היה מלוח, ועדיין לא נעשה בקמח ולא בעפצא, שיעורו כדי לעשות קמיע".


5) שם (כ, יג): "ולא תצא בהמה בקלסטר שבפיה, ולא בסנדל שברגלה, ולא בקמיע שאינו מומחה לבהמה".


6) שם (כג, כח): "הברכות והקמיעין, אף-על-פי שיש בהן אותיות של שם, ומעניינות הרבה של תורה – אין מצילין אותן מפני הדליקה" (וביערת הרע מקרבך...).


7) שם (כו, יד): "כיוצא בו קמיע שאינו מומחה, אף-על-פי שאין יוצאין בו מטלטלין אותו".


8) הלכות שקלים (ב, י): "כשייכנס התורם לתרום, לא ייכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפלה, ולא בקמיע, שמא יחשדו אותו העם, ויאמרו החביא ממעות הלשכה תחתיו כשתרמהּ".


9) הלכות איסורי ביאה (טו, כח): "נמצא הוולד מהול, או שהומלח, או שהוחתל, או שהיה הכוחל בעיניו, או הקמיעין בצווארו, או שנמצא תחת אילן מסובך שאין חיה נכנסת לו והיה סמוך לעיר, או שנמצא בבית-הכנסת הסמוך לעיר, או בצידי רשות הרבים – אין בו משום אסופי, מאחר שהן משמרין אותו שלא ימות, בחזקת כשר הוא".


10) הלכות מעשר שני (ג, טז): "מעשר שני, אף-על-פי שניתן לסיכה, אין נותנין אותו לא על גבי צינית, ולא על גבי חזזית. ואין עושין ממנו קמיע וכיוצא בו, שהרי לא ניתן לרפואה".


11) הלכות כלים (ז, יג): "עור שכרך בו את הקמיע מקבל טומאה, פשטו – טהור, חזר וכרך בו – מקבל טומאה. מיטמא ומיטהר אפילו עשרה פעמים ביום. ועור שכתב עליו הקמיע – טהור. ואם כרת ממנו ועשה חוליה לתכשיט – מקבלת טומאה".


12) שם (ז, יח): "הכדור והאימום והקמיע והתפילין שנקרעו אחר שנטמאו, הנוגע בהן טמא, ובמה שבתוכן, טהור".


13) שם (ח, ז): "וכן קמיע של מתכת מתטמא ככל תכשיטי אדם".


14) הלכות מקוות (ג, יז): "כסת עגולה, והכדור, והאימום, והקמיע, והתפלה – אינן צריכין שיבואו המים לחללן".


ו. ערֵמות של הזיות על גבי הזיות


המסקנה המרכזית לדעתי מכל ההזיות הללו ואחרות שהוחדרו בכוח לתוך דת משה, היא שאסור באיסור חמור ללמוד תלמוד בבלי ללא ידיעת מדעים והשקפות נכונות, מפני שהלומד הפתי והסכל, הריק מידיעת המדעים ויסודות הדת, ישקע בהכרח בהזיות שווא ומדוחים ויאמץ אל חיקו את אמונות המאגיה מחריבות הדעת. ואולי יתרה מזאת, הוא עלול להפיץ את הזיותיו והבנותיו המשובשות כתורה מן השמים, ולגרום לחילול ה' איום ונורא! שהרי כאשר איש מדע נבון ישמע את הזיותיו, יעלה על דעתו שדת משה היא דת נחותה ופרימיטיבית, וכמו שהוא אינו מאמין בקיומם של השדים וסיפורי האחים גרים, כך אין לו להאמין חלילה באמיתת התורה הקדושה, שהרי כל ייעודה הוא ייעוד עממי-ספרותי כדי להפיג את השעמום או כדי להשכיב את הילדים לישון, או חמור מכך, כדי להלהיב את הסכלים בהזיות.


