top of page

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק יג)

דוגמה צג


בהמשך הקדמת ספר-האופל (יד ע"ב), נאמר כך: "אמרו רבותינו זכרונם לברכה: שלושה הם שגורמים רעה לעצמם: אחד, מי שמקלל את עצמו; השני, מי שזורק לחם או פירורים שיש בהם כזית; השלישי, מי שמדליק נר במוצאי-שבת בטרם שמגיעים ישראל לקדושא דסדרא".


ובכן, שני העניינים הראשונים הם עניינים הלכתיים ברורים:


1) "המקלל עצמו – לוקה כמי שקילל אחרים, שנאמר: 'הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ' [דב' ד, ט]" (הלכות סנהדרין כו, ד); 2) "גמרו מלאכול, מסלקין את השולחן ומכבדין את המקום שאכלו בו, ואחר-כך נוטלין את ידיהן: שמא יישאר שם פירורין שיש בהן כזית – שאסור להלך עליהן ולרחוץ עליהן. אבל פירורין שאין בהן כזית – מותר לאבדן ביד" (הלכות ברכות ז, יב).


ברם, העניין השלישי שצורף לעניינים ההלכתיים הוא הזיה מוחלטת, דהיינו הקביעה ש"מי שמדליק נר במוצאי-שבת בטרם שמגיעים ישראל לקדושא דסדרא", גורם רעה לעצמו. ולקמן נראה שלא מדובר בסתם הזיה אלא בהזיה פגאנית, והחדרת הזיה פגאנית לתוך רשימה של עניינים הלכתיים-מעשיים מוכיחה שספר-האופל לא נועד להיות ספר של משלים וחידות, אלא ספר פשטני ומעשי שמטרתו להחדיר הזיות פגאניות ולהדיח בהן את עם-ישראל למינות.


והנה המשך דברי מחבר ספר-האופל בעניין האיסור שהמציא להדליק נר במוצאי-שבת בטרם שהציבור בבית-הכנסת אמרו את הקדושה של סדר היום (דהיינו ובא לציון גואל וכו' ואתה קדוש וכו', וראו הלכות תפילה ספ"ט):


"שלושה הם שגורמים רעה לעצמם [...] השלישי, מי שמדליק נר במוצאי-שבת בטרם שמגיעים ישראל לקדושא דסדרא, שגורם לאש הגיהינום להידלק באש הזו [=של הנר] טרם שהגיע זמנם. שמקום אחד יש בגיהינום לאותם שמחללים שבתות, ואותם שענושים בגיהינום מקללים את אותו שהדליק נר טרם שהגיע זמנו, ואומרים לו: 'הִנֵּה יְיָ מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר וְעֹטְךָ עָטֹה, צָנוֹף יִצְנָפְךָ צְנֵפָה כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדָיִם' [יש' כב, יז–יח]".


לפי מכשף האופל, מי שמדליק נר במוצאי-שבת לפני שציבור-המתפללים הגיעו לַקדושה שנאמרת בסדר-היום של מוצאי-שבת, מדליק את אש הגיהינום טרם שהגיע זמנה, ובזה הוא גורם למחללי-השבתות שנדונו בגיהינום לקלל אותו. כלומר, לא רק שכל עניין הגיהינום הוא כפשוטו, ולא רק שמדובר בעולם חומרי שיש בו מושג של זמן, ולא רק שיש בכוחו של האדם להדליק את אש הגיהינום ולהוסיף ייסורים כפי שרירות ליבו למתייסרים באש הגיהינום – אלא שאותם אלה שמתייסרים באש הגיהינום יודעים מי-הוא-זה שהדליק את אש הגיהינום לשרפם לפני זמנה, ומקללים אותו, ולא רק שהם מקללים אותו, הם מצטטים שני פסוקים מספר ישעיה. וכל ההזיה הזו מבטאת כאוס מוחלט: לאדם ניתנה יכולת לשנות את סדרי הגיהינום, וליורדי הגיהינום יש יכולת לקלל ולהשפיע על דינו של האדם שקוֹלֶה אותם לפני הזמן.


ההזיה הפגאנית הזו אשר מייחסת לאדם כוחות אלהיים בפעולת הדלקת הנר לפני אמירת הקדושה של סדר היום, מטמטמת את המחשבה ומכבה את הדעת, ולא רק שהיא עצמה הבל מהובל, אלא שהיא מכשירה את המחשבה לעבודת בשר ודם – שהרי אם יש בכוחו של אדם לפעול פעולות ולשנות את סדרי הבריאה ב"עליונים", ברור שיש בכוחם של המקובלים הארורים לפעול פעולות ולשנות את סדרי הבריאה ב"תחתונים", והואיל וכן, יש להעריצם ולרוממם ולעבדם, כי הם אלה אשר משעבדים את בורא-עולם לפעול טוב או רע בעולם.


ואם יטענו הכסילים שמדובר ב"משל וחידה", ובכן, לא רק שהדברים הללו נוגעים ונובעים מהלכה מעשית לחלוטין, אלא שהם מובאים בתוך רשימת הלכות פשטניות ומעשיות! יתר-על-כן, מחבר ספר-האופל האריך מאד בעניין זה כפי שנראה לקמן, וריבוי הפרטים בעניין זה מעיד אף הוא על-כך שאין כוונתו שנבין את דבריו כמשל לאֵי-אלו דמיונות רקובים שעלו במוחו הקודח, אלא כוונתו היא לטמטם את עם-ישראל בהזיות, ולהחדיר את המאגיה מחריבת-הדעת לתוך ליבו של עמֵּנו – כי רק בדרך זו ניתן לטמטם ולזהם את עם-ישראל בהזיות ולהכשיר את מוחם לקבל את שקריו ולרומם אותו למעמד של מכשף ואלוה שיש לו כוחות על-טבעיים.


והנה המשך הדברים בעניין זה שם:


"משום שאין ראוי הוא להדליק אש כשיוצאת שבת עד שישראל מבדילים בתפילה ומבדילים על הכוס, משום שעד אותו הזמן שבת היא, וקדושת השבת שולטת עלינו. ובשעה שמבדילים על הכוס, כל אותם החיילות וכל אותם המחנות שהתמנו על ימות החול, כל אחד ואחד ישוב למקומו ולעבודתו שהתמנה עליה. משום שכשנכנסה שבת והתקדש היום, הקודש מתעורר ושולט בעולם, והחול מתבטל שלטונו, עד השעה שיוצאת השבת לא שבים למקומם. ואף-על-גב שיוצאת שבת, לא שבים למקומם עד הזמן שישראל אומרים: 'ברוך אתה יי המבדיל בין קודש לחול'. אז הקודש מסתלק, והמחנות שהתמנו על ימות החול מתעוררים ושבים למקומם, כל אחד ואחד על משמרתו שהופקד עליה. ועם כל זה לא שולטים עד שיהיו אורות מסוד הנר. וכולם נקראים 'מאורי האש', משום שֶׁמֵּאוֹר האש ששופע ומיסוד האש באים כולם ושולטים על העולם התחתון. וכל זה כשאדם מדליק נר טרם השלימו ישראל את הקדושא דסדרא".


