אחד מיסודות דת משה האמיתית והמקורית הוא: שהתורה הקדושה שניתנה לנו בהר-סיני היא תורה נצחית שלא תשתנה ולא תוחלף לעולם-ולעולמי-עולמים! ולכן, אסור באיסור חמור מאד להוסיף או לגרוע משהו מחוקי התורה, וכך פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ט, א):
"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם-ולעולמי-עולמים. אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר: 'אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א] ונאמר: 'וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת' [שם כט, כח]. הא [=הנה] למדת, שכל דברי תורה מצֻווין אנו לעשותן עד עולם, וכך הוא אומר: 'חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם' [ויק' כג, יד], ונאמר: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' [דב' ל, יב]. הא למדת, שאין נביא [=כל-שכן גדול אסלה מיובל מהובל ומדובלל] רשאי לחדש דבר מעתה".
את ההשקפה שתורת משה לא תבטל ולא תוחלף לעולם רבנו קובע גם ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות הדת, וכֹה דבריו בהקדמתו לפרק חלק:
"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה [...] וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
וכן פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (יא, ו):
"ועיקר הדברים כך הן: שהתורה הזאת אין חוקיה ומשפטיה משתנים לעולם-ולעולמי-עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גרע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן [=פירש את התורה לפי שרירות לבו], הרי זה בוודאי רשע ואפיקורוס".
ובהלכות תשובה (ג, יז) רבנו פוסק כך:
"שלושה הן הכופרים בתורה [...] והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת, וכבר בטלה תורה זו אף-על-פי שהיא הייתה מעם ה' כגון הנוצרים וההגרים".
ואני תמה, האין שריפת ספר המדע ביטוי מובהק לביטול כשבעים וחמש ממצוות התורה, ואף החשובות והיסודיות שבה?! האין שריפת "מורה הנבוכים" ביטוי מובהק לביטול מצוות ידיעת ה' וייחוד ה' – שתי המצוות שבהן אצורה וגנוזה נשמתה של דת משה? ושריפת הספרים הללו אף חמורה ממעשה הנוצרים וההגרים, כי המינים האורתודוקסים ששרפו את הספרים הללו, אפילו לא הודו, כמו הנוצרים והישמעאלים, שזו התורה הקדומה שניתנה למשה בסיני... ושמא תאמרו, והלא שריפת הספרים הללו אירעה לפני מאות רבות בשנים, מה אתה נזכר בזה עתה? ובכן, אף שהשורפים כבר נתבערו מן העולם-הזה ונכרתו מחיי העולם-הבא, שיטתם ודרכם עודנה שורפת ובועטת בימינו! שהרי כל הפוסקים שבאו לאחר רבנו הרמב"ם ועד ימינו, עדיין כופרים בהן ומוחקים את המצוות הללו מספריהם! ואף במקומות שהם "עשו טובה" והזכירו משהו מן המצוות הללו, אין זה אלא לאחר עיוות עיקום ועיקוש, כדי שחלילה לא תתגלה התרמית, שעם-ישראל הולך בדת חדשה, פגאנית ופרו-נוצרית, במשך מאות רבות בשנים.
א. תורה שלמה ומושלמת
תורת משה הקדומה היא תורה נצחית שלא תשתנה ולא תוחלף לעולמים, מפני שהיא תורה שלמה ומושלמת, כלומר, לא ייתכן שתבוא תורה שלמה ממנה ותחליפנה, וכמו שמלמד רבנו במורה (ב, לט): "כי הדבר השלם בתכלית האפשרית במינו, לא ייתכן שיימצא זולתו במינו כי אם פחות מאותה השלמות, או בהגזמה או בגרעון. [...] כך הדבר בתורה הזו, כמו שביאר את איזונה ואמר: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], וכבר ידעת כי עניין 'צַדִּיקִם' – מאוזנים".
נמצא אפוא, שכל הוספה או ביטול של חוק מחוקי התורה יגרמו בהכרח לחוסר איזון בהנהגת הפרט והאומה וליצירת עוולות ועיוותים קשים בחיי החברה. המינים האורתודוקסים שׂרפו את ספר המדע ו"מורה הנבוכים", ויחד עמם שרפו את כל יסודות דת האמת. בין היסודות ששרפו וכרתו ממחשבתם הוא היסוד שהזכרנו, לפיו תורתנו לא תשתנה ולא תוחלף לעולם מפני שהיא בתכלית השלמות – ולכן גם אסור להוסיף או לגרוע מחוקי התורה, שלא חלילה להפר את איזוניה הדקים והעדינים שנחקקו בחכמה אלהית. ברור אפוא שהם אינם מבינים מאומה על האיזון העדין והמופלא שרבנו מדבר עליו כאן, אותו איזון אלהי העובר בכל מצוות התורה כחוט השני, ואשר מבטיח את אושרנו, הצלחתנו וקרבתנו אל הקב"ה – כפרטים וכאומה.
חכמי-יועצי-אשכנז (ואיני מדבר על חכמי ספרד ותימן, מפני שכולם רצעו את אזנם לאדוניהם האירופים), הפרו באופן גס ובוטה את האיזון האלהי שבחוקי התורה, וזאת אירע להם כאמור בגלל שריפת יסודות דת משה, וביניהם כאמור גם היסוד שתורת משה היא תורה נצחית שלא תשתנה. שריפת יסודות הדת דרדרה את חכמי-יועצי-אשכנז לשלב הבא של הריסת הדת והוא עיוות כל עולם ההלכה המעשי – שהרי בשריפת היסוד שאין להוסיף או לגרוע מחוקי התורה, הם פתחו את הפתח ליצירת דת חדשה ופרו-נוצרית באלף השנים האחרונות: דת של מינות שתתאים להזיותיהם ולתאוותיהם, וזאת באמצעות מחיקה, סילוף וזיוף של הלכות דת האמת, וכן הוספת הלכות, מנהגים וחומרות, אשר הרסו את דת משה בהפרת האיזונים העדינים והמופלאים שבורא-עולם טבע בה, והם-הם ההוכחה שהיא ניתנה לנו מאת ה' יתעלה.
דתם החדשה והפרו-נוצרית החדירה הלכות מינות מתועבות וכך יצרה דת מעֻוותת ומרושעת מאד – דת אשר הופכת את התורה לקורדום חוצבים ומעוררת תיעוב ושנאה תהומיים כלפי דת משה, דת אשר מעודדת שנאה לארץ-ישראל ולצבא-ההגנה-לישראל, דת אשר מטיפה להנצחת חיי גלות ומינות ארורים על-פני מילוי ייעודנו בכינון בית-המקדש, דת אשר רואה באנשים העובדים עבדים שתכליתם לשרת את גחמות הכומרים ולממן את טפילותם, דת אשר מעודדת גניבה ועושק וסיאוב בהזיה שמדובר ב"קידוש שם שמים", דת אשר מחללת שם אלהים חיים בהפצה של הזיות מאגיות פגאניות שדת האמת קידשה נגדן מלחמה, דת אשר מתנגדת ללימודי המדעים אשר בהם האדם לומד להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, דת אשר נלחמת ברכישת השכלה מכל סוג שהוא ומקדשת לימוד פגאני (תפישת אגדות חז"ל כפשוטן), דת אשר מטיפה לעיסוק מייגע, מַשְׁמים ועָקר באינסוף פרוטוקולים דחויים ומיותרים, דת אשר מחדירה מאות רבות של הוזי הזיות ומציגה אותם כגדולי ואדירי עולם, דת אשר מטמטמת את המחשבה בעיון בספרי מינות עבי-כָּרֵס של פרשנים והוזי הזיות עילגים שמחריבים את הדעת, דת אשר בזה למלאכה ולחובת האדם לפרנס את אשתו ומשפחתו, דת אשר מקדשת את הבטלנות, דת אשר מטיפה לחסידיה לשלוח את ידם וליטול כספי צדקה וכספי ציבור אף שמדובר בעבירה חמורה מאד לבני האדם הבריאים אשר יכולים לעבוד לפרנסתם, ועוד.
ועתה יובן היטב מדוע הבטחת ה' יתברך אינה מתקיימת בימינו: "אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו), והיאך יתקיימו? והיאך יאמרו עלינו "עַם חָכָם וְנָבוֹן"? ואפילו החילוניים אינם אומרים זאת עלינו ובזים ומתעבים את דרכנו ודתנו! הייתכן שהבטחת ה' יתעלה תשוב ריקם?! אלא ברור, שמחיקת רובם הגדול של יסודות הדת, הוספת אינסוף הלכות והזיות, והפרת האיזונים הדקים והעדינים שבחוקי התורה – כל אלה גרמו וגורמים לדת שלנו להיות ולהיראות כדת פרימיטיבית וחשוכה, דת אשר עֻוותה להיות קורדום גס ופגאני להפקת רווחים וטובות הנאה (כמו הנצרות), דת של הטעיה, שקר וכזב.
ואחתום פרק זה בדברי רבנו במורה (ג, מא) וכֹה דבריו:
"כיוון שידוע לפני ה' יתעלה, שדיני התורה הזו יש צורך בכל זמן ומקום כפי שינויי המקומות והמאורעות וחיובי הנסיבות, לתוספת במקצתן או גרעון במקצתן, לפיכך הזהיר על התוספת והגרעון ואמר 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א], מפני שזה היה מביא להפסד חוקי התורה ולסבור בה שאינה מאת ה'. והִרשה עם זאת לחכמי כל דור, כלומר בית-הדין-הגדול, לעשות סייג לקיום הדינים התורתיים הללו בדברים אשר יחדשום על דרך סתימת פרצה, ויקבעו לדורות אותם הסייגים, כמו שאמרו 'ועשו סיג לתורה' [אב' א, א] [...] ואילו היה העיון החלקי הזה מותר לכל אחד מן החכמים, היו אובדים בני אדם בריבוי המחלוקות והתפצלות השיטות, לפיכך הזהיר יתעלה שלא ייגשו לזה שאר החכמים זולתי בית-דין-הגדול בלבד".
ב. נביאי השקר האורתודוקסים
כבר הזכרנו לעיל את דינם של נביאי השקר האורתודוקסים, הלא המה גדולי האסלה, אשר חסידיהם מייחסים להם כוחות על-טבעיים ויכולות מאגיות פגאניות שונות, וכאמור, דינם הוא כדין כל מי שמפקפק ביסודות הדת: הם בגדר מינים וכופרים ארורים שמורידין ולא מעלין.
והנה הלכה נוספת שיוחדה להם, בהלכות סנהדרין (יא, ו):
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
הנני מבקש עתה לדון בעניינם מהיבט אחר, וכך פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ט, ב):
"לפיכך אם יעמוד איש [...] ויעשה אות או מופת ויאמר שה' שלחו – להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לְפָרֵשׁ במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם-ולדורי-דורות אלא מצוות לפי זמן היו – הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו. שהוא-ברוך-שמו ציווה למשה שהמצוה הזאת 'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם' [דב' כט, כח] ולא איש אל ויכזב".
כלומר, אם יש לפנינו גדולי אסלה שמפיצים על עצמם סיפורי "אותות ומופתים", דהיינו כל סיפורי ה"נסים והנפלאות" שחסידיהם השוטים מפיצים, ואף מציגים את עצמם כבעלי יכולות לידע את הנסתרות, וכשליחיו הבלעדיים והישירים של אלהים עד שאסור לבחון את דבריהם ופסיקותיהם – אין ספק שמדובר בטועני נבואה, שהרי אין ספק שהם מחדירים את ההזיה שה' שלח אותם להנהיג את עם-ישראל בכל העניינים. כלומר, הם מחדירים להמון את ההזיה שהם לא פחות מנביאים! שהרי יש להיכנע למרותם ולקבל את דבריהם באופן מוחלט "אפילו על ימין שהוא שמאל", וכל מי שכופר בהם הוא בגדר אפיקורוס וכופר בה'-אלהים-אמת.
ויש מקרבם שלא מסתפקים בהילת הנבואה הדמיונית הזו שהם ועסקניהם הפגאניים יוצרים סביבם, אלא טוענים מפורשות שהם נביאים או שיש להם כוחות נבואה או שהתגלה להם מלאך או שהתגלה להם אליהו הנביא וכיו"ב. כלומר, הם טוענים בפועל ובמפורש את הנבואה! כמו לדוגמה קארו הקראי או לוצאטו בעל המסילה לאושוויץ, וכן רבים מהמקובלים הפגאניים שחיים בימינו אשר מחדירים להמון את ההזיה שהם זוכים להתגלויות מסוגים שונים!
וכולם, גם נביאי השקר הכסילים שטוענים את הנבואה באופן חד-משמעי, וגם נביאי השקר המתוחכמים שעושים זאת באופנים נכלוליים, כולם הם בגדר "מכחישים את נבואתו של משה רבנו" ו"מזידים לדבר בשם ה' אשר לא ציווה אותם", שהרי תוצאת מעשיהם כולם אחת היא: עקירת דת האמת והחדרת דת חדשה, באמצעות הוספת מצוות או גריעת מצוות או פירוש המצוות באופנים שלא שמענו ממשה רבנו ע"ה וכו', וכמו שנפסק מפורשות בהלכה לעיל.
על כל האמור לעיל רבנו מוסיף בהלכות יסודי התורה (ט, ח):
"וכן אם עָקַר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה [=וכל-שכן מי שמרוצץ את יסודות הדת], או שאמר בדין מדיני התורה שה' ציווה לו שהדין כך הוא, והלכה כפלוני – הרי זה נביא שקר וייחנק אף-על-פי שעשה אות, שהרי בא להכחיש תורה שאמרה: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא' [דב' ל, יב]".
כלומר, אדם אשר טוען שה' גילה לו מהי ההלכה וכיצד יש לנהוג בעניינים הלכתיים – הרי זה נביא שקר. ובמלים אחרות, כל מי שטוען שהוא זוכה להתגלויות מלאכים, ושהם מלמדים אותו תורה או משיבים לו לשאלות הלכתיות או מחדשים לו חידושי דינים – הרי זה נביא שקר ונהרג, ואפילו אם הוא לא ביטל שום מצוה ממצוות התורה! כי עצם הטענה שיש מענה הלכתי ב"קו החם" של המלאכים כלומר באמצעות נבואה, היא טענה אשר מלמדת מיד כי "הלוחש למלאכים" שעומד לפנינו הוא נביא שקר – שהרי התורה קבעה באופן מפורש וברור שהיא כבר ניתנה, ולאחר שניתנה היא כבר איננה מגיעה לשום אדם בדרכי נבואה, ולכן לא יעלה על הדעת שהקב"ה ישלח מלאך כדי להשיב לנו על שאלות הלכתיות או לחדש לנו חידושים.
ג. נביא המתנבא בשם עבודה-זרה
המקום הראשון שבו רבנו פוסק בעניינו של נביא שקר המתנבא בשם עבודה-זרה הוא בהלכות יסודי התורה (ט, ט), וכֹה דבריו:
"אבל בעבודה-זרה [...] אפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה' ציווהו שֶׁתֵּעָבֵד עבודה-זרה היום בלבד, או בשעה זו בלבד, הרי זה דיבר סרה על ה', ועל זה ציווה הכתוב ואמר: 'וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת... לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא... כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְיָ אֱלֹהֵיכֶם' [דב' יג, ג–ו], שהרי בא להכחיש נבואתו של משה. ולפיכך נדע בוודאי שהוא נביא שקר, וכל שעשה בלאט וכישוף [בתכסיס ובתחבולה] עשה – וייחנק".
הסוג הראשון של המתנבא בשם עבודה-זרה הוא הנביא אשר טוען שה' ציווה עליו לעבוד עבודה-זרה. וכאמור, רבים הם גדולי האסלה שיצרו סביבם הילת-נביאות ורוממות, ומורים לחסידיהם השוטים לעבוד עבודה-זרה, כגון: להשתטח על קברים ולפנות אל המתים, לפנות בשאלות אל הרבי המת, לכוון שהתפילות יעברו דרך הרבי, ולהאמין באינסוף הזיות מאגיות פגאניות – ואין ספק שחסידיהם השוטים סבורים שכל דברי גדוליהם נאמרו מפי הגבורה.
נעבור עתה למקום המרכזי בספרו "משנה תורה" שבו רבנו עוסק בנביאי השקר, והוא בהלכות עבודה-זרה פרק ה, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, ט):
"נביא המתנבא בשם עבודה-זרה, כיצד? זה האומר: 'אמרה לי עבודה-זרה פלונית או כוכב פלוני שמצוה לעשות כך וכך או שלא לעשות כך וכך', אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור, אם התרו בו בפני שניים – הרי זה נחנק, שנאמר: 'וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא' [דב' יח, כ], ואזהרה שלו מכלל שנאמר: 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ' [שמ' כג, יג]".
ובכן, לעיל ראינו כי נביא שקר המתנבא בשם עבודה-זרה אינו רק מי שטוען ש"עבודה-זרה פלונית" ציוותה עליו לעשות כך וכך, אלא גם מי שמתנבא בשם ה' וטוען שהקב"ה ציווה עליו לעבוד עבודה-זרה, וכדברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ט, ט) שהובאו לעיל: "אפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה' ציווהו שֶׁתֵּעָבֵד עבודה-זרה היום בלבד" וכו'. וכאמור, זהו דינם של כל גדולי האסלה אשר מורים לחסידיהם לעבוד עבודה-זרה מסוגים שונים (והדוגמה הבולטת ביותר לכך היא הוראתם לנסוע לקברים, ובמיוחד לקברו של שיקוץ שמעון), שהרי אין ספק שהם מציגים את עצמם כנביאים ומכשפים אשר מקבלים הוראות ישירות מאלהים.
והנה לפניכם גם דברי רבנו בעניין זה בספר המצוות (לאווין כו):
"והמצוה השש-ועשרים, האזהרה שהוזהר האדם מלהתנבא בשמה [=בשם עבודה-זרה], והוא שיאמר שה' ציווהו לעבדה, או שהיא עצמה ציוותה על עבודתה והבטיחה גמול ועונש, כמו שמדמים נביאי הבעל ונביאי האשרה. [...] ודן [הקב"ה] במיתה את המתנבא בשמה, והוא אמרוֹ: 'וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא' [דב' יח, כ], ומיתה זו בחנק [...] ותהיה האזהרה שלו ממה שאמר: 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ' [שמ' כג, יג]".
בהמשך דבריו שם (ה, י) רבנו קובע את היחס לאותם גדולי האסלה, וכֹה דבריו:
"ואסור לערוך דין ותשובה עם מתנבא בשם עבודה-זרה, ואין שואלין ממנו אות ומופת, ואם עשה מעצמו אין משגיחין עליו, ואין מהרהרין בו [שמא הוא אמת]. וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן – עבר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא' [דב' יג, ד]".
כלומר, אסור אפילו להתווכח עמו! אלא, חובה להוקיעו ולחשוף את רשעו ומעלליו בלבד, אך לא ליצור עמו שום קשר בבחינת: "דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת" (מש' ז, כז).
כמו כן, כל הוזי ההזיות אשר מעריצים את גדולי האסלה ומאמינים לסיפורי אותותיהם ומופתיהם עוברים על מצות לא תעשה, וכמו שרבנו פוסק לעיל:
"אין משגיחין עליו, ואין מהרהרין בו [שמא הוא ואותותיו אמת]. וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן – עבר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא' [דב' יג, ד]".
והנה לפניכם גם דברי רבנו בעניין זה בספר המצוות (לאווין כח):
"והמצוה השמונה ועשרים, האזהרה שהוזהרנו מלשמוע נבואת מתנבא בשם עבודה-זרה, כלומר, שאנו לא נדון עמו ולא נשאלהו ונאמר לו: מה האות שלך ומה ראייתך על דבר זה, כדרך שנעשה עם מתנבא בשם ה', אלא בעת שנשמעהו מתנבא בשמה נתרה בו על כך, כמו שאנו חייבים בכל עובר, ואם יתמיד בטענתו נענישהו כראוי לפי דיני התורה, ולא נחוש לאותותיו ולא להוכחותיו, והוזהרנו על זה באמרו יתעלה: 'לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא' [דב' יג, ד]".
ונחתום את עניינו של המתנבא בשם עבודה-זרה בדברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה:
"והנבואה בשם עבודה-זרה נחלקת לשני חלקים: החלק הראשון – שיקום נביא ויאמר שכוכב פלוני השרה עלי רוחניותו [=הכוח הרוחני שמייחסים לו], ואמר לי: עִבדוני בכך או דרשוני בכך. וכן אם קרא לעבודת פסל או צורה מן הצורות ואמר שהוא ניבָּא אותי בכך, והודיעָני בכך, או ציווני להזהיר על עבודתו באופן פלוני, כמו שהיו עושים נביאי הבעל ונביאי האשרה.
והחלק השני– שיאמר חזון נראה אלי מה' לעבוד נעבד פלוני, או להוריד רוחניות פלונית [כוח רוחני של אליל דמיוני] באופן פלוני, ויאמר אופן מאופני העבודה והמעשים שעושים אנשי אותו הסוג כפי הכללים הידועים בתורתנו [דהיינו דרך עבודתו או באחת מארבע העבודות], הרי גם זה מתנבא בשם עבודה-זרה. לפי שֶׁשֵּׁם זה [=המתנבא בשם עבודה-זרה] כולל האומר שהיא בעצמה ציוותה על עבודתה או [ציוותה] באיזה דבר שיהיה, או האומר שה' ציווה לעבוד איזה נברא. וכאשר נשמע מהמתנבא אחת משתי הנבואות האלה, ונתקיימה עליו העדות כפי דין תורה – הרי דינו שיומת בחנק, כמו שאמר יתעלה: 'וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת' [דב' יג, ו]. ואין לחוש לנבואתו ולא נבקש ממנו מופת, ואפילו עשה מופתים אשר לא שמענו מופלאים כמותם כדי לאמֶּת דברו – הרי זה נחנק. ואין לחוש לאותם המופתים, לפי שסיבת קיום אותם המופתים [הוא] מה שאמר הכתוב: 'כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם' [דב' יג, ד], כי עדות השכל המכחישה את נבואתו, גדולה מכוח עדות העין הרואה את מופתיו, לפי שכבר נתברר אצל בעלי השכל, שאין ראוי לכבד ולא לעבוד, זולת היחיד שהמציא את כל המציאות ונבדל בתכלית השלמות".
והמשפט שהדגשתי לעיל הוא הסיבה לכך שהמינים וצאצאיהם מתנגדים ללימודי המדעים ולרכישת השכלה אמיתית מכל סוג שהוא – מפני שקניית החכמה תסייע ללומדים להבין, שכל הזיותיהם הפגאניות של גדולי האסלה הם הבל מהובל ועבודה-זרה, ואפילו אם הם יראו במו עיניהם "אותות ומופתים" – הם ידחו אותם על הסף, כי השכל כבר התחזק אצלם, ועדותו תכחיש את עדות העין הרואה והאוזן השומעת את סיפורי ההזיות על גדולי טחורי האסלה.
ד. נביא שקר המתנבא בשם ה'
גם נביא השקר שמתנבא בשם ה' דינו בחנק, וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, יא–יב):
"וכן נביא השקר מיתתו בחנק אף-על-פי שנתנבא בשם ה' ולא הוסיף ולא גרע, שנאמר: 'אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא' [דב' יח, כ]. אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה, או מי ששמע דברי נביא חברו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו – הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק".
נמצא, שאפילו שנביא השקר לא הוסיף ולא גרע מאומה ממצוות התורה, די בכך שהוא התיימר לומר את מה שה' לא ציווה אותו – הוא כבר בגדר נביא שקר שמיתתו בחנק! מה יהיה לפי זה דינם של גדולי האסלה באלף השנים האחרונות? אשר לא רק שיצרו סביבם הילה פגאנית, אלא גם הוסיפו וגרעו מחוקי התורה, ולא רק שהוסיפו וגרעו, אלא רוצצו במגפיים מסומרים את כל יסודות דתנו, והחריבו את מצוות התורה עד להפיכתה לדת פגאנית פרו-נוצרית!
וכבר ראינו את דינם לעיל בהלכות סנהדרין בעניין המתעים את העם אחרי ההבל.
ונצרף גם את דברי רבנו בעניינם בספר המצוות (לאווין כז):
"והמצוה השבע-ועשרים, האזהרה שהוזהרנו על נבואת שקר, והוא שיתנבא בשם ה', אלא שיאמר מה שלא אמרוֹ ה', או מה שאמרוֹ יתעלה לזולתו ומייחס אותו לעצמו ויאמר שה' אמר לו דברים אלו והוא לא אמרם לו. ולשון האזהרה בזה: 'אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר' [דב' יח, כ]. וגם העובר על לאו זה חייב חנק. וכאשר מנו את הנחנקין אמרו: ונביא השקר [סנהדרין פט ע"א]. ושם אמרו: שלושה מיתתן בידי אדם: 'אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי' – זה המתנבא מה שלא שמע; 'אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר' – הוא לחברו ציוויתי, זה המתנבא מה שלא נאמר לו; 'וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים' – זה המתנבא בשם עבודה-זרה, ובכולן נאמר: 'וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא'. וכל מיתה האמורה בתורה סתם הרי היא חנק".
ואחתום את עניין המתנבא בשם ה' בדברי רבנו בעניינו בהקדמתו לפירוש המשנה:
"גם המתנבא בשם ה' נחלק לשני חלקים: החלק הראשון – שיתנבא בשם ה' ויקרא ויזהיר על עבודתו ויאמר שה' הוסיף על המצוות מצוה, או גרע מהן מצוה מכל המצוות שכלל אותן ספר התורה. ואין הבדל בין שיוסיף ויגרע במקראות או שיוסיף ויגרע בפירוש המקובל [במסורת התורה-שבעל-פה]. ההוספה והגרעון במקראות, כגון שיאמר: שה' אמר לי שהערלה שנתיים בלבד ואחרי שנתיים מותר לאכול את פירות הנטיעה, או שיאמר: שה' אמר לי שארבע שנים היא אסורה באכילה, במקום אמרוֹ יתעלה: 'שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל' [ויק' יט, כג], וכדומה לזה. או שישנה בקבלה [האמיתית, במסורת התורה-שבעל-פה הקדומה] איזה שינוי שיהיה, אף-על-פי שפשטי הכתובים מסייעים אותו, כגון שיאמר: שמה שנאמר בתורה 'וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ' [דב' כה, יב], שהוא קציצת היד ממש ואינו קנס המבייש כמו שביארה הקבלה, וייחס דבר זה לנבואה ויאמר: שה' אמר לי שזה שנאמר: 'וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ' הוא כפשטו – גם זה יומת בחנק, לפי שהוא נביא שקר וייחס לה' מה שלא אמר לו.
וגם בזה [=בנביא שקר שמתנבא בשם ה'] אין לחוש לאות או מופת, לפי שהנביא [משה רבנו] שהפליא את כל באי העולם במופתיו ונתן ה' בליבנו אמתותו והאמונה בו, כמו שהבטיח לו ה' בכך באמרוֹ: 'וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם' [שמ' יט, ט], כבר הודיעָנו [משה רבנו ע"ה] על-פי ה', שלא תבוא מאת ה' שום תורה זולת זו, והוא אמרוֹ: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה' וכו' 'וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא' וכו' 'כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ' [דב' ל]. ואמרוּ: 'בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ' – רוצה לומר, המקראות הסדורות בפה [="בְּפִיךָ"] או הדינים הנלמדים בדרך העיון, שהוא מכלל הכוחות הנמשכים מן הלב [="וּבִלְבָבְךָ"]. והזהירנו שלא להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם באמרוֹ: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א], ולפיכך אמרוּ [חכמים] ע"ה: אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [מגילה ב ע"ב]. וכיוון שידענו מדבריו שדיבר סרה על ה' וייחס לו מה שלא אמר לו – נתחייב מיתה, כמאמר הכתוב: 'אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא' [דב' יח, כ]".
ושימו לב לדוגמאות שרבנו מביא לעיל להוספה וגרעון על חוקי התורה, דהיינו מדובר במצוות שאינן בגדר יסודי התורה! מה יהיה אפוא דינו של מי שמחריב ומרוצץ את יסודות דתנו?
וכבר ראינו את דינו בדברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת לעיל.
ה. חובת האכזריות כלפי המתעים את העם אחרי ההבל
ראינו לעיל את פסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו):
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
נעבור עתה לעיין בהלכות נוספות שמבטאות את היחס הנכון למתעים את העם אחרי ההבל, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, יג–יד):
"כל המונע עצמו מהריגת נביא שקר מפני מעלתו, שהרי הוא הולך בדרכי הנבואה [כלומר, מפני שהוא נראה בעיני ההמון כגדול וחכם בתורה: זקן וישיש וצדיק ותמים וירא-שמים] – הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: 'בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ' [דב' יח, כב]. וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה, או הפוחד וירא מדבריו – הרי הוא בכלל 'לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ' [דב' יח, כב] [ומי שמרומם ומעריץ ומגונן על גדולי האסלה נביאי-השקר לא רק עובר על לאו זה אלא נכשל בעבודה-זרה ומסית לעבדהּ]. ואין דנין נביא שקר אלא בבית-דין של שבעים ואחד".