זאת ועוד, לא רק שמי שאינו יודע מדעים והשקפות נכונות ואמיתיות אין לו חלק ונחלה בתלמוד, ואסור לו באיסור חמור לדעתי ללמוד תלמוד – איסור זה גובר כפל כפליים ושׁבע שבעתיים כאשר מדובר בלימוד תלמוד עם פירוש רש"י אשר אימץ ופירש את כל אגדות חז"ל כפשוטן, והחדיר לדת משה מאפייני הגשמה ומינות רבים מאד. כלומר, הלומד תלמוד עם פירוש רש"י, בהכרח, לא אולי או שמא, אלא בהכרח, ישתבש בשיבושים מאגיים חמורים, ויהפוך להיות הוזה הזיות נגעלות אשר נוגעות באופן ישיר באיסורי עבודה-זרה.


ואולי יתרה מזאת, אדם נבון ומשכיל אשר ילמד תלמוד עם פירוש רש"י, יחשוד בגלל רש"י בחז"ל שהם היו הוזים סכלים ונבערים, ודבר זה עלול להביאו לבעוט ולכפור בתורה כולה, שהרי אם התלמוד נחשב לתורה-שבעל-פה, ויש בו הזיות ודמיונות מחליאים כאלה, מה זה אומר על הדת שלנו? שהיא דת נחותה ופרימיטיבית בדיוק כמו הנצרות והאסלאם! שהרי גם דת משה העשוקה עמוסה בהזיות ודמיונות, כפרעושים העמוסים על כלבים משוטטים...


ולעיון בכמה דוגמאות, לעיוות המחשבה ולסטייה אחר עבודה-זרה בעקבות לימוד שגוי שטחי ורדוד של התלמוד, דהיינו ללא ידיעת תורת ההיגיון ויסודות המדע והדת ותוך זיהום המחשבה בפירוש רש"י, ראו מאמריי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה" (חלק כח, דוגמה ד; חלק לה, במבוא; חלק לו, בסוף המבוא); "קודשא בריך הוא ושכינתיה", ועוד.


וראוי לחתום פרק זה בדברי רבנו בפירושו למסכת סנהדרין פרק חלק (עמ' קלו):


"והכת הזו [...] רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וְחַי ה' [=לשון שבועה] כי הכת הזו מאבּדים הדר התורה ומחשיכים זָהָרָה, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשין משפטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה. והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו [...] 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], [...] ומעמידים את עצמם להבין [=לפרש ולהסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה".


וראו עוד בעניין זה במאמריי: "מעט על שגיאות תופשי התורה באלף השנים האחרונות"; "האם יש תנורים ומשׂרפות בגיהנום?", ובמקומות רבים נוספים עסקתי בנושאים הללו.


ז. הערה על התלמוד הבבלי


העולם הדתי בימינו שוגה לחשוב כי התלמוד הבבלי הוא תורה-שבעל-פה. ואף זו טעות חמורה, הואיל והתלמוד הבבלי בכללותו אינו תורה-שבעל-פה ואף רחוק מכך, התלמוד הבבלי הוא פרוטוקול דברי חכמים שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה לצד רעיונות נשׂגבים שהוסתרו באגדות חז"ל. ברם, בתוך בּליל הפרוטוקול התלמודי מצויות דעות רבות שנדחו מן ההלכה ואף השקפות עולם שנדחו מעולם המחשבה. כך שניתן לומר בשופי, שרוב התלמוד הבבלי הינו למעשה בליל של דעות והשקפות דחויות! ואם נצרף לכך את אגדות חז"ל, נבין, כי ללומד הסכל שאינו יודע מדעים, אסור באיסור חמור להתקרב ללימוד התלמוד!


כלומר, בניגוד לתורה-שבכתב, התלמוד הבבלי הוא מעשה ידי אדם, אימוץ כל מה שנאמר בתלמוד כאמת אלהית מוחלטת, ללא בקרה וסינון, עלול להביא את האדם כמעט בוודאות לשגיאות מחשבתיות עצומות ולזרויות הלכתיות נוראות. הרמב"ם הבין זאת, ולכן הוא כתב את "משנה תורה", כדי לסנן בעבורנו את הסברות ההלכתיות שנדחו ושאין להן צורך בחיי המעשה. הרמב"ם (וכן הרי"ף) גם הוציא את אגדות חז"ל מהתוכנית הכללית שקבע ללימוד התורה, הואיל והוא הבין שרק מעטים מסוגלים ללמוד דברים אלו ולהבינם כפי אמיתתם.


