אמונתו של רש"י בשדים – חלק ה

ז. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת ברכות


בפירוש רש"י לתלמוד יש כמאה מופעים (!) שמהם עולה אמונתו של רש"י בשדים, ואם היו כאלה שחשבו שפירוש רש"י לתלמוד "נקי" מהזיות אליליות, ובכן במאמר זה רק נחל לגלות את טעותם ואת עוצמת ההזיות והסכלות שבפירוש רש"י לתלמוד. עד כדי כך, שאיני חושש לומר, כי רש"י הוא אבי אבות הטומאה, מפני שהוא שורש הרע והיסוד והמקור הנרפשׂ לאינסוף ההזיות המאגיות האליליות, ושלל האמונות הטפלות המהובלות אשר טימאו וסיאבו את מחשבתו של עם חכם ונבון, ודרדרו אותנו לשפל השפלות, עד שכנראה לא הייתה ברירה והקב"ה נאלץ להכות את השטעטעל הפולני-ליטאי מכת אכזרי.


1) במסכת ברכות דף ה ע"א, נאמר כך:


"ואמר רבי יצחק: כל הקורא קִריַת שמע על מיטתו – מזיקין בדילין הימנו, שנאמר: 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף' [איוב ה, ז]; ואין 'עוּף' אלא תורה, שנאמר: 'הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנוּ' [מש' כג, ה]; ואין 'רֶשֶׁף' אלא מזיקין, שנאמר: 'מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי' [דב' לב, כד]. "אמר רבי שמעון בן לקיש: כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו, שנאמר: 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף'; ואין 'עוּף' אלא תורה, שנאמר: 'הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנוּ'; ואין 'רֶשֶׁף' אלא יסורין, שנאמר: 'מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף'".


ובהמשך נאמר שם כך:


"אמר ליה רבי יוחנן [לרשב"ל]: הא אפילו תינוקות של-בית-רבן יודעין אותו! שנאמר [שמ' טו, כו]: 'וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו – כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ'! אלא: כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק – הקדוש-ברוך-הוא מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו, שנאמר [תה' לט, ג]: 'נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר', ואין 'טוֹב' אלא תורה, שנאמר [מש' ד, ב]: 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ'".


נעבור עתה לראות את פירוש רש"י:


"וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף – הָעוּף [=התורה] מסלקם [=את השדים ואת הייסורים] ממך. קֶטֶב מְרִירִי – זה שם שד הצהרים במסכת פסחים [דף קיא ע"ב]; וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף – כתיב בין רעב למזיקין, [ולכן] נדרש לפניו ולאחריו – יסורין ומזיקין. אפילו תינוקות של-בית-רבן יודעים – שהתורה מגינה, שלמדין מספר חומש [שמות]: 'אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע' וגו' 'כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי' וגו', ואפילו הקטנים שלא הגיעו לספר איוב, כבר למדו".


כבר עסקנו לעיל בהרחבה ב"קטב המרירי" שרחש בדמיונו של רש"י (בחלק ב, נקודה 7.א ועוד), ובהפצת האמונה בשדים דמיוניים רש"י מירר והשחית את דת האמת והשקפותיה הטהורות, ולקמן אף נראה שהוא לא הסתפק בכך.


האם התורה מגינה ומצילה?


לפי רש"י, התורה מגינה ומצילה מן השדים ומן הייסורים, שהרי הוא חיבר בין דרשות ר' יצחק ורשב"ל והבין את שתיהן כפשוטן. כלומר, "רֶשֶׁף" הם גם המזיקים (=השדים) וגם הייסורים, וראייתו לזאת מכך שהמלים "וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף" הובאו בפסוק בין רעב (="מְזֵי רָעָב") למזיקים (="וְקֶטֶב מְרִירִי"), ולכן "רֶשֶׁף" הם גם מזיקים וגם ייסורים.


כאמור, רש"י הבין את דרשות ר' יצחק ורשב"ל כפשוטן, ולכן הוא מצטט בפירושו את דברי ר' יוחנן ואומר: "אפילו תינוקות של-בית-רבן יודעים – שהתורה מגינה, שלמדין מספר חומש [שמות]: 'אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע' וגו' 'כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי' וגו', ואפילו הקטנים שלא הגיעו לספר איוב, כבר למדו". אולם, פירושו זה הוא הטעיה מוחלטת, כי אין בדברי ר' יוחנן שום זכר לכך שהתורה מגינה ומצילה מהמזיקים והייסורים, אדרבה, מן הפסוק שמביא ר' יוחנן עולה במפורש, שלא התורה מגינה ומצילה, אלא קיום מצוותיה בלבב שלם הוא זה אשר מגן ומציל את האדם מפני הפורענות: "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו".


ויתרה מזאת, נראה ברור מגערת ר' יוחנן לרשב"ל ומהראיה שהביא, שהוא דוחה את השקפת רשב"ל שהתורה מגינה ומצילה. לעומת זאת, ר' יוחנן איננו מתייחס לדברי ר' יצחק, מפני שהוא הבין שאין להבינם כפשוטם, ולכן אין לבקר אותם ואין לגעור בר' יצחק. וכוונת ר' יצחק ברורה: כמו שהמלה 'עוּף' אינה תורה לפי הפשט, כך גם המילה 'רֶשֶף' אינה מזיקים לפי הפשט. והמזיקים שמדבר עליהם ר' יצחק הם ההרהורים הרעים שעלולים לבוא לאדם בלילה, כאשר כוח הדמיון הרגשני-החושני פונה אל התאוות, וכוחו מתעצם בחשכת הליל וההזיות. ולכן, על האדם לקרוא קריית-שמע כדי לזכור ולהזכיר את בורא-עולם וייחודו, וליישב את דעתו ושכלו, שגם בחשכת הליל יעמוד לו ויצילו מן ההזיות הזימתיות.


ברם ביחס לרשב"ל, לא רק שר' יוחנן אינו מסתפק בגערה ומביא ראיה, הוא גם מבאר מחדש את הזיקה שבין ההצלה מן הייסורים ללימוד התורה. ר' יוחנן טורח להדגיש, כי לא התורה מגינה ומצילה מן הייסורים, כלומר אין לדרוש את הפסוק כרשב"ל, אלא ההתרשלות מלימוד התורה מביאה על האדם ייסורים קשים – וזו השקפה בריאה מאד, כי עוון גדול הוא להתרשל ממצות עשה החשובה ביותר, ולכן עונשה בהתאם לחומרתה, והנה דבריו: "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק – הקדוש-ברוך-הוא מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו". ובמלים אחרות, ר' יוחנן מבטל כליל את הבנתו של רשב"ל או מסביר לנו את כוונתו מעיקרא – ולפי הבנה זו האחרונה, הוא גוער בו על כך שהניח בדבריו מקום להבנה שגויה, כלומר שלא חלילה יהיה מקום להיכשל ולסבור שהתורה מגינה ומצילה.


רש"י לא השכיל להבין את דברי ר' יוחנן, הוא סבר שגערתו של ר' יוחנן היא על כך שרשב"ל נדד עד לספר איוב כדי להביא משם ראיה לכך שהתורה מגינה ומצילה מהשדים והייסורים. רש"י לא הבין שגערתו של ר' יוחנן אינה על כך, אלא על עצם העלאת דרשה שעלולה להפוך למכשלה גדולה – שהרי איך יעלה על הדעת שר' יוחנן יגער כך ברשב"ל רק בגלל שהוא בחר להביא פסוק מספר איוב?! וכי עבירה היא לדרוש פסוקים מהכתובים כאשר יש ראיה לפי דעתך מן התורה?! והלא אין מקשין על הדרשן?! אלא, ר' יוחנן גער ברשב"ל משום שדרשתו הייתה מסוכנת לעולם המחשבה היהודי, וצדק בכך, שהרי "וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד, י), וכפי שנכשל רש"י באחד מיסודי הדת וסבר שהתורה מגינה ומצילה.


רש"י סָכַל להבין את גערת ר' יוחנן, ובחר להתעלם לחלוטין מפשט הפסוק שהביא, ומביאורו המחודש והמאיר לזיקה שבין הייסורים ללימוד התורה. ויתרה מזאת, רש"י אף סילף את השקפת ר' יוחנן והכניס לפיו דברים הפוכים ממה שאמר! כביכול לפי ר' יוחנן התורה מגינה ומצילה מן השדים ומן הייסורים. ולא רק שר' יוחנן לא הזכיר שדים או מזיקים, הוא אף התנגד בחריפות להשקפה זו: הוא טרח לגעור ברשב"ל, הביא ראיה מפסוק מפורש, ודחה כליל את העולה לכאורה מדברי רשב"ל בביאור חדש וברור. רש"י התעלם מכל זאת, והחליט שהתורה מגינה ומצילה, ועתה נסביר מדוע השקפה זו כֹּה רעה:


1.א) השקפה זו מכשירה למעשה את העיסוק בתאוות בחדרי חדרים, שהרי התורה היא "תעודת ביטוח" מפני נגעי העוונות, וכל עוד "מתעסקים" בה לא תבוא רעה על המתעסקים בה – יתעסקו איך שיתעסקו. כלומר, התורה מגינה ומצילה כביכול גם על מי שמבצע בסתר פשעים ועוונות! וההיפך הוא הנכון: התורה איננה מגינה ומצילה, אלא קיום מצוותיה באופן מעשי ואמתי ובלבב שלם וההתרחקות מהפשעים והעוונות, הם אלה אשר מצילים את האדם מן הייסורים, או יותר נכון מונעים מהם לבוא עליו לכתחילה.


וכך אמר מיכה הנביא (יג, יא–יב): "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה – לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר". כלומר, כבר קדמו לרש"י הכהנים גדולי הדור בסוף בית ראשון, אשר סברו שעבודת השם באיברים החיצוניים בלבד, מגינה ומצילה גם על הרשעים הארורים ביותר אשר מתעים את עם-ישראל אחר ההבל.


1.ב) ההשקפה שהתורה מגינה ומצילה גם על מי שמבצע בסתר פשעים ועוונות, מדרדרת להשקפה רעה נוספת: די בעיסוק חיצוני בתורה, ללא ידיעת השם וללא הבנת המצוות, כדי להינצל מכל הייסורים והפגעים – שהרי מי שעוסק בתורה יחד עם העוונות והתאוות, אינו מתעסק בה אלא ככלי למימוש תאוותיו, כלומר לבו בל עמו! וכידוע בהלכות שבת, המתעסק פטור אבל אסור, והסיבה שהוא פטור היא משום שמעשיו נעשים ללא מחשבה וללא כוונה, ואף שעשה מלאכה שאסורה בשבת, המתעסק פטור עליה ואינו חייב עליה כרת וסקילה, כי הוא רק "התעסק" – כלומר עשה את המלאכה באיבריו החיצוניים ולבו בל עמו.


ושמא תחשבו שהעיסוק במצוות באיברים החיצוניים הוא דבר של מה בכך, ובכן שימו לב ללשונות הנביאים החריפים בעניין זה, נחל עם דברי ישעיה: "כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי. [...] לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר", ישעיה הנביא מלמד, שעשיית המצוות באיברים החיצוניים ללא הלב של ידיעת השם, מובילה לסכלות חכמי ישראל, והפיכת עם חכם ונבון לעם סכל ונבל. וירמיה הנביא מגלה לנו מהי התחנה הסופית של "המתעסקים", וכך הוא אומר (יב, א–ג): "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד. [...] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. [...] הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה", ירמיה הנביא מכנה את "המתעסקים" רשעים ובוגדים! ואף מגלה לנו את עונשם: כצאן לטבח ילכו וגופותיהם ייערמו ביום ההריגה.


השקפתו זו של רש"י חלחלה ופעפעה כארס בעורקיהם של דורות רבים, אשר כלפי חוץ עבדו ועובדים את ה' בדבקות, מתנענעים אחוזי טירוף בעת התפילה, מסובבים גודליהם צועקים ומתנועעים בעת הלימוד, ועוסקים בתורה במשך שעות רבות באיבריהם החיצוניים בלבד. ולכן, כאשר הם באים לבתיהם הם נכנעים בקלות ליצרם הרע, כי ההזיה שהתורה מגינה ומצילה מפני הייסורים מרחפת במחשבתם, שהרי היא מופיעה כבר במסכת ברכות וגדלו עליה מילדות – ואין עידוד ודחיפה לייצר הרע יותר מזה: שהעיסוק החיצוני בתורה מכפר על כל התועבות, ושומר על המתעסקים לפי דמיונם מעונשים וייסורים.


וחבל שלא למדו תנ"ך ולא ידעו את נבואות ישעיה וירמיה, כי תוכחותיהם התקיימו במלואן – התורה לא הגינה ולא הצילה מיליוני חסידים בשטעטעל הפולני-ליטאי, והקב"ה היכה אותם מכת אכזרי והביא עליהם רוב רבי רבבות של מיתות משונות. ואיה התורה שעסקו בה כביכול יומם ולילה? מדוע לא הגינה והצילה אותם? התשובה ברורה, ראשית הם לא קיימו את התורה, אלא רק התעסקו בה ומחשבותיהם בתאוותיהם ובשיקוציהם; ושנית, התורה שבידם הינה תורה חדשה חיקוי עלוב לדת האמת, אשר דרדרה אותם ודחפה אותם עוד יותר לשפל העיסוק בתאוות ובאלילות. וראוי להוסיף, שמידותיהם והשקפותיהם הרעות גרמו להם לתעב את ארץ-ישראל, ובגדו בציווי ה' בסירובם למלא את ייעודם ולעלות אליה ולהפריחה.


אגב הדברים, גם למדנו על התהום הפעורה שבין נוסח האשכנזים ל"על הנסים": "ופושעים ביד עוסקי תורתיך", לעומת הנוסח המקורי של יהודי תימן: "ופושעים ביד עושי תורתיך" – ושינו את הנוסח הקדום כדי להסיר מעליהם את החובות המוסריות והמחשבתיות כלפי ה' יתעלה, והשאירו בידם עבודה חיצונית בלבד (וגם אותה עיוותו לבלי היכר, כי העדר ידיעת השם מחריב גם את עולם ההלכה), ולבם בתאוותיהם בשיקוציהם ובתעלוליהם.


ונצרף גם את דברי מָרי בעניין זה בהקדמתו למורה (עמ' 17): "כי בלעדי ידיעת היסוד הגדול הזה כפי היכולת [=ידיעת השם], עלול האדם להיות חיצוני שומר מצוות בלי שירגיש בכך, אשר לדעת רבנו עצם עשיית אותן המצות באיברים החיצוניים ללא ידיעת המצַווה בהן וללא ידיעת מהותן ומטרתן אינן אלא [...] כמי שחופר גומה בקרקע וכמי שחוטב עצים ביער". והנה גם לשון רבנו שם (ג, נא): "וכל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]". וכבר הרחבתי בנושא זה בספרי "אפיקים להרמב"ם" עמ' 109 ואילך, ובמאמרי: "מבואו של מָרי למורה הנבוכים".


1.ג) ההשקפה שהתורה מגינה ומצילה גוררת בהכרח להשקפה רעה נוספת והיא, שהתורה ומצוותיה ניתנו לנו ככלים להפקת טובות הנאה ותועליות חומריות שונות בעולם-הזה. ואין זה המקום הראשון שבו השקפתו התועלתנית של רש"י ביחס לתורה ומצוותיה באה לידי ביטוי, גם במצות המזוזה רש"י ראה מצוה תועלתנית-חומרית, כאילו הייתה סגולה או קמיע. והנה דבריו בסידורו (סימן תנה):


"ואינה נכתבת אלא בשני בשבת בשעה חמישית בתחילת חמה, במלאך רפאל הממונה באותה שעה, ונכתבת בחמישי בשבת בשעה רביעית במלאך ענאל הממונה על אותה שעה, וכן תפילין וקמיעות הנכתבין באותה השעות מצליחין [...]. וצריכה להיכתב בעשרים-ושתיים שורות. וצריכה מלאכים בסוף שורות 'הדברים' מיכאל, ובסוף שורות 'ובשכבך' גבריאל, ובסוף 'מצוה' עזריאל [...]".


כבר ייחדתי מאמר לשיטתו ולהשקפתו של רש"י בעניין מצות המזוזה ("מטרת המזוזה ותכליתה לדעת הרמב"ם – ביקורת רבנו הרמב"ם על רש"י"), ושם פירטתי את שגיאותיו של רש"י אחת לאחת ואת מצוות לא תעשה החמורות שהוא עובר עליהן בהשקפותיו השגויות, ולא אחזור על הדברים כאן. אומר רק משהו על השקפת רבנו: לדעת רבנו, אחד העקרונות היסודיים ביותר בדת משה הוא, שהמצוות שנצטווינו בהן בהר סיני לא נועדו לשמש כסגולות מאגיות דמיוניות לתועליות חומרניות שונות, אלא לרומם את נפשנו לזכות בחיי הנצח בעולם-הבא. וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):


"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר-תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רִפאות נפשות שנאמר 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [משלי ג, כב]".


מי שמתייחס למצוות כאל תיקונים או מתכונים להצלחה או לזיווג או לפרנסה או לרפואה או לכל דבר אחר אינו אלא כופר בתורה! והוא הדין למי שסובר שהעיסוק בתורה מגן ומציל מפני שדים דמיוניים או מפני ייסורים קשים! והוא הדין בעניין המזוזה, מי שרואה במזוזה סגולה מאגית שנועדה לשמירת הבית – חוטא חטא גדול לאלהים. ומכאן נבין את ביקורתו החריפה של הרמב"ם על אותם השוגים במחשבה שהמזוזה נועדה לשמירה על הבית מפני גנבים, פיצוצי אינסטלציה, שריפות, רעידות אדמה ושאר אסונות, וזה לשון הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר-תורה (ה, ה):


"מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריווח שבין פרשה לפרשה 'שדי', ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים [=רש"י וממשיכי דרכו] לא די להן שביטלו המצוה, אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאלו הוא קמיע להניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל [=שוב רש"י וממשיכי דרכו] שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".


למדנו אפוא, כי ההשקפה שהתורה מגינה ומצילה היא הבל מהובל, ואף רעה חולה שהביאה על אחינו באשכנז גם שדים נוראיים ואכזריים וגם ייסורים קשים ואיומים. ומדרכיו של הקב"ה, שהוא מעניש את עובדי האלילים דווקא באותם הייסורים והשדים שמהם חשבו להימלט ולהינצל בפולחנם לשיקוציהם (ראו במורה ג, ל). וזה עונשם על כך שעזבו מקור מים חיים וכפרו בתורה, בראותם אותה כצבא וככלי להשגת טובות הנאה, והתירו לעצמם לפשוע בחדרי חדרים ולסמוך על הזייתו של רש"י ש"התורה מגינה ומצילה".


1.ד) זאת ועוד, ההשקפה ש"התורה מגינה ומצילה" היא עצמה עבודת אלילים, שהרי מייחסים בה לתורה ישות נפשית-רוחנית אשר מסוגלת להיטיב להציל ולהגן! וביטוי גס לכך אנו מוצאים בימינו בשיר ה"חסידי" הטמא המפורסם: "תורה הקדושה התחנני בבקשה, לפני צור נערץ בקדושה". ואין זו אלא פנייה למליץ כלומר לאמצעי, וזו עבודה-זרה לכל דבר ועניין! ואין לתורה שום מודעות ואינה ישות רוחנית, אלא היא מערכת של כללים וחוקים קדושים וטהורים שנועדו: "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דב' ו, כד).


ואסיים בפירושו המרתק והנפלא של רס"ג לפסוק באיוב (ה, ז) שעליו סובבים כל דברינו לעיל: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף", ואומר שם רס"ג: "אדם – כי האדם לא נוצר אלא כדי לעמול מתוך משמעת לדבר ה', אף שתראה יורשי הגהינם מתרוממים כאילו הם עפים" [=ואולי יש כאן אסמכתא לתיאור הגאוותנים שהם: "עפים על עצמם"], ומסביר שם מָרי: "וכאשר האדם עמֵל בכדי חייו מתוך יראת ה' ומשמעתו – מצליחים דרכיו, ואף שפעמים תראה את אותם הארורים כאילו בין כוכבים שמו קניהם, אין זה אלא זמני".


מי הם אותם הארורים שמָרי מזכיר? מי הם אשר שמו קניהם בין הכוכבים? כדי להבין נעיין בפירושו הארוך של רס"ג שם: "וכוונתו באמרו 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף', שאנשי האש [=יורשי הגהינם] מבני אדם, העזים המתגאים המתרברבים ומתרוממים כעוֹף, כמאמר ה' לעשו: 'אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר [וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ' (עו' א, ד)]". מעניין שרס"ג מביא לדוגמה דווקא את "עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" (בר' לו, ח), ולא לחינם מָרי תיאר את קני הארורים בין הכוכבים, כדי לרמוז לנו על יוצאי ארץ אדום. וכאשר אני רואה את יוצאי ארץ אדום בינינו "המתגאים המתרברבים ומתרוממים כעוֹף", החושבים שדרכם היא פסגת פסגות היהדות, ואינה אלא שפל השפלות תכלית הסכלות, נזכר אני בדרך האמת כדי לעודד את עצמי על העדרה, ולראות אותם כפי שהם: אדומיים אליליים וורדרדים פרו-נוצריים.


ונסיים נקודה זו בנבואת עובדיה על אדום (א, ג–י): "זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ. אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'. [...] אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו. [...] הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו. וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן [...]. מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה"... ומי שמכיר את היסטוריית האשכנזים כאן בארץ-ישראל, את גאוותם עריצותם ורשעותם כלפי בני עדות-המזרח בכלל ועדת יהודי-תימן יראי-השם מצדיקי-הדין בפרט, ומי שמבין את ריחוקם מדרך האמת וסילופם את דת האמת – יבין עד כמה פסוקים אלה הולמים אותם.


2) במסכת ברכות ו ע"א, נאמרה ברייתא משמו של "אבא בנימין" שאם הייתה "רשות לעין לראות", שום בריה לא הייתה יכולה "לעמוד מפני המזיקין". אביי הוסיף, שהם-המזיקים רבים מאתנו, וסובבים אותנו כמו תלולית העפר שמקיפה את חפירות התלמים. רב הונא אמר, שכל אחד ואחד מאתנו אלף משמאלו ורבבה מימינו.


רבא מוסיף ואומר שם: הדוחק שיש בעת "ירחי כלה" (=חודשי אלול ואדר שהיו מתכנסים ללימוד תורה בישיבות בבבל), נגרם בשל אותם המזיקים. הוא מוסיף שגם הברכיים לֵאוֹת בגלל המזיקים, גם הבגדים מתבלים בגלל התחככות המזיקים בהם, וגם הפציעות שנגרמות לרגליים מהמכשולים בדרך, נגרמות בגללם.


עתה עוברת הגמרא לומר דברים שהם לכאורה הזויים לחלוטין: מי שרוצה לידע שהמזיקים קיימים, יפזר אפר סביב מיטתו ובבוקר יראה כעין רגלי תרנגול. ומי שרוצה לראות אותם, יביא שוליית חתולה, שחורה בת שחורה, בכורה בת בכורה, וישרפנה באש וישחקנה, וישים בעיניו ממנה – ויראה אותם. אולם, צריך להיזהר באותו אפר שמא יגנבו ממנו המזיקים ויינזק בכך, ולכן ישים אותו בשפופרת של ברזל ויחתום את פיה היטב. עוד סופר, שרב ביבי בר אביי עשה כך, ראה את המזיקים וניזוק, וחכמים ביקשו עליו רחמים ונרפא.


רש"י כמובן ביאר את כל הגמרא הזו כפשוטה, וחשב שמדובר בשדים ממש, והנה דבריו: "אם הייתה רשות לעין לראות – כל השדים העומדים לפניו [...]; האי דוחקא דהוי בכלא – פעמים שבני אדם יושבים רווחים ביום השבת שבאין לשמוע דרשה, ודומה להם כיושבים דחוקים; מאני [=בגדי] רבנן דבלו – בגדי התלמידים שבלים מהר, והם אינם בני מלאכה שיבלו בגדיהם; מחופיה דידהו [=מהתחככות המזיקים] – באין המזיקים ויושבין אצלם ומתחככים בהם". עד כאן קטע מדבריו, והוא ממשיך ומפרש שם את כל ההזיות כדברי אמת.


