top of page

יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה

"לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח).


אחד היסודות המחשבתיים החשובים בדת משה הוא לידע, שהתורה והמצוות שנצטווינו בהם בהר סיני לא נועדו לשמש כסגולות מאגיות להפקת תועלת וטובות הנאה, אלא לרומם את נפשנו לזכות בחיי הנצח בעולם-הבא, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):


"הלוחש על המכה [המנסה לרפא מכה בלחשים] וקורא [עליה] פסוק מן התורה, וכן הקורא [פסוק] על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר-תורה או תפילין [או קמיע] על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה [הם כופרים בתכליתה לרוממנו לחיי העולם-הבא בְּדַמּוֹתָם שתכליתה להפיק טובות-הנאה], שהן עושין דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רִפאות נפשות שנאמר: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג]".


נמצא, שכל מי שמשתמש בקמיעות הקבלה הפגאנית הוא "מנחש וחובר", ואם הוא גם הופך את מצוות התורה ופסוקיה לקמיעות, הוא לא רק מנחש וחובר אלא הוא גם בכלל "הכופרים בתורה". כלומר, מי שהופך את מצוות התורה או פסוקי כתבי-הקודש ל"תיקונים" או לסגולות מאגיות להצלחה, לזיווג, לפרנסה, לרפואה וכיו"ב – הינו בגדר כופר בתורה. ועל הכופרים בתורה אומר רבנו בהלכות תשובה (ג, יד): "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונדונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: [...] והכופרים בתורה".


יתר-על-כן, המכשף שמכין את הקמיעות הללו, ולוחש-לחשים או מבצע טקסים פולחניים שונים בעת הכנתם, הוא בגדר עובד עבודה-זרה בלי ספק, וכמו שכותב רבנו במורה (ג, לז):


"כי המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק [...] והכישופים [...] הם פעולות שהיו עושים אותם הצאבה והכשדים והאשפים, ולרוב היה אצל המצריִים והכנעניִים, היו מדמים לאחרים בהם או נדמה להם, שהם [מעשי הכשפים] פועלים פעולות מופלאות ונפלאות במציאות [כגון הכנת קמיעות בעלי כוחות מאגיים] [...] ו[כדי] להרחיק מכל מעשי הכשפים, הזהיר [הקב"ה] מלעשות דבר ממנהגיהם [...] [כגון להאמין ולהשתמש בקמיעות]. כלומר, כל מה שאומרים שהוא מועיל ממה שאין העיון הטבעי מחייבו [שאין ראיה מדעית שמאששת את תועלתו] אלא נוהג לפי דמיונם בדרך הסגולה [כגון הקמיעות והסגולות למיניהן] [...] מפני שהם ענפי מעשי המכשפים, לפי שהם דברים שאין היגיון טבעי מחייבם, והם מושכים לעשיית הכשפים".


נמצא, שאסור מן התורה להתעסק עם הקמיעות והסגולות המאגיות, לא להכינם, לא להשתמש בהם, ולא להאמין שיש בהם תועלת. אלא, חובה לבערם מקרבנו ולהתרחק מהם. וראו נא גם את דברי רבנו במורה (א, סא) בעניין זה: "ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים שֵׁמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות, כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".


וראו נא גם את דברי רבנו במורה (ג, כט) בעניין הקמיעות וזיקתם לכישופים ולעבודה-זרה:


"וספר זה [=ספר 'הפלחה הנבטית' של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים], מלא מהזיות עובדי עבודה-זרה, וממה שנפש ההמונים נוטה אליו וקשורה בו, כלומר מעשה הטלסמות [=הקמיעות לכל ריבוי סוגיהן], והורדת הרוחניות, והכשפים, והשדים, והרוחות שוכני המדברות. ואף-על-פי שאיש כמוך אין צורך להעיר לו על זה, לפי שיש כבר בידך מן המדעים מה שימנע ממחשבתך מלהיתלות בשיגעונות ה'צאבה' [=אומה של עובדי עבודה-זרה בתקופתו של אברהם אבינו] והזיות הכשדים והאשפים, העירומים מכל מדע שהוא מדע באמת, אבל הזהרתי מכך משמרת לזולתך, כי מאד נוטה ההמון להאמין בשיגעונות".


מדברי רבנו האחרונים עולה, שלימוד המדעים מונע מן האדם לשגות במאגיה ובשאר הזיות עובדי האלילים הקדמונים! ובעניין זה ראו נא את דברי רבנו בצוואתו למורה הנבוכים:


"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון[ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


נמשיך עתה לעיין בדברי רבנו בהלכות מזוזה (ה, ה) שם הוא מתאר כיצד הפכו המינים האירופים את מצות המזוזה לקמיע להנאת עצמם, וכֹה דבריו שם (ולעיון נרחב בשיטותיהם של המינים וצאצאיהם בזה, ראו: 'מטרת המזוזה – ביקורת רבנו הרמב"ם על רש"י-שר"י'):


"מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ [...] 'שדי', ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים [אמיתיים או דמיוניים] או פסוק או חותמות – הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה, אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".


למדנו אפוא, שאסור באיסור חמור להתייחס למצוות כאל קמיע שנועד לספק לאדם הנאה בעולם-הזה. אלא, תכלית המצוות היא להכשיר אותנו להבין את המושׂכלות ולהזכיר לנו את "ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו". כך, בעיסוק במצוות, האדם ייזכר כל העת בבוראו ובתכלית יצירתו להשׂכיל ולידע את ה' יתעלה שמו, ויבין שכל הבלי העולם-הזה חולפים כרוח קלה, לעומת נצחיות הנפש שלא כל אחד זוכה לזה – כי בסופו-של-דבר, רק מי שזיכך ורומם את נפשו לידע את בוראו, רק הוא יזכה שנפשו תהיה קשורה בדעת צור העולמים.


וכֹה דברי רבנו במורה (ג, נא), בעניין תכלית המצוות: "ודע, כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת-התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאלו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו". ובכל עת שהאדם מתעסק במצוות הוא למעשה מתעורר משינתו המחשבתית ומתרדמתו הרוחנית.


וראוי לחתום את המבוא בהלכות תשובה (ג, ד) בעניין תקיעת השופר בראש-השנה, כי תכלית המצוות היא למעשה להזכיר לנו כל העת את הדברים האמורים בהלכה זו, וכֹה דברי רבנו:


"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב [=שהרי לא פורש טעמהּ בתורה], רמז יש בו [=עצם תקיעת השופר מורה על מטרתה]. כלומר עורו-עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".


א. טלסם – קמיע


טרם שנמשיך בענייני הקמיעות וזיקתם החזקה לעבודה-זרה, יש לבאר מושג חשוב שנזכר בדברי רבנו והוא ה"טלסם". הטלסם הוא כְּתָב, שׂרטוט, פסל או צורה, מובנים או בלתי-מובנים, שמדמים שהם מועילים או מזיקים (קאפח בתרגומו לפיהמ"ש פסחים ד, י; עבודה-זרה ג, א). ובתרגומו למורה בעמ' שסא ושמב הוא מוסיף: "טלסם – קמיע לסגולה, עיקרין [=שורשים], או שרטוט, או כתב, מובן או בלתי מובן"; "טלסם – שֵׁם כולל לדבר הנעשה לסגולה. יהא זה עיקרין או ציור או כתב, מובן או בלתי מובן, במלה הידועה יותר בעברית – קמיע".


נמצא אפוא, ש"טלסם" הוא שם כללי לכל סוגי הפסילים, הצורות והקמיעות למיניהם אשר הפתאים סוברים שיש בהם תועלת כללית או תועלת מסוימת. הטלסם שימש בימי קדם ומשמש אף בימינו לעובדי עבודה-זרה כדי להשיג תועלת מאגית דמיונית לפי שיבוש דעתם.