וכבר הרחבתי בעניין האופן הנכון שבו יש להתייחס לתלמוד הבבלי במאמרים שהפניתי אליהם במאמר זה, ואדגיש כאן את מאמרי: "אמונתו של רש"י בשדים", ראו שם: חלק י, חלק יב, וחלק יה; וכן אציין את מאמרי: "חזון הרמב"ם לספרו משנה תורה".


כמו כן, במקום אחר אף הסברתי מדוע צאצאי המינים נאחזים בכל כוחם דווקא בתלמוד הבבלי, וכיצד כל דבקותם בו נובעת משאיפתם להפוך תורת חיים לקרדום חוצבים (שהרי הם אינם מקיימים את הלכותיו). כלומר, הם נטפלו לטקסט ארוך מסורבל ומסובך מאד בכוונה תחילה, כי הם חיפשו לעצמם דבר שיוכלו לכלות בו את כל ימיהם מבלי להגיע לתכלית רוחנית אמיתית. וכך, בהעדר תכלית אמיתית ובהנצחת הבערות והסכלות, יצרו לעצמם ישיבות על גבי ישיבות שמתעסקות בתורה מבלי להגיע לדברי אמת, וכך הם מצדיקים את הפקת הרווחים וטובות ההנאה במשך מאות רבות בשנים.


והנה דברי רבנו בסוף איגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלו), בשתי הפסקות לקמן:


"כי התכלית המכוונת ממה שנתחבר בתלמוד וזולתו כבר נגמרה ושלמה ["כלומר, מטרת המשא ומתן והוויכוחים העיוניים שבתלמוד תמה ונשלמה לדעת רבנו, כי לא באו אלא לצורך שעה לבירור משניות או ברייתות סתומות, ואף סברות בלתי מלובנות, אך לאחר שנתלבן הכל אין צורך לעסוק בהן" (מָרי)], ומטרת הלומדים איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בוויכוחים ולא יותר [=חידוד המחשבה]. וזה לא היה המטרה העיקרית, אלא המשא ומתן והוויכוחים נעשו במקרה, כאשר נאמר דבר שקול, ופירשוֹ אחד פירוש מסוים, ופירשוֹ השני הפכוֹ, הוזקק כל אחד מהם לברר אופן לימודו ולהכריע את ביאורו.


ואין המטרה העיקרית אלא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להימנע [...] ולפיכך נחלצנו למען המטרה העיקרית כדי להקל זכירתו, ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרי הוויכוחים, והנחנו כל שזולת זה [כלומר הנחנו את כל הוויכוחים התלמודיים] למי שהעדיף להכשיר את עצמו לכך [=לחידוד המחשבה בלבד], כל-שכן שאינם חושבים את זאת הכשרה, אלא חושבים שהיא התכלית והמטרה העיקרית אשר בה נעשים רבנים ואותה יש לדרוש".


ברם, חידוד המחשבה יחד עם קניית השקפות רעות ורעועות מוביל ליצירת חברה יהודית תכמנית ומאכערית, אשר יודעת לתחבל תחבולות כדי להשיג מטרות לא ראויות לפי האמת, בעוד שבעיניה הם מטרות נכונות ואמיתיות. כגון תקצוב עולם הישיבות, אשר לדעת חז"ל ורבנו מדובר בחילול שם שמים חמור ביותר, ואילו לדעת צאצאי המינים מדובר במצוה מן המעלה הראשונה, ויתחבלו תחבולות שונות ומשונות כדי למשוך תקציבים ותרומות אפילו בדרכים שהתורה אוסרת באופנים מפורשים, עד אפילו התדרדרות לגניבה וגזל, כי המטרה הדמיונית של חיזוק "עולם התורה" הדמיוני שלהם מקדשת את כל האמצעים.


זאת ועוד, מכיוון שהתלמוד הינו טקסט ארוך וקשה מאד להבנה, יש צורך בראשי ישיבות, וב"מלמדים" רבים אשר מושכים משכורות ותרומות מדי חודש בחודשו, כדי שהם "יסבירו" לתלמידים את כוונת התלמוד ופרשניו המהובלים למיניהם. ואלה, הפרשנים המהובלים הללו, הוסיפו עלינו רבבות פרשנויות מיותרות – כך שגם אם יגיע התלמיד לחיות אלף שנים, עדיין הוא יוכל לעסוק ולהתעסק בתלמוד ללא תכלית, ויוסיף להיות בורג במכונה המשומנת והמתוחכמת של הפקת הרווחים וטובות ההנאה שהם יצרו לעצמם, כדי להשיג להם ולמקורביהם כבוד, יוקרה, מעמד, כוח כלכלי ופוליטי, ואינסוף טובות הנאה.


