רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק יז)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

טרם שנחל במבוא לחלק זה, ראוי לומר כמה מלים על תופעה שנפוצה מאד במהלך חודש אלול ואשר ידועה בכינוי "המלך בשדה". לפני כמה ימים ניגשה אלי בתי בהתרגשות כאשר היא מחזיקה בידה ציור שציירה בגן חובה, בראש הציור הייתה כתובת גדולה: "המלך בשדה" ובציור עצמו היו מצוירים עצים ושיחים ושאר מאפייני תמונת טבע. ברם, במרכז התמונה צוירה דמות גדולה בדמות אדם בעלת רגליים וידיים ארוכות, ראש, עיניים, פה וכיו"ב. כאשר שאלתי את בתי מי האיש הגדול שבתמונה היא השיבה לי – הקב"ה.


כאשר ראיתי זאת מיהרתי להזכיר לה בעדינות את מה שלמדנו בעבר והוא שאין לה' גוף ודמות הגוף. הילדה אמנם זכרה את השיחות שהיו לנו בעניין זה, ולמרות שגם עתה היא כנראה לא הבינה לחלוטין למה אני מתכוון, אין לי ספק שהיא הבינה שזה לא בסדר לצייר את אלהים בדמות אדם, ואני מקווה שהיא לא תעשה כן להבא.


ציור זה עורר אותי להבין, כי כל מחול השדים סביב הדמיון הדרשני של "המלך בשדה" הינו תקלה אחת גדולה, ולא רק לילדי הגנים אשר מלעיטים אותם בגשמות ב"גרסא דינקותא", אלא לא פחות לאנשים ולנשים שכבר עברו שנים רבות מאד מאז ביקרו בגן.


"המלך בשדה", "המלך בשדה", שוב ושוב מלעיטים אותנו מדי שנה בדרשותיהם בעניין זה הדרשנים ההוזים שוחרי הממון והשררה. ולא רק הדרשנים, שירים חוברו על-כך, שירים שחוזרים שוב ושוב על המנטרה האלילית הזאת ש"המלך בשדה", ובעל-כורחנו מחדירים למחשבתנו את ההזיה שהמלך נמצא עכשיו בשדה – וגם אם למדנו בעבר על ייחוד השם ומישהו אמר לנו פעם שאין לה' גוף ודמות הגוף, החזרה הטורדנית על המנטרה הזאת תחדור בסופו-של-דבר עמוק למוחנו, ושם היא עלולה בקלות לדגור ולהתפתח למחשבות גשמות ביחס לבורא-עולם. כלומר, המנטרה האלילית הזאת לא רק שאינה מסייעת לנו לשוב אל בוראנו ולהתקרב אליו באמת, אלא שהיא למעשה מרחיקה את מלך-מלכי-המלכים לחלוטין ממחשבתם של המאמינים, ומחדירה במקומו מחשבות שווא ומדוחים.


נראה שהמקור להזיה הזאת הוא במדרש תנחומא, שהוא מדרש מאוחר יחסית אשר חובר בערך במאה התשיעית, וכבר מצאתי בו שיבושי מחשבה לא מעטים. אגב, מי שאהב מאד את המדרש הזה וציטט רבות מפשטיו, הוא כמובן מיודענו שיצא לאחרונה מארון המינים בו היה מכונס כערפד במשך אלף שנים, הלא הוא רש"י תלמידו הנאמן של ישוע הנוצרי.


והנה דברי מדרש תנחומא בפרשת האזינו (סוף סימן ד):


"אמר ר' שמואל בר נחמני, משל למה הדבר דומה, למלך שהיה דר במדינה והיו בני המדינה מכעיסין אותו, כעס המלך ויצא מתוכה כמו עשרה מילין ועמד לו, ראהו אדם, אמר לבני המדינה: דעו שהמלך עמכם בכעס והוא מבקש לשלוח לגיונותיו על העיר להחריבה, צאו ופייסוהו ויחזור אצלכם עד שלא ירחיק מכם. פיקח אחד היה שם, אמר להם: שוטים! עד שהיה אצלכם לא בקשתם לפייסו, ועכשיו קודם שיתרחק צאו אצלו אולי יקבל אתכם, לכך כתיב 'דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ' [יש' נה, ו] – אלו עשרת-ימי-תשובה שהוא שרוי ביניכם".


מעניין שהמדרש במקורו מתאר את כעסו של המלך על עמו ויציאתו מן העיר אל השדה, כלומר מה שגרם למלך לצאת הוא עוונותיהם ופשעיהם של אנשי העיר. לעומת זאת, לפי השיבושים הנפוצים בימינו המלך יורד מן השמים אל השדה להיות קרוב אלינו בתקופת חודש אלול ועשרת-ימי-תשובה, ובנוסף להגשמה שיש בשיבוש הזה, שהרי הקב"ה כלל לא מגיע לשדה מארמונו שבשמים, הוא גם מעקר מתוכן אפילו את פשט המדרש! שהרי המדרש מותח ביקורת על בני האדם על מעלליהם ופשעיהם, ואילו הגרסה החדשה של המדרש מתארת שהקב"ה מתקרב אלינו בתקופה הזאת מתוך רצון להיטיב עמנו. ובמלים אחרות, כל מוטיב התוכחה על מעללינו נעדר לחלוטין מהגרסה המודרנית של המדרש!


וברור שכוונת המדרש הזה לעודד את בני האדם לשוב בתשובה בזמן שקבעה התורה וקבעו חכמים שהוא הזמן הראוי לתשובה והוא עשרת-ימי-תשובה. אך האמת היא, שאין שום דבר העומד בפני התשובה, ובכל שעה היא רצויה, וכידוע, אפילו שב יום אחד לפני מיתתו תשובתו מתקבלת. אלא, שבני האדם ההמוניים זקוקים ל"מבצעים", כי אם תאמר להם שכל השנה צריך לשוב בתשובה, יתעייפו ויתייגעו מלשוב בתשובה כי קשה עליהם מאד לחיות כל השנה ביראת שמים וידיעת השם, אך אם תאמר להם שניתן לפתוח דף חדש בעשרה ימים בלבד בשנה – הרי שהדבר עשוי לעודד אותם מאד לשוב ולו במעט מדרכיהם הרעים.


אולם, למרבה הצער, במהלך השנים נשכחו ראש דברי ר' שמואל בר נחמני שמדובר במשל, וחדרה לעולם החסידות של המכריטים למיניהם המנטרה "המלך בשדה" ואף יוצאים החוצה לשדה כדי להיפגש עמו בדמיונם, כאילו היה המשל הזה כפשוטו. ושוב אני אומר, ברגע שחוזרים עשרות ומאות פעמים על המנטרה הזאת בשיר חסידי סוחף ומלהיב (את השוטים), גם האדם השלם ביותר עלול להשתבש במחשבות גשמות ביחס לבורא-עולם, ולכן אמינא, הקץ לשירים החסידיים המהובלים אשר מזהמים בהזיות את צלם האלהים!


ונחתום בדברי רבנו במורה (א, לה) אשר מיישרים ומטהרים את המחשבה מן ההזיות והדמיונות, רבנו מלמד שם, כי "כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד ושאין ראוי לעבוד זולתו", כך צריך לשנן להם את שלילת הגשמות ושלילת ההתפעלויות: "אבל שלילת הגשמות וסילוק הדימוי וההתפעלויות ממנוֹ [יתעלה] הוא דבר שראוי לפרשו ולבארו לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה, כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו".


ולאחר שלמדנו על האופן הנכון שבו יש לחנך את הקטנים והגדולים, נעבור למבוא.


תפישת אגדות חז"ל כפשוטן – הרס הדת


בבראשית (א, ה) נאמר כך: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד", ושם פירש רש"י: "יוֹם אֶחָד – לפי סדר [לשון] הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתוב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי. למה כתב אחד? לפי שהיה הקדוש-ברוך-הוא יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית-רבה [ג, ח]".


תחילה נסיק מדבריו מסקנה ברורה ובהירה, והיא אף מן המפורסמות אצל כל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו – המסקנה היא שרש"י התייחס לאגדות חז"ל כפשוטן! כלומר, רש"י מעתיק את לשון המדרש לתוך פירוש פשטני מוצהר, וחותם את לשון המדרש במלים: "כך מפורש במדרש", ובמלים אחרות, רש"י התייחס לפשטי האגדה כדברים ברורים ומפורשים! נמצא, שהאמירה "כך מפורש במדרש" משובשת מאד, כי דברי המדרשים סתומים ונועדו לכסות על רעיונות עמוקים – והמסקנה: רק מי שמבין את אגדות חז"ל כפשוטן מסוגל לומר "כך מפורש במדרש", כאילו דברי המדרש הם פירושים פשטניים מפורשים וברורים.


בדיקה העלתה שאין זה המקום היחיד שרש"י נוקט בביטוי "כך מפורש באגדה", שהוא כאמור משפט הזוי לחלוטין שהרי האגדה היא היפך הדברים המפורשים, ומצאנו מקומות רבים בפירושו שבהם הוא מחדיר אגדות לתוך פירושו הפשטני המוצהר ובסוף דבריו הוא מציין שהמקור לדבריו הוא בדברי האגדות "המפורשים" – ואם הם היו מפורשים לו, סימן ברור הוא לכל שמי שלא נתעוור מן האמת שרש"י התייחס לאגדות חז"ל כפשוטן.


והנה המקומות שמצאנו: "כך מפורש בבראשית רבה" (בר' כט, א); "כך מפורש בפרקי דרבי אליעזר" (דב' יב, יז); "כך מפורש במדרש תנחומא" (יהו' ג, ד); "כך מפורש באגדה" (ש"א ה, יא); "כך מפורש באגדה" (ש"ב יט, מד); "כך מפורש באגדה" (מ"א כב, יז); "כך מפורש בבראשית רבה" (יש' סה, כ); "כך מפורש באגדת תהלים" (יש' סו, כא); "כך מפורש במדרש" (תה' ה, ב); "כך מפורש באגדת תהלים" (תה' מד, ב); "וכן מפורש באגדת תהלים" (תה' עח, לח); "כן מפורש באגדה" (תה' עט, ב); "כך מפורש באגדת תהלים" (תה' פו, ג); "כך מפורש באגדה" (איוב כח, ד); "כך מפורש באגדת חולין" (איוב כח, ז); "כך מפורש בויקרא רבה" (איוב לד, לז); "וכן מפורש במדרש רבי תנחומא" (איוב לו, כא); "כך מפורש בתנחומא" (דנ' א, כ); "וכן מפורש בבראשית רבה" (דבה"א כח, ט).


אמרתי לעיל כי תפישתו של רש"י את אגדות חז"ל כפשוטן היא מן המפורסמות, ואמרתי כן כי למיטב הבנתי רוב החוקרים בימינו מודים שרש"י הבין את אגדות חז"ל כפשוטן. ואם יורשה לי להוסיף, בחינת כל מְאַת התייחסויותיו של רש"י לשדים בפירושיו לתנ"ך ולתלמוד העלתה, כי לעולם הוא התייחס לאגדות השדים כפשוטן! והנה לפניכם דברי כמה חוקרים שהודו שרש"י התייחס לאגדות חז"ל כפשוטן, ובזאת למעשה הם למעשה מודים שרש"י היה ממייסדי הגישה הפרשנית הפרו-נוצרית רוויית המאגיה ההזיות והדמיונות.


והנה מסקנת שלושת החוקרים האשכנזים (מ' גרוס, י' ברקאי, י' מלמד) בספרם: "דרכים בפרשנות האגדה" (עמ' 25–26), ביחס לדרכו של רש"י בפירושיו לאגדות:


"הלומד את האגדה עם פירושו של רש"י, מקבל ממנו הן הסברים הנחוצים להבנת לשונה והן חיזוק ההשקפה שדברי חכמים הינם כהווייתם [!]. רש"י אינו בא ליישב שאלות רעיוניות העשויות לעלות מתוך קריאת האגדה [ברור, כי הוא היה סכל ולא הבין את רעיונות חז"ל] ואין הוא מכוון את הלומד לחפש משמעויות סמויות ונסתרות [בשום מקום רש"י לא אומר שאגדות חז"ל הינם משלים שיש להבין באופנים עמוקים]. הוא משאיר את האגדה במובנה הפשוט, ובמכוון אינו מפתח את תכניה ואת מסריה ואינו מבהיר אותם. נראה שרש"י קיבל את דברי האגדה כפשוטם וכמשמעם, כולל את אלה שנראים תמוהים".


מעניין מאד כי אף שהחוקרים זיהו נכונה את מאפייני פרשנותו של רש"י לאגדות חז"ל, הם עדיין מתייחסים אליו בספרם בהערצה אדירה, לדוגמה, מיד לאחר הדברים האמורים לעיל הם חותמים את מסקנותיהם במלים הבאות: "לשונו התמציתית המופלאה, המבהירה עניין שלם במלים ספורות, אינה מנתקת את הלומד מעיונו בסוגיה אלא מחברת אותו אל דף הגמרא". וברור לי כי אלף שנות הזנה והלעטה ניפחו את מפלצת ההערצה לרש"י בקרב היהדות האורתודוקסית הפרו-נוצרית, וגרמו לכך שהתפישה שרש"י היה "גאון עולם" הפכה לאמת אלהית מוחלטת אשר חדרה בעוצמה לכל שכבות ההמונים והמשכילים, ואף-לא-אחד מהמשכילים, ואין צורך לומר ההמונים, עצר או עוצר לרגע לחשוב...


אמנם, לפי דעתי יש סיבה נוספת ליצירת עגל הזהב הזה, והיא שאיפתם ולהיטותם של חכמי אשכנז להשתלט על דת משה, ולהפוך את הדת החדשה שיצרו ל"יהדות האורתודוקסית", כלומר ליהדות הנעלה והמרוממה ביותר לפי דמיונם. הם למדו את השיטה הזו מהנצרות, אשר גם שם "הנצרות האורתודוקסית" טוענת להיות הנצרות האמיתית לעומת כל שאר השיטות הנוצריות. רק לאחר שחכמי אשכנז ביססו את עליונותם הדתית, הם יכלו להתחיל להפיק רווחים וטובות הנאה מן הדת, שהרי רק לאחר שהם מיצבו את עצמם כ"בני האלהים" הייתה להם הצדקה וזכות "אלהית" לבוא בדרישות ותביעות למימון ולתקציבים.


זאת ועוד, גאוותם של חכמי אשכנז לדורותיהם לא אפשרה להם לעצור ולחשוב, כי האמת על אלילם הגדול כואבת מנשוא, ואף דורשת תיקונים מהותיים באופני מחשבתם ואורחות חייהם. אך גדולה מאהבתם לגאוותם ולמנהגיהם המבחילים היא אהבתם לבצע, שהרי מילא לומר על רש"י שהוא מין, ומילא לעשות תיקונים במנהגים ובאורחות החיים, אבל להפסיק להפוך את דת משה לקרדום חוצבים? להפסיק את העברת הממון והתקציבים? עד כאן!


וזכורני שפעם אחי תיאר סרטון אנימציה שראה על "הפנתר הוורוד", באותו הפרק הפנתר הוורוד קיבל על עצמו משימה קשה לצוד חיה מפחידה ונוראה. במשך כל הסרטון הוא מתואר רועד ומשקשק מפחד ואימה בלתי-נשלטת מן החיה הזו. לבסוף, בקושי רב, הוא מצליח ללכוד אותה לתוך כלוב גדול. דא עקא, בעודו סופר את הדולרים שקיבל בעבור צֵיד המפלצת המפחידה, שטר אחד התעופף לתוך הכלוב! כאשר הפנתר הוורוד רואה ששטר כסף אחד עף מידו לתוך הכלוב, הוא לא מהסס לרגע, הוא נכנס לתוך הכלוב, מכה את המפלצת מכות קשות ונאמנות, לוקח ממנה את שטר הכסף בכוח, וסוגר אחריו את הכלוב... ובמלים אחרות, תאוות הבצע חזקה מן הכל, ולאחר שאוחזים במרשרשים בידיים ותאוות הבצע מתענגת עליהם, קשה מאד לוותר אפילו על שטר אחד, ואפילו במחיר אימוץ אינסוף הזיות אליליות ואמונות שקריות המעוותות את דת האמת והמכריתות מחיי העולם-הבא.


נחזור לאגדות חז"ל, כדי להבין את חומרת הבנת אגדות חז"ל כפשוטן נעיין בדברי רבנו בהקדמתו למשנת סנהדרין פרק עשירי (עמ' קלו), ואף שהבאנו אותם כבר כמה פעמים, חובה להביאם שוב, כי כדי למוטט את מפלצת ההערצה לרש"י אשר גדלה במשך אלף שנים לגודזילה איומה ונוראה, חובה לשנן את דברי רבנו שם שוב ושוב:


"וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים ע"ה [באגדותיהם] נחלקו בהם [=בהבנתן] בני-אדם לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם [=רש"י ובית מדרשו], מבינים אותם כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות. ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, [...] ולכן הם חושבים [=הוזים, שהרי במקור נאמר "בזעמהא", ועל מלה זו אומר מָרי שם: "ביטוי זה נאמר על דמיון שווא"] [...] [שדברי] חכמים בכל מאמריהם המחוכמים [...] הם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשוטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם [=לנבונים, למשכילים ליודעי המדעים], יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל שכן שימצאו חן בעיניו.


והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות [...], וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו [דב' ד, ו]: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה', והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה. והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו [...] 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], [...] ומעמידים את עצמם להבין [=לפרש ולהסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה".