אמונתו של רש"י בשדים – חלק ה

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

ז. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת ברכות


בפירוש רש"י לתלמוד יש כמאה מופעים (!) שמהם עולה אמונתו של רש"י בשדים, ואם היו כאלה שחשבו שפירוש רש"י לתלמוד "נקי" מהזיות אליליות, ובכן במאמר זה רק נחל לגלות את טעותם ואת עוצמת ההזיות והסכלות שבפירוש רש"י לתלמוד. עד כדי כך, שאיני חושש לומר, כי רש"י הוא אבי אבות הטומאה, מפני שהוא שורש הרע והיסוד והמקור הנרפשׂ לאינסוף ההזיות המאגיות האליליות, ושלל האמונות הטפלות המהובלות אשר טימאו וסיאבו את מחשבתו של עם חכם ונבון, ודרדרו אותנו לשפל השפלות, עד שכנראה לא הייתה ברירה והקב"ה נאלץ להכות את השטעטעל הפולני-ליטאי מכת אכזרי.


1) במסכת ברכות דף ה ע"א, נאמר כך:


"ואמר רבי יצחק: כל הקורא קִריַת שמע על מיטתו – מזיקין בדילין הימנו, שנאמר: 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף' [איוב ה, ז]; ואין 'עוּף' אלא תורה, שנאמר: 'הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנוּ' [מש' כג, ה]; ואין 'רֶשֶׁף' אלא מזיקין, שנאמר: 'מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי' [דב' לב, כד]. "אמר רבי שמעון בן לקיש: כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו, שנאמר: 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף'; ואין 'עוּף' אלא תורה, שנאמר: 'הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנוּ'; ואין 'רֶשֶׁף' אלא יסורין, שנאמר: 'מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף'".


ובהמשך נאמר שם כך:


"אמר ליה רבי יוחנן [לרשב"ל]: הא אפילו תינוקות של-בית-רבן יודעין אותו! שנאמר [שמ' טו, כו]: 'וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו – כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ'! אלא: כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק – הקדוש-ברוך-הוא מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו, שנאמר [תה' לט, ג]: 'נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר', ואין 'טוֹב' אלא תורה, שנאמר [מש' ד, ב]: 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ'".


נעבור עתה לראות את פירוש רש"י:


"וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף – הָעוּף [=התורה] מסלקם [=את השדים ואת הייסורים] ממך. קֶטֶב מְרִירִי – זה שם שד הצהרים במסכת פסחים [דף קיא ע"ב]; וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף – כתיב בין רעב למזיקין, [ולכן] נדרש לפניו ולאחריו – יסורין ומזיקין. אפילו תינוקות של-בית-רבן יודעים – שהתורה מגינה, שלמדין מספר חומש [שמות]: 'אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע' וגו' 'כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי' וגו', ואפילו הקטנים שלא הגיעו לספר איוב, כבר למדו".


כבר עסקנו לעיל בהרחבה ב"קטב המרירי" שרחש בדמיונו של רש"י (בחלק ב, נקודה 7.א ועוד), ובהפצת האמונה בשדים דמיוניים רש"י מירר והשחית את דת האמת והשקפותיה הטהורות, ולקמן אף נראה שהוא לא הסתפק בכך.


האם התורה מגינה ומצילה?


לפי רש"י, התורה מגינה ומצילה מן השדים ומן הייסורים, שהרי הוא חיבר בין דרשות ר' יצחק ורשב"ל והבין את שתיהן כפשוטן. כלומר, "רֶשֶׁף" הם גם המזיקים (=השדים) וגם הייסורים, וראייתו לזאת מכך שהמלים "וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף" הובאו בפסוק בין רעב (="מְזֵי רָעָב") למזיקים (="וְקֶטֶב מְרִירִי"), ולכן "רֶשֶׁף" הם גם מזיקים וגם ייסורים.


כאמור, רש"י הבין את דרשות ר' יצחק ורשב"ל כפשוטן, ולכן הוא מצטט בפירושו את דברי ר' יוחנן ואומר: "אפילו תינוקות של-בית-רבן יודעים – שהתורה מגינה, שלמדין מספר חומש [שמות]: 'אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע' וגו' 'כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי' וגו', ואפילו הקטנים שלא הגיעו לספר איוב, כבר למדו". אולם, פירושו זה הוא הטעיה מוחלטת, כי אין בדברי ר' יוחנן שום זכר לכך שהתורה מגינה ומצילה מהמזיקים והייסורים, אדרבה, מן הפסוק שמביא ר' יוחנן עולה במפורש, שלא התורה מגינה ומצילה, אלא קיום מצוותיה בלבב שלם הוא זה אשר מגן ומציל את האדם מפני הפורענות: "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו".


ויתרה מזאת, נראה ברור מגערת ר' יוחנן לרשב"ל ומהראיה שהביא, שהוא דוחה את השקפת רשב"ל שהתורה מגינה ומצילה. לעומת זאת, ר' יוחנן איננו מתייחס לדברי ר' יצחק, מפני שהוא הבין שאין להבינם כפשוטם, ולכן אין לבקר אותם ואין לגעור בר' יצחק. וכוונת ר' יצחק ברורה: כמו שהמלה 'עוּף' אינה תורה לפי הפשט, כך גם המילה 'רֶשֶף' אינה מזיקים לפי הפשט. והמזיקים שמדבר עליהם ר' יצחק הם ההרהורים הרעים שעלולים לבוא לאדם בלילה, כאשר כוח הדמיון הרגשני-החושני פונה אל התאוות, וכוחו מתעצם בחשכת הליל וההזיות. ולכן, על האדם לקרוא קריית-שמע כדי לזכור ולהזכיר את בורא-עולם וייחודו, וליישב את דעתו ושכלו, שגם בחשכת הליל יעמוד לו ויצילו מן ההזיות הזימתיות.


ברם ביחס לרשב"ל, לא רק שר' יוחנן אינו מסתפק בגערה ומביא ראיה, הוא גם מבאר מחדש את הזיקה שבין ההצלה מן הייסורים ללימוד התורה. ר' יוחנן טורח להדגיש, כי לא התורה מגינה ומצילה מן הייסורים, כלומר אין לדרוש את הפסוק כרשב"ל, אלא ההתרשלות מלימוד התורה מביאה על האדם ייסורים קשים – וזו השקפה בריאה מאד, כי עוון גדול הוא להתרשל ממצות עשה החשובה ביותר, ולכן עונשה בהתאם לחומרתה, והנה דבריו: "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק – הקדוש-ברוך-הוא מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו". ובמלים אחרות, ר' יוחנן מבטל כליל את הבנתו של רשב"ל או מסביר לנו את כוונתו מעיקרא – ולפי הבנה זו האחרונה, הוא גוער בו על כך שהניח בדבריו מקום להבנה שגויה, כלומר שלא חלילה יהיה מקום להיכשל ולסבור שהתורה מגינה ומצילה.


רש"י לא השכיל להבין את דברי ר' יוחנן, הוא סבר שגערתו של ר' יוחנן היא על כך שרשב"ל נדד עד לספר איוב כדי להביא משם ראיה לכך שהתורה מגינה ומצילה מהשדים והייסורים. רש"י לא הבין שגערתו של ר' יוחנן אינה על כך, אלא על עצם העלאת דרשה שעלולה להפוך למכשלה גדולה – שהרי איך יעלה על הדעת שר' יוחנן יגער כך ברשב"ל רק בגלל שהוא בחר להביא פסוק מספר איוב?! וכי עבירה היא לדרוש פסוקים מהכתובים כאשר יש ראיה לפי דעתך מן התורה?! והלא אין מקשין על הדרשן?! אלא, ר' יוחנן גער ברשב"ל משום שדרשתו הייתה מסוכנת לעולם המחשבה היהודי, וצדק בכך, שהרי "וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד, י), וכפי שנכשל רש"י באחד מיסודי הדת וסבר שהתורה מגינה ומצילה.


רש"י סָכַל להבין את גערת ר' יוחנן, ובחר להתעלם לחלוטין מפשט הפסוק שהביא, ומביאורו המחודש והמאיר לזיקה שבין הייסורים ללימוד התורה. ויתרה מזאת, רש"י אף סילף את השקפת ר' יוחנן והכניס לפיו דברים הפוכים ממה שאמר! כביכול לפי ר' יוחנן התורה מגינה ומצילה מן השדים ומן הייסורים. ולא רק שר' יוחנן לא הזכיר שדים או מזיקים, הוא אף התנגד בחריפות להשקפה זו: הוא טרח לגעור ברשב"ל, הביא ראיה מפסוק מפורש, ודחה כליל את העולה לכאורה מדברי רשב"ל בביאור חדש וברור. רש"י התעלם מכל זאת, והחליט שהתורה מגינה ומצילה, ועתה נסביר מדוע השקפה זו כֹּה רעה:


1.א) השקפה זו מכשירה למעשה את העיסוק בתאוות בחדרי חדרים, שהרי התורה היא "תעודת ביטוח" מפני נגעי העוונות, וכל עוד "מתעסקים" בה לא תבוא רעה על המתעסקים בה – יתעסקו איך שיתעסקו. כלומר, התורה מגינה ומצילה כביכול גם על מי שמבצע בסתר פשעים ועוונות! וההיפך הוא הנכון: התורה איננה מגינה ומצילה, אלא קיום מצוותיה באופן מעשי ואמתי ובלבב שלם וההתרחקות מהפשעים והעוונות, הם אלה אשר מצילים את האדם מן הייסורים, או יותר נכון מונעים מהם לבוא עליו לכתחילה.


וכך אמר מיכה הנביא (יג, יא–יב): "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה – לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר". כלומר, כבר קדמו לרש"י הכהנים גדולי הדור בסוף בית ראשון, אשר סברו שעבודת השם באיברים החיצוניים בלבד, מגינה ומצילה גם על הרשעים הארורים ביותר אשר מתעים את עם-ישראל אחר ההבל.


1.ב) ההשקפה שהתורה מגינה ומצילה גם על מי שמבצע בסתר פשעים ועוונות, מדרדרת להשקפה רעה נוספת: די בעיסוק חיצוני בתורה, ללא ידיעת השם וללא הבנת המצוות, כדי להינצל מכל הייסורים והפגעים – שהרי מי שעוסק בתורה יחד עם העוונות והתאוות, אינו מתעסק בה אלא ככלי למימוש תאוותיו, כלומר לבו בל עמו! וכידוע בהלכות שבת, המתעסק פטור אבל אסור, והסיבה שהוא פטור היא משום שמעשיו נעשים ללא מחשבה וללא כוונה, ואף שעשה מלאכה שאסורה בשבת, המתעסק פטור עליה ואינו חייב עליה כרת וסקילה, כי הוא רק "התעסק" – כלומר עשה את המלאכה באיבריו החיצוניים ולבו בל עמו.


ושמא תחשבו שהעיסוק במצוות באיברים החיצוניים הוא דבר של מה בכך, ובכן שימו לב ללשונות הנביאים החריפים בעניין זה, נחל עם דברי ישעיה: "כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי. [...] לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר", ישעיה הנביא מלמד, שעשיית המצוות באיברים החיצוניים ללא הלב של ידיעת השם, מובילה לסכלות חכמי ישראל, והפיכת עם חכם ונבון לעם סכל ונבל. וירמיה הנביא מגלה לנו מהי התחנה הסופית של "המתעסקים", וכך הוא אומר (יב, א–ג): "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד. [...] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. [...] הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה", ירמיה הנביא מכנה את "המתעסקים" רשעים ובוגדים! ואף מגלה לנו את עונשם: כצאן לטבח ילכו וגופותיהם ייערמו ביום ההריגה.


השקפתו זו של רש"י חלחלה ופעפעה כארס בעורקיהם של דורות רבים, אשר כלפי חוץ עבדו ועובדים את ה' בדבקות, מתנענעים אחוזי טירוף בעת התפילה, מסובבים גודליהם צועקים ומתנועעים בעת הלימוד, ועוסקים בתורה במשך שעות רבות באיבריהם החיצוניים בלבד. ולכן, כאשר הם באים לבתיהם הם נכנעים בקלות ליצרם הרע, כי ההזיה שהתורה מגינה ומצילה מפני הייסורים מרחפת במחשבתם, שהרי היא מופיעה כבר במסכת ברכות וגדלו עליה מילדות – ואין עידוד ודחיפה לייצר הרע יותר מזה: שהעיסוק החיצוני בתורה מכפר על כל התועבות, ושומר על המתעסקים לפי דמיונם מעונשים וייסורים.


וחבל שלא למדו תנ"ך ולא ידעו את נבואות ישעיה וירמיה, כי תוכחותיהם התקיימו במלואן – התורה לא הגינה ולא הצילה מיליוני חסידים בשטעטעל הפולני-ליטאי, והקב"ה היכה אותם מכת אכזרי והביא עליהם רוב רבי רבבות של מיתות משונות. ואיה התורה שעסקו בה כביכול יומם ולילה? מדוע לא הגינה והצילה אותם? התשובה ברורה, ראשית הם לא קיימו את התורה, אלא רק התעסקו בה ומחשבותיהם בתאוותיהם ובשיקוציהם; ושנית, התורה שבידם הינה תורה חדשה חיקוי עלוב לדת האמת, אשר דרדרה אותם ודחפה אותם עוד יותר לשפל העיסוק בתאוות ובאלילות. וראוי להוסיף, שמידותיהם והשקפותיהם הרעות גרמו להם לתעב את ארץ-ישראל, ובגדו בציווי ה' בסירובם למלא את ייעודם ולעלות אליה ולהפריחה.


אגב הדברים, גם למדנו על התהום הפעורה שבין נוסח האשכנזים ל"על הנסים": "ופושעים ביד עוסקי תורתיך", לעומת הנוסח המקורי של יהודי תימן: "ופושעים ביד עושי תורתיך" – ושינו את הנוסח הקדום כדי להסיר מעליהם את החובות המוסריות והמחשבתיות כלפי ה' יתעלה, והשאירו בידם עבודה חיצונית בלבד (וגם אותה עיוותו לבלי היכר, כי העדר ידיעת השם מחריב גם את עולם ההלכה), ולבם בתאוותיהם בשיקוציהם ובתעלוליהם.


ונצרף גם את דברי מָרי בעניין זה בהקדמתו למורה (עמ' 17): "כי בלעדי ידיעת היסוד הגדול הזה כפי היכולת [=ידיעת השם], עלול האדם להיות חיצוני שומר מצוות בלי שירגיש בכך, אשר לדעת רבנו עצם עשיית אותן המצות באיברים החיצוניים ללא ידיעת המצַווה בהן וללא ידיעת מהותן ומטרתן אינן אלא [...] כמי שחופר גומה בקרקע וכמי שחוטב עצים ביער". והנה גם לשון רבנו שם (ג, נא): "וכל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]". וכבר הרחבתי בנושא זה בספרי "אפיקים להרמב"ם" עמ' 109 ואילך, ובמאמרי: "מבואו של מָרי למורה הנבוכים".