סוף דבר


קצרו של דבר, מי שאינו יודע מדעים ואינו מבין את דרכם ומטרתם של חז"ל אסור לו באיסור חמור וגמור ללמוד תלמוד בכלל, ותלמוד עם פירוש רש"י בפרט! לימוד התלמוד יזיק לו וישבש אותו, כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן תגרום לו לאמץ אל חיקו הזיות על-גבי הזיות, אשר נוגעות נגיעה ישירה ורחבה בהגשמה ובעבודה-זרה, וכן שאר זיופים ומרעין בישין אשר ימלאו את מוחו בהבלים ובהזיות. סופו של הלומד אפוא להשתבש ולהתטמטם, ושכלו יזוהם קשות במשאות שווא ובתעתועים מכל הסוגים והמינים אשר יוציאו אותו מן העולם.


ולפיכך רבנו מורה בהקדמתו למשנה תורה להתרחק מלימוד התלמוד: "לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה-תורה, לפי שאדם קורא בתורה-שבכתב תחילה, ואחר-כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה-שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם". וכדי שלא נתבלבל רבנו מדגיש פעמיים בהלכה אחת את היסוד החשוב הזה: "לפי שאדם קורא בתורה-שבכתב תחילה ואחר-כך קורא בזה [...] ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".


נמצא, שרבנו מרחיק מאד מלימוד התלמוד (לעיון בראיות נוספות, ראו: "אפיקים להרמב"ם", עמ' 22 ואילך), ומטרתו בזה אינה רק כדי "לחסוך לנו זמן", ולא רק כדי שלא נשתבש בפסיקת הלכה, אלא בעיקר כדי שלא נשתבש בענייני מחשבה, שלא נאמץ אל חיקנו הזיות מאגיות אשר מוציאות אותנו מן הדת, ומרחיקות אותנו בתכלית הריחוק מאל אמת, עד שראוי לומר על התועים בהן: "טוב להם שלא נבראו משנבראו". וזו גם הסיבה שמָרי אמר שרק אחד מ-5000 מיושבי הישיבות יודע ללמוד גמרא, ודבריו לכאורה תמוהים, וכי "עילויי" פוניבז' הטמאה אינם יודעים גְמָיְרֵא? וכי הם מתנענעים כחרדונים ומסובבים את גודלם לחינם? וכי הם קופצים אנה ואנה לחינם? וכי הם מלהגים ופולטים ומגבּבים אלפי מלים לחינם?


התשובה היא: כן! לא רק שהם אינם יודעים ללמוד תלמוד, הם תועים באפלת הסכלות והטמטום, מגששים כעיוורים נכשלים ונחבלים, כי מי שלומד את פירוש רש"י במשך שנים, לא יעלה על הדעת שהוא יהיה חכם ונבון, ולא יעלה על הדעת שלא תחדורנה לליבו ההזיות המאגיות הפרו-נוצריות והפרו-אליליות אשר מכלות את הרוח והמחשבה. הוא אולי יהיה מפולפל למראית עין, הוא יידע אולי לתכסס תכסיסים, לעטות ארשת של חשיבות והתבוננות מעמיקה, להתבונן בגאווה מסותרת על זולתו הנחוּת לפי דמיונו, להתלהב ולהרשים כאשר הוא "מחדש חידושים", אך למעשה הוא אמן רק בדבר אחד: באומנות הוויכוח וההתעיה, שחקן במשחק תפקידים חיצוני אלילי, שמקורו בקרב כומרי הנוצרים המושחתים.


"כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יר' ד, כב).


"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים. הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).


"הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא).


תמונת שער הרשומה מאת: By Wolfgang Sauber - Own work; רישיון: CC BY-SA 3.0.

יחסו של הרמב''ם לקמיעות ולמאגיה
.pdf
Download PDF • 274KB

122 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!