רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק יז)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

טרם שנחל במבוא לחלק זה, ראוי לומר כמה מלים על תופעה שנפוצה מאד במהלך חודש אלול ואשר ידועה בכינוי "המלך בשדה". לפני כמה ימים ניגשה אלי בתי בהתרגשות כאשר היא מחזיקה בידה ציור שציירה בגן חובה, בראש הציור הייתה כתובת גדולה: "המלך בשדה" ובציור עצמו היו מצוירים עצים ושיחים ושאר מאפייני תמונת טבע. ברם, במרכז התמונה צוירה דמות גדולה בדמות אדם בעלת רגליים וידיים ארוכות, ראש, עיניים, פה וכיו"ב. כאשר שאלתי את בתי מי האיש הגדול שבתמונה היא השיבה לי – הקב"ה.


כאשר ראיתי זאת מיהרתי להזכיר לה בעדינות את מה שלמדנו בעבר והוא שאין לה' גוף ודמות הגוף. הילדה אמנם זכרה את השיחות שהיו לנו בעניין זה, ולמרות שגם עתה היא כנראה לא הבינה לחלוטין למה אני מתכוון, אין לי ספק שהיא הבינה שזה לא בסדר לצייר את אלהים בדמות אדם, ואני מקווה שהיא לא תעשה כן להבא.


ציור זה עורר אותי להבין, כי כל מחול השדים סביב הדמיון הדרשני של "המלך בשדה" הינו תקלה אחת גדולה, ולא רק לילדי הגנים אשר מלעיטים אותם בגשמות ב"גרסא דינקותא", אלא לא פחות לאנשים ולנשים שכבר עברו שנים רבות מאד מאז ביקרו בגן.


"המלך בשדה", "המלך בשדה", שוב ושוב מלעיטים אותנו מדי שנה בדרשותיהם בעניין זה הדרשנים ההוזים שוחרי הממון והשררה. ולא רק הדרשנים, שירים חוברו על-כך, שירים שחוזרים שוב ושוב על המנטרה האלילית הזאת ש"המלך בשדה", ובעל-כורחנו מחדירים למחשבתנו את ההזיה שהמלך נמצא עכשיו בשדה – וגם אם למדנו בעבר על ייחוד השם ומישהו אמר לנו פעם שאין לה' גוף ודמות הגוף, החזרה הטורדנית על המנטרה הזאת תחדור בסופו-של-דבר עמוק למוחנו, ושם היא עלולה בקלות לדגור ולהתפתח למחשבות גשמות ביחס לבורא-עולם. כלומר, המנטרה האלילית הזאת לא רק שאינה מסייעת לנו לשוב אל בוראנו ולהתקרב אליו באמת, אלא שהיא למעשה מרחיקה את מלך-מלכי-המלכים לחלוטין ממחשבתם של המאמינים, ומחדירה במקומו מחשבות שווא ומדוחים.


נראה שהמקור להזיה הזאת הוא במדרש תנחומא, שהוא מדרש מאוחר יחסית אשר חובר בערך במאה התשיעית, וכבר מצאתי בו שיבושי מחשבה לא מעטים. אגב, מי שאהב מאד את המדרש הזה וציטט רבות מפשטיו, הוא כמובן מיודענו שיצא לאחרונה מארון המינים בו היה מכונס כערפד במשך אלף שנים, הלא הוא רש"י תלמידו הנאמן של ישוע הנוצרי.


והנה דברי מדרש תנחומא בפרשת האזינו (סוף סימן ד):


"אמר ר' שמואל בר נחמני, משל למה הדבר דומה, למלך שהיה דר במדינה והיו בני המדינה מכעיסין אותו, כעס המלך ויצא מתוכה כמו עשרה מילין ועמד לו, ראהו אדם, אמר לבני המדינה: דעו שהמלך עמכם בכעס והוא מבקש לשלוח לגיונותיו על העיר להחריבה, צאו ופייסוהו ויחזור אצלכם עד שלא ירחיק מכם. פיקח אחד היה שם, אמר להם: שוטים! עד שהיה אצלכם לא בקשתם לפייסו, ועכשיו קודם שיתרחק צאו אצלו אולי יקבל אתכם, לכך כתיב 'דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ' [יש' נה, ו] – אלו עשרת-ימי-תשובה שהוא שרוי ביניכם".


מעניין שהמדרש במקורו מתאר את כעסו של המלך על עמו ויציאתו מן העיר אל השדה, כלומר מה שגרם למלך לצאת הוא עוונותיהם ופשעיהם של אנשי העיר. לעומת זאת, לפי השיבושים הנפוצים בימינו המלך יורד מן השמים אל השדה להיות קרוב אלינו בתקופת חודש אלול ועשרת-ימי-תשובה, ובנוסף להגשמה שיש בשיבוש הזה, שהרי הקב"ה כלל לא מגיע לשדה מארמונו שבשמים, הוא גם מעקר מתוכן אפילו את פשט המדרש! שהרי המדרש מותח ביקורת על בני האדם על מעלליהם ופשעיהם, ואילו הגרסה החדשה של המדרש מתארת שהקב"ה מתקרב אלינו בתקופה הזאת מתוך רצון להיטיב עמנו. ובמלים אחרות, כל מוטיב התוכחה על מעללינו נעדר לחלוטין מהגרסה המודרנית של המדרש!


וברור שכוונת המדרש הזה לעודד את בני האדם לשוב בתשובה בזמן שקבעה התורה וקבעו חכמים שהוא הזמן הראוי לתשובה והוא עשרת-ימי-תשובה. אך האמת היא, שאין שום דבר העומד בפני התשובה, ובכל שעה היא רצויה, וכידוע, אפילו שב יום אחד לפני מיתתו תשובתו מתקבלת. אלא, שבני האדם ההמוניים זקוקים ל"מבצעים", כי אם תאמר להם שכל השנה צריך לשוב בתשובה, יתעייפו ויתייגעו מלשוב בתשובה כי קשה עליהם מאד לחיות כל השנה ביראת שמים וידיעת השם, אך אם תאמר להם שניתן לפתוח דף חדש בעשרה ימים בלבד בשנה – הרי שהדבר עשוי לעודד אותם מאד לשוב ולו במעט מדרכיהם הרעים.


אולם, למרבה הצער, במהלך השנים נשכחו ראש דברי ר' שמואל בר נחמני שמדובר במשל, וחדרה לעולם החסידות של המכריטים למיניהם המנטרה "המלך בשדה" ואף יוצאים החוצה לשדה כדי להיפגש עמו בדמיונם, כאילו היה המשל הזה כפשוטו. ושוב אני אומר, ברגע שחוזרים עשרות ומאות פעמים על המנטרה הזאת בשיר חסידי סוחף ומלהיב (את השוטים), גם האדם השלם ביותר עלול להשתבש במחשבות גשמות ביחס לבורא-עולם, ולכן אמינא, הקץ לשירים החסידיים המהובלים אשר מזהמים בהזיות את צלם האלהים!


ונחתום בדברי רבנו במורה (א, לה) אשר מיישרים ומטהרים את המחשבה מן ההזיות והדמיונות, רבנו מלמד שם, כי "כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד ושאין ראוי לעבוד זולתו", כך צריך לשנן להם את שלילת הגשמות ושלילת ההתפעלויות: "אבל שלילת הגשמות וסילוק הדימוי וההתפעלויות ממנוֹ [יתעלה] הוא דבר שראוי לפרשו ולבארו לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה, כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו".


ולאחר שלמדנו על האופן הנכון שבו יש לחנך את הקטנים והגדולים, נעבור למבוא.


