רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סב)
דוגמה תכב
בשמות (יב, ט) נאמר כך: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ", ושם פירש רש"י: "רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו – צולהו כולו כאחד עם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו, בני מעיו נותן לתוכו אחר הדחתן". ודברי רש"י הם נגד הכלל התלמודי: "הלכה כר' עקיבא מחברו", וחכמי-יועצי-אשכנז לא ידעו ולא יבינו, ושמתי לב שבמקרים רבים הם פוסקים משום מה כנגד כללי הפסיקה או כדעת יחיד, כאילו הם מתעקשים לשבש את ההלכה בכוח, רק כדי ליצור לעצמם "מסורת פסיקה אשכנזית" שיוכלו לנפנף בה ולטעון שהיא העליונה...
והנה לפניכם המשנה בפסחים (ז, א): "כיצד צולין את הפסח? שפוד של רימון תוחבו מתוך פיו ועד לבית נקובתו, ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו, דברי ר' יוסי הגלילי; ר' עקיבא אומר: כמין בישול הוא זה, אלא תולן חוצה לו". וכך פירש רבנו: "נבחר עץ של רימון מפני שאין מים יוצאים ממנו כשמתחמם, כדי שלא יהא בשל מבושל במים, והלכה כר' עקיבה". וכן פוסק רבנו (קרבן פסח ח, ט): "כיצד צולין אותו? תוחבו מתוך פיו עד בית נקבותו בשפוד של עץ, ותולה אותו לתוך התנור, והאש למטה. ותולה כרעיו ובני מעיו בתנור, חוצה לו; ולא ייתנם בתוכו, שזה כמין בישול הוא. ושפוד של רימון היו בוררין לצלייתו, כדי שלא יזרוק את מימיו ויבשלו".
דוגמה תכג
בהמשך פירושו של רש"י לפסוק לעיל, הוא אומר כך: "ולשון 'עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ' כלשון 'עַל צִבְאֹתָם' [שמ' ו, כו], כמו בצבאותם, כמות שהן, אף זה כמות שהוא, כל בשרו מושלם". ופירושו עילגות וסכלות, שהרי משמעותה הפשוטה של המילה "עַל" בשמות (יב, ט) היא לא "בְּ" אלא "עִם": ראשו עם כרעיו ועם קרבו, דהיינו יש לצלות את הכל יחד, וכפי שרש"י כותב בתחילת הפירוש: "עם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו", אך משום מה הוא התהפך מיד בהמשך פירושו, ואומר שהמילה "עַל" משמשת כאות "בְּ" בראש מילה. ברם, האות "בְּ" בראש מילה משמעהּ: באמצעות או בתוך, כך שלפי רש"י בשמות (יב, ט) נצטווינו כך: צלו את ראשו בכרעיו ובקרבו, דהיינו צלו את הראש באמצעות או בתוך כרעיו וקרבו, וזהו כאמור פירוש עילג.
והנה לכם דוגמה למילה "עַל" אשר משמשת במשמעות של "עִם" (שמ' לה, כב): "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַייָ". אגב, שם פירש רש"י-שר"י: "עַל הַנָּשִׁים – עם הנשים וסמוכין אליהם". ושימו לב לפירוש רש"י האחרון: הגברים שרש"י מתאר היו סמוכין אל הנשים, דהיינו הנשים מובילות והגברים מוּבָלים וסמוכים להן, ורק עמי-ארצות מחוסרי-דעת כותבים פירוש כזה, דהיינו שהגברים מוּבָלים וסמוכים ונסמכים לנשים – וזה הוא טבעם ואורחם של צאצאי המינים, שהרי נשותיהן הפולניות ידועות בשתלטנותן, אשר נובעת מתבונתן הטבעית של הנשים ביחס לסכלות בעליהן. וגדלתי עם האשכנזים שנים רבות, וראיתי עין בעין את האשכנזיות הללו.
דוגמה תכד
בשמות (יב, י) נאמר כך: "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ", ושם פירש רש"י הצרפתי: "וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר – מה תלמוד לומר 'עַד בֹּקֶר' פעם שניה? ליתן בוקר על בוקר, שהבוקר משמעו משעת הנץ החמה, ובא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעלות השחר, זהו לפי משמעו. ועוד מדרש אחר: למד שאינו נשרף ביום טוב אלא ממחרת. וכך תדרשנו: והנותר ממנו בבוקר ראשון עד בוקר שני תעמוד ותשרפנו".
נשים לב, לאחר שרש"י מביא פרשנות הלכתית מובהקת הוא אומר: "ועוד מדרש אחר", ושוב לאחריו הוא מביא פרשנות הלכתית מובהקת. כלומר, לפי רש"י המדרשים הינם פרשנויות פשטניות ואף הלכתיות! ופירושו כאן מלמד על תהום סכלותו בהבנת תפקיד המדרש, וכן על הסכנה הרבה שיש בפירושו, כי מי שמדמה שהמדרשים והאגדות הינם כפשוטם – יהפוך את הקודש לחול ואת הטהור לטמא, ישקע בהזיות מאגיות כעורות, וייצא מהר מאד למינות.
וכבר הוסבר לעיל בהרחבה רבה כיצד תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן מדרדרת במהירות להגשמה, ראו נא מאמר זה: חלק א (פרק ד), חלק ז (מבוא), חלק יז (מבוא), ובעיקר בחלק כ (מבוא). ויש מקומות רבים מאד שבהם רש"י הסכל מתייחס למדרשֵׁי ולאגדות חז"ל כפשוטם, ראו נא למשל דוגמה שפב. וכן ראו נא: "תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן – חורבן הדת".
דוגמה תכה
בשמות (יב, יא) נאמר כך: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַייָ", ושימו נא לב לפירושו המגושם והגס של רש"י שם:
"פֶּסַח הוּא לַייָ – הקרבן קרוי פסח, על-שם הדילוג והפסיחה שהקב"ה היה מדלג [על] בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו דרך דילוג וקפיצה זכר לשמו שקרוי פסח, וגם בלעז 'פשקא', לשון פסיעה".
הקב"ה היה מדלג וקופץ? מה פשר המינות הכעורה והַשּׁוֹטוּת התהומית הזאת?! ובסוף דברי המינות הוא מעז להטיף ולזרז לעבודת ה', כאילו הוא היה משׂכיל וירא שמים... ובל נשכח, וכפי שהוּסבר בחלק א של מאמר זה, הסביבה שרש"י-שר"י חי בה הייתה סביבה מגשימה, ורבים מרבותיו-חבריו היו מינים כמותו והאמינו בסכלותם שיש לבורא גוף, ולכן נראה ברור שגם רש"י חשב כן, ודי בתיאורים ובביטויים שראינו בפירושיו כדי להפליל אותו ולהוכיח את מינותו ורשעותו, שהרי אם הוא לא ביקש להחדיר את ההגשמה, היה עליו לציין במפורש, כי ההנחה הפשוטה היא שהוא היה כמו שאר רבותיו-חבריו. הוי אומר: אם אתה נמצא בסדום, ומדבריך עולה שהנך סדומי – הנך סדומי כל עוד לא הפרכת זאת באופן ברור וחד משמעי.
כל-שכן כאשר הננו מוצאים בשרבוטיו פרשנויות מגשימות מפורשות, וכמו שראינו לעיל, ופרשנות שכזו, שצומחת בסביבת מינות נוצרית מעידה על ריקבון מינות שורשי עמוק מאד.
ודרך אגב, מה פשר דברי רש"י העילג: "זכר לשמו שקרוי פסח", וכי ה' יתברך קרוי פסח?
