בתלמוד הבבלי מסכת בבא מציעא (פה ע"א) נאמר כך: "רבי זירא, כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דִּלִשְׁתַּכַּח גמרא בָּבְלָאָה מיניה, כי היכי דלא נִטרְדֵיהּ". כלומר, רבי זירא החליט להתענות מאה תעניות במטרה לשכוח את הגמרא הבבלית כדי שהיא לא תטרידו!
ויש לשאול, מדוע הגמרא הבבלית הטרידה את רבי זירא עד-כדי-כך שהוא החליט להתענות מאה תעניות כדי לשכחה? יש מפרשים שמדובר בשיטות לימוד שונות, אך פרשנות זו תמוהה לדעתי, שהרי שיטות הלימוד של חכמי ארץ-ישראל וחכמי בבל אינן עד-כדי-כך שונות. אלא, למיטב ידיעתי, בין התלמוד הבבלי לירושלמי יש הבחנה מאד משמעותית בעניין הסטייה אחרי הפולקלור הפגאני של עובדי האלילים הבבליים, וכן בעניין שילוב אגדות שפשטיהן זרים מאד לדת האמת. ולכן, הואיל ויש בהן סכנה רבה לעולם המחשבה וההשקפה של עם-ישראל, מכיוון שהמינים עלולים לנופף בהן על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, כדי להצדיק את מינותם – מכיוון שכך, הגמרא הבבלית הטרידה את רבי זירא, ואולי ראה את הנולד.
כלומר, אולי הדברים הללו הטרידו את מנוחתו של רבי זירא – ואת כל ענייני הפולקלור וההזיות והסגולות הפגאניות והאמונות התפלות, וכן את כל פשטי אגדות חז"ל שמהווים קורדום בידי המינים – את כל אלה הוא ביקש לבער ממחשבתו. ואודה ואתוודה, שאם הייתי חי באותן השנים הייתי זועק בכל בתי המדרשות לסנן את התלמוד הבבלי מהזיות, כי עתידים לקום בעם-ישראל מינים ארורים, אשר יעשו שימוש בפולקלור הפגאני ובפשטי האגדות כדי להחריב את דת האמת ודרך האמת, וישתמשו בהם כדי לעוות את דתנו לדת פגאנית פרו-נוצרית.
וחיזוק להבנתנו ניתן להביא מדברי רבי ירמיה במסכת סנהדרין (כד ע"א), וכֹה דבריו:
"'בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם' [איכה ג, ו], אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל".
***
כמו כן, מצאנו ביקורת קשה מצד חכמי ארץ-ישראל כלפי חכמי בבל על יחסם זה לזה בעת המשא ומתן בלימוד ההלכה או על אופני העלאת הקושיות זה על זה, וכך נאמר במסכת סנהדרין (כד ע"א):
"[א] אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב: 'וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים' [זכ' יא, ז], 'נֹעַם' – אלו תלמידי חכמים שבארץ-ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. 'חֹבְלִים' – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה; [ב] 'וַיֹּאמֶר אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים' וגו' [זכ' ד, יד] 'וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ' [זכ' ד, ג]. 'יִצְהָר', אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ-ישראל שַׁמְּשַׁמְּנִין זה לזה בהלכה כשמן זית, 'וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ' – אלו תלמידי חכמים שבבבל שַׁמְּרִירִין זה לזה בהלכה כזית".
מדוע חכמי ארץ-ישראל אמרו דברים כל-כך קשים על חכמי בבל? ייתכן אפוא, שישיבת הגלות בבבל השפיעה גם על מידות החכמים, כמו שהיא השפיעה והחדירה פולקלור פגאני.
***
בהמשך הגמרא בסנהדרין שם (כד ע"א) נאמרו דברים נוספים, קשים בהרבה:
"'וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִּשֶּׂאנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם, וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת הָאֵיפָה? וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר' [זכ' ה, ט–יא]. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: זו חנופה [אסביר לקמן] וגסות-הרוח [=שחצנות וזחיחות] שירדו לבבל".
ואלה דברים קשים וחדים כתער. כלומר, חכמי ארץ-ישראל האשימו את חכמי בבל בחנופה ובגסות-הרוח! וגסות-הרוח מובנת, אך מהי החנופה? ובכן, נראה לי שיש כאן ביקורת קשה מאד על העדר התנערות מפורשת וחד-משמעית של חכמי בבל מן הפולקלור הפגאני ומן ההזיות המאגיות, עד שחכמי ארץ-ישראל ראו בכך חנופה כלפי הבבליים והמון העם אשר תעו ולעו בהזיות המאגיות והפגאניות. והחנופה כידוע היא היפך התוכחה. כלומר, רמזו בחנופה הזו להעדר התוכחה ולהעדר אמירת האמת באופן נחרץ במטרה לבער השקפות רעות, עד שחכמי ארץ-ישראל קראו להעדרן של אמירות-אמת נוקבות וחד-משמעיות – חנופה.
