הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק לד)
דוגמה שיא
בהמשך ספר-האופל (מח ע"א), שורבט כך: "אחר שנבראו הרוחות [...] כיוון שיצאה קדושת היום ולא הושלמו, יצאו לעולם ומשוטטים לכל רוחות [השמים], וצריך העולם להישמר מהם, שהרי אז מתעורר כל צד שמאל, ואש הגיהינום לוהטת, וכל אותם שבצד שמאל הולכים ומשוטטים בעולם, ורוצים להתלבש בגוף ולא יכולים, ואז צריכים להישמר מהם, והתקינו 'שיר של פגעים' שבכל שעה שהפחד שלהם שרוי בעולם [...] כשמתקדש היום בערב שבת [...] כל רוחות וסערות ושדים וכל רוחות הטומאה, כולם נטמנים ונכנסים בעין הרחיים של נקב תהום רבה, שהרי כיוון שמתעוררת קדושה על העולם, רוח הטומאה לא מתעוררת איתו".
הוי אומר, לפי מכשפי האופל השדים הם עניין מציאותי, ולא רק השדים הדמיוניים, גם היצורים שמתעוררים ב"צד שמאל", ואש הגיהינום, ועד-כדי-כך מציאותיים הם, עד ש"התקינו שיר של פגעים", דהיינו חכמים ע"ה התקינו לומר את מזמור צא בתהלים (בדברי חז"ל להבדיל 'שיר של פגעים' הוא מזמור צא בתהלים, ראו נא במורה ח"ג נא) – ואין לי צל של ספק שאף-לא-אחד מהוזי ההזיות הפגאניות בימינו, דהיינו מקובלי האופל, אף-לא-אחד מהם יטען שמדובר במשל – אלא, כולם יודו שמדובר בטקסט פשטני לפיו השדים הם עניין מציאותי בעולם. וכבר הוּכח במאמר: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים" שמדובר בהשקפה פגאנית מתועבת.
תפישׂתם של מכשפי האופל הראשונים והאחרונים עד עצם היום הזה, לפיה השדים הינם עניין מציאותי, מורה כאלף עדים על שפל הנחיתות המוחית ועל תחתית ריקבון המחשבה, ובמילים אחרות: על תפישׂתם את כלל אגדות חז"ל כפשוטן! וכבר ראינו דוגמות רבות לכך. לנקודה זו ישנה חשיבות רבה, הואיל ומקובלי האופל למיניהם מגוננים על הטומאה הרצוצה הבוקעת ועולה מספר-האופל, בטענה המתעתעת לפיה מדובר בספר "סתום וחתום", דהיינו ספר נשׂגב של משלים וחידות ולכן אין להתייחס לתועבות האמורות בו כפשוטן... זהו מפלטם ותעתועם האחרון של המינים – כך הם מבקשים להכשירוֹ כספר אלהי – "קודש קודשים".
ברם, שאלה גדולה קמה וניצבה: הייתכן שמדובר בספר של משלים נעלים וחידות נשׂגבות? וכי מקובלי האופל לדורותיהם היו ממביני משלים וחידות? והלא אפילו את אגדות חז"ל הם לא הצליחו להבין כפי אמיתתן, ונכשלו לפרש את כל ענייניהן באופנים מאגיים פגאניים! ובמלים אחרות, הייתכן שכסילי-האופל שנכשלו ונחבלו בעניינים הפשוטים, דהיינו בהבנה הבסיסית שחכמים דיברו באגדותיהם בחידות ובמשלים, הייתכן שכסילים כֹּה נבערים אשר "יותר תועים מהבהמות" ואשר ראוי לומר עליהם "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה", הייתכן שהם יידעו לא רק לפרש אלא אפילו לחבֵּר אגדות ומשלים בענייני מעשה בראשית ומעשה מרכבה?!