והנה לפניכם גם דברי רבנו בעניין זה בספר המצוות (לאווין כט):
"והמצוה התשע ועשרים, האזהרה שהוזהרנו שלא לחוש לנביא השקר [=שלא לחשוש מכבודו ומפרסומו של אותו נביא שקר כ"חכם" או כ"גאון" או כ"ירא שמים" או כ"גדול הדור" וכיו"ב, ובשל החשש השגוי הזה ננהג בו בכבוד וביראה] או להימנע מלהרגו כיוון שהוא מתנבא בשם ה', אלא לא נירא מעונש כלל, כיוון שנתברר לנו שהוא שקרן, והוא אמרו יתעלה: 'לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ' [דב' יח, כב]. ולשון ספרי: 'לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ' – אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה".
והואיל ונתברר בראיות רבות שגדולי טחורי האסלה הם שקרנים ונוכלים אשר מחריבים את דתנו ומדיחים את עמֵּנו לדרכי מינות, ואף הִדגמנו את שחיתותם לעיל בהרחבה, המסקנה היא: שאפילו מי שנוקט בגישה של "שב ואל תעשה" בעניין גדולי האסלה או מי שפוחד ומתיירא מֵהם ומדבריהם – עובר על מצות לא תעשה. ברם, מי שמפיץ את גדולתם הדמיונית ואת סיפורי המופתים הכוזבים שנאמרים עליהם, ואף נלחם באנשי האמת המתקוממים כנגדם ומעליל על אנשי האמת שהם כופרים בתורה ובה' יתעלה – אלה לא רק עוברים על מצות לא תעשה, אלה גם נכשלים בעבודה-זרה גופה ומסיתים ומדיחים את הרבים לעבדה.
והנה לפניכם גם דברי חז"ל בשבת (נד ע"ב): "כל שאפשר למחות באנשי ביתו ואינו מוחה – הוא נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". וכן פוסק רבנו בהלכות דעות (ו, ט): "וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהם". וגם מהלכה זו עולה באופן ברור, שמי שאפילו שותק, כל-שכן מי שמשתף פעולה עם דרכי המינות של גדולי האסלה, גדול עוונו מנשוא.
והנה לפניכם ראיה נוספת לרשעם של התועים אחרי ההבל, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, מא):
"וכך אני אומר גם על ציבור מישראל שהסכימו לעבור על איזו מצוה שתהיה, ועשו ביד רמה, הרי אלו נהרגים כולם. ונלמד את זה מפרשת בני ראובן ובני גד, אשר נאמר בהם: 'וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא' [יהו' כב, יב], וביארו להם בשעת ההתראה שהם כבר כפרו בהסכימם על עבירה זו [בבניית מזבח] ויצאו מכלל כל הדת, והוא אמרם להם: 'לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְיָ', וגם תשובתם הם: 'אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּייָ אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה' [טז–כב]".
נמצא, שציבור מישראל אשר "הסכימו לעבור על איזו מצוה שתהיה, ועשו ביד רמה", דהיינו עברו בפרהסיה וביד רמה על המצוה הזו כאילו היא איננה חלק מתורת משה – הרי שכולם הם בגדר מינים ונהרגים כולם, כדברי רבנו. כל-שכן וקל-וחומר כאשר ציבור שלם עוברים בפרהסיה וביד רמה על עשרות רבות של מצוות מן התורה, מעוותים מסלפים ומזייפים את התורה-שבעל-פה, מוחקים את כל יסודות הדת המחשבתיים הקדושים, ומחדירים לדת משה את האלילות והתועבה, דהיינו את הזיות המאגיה הכעורה וסכלות העמים עובדי האלילים.
לפיכך, חובה לגנותם ולשקצם ולחרפם ולגדפם בכל דרך חוקית אפשרית, מפני שהם מתעים את העם אחרי ההבל, מסיתים ומדיחים למינות, וממיטים על עמֵּנו אסונות איומים ונוראים.
ו. הנודר בשם עבודה-זרה
רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (ה, טו), וכֹה דבריו:
"הנודר בשם עבודה-זרה, והנשבע בה – לוקה, שנאמר: 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ' [שמ' כג, יג], אחד הנשבע בה לעצמו ואחד הנשבע בה לגוי, ואסור להשביע הגוי ביראתו".
והנה לפניכם גם דברי רבנו בעניין זה בספר המצוות (לאווין יד):
"והמצוה הארבע-עשרה, האזהרה שהוזהרנו מלהישבע בעבודה-זרה ואפילו לעובדיה, וכן לא ישביעם בה, כמו שביארו לנו באמרם: לא תשביע לגוי ביראתו, והוא אמרו יתעלה: 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ' [שמ' כג, יג], שלא תשביע לגוי ביראתו [מכילתא שופטים]. ושם אמרו עוד: 'לֹא תַזְכִּירוּ' – שלא יִדּוֹר בשם עבודה-זרה. ובסנהדרין [סג ע"ב]: 'לֹא תַזְכִּירוּ' – שלא יאמר אדם לחברו שמור [=המתן] לי בצד עבודה-זרה פלונית. והעובר על לאו זה, כלומר הנשבע דרך רוממות בדבר מכל הנבראים שדעת התועים עליו שהוא אלהות – חייב מלקות. ובגמר סנהדרין כאשר הזהירו מלחבק עבודה-זרה ולנשקה ולכבד לפניה וכיוצא בזה ממעשה הכבוד והאהבה, אמרו: ועל כולם אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמה והמקיים [=הנשבע] בשמה".
ובהמשך ההלכות בהלכות עבודה-זרה שם (ה, טו–טז), מוסיף ופוסק רבנו כך:
"ואפילו להזכיר שם עבודה-זרה שלא דרך שבועה – אסור, שנאמר: 'לֹא תַזְכִּירוּ' [שם]. לא יאמר אדם לחברו: 'שמור [=המתן] לי בצד עבודה-זרה פלונית, וכיוצא בזה. וכל עבודה-זרה הכתובה בכתבי הקודש מותר להזכיר שמה, כגון פעור ובֵל ונבו וגַד וכיוצא בהן. ואסור לגרום לאחרים שידרו ושיקיימו בשם עבודה-זרה, ואינו לוקה אלא הנודר בשמה והמקיים בשמה והוא הנשבע בשמה".
נמצא, שאסור להזכיר שם של עבודה-זרה אפילו במהלך שיחה סתמית! כלומר, אסור להזכיר את שמם של גדולי טחורי האסלה כגון קנייבסקי החזיר וגרשון העכברוש ודומיהם מבלי לגנות אותם, שהרי הדרך היחידה שמותר להזכיר את שמם היא דרך חירוף וגידוף! אך להזכיר את שמה של עבודה-זרה באופן סתמי ונייטרלי ללא חירוף וגידוף – אסור מן התורה בתוך מצוַת לא תעשה חמורה מאד: "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ" (שמ' כג, יג).
קצרו של דבר, ברור שהאיסור הזה להזכיר את גדולי האסלה אינו כולל בתוכו את אזכורם לגנאי, שהרי מצוה לגנות ולחרף ולגדף ולהוקיע את המינים ועובדי האלילים למיניהם, וכל מי שנוקט ב"שב ואל תעשה" נתפס בעוונם, כל-שכן חסידיהם השוטים שמפיצים את התעיותיהם.
סוף דבר
אסיים מאמר זה בחובה הגדולה לחרף ולגדף ולהוקיע את הרשעים והמינים הארורים: הנה לפניכם שני קטעים נוספים מדברי רבנו הנכוחים, שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם בשמותם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג):
"והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם".
וכך אומר רבנו גם בהקדמתו למסכת אבות בפרק החמישי (עמ' רנז):
"וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".
והנה לפניכם שוב פסק חכמים ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו) ביחס לחומרת המתעים את העם אחר ההבל: "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".
וכבר ראינו לעיל גם את דבריו של רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת, וכֹה דבריו:
"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ועוד בעניינם של המינים ראו:
אך לא רק ביחס למינים הארורים אשר מתעים את העם אחרי ההבל, אפילו בני אדם שעוברים על מצוות שבין אדם למקום וסירבו לקבל תוכחה, אפילו אותם מצוה להוקיע ולפרסם!
והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, יב):
"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את חברו] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם [הוכיחו בנועם ו]לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".
כל-שכן וקל-וחומר כומרים שכירים רודפי בצע אשר מחללים-שם-שמים ביד רמה כירבעם ומתעים את העם אחרי השקפות מינות ומדוחים, ומכשירים את שרץ ההנאה מדברי תורה – אלה, מצוה לפרסם את חטאם, ולחרף אותם בפניהם, ולבזות ולקלל אותם, עד שיחזרו למוטב או עד שהשפעתם על הציבור תתפוגג, והנזק העצום שהם המיטו על עמֵּנו יגליד ויתרפא.
וכמו שעשו כל הנביאים ע"ה לישראל...
"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י); "נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפ' ג, ד); "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
והנה לפניכם דבריו הקשים של הנביא ישעיה ע"ה על נביאי השקר וראשי העם:
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת, הכומרים הארורים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ, הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [אינם מכירים בדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו, י–יא). ושם תרגם יונתן ע"ה: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל". וראוי לעצור רגע ולהזדעזע מדבריו של הנביא ישעיה ע"ה, אשר מכנה את ראשי העם "כלבים אילמים" ו"כלבים עזי נפש"!
ואחתום בדברי מיכה הנביא (ג, ט–יא):
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: "דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין", דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".
והנביא משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף...
"אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים, וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב, שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים" (מש' כד, כד–כו).
תמונת שער הרשומה מאת: לעת עת, רישיון: CC BY-SA 4.0.
Comments