ובשלוש הפְּסקות הבאות צירפתי את דברי רבנו בפירוש המשנה (עבודה זרה ד, ז), שם הוא מתאר את הקמיעות המאגיים-פגאניים ואת השפעתם העצומה על האנושות, וכֹה דבריו:


"וממה שאתה צריך לדעת, כי הפילוסופים השלמים אינם מאמינים ב'טלאסם' אלא לועגים להם ולאותם החושבים שיש להם השפעה, וביאור זה יארך, אבל אמרתי את זאת מפני שאני יודע שרוב בני האדם ואולי כולם, נפתים אחריהם פתיות גדולה מאוד ובדברים רבים ממיניהם, וחושבים שהם דברים אמיתיים, ואין הדבר כן. ואפילו טובים וחסידים מאנשי תורתנו [=לפי דמיונם ולפי דמיון ההמון, שהרי רבנו קובע שהם פתאים גדולים מאד, ובסמוך הוא מוסיף שהם אף מורדים וכופרים בתורה: 'לפי שהזיות בני אדם בכוכבים וב'טלאסם' אינם מעט, וכבר הִמרו בזה את התורה לגמרי במה שהם מאמינים באמיתתם'] חושבים שהם דברים נכונים אלא שהם אסורים מטעם התורה בלבד, ואינם יודעים שהם דברים בטלים ושקריים הזהירה התורה עליהם כדרך שהזהירה על השקר, והם דברים שנעשה להם פרסום רב אצל העמים [כלומר מדובר בענייני עבודה-זרה שהתורה הזהירה מהם, וכפי שרבנו יסביר לקמן].


והיסוד לכך [=מי שהחלו להפיץ את הקמיעות] הם 'אלצאבה' [עובדי עבודה-זרה קדמונים], והם האנשים אשר רָחַק אברהם אבינו מהם [כלומר ברח והציל את נפשו מהם] וְחָלַק על דעותיהם הנפסדות במה שנתן ה' בליבו מן החכמה. והיו מכבדים את הכוכבים ומייחסים להן פעולות לא להן, והם שייסדו את משפטי הכוכבים [=אסטרולוגיה] והכשפים והלחשים והורדת הרוחות [=סיאנס] והשׂיחות עם הכוכבים והשדים והאוב וְהַנַּחַשׁ [=הניחוש] והידעוני לכל מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שלפה תורת-האמת חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה-זרה וענפיה [גם שורשי עבודה-זרה וגם ענפיה] [...]


וכבר ביארו חכמים שכל מה שחושבים בו מפעולות אלו ה'טלאסם' הוא דבר שאפשר שיארע בדרך מקרה ומייחסים אותו להן [מייחסים בשקר את ההתרחשויות והאירועים לאותו הקמיע, אף שהדבר אירע במקרה], וזה עניין פילוסופי נכון. [...] וזוהי דעת הפילוסופים בהם [כדעת חז"ל]. וכל הדברים הללו שבדו ה'צאבה' אין מהם בפילוסופיית יוון לא מעט ולא הרבה. וכבר הארכתי גם בזה, אבל הוא מקום תועלת ותיקון אמונה, לפי שהזיות בני אדם בכוכבים וב'טלאסם' אינם מעט, וכבר הִמרו בזה את התורה לגמרי במה שהם מאמינים באמיתתם".


למדנו אפוא, שהקמיעות נולדו והתפתחו בקרב עובדי העבודה-הזרה, ומטרתה המרכזית של התורה הינה להכרית את העבודה-הזרה וכל מה שקשור בה, וכמו שכותב רבנו במורה (ג, לז): "כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (וכידוע רבנו חוזר על היסוד הזה שש פעמים בכתביו). כלומר, לא רק סילוק עבודה-זרה עצמה, אלא מחיית כל עקבותיה וסגולותיה ומנהגותיה עד שלא יישאר ממנה כל זכר.


ב. הקמיעות – מתשמישי האלילות


הקמיעות הם כאמור מתשמישי העבודה-הזרה הקדומים והיסודיים ביותר. מאז ומעולם שימשו הקמיעות את עובדי-האלילים כדי להשיג תועלת מאגית לפי דמיונות שווא ומדוחים. נמצא, שהאמונה בקמיעות יסודה בעבודה-זרה, וכל המאמין בהם ובסגולתם מתפלש בזוהמת עבודה-זרה, וכֹה דברי רבנו בהמשך פירושו האמור למסכת עבודה-זרה (ד, ז):


"ואחר כך הרכיבו [הצאבה, עובדי האלילים הקדמונים] שקר אחר על השקר הזה הראשון [השקר הראשון הוא שיש זמנים 'טובים' ו'רעים' הנקבעים לפי מערך הכוכבים בשמים]; ו[השקר השני] הוא ה'טלאסם' [פסילים, צורות וקמיעות וכיו"ב] ואמרו: שאם היה כוכב האושר פלוני במקום פלוני המתאים לו, עושין צורה באופן כך וכך, ומביאין בה מן התועלת כך וכך".


האמונה בקמיעות היא אפוא השלב השני בהתפתחות העבודה-הזרה, והיא בגדר שורש עבודה-זרה וכפסע מן העבודה-הזרה שחייבים עליה סקילה, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם: "ואחר כך הרכיבו שקר שלישי על זה השני והוא עבודה-זרה". השקר השלישי היה טענתם, שהקמיע או הצורה, "אם מקטרין לה [=לצורה] בדבר פלוני [=דהיינו שׁשׂוֹרפים קרבן או צמחים לפני הצורה] ומתפללין לה בתפילה פלונית ומשתחווים לה [בעת עליית כוכבים או מזלות מסוימים] [...] הרי היא מסלקת נזק כוכב פלוני, ומביאה תועלת כוכב פלוני". וזו עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה. כמו כן, מי שנדמה לו שהקמיעות מביאים תועלת, מודה בעבודה-זרה ואפילו אם הוא אינו עובד אותה, שהרי הוא מאמין בקיומו של כוח על-טבעי שמספק הגנה או מוריד שפע לעולם-הזה מבלעדי ה' יתעלה ויתרומם שמו, שאין כיוצא בו ואין עוד מלבדו.


וכל המודה בעבודה-זרה אף שהוא אינו עובד אותה וירא ממנה, הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


ג. המאגיה – שורש עבודה-זרה


היבט נוסף שיש לבחון ביחס לקמיעות הוא השפעת האמונה במאגיה על האדם: ברגע שפולשת לאדם הזיה מאגית בתחום מסוים מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד לפלישת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה היא אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום מסוים, מדוע שהיא לא תהיה אמת ויציב קיימת ופועלת בכל תחומי החיים? וכל הזיה כזאת מרחיקה את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת שאין עוד מלבדו.


ובעניין זה ראו נא את דבריו א' רביצקי בספרו "עיונים מיימוניים" (עמ' 182–183):


"המאגיה מיוסדת אפוא על טעות בשתי רמות: מדעית ותיאולוגית. ברמה האחת, המדעית, [...] היא מיוסדת על אמונת הבל בהיבט מוגדר אחד של סדר העולם (אמונה בשפע רוחני מן הכוכבים, אמונה בסגולה פלאית של עצמים, אמונה באנרגיה הגלומה בשמות קודש, וכיוצא באלה). אולם ברמה האחרת, התיאולוגית, הטכניקה המאגית עלולה להתקשר גם עם השקר הכולל האולטימטיבי, הלא הוא השקר של האלילות. היא נעוצה בו בשורשה או שהיא מוליכה אליו [...]. המאגיקון מייחס לעצמים פיסיים כוחות מטאפיזיים עצמאייםובזה מערער על הריבונות האלוהית; הוא בודה מלבו את קיומם של יֵשים עליונים המתווכים בין האל לעולם, וכך פוגע בטרנסצנדנטיות האלוהית; וסופו שהוא מדיח את מאמיניו לעבודת כוכבים כפשוטה, כאשר הוא מכוון את רצונם ואת הערצתם אל הכוכבים (ישים עליונים) ואל השפע הרוחני (כוחות מטאפיזיים) שהם מדמים בליבם לשאוב מהם [...] המלחמה נגד המאגיה היא אפוא המלחמה למען זיכוכה וצירופה של אמונת הייחוד. הרמב"ם נחלץ למענה הן בפסיקתו ההלכתית הן בהוראתו הפילוסופית גם במחיר של התעלמות מיסודות מאגיים שנשתקעו בספרות חז"ל [בעיקר באגדות חז"ל] ולעתים גם במחיר של דחיקתם חוצה ביודעין".


