וחלומות השוא ידברו הבל ינחמון (ח"א)

אחד הנושאים אשר מרתקים ביותר את לב האדם ומסעירים את דמיונו הוא החלומות: "בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים" (איוב ד, יג). לעתים נדמה לאדם שהוא רואה בחלום דברים אמיתיים, והדבר גורם לו להשתאות או לחרדה. יש גם רבים שרואים בחלומם קרובי-משפחה שהלכו לעולמם, ובחלום הם משוחחים עמם ומקבלים מהם "הוראות", תוכחה או מוסר-השכל.


סיפר לי פעם חבר, כי פעמיים הגיע אליו גיסו שמתגורר במרחק רב ממנו עם מנת-בשר יפה, והודיע לו כי אימו ז"ל באה אליו בחלום, והוכיחה אותו מדוע הוא אינו דואג לגיסו, ושיביא לו מנת-בשר יפה... כמו כן, זכורני אחד שחלם שאביו ז"ל בא אליו בחלום, לאחר שהתעורר ספק בקרב המשפחה אם לקיים גם בשנה העשרים למותו אזכרה וסעודה רבתי, ובחלום הזה אביו המת הורה לו שימשיכו לקיים את האזכרה לכבודו גם בשנת העשרים לפטירתו...


דומני שאין סוף לסיפורים מעין אלה, ויש לשאול, האם יש בהם אמת? לדוגמה, כאשר אנחנו רואים בחלום קרוב-משפחה שנפטר, האם זה באמת הוא שמשוחח עמנו?


ופעם רעייתי סיפרה לי, כי במשך תקופה ארוכה לאחר מות סבהּ כל המשפחה סביבה געשה ורעשה, כל אחד סיפר שהוא ראה את הסבא בחלום עושה כך ואומר כך, ורק היא לא ראתה אותו בחלום. בתור ילדה הדבר גרם לה לעוגמת-נפש, מדוע כולם רואים את סבא בחלום ורק אני לא? יום אחד היא החליטה לראות את סבהּ בחלום ויהי מה. כל אותו היום היא התאמצה לחשוב עליו עוד ועוד, ואכן, בלילה היא "זכתה" לראות את סבהּ בחלום, ולשתף את בני משפחתה בחוויה שהנה גם היא ראתה את סבא בחלום...


נחל אפוא לעיין בעניין זה לאור משנת רבנו הרמב"ם, וננסה להשיב על כל השאלות הללו ועוד.


א. מקור החלום


רבנו הרמב"ם מבאר בספרו מורה-הנבוכים, כי החלום הוא למעשה תוצר של כוח הדמיון שיש באדם. כוח הדמיון של האדם מסוגל לזכור את העצמים המוחשיים שהוא רואה לנגד עיניו, ולשׂרטט אותם בקווים כלליים בדמיון. כך לדוגמה יוצרים במשטרה תמונת פרופיל של חשוד – דהיינו על-ידי תשאול העדים ויצירת תרשים לפי תיאוריהם. תיאורים אלה אינם מדויקים בדרך-כלל, מפני שכוח הדמיון אינו זוכר עצמים באופן מדויק, אלא בקווים כלליים.


במורה (א, ג), רבנו מתאר את פעולת הדמיון, וכֹה דבריו: "תמונה הוא שֵׁם הנאמר [...] על הצורה הדמיונית של אדם הנשארת בדמיון אחרי העדרו מכנגד החושים, והוא אמרוֹ: 'בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה' וכו' [איוב ד, יג], וסוף הלשון: 'יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי' [איוב ד, טז], כלומר דמיון לנגד עיניי בשינה". מדבריו עולה, שאדם יכול להעלות בדמיונו את תמונתו של חברו בעודו ער, וכן בעת השינה כוח הדמיון עשוי להעלות את תמונתו של חברו בדמיון. ברם, נדמה כי הדמיון בעת השינה חזק בהרבה מהפעלת כוח הדמיון בעת המודעות.


בהמשך ספרו שם (ב, לו), רבנו מתאר שוב את אופן פעולתו של כוח הדמיון, וכֹה דבריו:


"וכן כבר ידעת פעולות הכוח הזה המדמה בזכירת המוחשות והרכבתן, והחיקוי אשר בטבעו, ושהחשובה והנכבדה בפעולותיו אינה אלא בעת מנוחת החושים ושביתתם מפעולותיהם [...] וכבר ידוע, כי הדבר אשר האדם בעת יקיצתו ושימוש-חושיו עסוק בו מאד, שקוע בו ומשתוקק לו, הוא אשר פועל בו הכוח המדמה בעת השינה כאשר שופע השכל עליו כפי הכנתו".


מדבריו עולה, כי הכוח המדמה גם מחקה נסיבות או סיטואציות שהאדם ראה או השתתף בהן במהלך היום, ומעלה אותן באופן מעורבב ומעֻוות במהלך השינה. כמו כן, בעת השינה הכוח המדמה פועל בשיא כוחו, כנראה מפני ששאר חושי האדם וכוחותיו שוקטים במנוחה, ולכן בעת הזו הכוח המדמה יכול לפעול ללא הסחה והפרעה, ובאופן המלא והמשמעותי ביותר. עוד למדנו, כי בדרך-כלל האדם רואה בחלום את הדברים שהוא עסוק ושקוע בהם במשך היום או משתוקק להם, וכמו שאמרו חז"ל בברכות (נה ע"ב): "אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו".


ב. פעולת הכוח המדמה ומהותו


במקומות נוספים בספריו, רבנו מפרט ומרחיב בשאלה מהו אותו כוח מדמה ומהן פעולותיו, וכֹה דבריו בהקדמתו למסכת אבות פרק א (עמ' רמח–רמט), שם רבנו מסביר על חמשת חלקי הנפש, וביניהם הוא מלמד גם על הכוח המדמה:


"והחלק המדמה, הוא הכוח הזוכר רשמי המוחשות אחר היעלמם מלפני החושים שהשיגום, ומרכיבם זה-בזה ומבדילם זה-מזה, ולפיכך מרכיב הכוח הזה מן הדברים שהשיג דברים שלא השיגם מעולם ואי אפשר להשיגם. כמו שמדמה האדם אניית ברזל רצה באוויר [וגם בימינו אין אוניית ברזל רצה באוויר, אלא מטוס] או מין אדם ראשו בשמים ורגליו על הארץ, ובעל-חיים באלף עיניים למשל, והרבה מן הנמנעות הללו מרכיב הכוח המדמה וממציאם בדמיון. וכן טעו כת המדברים [...] ולא ידעו שהכוח הזה מרכיב עניינים נמנעי המציאות, כמו שהזכרנו".


כאן רבנו הרמב"ם מרחיב ומפרט את מה שנאמר לעיל בעניין פעולת הכוח המדמה, ואגב למדנו על מושג חשוב במשנת הרמב"ם והוא הנמנעות, והן כל ההשערות וההנחות, וכן הדעות ההלכתיות והמחשבתיות שהשכל הישר ימאן לקבלם, כי הוא ימצא מיד את נקודת אי-היתכנותן וקיומן במציאות האמיתית. ובמלים אחרות, מקור אימוץ הנמנעות הוא חולשת הדעת והתגברות כוח הדמיון וההזיה, עד שהאדם מדמה שהזיותיו הן מציאות אמיתית.


במקור אחר בספרו מורה-הנבוכים (א, עג) רבנו מבאר, כי הכוח המדמה מצוי גם לבעלי-החיים, וקאפח מסביר שם: "כי בהכותך בעל-חיים פעם אחת במקל, הרי בהרימך עליו את המקל פעם אחרת יברח, כי הרמת המקל פועלת בדמיונו שתכליתה [של המכה] כְּאֵב. ואף בהשמיעך קולות מסוימים בעת הכאתו, הרי בהשמיעך את אותם הקולות פעם אחרת אף ללא מקל יברח". לאחר הסברו של קאפח בעניין בעלי-החיים נעיין בדברי רבנו שם (עמ' קמב–קמג):


"כבר ידעת כי הדמיון מצוי לרוב בעלי-החיים [...] ושאין פעולת הדמיון פעולת השכל אלא הפכו, והוא, שהשכל מפרק את המורכבוֹת ומבחין בין חלקיהן, ומפשיטן ומשׂכילן כפי אמיתתן וסיבותיהן, ומשיג מן הדבר האחד עניינים רבים מאד, שונים אצל השׂכל כשוני שני בני אדם אצל הדמיון במציאות [...]


ואין לדמיון פעולה במאומה מן הפעולות הללו [מן הפעולות העיוניות שפירט רבנו לעיל], כי אין הדמיון משיג כי אם הפרט המורכב בכללותו כפי שהשיגוהו החושים [כלומר בקווים כלליים], או שמרכיב את הדברים שהם נפרדים במציאות ומרכיבם זה-על-זה. והכל [כלומר כל פרטי הרשמים בדמיון, מתארים] גוף או כוח מכוחות הגוף, כמו שמדמה המדמה אדם וראשו ראש סוס ויש לו כנפיים וכיוצא בכך, וזה הנקרא 'המוצר הכוזב', לפי שאינו תואם שום מציאות כלל, ואין הדמיון יכול להשתחרר במושגיו מן החומר [...] ולכן אין להתחשב במדמה".


מדבריו עולה, כי הדמיון הוא כוח מסוכן שעלול להביא את האדם לידי שיבוש, מפני שהוא אינו כוח שמשׂכיל דברים כפי אמיתתן, אלא מעלה דברים מעורבבים ומעֻוותים ומרכיבם זה בזה – את כולם סובל הדמיון ואינו דוחה אותם מרשמיו, יהיו משובשים ומסולפים ככל שיהיו. כלומר, אדם שנדמה לו שדמיונותיו אמיתיים עלול ליפול בתהום הסכלות, מפני שהוא אינו מבין שהכוח המדמה אינו כוח שכלי שמביא לידי דעות והשקפות נכונות ומדויקות, אלא כוח הזייתי שמרכיב רשמים וחוויות ללא הגבלה וללא בקרה. וחלילה לסבור כי יש אמת בכל החלומות והדמיונות, ולכן הדגישו חכמים ואמרו "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין" (סנהדרין ל), כדי שנתרחק תכלית הריחוק מן ההזיות והדמיונות אל עבר הדעת וההיגיון.


דברים דומים וחריפים אף יותר כותב רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, מט):


"וכבר ידעת כי השגת המנוקה מן החומר, המעורטל מן הגשמות לגמרי [כמו המלאכים], קשה מאד על האדם, זולתי לאחר הכשרה ממושכת. ובפרט [קשה הדבר] למי שאינו מבחין בין מושכל לדמיון ורוב הסתמכויותיו על השגת הדמיון בלבד, ויהיה אצלו כל מה שהמדמה [=הכוח המדמה] מדמהו – מצוי או אפשרי המציאות [וזאת במקום שיסבור שהוא בגדר הנמנעות ויסלקהו ממחשבתו]. ו[אף] מה שאינו נתפש ברשת הדמיון הוא אצלו נעדר ונמנע המציאות, הרי האנשים הללו, והם רוב המעיינים, לא יתאמת להם עניין לעולם ולא יתברר להם ספק".


כלומר, מי שהזניח את שכלו וכוחו ההגיוני כחש ונתדלדל, כוח דמיונו גובר מאד עד שחזות הדמיון הופכת להיות הכוח המרכזי בשפיטת השכל, וכל מסקנותיו ודרכי חשיבתו נגועות בהזיות הדמיון. עד-כדי-כך רבנו מרחיק אותנו משקיעה אחר ההזיות והדמיוניות, שהוא חותם את דבריו במסקנה קשה ביותר: "הרי האנשים הללו והם רוב המעיינים [!] לא יתאמת להם עניין לעולם [!] ולא יתברר להם ספק".


נראה כי מסיבה חשובה זו, הרחיקו אותנו הנביאים והחכמים ממתן משמעות לחלומות, וכמו שאומר הנביא זכריה (י, ב): "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁו