רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק י)

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

אחת השאלות המעניינות ביותר שיש לדון בה, היא מדוע חז"ל השתמשו במדרשיהם בלשונות של הגשמה. רבנו במורה (א, מו) מצטט מאמר של חז"ל אשר עוסק בתארי ההגשמה הנזכרים בספרי הנבואה, וממנו הוא מוכיח שחז"ל "לא עלתה על דעתם הגשמה בשום אופן". כלומר, מכיוון שהם היו רחוקים מן ההגשמה בתכלית הריחוק, הם הרשו לעצמם להשתמש בתארי הגשמה "מחמת ידיעת שזה דבר בטוח שלא יביא לידי ספק, ואין לחוש בו לטעוּת כלל, אלא הכל על דרך המשל והדרכת המחשבה שיש מצוי".


והנה דברי רבנו שם לפניכם:


"וכבר אמרו ז"ל מאמר כללי המסלק כל מה שנדמה בכל התארים הללו הגשמיים שמזכירים הנביאים, והוא מאמר המוכיח לך כי החכמים ז"ל לא עלתה על דעתם ההגשמה בשום אופן, ולא היה אצלם דבר שאפשר לדמותו או לטעוֹת בו ["כלומר ההגשמה לא הייתה בעיניהם דבר שאפשר שיעלה על הדמיון התועה או השוגה, כי זוהי עבודה-זרה מוחלטת" (מָרי שם)], ולפיכך תמצאם בכל התלמוד והמדרשות משתמשים באותם הפשטים הנבואיים, מחמת ידיעתם שזה דבר בטוח שלא יביא לידי ספק, ואין לחוש בו לטעוּת כלל, אלא הכל על דרך המשל והדרכת המחשבה ["כדי להחדיר למחשבה" (מָרי שם)] שיש מצוי".


רבנו מוסיף ומבאר את ריחוקם של חז"ל מן ההגשמה:


"וכאשר הונח משל ["כאשר הונח המשל והתקבל אצל הכל להמשיל את הקב"ה למלך, לא נמנעו ולא היססו למצוֹת את המשל עד סופו עם כל הגשמויות והגסויות שבו" (מָרי שם)], לפי שהמשילוּ [הנביאים את ה'] יתעלה למלך המצווה ומזהיר ומעניש וגומל אנשי מדינתו, ולוֹ שמשים ומשרתים המוציאים לפועל את פקודותיו ועושים לו מה שרצונו לעשות – המשיכו גם הם, כלומר החכמים, כפי אותו המשל בכל מקום, ומדברים כפי מה שמתחייב מן המשל הזה מן הדיבור והמענה והמשא ומתן בדבר, וכל כיוצא בזה מפעולות המלכים, והם בכל זה בשאננות ובביטחון שלא יגרום דבר זה טעות ולא ספק [=שהבורא בעל גוף, "כי אף הפתי ביותר אינו עלול לטעות בהגשמה" (מָרי שם)]".


עתה רבנו עובר לדון באותו מאמר חז"ל שהזכיר, וכֹה דבריו:


"ואותו המאמר הכללי אשר העירונו עליו הוא אמרם בבראשית רבה [כז, א]: גדול כוחן של נביאים שהם מדמין את הצורה ליוצרה, שנאמר: 'וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם' [יח' א, כו]. הנה ביארו בפירוש כי כל אותן הצורות שמשיגים כל הנביאים במראה הנבואה הן צורות ברואות [...], כי כל צורה מדומה [=שעולָה בדמיון] היא ברואה [=שהרי אין בכוח הדמיון לדמיין עניין שנמצא מחוץ לעולמינו הגשמי]. וכמה נפלא אמרם 'גדול כוחן', כאילו הם ע"ה היה חמור בעיניהם עניין זה, לפי שכך אומרים תמיד בכל דבר חמור שנֶּאמר או שנֶּעשה שיש בפשטו זרוּת, [...] וכאילו הם אומרים כמה חמור מה שהוזקקו הנביאים לעשות, במה שהם מורים על עצמותו יתעלה בדברים הנבראים שהוא בראם, והבן את זה היטב".


נמצא לדעת רבנו, כי חז"ל השתמשו בדרשותיהם בתארי הגשמה ללא כל חשש שמא יטעה מישהו בהגשמה, מפני שהדבר היה ברור כשמש בצהריים במדבר ביום שרב, שאין להגשים את הבורא ושמדובר בעבודה-זרה חמורה וכעורה מאד, וכך רבנו חותם את דבריו שם:


"הנה [חז"ל] ביארו וביררו על עצמם ניקיונם מלהאמין בגשמות, ושכל תאר ותבנית הנראים במראה הנבואה הם דברים נבראים [=ציורים הלקוחים והמבוססים על עולמינו הגשמי], אלא שדימו את הצורה ליוצרה כמו שאמרו ז"ל בפירוש. וכל הרוצה לחשוב עליהם רע אחר האמרות הללו מתוך רשעות ["כלומר הרוצה מתוך רשעותו וכוונתו הרעה להבזות את החכמים ולחשוד בהם שהאמינו בגשמות, הרי אינו מזיק להם במאומה בחשד זה, ורק מזיק לעצמו. וכתב רבנו 'מתוך רשעות', כי אחרי אמרה ברורה כזו לא ייתכן שאדם יחשוב כן על חז"ל מתוך תום או תמימות" (מָרי שם)], ולהשפיל את מי שלא ראה ולא ידע את מעמדו [="רמת חז"ל המחשבתית והמוסרית" (מָרי שם)], אין עליהם ז"ל נזק בכך".


לאחר דברים אלה, יש לשאול: ומדוע שלא נאמר כן גם על רש"י? מדוע שלא נֹאמר שרש"י השתמש בכל תארי וביטויי ההגשמה רק כמשלים כדי להחדיר לתודעתנו את מציאות השם? על שאלות אלה יש לענות בשלוש תשובות:


א) רש"י רחוק מאד מחז"ל בכלל ובעניין זה בפרט: רש"י מצהיר שוב ושוב שפירושו הוא פירוש פשטני מובהק, והוא אף מסביר שהוא משתמש בפשטי האגדות כדי לפרש את פשטי המקראות (הרחבנו בעניין זה בחלק א של המאמר), ואף שכבר הבאנו לכך ראיות רבות, נצרף גם את דבריהם של שלושה חוקרים אשכנזים (מ' גרוס, י' ברקאי, י' מלמד) בספרם: "דרכים בפרשנות האגדה" (עמ' 26): "רש"י משאיר את האגדה במובנה הפשוט, ובמכוון אינו מפתח את תכניה ואת מסריה ואינו מבהיר אותם. נראה שרש"י קיבל את דברי האגדה כפשוטם וכמשמעם, כולל את אלה שנראים תמוהים".


כלומר, רש"י אינו הולך בדרכם של חז"ל בענייני המשלים, הוא אינו ממשל משלים, הוא אינו מסביר בשום מקום שיש להבין את דבריו בפירושו כמשל, ואף לא הבין כלל את דרכם של חז"ל באגדותיהם – אם כן, איך יעלה על הדעת להבין את דברי הסכל הגדול הזה כמשל?!


ויתרה מזאת, מתוך דבריו בפירושו ניתן להבין בבירור, שהוא מפרש את פסוקי המקראות על כל תארי ההגשמה שבהם – כפשוטם, וכמו שתיאר הראב"ד את רבותיו "הגדולים" הצרפתים בהשגתו על רבנו בהלכות תשובה (ג, טו): "ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנוֹ הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


ב) כמו כן, במסגרת פירושו הפשטני המוצהר רש"י מוסיף ענייני הגשמה רבים מדעתו (או יותר נכון מחוסר דעתו), ואף מעתיק את מדרשי חז"ל תוך שהוא משבש אותם ומוחק מהם את הרחקוֹת ההגשמה ששילבו בהם חז"ל, וכמו שהוכחתי במאמרי זה עד עתה.


