דימוי החכמה והמדע למאכלים ערֵבים

במורה (א, ל) רבנו מסביר את הפעל "אכל" שמופיע בכתבי הקודש, ואגב הדברים הוא מלמד אותנו על חשיבותם ורוממותם של החכמה והמדע. אמנם, רבנו לא מזניח גם את מסעו לעבר הרחקת הגשמות, ובתוך דבריו בפרק הזה הוא גם מבאר את הפסוק: "כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא" (דב' ד, כד), וכדי שלא חלילה יעלה על הדעת שיש להקב"ה איזה שהם מאפיינים אנושיים או חומריים מכל סוג שהוא, רבנו מבאר: "'אֵשׁ אֹכְלָה הוּא', כלומר, ישמיד את המורדים בו כהשמדת האש על מה שהיא משתלטת עליו". נמצא, שהאש הינה משל להשמדת המורדים והכופרים והרשעים, וכמו שהיא מכלה כך ה' יתעלה יכלה אותם.


ברם, כאמור, עיקר הפרק הזה עוסק בביאור הפעל "אכל" וברוממות החכמה והמדע, וכֹה דברי רבנו בראש הפרק (א, ל):


"אכל, מילה זו הנחתה הראשונה בלשון לאכילת החי מה שאוכל מן המזון, וזה מה שאין צורך להביא לו דוגמה. וכן כלל הלשון במושג אכילה שני עניינים: העניין האחד הוא אבדן הדבר הנאכל וכיליונו, כלומר הפסד צורתו [העדרו מן המציאות]. והעניין השני הוא גידול החי במה שאוכל מן המזון, והתמדת קיומו בו והמשכיות מציאותו, ותקינות כל כוחות הגוף בו".


רבנו דן בשני עניינים מרכזיים אשר נכללים במושג "אכילה", הראשון הוא: "אבדן הדבר הנאכל וכיליונו"; והשני מבטא את התפתחות החי והמשכיותו ותקינות קיומו. בהמשך דברי רבנו הוא מבאר את המשמעויות הנוספות שנגזרו והושאלו משני העניינים הללו.


א. השאָלות הפעל "אכל"


מן העניין הראשון: "אבדן הדבר הנאכל וכיליונו", הושאל הפעל "אכל" לכל סוגי ההשמדה והכיליון, אם על-ידי רעב או גלות או מגפה או מלחמה או עונש שמימי, אשר משמידים את האדם ואת בעלי החיים, וכן את כל שאר הנבראים, גם הצומחים וגם הדוממים.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, ל):


"והנה כפי העניין האחד [=אבדן הדבר וכיליונו, העדרו מן המציאות] הושאל לשון אכילה לכל אבדן ולכל השמדה ובכלל לכל עקירת צורה [לכל עקירת נברא]: 'וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם' [ויק' כו, לח], 'אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ' [במ' יג, לב], 'חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ' [יש' א, כ], 'תֹּאכַל חֶרֶב' [ש"ב ב, כו], 'וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְיָ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה' [במ' יא, א], 'אֵשׁ אֹכְלָה הוּא' [דב' ד, כד], כלומר, ישמיד המורדים בו כהשמדת האש על מה שהיא משתלטת עליו, וזה הרבה".


ומן העניין השני, שהוא מבטא כאמור את התפתחות החי והמשכיותו ותקינות קיומו, הושאל הפועל "אכל" ללימוד המדעים ולהשגת החכמות, כי בלימודם ובהשגתם נפש האדם תתקיים ותתפתח באופן הטוב הנכון התקין והשלם ביותר, כמו שהגוף מתקיים ומתפתח על הצד הטוב ביותר כאשר הוא ניזון במאכלים הבריאים והטובים ובמידה הראויה.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, ל):


"ולפי העניין האחרון [=גידול והתפתחות והמשכת קיום], הושאל לשון אכילה למדע וללימוד, ובכלל להשגות השכליות אשר בהן יתמיד קיום הצורה האנושית באופן היותר שלם, כקיום הגוף במזון במצבו הטוב ביותר: 'לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ' [יש' נה, א], 'שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב' [שם, ב], 'אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב' [מש' כה, כז], 'אֱכָל בְּנִי דְבַשׁ כִּי טוֹב וְנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ, כֵּן דְּעֶה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ' [מש' כד, יג–יד]. וגם [כמו כן,] שימוש זה רב בדברי חכמים, כלומר שמכנים את הלימוד באכילה: 'תא אִכלו בשרא שמינא בי רבא' [ב"ב כב ע"א], ואמרוּ: 'כל אכילה ושתיה האמורה בספר זה אינה אלא חכמה' [קהלת רבה ג, טו], ובמקצת נוסחאות 'תורה'. וכן הרבה הם קוראים את החכמה – מים: 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם' [יש' נה, א]".


רבנו מוסיף, כי לא רק בכתבי הקודש השתמשו באכילה ובשתייה כדי לבטא את לימוד המדע והשגת החכמות, גם חכמי המשנה והתלמוד השתמשו במשלים הללו. כמו כן, מדברי רבנו עולה שלעתים כתבי הקודש קוראים לחכמה ולמדע בשם של אוכל או משקה מסוים, כגון בדוגמאות שרבנו מביא לעיל מספר ישעיה שם נמשלה התורה למים, ומספר משלי שבה נמשלה החכמה לדבש. גם חז"ל הלכו בדרך זו כאמור, והשתמשו באכילה ושתייה כדי לבטא את הלימוד והשגת החכמה, וגם הם קראו למאכלים או משקים מסוימים תורה או חכמה, כגון הבשר המשובח שנזכר לעיל במסכת בבא בתרא, שהוא משל לתורה או לחכמה.


ב. המדע והלימוד הינם תזונת הנפש


רבנו אומר במורה לעיל (א, ל): "ולפי העניין האחרון [=גידול והתפתחות והמשכת קיום], הושאל לשון אכילה למדע וללימוד, ובכלל להשגות השכליות אשר בהן יתמיד קיום הצורה האנושית באופן היותר שלם, כקיום הגוף במזון במצבו הטוב ביותר".


וכאמור, כוונת רבנו לומר, שבלימוד המדעים והחכמות נפש האדם תתקיים ותתפתח באופן הטוב הנכון התקין והשלם ביותר, וכמו שהגוף מתקיים ומתפתח על הצד הטוב ביותר כאשר הוא ניזון במאכלים הבריאים והטובים ובמידה הראויה.


וראוי לצרף לעניין זה את דברי רבנו במורה (א, ז) ביחס למי שלא הזין את נפשו במדעים ובחכמות, ולא שכלל את נפשו ולא עיצבה להיות בעלת צורה אנושית, וכֹה דבריו:


"וכבר ידעת שכל מי שלא הושגה לו הצורה הזו [=שלא הוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל] [...] שאינו אדם אלא בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו, אלא שיש לו יכולת למיני הנזקים והמצאת הרעות מה שאין לשאר בעלי-החיים, כי המחשבה והסברה שהייתה מעותדת לו [=שה' יתעלה חננוֹ בה] להשגת השלמות – אשר לא הושגה – משתמש בה במיני התחבולות המביאות לרעוֹת והמצאת הנזקים, וכאילו הוא דבר הדומה לאדם או חיקויו".


עוד על עניין זה ראו מאמרי: "בעל חיים בצורת אדם ותבניתו". ולאחרונה כתבתי מאמר שנקרא: "פגוש דב שכול באיש ואל דרדעי באיוולתו", ואותו דרדעי ממשיך לשלוח אלי הודעות וממשיך לנסות ולהפריע למסעי לעבר אור האמת, והוא באמת חיקוי לא מוצלח...


ג. השאָלה מן ההשאָלה


בהמשך דברי רבנו במורה (א, ל), הוא מסביר, שהשימוש באכילה ושתייה כדי לבטא לימוד והשגה כל-כך נפוץ ושכיח בכתבי הקודש, עד שהוא כאילו הפך להיות המשמעות המקורית של הפעלים "אכל" ו"שתה", ומכיוון שכך, נוצרה השאלה נוספת בכתבי הקודש. כלומר, מן המשמעות המושאלת לפיה אכילה ושתייה מבטאות לימוד והשגה, הושאלה משמעות נוספת ולפיה גם המושגים "רעב" ו"צמא" נוגעים למדעים ולחכמות אך בהיבט הפוך, הם מתארים את העדר המדעים והחכמות, ותשוקה וכמיהה לידע את ה' יתעלה.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, ל):


"ולפי שנתרבה השימוש הזה בלשון [=השימוש באכילה ושתייה כדי לבטא לימוד והשגה] ואף נתפשט עד שהוא נעשה כאילו הוא ההנחה הראשונה, השתמשו גם במלים 'רעב' ו'צמא' להעדר הלימוד וההשגה: 'וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְיָ' [עמ' ח, יא], 'צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי' [תה' מב, ג], וזה הרבה".


ד. "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה"


בהמשך דבריו, רבנו מסביר את הפסוק מישעיה שבראש פרק זה, לאור דברי יונתן בן עוזיאל ע"ה בתרגומו-פרשנותו שם. רבנו מבאר, כי הפסוק הזה הינו משל לאחרית הימים, ושאיבת המים האמורה היא משל ללימוד החכמה והמדעים בשמחת הלב והנפש, מפי החכמים.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, ל):