top of page

וחלומות השוא ידברו הבל ינחמון

אחד הנושאים אשר מרתקים ביותר את לב האדם ומסעירים את דמיונו הוא החלומות: "בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים" (איוב ד, יג). לעתים נדמה לאדם שהוא רואה בחלום דברים אמיתיים, והדבר גורם לו להשתאות או לחרדה. יש גם רבים שרואים בחלומם קרובי-משפחה שהלכו לעולמם, ובחלום הם משוחחים עמם ומקבלים מהם "הוראות", תוכחה או מוסר-השכל.


סיפר לי פעם חבר, כי פעמיים הגיע אליו גיסו שמתגורר במרחק רב ממנו עם מנת-בשר יפה, והודיע לו כי אימו ז"ל באה אליו בחלום, והוכיחה אותו מדוע הוא אינו דואג לגיסו, ושיביא לו מנת-בשר יפה... כמו כן, זכורני אחד שחלם שאביו ז"ל בא אליו בחלום, לאחר שהתעורר ספק בקרב המשפחה אם לקיים גם בשנה העשרים למותו אזכרה וסעודה רבתי, ובחלום הזה אביו המת הורה לו שימשיכו לקיים את האזכרה לכבודו גם בשנת העשרים לפטירתו...


דומני שאין סוף לסיפורים מעין אלה, ויש לשאול, האם יש בהם אמת? לדוגמה, כאשר אנחנו רואים בחלום קרוב-משפחה שנפטר, האם זה באמת הוא שמשוחח עמנו?


ופעם רעייתי סיפרה לי, כי במשך תקופה ארוכה לאחר מות סבהּ כל המשפחה סביבה געשה ורעשה, כל אחד סיפר שהוא ראה את הסבא בחלום עושה כך ואומר כך, ורק היא לא ראתה אותו בחלום. בתור ילדה הדבר גרם לה לעוגמת-נפש, מדוע כולם רואים את סבא בחלום ורק אני לא? יום אחד היא החליטה לראות את סבהּ בחלום ויהי מה. כל אותו היום היא התאמצה לחשוב עליו עוד ועוד, ואכן, בלילה היא "זכתה" לראות את סבהּ בחלום, ולשתף את בני משפחתה בחוויה שהנה גם היא ראתה את סבא בחלום...


נחל אפוא לעיין בעניין זה לאור משנת רבנו הרמב"ם, וננסה להשיב על כל השאלות הללו ועוד.


א. מקור החלום


רבנו הרמב"ם מבאר בספרו מורה-הנבוכים, כי החלום הוא למעשה תוצר של כוח הדמיון שיש באדם. כוח הדמיון של האדם מסוגל לזכור את העצמים המוחשיים שהוא רואה לנגד עיניו, ולשׂרטט אותם בקווים כלליים בדמיון. כך לדוגמה יוצרים במשטרה תמונת פרופיל של חשוד – דהיינו על-ידי תשאול העדים ויצירת תרשים לפי תיאוריהם. תיאורים אלה אינם מדויקים בדרך-כלל, מפני שכוח הדמיון אינו זוכר עצמים באופן מדויק, אלא בקווים כלליים.


במורה (א, ג) רבנו מתאר את פעולת הדמיון, וכֹה דבריו: "תמונה הוא שֵׁם הנאמר [...] על הצורה הדמיונית של אדם הנשארת בדמיון אחרי העדרו מכנגד החושים, והוא אמרוֹ: 'בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה' וכו' [איוב ד, יג], וסוף הלשון: 'יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי' [איוב ד, טז], כלומר דמיון לנגד עיניי בשינה". מדבריו עולה, שאדם יכול להעלות בדמיונו את תמונתו של חברו בעודו עֵר, וכן בעת השינה כוח הדמיון עשוי להעלות את תמונתו של חברו בדמיון. ברם, נדמה כי הדמיון בעת השינה חזק בהרבה מהפעלת כוח הדמיון בעת המודעות.


בהמשך ספרו שם (ב, לו), רבנו מתאר שוב את אופן פעולתו של כוח הדמיון, וכֹה דבריו:


"וכן כבר ידעת פעולות הכוח הזה המדמה בזכירת המוחשות והרכבתן, והחיקוי אשר בטבעו, ושהחשובה והנכבדה בפעולותיו אינה אלא בעת מנוחת החושים ושביתתם מפעולותיהם [...] וכבר ידוע, כי הדבר אשר האדם בעת יקיצתו ושימוש-חושיו עסוק בו מאד, שקוע בו ומשתוקק לו, הוא אשר פועל בו הכוח המדמה בעת השינה כאשר שופע השכל עליו כפי הכנתו".


מדבריו עולה, כי הכוח המדמה גם מחקה נסיבות או סיטואציות שהאדם ראה או השתתף בהן במהלך היום, ומעלה אותן באופן מעורבב ומעֻוות במהלך השינה. כמו כן, בעת השינה הכוח המדמה פועל בשיא כוחו, כנראה מפני ששאר חושי האדם וכוחותיו שוקטים במנוחה, ולכן בעת הזו הכוח המדמה יכול לפעול ללא הסחה והפרעה, ובאופן המלא והמשמעותי ביותר. עוד למדנו, כי בדרך-כלל האדם רואה בחלום את הדברים שהוא עסוק ושקוע בהם במשך היום או משתוקק להם, וכמו שאמרו חז"ל בברכות (נה ע"ב): "אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו".


ב. פעולת הכוח המדמה ומהותו


במקומות נוספים בספריו, רבנו מפרט ומרחיב בשאלה מהו אותו כוח מדמה ומהן פעולותיו, וכֹה דבריו בהקדמתו למסכת אבות פרק א (עמ' רמח–רמט), שם רבנו מסביר על חמשת חלקי הנפש, וביניהם הוא מלמד גם על הכוח המדמה:


"והחלק המדמה, הוא הכוח הזוכר רשמי המוחשות אחר היעלמם מלפני החושים שהשיגום, ומרכיבם זה-בזה ומבדילם זה-מזה, ולפיכך מרכיב הכוח הזה מן הדברים שהשיג דברים שלא השיגם מעולם ואי אפשר להשיגם. כמו שמדמה האדם אניית ברזל רצה באוויר [וגם בימינו אין אוניית ברזל רצה באוויר, אלא מטוס] או מין אדם ראשו בשמים ורגליו על הארץ, ובעל-חיים באלף עיניים למשל, והרבה מן הנמנעות הללו מרכיב הכוח המדמה וממציאם בדמיון. וכן טעו כת המדברים [...] ולא ידעו שהכוח הזה מרכיב עניינים נמנעי המציאות, כמו שהזכרנו".


כאן רבנו הרמב"ם מרחיב ומפרט את מה שנאמר לעיל בעניין פעולת הכוח המדמה, ואגב למדנו על מושג חשוב במשנת הרמב"ם והוא הנמנעות, והן כל ההשערות וההנחות, וכן הדעות ההלכתיות והמחשבתיות שהשכל הישר ימאן לקבלם, כי הוא ימצא מיד את נקודת אי-היתכנותן וקיומן במציאות האמיתית. ובמלים אחרות, מקור אימוץ הנמנעות הוא חולשת הדעת והתגברות כוח הדמיון וההזיה, עד שהאדם מדמה שהזיותיו הן מציאות אמיתית.


במקור אחר בספרו מורה-הנבוכים (א, עג) רבנו מבאר, כי הכוח המדמה מצוי גם לבעלי-החיים, וקאפח מסביר שם: "כי בהכותך בעל-חיים פעם אחת במקל, הרי בהרימך עליו את המקל פעם אחרת יברח, כי הרמת המקל פועלת בדמיונו שתכליתה [של המכָּה] – כְּאֵב. ואף בהשמיעך קולות מסוימים בעת הכאתו, הרי בהשמיעך את אותם הקולות פעם אחרת אף ללא מקל יברח". לאחר הסברו של קאפח בעניין בעלי-החיים נעיין בדברי רבנו שם (עמ' קמב–קמג):


"כבר ידעת שהדמיון מצוי לרוב בעלי-החיים [...] ושאין פעולת הדמיון פעולת השכל אלא הפכו, והוא, שהשֵּׂכל מפרק את המורכבוֹת ומבחין בין חלקיהן, ומפשיטן ומשׂכילן כפי אמיתתן וסיבותיהן, ומשיג מן הדבר האחד עניינים רבים מאד, שונים אצל השׂכל כשוני שני בני אדם אצל הדמיון במציאות [...] ואין לדמיון פעולה במאומה מן הפעולות הללו [העיוניות שמפרט רבנו לעיל] כי אין הדמיון משיג כי אם הפרט המורכב בכללותו כפי שהשיגוהו החושים [כלומר בקווים כלליים] או שמרכיב את הדברים שהם נפרדים במציאות ומרכיבם זה-על-זה. והכל [כל פרטי הרשמים בדמיון, מתארים] גוף או כוח מכוחות הגוף, כמו שמדמה המדמה אדם וראשו ראש סוס ויש לו כנפיים וכיוצא בכך, וזה הנקרא 'המוצר הכוזב', לפי שאינו תואם שום מציאות כלל, ואין הדמיון יכול להשתחרר במושגיו מן החומר [...] ולכן אין להתחשב במדמה".


מדבריו עולה, כי הדמיון הוא כוח מסוכן שעלול להביא את האדם לידי שיבוש, מפני שהוא אינו כוח שמשׂכיל דברים כפי אמיתתן, אלא מעלה דברים מעורבבים ומעֻוותים ומרכיבם זה בזה – את כולם סובל הדמיון ואינו דוחה אותם מרשמיו, יהיו משובשים ומסולפים ככל שיהיו. כלומר, אדם שנדמה לו שדמיונותיו אמיתיים עלול ליפול בתהום הסכלות, מפני שהוא אינו מבין שהכוח המדמה אינו כוח שכלי-עיוני שמנתח ומגבש דעות והשקפות נכונות ומדויקות, אלא כוח רגשני-הזייתי שמרכיב רשמים וחוויות ללא הגבלה וללא בקרה. וחלילה לסבור כי יש אמת בכל החלומות והדמיונות, ולכן חכמים הדגישו ואמרו: "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין" (סנהדרין ל), כדי שנתרחק תכלית הריחוק מן ההזיות והדמיונות אל עבר הדעת וההיגיון.


דברים דומים וחריפים אף יותר כותב רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, מט):


"וכבר ידעת כי השגת המנוקה מן החומר, המעורטל מן הגשמות לגמרי [כמו המלאכים], קשה מאד על האדם, זולתי לאחר הכשרה ממושכת. ובפרט [קשה הדבר] למי שאינו מבחין בין מושכל לדמיון ורוב הסתמכויותיו על השגת הדמיון בלבד, ויהיה אצלו כל מה שהמדמה [=הכוח המדמה] מדמהו – מצוי או אפשרי המציאות [וזאת במקום שיסבור שהוא בגדר הנמנעות ויסלקהו ממחשבתו]. ו[אף] מה שאינו נתפש ברשת הדמיון הוא אצלו נעדר ונמנע המציאות, הרי האנשים הללו, והם רוב המעיינים, לא יתאמת להם עניין לעולם ולא יתברר להם ספק".


כלומר, מי שהזניח את שכלו וכוחו ההגיוני כחש ונתדלדל, כוח דמיונו גובר מאד עד שחזות הדמיון הופכת להיות הכוח המרכזי בשפיטת השכל, וכל מסקנותיו ודרכי חשיבתו נגועות בהזיות הדמיון. עד-כדי-כך רבנו מרחיק אותנו משקיעה אחר ההזיות והדמיוניות, שהוא חותם את דבריו במסקנה קשה ביותר: "הרי האנשים הללו והם רוב המעיינים [!] לא יתאמת להם עניין לעולם [!] ולא יתברר להם ספק".


ונראה כי מסיבה חשובה זו, הרחיקו אותנו הנביאים והחכמים ממתן משמעות לחלומות, וכמו שאומר הנביא זכריה (י, ב): "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן", כלומר, נוכלים וכומרים עשו שימוש בחלומות כדי לשקוע בהזיות שקשורות לעבודה-זרה ובהטעיית עם-ישראל אחרי התהו וההבל. דברים דומים אומר קהלת (ה, ו): "כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה כִּי אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא", ובמלים אחרות, ריבוי החלומות מרבה את ההבל ואת ההזיות שמרחיקות אותנו מן התכלית האמיתית והיא יראת האלהים.


ג. מהו אפוא תפקידו של הכוח המדמה?


לדעת רבנו, תפקידו הנעלה ביותר של החלום הוא לשמש כאמצעי להעברת מסרים נבואיים, וכֹה דברי רבנו במורה-הנבוכים (ב, לו): "אז [בעת השינה] יאצל עליו [על שכל האדם] שפע מסוים כפי ההכנה [כפי מידת הכנתו ושכלולו של שכל האדם], והוא סיבת החזיונות הצודקות והוא עצמו סיבת הנבואה". דברי רבנו עמוקים ביותר אך ננסה בכל זאת לבארם, רבנו מלמד כי בעת השינה כל חושי האדם שוקטים ושלווים, ובעת הזו האדם עשוי להשיג שפע רוחני מסוים מאת בורא-עולם כפי ההכנה. מהמילים האחרונות עולה, כי לא כל אדם זוכה לנבואה או לחזיונות או לחלומות אמיתיים, אלא רק מי שהכשיר את עצמו לנבואה או קרוב לכך.


רבנו ממשיך ואומר שם:


"ואמרו [חז"ל בבראשית רבה יז, ז; מד, יט]: 'נובלת נבואה – חלום', וזה דימוי נפלא, כי הנובלת הוא הפרי בעינו ובעצמו, אלא שנָבַל לפני שלמותו ולפני שיגיע זמנו. כך פעולת הכוח המדמה בעת השינה היא פעולתו בעת הנבואה, אלא שיש בו חסרון ולא הגיע לתכליתו".


מדבריו עולה, שהחלום הוא אמצעי חשוב לחזון נבואי, אך החלומות הרגילים שפוקדים את בני האדם אינם בגדר נבואה, מפני "שיש בו [=בחלום] חסרון ולא הגיע לתכליתו". ויש לשאול, מדוע החלום לא הגיע לתכליתו הנבואית? ובכן, התשובה היא העדר הכשרה שכלית.


כלומר, רק מי שהכשיר את שכלו ומידותיו לקבלת השפע הנבואי מאת ה' יתעלה, ואף יזכה לאותו שפע ברצון ה' יתעלה, רק אדם כזה שכלו יואר באותו השפע, והאור והשפע הזה שהאירו את שכלו יפעלו ויקרינו על כוחו המדמה ויציירו בדמיונו רשמים וחזיונות אמיתיים, בהתאם לרמת שכלו ואיכותו. ברם, בהעדר הכנה שכלית, כל מה שנותר לכוח המדמה הוא ליצור חזיונות לפי השכל הקיים, כלומר לפי דמיונותיו הזיותיו ותשוקותיו, ולפי רמתו ורמת מושגיו.


ד. האם יש חלומות אמיתיים?


האם ייתכן שאדם שאינו נביא ואינו קרוב לכך יחלום חלום שיש בו אמת?


כדי להבין עניין זה יש ללמוד מעט הקדמות. במורה-הנבוכים (ב, לז) הרמב"ם מבאר, כי ישנו שפע שכלי אשר שופע מאת ה' יתעלה על האדם, שפע שכלי זה שופע על הכוח ההגיוני ומשם על הכוח המדמה. השפע השכלי הזה אינו שפע נבואי בהכרח, אלא מעין ברכה ששורה על כל אחד ואחד מבאי עולם: על כל שכל אדם כפי הכשרתו השכלית, וממנו על הכוח המדמה שבו כפי איכות יצירתו ותקינותו. השפע השכלי הזה עשוי להיות גם שפע נבואי בהתקיים שלושה תנאים: א) האדם הכשיר את שכלו באופן המעולה ביותר; ב) הכוח המדמה איכותי מאד מראשית יצירתו ופועל במלא כוחו; ג) ברצונו של הבורא לנבא את אותו האדם המסוים.


וכֹה דברי רבנו במורה (ב, לז) בבארו את עניין השפע השכלי ששופע עלינו מאת ה' יתעלה:


"[1] דע, כי השפע השכלי, אילו היה שופע על הכוח ההגיוני בלבד ואינו שופע ממנו מאומה על הכוח המדמה, בין מחמת מיעוט הדבר השופע או מחמת מגרעת שהייתה במדמה מעיקר היצירה עד שאינו יכול לקבל את שפע השכל, הנה זה הוא סוג של חכמים בעלי העיון; [2] ואם היה השפע על שני הכוחות יחד כלומר ההגיוני והמדמה [...] והיה המדמה בתכלית השלמות היצירתית [כלומר שאין בו מגרעת אורגנית], הנה זה הוא סוג הנביאים".


שתי האפשרויות הראשונות פשוטות יחסית להבנה, כדי להיות נביא צריך שהשפע השכלי מאת ה' יגיע לשני הכוחות – אל הכוח ההגיוני וממנו אל הכוח המדמה, ומי שהשפע השכלי מגיע אך ורק לכוח ההגיוני שבו לא יזכה להיות נביא, אף שהוא כן יזכה למעלת החכמה.


***

האפשרות השלישית מורכבת יותר להבנה, וכֹה דברי רבנו שם:


"[3] ואם היה השפע על המדמה בלבד, ויהיה ההגיוני מוגבל, בין מעיקר היצירה או מחמת מיעוט ההכשרה, הרי הסוג הזה הם מנהיגי המדינות מייסדי החוקים, והקוסמים והמנחשים, ובעלי החלומות הצודקים, וכן עושי הפלאות על-ידי התחבולות המופלאות ומעשי הלהטים על-אף שאינם חכמים, הם כולם מן הסוג הזה השלישי".


נבחן אפוא את אותם האנשים שהשפע האלהי מגיע אליהם לכוח המדמה בלבד:


3.א) מנהיגי המדינות מייסדי החוקים – מנהיגי דת ומדינה נוטים להשאיר מורשת שמבטאת את חזונם ותפישת עולמם, אך אין הדבר אומר שחזונם נכון בהכרח, וברוב המקרים הוא אף משובש, כמו מנהיגי הדתות השונות, הוגי הדעות, יוצרי סוגי המשטרים למיניהם, וכיו"ב. ולא רק שאין בדבריהם מן השלמות האלהית אלא שלעתים קרובות מעורבים בדבריהם דברי סכלות, רשעות וחוסר צדק. דוגמה מפורסמת הקרובה אלינו היא חזונו של שמעון פרס ל"מזרח תיכון חדש". ולהבדיל, חזונו של היטלר לנצחיות גרמניה הנאצית ב"רייך אלף השנים".


3.ב) קוסמים ומנחשים – הכוונה לאלה שעוסקים בעוררות כוח ההשערה בכל מיני דרכים פגאניות שהתורה אסרה אותם, ואין בדבריהם ולו זיק של אמת, אלא, כל דבריהם נובעים מכוח הדמיון וההשערה שהם מעוררים באמצעים חיצוניים, כגון זריקת מקל על הארץ, קריאה בקפה, פעילות גופנית מאומצת, שקיעה בטרנס דמיוני, וכיו"ב. נשים לב שקאפח מעיר שם שהכוונה "כשהם עצמם תועים, אבל אותם הרמאים המתעים אינם מסוג זה". כדי להשלים את ההבנה בעניין זה, נצרף את דברי רבנו בספר-המצוות (לאווין לא), וכֹה דבריו:


"והמצוה האחת ושלושים, האזהרה שהוזהרנו מלקסום, כלומר לעורר את כוח ההשערה באחד ממיני העוררות. לפי שכל בעלי הכוחות הללו המגידים מה שיהיה לפני היותו לא ייתכן להם דבר זה אלא מפני שכוח ההשערה שבהם חזק, ויארע על הרוב כפי האמת והנכון, לפיכך ישערו מה שיהיה, ויש להם יתרון זה-על-זה כמו שיש לכל בני אדם יתרון זה-על-זה בכל כוח מכוחות הנפש. והכרחי לבעלי הכוחות ההשערתיים הללו לעשות איזה מעשה, כדי לעורר בו את כוחו ולעודד את פעולתו. יש מהם מי שמכה במקל על הארץ הכאות תכופות וצועק צעקות משונות וּמְפַנֶּה מחשבתו, ועושה כך זמן ממושך עד שיארע לו מעין מצב העילפון ויגיד מה שיהיה [...] ויש מהם מי שזורק אבנים קטנות ביריעת עור ומאריך להביט בהן ואחר כך יגיד, [...] ומהם מי שזורק חגורת עור ארוכה על הארץ ומביט בה ומגיד. והמטרה בכל אלו לעורר את הכוח שיש בו, לא שאותו דבר עצמו [הפעולה החיצונית] פועל משהו או מורה על משהו".


3.ג) עושי הפלאות והלהטים – הכוונה לאלה שעוסקים באחיזת עיניים, כי כדי להמציא תחבולות ותכסיסים שבאמצעותם יבצעו הקוסמים פלאות ולהטים יש צורך בכוח דמיון חזק, אשר יוביל את האדם לכל מיני דרכים יצירתיות לתעתע ולהטעות בהן את ההמון.


ולשם השלמת העניין נצרף גם כאן את דברי רבנו בספר-המצוות (לאווין לב):


"ובכלל המעשה הזה [=איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים, ולשון חכמים: 'מעונן זה האוחז את העיניים' [סנהדרין סה ע"ב], והוא סוג גדול מסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי אמיתיים. כמו שאנו רואים אותם עושים תמיד, שלוקח חבל בידו ונותנו בכנף בגדו לעיני בני אדם ואחר כך מוציאוֹ נחש, וזורק טבעת לאוויר ומוציאה מפי אדם שלפניו, וכיוצא בזה ממעשי אוחזי העיניים המפורסמים אצל ההמון. כל מעשה מאלו אסור, והעושה אותו נקרא 'אוחז את העיניים' והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


וקאפח מוסיף ואומר שם:


"ורבנו סובר שלא על קלות הידיים הוא לוקה [כדעת בן זמרא שם שתמה מדוע האוחז את העיניים לוקה], אלא על ההטעיה ויצירת מושגי שווא ותפל במוחות הטיפשים והפתאים".


3.ד) בעלי החלומות הצודקים – כל הרשימה לעיל (=האפשרות השלישית על שלושת סעיפיה הראשונים) עוסקת באנשים שהכוח המדמה מובילם בעיקר להבלים, ובודדים מובילם אולי גם לִמעט השקפות נכונות וישרות (כמו מנהיגי המדינות ששופטים את עמם בצדק וביושר).


מסקנה זו מתחדדת מהמשך דברי רבנו שם שאומר כך (ב, לח):


"ודע, כי הנביאים האמיתיים [...] והתניתי באמרי 'הנביאים האמיתיים' כדי להשתחרר מאנשי הסוג השלישי אשר אין להם הגיוניות כלל ולא חכמה אלא דמיונות והשערות בלבד [...] ולפיכך ראוי שלא לשים לב למי שלא שָׁלַם כוחו ההגיוני ולא הגיע לתכלית השלמות העיונית".

כלומר, כל אנשי הסוג השלישי שתוארו לעיל, משיגים בחלומם או בחזיונם דמיונות והשערות בלבד, ולכן אין לייחס לדבריהם חשיבות כלל, מפני שדבריהם הם בגדר השערות, וכטיבן של השערות, חלקן עשויות להתברר כנכונות וחלקן כשגויות. אם כן, מדוע אפוא רבנו קורא להם בסעיף ד: "בעלי החלומות הצודקים"? נראה אפוא שכוונת רבנו במלה "צודקים" לחלומות שנתבררו כנכונים, כגון חלומות שהראו שעתיד להתרחש אירוע מסוים והוא אכן התרחש.


ואם ישאל השואל, כיצד יחלום אדם חלום אמיתי אם הוא אינו נביא? ובכן, כמו שאדם יכול לשער השערות וחלקן יתממשו ברב או במעט, כך גם אדם שיש לו כוח מדמה חזק מסוגל לשער השערות מגוונות שיופיעו בחלומותיו בדרכים שונות, וחלקן של החזיונות שמקורן בהשערות, אף עשוי להתקיים בחלקו ובדומה לאופן שבו אותו אדם ראה אותן בחלומו.


כדי לחזק את הבנתנו זו נצרף את דברי רבנו שם (א, לז):


"וממה שאתה צריך לדעת באופן ברור הוא, שמקצת אנשי הסוג הזה השלישי יתחדשו להם דמיונות מופלאים וחלומות והפתעות בהקיץ כעין מראה הנבואה, עד שמדמים לעצמם שהם נביאים. ויתפלאו מאד במה שהם משיגים מאותם הדמיונות, וחושבים שהושגו להם מדעים שלא על-ידי לימוד, ויבואו בבלבולים גדולים בעניינים הנעלים העיוניים, ומתערבבים אצלם הדברים האמיתיים בדברים הדמיוניים תערובת מתמיהה, כל זה מחמת חוזק המדמה וחולשת ההגיוני, והיותו אין בו [=בכוח ההגיוני של אותו אדם] מאומה כלל, כלומר שלא יצא אל הפועל [=שאותו אדם לא לוּמד ולא הוּדרך כדי שהכוח ההגיוני שבו ייצא אל הפועל]".


ממקור זה אנו למדים כי אנשי הסוג הזה השלישי, "מתערבים אצלם הדברים האמיתיים בדברים הדמיוניים תערובת מתמיהה", ודברים אלה תואמים את האופן שהסברנו, שאותם אנשי הסוג השלישי מסוגלים לשער השערות רבות ומגוונות, שחלקן יימצאו ויתבררו כצודקות. וזו כנראה כוונת מאמר חז"ל באמרם (נדרים ח ע"א): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים", ובדומה לזה אמרו חכמים במסכת ברכות (נז ע"ב): "חלום אחד מששים בנבואה".


עוד אומר רבנו שם (ב, לב), וכֹה דבריו:


"וכן אל יטעך [...] לפי שכל מגיד נעלמות בין שהיה זה מצד הקסם והרגש [=השערה דמיונית] או שהיה מצד חזון אמת, הרי הוא נקרא נביא. ולפיכך נקראו נביאי הבעל ונביאי האשרה נביאים, הלא תראה אמרו יתעלה: 'כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם' [דב' יג, ב]".


כלומר, מגידי הנעלמות מתחלקים לשני סוגים: האחד נביאי ה' רואי חזיונות אמת, והאחר נביאי השקר שכוח ההשערה שלהם חזק מאד, וחזיונותיהם בחלומותיהם נובעים מכוח ההשערה, הרגש והתחושה, לא מכוח השכל וההיגיון. ולכן, מצד אחד הם מסוגלים להגיד עתידות, שהרי יש להם כוח דמיון חזק, אך הם אינם מסוגלים לדייק אל האמת כחוט השׂערה כנביאי הצדק, שהרי רשמי חלומותיהם מעורבבים ועשויים להיות צודקים או שקריים, כדין כל השערה – וכמו שכותב רבנו שם (ב, מה): "שאין כל הרואה חלום צודק – נביא".


ובל נשכח כי הקב"ה כבר הזהיר אותנו מכך שחלומותיהם של נביאי השקר עשויים להתקיים באמרוֹ: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם" (דב' יג, ג–ד). ורצוי לעיין במאמר: "היוכל אדם לדעת את סוד העתידות?", מפני שהוא חשוב להשלמת הבנת חזיונות נביאי השקר, ולהבנת האופן שבו בוחנים ומבחינים בין נביאי האמת לנביאי השקר.


ואצרף עוד שני מקורות קצרים לחיזוק ולאישוש הבנתנו, רבנו במורה שם (ב, לח) מוסיף ואומר כך: כי "מן הכוח ההגיוני יגיע השפע למדמה", וכן רבנו כותב במורה (ב, לו): "הוא אשר פועל בו הכוח המדמה בעת השינה כאשר שופע השכל עליו כפי הכנתו". כלומר, גם כאשר השפע-הברכה הזו מאת ה' יתעלה מגיעה רק למדמה, היא עדיין עוברת דרך הכוח השכלי. וייתכן שזו הסיבה שהיא מגיעה בשיבוש אל הכוח המדמה, כי היא עברה דרך שכל שאינו מוכשר לקבלת אותו השפע הרוחני, ולכן היא הגיעה אל הכוח המדמה לאחר עיוות עיקום ועיקוש.


ובמלים אחרות, ייתכן גם מצב שבו השפע ששופע עלינו מאת ה' יתעלה רק עובר דרך השכל בדרכו אל הכוח המדמה, וזאת יארע כאשר השכל חלש מסיבה כלשהי. במקרה כזה, לא השכל יהיה זה אשר יקרין ויצייר בדמיון את החזיונות, אלא המדמה יקבל את השפע ויפעל באופן עצמאי ללא הכוונת השכל והדרכתו, וכפי שכותב רבנו במורה לעיל (ב, לז): "ואם היה השפע על המדמה בלבד ויהיה ההגיוני מוגבל בין מעיקר היצירה או מחמת מיעוט ההכשרה" וכו'.


מכל מקום למדנו מכל האמור לעיל, כי מה שאומר רבנו שמכוח הדמיון האדם עשוי לראות "חלומות צודקים", כוונתו היא כזו: בכוח ההשערה שמקורו בכוח הדמיון, האדם מסוגל לשער את העתידות ואף להצליח לקלוע אל המטרה בחלק מן המקרים. אותן השערות דמיוניות שמקורן בכוח המדמה עשויות להיראות גם בחלום, וככל השערה אף הן עשויות להתממש. במקרה שהשערות החלומות מומשו נקראים החלומות האלה "חלומות צודקים", לא בגלל שאלה חלומות מאת ה' יתעלה, אלא בגלל שבפועל אותן ההשערות התקיימו. וכמו שהתורה קוראת לנביאי השקר "נביאים" אף-על-פי שמקור חזונם אינו מאת ה' אלא בהשערה ובדמיון, כך אפוא נקראו גם החלומות "צודקים" אף שמקורם איננו מאת ה' אלא בהשערה ובדמיון.


לקמן נראה, כי החלומות האמיתיים היחידים הם חלומות נבואיים או חלומות נדירים ביותר שנמסרו מאת ה' לאדם מסוים מאד, וזאת בשל צורך היסטורי ייחודי ורב משמעות.


ה. חלומות אמיתיים – רק ליחידים בתולדות האנושות


מן הפרקים הקודמים עולה, כי לדעת רבנו הדרך היחידה שאדם שאינו נביא יראה חלום אמיתי מאת ה', היא בהערה נדירה ביותר השמוּרה ליחידים בודדים בתולדות האנושות (ונראה שמִן הסוג הזה היו החלומות המפורסמים של יוסף). וכֹה דברי רבנו במורה-הנבוכים (ב, מא):


"אבל מה שנֶּאמר בו: 'ויבא אלהים אל פלוני בחלום הלילה' אין זו נבואה כלל ולא אותו האיש נביא, כי עניינו שבאה הערה מאת ה' לאותו האדם, וביאר לנו שאותה ההערה הייתה בחלום. כי כמו שמסבב ה' תנועת אדם זה למען הצלת אדם אחר או השמדתו, כך סיבב התחדשות דברים שרצה שיתחדשו במראה חלום [כלומר בכוח המדמה].


כי אין לנו ספק שלבן הארמי רשע גמור וגם עובד עבודה-זרה, ואבימלך אף-על-פי שהיה איש צדיק בעמו הרי כבר אמר אברהם אבינו על ארצו וממשלתו: 'רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה' [בר' כ, יא]. ונאמר בכל אחד מהם, כלומר לבן ואבימלך: 'וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה' [שם כ, ג], וכך בלבן: 'בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה' [שם לא, כד]".


דברים דומים כותב רבנו בפרק הבא במורה שם (ב, מב), וכֹה דבריו:


"וממה שהקדמנו [שם במורה ב, לב] מהכרחיות ההִתכוננות לנבואה, וממה שהזכרנו בשיתוף שם 'מלאך', תדע כי הגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, לפי שאותם הדברים אשר שמעו או עלה ברעיונם [=בדמיונם] הוא כעין בת קול שמזכירים חכמים תמיד, והוא מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד, אבל מטעה בזה שיתוף השם [מלאך, כלומר, שגם בהגר וגם במנוח נאמר שהם ראו מלאך], וזה הוא היסוד שמסלק את רוב הקשיים שבתורה".


ו. חלומות ודמיונות שמובילים לעבודה-זרה


כדי להבין את הסכנה באמונה שיש אמת בחלומות, אצרף מקור נוסף מדברי רבנו במורה (ג, מו) שעוסק בפולחן לשדים. הפולחן האמור שילב את ראיית החלומות בעבודת השדים: ההוזים דימו שהשד בא אליהם בחלום ומגלה להם עתידות ונסתרות. וגם בימינו יש פולחנים דומים לקברים ולמתים, ופונים למתים שייטיבו ויועילו להם או שיבואו בחלום להדריך אותם.


נחזור עתה לדברי רבנו במורה-הנבוכים (ג, מו), וכֹה דבריו שם בשלוש הפְּסקות לקמן:


"ודע, כי ה'צאבה' [=אומת עובדי אלילים קדמונים] היה הדם אצלם טמא מאד, ועם זאת היו אוכלים אותו בדמוֹתם שהוא מזון השדים [='יצורים רעים ורוחות רעות שבדמיון ההוזים' (קאפח)], וכאשר אוכלו מי שאוכלו מתחבר עם השדים, ויבואו אליו [=בחלום] ויודיעוהו העתידות כפי שמדמים ההמון מענייני השדים ['כוונתו מה שהשוטים מדמים שהשדים פועלים ועושים ומטיבים ומרעים כמפורסם וכידוע' (קאפח)].


[...] ולפיכך היו שוחטים בעל-חיים ומקבצים דמו בכלי או בגומה, ואוכלים בְּשַׂר אותו הנשחט סביב אותו הדם שהוא מזונם [...] ותושג הרֵעוּת [=עם השדים] כיוון שהכל אכלו על שולחן אחד בקבוצה אחת, ויבואו אליהם בדמיונם אותם השדים בחלום, ויודיעום נעלמות ויעזרו להם. כל אלה השקפות שהלכו אחריהן באותם הזמנים, והיו חשובות ומפורסמות, לא היה ספק אצל ההמון באמיתתן [וגם בימינו תועים אחרי ההבל, אלא שנתחלפו האמונות].


ולכן באה התורה – השלמה אצל יודעיה – לסלק את אלה החולאים המושרשים, ואסרה אכילת הדם, והחמירה באיסורו כדרך שעשתה באזהרה על עבודה-זרה בדיוק, אמר יתעלה: 'וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם' וגו' [ויק' יז, י], כמו שאמר בנותן מזרעו למולך: 'וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ' וגו' [שם כ, ה], ולא נאמר כיוצא בפסוק זה במצוה נוספת זולת עבודה-זרה ואכילת הדם, כי אכילתו מביאה למין מעבודה-זרה והיא עבודת השדים".


נמצא, כי החלומות ושאר ההזיות שימשו כלי מרכזי בידי עובדי השדים, שהיו "מתַקשרים" עם שדיהם בדרך זו (ועד היום יש זקנים שמוכנים להישבע שראו ושמעו שדים ושאר מרעין בישין), ואין לי ספק שרבים מאותם עובדי האלילים היו בטוחים שהם רואים ושומעים דברים אמיתיים לחלוטין, בדומה לרבים בימינו אשר מדמים שגדולי האסלה פועלים ישועות ונפלאות.


דוגמה נוספת לסכנת האמונה בחלומות ובדמיונות, והרעה הגדולה שהיא מובילה אליה, אנו מוצאים באיסור לדרוש אל המתים, וכֹה דברי רבנו בספר-המצוות (לאווין לח):


"והמצוה השמונה ושלושים, האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים, כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת [=הרשעים] ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים, שמי שעושה כך ולובש כך יבואהו המת בשנתו ויגיד לו מה שֶׁיִּשָּׁאֵל עליו. והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [דב' יח, י–יא]. ובגמר סנהדרין [סה ע"ב]: 'דורש אל המתים זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית-הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה'. והעובר על לאו זה חייב מלקות".


ז. האם ערוסי מאמין בשדים?


שילבתי את דברי קאפח בתוך דברי רבנו לעיל כדי ללמֵּד, שלמרות כפירתו המפורשת של קאפח בשדים, ערוסי תלמידו כבר אינו מעז לכפור בהם באופן מפורש, והוא אף מודה בקיומם פן יבולע לשׂררתו! ומזאת נלמד שערוסי עלה על רבו קאפח ברשעו, בחציבתו ובנוכלותו.


והנה לפניכם תשובתו של ערוסי, לשאלה האם השדים קיימים במציאות (השאלה והתשובה פורסמו ברשת המזורה של ערוסי השכיר, ראו כאן: net-sah.org/faq/34621):


"ידידי ונכבדי! אין עוררין שיש שדים. נחלקו הדעות ראשונים ואחרונים, אם הם יצורי-ביניים בין אדם למלאך, או יצורים דֵּמוֹניים שבעלי דמיון רואים אותם בדמיונם, במצבים שונים. הרבה מחכמי ישראל ראשונים ואחרונים, ובכללם הרמב"ם, הם בדעה שהשדים יצורים דמיוניים".


ערוסי פותח את תשובתו בקביעה מוחצת אשר נועדה לגלות את דעתו האישית בעניין השדים, וכך אומר ערוסי בראש דבריו: "אין עוררין שיש שדים"! כלומר, לפי ערוסי אין עוררין שהשדים קיימים במציאות! רק לאחר-מכן ערוסי מציין שמדובר במחלוקת, אך את דעתו האישית הוא כבר קבע במפורש בראש דבריו. ובמלים אחרות, אם יתמה הקורא באיזו גישה ערוסי מצדד, התשובה נעוצה בראש דבריו: "אין עוררין שיש שדים"! וכל המודה בעבודה-זרה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא! והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". ארור יהיה ערוסי הנוכל החלקלק על שהשליך את האמת והצדק, והעדיף את השקר וטובות ההנאה במחיר הכבד של התעייה אחרי ההבל וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא.


"פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ", "וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע" (מש' יח, ז; יא, ה).


ח. השקפות והלכות שנתבררו בחלומות


לעתים אנו שומעים או קוראים על אדם שטוען שגילו לו בחלום הלכות או השקפות, בין אם זה על-ידי גילוי מלאך, או ששמע קולות או מראות בחלומו שחידשו אצלו מחשבה או דעה. ויש לבדוק: האם יש בדברים הללו אמת? ובכן, הרמב"ם מתייחס לאנשים מסוג זה במורה (ב, לח), ושם בהערה 28 קאפח אומר על כללות דברי רבנו בעניין זה: "ושמא רומז רבנו ל'שאלות מן השמים' או שאלות חלום שהיו מקובלות על חכמי צרפת אז?". ואין לי ספק כי דברי רבנו לקמן נכונים גם לג'וחא קארו שטען שמגיד שמימי מתגלה אליו בחלום באופן קבוע, אך קאפח הנוכל לא היה מסוגל להודות שהמרן הגדול שלו היה טוען נבואה בשקר ועובד אלילים...


וכֹה דברי רבנו במורה שם (ב, לח):


"ודע, כי הנביאים האמיתיים [...] והתניתי באמרי 'הנביאים האמיתיים' כדי להשתחרר מאנשי הסוג השלישי [וכבר למדנו עליהם בהרחבה בפרקים הקודמים] אשר אין להם הגיוניות כלל ולא חכמה ['חושבני שיותר נכון לתרגם: מדע' (קאפח)] אלא דמיונות והשערות בלבד. ואפשר שהם, כלומר מה שמשיגים אותם האנשים [=הכסילים שאין להם חכמה ומדע כלל], אינם אלא רעיונות שהיו להם ['אשר קלטום ושמעום מאחרים' (קאפח)] ונשארו רשמיהם חקוקים בדמיונם עם כל מה שבכוח המדמה שלהם. וכאשר רוקנו דמיונות רבים וביטלום נשארו רשמי אותם הרעיונות לבדם ונגלו להם, וחשבום דבר שהופיע ועניין שבא מבחוץ. והם דומים לדעתי לאדם שיש לו בביתו אלפי בעלי-חיים [=רמז עבה לבהמיוּת השקפותיהם] ויָצא כל מי שהיה באותו הבית פרט לאחד שהוא היה מכלל מי שהיה בבית, וכאשר נשאר אדם זה עם אותו האחד לבדו נדמה לו כי עתה בא אליו לבית, ואין הדבר כן, אלא הוא מכלל מי שלא יצא".


רבנו מלמד, כי ייתכן שתתחדש לאדם בחלום השקפה או הלכה, והוא יהיה בטוח שאלהים או מלאך מדבר אליו, והאמת היא שמדובר ברעיון שנדחק בין שאר אלפי הרשמים שבכוח הדמיון, עד שבשעת השינה, כאשר כל הכוחות שלווים ושוקטים, השתחרר ונפלט רעיון זה מנבכי דמיונו והופיע בחלומו, ואותו הוזה הזיות נבער יהיה בטוח שהוא נביא כמשה רבנו ע"ה.


רבנו ממשיך ואומר במורה שם (ב, לח):


"ומקום זה מן המקומות המטעים המאבְּדים [=ההזיות הללו מכלות את שכלו של האדם], ורבים אבדו בו מאותם שרצו להבחין [='מן המחזיקים עצמם כחכמים' (תרגום ר"ש שם), וקאפח הוסיף בהערה: 'ולפי הבנה זו שגם היא אפשרית היה נכון יותר לתרגם: מאותם הרוצים להתבלט']. ולפי זה תמצא אנשים שביררו השקפותיהם בחלומות שראו, ושדימו כי אותו שנראה להם בחלום הוא דבר זולת ההשקפה שהיו סוברים אותה או שמעוה בהקיץ".


כלומר, רבים הם, שמרוב להיטותם לכבוד למעמד ולשׂררה, ומרוב שאיפתם להערצת ההמונים ושלל טובות ההנאה הנלוות לכך, הָזוּ ונשתבשו לסבור שהם נביאים או מעין נביאים, והפיצו על עצמם אגדות וסיפורי בדים על ראִיית מגידים שמימיים בחלומות או עשיית נסים ונפלאות וכיו"ב. ואין לשעות אל דבריהם, כי או שמדובר בהוזה הזיות בהמי שנוטה נטייה חמורה כלפי הדמיונות והנמנעות ושאיפת הגדלות, או שמדובר בנוכל ערמומי ערום-מדעת שמטמטם את ההמונים אחר שיבושיו, כדי לזכות בהערצתם ובשלל טובות-ההנאה שנלוות להערצתם.


רבנו מסיים במורה שם את דיונו ואומר כך: "ולפיכך ראוי שלא לשים לב למי שלא שָׁלַם כוחו ההגיוני ולא הגיע לתכלית השלמות העיונית, כי אותו אשר הגיע לשלמות העיונית הוא אשר אפשר שישיג מדעים אחרים בעת שפע השכל האלהי עליו, והוא אשר נביא באמת".


ואם נתבונן ב"חכמי ישראל" המפורסמים באלף השנים האחרונות, דומני שלצד רבנו יש רק בודדים שניתן לומר עליהם ששלם כוחם ההגיוני. כי כל מי שמקיים את צוואת חז"ל ומודה על האמת יודע, שספרי הראשונים והאחרונים גדושים ועמוסים לעייפה בשיבושים הזיות והבלים, עד כדי שמצוה לומר עליהם: מה לתבן את הבר. וחבל על הזמן היקר שמאבדים בעיון בהם, ועוד יותר חבל על שהזיותיהם מרחיקות את עם-ישראל מן האמת. "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת, מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם יְיָ" (יר' כג, כח).


וכל זה במקרה הטוב, כי במקרה הפחות טוב ספריהם מלאים וגדושים בטומאת השקפות המינות האירופיות הפרו-נוצריות, אשר סיאבו והחריבו את צלמו הרוחני של עמנו.


והנה לפניכם דברי רבנו בצוואתו למורה בעניינם של "חכמי ישראל" הללו, הוזי ההזיות:


"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


"הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עו' א, ח).


ט. מסקנות


לאור היריעה שפרשׂנו לעיל נראה ברור, כי כל החלומות על הנפטרים וכיו"ב הם תוצרים של הכוח המדמה, והוא יוצר אותם מכוח געגועי וכיסופי האדם לקרובו שנפטר. כלומר, כל רשמי החלומות משקפים למעשה מחשבות פנימיות עמוקות ושאיפות חבויות של האדם, אשר נדחקו לתת-המודע במהלך היום והשתחררו ונפלטו למודע במהלך השינה, בעת שגעש החיים שוכך וכל כוחות הגוף שוקטים ושלווים.


ביחס לחלומות שטוענים שמתגשמים, אם לא מדובר בנוכלים ושרלטנים שרוצים להציג את עצמם כנביאים, הרי שמדובר באנשים שיש להם כוח השערה חזק, וכוח זה, שמקורו בכוח המדמה, מקבל כאמור משנה-תוקף בעת השינה. כלומר, כמו שהם מעוררים את כוח ההשערה שבהם בעת שהם ערים ומנחשים את העתידות (ודבר זה אסור מן התורה כפי שראינו) – כך מתעורר כוח ההשערה שלהם בעת שנתם, ויוצר אצל אותם ההוזים דמיונות וחלומות שמקורן כאמור בהשערות הכוח המדמה. וכשם שההשערות שמעלים ההוזים בהקיץ חלקן מתקיימות וחלקן אינן מתקיימות, כך גם רשמי החזיונות שעולים במהלך השינה – שהרי מקורן בהשערות הכוח המדמה שפועל בעת השינה באופן חופשי ומשמעותי יותר.


קצרו של דבר, חלומות אינם מעלין ואינם מורידין, אין להתייחס אליהם כאל מבשרים עתידות, אלא כאל שיקוף מחשבות, תשוקות וחששות של האדם, שנדחקו במשך היום או במשך מהלך חייו של האדם ופרצו החוצה בעת השינה על-ידי הכוח המדמה. כלומר, הדרך האמיתית והיחידה ללמוד מהחלומות היא לא על העתידות או על הנסתרות, אלא על נבכי נפש האדם החולֵם, ואולי בדרך זו יכול האדם החולֵם ללמוד על עצמו ולהכיר את נפשו טוב יותר.


י. שלוש הלכות בענייני חלומות


1) רבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (ז, יא) וכֹה דבריו:


"מי שנידוהו בחלום, אפילו ידע מי נדהו צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו מנידויו. ואם לא מצא טורח אחריהן עד פרסה. לא מצא, מתירין לו עשרה ששונין משנה. לא מצא, מתירין לו עשרה שיודעין לקרות בתורה. לא מצא, מתירין אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות. לא מצא במקומו עשרה, מתירין לו אפילו שלושה".


הלכה זו קשה משני צדדים לפחות:


א) אם חולם החלום יודע מי נדהו מדוע הוא צריך לטרוח ולמצוא עשרה בני אדם שיתירו אותו מנידויו? מדוע שלא ילך לשאול את החכם שנראה לו בחלום אם הוא באמת נדהו, ולפי זה יפעל. אלא ברור שמדובר בחלום דמיוני, ואין ספק שאותו חכם שנראה לו בחלום כלל לא נדהו, אלא רק נדמה לו בחלום כל חיזיון הנידוי הזה; ב) מדוע הוא צריך למצוא עשרה אנשים יודעי הלכות? והלא נידוי רגיל מתירים אותו אפילו בפני שלושה הדיוטות! מדוע החמירו בעניין זה יותר מנידוי רגיל, כל-שכן כאשר כלל לא התרחש כאן שום נידוי בפועל!


התשובה פשוטה, חכמים הכירו את נפש האדם, ומי שרואה בחלום שנידוהו ומזדעזע בשל כך, כנראה שיש דברים בגו, והוא ראוי לנידוי ואולי אף חמור מכך. ולכן, כדי להביא את אותו האדם מבחינה רוחנית לכפרה ומבחינה פסיכולוגית להשקטת סערת רוחו, הטילו עליו משימה למצוא עשרה אנשים ולערוך טקס התרת נידוי, כדי שכל הטורַח בתהליך הזה והבושה הנלווית לו, יביאו את אותו האדם לידי הכנעת הלב, תשובה וחרטה ממעשיו ומהרהוריו הרעים.


ואגב למדנו על סדר מעלות הלומדים: שונין הלכות, שונין משניות, יודעין לקרות בתורה. וכמה רחוקים שבילי מחשבתו של רבנו בהבנת שלבי לימוד התורה ותכליתה מהעולם האורתודוקסי הפרו-נוצרי, שקידש את הפלפול והשקיעה בהזיות מאגיות, רומם את הבטלנות ואת הסכלות מן המדעים, ואף רוצץ את יסודות הדת. וכבר כתבתי רבות על השקפותיהם ועל גדוליהם-גילוליהם, כדי להציל את בני האדם מליפול ברשת המינות והבערות אשר טמנו להם.


ב) רבנו פוסק בהלכות זכייה ומתנה (י, ז), וכֹה דבריו:


"הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ולא ידע היכן החביאן, ואמרו לו בחלום 'כך וכך הן ובמקום פלוני הן, ושל פלוני הן', או 'של מעשר שני הן'. ומצאן במקום שנאמר לו וכמניין שנאמר לו, זה היה מעשה [במסכת סנהדרין דף ל] ואמרו חכמים: 'דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין' [שם]".


כלומר, חכמים התירו לאותו אדם לזכות באותן המעות, אף-על-פי שנאמר לו בחלום שאותן המעות שייכות לאדם אחר או שהן של מעשר שני. והסיבה לכך היא, שקרוב לוודאי שאותן המעות הן של אביו, ובמהלך חייו אביו סיפר או רמז לו על מקומם וסכומם, ואותה הידיעה אוחסנה עמוק בנבכי זכרונו. בינתיים האב נפטר, ולאחר שנים רבות השתחרר אותו זיכרון דחוק בשעת השינה מירכתי תודעתו, והוצג על-ידי הכוח המדמה בחלומו. ומה שנאמר לו בחלום שהן של אדם אחר או שהן מעשר שני, אין בדברי החלום הללו כוח להוציא ממון מיד בעליו או לשנות את מהותו ומטרתו של הכסף, מפני שדברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין.


כמו כן, החשש להפסד ממון הוא חשש אוניברסלי כי כלל ידוע הוא שאדם חס על ממונו, ולעתים אף יותר מאשר על גופו, ורבים מבעלי ההון והממון אינם ישנים מפחד בלילות שמא יבולע ליקר להם. ולכן, קרוב לוודאי שחששוֹ של אותו יורש שמא הוא יפסיד את הכסף, יצר בקרבו מועקה נפשית חבויה – וכדי לתת ביטוי ופורקן לחששו המודחק שמעיק על נפשו בתת-המודע, יצר הכוח המדמה שלו חוויה דמיונית בחלום, דהיינו שהכסף שייך לאחר או שהוא כסף של מעשר שני, ובאמצעותה שחרר הכוח המדמה את מועקתו הנפשית החבויה.


והלכה דומה מצאנו בהלכות מעשר שני ונטע רבעי (ו, ז), וכֹה דברי רבנו:


"אמרו לו בחלום: 'מעשר שני של אביך שאתה מבקש הרי הוא במקום פלוני', אף-על-פי שמצא שם מה שנאמר לו – אינו מעשר, ש'דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין' [תוספתא שם ה, ח; ירוש' מעשר שני ו, א; בב' סנהדרין ל]".


ומה שאמרנו לעיל בנקודה זו נכון גם להלכה האחרונה.


ג) רבנו פוסק בהלכות תעניות (א, יב), וכֹה דבריו:


"הרואה חלום רע צריך להתענות למחר, כדי שישוב וייעור למעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה. ומתענה ואפילו בשבת. ומתפלל 'עננו' בכל תפילה, אף-על-פי שלא קיבלהּ [=את התענית] עליו מבעוד יום. והמתענה בשבת מתענה יום אחר, מפני שביטל עונג שבת".


כיצד יש להסביר הלכה זו? וכי יש אמת בחלומות? ובכן, ההלכה הזו נפסקה מתוך הבנת נבכי נפש האדם המתייסר בחטאיו ובפשעיו. כלומר, מי שחלם חלום רע נמצא במצב של חרדה ובהלה מדין שמים, ומחשבותיו וחרדותיו הללו עלו וצפו בדמיונו בעת השינה. כלומר, מדובר במי שיש עוון חמור בידו, ומחשבותיו ודמיונותיו נצטיירו בחלומו אשר ביעת אותו באופן שלא מאפשר לו לעבור לסדר היום. ויש תועלת דתית ופסיכולוגית רבה בהלכה הזו לפי דעתי, מפני שהיא מעוררת את האדם לערוך חשבון נפש ולשוב בתשובה שלמה לפני בורא-עולם.


אגב, הדת האורתודוקסית מָחקה את ההלכה הזו, אך לא רק אותה, כל מקום שנוגע להנאות החומר בכלל ולתאוות האכילה בפרט, הדת האורתודוקסית התירה את הרצועה, מפני שכומרי הדת מבקשים למצוא חן בעיני ההמונים, ולכן הם מכשירים ואף מעודדים את תאוותיהם ככל שניתן, גם כדי לטמטם את ההמונים בתאוות על-מנת שלא ישׂכילו ולא יבחינו בזוהמת מינותם ורשעותם, וגם כדי לקיים את קורדום החוצבים אשר בידם, ולכן הם גם לא יפסקו הלכה שאינה פופולארית, אלא-אם-כן היא מסכנת באופן ישיר ומיידי את מעמדם שׂררתם ושלטונם.


"הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ט).


תלינו בטוב!


וחלומות השוא ידברו הבל ינחמון
.pdf
Download PDF • 297KB

273 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page