דוגמה תכו
בשמות (יב, יב) נאמר כך: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְיָ", ושם פירש רש"י: "וְעָבַרְתִּי – כמלך העובר ממקום למקום, ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין". כלומר, לפי רש"י הקב"ה עבר במצרים באותו הלילה, כמו מלך שעובר בסוסו ממקום למקום, והוא אף שב ומדגיש: "בהעברה אחת" דהיינו שהקב"ה עבר במהירות האור, והיכה את כל בכורי מצרים ברגע אחד... כלומר, תוספת ההסבר של רש"י כיצד הקב"ה עבר: "בהעברה אחת", מורָה על-כך שמעברו של הקב"ה הינו מעבר פשטני וגשמי, ממש כמו שמלך בשר ודם עובר בממלכתו. אלא, שלפי רש"י הקב"ה הינו בשר ודם מיוחד מאד, כי הוא מסוגל לעבור במהירות האור בכל ארץ מצרים...
וכיצד תרגם שם אונקלוס ופירש שם רס"ג? ובכן, אונקלוס ע"ה תרגם שם: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם" – "וְאֶתְגְּלֵי בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם", ורס"ג פירש שם: "וְעָבַרְתִּי – ונגליתי", כמו אונקלוס.
הפועל "אֶתְגְּלִי" מבטא הרחקה מן ההגשמה שהרי הוא כולל בתוכו כל סוג של התגלות, כגון התגלות האותות והמופתים במעמד הר סיני, אשר סימלו את השגחת ה' ורצונו באותו המעמד. כללו של דבר, הביטוי התגלות ה' כולל בתוכו כל סוג של התגלות, והעיקר הוא שהאדם אשר מגיעה אליו ההתגלות יודע שהיא שופעת מאת ה' יתעלה, ולכן היא נקראת התגלות ה'.
והנה לפניכם ארבע דוגמות מכתבי-הקודש אשר מהן עולה שהפועל "נגלה" הוא שם משותף ביסודו, שהרי הוא משמש גם באופנים מופשטים, כגון התגלות של עונש, השגחה ונבואה:
1) "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו" (בר' לה, ז); 2) "כֹּה אָמַר יְיָ: הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ" (ש"א ב, כז); 3) "וַיֹּסֶף יְיָ לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כִּי נִגְלָה יְיָ אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ" (ש"א ג, כא); 4) "וּזְרוֹעַ יְיָ עַל מִי נִגְלָתָה" (יש' נג, א). ולעיון נרחב בעניין זה, ראו נא במאמר: "הרמב"ן – המִּין שלא יבין", שם בקושייתו הארבע-עשרה.
דוגמה תכז
בשמות (יב, יג) נאמר כך: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", ושם פירש רש"י: "וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם – הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקדוש-ברוך-הוא: נותן אני את עיניי לראות שאתם עסוקים במצוותי ופוסח אני עליכם; וּפָסַחְתִּי – [...] ואני אומר כל פסיחה לשון דילוג וקפיצה; וּפָסַחְתִּי – מדלג היה [לפי רש"י הקב"ה היה מדלג! וכאמור בדוגמה תכה] מבתי ישראל לבתי המצרים, שהיו שרויים זה-בתוך-זה, וכן: 'פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים' [מ"א יח, כא], וכן כל הפיסחים הולכים כקופצים, וכן: 'פָּסֹחַ וְהִמְלִיט' [יש' לא, ה], מדלגוֹ וממַלטוֹ מבין המומתים".
ויש בפירושו הזה של רש"י שתי הגשמות בוטות: תחילה רש"י מייחס להקב"ה את איברי הראִייה, דהיינו את העיניים: "נותן אני את עיניי לראות", אף שהעיניים כלל לא נזכרו בפסוק! ולהחדרת העיניים ולייחוסן להקב"ה יש משמעות אחת ויחידה: הפועל "ראה" שנזכר בפסוק, משמעו לפי רש"י הוא שיש להקב"ה עיניים שעִמן הוא רואה ובאמצעותן הכל גלוי לפניו.
וההגשמה השנייה אפילו יותר בוטה וגסה מן הראשונה: "וּפָסַחְתִּי – מדלג היה [=הקב"ה היה מדלג! וכאמור בדוגמה תכה] מבתי ישראל לבתי המצרים", וכבר ראינו, ובעניין זה בדיוק, את פירושו של רש"י בדוגמה תכה לעיל, שם הוא פירש כך: "הקרבן קרוי פסח, על-שם הדילוג והפסיחה שהקב"ה היה מדלג [על] בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט". כלומר, רש"י חוזר שוב על דברי הגשמה מכוערים ומגושמים וגסים מאד.
ולעומתו, אונקלוס תרגם שם כך: "וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם" – "וַאֲחוּס עֲלֵיכוֹן"; ורס"ג הרחיק אף יותר מן ההגשמה, וכך הוא כותב בפירושו לישעיה (לא, ה): "פָּסֹחַ וְהִמְלִיט – חמלה וישועה".
נשים גם לב, כי בהבאת הפסוק מישעיה (לא, ה) בפירושו, רש"י מגשים פעם נוספת את ה' יתעלה ויתרומם שמו, והנה הפסוק לפניכם: "כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן יְיָ צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט", נמצא, שהפסוק מתאר את ישועתו של הקב"ה ואת הגנתו על ירושלים, ועל זאת רש"י אומר בפירושו לשמות (יב, יג) לעיל: "ואני אומר כל פסיחה לשון דילוג וקפיצה", כאילו הקב"ה מושיע ומציל את ירושלים באמצעות דילוגים וקפיצות... ורש"י מוסיף ומפרש בזה בסוף פירושו לשמות (יב, יג) לעיל: "פָּסֹחַ וְהִמְלִיט – מדַלְּגוֹ וממַלטוֹ מבין המומתים".
כמו כן, גם בפירושו לישעיה שם (לא, ה) רש"י חוזר על סכלותו: "פָּסֹחַ – דילוג, ויש עוד לפותרו לשון חייס", והוא כבר גילה לנו לעיל את שיטתו: "ואני אומר כל פסיחה לשון דילוג וקפיצה". והנני מזכיר שהסביבה שרש"י חי בה הייתה סביבת מינות, ורבים מרבותיו-חבריו היו מינים כמותו והאמינו בסכלותם שיש לבורא גוף. כלומר, אם פרשן נמצא במקום של מינות ותועבה, ומדבריו עולה שהוא מין – הרי שהוא מין, ולא יועילו כל תירוצי ההבל והדוחק של מעריציו.
ואיך רש"י העז לומר על הקב"ה את המשפט הבא: "מדלג היה [הקב"ה] [...] וכן כל הפיסחים הולכים כקופצים" וכו', איך יעלה על הדעת לרמוז על ה' יתעלה שמו שהוא מדלג כפיסח?!
דוגמה תכח
בשמות (יב, כב) נאמר כך: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר".
ושם פירש רש"י: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ וגו' – מגיד שמאחר שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא, שנאמר: '[תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ] תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר' [תה' קד, כ]". ולעיל בסמוך, בדוגמות תכה ו-תכז, רש"י החליט שהקב"ה הוא זה אשר קפץ ודילג בין בתי המצרים לבתי הישראלים, ואילו עתה הוא מחליט שמדובר באיזה שד מחבל, שהרי הוא אומר: "ולילה רשות למחבלים הוא", כלומר הלילה ניתן לשדים לחבל ולהזיק... והראיה שהוא מביא לפירושו הזויה! שהרי הפסוק בתהלים נאמר על חיות היער ואין בו שום רמז לכך שמדובר בשדים הדמיוניים אשר הממו והשחיתו את שכלו של רש"י.
כמו כן, בעניין המדרש שהמשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע, ברור לדעתי שכוונתו כך היא: כאשר נגזרת גזרה קשה על עם-ישראל, כגון בשואה הנוראה, שהרצח הטבח והייסורים פוגעים במיליונים, נדמה למתבונן ההמוני והשטחי שאין הבחנה בין צדיק לבין רשע...
כלומר, המדרש נאמר לפי ראות עיניהם של בני האדם ההמונים שמתקשים להבין מושׂכל, וכל מטרתו היא לבטא את עוצמת העונש אשר יחול על עם-ישראל בעוון הליכתם אחרי אלהים אחרים, ובמלים פשוטות: מדובר בו בעונש כל-כך מחריד ומזעזע ובהיקפים כל-כך רחבים, עד שידמה לבני האדם שאין הבחנה בין צדיק לרשע, וזאת מעוצמת המכה והיקף תחולתה.
ומן הפסוקים שאנחנו עוסקים בהם יש ראיה שאין להבין את המדרש כפשוטו, שהרי הקב"ה היכה את בכורי מצרַיִם ולא היכה את בכורי ישראל, ובמלים אחרות, הייתה רשות למשחית להשחית, ואף-על-פי-כן עם-ישראל לא ניזוק, והמכה וההשחתה הזו לא פגעה בהם כלל.
וברשותכם, אצרף לפניכם כמה קטעים מתוך המאמר: "כיוון שניתנה רשות למשחית":
במסכת בבא קמא (ס ע"א) נאמר כך, בשתי הפְּסקות הבאות:
"אמר רבי שמואל בר נחמני: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר: 'כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים' [שמ' כב, ה], אימתי אש יוצאה? בזמן שקוצים מצויין לה; ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר: 'וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ' [שמ' שם], 'ואכל גדיש' לא נאמר, אלא 'וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ' [שמ' שם], שנאכל גדיש כבר.
תאני רב יוסף: מאי דכתיב: 'וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר'? [שמ' יב, כב] כיוון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחילה, שנאמר: 'וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע' [יח' כא, ח]. בכי רב יוסף, כולי האיֵ נמי לאין דומין! אמר ליה אביי: טיבותא היא לגבייהו, דכתיב: 'כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק' [יש' נז, א]".
תחילה אבקש להסב את תשומת ליבכם לסתירה מיניה וביה בפשט המדרש, נאמר בו: "שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחילה" – ואיך ייתכן ש"המשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים" ויחד-עם-זאת "מתחיל מן הצדיקים תחילה"? אלא, ברור שהביטוי: "שניתן רשות למשחית" וכו' מתאר את שעת הפורענות, שעה שבה הקב"ה נגלה בגאונו על הרשעים ורבים הם המתים. וכֹה רבים הם המתים, עד שנדמה למתבונן החיצוני שהקב"ה מכה וממית את הצדיקים יחד עם הרשעים – אך הדבר רק נדמה למתבונן החיצוני הזה, כי ה' יראה ללבב, והוא היודע וָעֵד מי הוא צדיק ומי הוא רשע. כלומר, ייתכן מאד שיש רמז במדרש הזה למינים ולצאצאיהם למיניהם, אשר מתראים בעיני המונֵי הפתאים כצדיקים וחסידים, בעוד שהם תועים ומתעתעים ומתעים את עמֵּנו אחרי ההבל.
ומי הוא המשחית? ובכן, אין שום צורך להפליג להזיות ולסבור שמדובר בישות פגאנית דמיונית, אלא, ניתן לפרש בשופי שמדובר בפרעה או בנבוכדנצר או בהיטלר, ובכל צוררי האנושות וצוררי היהודים שבכל הדורות – ולהם "ניתנה רשות", כלומר הקב"ה נתן בידיהם את הכוח להוציא לאור משפט, ולהכות את עם-ישראל ואת האנושות כולה על פשעיהם ומעלליהם.
ושלוש פעמים בדברי הנביא ירמיה, נבוכדראצר נזכר כעבד ה' יתעלה! "נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי", "נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי", "נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי" (יר' כה, ט; כז, ו; מג, י). והנה לפניכם הדברים בירמיה כז, ומהם עולה באופן ברור ש"ניתנה רשות" לנבוכדנצר:
"אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי, וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ, וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל הַגּוֹיִם וְאֶת בְּנוֹ וְאֶת בֶּן בְּנוֹ [...] וְעָבְדוּ בוֹ גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדֹלִים, וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֵת אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל, בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם יְיָ עַד תֻּמִּי אֹתָם בְּיָדוֹ. וְאַתֶּם אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם וְאֶל עֹנְנֵיכֶם וְאֶל כַּשָּׁפֵיכֶם אֲשֶׁר הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל, כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם לְמַעַן הַרְחִיק אֶתְכֶם מֵעַל אַדְמַתְכֶם וְהִדַּחְתִּי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם, וְהַגּוֹי אֲשֶׁר יָבִיא אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדוֹ וְהִנַּחְתִּיו עַל אַדְמָתוֹ נְאֻם יְיָ וַעֲבָדָהּ וְיָשַׁב בָּהּ. וְאֶל צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה דִּבַּרְתִּי כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: הָבִיאוּ אֶת צַוְּארֵיכֶם בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעִבְדוּ אֹתוֹ וְעַמּוֹ וִחְיוּ, לָמָּה תָמוּתוּ אַתָּה וְעַמֶּךָ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ אֶל הַגּוֹי אֲשֶׁר לֹא יַעֲבֹד אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל, וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הָאֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם, כִּי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם יְיָ, וְהֵם נִבְּאִים בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר לְמַעַן הַדִּיחִי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם, אַתֶּם וְהַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם [...] אַל תִּשְׁמְעוּ אֲלֵיהֶם, עִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וִחְיוּ לָמָּה תִהְיֶה הָעִיר הַזֹּאת חָרְבָּה".
והנה לפניכם גם דברי ירמיה שבפרק ה, ובהם נזכרו משחיתים במשלים ודימויים, כגון אריה וזאב ונמר. כמו כן, מדבריו עולה שכל המשחיתים למיניהם ולדורותיהם הינם שבט אפו של ה'-אלהים-אמת, שמטרתו לייסר את עם-ישראל ולעוררנו לדרך האמת, לטוב לנו כל הימים:
"שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ, אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ. וְאִם חַי יְיָ יֹאמֵרוּ לָכֵן לַשֶּׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ. יְיָ עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה, הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב. וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם, נוֹאֲלוּ, כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם. אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם, אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת. עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתֵיהֶם".
ואצרף גם את דברי ישעיה (י, ה–יא), ומהם עולה שגם אשור הינו כלי משחית בידיו של הקב"ה, כדי להוציא לאור משפט על הגויים הערֵלים ועל עם-ישראל החוטא, שבגד בייעודו ובאלהיו: "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי, בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז ולשימו וּלְשׂוּמוֹ מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת, וְהוּא לֹא כֵן יְדַמֶּה וּלְבָבוֹ לֹא כֵן יַחְשֹׁב כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ וּלְהַכְרִית גּוֹיִם לֹא מְעָט, כִּי יֹאמַר הֲלֹא שָׂרַי יַחְדָּו מְלָכִים, הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת אִם לֹא כְדַמֶּשֶׂק שֹׁמְרוֹן, כַּאֲשֶׁר מָצְאָה יָדִי לְמַמְלְכֹת הָאֱלִיל וּפְסִילֵיהֶם מִירוּשָׁלִַם וּמִשֹּׁמְרוֹן, הֲלֹא כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם וְלַעֲצַבֶּיהָ".
עד כאן מן המאמר, ושם הוספתי והסברתי את המדרשים שנזכרו לאור תרגומו של יונתן.
דוגמה תכט
בשמות (יב, כג) נאמר: "וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח", ושם פירש העילג: "ופסח – וחמל, ויש לומר ודילג", ושוב הצרפתי הבזוי הלזה חוזר להדגיש שה' יתעלה שמו מדלג וקופץ כפיסח...
דוגמה תל
עוד נאמר בשמות (יב, כג): "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף", והוסיף הטיפש: "ולא יתן המשחית – לא יתן לו יכולת לבוא, כמו: 'וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי' [בר' לא, ז]". ומפירושו זה עולה שוב שהמשחית לפי דמיונו הינו שד נורא ואכזר אשר מבקש להרע לכל מה שעומד לפניו, והקב"ה הוא זה שלא נתן לו להשחית את עם-ישראל. הוי אומר: כמו שה' לא נתן ללבן הארמי להרע ליעקב אבינו, כך לפי דמיונו הקב"ה לא נתן לשד המבעית להרע לישראל... ועל סכלותו הפגאנית הזו של רש"י ראו נא: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים".
דוגמה תלא
בשמות (יב, כט) נאמר כך: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַייָ הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה", ושם פירש רש"י: "וַייָ – כל מקום שנאמר: 'וַייָ' הוא [=הקב"ה] ובית דינו, שהוי"ו לשון תוספת הוא כמו פלוני ופלוני". והתוספת שרש"י מוסיף בסוף דבריו: "כמו פלוני ופלוני" מסגירה את כוונתו הפשטנית-האלילית: שבכל מקום שנאמר בתורה: "וַייָ", מדובר על הקב"ה "ובית דינו" כפשוטו – כמו פלוני ופלוני... כמו כן, אף שפירוש זה יסודו בבראשית רבה (נא, ב), חמור מאד לתעתע ולהחדירו לתוך פירוש פשטני מוצהר, כי מִמָּשָׁל ורעיון לנבונים הוא הופך לעבודה-זרה ולשיתוף מובהק, שהרי איך יעלה על הדעת שיש עם הקב"ה עוד דיינים?! ושהוא זקוק להרכב דיינים כדי לשקול להחליט ולבצע? אלא, כאמור מדובר במשל ורעיון, והנה אך מעט בעניינוֹ, מתוך המורה (ב, ו):
"ובכמה מקומות [בספרות חז"ל] אמרוּ כך בסתם: 'אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה' [...] ונאמר עוד בבראשית רבה [נא, ג]: 'כל מקום שנאמר וַייָ [הכוונה] הוא ובית דינו'. ואין הכוונה בכל הלשונות הללו מה שמדמים הסכלים שיש שם דיבור – יתעלה [מלייחס לו דיבור] – או מחשבה, או רעיון, או עצה והיעזרות ברעיון הזולת, והיאך ייעזר הבורא במה שברא? אלא כל זה ביאור – כי אפילו פרטי המציאות, אפילו בריאת איברי בעלי החיים כפי שהן, כל זה באמצעות מלאכים, כי כל הכוחות [הטבעיים שבעולם נקראים] 'מלאכים'.
וכמה חמור סימאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל, כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האשה ומצייר [=ויוצר] שם את העובר, היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על-אף שהוא סבור [=אותו 'חכם' מן הכסילים הנבערים הנחשבים ל'חכמי ישראל'] כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר [=גנטי] הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין את עניין העוצמה והיכולת [המדעית] האמיתית הזו, והיא המצאת הכוחות הפועלים בדבר אשר אינו נישָּׂג בחוש. וכבר אמרו חכמים ז"ל בפירוש למי שהוא חכם, שכל כוח מן הכוחות הגופניים 'מלאך', כל-שכן כוחות המתפשטים בעולם, שכל כוח יש לו פעולה מסוימת אחת מיוחדת ולא יהיה לו שתי פעולות – בבראשית רבה [נ, ב]: תני, אין מלאך עושה שתי שליחויות ואין שני מלאכים עושין שליחות אחת, וזה הוא מצב כל הכוחות [הטבעיים]".
ואין זה המקום היחיד שבו רש"י שוגה בהזיות המינות הללו, ראו נא בדוגמות: יד, נג, עד, מבוא לחלק יב, קז, קיג, ובחלק מהן הרחבתי בביאור סכלותו של רש"י הצרפתי בעניין זה, ודי בזה.
ואחתום: "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ" (מש' כא, ל), ופירש שם רס"ג: "אין ה' זקוק לְהִתְחַכֵּם [=לרכוש חכמה] או להתבונן [=להבין ולהשׂכיל] או להתייעץ [=עם המלאכים או כל ישות אחרת] – כי הוא מקור החכמה. [...] ועוד, שלא תועיל אצלו תחבולת החכמים והנבונים והיועצים [=שלא ניתן לשכנעו ולהשפיע עליו באמצעות תחבולות ותכסיסים שונים]".
דוגמה תלב
בשמות (יב, מב) נאמר כך: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַייָ לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַייָ שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם", ושם פירש רש"י: "שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם – משומר ובא מן המזיקין, כענין שנאמר: 'ולא יתן המשחית' וגו' [יב, כג]". וכבר ראינו בסמוך בדוגמות תכח ו-תל, שלפי דמיונו של רש"י המשחית שנזכר בפסוק הוא שד אכזרי ומבעית... והצרפתי העילג הזה מדלג כפיסח בין הפרשנות שה' הוא זה שדילג לפי דמיונו, לבין הפרשנות ההזויה אף היא, לפיה המדלג הוא איזה שד מפלצתי אשר חיסל את בכורי המצרִים. וכאמור, מדובר בסכלות פגאנית נחותה מאד, ובעניינה ראו נא: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים".
דוגמה תלג
בשמות (יג, ח) נאמר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", ושם פירש רש"י: "וכאן 'והגדת לבנך', בבן שאינו יודע לשאול, והכתוב מלמדך שתפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב". כלומר, רש"י הבין שדברי אגדה מושכין את הלב, וכל-שכן את ליבות ההמונים שאינם מבינים מושׂכל וכל שנותר להם הוא להשתעשע בהזיות... ולכן, כדי להחדיר לעם-ישראל את שרבוטיו הוא בחר להשתית את פירושיו על דברי אגדה. הוי אומר, באמצעות פיתוי הלבבות בדברי אגדה, רש"י ביקש להשיג שתיים: גם להתפרסם בעצמו וגם להפיץ ולהחדיר את הזיות רבותיו המינים, וזאת באמצעות פיתוי ההמונים בדברי אגדה.
***
ואחתום חלק זה בעניין חששם של חז"ל: "שמא מינות נזרקה בו", וכֹה דבריהם ודברי רבנו בהל' תפילה (י, ג): "שליח ציבור שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל, ושהה שעה [=זמן שיש בו כבר טורח ציבור, והוא זמן קצר מאד יחסית] – יעמוד אחר תחתיו. ואם טעה בברכת המינים – אין ממתינין לו, אלא מיד יעמוד אחר תחתיו שמא מינות נזרקה בו". ואם מי שרק טעה בברכת המינים כבר נחשד על המינות ומיד מורידין אותו מדוכן שליח הציבור, מה נֹאמר על שלל פירושיו המגשימים של שר"י? פירושים אשר מנוגדים בתכלית למסורת התורה-שבעל-פה שמסרו לנו חז"ל בידי אונקלוס? ובכן, בעניינים חמורים כאלה אין רק חשד שמא רש"י הצרפתי הוא בגדר מין, אלא ברור כשמש שהוא היה מין גמור ומוחלט שדינו מורידין ולא מעלין, וכל ספריו לשריפה קל וחומר מדין ספר תורה שכתבוֹ מין ששורפים אותו על כל האזכרות שבו.
"אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ", "וְ[תלמידיו] יִגְוְעוּ בִּבְלִי דָעַת" (מש' כא, איוב לו).
תגובות