כמו כן, עצם האמונה בקיומו של כוח מאגי על-טבעי שפועל באופן עצמאי, זולת אל אמת, כמו שדים ומכשפים ורוחות-רעות ודיבוקים וכיו"ב, וכל מין ממיני אמונות העבודה-זרה – כל זאת הוא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא. יתר-על-כן, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, וכאמור בהלכות לעיל.


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (מורה ב, מז).


ד. האמונה במאגיה – חורבן הדת הדעת והמדע


על חומרת ההזיות המאגיות אומר רבנו בספר-המצוות (לאווין לב), וכֹה דבריו:


"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


בפרק הקודם הזכרתי את חומרת ההזיות המאגיות, ועתה ארחיב מעט בעניינה: כאמור, ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בתחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה הפגאנית יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?


כמו כן, בנוסף להתפשטות ההזיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחום מתחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:


א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.


ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות.


וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


וזכרו נא כמה מתועבות ההזיות המאגיות: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח).


ה. מטרתה ותכליתה של המאגיה


באיגרת תימן (עמ' מו), רבנו מבאר מדוע הטעו האסטרולוגים ושאר המאגיקונים הוזי ההזיות למיניהם את ההמונים, וכֹה דבריו:


ואחר הקדמה זו שמע ממני, שכל מה ששמעת או מצאת אותו כתוב מן הדברים הללו [=האסטרולוגיה] ודומיהן [=כל ענייני המאגיה], הם כולם דברים שאין בהם אמת, אלא אומרן או סכל, או בדאי, או מי שזומם לסתור את התורה ולהרוס חומותיה. הנך רואה העזתם בְּאָמְרָם [שהמבול בימי נח לא היה עונש מאת ה'] [...] כל זה הזיה ומרמה כדי להראות כאילו המבול לא היה אלא שיטפון מימי [כתוצאה ממצב מערכות הכוכבים] ושלא היה מאת ה' על דרך העונש ליושבי תבל על שחיתותם. [...] ולפי דרך זו לא נהפכה סדום [ועמורה] [...] בגלל כפירתם ורִשעם [...] וכך כל פעולה ופעולה הנעשית מאת ה' בעולם [אינה באמת מאת ה' אלא] תהא דבר הכרחי מן המחברות [=מהִתחברות הכוכבים במערכם בשמים]".


בהמשך דבריו שם, רבנו מבאר שההשקפות המאגיות נועדו לאפשר לתועים לנהות אחר יצרם הרע ולהתדרדר לתאוות הבהמיות, וכֹה דבריו: "זו היא ההקדמה שרצו להקדימה כדי להרוס יסודות התורה, כדי שיתפקרו [=ינהגו בהפקרות מוסרית] ללכת בשאיפותיהם ומאוויי נפשם הבהמית כבהמות". ואף שדברי רבנו הללו נוגעים בעיקר לאסטרולוגיה ולאמונה המאגית בכוחות גרמי השמים, הוא הדין בעניין כוחות הקמיעות, שהרי כל המאמין בהם תולה את הצלחתו בתוהו ובהבל ולא ביראת שמים ובהליכתו בדרכי מישרים, וכך הוא חופשי לפי דמיונו ללכת בשרירות לבו הרע, ובזכות או מכוח הקמיעות וסגולותיהם ינחתו עליו שפע וברכה.


מטרה נוספת של המאגיה היא לשמש כאמצעי לשליטה ולשלטון בלתי מעורער בהמונים, וכֹה דברי רבנו בפירושו למשנה (עבודה-זרה ד, ז):


"וכל הדברים הללו [=ענייני העבודה-הזרה וטקסיה] נעשו מחמת הצורך, והוא שבזמנים הקדמונים איחדו על ידן את אנשי המדינות, ודימו בלב המוני-העם ואמרו להם, שהצלחת ארצכם ומצבכם בַּצּוּרוֹת הללו [=פסלים, קמיעות, סגולות, וכיו"ב] ושתתקבצו לבתיהם [=לבתי עבודה זרה] ותכבדו אלה הזקנים היודעים סודותיהם [=המקובלים וגדוילי התוירא]. ונתקיים להם על-ידי כך השלטון [בריכוז ההמון סביב התהו], והאמינו שהוא דבר אמת [...] והיו אומרים: כך אמר כוכב פלוני, וכך דיבר מזל פלוני, ובכך מכבדין אותו והולכין אחריו ומאמינים בו".


וברור שמטרת השלטון אצלם הייתה לעשוק ולנצל את ההמונים, ולהפיק את תאוותיהם. וזו גם מטרת כומרי הדת האורתודוקסית, להפיץ דת כוזבת כדי לרכז את ההמונים ולעושקם.


ו. המאגיה – היפך האמת והתורה


מדברי רבנו במורה עולה, שהקב"ה הורה להתנגד למאגיה ולאלילות בתכלית הניגוד. כלומר, לא רק שהוא שלל על הסף את הזיות האלילות, הוא אף קבע לנו מצוות רבות אשר פעולותיהן הפוכות ומנוגדות להזיות האלילות, כל זאת כדי לשלול ולעקור את התהו וההבל מדעתנו.


והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, ל) בשתי הפְּסקות לקמן:


"אם תתבונן באותן ההשקפות הקדומות הרעות, יתבאר לך כי הדבר המפורסם שהיה אצל כל בני אדם, הוא שבעבודת הכוכבים תתיישב הארץ ותדושן האדמה, והיו חכמיהם [...] מוכיחים בני אדם ומלמדים אותם כי עבודת האדמה, אשר בה קיום מציאות האדם, לא תצלח ותהיה כפי רצון [האדם] כי אם כשתעבדו את השמש והכוכבים, ואם תכעיסום בְּמִרְיֵכֶם תישּוֹם הארץ ותיחרב. [...] תמצא לשון זה מדברי ה'צאבה', אמרו: כל החכמים הקדמונים ציוו [...] ומן ההבטחות על-כך אריכות ימים ומניעת הייסורין, וסילוק החולאים [...]


וכאשר נתפרסמו הדברים הללו עד שנחשבו לאמת, ורצה ה' יתעלה ברחמיו עלינו למחות את הטעות הזו מלבנו, ולסלק את היגיעה מגופותינו בביטול אותם המעשים המייגעים שאינם מועילים ונתן לנו את התורה על-ידי משה רבנו, הודיענו [...] שעבודתם [היא] הסיבה לעצירת הגשמים וחורבן הארץ ולא תצמיח מאומה, ויבלו פירות האילנות, ויחולו פגעים בכל המצבים, ויארעו מחלות בגופות, ויתקצרו החיים [...] היפך מה שהיו מטיפים בו עובדי עבודה-זרה לבני אדם כדי שיעבדום, כי יסוד התורה ביטול אותה ההשקפה ומחיית עקבותיה".


ורבנו מוסיף בעניין זה במורה (ג, לז), וכֹה דבריו:


"ומדמים [עובדי האלילים] שהם בכשפיהם [הפגאניים] מסלקים מיני הנזקים מן הצמחים, כפי שתמצא להם פעולות, מדמים שהם מונעים [בפעולות הללו את] ירידת הברד, ופעולות [שבהן] ממיתים את התולעים מן הכרמים [...] וכן מדמים שיש להם פעולות המונעות נבילת עלי הצמחים והפירות. לפיכך, בגלל הדברים הללו שהיו מפורסמים אז, כָּלַל בדברי הברית כי בעבודת עבודה-זרה ואותם מעשי הכשפים, אשר אתם מדמים שהם מרחיקים מכם את הנזקים הללו, [דווקא] בהם יחולו אותם הפגעים בכם. [...] כללו של דבר, כל מה שחשבו בו עובדי-עבודה-זרה להשריש עבודתה בדַמותם לבני אדם סילוק נזקים מיוחדים, והבאת תועליות מיוחדות, כָּלַל בדברי הברית כי בעבודתם ימָּנעו אותן התועליות ויחולו אותם הנזקים".


כלומר, לפי התורה לא רק שאין שום תועלת במאגיה ובאלילות, אלא שהקב"ה יכה ויעניש את כל מי שילך אחריה ויתעה בהבליה – וכדי להחדיר זאת לעם-ישראל, הקב"ה קבע לנו הוראות וציוויים בדברי הברית, אשר לפיהם דווקא באותם מעשי הכישוף והמאגיה יבואו על בני האדם אותם הנזקים והפגעים, ואילו דווקא בעשיית הפכם, תחול הברכה והרווחה האלהית.


ז. גלות בבל החשוכה


בתקופת יצירת התלמוד הבבלי, האנושות בכלל והמוני הבבליים בפרט היו שקועים מאד באמונות תפלות ובהזיות פגאניות. השפעת המאגיה חדרה עמוק מאד גם להמוני בית-ישראל, והקמיעות הינם רק ביטוי אחד מתוך שלל השפעות מאגיות דמיוניות אשר באו לידי ביטוי בתלמוד. הקמיעות היו נפוצים מאד בקרב העם היושב בגלות, עד שאי-אפשר היה לעקור אותן מן ההמון, כמו האמונה באסטרולוגיה או בשדים וכיו"ב (וכך היה בתימן, שהייתה ראי לאורחות החיים שנהגו בתקופת התלמוד), ואפילו בימינו קשה לעקור את אמונות ההבל הללו.


בגלל שהמוני עמי הארצות היו שקועים באמונות הבל ותהו שאי-אפשר היה לעקרן, היה צורך להרחיק אותם מלעבור על עוד איסורים שנקשרו בעל כורחם לאותן ההזיות, כמו לצאת בשבת מרשות לרשות בקמיע שאינו מומחה, וכֹה דברי רבנו בעניין זה בהלכות שבת (יט, יד):


"יוצאת האישה באבן תקומה [אבן מאגית-פגאנית שדימו שיש לה סגולה שהאשה הנושאת אותה לא תפיל], ובמשקל אבן תקומה שנתכוון ושקלו לרפואה. ולא אישה עוברה בלבד, אלא שאר הנשים, שמא תתעבר ותפיל. ויוצאין בקמיע מומחה. ואי זה הוא קמיע מומחה? זה שריפא שלושה בני אדם, או שעשהו אדם שריפא שלושה בני אדם בקמיעין אחרים. ואם יצא בקמיע שאינו מומחה – פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש. וכן היוצא בתפילין – פטור".


אם נוסיף לחקור נשים לב, שישנן הלכות רבות אשר עוסקות בקמיעות, ללמדנו שעניין זה היה כל-כך נפוץ בקרב גלות בבל עד שאי-אפשר היה לעקרו מלב ההמון, והנה ההלכות שמצאתי בעניין זה מ"משנה תורה", ואשר כולן הינן הלכות שנפסקו על-ידי חכמי התלמוד:


1) הלכות ספר תורה (י, י): "הקמיעין שיש בהם עניינים של כתבי הקודש, אין נכנסין בהן לבית הַכְסֵא, אלא-אם-כן היו מחופות עור".


2) הלכות שבת (יא, ה): "המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע – חייב. וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע – חייב. [...] וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע – חייב".


3) שם (יא, ז): "המחתך מן העור כדי לעשות קמיע – חייב".


4) שם (יח, יד): "המוציא עור שלא נתעבד כלל [...] שיעורו כדי לצור משקולת קטנה שמשקלה שקל. היה מלוח, ועדיין לא נעשה בקמח ולא בעפצא, שיעורו כדי לעשות קמיע".


5) שם (כ, יג): "ולא תצא בהמה בקלסטר שבפיה, ולא בסנדל שברגלה, ולא בקמיע שאינו מומחה לבהמה".


6) שם (כג, כח): "הברכות והקמיעין, אף-על-פי שיש בהן אותיות של שֵׁם, ומעניינות הרבה של תורה – אין מצילין אותן מפני הדליקה" (וביערת הרע מקרבך).


7) שם (כו, יד): "כיוצא בו קמיע שאינו מומחה, אף-על-פי שאין יוצאין בו מטלטלין אותו".


8) הלכות שקלים (ב, י): "כשייכנס התורם לתרום, לא ייכנס בבגד שאפשר להחבות [=להחביא] בו כסף, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפלה, ולא בקמיע, שמא יחשדו אותו העם, ויאמרו החביא ממעות הלשכה תחתיו כשתרמהּ".


9) הלכות איסורי ביאה (טו, כח): "נמצא הוולד מהול, או שהומלח, או שהוחתל, או שהיה הכוחל בעיניו, או הקמיעין בצווארו, או שנמצא תחת אילן מסובך שאין חיה נכנסת לו והיה סמוך לעיר, או שנמצא בבית-הכנסת הסמוך לעיר, או בצידי רשות הרבים – אין בו משום אסופי, מאחר שהן משמרין אותו שלא ימות, בחזקת כשר הוא".


10) הלכות מעשר שני (ג, טז): "מעשר שני, אף-על-פי שניתן לסיכה, אין נותנין אותו לא על גבי צינית, ולא על גבי חזזית. ואין עושין ממנו קמיע וכיוצא בו, שהרי לא ניתן לרפואה".


11) הלכות כלים (ז, יג): "עור שכרך בו את הקמיע מקבל טומאה, פשטו – טהור, חזר וכרך בו – מקבל טומאה. מיטמא ומיטהר אפילו עשרה פעמים ביום. ועור שכתב עליו הקמיע – טהור. ואם כרת ממנו ועשה חוליה לתכשיט – מקבלת טומאה".


12) שם (ז, יח): "הכדור והאימום והקמיע והתפילין שנקרעו אחר שנטמאו, הנוגע בהן טמא, ובמה שבתוכן, טהור".


13) שם (ח, ז): "וכן קמיע של מתכת מתטמא ככל תכשיטי אדם".


14) הלכות מקוות (ג, יז): "כסת עגולה, והכדור, והאימום, והקמיע, והתפלה – אינן צריכין שיבואו המים לחללן".



ח. ערֵמות של הזיות על גבי הזיות


המסקנה המרכזית מכל ההזיות הללו ואחרות שהוחדרו בכוח לתוך דת משה, היא שאסור באיסור חמור ללמוד תלמוד בבלי ללא ידיעת מדעים והשקפות נכונות, מפני שהלומד הפתי והסכל, הריק מידיעת המדעים ויסודות הדת, ישקע בהכרח בהזיות שווא ומדוחים ויאמץ אל חיקו את אמונות המאגיה מחריבות הדעת. ויתרה מזאת, הוא עלול להפיץ את הזיותיו והבנותיו המשובשות כתורה מן השמים, ולגרום לחילול-שם-שמים! שהרי כאשר איש מדע נבון ישמע את הזיותיו, יעלה על דעתו שדת משה היא דת נחותה, פגאנית ופרימיטיבית, וכמו שהוא אינו מאמין בקיומם של השדים וסיפורי האחים גרים, כך אין לו להאמין חלילה באמיתת התורה, שהרי ההזיות המאגיות מובילות למסקנה שכל ייעודה הוא ייעוד עממי-ספרותי כדי להפיג את השעמום או כדי להשכיב את הילדים לישון, או חמור מכך, כדי להלהיב את הכסילים בהזיות.


זאת ועוד, לא רק שמי שאינו יודע מדעים והשקפות נכונות ואמיתיות אין לו חלק ונחלה בתלמוד, ואסור לו באיסור חמור לדעתי ללמוד תלמוד – איסור זה גובר כפל כפליים ושׁבע שבעתיים כאשר מדובר בלימוד תלמוד עם פירוש רש"י אשר אימץ ופירש את כל אגדות חז"ל כפשוטן, והחדיר לדת משה מאפייני הגשמה ומינות רבים מאד. כלומר, הלומד תלמוד עם פירוש רש"י, בהכרח, לא אולי או שמא, אלא בהכרח, ישתבש בשיבושים מאגיים-פגאניים חמורים, ויהפוך להוזה הזיות מאגיות נגעלות אשר נוגעות באופן ישיר באיסורי עבודה-זרה.


ואולי יתרה מזאת, אדם נבון ומשכיל אשר ילמד תלמוד עם פירוש רש"י, יחשוד בגלל רש"י בחז"ל שהם היו הוזים כסילים ונבערים, ודבר זה עלול להביאו לבעוט ולכפור בתורה כולה, שהרי אם התלמוד נחשב לתורה-שבעל-פה, ויש בו הזיות ודמיונות מחליאים כאלה, מה זה אומר על הדת שלנו? שהיא דת נחותה ופרימיטיבית בדיוק כמו הנצרות והאסלאם, שהרי גם דת משה העשוקה עמוסה בהזיות ודמיונות, כפרעושים העמוסים על כלבים משוטטים...


וראו עוד בעניין זה במאמרים: "מעט על שגיאות תופשי התורה באלף השנים האחרונות"; "האם יש תנורים ומשׂרפות בגיהינום?", ובמקומות רבים נוספים עסקתי בנושאים הללו.


ט. עיון בכמה הלכות בענייני הקמיעות


בפרק זה אדון בכמה הלכות שקבעו חכמים בענייני הקמיעות ומתוכן נסיק כמה מסקנות חשובות. אחל אפוא, במשנה שבת (ו, ב) נאמר כך: "לא ייצא האיש [...] ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה [...] ואם יצא אינו חייב חטאת". ובפירוש המשנה אומר רבנו כך: "ואמרו מומחה [...] מאדם המומחה. [...] וייעשה האדם מומחה כשירפא בקמיעו שלש פעמים".


ובהלכות שבת (יט, יד) פוסק רבנו כך:


"ויוצאין בקמיע מומחה, ואי-זה-הוא מומחה? זה שריפא שלושה בני אדם, או שעשהו אדם שריפא שלושה בני אדם בקמיעין אחרים. ואם יצא בקמיע שאינו מומחה – פטור [כלומר, אף שהקמיע אינו בגדר תכשיט המוציאוֹ אינו חייב עליו], מפני שהוציאו דרך מלבוש".


ועל כל זאת ראוי לתמוה: ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי יש אמת בקמיעין? אלא ברור, שחכמים פסקו את ההלכה הזו כפי סכלותם של בני אדם באותם הימים החשוכים נעדרי המדע. כלומר, הואיל והקמיעות היו כל-כך נפוצים באותם הימים, התעורר צורך להתייחס לשאלה: האם מותר לצאת בהם בשבת? ואין צורך לומר שאסור מן התורה לשגות בהבלים הללו כלל ועיקר, שהרי בסוף קביעת האיסורים החמורים בעניינים המאגיה וההזיות, התורה הורתה לנו במפורש: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ", דהיינו אין לפנות לדבר וחצי דבר מענייני המאגיה כלל ועיקר!


והנה שוב לפניכם פסוקי התורה בענייני המאגיה (דב' יח): "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ".


מדוע אפוא דנו חכמים בענייני הקמיעות ופסקו בהם הלכות? ובכן, נראה ברור שמצבו המחשבתי של עמֵּנו היה כל-כך גרוע, עד שלא היה ניתן לעקור את ההזיות הללו מקרבו. ולכל הפחות חכמים ביקשו לצמצם את ענייני חילול השבת, ונאלצו ע"ה לקבוע דינים בעניין זה.


ומאין הנני יודע שגם חכמים ע"ה ידעו שכל ענייני הקמיעות הם הבל מהובל?


ובכן, ראו נא את ההלכות הבאות בעניין הצלה מדליקה בשבת (הלכות שבת כג, כז–כט):


"מותר להציל את כל כתבי הקודש שיש בחצר לחצר אחרת [...] ואף-על-פי שלא עירבו [...] והוא שיהיו כתובין אשורי, ובלשון הקודש. [...] היו כתובין בסם ובסקרא, אף-על-פי שאינו כתב של קיימה, הואיל והן כתובין אשורי ובלשון הקודש – מצילין אותן [...] הברכות והקמיעין, אף-על-פי שיש בהן אותיות-של-שם, ומעניינות הרבה של תורה – אין מצילין אותן מפני הדליקה. ספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות [...] – מצילין אותו מפני הדליקה. ומצילין תיק הספר עם הספר, ותיק תפילין עם התפילין – אף-על-פי שיש בתוכן מעות".


כלומר, לדעת חכמים הקמיעין אינם חפצים שראוי להצילם. לעומת זאת, כתבי-קודש שלא נכתבו לשם הזיה פגאנית, חובה להציל אותם מן הדליקה! ונראה לי שהברכות היו סגולות דומות לקמיעות, דהיינו כתבים שמובאים בהם פסוקי ברכות וכו', ומייחסים להם סגולה מאגית לשמירה ולהצלחה, כמו שנוהגים בימינו במזמורי תהלים מסוימים שמדפיסים על גבי תמונות, ולעתים אף מדפיסים אותם בצורה של מנורה או בצורות אחרות, ומשתמשים בהם לקמיע.


וקאפח פירש שם שה"ברכות" היו כתבי עילגים של פסוקי ברכות, כגון כתבים בשפת היידיש, וזה לשונו: "וכן אפילו בלשון הקודש, אם הם בכתב אחֵר הרי אינם נקראים כתקנם כי כל אחד כותב כאוות נפשו, כדרך שכותבין מלים עבריות באותו הכתיב האידי שאין לך סירוס גדול ממנו. וכך היה אותו איוב הכתוּב תרגום ששיקעו ר"ג בבניין בדף קטו ע"א. וכך מעשה באחד שהיה כותב ברכות נכתבו באותו הכתיב המשונה [לקמן], ופירוש זה נראה לי אמת נכון ויציב". ואיני סבור שהוא דייק בפירושו לאותן ה"ברכות" שהזכירו חכמים, אך עצם דבריו אכן אמת.


והנה לפניכם דברי חכמים בשבת (קטו ע"ב), בעניין כותבי "הברכות":


"תנו רבנן: הברכות והקמיעין, אף-על-פי שיש בהן אותיות-של-שם, ומעִניינות הרבה של תורה – אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפים במקומן הן ואזכרותיהן. מכאן אמרו: כותבי ברכות כשורפי ספר תורה. מעשה באחד שהיה כותב [ברכות] בצידון, באו והודיעו את רבי ישמעאל, והלך רבי ישמעאל לבודקו. כשהיה עולה בסולם הרגיש בו, נטל טומוס [גיליונות] של ברכות ושקען בספל של מים. ובלשון הזה אמר לו רי"ש: גדול עונש האחרון מן הראשון".


ואין ספק שאין הבדל בין הברכות לקמיעין, אלא שלא היה כוח בידי חכמים ע"ה לומר להמון שכותבי הקמיעות כשורפי ספר תורה, בשל לפיתתה של המאגיה הפגאנית בימיהם.


לעומת זאת, רש"י פירש בשבת (סא ע"ב): "הברכות – שתקנו חכמים, כגון תשעה של ראש השנה שיש בהן מלכיות וזכרונות ושופרות". ופירושו סכלות, שהרי ראינו שרבי ישמעאל הלך לבדוק את כותב הברכות בצידון שקרוב לוודאי נחשד במינות. ויתרה מזאת, וכי יעלה על הדעת שחכמים ע"ה יאמרו על אלה שכותבים את נוסח התפילה שהם עצמם תיקנו: "כותבי ברכות כשורפי ספר תורה"? ברור אפוא שפירושו של רש"י הבל גמור ואף ביזיון חמור לחכמים, מפני שרש"י בפירושו זה משווה בין הקמיעין שיסודם בקרב המכשפים הכעורים, לבין התפילות שתיקנו חכמים ע"ה שיסודן בקרב אנשי-כנסת-הגדולה! ובזה הוא גם פותח פתח להחריב את נוסח התפילה, שהרי אם אין להצילו מן הדליקה, ברור שמותר להחליפו בנוסח פרו-נוצרי...


קצרו של דבר, אפילו שיש בקמיעות הזכרות ופסוקים אסור להציל אותם בשבת מן הדליקה! והם אף הושוו בדינם ל"ברכות" שעליהם אמרו חכמים: "כותבי ברכות כשורפי ספר תורה". הלכה זו מעידה אפוא על יחסם של חכמים לקמיעות – דהיינו שמדובר בהבלים נגעלים.


וכבר ראינו את יחסו של רבנו לכל ענייני המאגיה בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא.


י. כסילותו של רש"י


הבה נעבור עתה לעיין בפירוש רש"י לגמרא. לא אעתיק את כל הסוגייה הואיל ורבנו כבר תִּמצת אותה בהִלכת שבת (יט, יד) שראינו לעיל, ולכן אין צורך לעיין בסוגיה, ובמיוחד שמדובר בהבלים פגאניים שגורמים לנטישת דרך האמת, ורק בשל חולשת הדעת דנו בהם חכמים.


נעבור אפוא לפירוש רש"י, וזה לשונו בפירושו למסכת שבת שם (דף סא):


"דמומחה גברא ומומחה קמיע – [...] שנעשית [הקמיע] לשלושה אנשים מחולי זה, בין שכתבה רופא זה, בין שכתבה רופא אחר – נעשה הקמיע מומחה [...] אבל הקמיע אינו מומחה אם יכתוב רופא אחר אחד מהן [...] או אם כתבום שלושה רופאים [...] ואין לומר מזל הרופא גורם – דאין הדבר תלוי במזל הרופא אלא בחכמתו [...] קמיעא לא אתמחי – לבא מיד רופא אחר. [...] הני – ודאי בגברא תלוי, או ברופא או במתרפא" וכו'.


שמונה פעמים רש"י חוזר על-כך שכותבי הקמיעות הם רופאים! אף שחכמים לא הגדירו את כותבי הקמיעות כרופאים. מפרשנותו זו של רש"י עולה, שהזיות הקמיעות הן רפואות אמיתיות ונדרש חכם אמיתי כדי לידע אותן! וכמו שרש"י כותב לעיל: "דאין הדבר [יכולת הריפוי של הקמיע] תלוי במזל אלא בחכמתו [של הרופא]". ודי בזה כדי לקבל כרטיס כניסה למועדון הסכלים ומחוסרי הדעת שראינו לעיל בהלכות עבודה-זרה. ושוב אנחנו רואים כמה מסוכן ללמוד גמרא ללא ידיעת המדעים ויסודות הדת, כל-שכן עם פירוש רש"י שהלומדו מתחייב בנפשו – כי מי שפונה לקמיעות בחוליו במקום להיכנע ולשוב לבוראו מאבד את עולמו.


כמו כן, בניגוד מוחלט ליחסו החיובי של רש"י למכיני הקמיעות, שאותם הוא מתאר כ"רופאים" וכ"חכמים", ראו נא במבוא לעיל את יחסו של רבנו למכשפים מכיני הקמיעות (בעיקר ראו את הציטוט מהמורה ג, לז), אשר במהלך הכנת הקמיעות לוחשים לחשים נבובים או מבצעים טקסים פולחניים מהובלים שונים – והמכשפים הללו הם עובדי עבודה-זרה בלי ספק.


זאת ועוד, לפי רש"י לא מדובר בגמרא בסתם קמיעות שיש להם כוחות מאגיים לרפא, דהיינו לא מדובר רק ברדיפת הבלים שנפוצו אצל העמים עובדי האלילים ואשר מוציאים את האדם מן העולם – אלא לפי רש"י, מדובר בקמיעות שנכתבים בהם לחשי כישופים, וזה לשונו:


"והא [...] מיירי בחולי אחד, וכתבו זה הלחש וריפא [הלחש] שלושה פעמים [...] או אם כתבום שלושה רופאים – נעשה קמיע של לחש זה מומחה מיד כל אדם; תלתא קמיעי – שלוש מיני לחש; תלתא תלתא זימני – כל לחש ריפא שלשה פעמים ואפילו אדם אחד. [...] גברא לא איתמחי – לקמיע אחר, שאינו של לחש [זה] ושל חולי זה".


שימו לב, רש"י אומר: "כל לחש ריפא שלושה פעמים", דהיינו יש ללחוש את הדברים שנכתבו בקמיע כדי להתרפא! וגם הזיה זו כלל לא נזכרה בדברי חכמים! ומה יאמרו חז"ל ורבנו על הלחשים הפגאניים של רש"י-שר"י? ראו נא את דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):


"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן [כלומר, משתמש בקמיעות למיניהם] – לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]".


מפסק חז"ל ורבנו עולות שתי מסקנות מרכזיות:


א) מי שמשתמש בקמיעות באופן כללי הוא בכלל "המנחשים והחוברים"; ב) אם בקמיע כתובים דברי-תורה, וכל-שכן כאשר לוחשים ככישוף את דברי התורה הללו הכתובים בקמיע – כל הלוחשים והמשתמשים בקמיע הזה הם גם מנחשים וחוברים וגם כופרים בתורה.


ואין ספק שרש"י היה גם כופר בתורה, והראיה מפירושו לנאמר במסכת שבת (סא ע"ב): "תא שמע: הברכות והקמיעין, אף-על-פי שיש בהן אותיות-של-שם ומעִניינות הרבה של תורה – אין מצילין אותן מפני הדליקה", ושם פירש רש"י: "מעניינות – מפרשיות הרבה שכותבין בהן את המקראות של רפואה". וכן רש"י כותב בפירושו לשבת (קטו ע"ב): "ומעניינות הרבה – מפרשיות, שהיו כותבין בקמיעין פסוקים ללחש, כגון 'כָּל הַמַּחֲלָה' [שמ' טו, כו] וכגון 'לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה' [תה' צא, ה]". נמצא, שרש"י לחש לחשי ניחוש וחבירת-חבר וכפירה בתורה.


אמנם, גם כאשר מדובר בלחישת לחשים שאינם מובנים הדבר חמור מאד, שהרי לוחשי הלחשים, דהיינו הוברי-ההברים הינם מכשפים עובדי אלילים אילמים כעורים מאד, והתורה אסרה לעשות כמעשיהם, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יב–יג):


"איזה הוא חובר? זה שמדבר בדברים שאינן לשון-עַם ואין להן עניין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילים, עד שהן אומרים שהאומר כך-וכך על הנחש או על העקרב, אינו מזיק. והאומר כך-וכך על האיש, אינו ניזוק מהן. ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח או סלע [או קמיע], וכיוצא בדברים האלו: הכול אסור. והחובר עצמו שאחז בידו כלום, או שעשה מעשה עם דיבורו, אפילו הראה באצבעו – הרי זה לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְחֹבֵר חָבֶר'. [...] וכל אותן הקולות והשמות המשונים המכוערים, 'לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם' [יר' י, ה]".


וכבר ראינו לעיל את פסוקי התורה בספר דברים בעניין ההזיות הפגאניות המתועבות הללו. כמו כן, סאת סכלותו של רש"י-רש"י בעניין זה טרם הסתיימה, וכדי להבין את דברי ההבל שהוא אומר בהמשך דבריו, עלינו לעיין תחילה בקטע קצר מן הגמרא שם, וזה לשונה:


"בעי רב פפא: תלתא קמיעי לחד גֻּברא מאי? [שלושה קמיעות שריפאו איש אחד בזה אחר זה] קמיעא ודאי לא איתמחי: גברא איתמחי או לא איתמחי? [האם כותב הקמיעות התמחה?] מי אמרינן: הא אסי ליה [האם נֹאמר: הואיל והקמיעות ריפאו את האיש, כותבם ייחשב למומחה], או דילמא: מזלא דהאי גברא הוא דקא מקבל קמיעא? [או שמא מזל האיש קיבל את הקמיע ולכן לא כותב הקמיעות הוא זה שאחראי לריפוי, ולא ייחשב הכותב כמומחה] – תיקו".


וברור לכל בר דעת שכוונת הגמרא בכל זאת היא לדון לפי סכלותם של המוני הבבליים, דהיינו מה אצל ההמון נחשב לקמיע "מומחה" – הואיל וקמיע שנחשב אצל ההמון ל"מומחה" נחשב לתכשיט ומותר לצאת בו בשבת מבחינת דיני ההוצאה מרשות לרשות. ובמלים אחרות, הקריטריונים לקביעת קמיע ל"מומחה" נקבעו לפי הזיות ההמון בקמיעות, ולכן, כדי לקבוע אימתי קמיע נחשב לתכשיט שמותר לצאת בו, חכמים נאלצו לדון בהם לפי ההזיות של ההמון: "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).


וזו דוגמה נוספת מדוע אסור באיסור חמור ללמוד גמרא, ואפילו בלי פירוש רש"י, מבלי להכשיר את השכל בלימודי המדעים, ומבלי לידע היטב את יסודות הדת המחשבתיים. וראו נא מה קרה לרש"י-שר"י אשר החליט להפנות עורף לידיעת ה', וסבר שהוא מבין גמרא, וזה לשונו שם:


"מזליה דהאי גברא – מלאכו של חולי זה דמקבל קמיעא".


כלומר, לפי רש"י יש לכל חולי מלאך, ואם ייכתב למלאך הזה קמיע מתאים הוא יקבל אותו וירפֵּא את האדם מחוליו הקשה, וזה לא רק ניחוש וחבירת-חבר, אלא פרשנות של מינות. שהרי בדבריו אלה רש"י למעשה מורה שאם ייכתב קמיע וייאמר לחש שמתאים למלאך, הוא-המלאך ירפא את החולה, ובמלים אחרות, ניתן לפנות למלאך באופן שמתאים לו כדי לרפא את החולה. קצרו של דבר, רש"י אחז בסכלותו בדברי הגמרא כפשוטם, והפכם לדברי מינות גמורים!


יא. הערה על התלמוד הבבלי


"כֹּה אָמַר יְיָ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ [...] כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא [...] כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם", "הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים? הֲלֹא אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה" (יר' י, ב–ה; יד, כב).


העולם האורתודוקסי שבימינו שׁוֹגה לחשוב כי התלמוד הבבלי הוא תורה-שבעל-פה. ואף זו טעות חמורה, הואיל והתלמוד הבבלי בכללותו אינו תורה-שבעל-פה ואף רחוק מכך, התלמוד הבבלי הוא פרוטוקול של דברי חכמים שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה לצד רעיונות שהוסתרו באגדות חז"ל. ברם, בתוך בּליל הפרוטוקול התלמודי מצויות דעות רבות שנדחו מן ההלכה, השקפות שנדחו מעולם המחשבה, ואף ענייני פולקלור פגאניים שנועדו ללמד אותנו על אפלת הגלות הנוראה ועל נחיתותם המחשבתית של הבבליים. כך שניתן לומר בשופי, שרוב התלמוד הבבלי הינו למעשה בליל של דעות והזיות והשקפות דחויות! ואם נצרף לכך את אגדות חז"ל, נבין, כי ללומד הסכל שאינו יודע מדעים, אסור באיסור חמור להתקרב ללימוד התלמוד!


כלומר, בניגוד לתורה-שבכתב, התלמוד הבבלי הוא מעשה ידי אדם, אימוץ כל מה שנאמר בתלמוד כאמת אלהית מוחלטת, ללא פיקוח בקרה וסינון, תדרדר את הפתי הנבער בוודאות מוחלטת לשגיאות מחשבתיות עצומות ולזרויות הלכתיות נוראות. הרמב"ם הבין זאת, ולכן הוא כתב את ספרו "משנה תורה", כדי לסנן בעבורנו את הסברות ההלכתיות שנדחו ושאין להן צורך בחיי המעשה. הרמב"ם גם הוציא את אגדות חז"ל מהתוכנית הכללית שקבע ללימוד התורה, הואיל והוא הבין שרק מעטים מסוגלים ללמוד דברים אלה ולהבינם כפי אמיתתם.


כמו כן, במאמר אחר אף הסברתי מדוע המינים וצאצאיהם נאחזים בדבקות פגאנית דווקא בתלמוד הבבלי, וכיצד כל דבקותם החיצונית בו נובעת אך ורק משאיפתם להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים (שהרי הם אינם מקיימים את הלכותיו!). כלומר, הם נטפלו לטקסט ארוך מסורבל ומסובך מאד בכוונה תחילה, כי הם חיפשו לעצמם דבר שיוכלו לכלות בו את כל ימיהם מבלי להגיע להישג ולתכלית רוחנית אמיתית – שהרי העיון בתלמוד ללא ידיעת המדעים וללא הבנת יסודות הדת וההלכה מוביל את הלומד לעיסוק בדברים מיותרים, לשיבוש ולעיוות דברי חכמים בתלמוד, ואף להזיות מאגיות-פגאניות. וכך, בהעדר תכלית אמיתית ובהנצחת השיבוש והבערות, הם יצרו לעצמם ערֵמות של ישיבות על-גבי ישיבות שמתעסקות בתלמוד מבלי להגיע לדברי אמת, ובהבליהם המַשְׁמִימים הם מצדיקים את הפקת הרווחים והשלמונים.


ואם תוסיפו ותתמהו ומדוע הם חיפשו לעצמם דבר שיוכלו לכלות בו את כל ימיהם מבלי להגיע להישג ולתכלית רוחנית אמיתית? ובכן, הם הבינו שרק באמצעות טמטום ההמונים והנצחת הסכלות והבערות הם יצליחו לשלוט בהם ולהחדיר להם את תבשיליהם הנתעבים: את שלל השקפות המינות שבידם, ובראשן הערצת גדולי האסלה והליכה אחריהם בעיניים עצומות.


בניגוד להשקפתם של המינים האורתודוקסים, רבנו הרחיק את עם-ישראל מלימוד התלמוד, כי הוא הבין את הנזקים העצומים שעלולים להיגרם כתוצאה מעיון בלתי מושׂכל בתלמוד – כל-שכן מעיון אירופי פרו-נוצרי אשר מעוות ומזייף ומחריב את התלמוד ואת יסודות הדת וההלכה. דרכי לימודם ופרשנותם הפרו-נוצרית של המינים האורתודוקסים לתלמוד נועדו להעסיק את ההמונים בהבלים מטמטמים ומבלבלים כל ימי חייהם, עד לחורבן דעת מוחלט! ולאחר שהחריבו את דעתם של צאן מרעיתם, השער לשליטה דיקטטורית דורסנית פתוח לרווחה, וניתן בקלות לתמרן ולעשוק ולנצל ולאמלל את ההמונים באופנים מתוחכמים.


"צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ).


וכבר הרחבתי בעניינים אלה במאמר: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?", ואצרף לפניכם את דברי רבנו שבסוף איגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלו), בשתי הפְּסקות לקמן:


"כי התכלית המכֻוונת ממה שנתחבר בתלמוד וזולתו כבר נגמרה ושלמה ['מטרת המשא ומתן והוויכוחים העיוניים שבתלמוד תמה ונשלמה לדעת רבנו, כי לא באו אלא לצורך שעה לבירור משניות או ברייתות סתומות, ואף סברות בלתי מלובנות, אך לאחר שנתלבן הכל אין צורך לעסוק בהן' (קאפח)], ומטרת הלומדים היא איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בוויכוחים [=יכולת הוויכוח] ולא יותר. וזה לא היה המטרה העיקרית, אלא המשא ומתן והוויכוחים נעשו במקרה, כאשר נאמר דבר שקול, ופירשוֹ אחד פירוש מסוים ופירשוֹ השני הפכוֹ, הוזקק כל אחד מהם לברר את אופן לימודו ולהכריע את ביאורו.


ואין המטרה העיקרית אלא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להימנע [...] ולפיכך נחלצנו למען המטרה העיקרית הזו כדי להקל על זכירתו, ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרי הוויכוחים, והִנחנו כל שזולת זה [כלומר הנחנו את כל הוויכוחים התלמודיים העקרים] למי שהעדיף להכשיר את עצמו לכך [=לפלפולי סרק], כל-שכן שאינם חושבים את זאת הכשרה, אלא חושבים שהיא התכלית והמטרה העיקרית אשר בה נעשים רבנים ושאותה יש לדרוש".


ברם, ניפוח יכולת הוויכוח והתעתועים יחד עם קניית השקפות רעות ורעועות הוביל ליצירת חברה יהודית תכמנית ומאכערית, שיודעת לתחבֵּל תחבולות כדי להשיג מטרות לא ראויות לפי האמת, תוך הפצת כזבים שמדובר במטרות נעלות, כגון: תקצוב עולם הישיבות, אשר לדעת חז"ל ורבנו מדובר בחילול-שם-שמים חמור ביותר, ואילו לדעת המינים וצאצאיהם מדובר במצוה מן המעלה הראשונה! כלומר, הם מתחבלים תחבולות שונות ומשונות כדי למשוך תקציבים ותרומות אפילו בדרכים שהתורה אוסרת מפורשות, ומתדרדרים אפילו לגניבה ולגזל, כי המטרה הדמיונית של חיזוק "עולם התורה" הדמיוני שלהם מקדשת את כל האמצעים.


זאת ועוד, מכיוון שהתלמוד הינו טקסט ארוך ומסורבל וקשה מאד להבנה, יש צורך בראשי ישיבות, וב"מלמדים" רבים אשר מושכים משכורות ותרומות ומעטפות וקצבאות מדי חודש בחודשו, כדי שהם יסבירו לפי דמיונם לתלמידים את כוונת התלמוד ופרשניו המהובלים למיניהם. ואלה, הפרשנים המהובלים הללו, הוסיפו עלינו רבבות פרשנויות מיותרות – כך שגם אם יגיע התלמיד לחיות אלף שנים, עדיין הוא יוכל לשקוע ולתעות בהזיות התלמוד ללא תכלית, ויוסיף להיות בורג במכונת המינות המשומנת והמתוחכמת של הפקת הרווחים וטובות ההנאה שהם יצרו לעצמם, כדי להשיג להם ולמקורביהם כבוד, יוקרה, מעמד וכוח כלכלי ופוליטי.


סוף דבר


"אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְיָ וַעֲבַדְתֶּם אֶת יְיָ בְּכָל לְבַבְכֶם, וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (ש"א יב, כא).


קצרו של דבר, מי שאינו יודע מדעים ואינו מבין את דרכם ומטרתם של חז"ל אסור לו באיסור חמור וגמור ללמוד תלמוד בכלל, ותלמוד עם פירוש רש"י בפרט! לימוד התלמוד יזיק לו וישבש אותו, כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן תגרום לו לאמץ אל חיקו הזיות על-גבי הזיות, אשר נוגעות נגיעה ישירה ורחבה בהגשמה ובעבודה-זרה, וכן שאר זיופים ופרשנים ומרעין בישין אשר ימלאו את מוחו בהבלים ובהזיות. סופו של הלומד אפוא להשתבש ולהתטמטם, ושכלו יזוהם קשות במשאות שווא ובתעתועים מכל הסוגים והמינים אשר יוציאו אותו מן העולם.


ולפיכך רבנו מורה כבר בהקדמתו ל"משנה תורה" להתרחק מלימוד התלמוד: "לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה-תורה, לפי שאדם קורא בתורה-שבכתב תחילה, ואחר-כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה-שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם". וכדי שלא נתבלבל רבנו מדגיש פעמיים בהלכה הזו שציטטתי את היסוד החשוב הזה: "לפי שאדם קורא בתורה-שבכתב תחילה ואחר-כך קורא בזה [...] ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".


נמצא, שרבנו מרחיק מאד מלימוד התלמוד, ומטרתו בזה אינה רק כדי "לחסוך לנו זמן", ולא רק כדי שלא נשתבש בפסיקת הלכה, אלא בעיקר כדי שלא נשתבש בענייני מחשבה, שלא נאמץ אל חיקנו הזיות מאגיות אשר מוציאות אותנו מן הדת, ומרחיקות אותנו בתכלית הריחוק מאל אמת, עד שראוי לומר על התועים בהן: "טוב להם שלא נבראו משנבראו". ואפילו קאפח אמר שרק אחד מ-5000 מיושבי הישיבות יודע ללמוד גמרא, ויש לתמוה: וכי "עילויי" פוניבז' הטמאה אינם יודעים גְמָיְרֵא? וכי הם מתנענעים כחרדונים ומסובבים את גודלם לחינם? וכי הם קופצים אנה ואנה לחינם? וכי הם מלהגים ופולטים ומגבּבים אלפי מלים לחינם?


התשובה היא: כן! לא רק שהם אינם יודעים ללמוד תלמוד, הם תועים באפלת הסכלות והטמטום, מגששים כעיוורים נכשלים ונחבלים, כי מי שלומד את פירוש רש"י-שר"י במשך שנים, לא יעלה על הדעת שהוא יהיה חכם ונבון, ולא יעלה על הדעת שלא תחדורנה לליבו ההזיות המאגיות הפרו-נוצריות והפרו-אליליות שמכלות את הרוח והמחשבה. הוא אולי יהיה מפולפל למראית עין, הוא יידע אולי לתכסס תכסיסים, לעטות ארשת של חשיבות והתבוננות מעמיקה, להתבונן בגאווה מסותרת על זולתו הנחוּת לפי דמיונו, להתלהב ולהרשים כאשר הוא מחדש חידושים ריקים, אך למעשה הוא אמן רק בדבר אחד: באומנות הוויכוח וההתעיה, שחקן במשחק תפקידים חיצוני, זר ואלילי, שמקורו בקרב כומרי הנוצרים המושחתים.


"כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יר' ד, כב). "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים. הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).


"הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא).


תמונת שער הרשומה מאת: By Wolfgang Sauber - Own work; רישיון: CC BY-SA 3.0.

יחסו של הרמב''ם לקמיעות ולמאגיה
.pdf
הורידו את PDF • 362KB

1,721 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page