לפי דבריו האחרונים, הדלקת אש לפני שציבור המתפללים אומרים את הקדושה של סדר-היום, איננה רק מדליקה את אש הגיהינום לפני זמנה, אלא היא גם מעניקה כוחות ל"מחנות שהתמנו על ימות החול", וזו עבודה-זרה של ממש, שהרי לפי ההזיה הזו, יש בכוחו של האדם להעניק כוחות לישויות על-טבעיות (דמיוניות כמובן), והוא זה שמשפיע עליהן – ועשיית פעולה כלשהי מתוך ההזיה שהיא מעוררת אי-אלו ישויות על-טבעיות, היא מחשבת עבודה-זרה. כמו כן, ריבוי הפרטים וההסברים שהמכשף הזוהרי משרבט בעניין זה מוכיחים ומאששים את העובדה שלא מדובר במשלים וחידות שנאמרים בקיצורי אמרים, אלא באמונות פשטניות.


ולא רק שיש בכוחו של האדם להדליק את אש הגיהינום, ולא רק שיש בכוחו להעניק כוחות לישויות על טבעיות, אלא שיש בכוחו לגרום לרשעים שבגיהינום להצדיק עליהם דין שמים! והנה המשך ההבלים המהובלים שם לפניכם, פשוט סיפורי עלי בבא ואלף לילה ולילה:


"אבל אם הוא ממתין עד שישלימו קדושא דסדרא, אותם הרשעים שבגיהינום מצדיקים עליהם את דינו של הקב"ה, והם מקיימים על אותו האיש כל הברכות שאומרים הציבור: 'וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם' [דב' כז, כח], 'בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה' וגו' [דב' כח, ג]".


ושוב הזיותיו של מכשף האופל חוצות את הגבול שבין סתם הזיה מחריבת-דעת, אל הזיה שגם מדרדרת לעבודה-זרה, שהרי לפי דבריו, יש בכוחו של כל אדם גם להיטיב עם הרשעים שבגיהינום. כלומר, אם האדם ממתין עם הדלקת הנר של ההבדלה עד לאחר אמירת הקדושה של סדר היום, אז הרשעים שנשרפים בגיהינום מברכים אותו בשלל ברכות: "והם מקיימים על אותו האיש כל הברכות שאומרים הציבור", כלומר האדם שהדליק את הנר של ההבדלה לאחר אמירת הקדושה של סדר-היום זוכה לברכה, לא מה' יתעלה שמו, אלא מרשעי הגיהינום!


ואם יש כוח לרשעי הגיהינום לברך אותנו ולגרום לברכות שנאמרות בתפילה לחול עלינו, למה שלא נעבוד אותם? ומה היא עבודתם? להדליק את הנר לאחר הקדושה של סדר-היום – וכך מכשף האופל הפך את מצות חכמים ע"ה לעבודה-זרה! שהרי מי שמדליק את הנר של ההבדלה במטרה להוריד שפע מ"רשעי הגיהינום" עובד עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה.


ושוב הנני חוזר ומדגיש, הזיות ספר-האופל הללו אינן מליצות או משלים וחידות אלא הזיות פגאניות פשטניות, שהרי בנוסף לכל הראיות לכך שהובאו לעיל, ראו כיצד הבינו "חכמי ישראל" את ענייני ההזיות הללו בספרי הלכותיהם: בעניין חזרת הנשמות לגיהינום במוצאי שבת, אומר יחיא צאלח החות'י בסידורו "עץ מוות", כך: "ונוהגים לחזר להעמיד יתומים על אב ואֵם תוך י"ב חודש להתפלל במוצאי-שבת, כי אז הוא זמן החזרת נשמות לגהינם, וכשהבן אומר קדיש וברכו פודה את אביו מגהינם כמו שלמדנו ממעשה דר' עקיבא עם בן המוכס".


וטומאתו הרצוצה נבעה מדבריו של מוסא איסר-לשלשת בשולחן הפיגולים (יו"ד שעו, ו): "על-כן נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חודש, וכן נהגו להפטיר בנביא, ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגהינם, ושהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגהינם (כל בו בשם הגהות)". וברור שכל הזיותיהם הללו נובעות מספר-האופל, לפיו אש הגיהינום חוזרת לבעור במוצאי-שבתות, ולעיון נרחב בהזיות הפגאניות הללו ראו: "האם יש תנורים ומשׂרפות בגיהינום?", "עילוי נשמות – הזיית מינות אורתודוקסית".


"בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם [...] תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ" (מש' א, כז–כט).


דוגמה צד


על פרשת בראשית (בהשלמה מהשמטות סימן א), נאמר כך:


"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ראשי תיבות אהו"ה, שבו נבראו [בראשי התיבות הללו] שמים וארץ. אה – בו נבראו השמים, וה – בו נבראה הארץ וכל מה שיש בה".


וזו דוגמה נוספת להזייתו של מכשף האופל, לפיה העולם נברא באמצעות רצפי אותיות, דהיינו בלחשי כישופי המכשפים, ואין גבול לטמטומו הפגאני, וכבר הורחב בעניין זה בדוגמה כז.


דוגמה צה


בהמשך ההבלים וההזיות על פרשת בראשית שם, שורבט כך:


"הזוהר הנסתר של הנסתרים היכה באוויר שלו בנקודה זו, ואז התפשטה הראשית הזאת, ו[באמצעותה] עשה לו [למי?] היכל לכבודו ולתשבחתו [...] ב'ראשית' הזו ברא אותו נסתר שלא נודע את ההיכל הזה, היכל זה נקרא אלהים, וסוד זה: 'בראשית ברא אלהים'".


לפי המכשף הזוהרי, הראשית הזו הינה כוח עליון קדמון אשר באמצעותה "עשה לו היכל לכבודו ולתשבחתו", והשאלה היא: מי-הוא-זה שעשה את ההיכל הזה ולכבוד מי נעשה? ובכן, מהמשך הדברים עולה, שמי שעשה את ההיכל הזה הוא ה"נסתר שלא נודע", וההיכל הזה נקרא אלהים. כלומר אלוה קדמון הוא זה שברא את אלהים, וזה הוא סוד: בראשית ברא אלהים. הוי אומר, בכוח הקמאי של ה"ראשית", אלוה קדמון: ה"נסתר שלא נודע", ברא את אלהים.


דוגמה צו


בהמשך ההבלים וההזיות על פרשת בראשית (טו ע"ב), שורבט כך:


"יהוה אלהינו יהוה – אלו שלוש דרגות כנגד הסוד הזה העליון 'בראשית ברא אלהים', בראשית – סוד ראשון; ברא – סוד נסתר להתפשט משם הכל; אלהים – סוד לקיים הכל למטה; את השמים – שלא להפרידם זכר ונקבה כאחד".


מדברי המכשף עולה באופן ברור שיש "שלוש דרגות" באלהות: "יהוה אלהינו יהוה – אלו שלוש דרגות" וכו', כלומר, מכשף האופל החדיר את השילוש הנוצרי הפגאני לשרבוטיו. וכבר ראינו בספר-האופל ביטויים מפורשים לתפישה הנוצרית שהאלוה הוא שלושה שהם אחד.


דוגמה צז


בהמשך ההבלים וההזיות על פרשת בראשית (טו ע"ב), שורבט כך: "אֵת – סוד אדני וכך נקרא; השמים – זה יהוה סוד עליון; ואת – תיקון זכר ונקבה; ואת – סוד יהוה, והכל אחד".


ואיך יעלה על הדעת לומר ש"תיקון זכר ונקבה" הוא חלק מאחדותו של ה' יתעלה? ולא רק מבחינת השקר שבדבר, שהרי אין אחדות אמיתית במקום שיש חיבור כלשהו – אלא איך יעלה על הדעת לומר שבאמיתת עצמותו יתעלה יש "תיקון זכר ונקבה"? והלא בתורה לא יוחסו לבורא-עולם אכילה ושתייה ומישוש מפני שהדבר נוגע לצרכים חומריים שפלים (ראו במורה א, מז), הייתכן לייחס לבורא "תיקון זכר ונקבה"? דהיינו לייחס לו (ואפילו במשל) את פעולת התשמיש הבהמית? כל-שכן שראינו שספר-האופל איננו ספר משלים וחידות בעיקרו.


והמכשף הזוהרי הבין היטב שהוא פוגם ביסוד ייחוד ה', ולכן הוא נחלץ לומר "והכל אחד" כדי לנקות את עצמו מחשד של מינות ושיתוף, וכך היא דרכם של המינים: להחדיר את השקפות המינות בתעתועים ולאחר-מכן, לאחר שכבר החדירו את טומאתם וזיהמו בה את המחשבה, הם מוסיפים לשרבט איזו הצהרה נבובה אשר בה יוכלו לכסות את צואת מינותם, ואף השוטים ההולכים אחריהם יוכלו לנפנף בה כנגד אנשי האמת, ולכזב שכומריהם מייחדים ונאמנים.


דוגמה צח


בהמשך ההבלים וההזיות על פרשת בראשית (טו ע"ב), שורבט כך:


"הארץ – זה אלהים כדוגמת עליון, לעשות פירות ואיבים".


ואיך ייתכן לומר על הארץ החומרית שהיא "כדוגמת עליון"? וכי יש איזו נקודת השקה השוואה ודימוי בין עולם החומר לבין בורא-עולם? ואפילו במשל אסור לומר כן, שהרי גם אם מדובר במשל, סוף-סוף יש לו נמשל אשר לפיו יש אי-אלו נקודות ועניינים שבהם יש דימוי בין בורא-עולם לבני האדם – וכל ההזיה הזו הינה הגשמה ומינות, וכפירה ביסוד ייחוד ה' יתעלה.


יתר-על-כן, המכשף הזוהרי מדגיש כיצד הארץ דומה לבורא-עולם: "לעשות פירות ואיבים", כלומר יש באמיתת עצמותו של בורא-עולם יכולת של פריון ורבייה! וכמובן שזו הזיה פרו-נוצרית נגעלה מאד, אשר מעידה על מוח רקוב מאד המשועבד כליל להזיות זימה ותועבה. ובסיום מסכת הכיעור והמינות הזו (שהבאתי רק את חלקה) מכשף האופל אומר כך: "עד כאן סוד של סתר הסתרים שחקק ובנה והעמיד בדרך נסתר, בסתר של פסוק אחד". ומדברים אלה עולה שמכשפי הקבלה הפגאנית גם שחצנים גדולים, בהתיימרם לידע את "סתר הסתרים".


דוגמה צט


בהמשך ההבלים וההזיות שם (השלמה מהשמטות סימן ב), שורבט כך:


"בשעה שעלה ברצון של הראש הלבן לעשות כבוד לכבודו, עלה אור אחד נסתר בראש של הכל [דהיינו במחשבתו של הראש הלבן], נשב בה [הראש הלבן נשב באותו אור אחד נסתר] והוציא קליפות מאירות מתחברות הכל כאחד, ועלו וירדו ונעשה הכל אחד [ונוצרו מכל האורות החדשים אור אחד], ואותו אור נסתר כשנשב בה והאיר [ואותו אור אחד שנוצר] נקרא אהיה".


לפי המכשף הזוהרי, יש אלוה עליון שנקרא "הראש הלבן" (ונראה שהוא הנסתר שאינו ידוע), והאלוה העליון הזה החליט "לעשות כבוד לכבודו", ומה עשה? נשב ב"אור אחד נסתר", וכך יצר "קליפות מאירות" שהתחברו לאור אחד, והאור החדש שנוצר נקרא "אהיה". וכידוע, אהיה הוא אחד משמותיו של הקב"ה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם? וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמ' ג, יג–יד).


נמצא אפוא, שמכשף האופל מתאר למעשה בלשון עילגים חמקמקה את סיפור בריאתו של ה'-אלהים-אמת על-ידי "הראש הלבן" הוא האלוה העליון, ושוב יש לפנינו השקפת מינות אשר קרוב לוודאי חדרה מן הנצרות הטמאה למחשבתם של מכשף ומכשפי האופל למיניהם.


והוא ממשיך שם לתאר את סיפור "לידתו" של ה'-אלהים-אמת:


"אותו אור עלה וירד וזרק ניצוצות ונשב בה, והוציא כוח טמיר אחד, ונקרא שמו 'אשר אהיה', בחקיקה טמירה ונסתרת, אותם קליפות מאירות שהתחברו מתוך סלע אחד נסתר, יצאו בחקיקה בכוח של אותו אות עליון [=הראש הלבן], ו[הכוח הטמיר שיצא] נקרא יהוה".


כלומר, לעמי הארצות אשר אינם יודעים שהשם "אהיה" הוא שם משמותיו של הקב"ה, מכשף האופל שב ומספר את סיפור "לידתו" של ה'-אלהים-אמת, אך הפעם הוא קורא ל"כוח הטמיר" שיצא "יהוה", כדי שיהיה ברור אפילו לכסילים שבעמי הארצות שכוונתו לה'-אלהים-אמת.


ואלה הן הזיות מינות חמורות מאד אשר לא מותירות צל של ספק: לפי חז"ל, דין המקובלים למיניהם הוא מורידין ולא מעלין. ואיני יודע מדוע, אך הנני נזכר עתה דווקא במורדוך אליהו המתועב, אשר רומם את הקבלה הפגאנית, ובנו ממשיך דרכו, הינו ממובילי הציונות הדתית. ואותו מורדוך הארור, היה אחד מחבריו הטובים של קאפח הנבל, אשר בגד בדרך האמת.


דוגמה ק


בהמשך ההבלים וההזיות שם (השלמה מהשמטות סימן ב), שורבט כך:


"עוד נשב בה [האור הראשון של הראש הלבן, הוא האלוה העליון כאמור] והוציא זיקים נוצצים זורקים לכל עבר, והוציא [עוד] כוח אחד טמיר שנוצץ לכל צד ונקרא 'אל'. עוד אותו אור טמיר נסתר [מכוחו של הראש הלבן] נשב בה, ועלה וירד ועלה באלף ומאתיים קישורים של אש, והוציא [עוד] כוח אחד טמיר ונקרא 'אלהים', וזו הגבורה. עוד נשב בה והוציא [עוד] כוח טמיר אחד שנקרא 'יהוה', מידת רחמים, ונקרא שמים, ועומד בין שני חיילות שנקראים צבאות".


לפי מכשף האופל, הראש הלבן, הוא האלוה העליון, ממשיך ליצור עוד ועוד אלוהויות: "אל", "אלהים", ועוד אחד שנקרא גם הוא "יהוה". ביחס לשניים האחרונים הוא מוסיף ומציין ש"אלהים, זו הגבורה", ו"יהוה, [זו] מידת רחמים". כלומר, הוא מטשטש מעט את העובדה שמדובר באלוהויות נפרדות, בהוסיפו שמדובר בפעולות של גבורה ורחמים. וכבר הוסבר שזו היא דרכם של המינים, להחדיר ערמות של השקפות מינות, ולצרף איזה תעתוע אשר יהיה בבחינת "ושבת וכיסית את צאתך", כדי לטשטש את כוונות מינותם וכך להקל על החדרתן לליבו של עם-ישראל – שהרי אם לא היה שום פתח לטעון לכשרותן, היה קל מאד לנתצן.


וגם אם יתעקשו המינים לומר שמדובר בפעולות ולא באלוהויות, או שמדובר בישויות אשר ברא אלהים כדי לפעול דרכם בעולם החומר, ובכן, עדיין נותר להם להסביר מדוע ניתנו להן שמותיו של בורא-עולם? וכי מותר לשתף שם שמים עם דבר אחר? וכן מי-הוא-זה ואי-זה-הוא "הראש הלבן" אשר במוחו הקודח עלו כל הניצוצות והקליפות אשר התחברו להן לישויות?


ברם, ברור שמטרת מכשפי האופל להחדיר את השיתוף והמינות, ויש לכך עדים רבים כאמור. וכל זאת במטרה להפוך את הקודש לחול, את הטהור לטמא, ואת החכם והנבון למטומטם ונבער – מפני שרק באמצעות דרדורו של עמֵּנו לטמטום הדעת והמחשבה ולטומאת המינות והתועבה, נפתח להם הפתח לתעתע ולשלוט בהמונים הנבערים והבהמיים. כלומר, רק לאחר שההמונים הוּתעו ודורדרו לבהמיוּת ולחידלון המחשבה, ניתן לתמרנם ולטמטמם בכל ההזיות הפגאניות הדרושות למיצוב הכומרים כאלהים עלי אדמות. ולאחר שרוממו את עצמם לאלהים עלי אדמות, מי יאמר להם מה תעשה ומה תפעל, והם מנצלים את ההמון כדי להפיק ממנו אינסוף שלמונים וטובות הנאה, וכן כדי למלא את ידיהם בתאוותיהם ובזימותיהם.


דוגמה קא


בהמשך ההבלים וההזיות שם (השלמה מהשמטות סימן כו), שורבט כך:


"ויאמר אלהים – עכשיו הוליד אותו ההיכל, ממה שהוסר מזרע של קודש והוליד בחשאי. וההוא שמתיילד [דהיינו האלהים אשר נולד זה עתה], נשמע בחוץ מי שהוליד אותו [וכבר ראינו שמי שהוליד אותו הוא ראש הלבן, האלוה העליון], הוליד בחשאי שלא נשמע כלל. כיוון שיצא ממנו מה שיצא [=להזכירכם, הוא מדבר על ה'-אלהים-אמת!] – נעשה אותו קול שנשמע בחוץ".

לפי מכשף האופל, ההיכל הוליד את אלהים ומן ההמשך יש לדייק שבהיכל נולד אלהים, כי לעיל ראינו שמי שברא את ההיכל הוא הראש הלבן, ומשמע מהמשך הדברים שהוא זה שהוליד שהרי "נשמע בחוץ מי שהוליד אותו". כלומר ההיכל הוא רק המקום שבו נולד אלהים לפי דמיונו של מכשף האופל, והאבא של אלהים הוא הראש הלבן שנזכר בדוגמות לעיל.


קצרו של דבר, ה'-אלהים-אמת נולד באחד משלבי הבריאה הראשונים של העולם, ומי שהוליד אותו "הוליד אותו בחשאי", אך לא לגמרי, שהרי נאמר: "כיוון שיצא [...] נעשה אותו קול שנשמע בחוץ [מחוץ להיכל]". מכשף האופל מחדיר למחשבה שה'-אלהים-אמת הוא יצור נברא, ועל לידתו של ה'-אלהים-אמת מוסיף המכשף: "כיוון שיצא ממנו [=מן הראש הלבן] מה שיצא" וכו' – ומטרתו בזה היא לקעקע את יראת השמים בקרב הפתאים שהרי איך אפשר לירוא מה'-אלהים-אמת אם מדובר ביצור נברא שנולד, ושעליו נאמר: "כיוון שיצא ממנו מה שיצא"? כאילו לידתו של ה'-אלהים-אמת הייתה תולדה של היריון לא מתוכנן ולא רצוי...


מכשף האופל מחזק ומדגיש את השקפת המינות הזו באמרוֹ שה'-אלהים-אמת נולד "ממה שהוסר מזרע של קודש", כלומר גם בורא-עולם נולד מזרע, בדומה לבני האדם. והואיל והוא אומר בהמשך הדברים: "כיוון שיצא ממנו מה שיצא", ניתן להניח שכוונתו לומר שהזרע שממנו נוצר אלהים הוא הזרע הפסול, כלומר כך יש להבין את דבריו לעיל: "ממה שהוסר מזרע של קודש" – מן הזרע הפסול שהוסר מן הזרע של קודש. וכאמור, ציור בורא-עולם באופנים פסולים וחומריים נועד לקעקע את יראת השמים מן הלבבות, ולהצדיק את כל התועבות והזימות, שהרי אם בורא-עולם הוא יצור נברא אשר נולד מזרע פסול וכתוצאה מהיריון לא רצוי – מי הוא שנירא מפניו? ומדוע יש לו זכות להורות לנו להיות קדושים וטהורים וללכת בדרכי היושר והמוסר?


ועכשיו אתם מבינים מדוע המקובלים הפגאניים והכומרים הנוצרים התדרדרו לשפל הזימה והטומאה? והלא תורתם הכעורה מצדיקה ומעודדת אותם ללכת בדרכים השפלות הללו.


וגם אם האפיקורוס יצווח עד לב השמים שמדובר במשל, נוסח הדברים ומהלכם לא מאפשר לברוח משלל השקפות המינות שעולות מן הדברים, כל-שכן אצל המקובלים הפגאניים אשר מוחותיהם נתטנפו בהזיות מטמטמות ואשר אינם מסוגלים להבין אפילו את משלי חז"ל. וכי מי שאינו מסוגל להבין את משלי חז"ל, שרבים מהם פשוטים מאד להבנה, יהיה מסוגל להבין משלים כביכול בענייני סתרי תורה? ומי מסוגל לפרש את ההזיות הללו כדברי חכמה?


יקום האדם הזה! ואם אַיִן, יִדְּמּוּ המה לעד ויוליכו את חרפתם ומינותם אל קברם הטמא.


דוגמה קב


בהמשך ההבלים וההזיות שם (השלמה מהשמטות סימן כו), שורבט כך:


"'יְהִי אוֹר' [א, ג] – כל מה שיצא בסוד זה יצא; 'יְהִי' – על סוד של אבא ואמא, שהוא יה. אחר-כך חזר לנקודה הראשונה להיות ראשית להתפשט [כלומר להעניק] לדבר אחר אור".


מכשף האופל מוסיף לתאר את היווצרות האלוהות, המלה "יְהִי" מלמדת לפי דמיונו על שתי אלוהות שנקראים: "אבא ואמא" שנקראים גם "יה" – וכידוע "יה" הוא שם משמותיו של הקב"ה, כך שברור כשמש שמכשף האופל מבקש לתאר את תהליך יצירת האלוהות הדמיוניים הפרו-נוצריים שקדחו במוחו הפגאני. והוא מוסיף שהאלוה הזה שהוא יה, שהוא כאמור מורכב משתי אלוהויות "אבא ואמא", חזר "להיות ראשית להתפשט לדבר אחר אור", דהיינו ליצור עוד ועוד אלוהויות נוספות, וכמו שראינו לעיל בדוגמה צה, ש"הראשית" יצרה את אלהים.


דוגמה קג


בהמשך ההבלים וההזיות שם (השלמה מהשמטות סימן כו), שורבט כך:


"'יְהִי אוֹר' [שם] – שהוא אל גדול סוד שיצא מאוויר ראשון; 'וַיְהִי' [שם] – סוד של חושך שנקרא אלהים, אור שנכלל שמאל בימין; ואז מסוד של אל יש אלהים, נכלל ימין בשמאל ושמאל בימין".


מכשף האופל מוסיף לתאר את יצירת האלוהות וכן את ריבוים: המלים "יְהִי אוֹר" מלמדות על "אל גדול, סוד שיצא מאוויר ראשון", המילה "וַיְהִי" מלמדת על "סוד של חושך שנקרא אלהים". כמו כן, מן המלים: "מסוד של אל יש אלהים" עולה בבירור שיש לפי דמיונו שתי אלוהות.


אגב, בדוגמה הזו ניתן לראות מעט-מזער מאינסוף ההזיות הבלתי-מובנות שקיימות בספר-האופל, ואם הייתי מתייחס לכל טמטום ועילגות לשון שבו לא היה סוף למאמר. ולכן הנני מדלג על הרבה מאד גיבובי הזיות חסרות כל פשר, כלהגי השיכורים והלוקים בשיגעון. כמו כן, אט-אט הנני מגיע למסקנה שמי שכתב את פטפוטי התינוקות הללו, כתב בכוונה דברי עילגות ופטפוט: גם כדי לטמטם את המחשבה וגם כדי להפליא את הפתאים שמדובר ב"סודות" טמירים שרק המקובלים "האלהיים" מסוגלים להבין. בדרך זו הוא חסם למעשה כל אפשרות לבחון את רמתם הרוחנית האמיתית של מקובלי האופל, שהרי אם לא ניתן להבין כמעט מאומה משרבוטיהם, ויחד-עם-זאת יש לראות בהם דברי רוממות נשגבים עד אין חקר, לעולם הם ייחשבו כגדולים גם אם הם כסילים גמורים ורמתם המחשבתית והמוסרית אפסית.


דוגמה קד


בהמשך ההבלים וההזיות שם (השלמה מהשמטות סימן ג), בינות לערמות של דברים בלתי מובנים, שורבט: "לשמור משמרת המשכן בתריסר שערים עליונים שיש בירושלים העליונה". והבאתי זאת כי לפי דמיונם של מכשפי האופל, יש בעולמות העליונים תעתיק של העולם-הזה שלמטה, ויש כביכול איזה קשר דמיוני בין העולמות הללו. ואין צריך לומר שכל זה הבל מהובל, וזכורני שהייתי שומע את ערוסי מקשקש על ירושלים של מעלה כנגד ירושלים שלמטה.


דוגמה קה


בהמשך ההבלים וההזיות שם (השלמה מהשמטות סימן ג), שורבט כך:


"כשהתחברו [כל מיני עניינים בלתי מובנים שבעולם-הזה ובתעתיק שלו בעליונים, וכאמור, אין סוף שם להזיות אשר משמימות ומחריבות את דעת האדם], אז עושה שלום, שלום לעולם [...] ואז ייחוד למעלה ייחוד למטה, שלום למעלה שלום למטה. כמו זה יוסף למטה [...] כשמשתלם [כשנוהג בשלמות] למטה, מוסיף שלום בכל העולמות ובכל הימים העליונים [...] משום שלא שמע לאשת פוטיפר יום-יום, אז ימים העליונים בשלום, וברכות בכל העולמות".


ושוב עולה מספר-האופל ההזיה לפיה יש בכוח האדם להשפיע על כל מיני עולמות עליונים דמיוניים, ושוב עולה שהעולמות העליונים הנשׂגבים תלויים בעולם-הזה השפל ובשוכני-בתי-חומר שמתגוררים בו. וההזיות הללו לא רק מחריבות את הדעת ומכשירות את חדירתה של המאגיה הפגאנית, אלא שמדובר בייחוס עוול קמי שמיא: כביכול ה'-אלהים-אמת הפקיר את העולמות העליונים הנשׂגבים לשרירות ליבם של בני האדם, שהרי אם בני האדם הולכים בדרכי רשע ופשע, העולמות העליונים הדמיוניים הללו סובלים ייסורים ואינם רואים שלום וברכה.


זאת ועוד, שוב מכשף האופל משחית את יסוד ייחוד ה', שהרי הוא קובע שרק בהליכת האנושות בדרכים טובות ושלמות, רק אז יש ייחוד למעלה, כביכול ייחודו של בורא-עולם תלוי ומשועבד לגחמת ליבם של נבראיו בני האדם, שוכני-בתי-חומר! ועל הטמטום הזה כבר אמר ישעיה הנביא ע"ה: "הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ? אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ?" (י, טו).


וזעקה אילמת פורצת מקרבי: מה חושבים לעצמם מכשפי האופל? מי הם בכלל?! וכי מכשפי הזימה והתועבה הזו מסוגלים להזיז איבר של יתוש קטן? ואיך הזו בשחץ ליבם שיש להם יכולת להיטיב עם בורא-עולם, ואף התגאו בכך שכל ייחודו ושלומו תלוי בפעולותיהם ומעשיהם. קצרו של דבר, מכשפי האופל הינם כסילים שחצנים אשר מתפרצים קמי שמיא בגבהות ליבם. יתר-על-כן, מדברי מכשפי האופל עולה, שכל עוד האנושות לא תנהג בשלמות, אין "ייחוד למעלה", הוי אומר: עד אחרית הימים והתגשמות דברי הנביאים, יהיה ריבוי ושיתוף באמיתתו יתעלה.


דוגמה קו


בהמשך ההבלים וההזיות שם (השלמה מהשמטות סימן ג), שורבט כך:


"אמר רבי יצחק: עשה הקב"ה המאורות הללו והניחם בזה הרקיע להיות ממשלה על הארץ ולהשתמש בהם הבריות, ושניהם נתנו אורם בשווה. אמרה הלבנה: אין נאה להשתמש ולהתנהג בשני כתרים בשווה, מה עשה הקב"ה? המעיט אותה, והיינו הכפרה של שעיר ראש חודש [כלומר לפי דמיונו החטאת שנצטווינו בתורת-משה להקריבה בראשי חודשים, הינה כפרה על-כך שהקב"ה המעיט את צורת הלבנה] שנאמר בו: 'חַטָּאת לַייָ' [במ' כח, טו]".


בדבריו האחרונים מכשף האופל חושף שהוא היה מתופשי אגדות חז"ל כפשוטן (כמה לא מפתיע), והנה לשון האגדה במסכת חולין (ס ע"ב), שמשם העתיק את דבריו לעיל:


"רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב [בר' א, טז]: 'וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים', וכתיב [שם]: 'אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל [...] וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן'! אמר ירח לפני הקדוש-ברוך-הוא: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר ליה: לך ומעט את עצמך! אמר לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעט את עצמי? אמר ליה: לך ומשול ביום ובלילה, אמר ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי מהניא? אמר ליה: לך וימנו בך ישראל ימים ושנים, אמר ליה: לדידיה נמי אי אפשר דלא מנו ביה, דכתיב [בר' א, יד]: 'וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים'. זיל, ליקרו צדיקי בשמך: יעקב הקטן [עמ' ז, ב], שמואל הקטן, דוד הקטן [ש"א יז, יד]. חזייה דלא קא מייתבא דעתיה, אמר הקדוש-ברוך-הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו 'לַייָ' [במ' כח, טו], אמר הקדוש-ברוך-הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח".


ואין שום צורך לנתח את כל פשט המדרש, די להתבונן בנקודה אחת בו כדי להבין שהוא אינו כפשוטו: בסוף המדרש נאמר שהקב"ה הביא כפרה על שמיעט את הירח, וכי יעלה על הדעת שהקב"ה צריך להביא כפרה על מעשיו? ומי שמבין את המדרש הזה כפשוטו הוא מין וכופר ומחרף ומגדף את השם הנכבד הגדול והנורא את ה'-אלהים-אמת! ואצרף לפניכם כמה קטעים בעניין זה מתוך המאמר: "ברכת הלבנה לאורו של הרמב"ם", שם הובא ביאורו של רבנו במורה (ג, מו) לשאלה מדוע אך ורק בשׂעיר של ראש-חודש נאמר "לַייָ", וברור שרבנו כלל לא התייחס לפטפוטי פשט המדרש, והנה הדברים מתוך המאמר בשמונה הפְּסקות לקמן:


רבנו במורה (ג, מו) מסב את תשומת לבנו לכך שבכל מקום שנזכר קרבן עוֹלָה בתורה נאמר בו: "אִשֶּׁה לַייָ". כלומר, הודגש שהקרבן הוא לה' מפני שקרבן מסוג עולה לא נאכל על-ידי הכוהנים, אלא קרב ונשרף כולו, ולכן צוין שהוא כולו לה' יתעלה. לעומת זאת, קרבנות מסוג חטאת או שלמים, שנאכלים על-ידי הכוהנים או מביאי הקרבן, בשום מקום בתורה-שבכתב לא נאמר בהם שהם לה', כלומר לא נאמר בהם חַטָּאת לַה' או שלמים לה' – וכֹה דבריו שם:


"והנה ראיתי להעירך כאן על דבר נפלא מאד [...] וטעם הדבר לדעתי ברור מאד [...] העולות הם כולם נִקטרים [=נשרפים כליל], ולפיכך נאמר בהן: אשה לה', ולא נאמר חטאת לה' ולא שלמים לה' כיוון שזה נאכל [=על-ידי הכוהנים או מביאי הקרבן] [...] ולפיכך לא ייתכן לומר בשעירי הרגלים חטאת לה' – כיוון שהם נאכלים ואינם נקטרים כליל".


בהמשך דבריו שם רבנו מציב שאלה: מדוע בחטאת של ראש-חודש נאמר: "חַטָּאת לַייָ"? והלא כאמור, קרבן שנאכל אין לומר עליו שהוא לה'? רבנו משיב שם ואומר: כיוון שבימי-קדם עמים רבים עבדו לירח והקריבו לו בראשי חודשים, היה חשש שמא יטעה אדם מישראל לחשוב שקרבן ראש-חודש הוא לירח, ולכן הודגש בתורה באופן יוצא-מן-הכלל בשעיר של ראש-חודש שהוא לה'. כלומר, נאמר בתורה באופן מיוחד ביחס לחטאת של ראש-חודש: "חַטָּאת לַייָ".


רבנו הרמב"ם מוסיף, שאין חשש שמא יטעו בני ישראל בשאר קרבנות החטאת שהם לשם עבודה-זרה, ולכן לא נאמר בהם שהם לה' – כי כל שאר החטאות, כמו לדוגמה קרבנות החטאת שמקריבים בשלושת הרגלים, נתייחדו לזמנים אלה בשל ציווי התורה בלבד, ואין להם סימן בטבע שמציין את הזמן הקבוע שנבחר להקריב אותם. לעומת זאת, קרבנות החטאת שנקבעו לראשי החודשים יש להם סימן בטבע, והוא הִתחדשות הירח מדי חודש-בחודשו, ולכן התורה הדגישה באופן חריג ויוצא-מן-הכלל, שקרבן חטאת-ראש-חודש הוא לה' בלבד.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (ג, מו), בשתי הפְּסקות לקמן:


"והנה ראיתי להעירך כאן על דבר נפלא מאד [...] והוא אמרוֹ בשעיר חטאת-ראש-חדש בלבד 'חַטָּאת לַייָ' [במ' כח, טו] מה שלא אמר בכל שעירי הרגלים ולא בזולתן מן החטאות. [...] וכיוון שהיה חשש שמי-שהוא יְדַמֶּה בשעיר ראש-חודש שהוא קרבן לירח כמו שעושים הקבטים במצרים [=עַם עובדי עבודה-זרה], שמקריבים לירח בראשי החדשים, [לכן] ביאר בו [ה' יתברך] שזה [=הקרבת השעיר שנצטווינו להקריב בראשי חודשים הינה] לציווי ה', לא לירח.


ולא חששנו חשש זה בשעירי הרגלים וזולתן, כיוון שאין אותם הימים ראשי חודשים ואין להם סימן המבדילם באופן טבעי [כמו הירח והתחדשותו שהוא סימן בטבע], אלא התורה ייחדתן בקביעתה [בקביעת קרבן החטאת]. אבל ראשי החודשים הירחיים אינן מקביעת התורה [אלא קבועים הם גם בטבע] [...] [ו]העמים [עובדי האלילים] היו מקריבים בהם לירח [...] ולפיכך יצאה מן הכלל ההגדרה בשעיר זה [של ראש-חודש] ונאמר בו [בתורה:] לה' – לסלק את אותם הדמיונות הקשורים באותם הלבבות החולִים אשר חוליָם מושרש, דע גם נפלאה זו".


מדברי רבנו עולה הקלות שבה עלולים לשגות בעבודה-הזרה של הירח, ועד כמה יש להתרחק מעבודה-זרה בכלל ומכל מה שמזכיר את עבודת הירח בפרט. שהרי הקב"ה שינה את לשון התורה וחרג מכלליה כדי שחלילה לא יבואו לטעוֹת במטרת קרבן ראש-חודש, ולכן הודגש בתורה באופן יוצא-מן-הכלל שהוא קרבן לה'. עד כאן מתוך המאמר בעניין ברכת הלבנה.


אוסיף ואציין, שמכשף האופל הוסיף שהקב"ה ברא את השמש והירח שווים: "ושניהם נתנו אורם בשווה [...] בשני כתרים בשווה". אולם, התוספות הללו כלל אינן מופיעות במדרש המקורי. ובמלים אחרות, המכשף הבין את כל המדרש הזה כפשוטו והסיק בעצמו שהשמש והירח נבראו שווים, ואוי לה לאותה סכלות אוי לה לאותה טיפשות! כמו כן, הוא חִיֵּיב להקב"ה מגרעת שהרי לפי התורה הקב"ה שגה בבריאת עולמו במחשבה הראשונה, הואיל ובסוף מעשה הבריאה נאמר: "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". כלומר, בריאתו הראשונה לא הייתה טובה מאד...


בהמשך דברי מכשף האופל שם הוא מדגיש שיש להבין את כל העניין כפשוטו:


"אמר ר' יעקב, בכמה מקומות שנינו את זה, ולא התיישב בליבי העניין [=שמא יש להבין את העניין באופן אחר]. כשבא רב נחמן, באו ושאלו אותו, אמר: כמשמעו [דהיינו שיש להבין את כל העניין כפשוטו]. אמר ר' יהודה לר' יעקב, כלום אתה רוצה לעבור על דברי חבריך? שתק".

מכשף האופל מכין בזה תשובה בפי חסידיו הפגאניים: שמא יבוא מאן-דהו ויערער על פרשנות המדרש האמורה – או-אז ינפנפו לפניו בדברי התעתועים הללו: הנה! רב נחמן הכריע שיש להבין את כל העניין כך כפשוטו וכן היא דעת כל החכמים! ולא רק זאת, מי שיעז, כמו ר' יעקב, אפילו להרהר שמא יש להבין את הסיפור הזה באופן אחר, מאיימים עליו עד שישתוק.


ושמא תאמרו ואולי האופן האחר הזה הוא הבנת המדרש באופנים מועילים? לא, אפילו אם מאן-דהו יסביר את המדרש כפי פשוטו באופן אחר יש לדחותו, ובמלים אחרות, אין בכלל אפשרות להבין את המדרש באופנים מחשבתיים מועילים! והנה המשך דברי המכשף שם:


"ר' יוסי בר' שמעון בן לקוניא בא לראות את ר' אלעזר חתנו [אדלג ברשותכם על דברי הבל ועילגות שאינם ראויים להתייחסות] [...] שמע ר' אלעזר ואמר: עכשיו ידעתי [...] כמו ששנינו שהקב"ה אמר ללבנה 'לכי ומעטי את עצמך', שחשבה הלבנה שלא ניתן לה שלטון".


כלומר, גם לפי הפרשנות הדחויה יש להבין את כל המדרש כפשוטו, וכל ייחודה הוא בכך שלפי הפרשנות הדחויה הלבנה התרעמה על הקב"ה כי חשבה שהקב"ה לוקח ממנה את השלטון לחלוטין, ואילו לפי הפרשנות הראשונה הלבנה התרעמה על הקב"ה כי השלטון נלקח ממנה באופן מסוים, חלקי. ואלה ואלה דברי שוטים וכסילים ומינים מתועבים, אשר מדמים במוחם העכור שיש להבין את המדרש כפשוטו, ומייחסים לה' השקפות רעות שונות כאמור לעיל.


ולפי דמיונו של המכשף, על הטמטום הזה אומר ר' יוסי בר' שמעון בן לקוניא, לר' אלעזר חתנו: "כך אני שמעתי וכך היה מוסדר בליבי, וכדי שלא לעבור על דעת חבריי שתקתי". וגם דברים אלה מנוגדים לשכל הישר ולדרך האמת, שהרי אם אדם מחזיק באמת בעניין מסוים, אסור לו לשתוק "כדי שלא לעבור על דעת חבריו", ואף חובה עליו לעוררם לדרך האמת. ואנשי אמת שיוכיחום שהם טועים ישמחו שמחה רבה, ואף יתרעמו על מי שמסתיר מהם את האמת.


בהמשך הדברים המכשף סותר את עצמו, והנה דבריו: "פתח ר' אלעזר ואמר [...] תלמידי חכמים שכאשר שומעים דבר ולא מתיישב בליבם [...] עורכים קרב זה-עם-זה [...] ורוצים להרוג זה-את-זה", ובהמשך הוא שוב מתהפך: "ודבר זה שאמרו חברינו כך היא, וכך גזרנו בסוד משנתנו", דהיינו שיש לקבל דווקא את הפרשנות הפשטנית הראשונה של המדרש, ואף חובה לקבל דווקא את הפרשנות הפשטנית הזו מכוח גזירה – ובמלים אחרות, יש לסתום את המחשבה ולקבל דווקא את הפרשנות הפשטנית הראשונה של המדרש בעניין הלבנה. מכל מסכת ההבלים של המכשפים עולה אמת אחת בוהקת כשמש המאיר: מכשפי האופל תפשו את מדרשי חכמים ע"ה כפשוטם, ואף גזרו לקבל את הבנתם העקומה, ואף איימו והשתיקו כל דרך פרשנות פשטנית אחרת, כל-שכן דרך פרשנות מעמיקה ומושׂכלת, מאן דכר שמיה.


למסקנה זו יש חשיבות מכרעת בניתוץ תעתועיהם של המינים אשר מכזבים כדי למלט את ספר-האופל מהרשעה במינות ותועבה, ולשם כך הם טוענים שמדובר במשלים ולא בענייני מינות. ברם, איך ייתכן לטעון שמכשפי האופל התכוונו לדבֵּר במשלים וחידות כאשר הם אפילו לא התרוממו להבין שדברי חכמים אינם כפשוטם? תפישת אגדות חז"ל כפשוטן הינה אפוא עדות מוחצת להעדר חשיבה ריאלית, להשתלטות הטמטום והמאגיה הפגאנית על מחשבתם, ולכך שמכשפי האופל לא התכוונו לדבר במשלים וחידות – שהרי מי שנכשל לחלוטין בדבר הקל, דהיינו בהבנה שיש לדברי חז"ל משמעות עמוקה, לא ייתכן שיידע לחבֵּר משלים וחידות בענייני מעשה בראשית ומעשה מרכבה. יתר-על-כן, מי שעיוות את דברי חכמים ע"ה ונפל לשוחת המינות בדבר קל, לא ייתכן שהוא יתרומם לפסגות הדעת והחכמה וקרבת האלהים.


דוגמה קז


בהמשך ההבלים וההזיות שם (השלמה מהשמטות סימן ג), שורבט כך:


"כאשר ברא הקב"ה את השמש ואת הלבנה, גזר על השמש להיות שלטון של עשו [כלומר שבשלטונה של השמש יתחזק ויגבר שלטונו של עשו על ישראל], ועל הלבנה להיות בעולם-הזה שלטון של יעקב [וכך יעקב יהיה תמיד משועבד ונרדף לעשו], ומינה עליהם גדולים ותקיפים [מלאכים או ישויות אלהיות] [...] ואותו גדול שהתמנה על הלבנה בשביל האומה של יעקב, רצה מן הקב"ה שיינתן שלטון ללבנה בעולם-הזה, כלומר לאומה של יעקב".


כלומר, לפי מכשף האופל עם-ישראל שואב את כוחו מן הירח ואומתו של עשו שואבת את כוחה מן השמש, ולא רק זאת, אלא שהקב"ה ברא את השמש יותר חזקה ועוצמתית, כדי שאומתו של עשו תשלוט בישראל. כמו כן, הקב"ה מינה "גדולים ותקיפים" שיהיו ממונים על השמש ועל הירח, דהיינו שישתמשו ויפעילו את כוחות השמש והירח כדי לחזק את כוחם של עם-ישראל וכן את אומתו של עשו. ברם, הממונה על הירח ראה שהקב"ה שעבד את עם-ישראל לאומתו של עשו, שהרי עשו שואב את כוחו מהשמש ויעקב מהירח, ולכן יעקב יהיה לעולם משועבד לעשו – אז הוא ביקש ממנו שיינתן שלטון ללבנה, וכך היא תשפיע מכוחה על עם-ישראל, עד שיסיר מעליו את עול שעבודו של עשו, ואף ישלוט בעשו מכוח הלבנה.


ומדבריו עולה השקפת מינות פגאנית חמורה מאד: וכי יעלה על הדעת שעם-ישראל שואב את כוחו מן הירח? ובהזיה הזו הוא ביטל את כל התורה כולה, שהרי לפי התורה, שעבודו ושלטונו של עם-ישראל תלויים אך ורק בהליכתו בדרך האמת, ובנאמנותו לדרכי המוסר והיושר. והמכשף חוזר ומדגיש שוב ושוב את הזיותיו הללו, ומוכיח בזה שכוונתו לעניינים פשטניים:


אמר הקב"ה: וכי מה אני צריך אומה של יעקב, אלא בעולם-הבא [...] אבל בעולם-הזה לכי ומעטי את עצמך והשתעבדי בגלות לזכות אותך לעולם-הבא. וכשבאו אומה של יעקב והתרעמו לפני הקב"ה על שניטל מהם השלטון וניתן לעשו, אמר להם הקב"ה: וכי מה אתם רוצים שלטון בעולם-הזה? אני ערב להשליט אתכם לעולם-הבא על כל האומות. ולכן הביאו כפרה עלי, כלומר על אותה הבטחה שאני ערב [ומדוע יש להביא כפרה על הבטחת הקב"ה? וכי הוא אינו מתכוון לקיים את הבטחתו וזקוק לכפרה?] לכו והביאו כפרה והתעסקו בתורה [רגע, הכפרה היא על עם-ישראל או על ה' יתעלה שמו? ואין סדר ומשטר בשוטות ובמינות], ועלי לתת לכם שכר טוב, ועלי להשליט אתכם על כל העמים, שעל מנת כן מיעטתי את הירח בעולם. [...] אמר ר' אבהו: כיוון שנתחלף להם השלטון [כיוון שעם-ישראל שואב את כוחו מן הירח והוא נשלט על-ידי עשו ששואב את כוחו מן השמש], [עם-ישראל] מונים חשבון ללבנה".


כלומר, המכשף גם קובע שעם-ישראל מונים את הזמן לפי מהלך הירח בגלל שהקב"ה מיעט את הלבנה ומסר בזה את עם-ישראל לעשו, אשר שואב את כוחו מן השמש, ולכן, הואיל ועם-ישראל שואב את כוחו מן הירח, "מונים חשבון ללבנה". וזו ראיה נוספת לתפישת אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי הלכות מעשיות נובעות מפשט המדרש! ועל כל הטמטום הזה נאמר שם: "בא ר' יוסי [לר' אלעזר] ונשקו בראשו [על דברי ההבל שראינו, וכינה אותו:] האור והמנורה" וכו'.


הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק יג)
.pdf
Download PDF • 268KB

131 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page