אמנם, בהמשך הגמרא הדברים מעודנים מעט אך עדיין רושמם החריף לא נמחה, ובהמשך הדברים אף נראה שטון הדברים ותוכנם הוחרף עוד יותר, וכך נאמר בהמשך הגמרא שם:
"וגסות הרוח לבבל נחית? והאמר מר: עשרה קבין גסות ירדו לעולם, תשעה נטלה עילם ואחד כל העולם כולו! אין, לבבל נחית, ואישתרבובי הוא דאישתרבב לעילם. דיקא נמי, דכתיב: 'לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר', שמע מינה [כלומר, מסקנת הדברים היא, שגסות הרוח ירדה אמנם תחילה לבבל, אך לאחר-מכן היא עברה לעילם ולא נשארה בסופו-של-דבר בבבל]".
כלומר, עידנו מעט את האמירה הקשה לעיל לפיה חנופה וגסות-הרוח ירדו לבבל, באמירה שגסות-הרוח לא נשארה בסופו-של-דבר בבבל, אך החנופה שנזכרה בהחלט נשארה!
זאת ועוד, חכמי התלמוד לא נרגעו, והוסיפו ותמהו:
"וגסות לבבל לא? [=וכי גסות-הרוח לא ירדה לבבל ונשארה שם?] והאמר מר: סימן לגסות הרוח עניות, ועניות לבבל נחית! מאי עניות? עניות דתורה [כלומר לפי חכמי ארץ-ישראל חכמי בבל היו עניים בתורה!], דכתיב: 'אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ' [שיה"ש ח, ח]".
כלומר, בהמשך המדרש גם מחזירים את גסות-הרוח לבבל, וגם מביאים ראיה לכך שגסות-הרוח אכן שורה בקרבם מכך שלא רק שיש בהם גסות-הרוח, אלא שהם גם עניים בתורה!
ברם, בסופו-של-דבר רבי יוחנן מנסה להשכין שלום ולעדן את הדברים הקשים ואומר כך:
"ואמר רבי יוחנן: זו [='אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ'] עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד. מאי בבל? אמר רבי יוחנן: בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד".
כלומר, אין לייחס את עניות התורה לחכמי בבל אלא לחכמי עילם, ורבי יוחנן אף מוסיף ומשבח את התלמוד הבבלי שיש בו מן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד, דהיינו מלימוד החכמים.
אולם, המדרש שם חותם דווקא בביקורת חריפה מאד, אולי הקשה מכולן, כלפי חכמי בבל, וכבר ראינוה לעיל, והואיל והיא מזעזעת בחריפותה ומעוררת מחשבה, אחזור עליה:
"'בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם' [איכה ג, ו], אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל".
סוף דבר
אין בדברים האמורים משום לימוד זכות על המינים, גם המה בחרו בתעלוליהם, והייתה להם האפשרות שלא להבין את מדרשי חז"ל כפשוטם, ובעניין זה ראו: "הייתכן שחז"ל היו כסילים?". יחד-עם-זאת, לאור התובנות שעולות ממאמר זה, ייתכן שחז"ל שגו בשיטתם, לא מפני ששיטתם מדרדרת למינות שהרי כל נבון יודע לזהות משלים וחידות – אלא מפני שהמינים משתמשים באגדות ובמשלים כדי להשחית, לזהם, לטנף ולהחריב את דת האמת.
מה כֵּן עלינו ללמוד מן האמור לעיל? ובכן, לעניות דעתי תובנה חשובה מאד קמה וניצבה מן הדברים הקשים שהובאו לעיל כלפי התלמוד הבבלי, ובימינו חשיבותה אף כפולה ומכופלה.
ומהי? ובכן, אין להתייחס לתלמוד הבבלי כאל תורה-שבעל-פה אלא כאל פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה, ומי שמתייחס לתלמוד כאל תורה-שבעל-פה שנאמרה למשה בסיני אות באות מפי הגבורה, בוודאות מוחלטת יחריב את חומות שכלו ויאפשר למאגיה ולהזיות הפגאניות, לזהם ולטמטם את מוחו, ולהסית ולהדיח את נפשו מדרך החיים לדרכי המוות.
קצרו של דבר, כל מי שלא למד את מדעים מכשירים ומובילים ואינו בקי היטב ביסודות דת האמת ובהשקפותיה הישרות והטהורות, שיתרחק מלימוד התלמוד הבבלי כמו מאש כבשן יוקדת ומכלה – כי לא רק שהוא לא יפיק ממנו תועלת, אלא שענייני הפולקלור הפגאניים, וכן ענייני המאגיה וההזיות שבפשטי אגדות חז"ל, יחריבו את דעתו כליל, עד שלא רק שהוא כבר לא יידע להבחין בין ימינו לשמאלו בענייני הלכה, אלא שהוא ישתבש לחלוטין מדרך האמת: התאוות והזימות ישתלטו על ריקנות מוחו, ואפלת המינות תכבוש את מה שיוותר משכלו.
ועוד בעניין זה ראו: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?".