עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם - חלק ב

א. עין רעה בספר דברים


בספר דברים בפרשת כי תבוא נמצאת אזהרה קשה לעם-ישראל פן ילך בשרירות לבו ופן יפנה אחר עבודה-זרה. בתוך הדברים המזעזעים שעלולים להתרחש אם נתרחק מה' אלהינו, נזכרת גם ביאת צבא כובש אכזרי שיעשה שַׁמּוֹת בעם-ישראל, ויענה את עם-ישראל ברעב קשה ומחריד שיעביר את בני האדם על דעתם ויטשטש קשות את אנושיותם. רעב כל-כך קשה ואיום שיגרום למציאות בלתי נתפסת שבה הורים יאכלו את בשר בניהם ובנותיהם. ואגב הדברים הקשים הללו, אנו מוצאים התייחסות לעין רעה (כח, נב–נח):


"וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל אַרְצֶךָ, וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְיָ אֱלֹהֶיךָ לָךְ. וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ, בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ. הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר.מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל, בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ. הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ. וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר, בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ".


גם מפרשה קשה זו עולה בבירור, כי עין רעה היא מגרעת מידותית שבמקרה המזעזע האמור צצה כתוצאה מתנאי רעב ומצור קשים ונוראיים במיוחד. משמעות העין הרעה כאן היא צרות עין בקרובי המשפחה שלא לחלוק עמם את בשר הבן או הבת הקטנים שמתו ברעב. כלומר, גם לפי התורה עין רעה מתארת צרות עין דהיינו אנוכיוּת קיצונית מאד, עד כדי הסתרת מזון אפילו מהאנשים הקרובים ביותר שנותרו בחיים, ואפילו שחייהם תלויים בדבר.


ב. עין רעה לדעת רס"ג


לא רק בתורה מצאנו פסוקים שמתארים עין רעה, בספר משלי מצאנו שני פסוקים שנוגעים לענייננו, הפסוק הראשון הוא (כב, ט): "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל", ושם פירש רס"ג: "טוב עין – הנדיב". והפסוק השני הוא (כח, כב): "נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ", ושם פירש רס"ג: "נבהל – ממהר אל הממון אדם צר עין, ולא ידע מאין יבואהו המחסור". נמצאנו למדים, כי גם רס"ג, שקדם להרמב"ם בכ-250 שנים, פירש "עין רעה" באופן מושכל. כלומר, "איש רע עין" הוא אדם "צר עין" שלהוט אחר הממון ועינו צרה בממון זולתו, ו"טוב עין" הוא האדם הנדיב ששמח בחלקו ושמח לשתף את זולתו בממונו. ברם, לפי פסוקי התורה צרות עין איננה דווקא בממון אלא בכל דבר שעלול להביא לאנוכיות, ללהיטות אחר נכסי הזולת, ואפילו לקנאה בהצלחתו ובאושרו.


ג. התועלת שבאימוץ דעת הרמב"ם


ראינו אפוא, ש"העין הרעה" שנזכרה בתורה ובדברי רס"ג והרמב"ם הינה ביטוי למגרעת מידותית, ולא סגולה לכוח מאגי-מיסטי שמצוי בעין ושיש ביכולת האדם להזיק באמצעותו לזולתו. ברם, מדוע יש לאמץ דווקא את גישת הרמב"ם? בדקנו ומצאנו כי ישנן לפחות שבע תועליות העולות מאימוץ דעת הרמב"ם:


ג.1) מהו הנזק האמיתי שעלול לגרום מי שמאמין שהוא מסוגל להזיק בהקפדת עינו? כדי להמחיש את הנזק האמיתי שעלול להיגרם, אספר כאן סיפור קצר. בעבר, סיפר לי אדם אחד ששמונה שנים לפני שיחתו עמי הוא סגר עסקה לקניית דירה במחיר מציאה, ברם, לאחר כשבועיים, בעל הדירה חזר בו מההסכם שסוכם ביניהם בעל-פה. אותו אדם התאכזב קשות והחליט שהוא "מקפיד" על בעל הדירה שחזר בו מהעסקה, ובמשך שמונה השנים מאז ועד שהוא סיפר לי את הסיפור הזה, הוא מתייסר ומתחבט בשנאה לאותו אדם, ומזכיר לעצמו לעתים קרובות עד כמה אותו אדם הזיק לו ועד כמה הוא "מקפיד עליו".


ברם, למי בעצם הוא הזיק ומזיק ב"עינו הרעה"? אותו אדם הזיק ומזיק לעצמו בלבד! שהרי הוא מקשה את לבו ומעורר כעס בליבו שנים רבות, כעס ותרעומת אשר מזיקים לבריאותו, ועם השנים עבותות השנאה וצרות העין בנפשו מתגברות ומתעבות, וכך גם מחריפים ייסורי נפשו אשר חולה ברגשות שנאה ונקמה מכאיבים. נמצא אפוא שהוא הזיק אך ורק לעצמו, וכפתגם הידוע: מי שעושה טוב – עושה טוב לעצמו, ומי שעושה רע – עושה רע לעצמו.


בנוסף לכך, אותו אדם מזהם את נפשו בהזיה מאגית ופותח פתח לחדירת הזיות מאגיות נוספות, שהרי אם המאגיה קיימת בתחום אחד בחיינו, ברור שהיא קיימת בתחומים רבים נוספים, ואין למעשה גבול לתחומים שניתן להחילה עליהם. וכך הזיה מאגית אחת גוררת עמה הזיות רבות נוספות, ואותו אדם שוקע עוד ועוד בדמיונות ומתרחק מבורא-עולם.


ג.2) מי שמאמין שהוא עלול להינזק מעין הרע חייו אינם חיים, מי שחושש שבני האדם עלולים לפגוע בו בעינם הרעה אין לו יום ולא לילה, כלומר, מכיוון שאין סוף לאנשים שיכולים לפגוע בו בהינד עפעף – אין סוף לחרדותיו והוא נע ונד כעלה נידף.


ויתרה מזאת, בנוסף לחרדה מפגיעה דמיונית מעין הרע, אותו אדם גם עלול לשקוע בים של חשדות כלפי אוהביו הסובבים אותו, ולחשוד באנשים כשרים שמא הזיקו לו או שמא הם מבקשים להזיק לו בהינד עפעפם. ועל ייסורי אמונת הבל זו יש להזכיר את מה שכתב הרמב"ם בהקדמתו לספרו "מורה הנבוכים", שם הוא מסביר מדוע יהיו כאלה שלא יאהבו את ספרו שמרחיק ומבטל את כל סגולות השווא ואמונות ההבל:


"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים ויחשבו אותם מדעים אמיתיים ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא מדע באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו, ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם [=לאסונם, לעונשם ולייסוריהם]".


נשים לב במיוחד למשפט האחרון, כי בו הרמב"ם מלמדנו שאותם אלה שזיהמו וטינפו את שכלם בהשקפות הרעות – עונשם יבוא עליהם כתוצאה מאותה ההשקפה הרעה שבה הם מחזיקים: "שהם [ההשקפות הרעות] סגולתם ורכושם המיועד לאידם [=לאסונם]".


ודבריו מתאימים גם לעניין האמונה בעין הרע, שהרי ההזיה הזו גורמת לאדם לשגות בהבל ובשווא בהאמינוֹ בקיום המאגיה בטבע העולם, וכן גורמת לו לחרדות יומם ולילה, וכן לחשדות כלפי בני אדם כשרים שמא הם גרמו לו לנזקים שבאו עליו, וכן לשנאה כלפי בני אדם שהוא החליט בדמיונו שהם האחראים לנזקים לייסורים ולפגעים שבאו עליו. ואת כל הרעות הללו הוא הביא על עצמו באמצו אל חיקו הזיה מאגית שיסודה באמונות אליליות.


ג.3) הייסורים שיבואו על האדם שאימץ השקפות רעות עלולים בקלות להתפרש על-ידו כאסונות שנגרמו לו כתוצאה מ"עין הרע", דהיינו ממבטים מזיקים שהביט בו זולתו ו"דפק לו עין" בנסיבות כאלה או אחרות. כלומר, בִּמקום שהאדם שחלו עליו ייסורים יפשפש בדרכיו ומעלליו וישוב בתשובה ממעשיו הרעים, הוא תולה את הייסורים שבאו עליו ב"עין רעה" שזולתו "דפק לו". תליית הייסורים בגורם חיצוני היא עוון חמור, ובאגרת הרמב"ם ליהודי תימן (עמ' מו), הוא מסביר מדוע יש לבער ולִמְחות את עקבות האמונה באסטרולוגיה, ונראה שהדברים נכונים במידה רבה גם ביחס למפיצי אמונת ההבל ב"עין הרע":


"זו היא ההקדמה שרצו להקדימה [=האסטרולוגים] כדי להרוס יסודות התורה, וכדי שיתפקרו ללכת בשאיפותיהם ומאוויי נפשם הבהמית כבהמות [...] ועל ההשקפות הללו [כלומר לא רק על האסטרולוגיה, על כל אמונה שמרחיקה מעקרון השכר והעונש בפרט, ועל כל ההשקפות הרעות בכלל] הזהיר יתעלה בספרו [=בתורה] והודיענו ואמר, שאם אתם מריתם והבאתי עליכם מכות עונש על מעשיכם, אם תהיו בדעה כי חלותם בכם דבר שאירע במקרה ואין סיבתו מפני שמריתם, הריני מוסיף לכם מאותו המקרה ואכפילהו, והוא אמרו בתוכחה: 'וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי [...] וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי [וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם]' [ויק' כו, כא–כד] וכו'. וקרי הוא המקרה והאירוע, אמר, אם עשיתם עונשי אירוע שאירע במקרה, הריני מוסיף עליכם מחומר אותו המקרה 'שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם' [שם]".


נמצא, כי תליית הייסורים והפגעים בעניינים חיצוניים מקריים כגון בנזק מאגי של "עין הרע", מרחיק את האדם מהתבוננות אמיתית בסיבת הייסורים ומעריכת חשבון נפש יסודי אשר מתחייב בעקבותיהם. ולכן כל-כך חמור לתלות את הייסורים והפגעים ב"עין הרע", כי אמונה רעה זו מרחיקה וחוסמת את הדרך לשיבה אל ה' יתברך, שהרי הייסורים והפגעים אינם בגלל עוונותיו של האדם והתרחקותו מדרך האמת, אלא בגלל שאיזה שוטה "דפק לו עין"...


ג.4) טעם חשוב נוסף: האם ייתכן שה' יאפשר לאדם להזיק לחברו באופן מאגי באמצעות מבט עינו, ולא יאסור זאת בתורה או לא יזהיר על-כך? מדוע אין הגדרה עונשית מדויקת לגרימת נזק באמצעות העין בתורה-שבעל-פה או בתורה-שבכתב? וכי יעלה על הדעת שהקב"ה יעניש את הרשעים ש"הזיקו" לזולתם בהינד עפעפם ללא אזהרה? והלא כלל ידוע הוא בתלמוד (יומא פא ע"א ועוד): "לא עָנַשׁ [=הקב"ה] אלא אם כן הזהיר!" האם ניתן להניח שה' יתעלה חלילה יעשה עוול, כלומר שהוא יעניש ללא אזהרה וללא התראה?


ג.5) כמו כן, האם יעלה על הדעת שה' יאפשר מציאות של גרימת נזק בעין הרע ולא יעניק כלים ברורים לבתי-הדין לדיני ממונות להתמודד עם נזקים מסוג זה? האם יעלה על הדעת שה' יתברך יאפשר כאוס של נזקים בין איש לרעהו, מבלי לתת לבני האדם את האפשרות להעניש את המזיקים ולפצות את הניזקים? והלא מטרת כל התורה כולה היא יצירת חברה מתוקנת בריאה ומאוזנת, כיצד אפוא ניתן ליצור חברה מתוקנת ללא כלים משפטיים ברורים להתמודד עם הפושעים והרשעים, להוכיח את נזקם ולחייבם בפיצוי?


ג.6) על ענייני המאגיה והמיסטיקה נאמר במסכת פסחים (קי ע"ב): "כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה". כלומר, יש ראיה ממאמר זה שכל ענייני המאגיה ובכללם עין הרע אין בהם אמת, שהרי חז"ל תלו את מימוש הפגיעה והנזק מעין הרע באדם שנפגע ולא באדם שפוגע. כלומר, מי שגורם ומביא על עצמו את הרעה הוא האדם שמאמין בהבל ובשווא, וכעין מה שנאמר באיוב (ג, כה): "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי".


ולכן נאמר בתלמוד לשון הקפדה: "קפדי בהדיה", ללמדנו שמי שמאמץ את ההבל וההזיות המאגיות גורם שיחול עליו עונש מידה כנגד מידה. כלומר, על-כך שהקפיד על דברי הבל וטמטם את מוחו בשווא, מקפידים עליו מן השמים ועונשים אותו באותו ההבל והתהו שהוא הוזה ומקפיד בו. ובמלים אחרות, מי שחושש מנזק מאגי של עין הרע מענישים אותו מן השמים שפחדיו וחרדותיו אכן יתממשו וייגרמו לו אותם הנזקים והפגעים שחשש מהם. לדוגמה, מי שחושש שרכבו החדש והיוקרתי יהיה מעורב בתאונה כתוצאה מעין רעה, ייענש מן השמים באותו העונש שפחד ממנו כתוצאה מנהייתו אחר ההזיות המאגיות.


וכבר הבאנו וביארנו את לשון הרמב"ם על סגולות התהו וההבל "שהם סגולתם ורכושם [של הרשעים] המיועד לאידם [=לאסונם, לעונשם ולייסוריהם]". כלומר, המידות הרעות וההשקפות הנִּפסדות, שבהן בחרו הרחוקים מה' יתעלה ויתרומם, הן רכושם ומנת חלקם, ודווקא מהן תצמח הרעה שתמיט עליהם את השבר – מידה כנגד מידה.


ג.7) אימוץ השקפה נכונה מקרבת את האדם לאמת, ובהתקרבות לדרך האמת ולהשקפות ישרות בריאות ונכונות שכלו של האדם מתחזק, וככל שכוח המחשבה של האדם מתחזק, כך גם הקשר שלו עם בוראו מתחזק והוא מתרומם למעלת העיון ויכולת המחשבה הישרה שבה האדם ראוי להיקרא אדם. וכפי שמבאר הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (א, נד), שהקרבה לבורא עולם תלויה ועומדת בידיעת האדם את ה'. ובבסיס ידיעת ה' נמצאת החובה לקנות השקפות נכונות שבהן נרחץ ונלבן את נפשנו מטינופי אמונות התוהו וההבל, שמרחיקות אותנו מדרך האמת ומאל אחד יחיד ומיוחד שאין-כיוצא-בו, וכֹה דברי רבנו:


"וְאָמְרוֹ [כלומר מה שאמר משה רבנו:] 'לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ' [שמ' לג, יג], מלמד, כי מי שֶׁיֵּדַע את ה' הוא אשר ימצא חן בעיניו, לא מי שצם והתפלל בלבד, אלא כל מי שֶׁיְּדָעוֹ הוא הרצוי המקורב,ומי שֶׁסָּכַל ידיעתו הוא הַזָּעוּם [=שיש זעם כלפיו מאת ה'] המרוחק, ולפי ערך הידיעה והסכלות יהיה הרצון והזעם והקרבה והריחוק".


"וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שמ' שם).

447 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!