ואגב, מצאנו עוד שתי טעויות בדבריו, הטעות הראשונה היא טעות בפרשנות והטעות השנייה היא טעות בהשקפה. הטעות הראשונה, רבא אומר מפורשות שהיה דוחק ב"ירחי כלה", כיצד אפוא רש"י הפך את הדוחק מרוב התלמידים לדלילות אוכלוסין?! ואם הוא פרשן פשטני, מדוע היטה כאן את פשט דברי רבא ופירש בניגוד לפשט? והטעות השנייה, דבריו על התלמידים שאינם בני מלאכה, כלומר מי שעוסק בתורה אינו עוסק במלאכה המפרנסת. וכאן הוא נוטע את ההשקפה ש"בני תורה" אינם "בני מלאכה", וזאת בניגוד גמור ומוחלט לאורחות חייהם של חכמי התלמוד הגדולים ביותר, ובניגוד גמור לאיסור החמור ליהנות מדברי תורה ומלימוד תורה, וכבר הרחבתי בעניין זה במאמרים רבים.


ראו נא אפוא, כמה רעות חולות עולות מפירוש רש"י לאגדה אחת! א) אמונה באמיתת השדים והמזיקים שהיא עבודת אלילים; ב) אמונה באמיתת המאגיה והכישופים שהיא הזיה אלילית מובהקת, שהרי המכשף עובד עבודה-זרה ונסקל; ג) עיוות פשט דברי רבא בגמרא לכיוונים הזייתיים; ד) החדרת והעמקת ההשקפה שיש להבין את אגדות התלמוד כפשוטן; ה) נטיעת ההשקפה ש"בני תורה" אינם "בני מלאכה", והמסקנה המתבקשת: על "בני התורה" להתפרנס מלימוד התורה.


נעבור עתה לבאר את האגדה, לי נראה, כי המזיקים שעליהם מדברים חז"ל כאן הם עמי הארץ, כי יש להבין, שבתקופת חכמי התלמוד הייתה קיימת איבה גדולה בין תלמידי החכמים לבין עמי הארצות, וכל הדברים כאן נאמרו כמשלים לאותם עמי ארצות ונזקיהם לתלמידי החכמים. ומה שהוסיפו חכמים תיאורים כיצד לראות את המזיקים, אין זה אלא כיסוי והטעיה כדי שעמי הארץ לא יבינו שמדובר בהם. ועל שנאת עמי הארץ לתלמידי חכמים ראוי לייחד מאמר נפרד, אך בינתיים נצטט כמה מדברי חז"ל בעניין זה במסכת פסחים (מט ע"ב):


"[1] תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכמים. [...] ולא ישא בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר: 'אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה' [דב' כז, כא]. [...] [2] אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לשחטו! אמר להן: זה [=השחיטה] – טעון ברכה, וזה [=עם הארץ] – אינו טעון ברכה. [3] אמר רבי אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר: 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ' [דב' ל, כ], על חייו לא חס – על חיי חברו לא כל שכן. [4] אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקרעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו. [5] תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי ייתן לי תלמיד חכמים ואשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! אמר להן: זה – נושך ושובר עצם, וזה – נושך ואינו שובר עצם. [6] תניא, היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים. [7] תניא, רבי אליעזר אומר: אלמלא אנו צריכים להם [כלומר הם צריכים אותנו] למשא ומתן – היו הורגין אותנו. [8] תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ – כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר: 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה' [דב' לג, ד], אל תקרי מורשה אלא מאורסה. [9] גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכמים, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל, ונשותיהן יותר מהן. תנא: שנה ופירש – יותר מכולן".


ונצרף את דברי מָרי בכתבים א (עמ' 97–98):


"השפעת החוקים [=חוקי הטהרה] על חיי החברה – חוקי הטהרה היוו גורם מפלג מצד אחד, ומאחֵד מצד שני או יותר נכון מגבש. הם גרמו או הביאו לגיבוש גושים מוגדרים ומסוימים בחברה הכלל ישראלית, עמי הארץ וחברים נחלקו לגושים שונים [...]. המרחק בין החברים לעמי הארץ היה גדול מאד ומקיף בכל שטחי החיים, כי ההגבלות שהטילו חז"ל בין חבר לעם-הארץ היו כאלה שעשו אותם לשתי חטיבות נפרדות. [...] משום כך, נוצר מין רגש נחיתות בלב עמי הארץ שהפך לשנאה עזה והתבטא בהזדמנויות שונות, וכמו שאמרו: 'גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמידי חכמים, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל', ור' אליעזר אף אמר: 'אלמלא הם צריכים לנו למשא ומתן היו הורגים אותנו'.


כי הדבר טבעי בהחלט, כי כל אדם בטבעו ניחא ליה בהפקירא, ואינו שש לקראת המגבלות המסייגות אותו על כל צעד ושעל. ובראותו בני אדם שולטים ברוחם, מסוימים בהליכותיהם ובאורח חייהם, מרגיש הוא בסתר ליבו ובתת-הכרתו את הנועם שבאורח חייהם, את העדן שבהליכותיהם, אך געש הכוחות הבהמיים שבו אינם נשמעים לו להתרסן ואינם מסורים בידו, מפני שכבר הורגלו להתפרץ לכל אשר ירצו ללא מעצורים. משום כך נהפכת אותה הרגשת הנועם שבטוב שבתת-הכרתם [=בראותם את תלמידי החכמים] לרועץ, מחמת אי-יכולתם הנפשית להגיע אליה, ומתבטאת בשנאה עזה עד כדי 'היו הורגים אותנו'. [...] ברם, אותה השנאה שפיתחו עמי הארץ כלפי ה'חברים' הייתה לה השפעה חיובית למדי בגיבושם של שורות ה'חברים', והיוותה סכר רב עוצמה בסתימת הפרצות שדרכן היו עלולים להתדרדר קלי הדעת וחלושי האופי משורות ה'חברים'. וככל שגדל הפער ביניהם כן נתמעטה הנשירה, כי הנשירה כמוה כניתוק מוחלט ממשפחתו, מידידיו, מקרוביו, ממכריו, ומכל אותה החברה, והרגשת בדידות וניתוק כזו גרמה בוודאי רתיעה".


ונסיים בדברי רבנו ב"מורה-הנבוכים" (ב, לו), שם רבנו מלמד אותנו על התנאים ההכרחיים לנבואה, ואחד מהם הוא: "שיהא האדם הזה [=שהתרומם למעלת אדם] כבר [...] ביטל את תשוקתו לשררוֹת הבלתי אמתיות, כלומר אהבת הניצחון או שירוממוהו בני אדם וישיג כבודם ומשמעתם [...] – אלא יִראה את כל בני האדם כפי מצביהם, שהם בהם [=במצביהם] בלי ספק כבהמות וכחיות הטרף, אשר לא יחשוב השלם יחיד הסגולה כאשר חושב עליהם, אלא היאך להינצל מנזקי המזיקים מהם [=ואלה הם המזיקים האמתיים]".


מָרי מוסיף שם בהערה ואומר: "ובדומה להם אותם שהם בדמות אדם וכל שאיפתם ומאוויי נפשם הקנאה והתאווה והכבוד". ויש לא מעטים בממסד הרבני שמתאימים בדיוק מהדהד להגדרה זו, ואין לי ספק שכוונתו לאלה שכובעם אמה וזקנם אמה ומדברים מחצין.


ובמאמרי: "בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו" הרחבתי וביארתי את הסיבה המרכזית לנזקי ומעללי עמי הארצות חובשי המגבעות, והיא העדר מימוש כוחותיהם השכליים, וניתוב כוח המחשבה שנועד להוציא את שכלם מן הכוח אל הפועל, לתחבול תחבולות ולטכסוס טכסיסים אשר מזיקים להם ולזולתם.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!