לתובנה זו ישנה חשיבות מכרעת בניתוץ תעתועיהם של המינים, אשר כדי למלט את ספר-האופל מהרשעה במינות ותועבה, מכזבים וטוענים שמדובר במשלים ולא בענייני מינות. ברם, כאמור, איך ייתכן לטעון שמכשפי האופל מלַהגים במשלים ובחידות נשׂגבות, כאשר הם אפילו לא התרוממו להבין שדברי חכמים אינם כפשוטם? תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן הינה עדות מוחצת להעדר חשיבה ריאלית, להשתלטות הטמטום והמאגיה הפגאנית על מחשבתם, ולכך שמכשפי האופל פירשו את ספר-האופל באופנים פשטניים – שהרי מי שנכשל לחלוטין בדבר הקל, דהיינו בהבנה שיש לדברי חז"ל משמעות נסתרה, לא ייתכן שיידע לפרש ולחבֵּר משלים וחידות בענייני מעשה בראשית ומעשה מרכבה. יתר-על-כן, מי שעיוות את דברי חז"ל ונפל לשוחת המינות בדבר קל, לא ייתכן שהוא יתרומם לפסגת הדעת והחכמה וקרבת האלהים.
והנה מעט מדברי רבנו בפרק חֵלק: "הכת הראשונה [...] מבינים אותן [=את האגדות] כפשוטן [...] ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבות המציאות [...] מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים. [...] והכת הזו [...] רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות [...] וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת ה' בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד] והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעוּם העמים יֹאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'".
דוגמה שיב
בהמשך ספר-האופל (מח ע"א), שורבט כך: "ואז העולם בשמירה עליונה, ולא צריך להתפלל על שמירה [...] אבל בשבת נפרסת סוכת שלום על העולם, ונשמר מכל הרוחות, ואפילו רשעי הגיהינום שמורים הם – והכל נמצאים בשלום, העליונים והתחתונים [...] וצריך לזמֵּן את אותה סוכה שנפרסה עלינו ולשרות עמנו, להיות מגנה עלינו [היא זו שמגינה?] כמו אם ששורה על הבנים, ולכן לא פוחדים מכל הרוחות [...] בוא וראה, בשעה שישראל מברכים ומזמינים את סוכת השלום הזו, האורחת הקדושה, ואומרים 'הפורס סוכת שלום' [בסוף ברכת 'השכיבנו'] – אז קדושה עליונה יורדת ופורסת כנפיה על ישראל, ומכסה אותם כמו אם על הבנים, וכל המינים הרעים מתכנסים מהעולם, וישראל יושבים תחת קדושת ריבונם [=הקדושה העליונה הזו היא ריבון העולמים?]. ואז, סוכת השלום הזו נותנת נשמות חדשות לבניה, מה הטעם? משום שבה שרויות הנשמות – שאז זמן הזיווג ונוטלת נשמות והן שורות בה – וממנה יוצאות, וכיוון ששורה ופורסת כנפיה על בניה, מוריקה נשמות חדשות לכל אחד ואחד".
גם בקטע הזה אנו מוצאים הזיות פגאניות למכביר, כגון: מציאות הגיהינום, העולמות העליונים אינם שרויים בשלום בימות השבוע ממש כמו העולמות התחתונים (דהיינו יש הקְבלה ברורה בין העולמות העליונים לתחתונים, וזו חתירה מובהקת להגשמה ולמינות פרו-נוצרית), ומכשפי האופל אף חוזרים שוב להלעיט את השוטים בהזיות הרוחות והשדים. אולם, ההזיה החמורה ביותר להבנתי היא ההזיה לפיה יש כוח לבני האדם לזמֵּן ישות פגאנית שתפרוס את שמירתה עלינו, ומאין הנני יודע שמדובר בישות פגאנית? ובכן, א) נאמר מפורשות שהיא מגינה עלינו: "להיות מגנה עלינו"; ב) פעמיים נאמר שהיא כמו "אם ששורה על הבנים [...] כמו אם על הבנים"; ג) היא תוארה כ"אורחת קדושה" אשר "יורדת ופורסת כנפיה על ישראל"; ד) מכשפי האופל מוסיפים ומחדירים שיש לה אלהות במשפט: "ומכסה אותם כמו אם על הבנים [...] וישראל יושבים תחת קדושת ריבונם", כלומר היא-היא ריבון העולמים; ה) האֵם הזו אף "נותנת נשמות חדשות לבניה [...] מוריקה נשמות לכל אחד ואחד", ויכולת שכזו היא מאפיין מובהק של אלהות; ו) נאמר עליה שהנשמות "שורות בה", הוי אומר מדובר בישות אלהית ממשית; ז) נאמר שהיא עצמה שורה "וכיוון ששורה פורסת כנפיה על בניה", ורק ישות אלהית שורה.
ולא מדובר במשלים, שהרי מעבר לעובדה שנזכרו בזה השדים שהם מציאות מוחשית לפי מכשפי האופל, ומעבר לעובדה שיש בקטע זה ריבוי של תיאורים פשטניים גסים אשר חותרים להחדיר הזיות פגאניות – מעבר לכל זאת, מדובר בקטע שלומדים ממנו הלכה למעשה! דהיינו מן הקטע הזה לומדים מכשפי האופל שיש לחתום את ברכת השכיבנו במלים: "הפורס סוכת שלום" וכו', ולא יעלה על הדעת ללמוד הלכה ממשלים וחידות, כל-שכן לא ממשלים וחידות שפשטיהם כל-כך כעורים ופגאניים, לפיכך מדובר אפוא בפשט ברור. כללו של דבר, כל החותם את "השכיבנו" במלים "הפורס סוכת" וכו', במחשבת פיגולים זו – מתגולל בעבודה-זרה.
דוגמה שיג
בהמשך ספר-האופל והמינות (מח ע"ב), ספר הגילולים והפיגולים, שורבט כך:
"ובליל שבת צריך אדם לטעום מהכל, כדי להראות שסוכת שלום הזאת נכללה מהכל, ובלבד שלא יפגום מאכל אחד ליום [דהיינו שישאיר מאכל אחד לפחות לסעודה השנייה], ויש אומרים שניים, לשתי הסעודות האחרות של היום, ויפה. וכל שכן אם מעלה יותר ליום [=אם הוא עושה תבשילים רבים ליום השבת] ויכול לטעום ממאכלים אחרים [=ולא צריך לטעום מן המאכלים של סעודה שנייה ושלישית] ולקטנים בשני תבשילים מספיק, וביארוהּ החברים [=המינים]".
ושוב אנו רואים הוכחה לכך שכל עניין סוכת השלום הפגאנית הזאת, איננה משל וחידה כלל וכלל, שהרי הנה לנו עוד הלכה למעשה שנועדה לפרסם את "סוכת השלום" הפגאנית הזו, ואם מדובר במשל וחידה מדוע יש צורך לפרסם ולהפיץ אותה? שהרי אם מדובר במשל היא אך ורק אמצעי להבנת נמשלים ועניינים עמוקים, והיא כשלעצמה אין לה שום חשיבות – לפיכך, כאשר מכשפי האופל מדגישים שיש חשיבות לעצם המשל, ברור שהוא אינו משל...
כמו כן יש בהלכה הנגעלה הזו ביטוי לחזירות אורתודוקסית טיפוסית, וידוע שהאורתודוקסים מרשים לעצמם להתבהם ביום השבת, ולהלעיט את עצמם במאכלות עד חולי ממש, ואף עיגנו את התבהמותם בהזיה שמדובר במצוה רבה: "אכול וקבל שכר"... ולעולם אדם צריך לאכול במידה ובמשורה, ובמיוחד בשבת, שהאדם אינו עובד ואינו נדרש לאמץ את כוחות גופו. ויש מתחכמים שקוראים להתבהמותם של האורתודוקסים "נבלים ברשות התורה", אך האמת היא שהתורה לא מרשה בשום פנים ואופן להתבהם, והינם "נבלים שלא ברשות התורה".
ובעניין זה ראו נא בהרחבה במאמרים: "ריסון התאוות – השער לחכמה", "מדוע נאסרו המאכלות האסורות?"; "כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן [...] כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (יש' כח, ז–ח), וראוי לצרף את דברי רבנו המכוננים בהלכות תשובה (ז, ג):
"ואל תֹאמר שאין התשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מהן: מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, ומן ההתל, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיו"ב. מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש, וכן הוא אומר: 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו' [יש' נה, ז]".
דוגמה שיד
בהמשך ספר-האופל (מח ע"ב), שורבט כך: "נר של שבת ניתן להדלקה לנשות העם הקדוש, והרי אמרו החברים: שהיא כיבתה נרו של עולם והחשיכה אותו וכו', ויפה. אבל סוד הדבר" וכו'. כלומר, הטעם ש"אמרו החברים" שחווה "כיבתה נרו של עולם" הוא פשט גמור, שהרי לאחריו אומרים מכשפי האופל: "אבל סוד הדבר" וכו' – וזו ראיה נוספת לתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, וכבר הרחבתי במאמר: "היעלה על הדעת שה' יתברך עַוָּל? (על מיתת נשים בשעת הלידה)", על הסכלות והמינות ואף הכפירה בתורה שבתפישׂת האגדה בעניין זה כפשוטה.
כללו של דבר, מכשפי האופל היו והינם מתופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן, ותוספת ה"הסבר" על דברי האגדה: "והחשיכה אותו", מוסיפה להוכיח את התבוססותם בפשטי האגדות. לנקודה זו ישנה חשיבות מיוחדת, הואיל ומקובלי האופל למיניהם מגוננים על הטומאה הרצוצה הבוקעת ועולה מספר-האופל, באמצעות הטענה המתעתעת לפיה מדובר בספר "סתום וחתום", דהיינו ספר נשׂגב של משלים וחידות ולכן אין להתייחס לתועבות האמורות בו כפשוטן... זהו מפלטם ותעתועם האחרון של המינים – כך הם מבקשים להכשירוֹ כספר אלהי, "קודש קודשים".
ברם, שאלה גדולה קמה וניצבה: הייתכן שמדובר בספר של משלים נעלים וחידות נשׂגבות? וכי מקובלי האופל לדורותיהם היו ממביני משלים וחידות? והלא אפילו את אגדות חז"ל הם לא הצליחו להבין כפי אמיתתן... ועוד בעניין זה ראו נא לעיל בהרחבה בדוגמה שיא בסמוך.
דוגמה שיה
בהמשך ספר-האופל (מח ע"ב), שורבט כך: "ואשה צריכה [...] להדליק נר שבת [...] לִזְכּוֹת לבנים קדושים [...] ונותנת לבעלה חיים ארוכים, לכן צריכה להיזהר בה". כלומר, מצות חכמים להדליק נר של שבת, נהפכה אצל מכשפי האופל לסגולה פגאנית לבנים ואף לתת לבעל חיים ארוכים! והם אף מדגישים: "לכן צריכה להיזהר בה"! הוי אומר, הם מחקו לחלוטין את טעמה ההגיוני והאמיתי של הדלקת נר של שבת, ובמקומו החדירו הזיה פגאנית כאילו מצוות חכמים הן סגולות פגאניות להורדת שפע מבורא-עולם, או מ"האֵם הקדושה" שראינו בדוגמה שיב.
וכבר נתבאר טעמה של מצות הדלקת נר של שבת במאמר: "טעמי הדלקת נר של שבת", ועניין איסור הפיכת מצוות התורה לסגולות פגאניות נתבאר במאמר: "תורה מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?", והנה רק הלכה אחת אשר נוגעת בענייננו מהלכות מזוזה (ה, ה):
"אלו שכותבין בה [במזוזה] מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות – הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא: שאלו הטיפשים, לא די להן שביטלו המצוה אלא שעושין מצוה גדולה, שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע [=סגולה] להניית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם".
דוגמה שיו
בהמשך ספר-האופל (מח ע"ב), שורבט כך: "'וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע' [בר' ב, כב] – זו תורה-שבעל-פה [...] 'אֶת הַצֵּלָע' – זו אספקלריה שלא מאירה, כמו שנאמר: 'וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ' [תה' לה; ורס"ג פירש 'וּבְצַלְעִי' – ברעתי, באסוני]". ואיך יעלה על הדעת לומר על התורה-שבעל-פה שהיא "אספקלריה שלא מאירה", ולומר שהיא רעתנו ואסוננו?! וזו עדות למגמתם וחתירתם של מכשפי האופל להחדיר את קבלתם הפגאנית במקום התורה-שבעל-פה.
בניסיונם להחדיר תורה-שבעל-פה חדשה לעם-ישראל מכשפי האופל מערערים למעשה על היסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות תורתנו, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק: "והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת-משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת חיבור זה [...] וכאשר יפקפק אדם [ואפילו בצנעה, כל-שכן בפרהסיה] ביסוד מאלו [שלושה-עשר] היסודות, הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
דוגמה שיז
בהמשך האופל (מח ע"ב) שורבט כך: "כתוב: 'וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע', שאבא ואמא התקינו לה [...] ואחר-כך 'וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם'". נמצא, שאת האדם בראו "אבא ואמא" ומראש התקינו בו צלע שתתאים לאשה, ורק לאחר-מכן בא ה'-אלהים-אמת ולקחהּ ובנה והתאים את הצלע הזו, שהתקינו "אבא ואמא" באדם וייעדוהָ לאשה – ומי הם "אבא ואמא" שהתקינו את הצלע בראשונה באדם? ואין סוף להזיותיהם הנוצריות, ועלו על הנצרות בכיעורם ובתועבותיהם.
והנה לפניכם הדוגמות שנמצאו עד כֹּה באופל, שבהם נזכרו "אבא ואמא", ו"כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר: 'בִּלְתִּי לַייָ לְבַדּוֹ' [שמ' כב, יט]" (סוכה מה ע"ב):
דוגמה ו: "בשעה שנמשכו האותיות הללו 'אלה' מלמעלה למטה, והאֵם [=האב האֵם ורוח-הקודש...] הלוותה לבת בגדיה וקישטה אותה בתכשיטיה – ומתי קישטה אותה בתכשיטיה כראוי? בשעה שנראו לפניו כל זכר, שכתוב: 'אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ' [שמ' כג]. [...] ואז יצאה [האות] ה"א ונכנסה [האות] יו"ד והתקשטה בכלים של זכר כנגדם של כל זכר בישראל".
דוגמה סח: "ששת אלה [=ששת הבנים הפגאניים שנזכרו בדוגמה סז הסמוכה שם] ו[עמם] שניים למעלה 'חכמה ובינה' [שהם] אב ואם [...] ולתת להם ברכות מאב ואם העליונים [=יש אפוא גם סבא וסבתא והם מברכים את ששת הבנים ואת האבא והאמא שנזכרו לעיל]".
דוגמה קב: "'יְהִי אוֹר' – כל מה שיצא בסוד זה יצא; 'יְהִי' – על סוד של אבא ואמא, שהוא יה".
דוגמה קמה: "המלך הוא וודאי חכמה עליונה למעלה, ועמוד האמצעי הוא מלך למטה, אלהים אומן למעלה וזו אֵם העליונה. אלהים אומן למטה וזו שכינה שלמטה. [...] וכל הבניינים שהיו בדרך אצילות, היה אומר אבא באמירה לאמא: יהיה כזה וכזה ומיד נהיה, כמו שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר' [בר' א, ג], 'וַיֹּאמֶר' – היה [אבא] אומר לאלהים [לאמא] 'יְהִי אוֹר'".
דוגמה קמו: "היא אמרה [האלוהות הנקבית אמרה לאלוהות הזכרית]: אחר [מכיוון ש]שחטאוֹ [של האדם] תלוי באמא ולא באבא [=שהרי האמא היא זו שהציעה לאלוה הזכרי לברוא את האדם, וכאמור שם: 'אמר האומן לבעל הבניין: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ'], אני רוצָה לברוא אותו בדמות שלי [!], זהו שכתוב: 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ', ולא רצה [=האלהים שנזכר בפסוק: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם', שהוא 'האמא'] לשתף בו את אבא [=שהוא האלהות הזכרית שהיא מעל האלהים שנזכר בפסוק, והוא זה שפקד על האלהים לברוא כך וכך]. [...] אלא, אֵם העליונה [=היא האלהים שנזכר בספר בראשית וברא את השמים ואת הארץ לפי דמיון המכשפים] היה לה כינוי אחד [...] ואותו כינוי הוא 'אור וחושך', ובגלל אותו חושך שהיה באותו כינוי, אמר אבא, ש[האדם של עולם הבריאה] עתיד לחטוא [...] ובגלל אותו חושך שהיה עתיד לחטוא לאותו אור, לא רצה אבא להשתתף בו. ובגלל זה אמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ'".
דוגמה קמז: "'נַעֲשֶׂה' – וודאי על שניים נאמר [כלומר ברור שיש שתי אלוהויות בעליונים, וזה שיתוף ברור], שאמר זה [=האלוה התחתון] לאותו שלמעלה ממנו [לאלוה שלמעלה ממנו:] 'נַעֲשֶׂה'. ולא עושה [=האלוה התחתון] דבר אלא ברשות ואמירה מאותו [האלוה] שלמעלה ממנו. ואותו [האלוה] שלמעלה ממנו לא עושה דבר עד שלוקח עצה מחברו [מעוד אלוה שהוא בגדר 'חברו', וכמה אלוהויות, וכבר קשה לעקוב אחרי כל האלוהויות המהובלים של המכשפים הכסילים]. אבל אותו שנקרא 'עילת כל כל עילות', שאין למעלה ממנו ולא למטה שווה לו [בין האלוהויות שלמטה, זה מתחת לזה] [...] אמר: 'רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי', שלוקח ממנו עצה, כמו שאותו [כלומר, בניגוד לאלהים התחתון,] שאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם'". הנה ראיתם, שבנוסף לכל האלוהויות, שבורא-עולם הוא חלק מהם, וגם לא חלק נשׂגב, שהרי "האלהים האמא" שבראה את העולם לפי סכלות מכשפי האופל היא מבין האלוהויות הזוטרות... ועל-כל-פנים, בנוסף לכל האלוהויות יש אלוה עליון על כולם, והוא אינו לוקח עצה משום אלוה אחֵר, והוא שונה מן האלהים שנזכר בבראשית: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם".
דוגמה קמח: בהמשך לתיאורים המתועבים שנזכרו לעיל, מסופר על תלמידיו של בר-יוחי אשר קמו ונחרדו מדבריו, ולאחר שביקשו רשות לדבר, אמרו לו: והרי ביארת לעיל ש"עילת העילות" היא "האלהים האבא" שאמר ל"אלהים האמא": "נַעֲשֶׂה אָדָם" – איך פתאום הוא הפך להיות עילת העילות? ואז משיב להם בר-יוחי וגוער בהם: "היו שומעים אוזניכם מה שפיכם מדבר! והרי לא אמרתי לכם [עד]-עכשיו שיש מי שנקרא 'עילת העילות', וזה [=האלהים הזכרי-האבא שאמר לאלהים הנקבי-האמא לברוא את העולם כאמור] אינו אותו שנקרא 'עילת על כל עילות', של'עילת על כל עילות' אין לו שני שלוקח ממנו עצה, שהוא יחיד לפני הכל, ואין לו שותף". הוי אומר, כדי שלא נתבלבל מכשפי האופל מדגישים וקובעים: האלוה העליון מעל כל העליונים, שנקרא כאמור "עילת העילות", אינו האלהים שהורה ל"אלהים האמא" לברוא את העולם!
דוגמה קנא: "אמר לו [בר יוחי]: והקב"ה ברא אותו, שכתוב: 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ' [בר' א, כז]". ושוב מכשפי האופל אומרים שהקב"ה הוא האלהים-האמא, שהרי הם מדגישים שהקב"ה הוא האלהים שנזכר בפסוק, והאלהים שנזכר בפסוק הזה הוא האלהים-האמא...
דוגמה קעג: "פתח ואמר [...] בבואך להעלות תפילה לאותו מקום ידוע [...] ובאותו מקום שמעלה אותה לבעלה [דהיינו להקב"ה] [...] לפעמים בעלה הוא ו' [שישי] בצדיק [...] לפעמים בעלה הוא ו' [שישי] בשתי זרועות [...] לפעמים הוא בן אבא ואמא [...] וכשמתייחד עמה" וכו'.
דוגמה קעט: "זהו שכתוב: 'וַיִּטַּע יְיָ אֱלֹהִים' [בר' ב] – אבא ואמא, 'גַּן' – זו השכינה התחתונה, 'בְּעֵדֶן' – זו האם העליונה, 'אֶת הָאָדָם' – זה עמוד האמצעי [=יש עוד אלוהויות באופל] [...] 'וַיַּצְמַח יְיָ אֱלֹהִים' [בר' ב] – אבא ואמא". הוי אומר, "יְיָ" הוא האבא, "אֱלֹהִים" היא האמא...
דוגמה קפא: "'וְנָהָר' [בר' ב, י] – זה העמוד האמצעי, 'יֹצֵא מֵעֵדֶן' – זו אמא העליונה, 'לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן' – זו שכינה תחתונה [...] 'וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים' [בר' ב, ז] – זו שכינה עליונה".
דוגמה קפז: בעניין יהוה: "[האות] יו"ד היא האב, ה"א היא אֵם, וא"ו היא בן, ה"א היא בת".
דוגמה קצא: "'וַיַּפֵּל יְיָ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם' [בר' ב], 'יְיָ אֱלֹהִים' – אבא ואמא, [...] 'וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו' [בר' שם] – מצלעותיו של מי? אלא מאותן עלמות של הגבירה [=הכוונה לישות אלהית נוספת שנקראת 'שכינה'] נטלוּ אבא ואמא אחת מהן [=מצלעות אחת העלמות]".
דוגמה קצב: "אבל לגבי הקב"ה נאמר בו: 'וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים הַצֵּלָע' [בר' ב, כב], אבא ואמא בונים אותה [...] אבא ואמא עליהם נאמר: 'וַיִּבֶן יְיָ [=אבא] אֱלֹהִים [=אמא] אֶת הַצֵּלָע' [שם]".
דוגמה קצד: "'לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה' – מצד עליון שהיא 'אמא', 'כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת' – מצד של אבא שהוא [האות] יו"ד, וכן משה בדמותו למטה [משה דומה לה' המורכב מאבא ואמא?]".
דוגמה רכג: "והוא [הצדיק] המקור של הכל והוא נוטל הכל [...] ועל זה [נאמר]: 'וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב', [ועל זה] כתוב: 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב' [...] ביום השלישי עשתה הארץ פירות מכוח הצדיק הזה [...] 'עֹשֶׂה פְּרִי' [בר' א, יא] – זה צדיק יסוד עולם. 'עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ' – של כל בני אדם שיש להם רוח קדוּשה [=האם בני האדם הם ממינו של הקב"ה?!] [...] וצדיק עושה פרי הוא [=הקב"ה, ושוב חוזרים על ההזיה שהאדם ממינו של הקב"ה] [...] אשרי חלקו של מי שדומה לאימו ולאביו [=וזהו רמז עבה לכך שהאדם הוא בן של 'אבא ואמא', לפי דמיונם]".
דוגמה שו: "מצוה זו לקיים מצות פריה ורביה [היא] לקיים בן ובת, משום שאב שָׁם [=בעולמות העליונים] – יו"ד, ואֵם שָׁם – ה"א, בן שָׁם – וא"ו, בת שָׁם – ה"א [=דהיינו אותיות יהוה]".
ואגב ענייני אבא ואמא הבה ונראה כיצד בר-יוחי נהג באימו לפי דמיונם של מכשפי האופל, וכך שורבט באופל (לב ע"א): "וכך היה עושה רבי שמעון, כשהיה רואה את אימו שהייתה מדברת, היה אומר לה: 'אמא, שתקי, שבת היום ואסור'". ואיך יעלה על הדעת שר' שמעון יאמר לאימו "שתקי"?! והלא לפי ההלכה יש להוכיח את האב או האֵם בלשון של שאלה עדינה מאד! (ראו: ממרים ו, יג). כללו של דבר, ספר האופל הינו ספר מינות נגעל, ירקב שמו לעד.
תגובות