תפישת אגדות חז"ל כפשוטן – הרס הדת


בבראשית (א, ה) נאמר כך: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד", ושם פירש רש"י: "יוֹם אֶחָד – לפי סדר [לשון] הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתוב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי. למה כתב אחד? לפי שהיה הקדוש-ברוך-הוא יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית-רבה [ג, ח]".


תחילה נסיק מדבריו מסקנה ברורה ובהירה, והיא אף מן המפורסמות אצל כל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו – המסקנה היא שרש"י התייחס לאגדות חז"ל כפשוטן! כלומר, רש"י מעתיק את לשון המדרש לתוך פירוש פשטני מוצהר, וחותם את לשון המדרש במלים: "כך מפורש במדרש", ובמלים אחרות, רש"י התייחס לפשטי האגדה כדברים ברורים ומפורשים! נמצא, שהאמירה "כך מפורש במדרש" משובשת מאד, כי דברי המדרשים סתומים ונועדו לכסות על רעיונות עמוקים – והמסקנה: רק מי שמבין את אגדות חז"ל כפשוטן מסוגל לומר "כך מפורש במדרש", כאילו דברי המדרש הם פירושים פשטניים מפורשים וברורים.


בדיקה העלתה שאין זה המקום היחיד שרש"י נוקט בביטוי "כך מפורש באגדה", שהוא כאמור משפט הזוי לחלוטין שהרי האגדה היא היפך הדברים המפורשים, ומצאנו מקומות רבים בפירושו שבהם הוא מחדיר אגדות לתוך פירושו הפשטני המוצהר ובסוף דבריו הוא מציין שהמקור לדבריו הוא בדברי האגדות "המפורשים" – ואם הם היו מפורשים לו, סימן ברור הוא לכל שמי שלא נתעוור מן האמת שרש"י התייחס לאגדות חז"ל כפשוטן.


והנה המקומות שמצאנו: "כך מפורש בבראשית רבה" (בר' כט, א); "כך מפורש בפרקי דרבי אליעזר" (דב' יב, יז); "כך מפורש במדרש תנחומא" (יהו' ג, ד); "כך מפורש באגדה" (ש"א ה, יא); "כך מפורש באגדה" (ש"ב יט, מד); "כך מפורש באגדה" (מ"א כב, יז); "כך מפורש בבראשית רבה" (יש' סה, כ); "כך מפורש באגדת תהלים" (יש' סו, כא); "כך מפורש במדרש" (תה' ה, ב); "כך מפורש באגדת תהלים" (תה' מד, ב); "וכן מפורש באגדת תהלים" (תה' עח, לח); "כן מפורש באגדה" (תה' עט, ב); "כך מפורש באגדת תהלים" (תה' פו, ג); "כך מפורש באגדה" (איוב כח, ד); "כך מפורש באגדת חולין" (איוב כח, ז); "כך מפורש בויקרא רבה" (איוב לד, לז); "וכן מפורש במדרש רבי תנחומא" (איוב לו, כא); "כך מפורש בתנחומא" (דנ' א, כ); "וכן מפורש בבראשית רבה" (דבה"א כח, ט).


אמרתי לעיל כי תפישתו של רש"י את אגדות חז"ל כפשוטן היא מן המפורסמות, ואמרתי כן כי למיטב הבנתי רוב החוקרים בימינו מודים שרש"י הבין את אגדות חז"ל כפשוטן. ואם יורשה לי להוסיף, בחינת כל מְאַת התייחסויותיו של רש"י לשדים בפירושיו לתנ"ך ולתלמוד העלתה, כי לעולם הוא התייחס לאגדות השדים כפשוטן! והנה לפניכם דברי כמה חוקרים שהודו שרש"י התייחס לאגדות חז"ל כפשוטן, ובזאת למעשה הם למעשה מודים שרש"י היה ממייסדי הגישה הפרשנית הפרו-נוצרית רוויית המאגיה ההזיות והדמיונות.