ג) וגדולה מכולן, לדעת רבנו הרמב"ם חז"ל חיו בעולם מחשבתי אשר רחוק מאד מן ההגשמה, ולא היה פתי אחד מקרב החכמים אשר סכל לסבור את הגשמות ביחס לבורא. לעומת זאת, רש"י גדל בחברה מגשימה מובהקת, ורבים מרבותיו-חבריו היו מינים והאמינו בסכלותם שיש לבורא גוף, וכמו שהוכחנו בחלק א של המאמר. ולכן, אם הוא באמת היה מתנגד להגשמה, היה עליו להיזהר מאד בפירושיו, ולציין במפורש שוב ושוב כי הוא מרחיק ומתנגד להגשמה – כי פירושי הגשמה מפורשים הצומחים בתוך חברה מגשימה, מעידים אך ורק על דבר אחד: שרש"י היה מגשים. ובמלים אחרות, אם אתה נמצא בסדום, ומדבריך עולה שהינך סדומי – הינך סדומי כל עוד לא הפרכת זאת באופן ברור וחד משמעי.


ונצרף ראיה נוספת לדברינו בעניין זה: לאחרונה הגיע אלי מאמר באנגלית שכתב חוקר בשם נתן סליפקין, שם המאמר הוא: "האם רש"י היה מגשים?". הנה לפניכם מסקנת מאמרו, ולאחריה תרגומה לעברית כפי הבנתי:


"Conclusion – […] It is clearly of utmost importance to Rashi to tell his reader when Scripture is speaking allegorically vis-à-vis God’s power. However, he does not do so with all the mentions of God’s physical form, including those that he himself initiates. Given the time and place in which he lived, Rashi could not possibly have taken for granted that his readers would automatically understand these as non-literal. We further brought a diverse range of arguments showing that Rashi maintained a corporeal view of God.


Someone who is a priori opposed to the idea that Rashi was corporealist will devise rejoinders to all these arguments. But with the testimony of Ramban and other Rishonim that there were many great Torah scholars in France who were corporealists, one cannot dismiss the fact that one of those scholars could easily have been Rashi. His view of God appears to accord with that described by Rabbi Isaiah de Trani as held by many Torah scholars: […] that God is of gigantic human form, but made of an ethereal substance and not subject to human frailties or limitations. Note that this may mean that Rashi was a more extreme corporealist than Rabbi Moses Taku, who only took the view that God can assume human form when He wishes. We have seen no evidence of Rashi believing that it is only when God so desires that He assumes human form".


"מסקנה – ברור הדבר כי ישנה חשיבות עליונה לכך שרש"י היה מבהיר, באותם המקומות שכתבי-הקודש מתייחסים לבורא ולכוחותיו באופן גשמי, שמדובר בעניינים אלגוריים. ברם, בכל המקומות שבהם נזכרו מאפייני צורה גשמיים של הבורא רש"י אינו-עושה-כן, ואף במקומות שהוא מזכיר מאפייני גשמות מדעתו הוא אינו טורח לציין שמדובר בעניינים אלגוריים. לאור הזמן והמקום שבו הוא חי, רש"י לא היה יכול להרשות לעצמו להניח, שמי שלומדים את פירושו יבינו באופן אוטומטי שפירושיו המגשימים אינם כפשוטם. כמו כן, הבאנו עוד מגוון רחב של טיעונים המוכיחים שרש"י שימר והנחיל את תפישת העולם המגשימה ביחס לאלהים.


מי שמתנגד מראש לרעיון שרש"י היה מגשים ימציא לעצמו תירוצים לכל הטיעונים שהעלינו. ברם, עם העדות של הרמב"ם ושאר הראשונים, שהיו גדולי תורה רבים בצרפת שהיו מגשימים, לא ניתן להתעלם מהעובדה שרש"י היה יכול להיות בקלות אחד מאותם הגדולים. נראה, כי תפישותיו ביחס לאלהים עולות בקנה אחד עם תפישותיו של ר' ישעיה די טראני שתוארו לעיל, וכן גדולי תורה רבים נוספים: שהאלהים הוא בצורת אדם ענק, העשוי מחומר שמימי, ולא כפוף לחולשות או מגבלות אנושיות. יש לציין, כי לאור עובדות אלה, ייתכן שרש"י אף היה קיצוני יותר בהגשמתו מר' משה טאקו, אשר רק סבר שאלהים יכול ללבוש צורה גשמית-אנושית בעת שהוא רוצה בכך. וזאת מכיוון שלא ראינו שום עדות לכך שרש"י האמין, שרק כאשר האלהים חפץ בכך הוא לובש צורה גופנית-אנושית".


אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה...