הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק לג)

דוגמה שז

בהמשך ספר-האופל (השלמה מהשמטות סימן מ), שורבט כך:

"'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ' [שמ' לא, יז], מלמד שכל יום ויום יש לו מאמר אחד שהוא אדון לו, לא מפני שהוא נברא בו, אלא מפני שהוא פועל בעולם פעולה המסורה לו בידו. פעלו כולם פעולתם [=כל האדונים הללו שפועלים פעולות שונות, פעלו] וקיימו מעשיהם [...] בא יום השביעי ופעל פעולתו [=האדון של היום השביעי פעל את פעולתו ביום השביעי, ואז] שמחו כולם [=כל האדונים הללו], אף הקב"ה, ולא עוד אלא שגדלה נשמתו, שכתוב: 'וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ'. ומהי שביתה זו? שאין בה מלאכה, והיא מנוחה, שכתוב: 'שָׁבַת'. משל מה הדבר דומה? למלך שהיו לו שבעה גנות" וכו'.

מכשפי האופל אומרים שכל האדונים הדמיוניים הללו שמחו כולם בתום שבעת ימי הבריאה, ועל-כך הם מוסיפים "אף הקב"ה" – ואלה דברי הגשמה, שהרי מכשפי האופל מדגישים שגם הקב"ה "שמח": ואין שמחה לפני בורא-עולם, שהרי השמחה היא התפעלות רגשית, ואין התפעלות רגשית אלא לגופות שוכני בתי חומר, אשר קולטים רשמים בחמשת החושים. ומכשפי האופל היו יכולים לומר באופן כללי: "ושמחו כולם" ולעצור, אך הם התעקשו להדגיש ולהוסיף: "אף הקב"ה", ללמדנו שיש להם כוונה לתאר את בורא-עולם כמתפעל ומתרשם.

וביתר ביאור, שינויי מצבים נפשיים ייתכנו רק לנפש שקשורה בגוף, מפני שחושי הגוף (הראיה, השמיעה וכו') מעוררים בקרבה התפעלויות רגשיות פנימיות, ובעניין זה ראו: "לעורר רחמי שמים?", והנה דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין חומרת ייחוס התפעלות לבורא-עולם:

"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? [ייחוס מגרעת או התפעלות לבורא-עולם כמוהן כייחוס גוף שהרי ייחוס התפעלויות ומגרעות מוביל באופן ישיר ומיידי לייחוס גוף] הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מרֵיעה לפי דמיונו. [...] ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [ביחס לבורא השקפת] גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [כלומר שהוא יתעלה בעל התפעלויות או מגרעות] – הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".

"וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם [...] וַיִּמְאַס יְיָ בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל" (מ"ב יז).

מכשפי האופל אינם מסתפקים בזה, והם קובעים מיד לאחר ההגשמה הזו שראינו, "שגדלה נשמתו" של הקב"ה, וזו הגשמה שהיא אף חמורה יותר מן ההגשמה שקדמה לה – הואיל ובה מכשפי האופל מתארים את הקב"ה כבעל "נשמה", ובמלים אחרות הוא מורכב מגוף ונשמה! ולא רק שיש לו נשמה אלא שהיא נשמה משתנה ומתרחבת לפי תיאוריהם הפגאניים – ואין נשמה אלא לבעלי גופות, ואין שינוי בעצמוּת אלא לבעלי גופות – והקב"ה יתעלה שמו אינו מורכב, והוא גם לעולם לא יתפעל ולא ישתנה במאומה באמיתתו, רק פעולותיו משתנות.

ולא די להם בשתי ההגשמות הללו, מכשפי האופל מוסיפים עליהן הגשמה שלישית, שהרי הם מדגישים שהשביתה הזו היא: "שאין בה מלאכה, והיא מנוחה שכתוב: 'שָׁבַת'", כלומר הם מפרשים את השביתה שנאמרה בפסוק ביחס להקב"ה כפשוטה! כאילו הקב"ה שבת ונח ממלאכתו, והוא עתה נותן מרגוע לגופו היגע, ממש כמו בני האדם... ואם יתעקש המתעקש לטעון שהקטע האחרון הינו משל, נשיבוֹ: כל הקטע הזה הינו פשט גמור וברור, שהרי מיד בסופו מכשפי האופל מוסיפים לשרבט: "משל למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שבעה גנות" וכו'. הוי אומר, כל הדברים שהם שרבטו עד עתה, הינם שרבוטֵי פשטֵי מינות פשטניים!

ואם תתמהו, ומדוע מכשפי האופל טרחו לזהם את מחשבתו של עמֵּנו בהזיות מינות? ובכן, מי שסוטה אחרי זימת בהמיותו, ישאף לתאר את האלהים כמי שקרוב לבני האדם במידותיו, וזאת כדי להצדיק את סטיותיו אחרי תאוותיו וזימותיו – שהרי אם האלהים כך, אין לו שום הצדקה לאסור על האדם ללכת בשרירות ליבו ולמלא את תאוותו וזימתו וגרגרנותו מכל הבא לידו. וראוי לצרף לזה את דברי רבנו על המינים בפירושו לחולין (א, ב): "ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, הם עובדי עבודה-זרה ואף-על-פי-כן רואים את עצמם בגדר ישראל] [...] והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותם [...] והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי [...] וכל ההולך בשיטתם – 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [משלי י, ז]".

כללו של דבר, חזקה על כל מין שהוא שקוע בתאוות ובמיוחד בתאוות הכבוד והשׂררה – ואותן התאוות הן אלה אשר מדרדרות את המינים למיניהם לסכלות ולטיפשות ולשקיעה בהזיות מאגיות פגאניות, עד שמוחם נרקב ומעַוות לחלוטין את התורה, מטרותיה ואף את מהותה.

עוד כותב הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (ב, כג) בעניין תאוות המינים למיניהם ודומיהם: "וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".

רבנו חושׂף בזה מדוע מכשפי האופל לדורותיהם טורחים ומתאמצים לזהם את מחשבתו של עמֵּנו בהזיות מאגיה ומינות: וכאמור, סטייתם אחרי בהמיותם דוחפת אותם לעוות את התורה כדי שתתאים לטבעם, וחתירתם לתאר את ה' כמי שקרוב לבני האדם במידותיו נועדה להצדיק את שקיעתם בבהמיותם – שהרי אם האלהים גוף, אין לו שום הצדקה לאסור על האדם ללכת בשרירות ליבו ולמלא את תאוותו מכל הבא לידו, וכבר תיארם דוד המלך ע"ה בתהלים מט:

"קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת [עשו להם שם בארץ] וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין [אך אדם שאינו בוחר ללון ביקר שכלו] נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [זו דרך הכסילות של אנשי השחץ] וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה [ואחריהם צאצאיהם ירוצו לדרכי ההבל], כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ [כצאן לטבח ילכו] מָוֶת יִרְעֵם [המוות ירעה אותם בדרכם לטבח] וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ [אבל הישרים יקחו מוסר מאחרית הכסילים בעולם-הזה, ומאחריתם בעולם-הבא, שהרי הכסילים הופכים את השאול למקומם הקבוע שבו יתייסרו לנצח-נצחים]".

דוגמה שח

בהמשך ספר-האופל (השלמה מהשמטות סימן מ), שורבט כך:

"מה הטעם אמר: 'אֶת שַׁבְּתֹתַי' [ויק' יט, ל; כו, ב] ולא אמר 'את שבתי'? משל למה הדבר דומה? למלך שהייתה לו כלה נאה, וכל שבוע ושבוע מזמינהּ יום אחד להיות עמו [=לקיים עמהּ יחסי אישות], והמלך יש לו בנים נאים ואוהבם, אמר להם: הואיל וכן, שִׂמחו גם אתם גם כן ביום שמחתי [...] ואתם גם כן הדרו אותו [=את היום הזה בשבוע שהמלך מתייחד בו עם כלתו] [...] ומה הטעם 'וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ'? [שם], שִׁמרו עצמכם מהרהור, כי מקדשי קדוש הוא".

הנה ראיתם, שכאשר מכשפי האופל משרבטים משלים הם מציינים: "משל למה הדבר דומה?", ללמדנו שכל דבריהם שלא צוין בהם שמדובר במשל – פשט הם! ואם שאר דבריהם הם דברי פשט, הרי שמדובר בספר מינות פגאני נחות ביותר. כמו כן, גם פשט המשל האמור הינו נחות ביותר, שהרי הוא מתאר את המלך אומר לבניו: ביום שאני מתייחד עם כלתי ומקיים עמהּ יחסי אישות, את היום הזה בשבוע עליכם לציין ולכבד... כלומר, כולם צריכים לדעת אימתי המלך מתייחד ומשתעשע עם כלתו הנאה... והמשל הזה מגוחך עד מאד, שהרי מכשפי האופל מוסיפים בסופו ציווי להישמר מהרהור – בעוד שהמשל עצמו גורם להרהור, שהרי כולם יודעים אימתי המלך מתייחד ומקיים יחסי אישות עם כלתו, ואף נצטוו לציין את היום הזה...

דוגמה שט

בהמשך ספר-האופל (מז ע"ב–מח ע"א), שורבט כך:

"'אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת' [בר' ב, ג] – לשכלל להתקין הכל כל יום ויום, ולהוציא רוחות ונשמות, ואפילו רוחות [רעות] ושדים. ואם תאמר שאינם תיקון העולם – לא כך! שהרי הם היו לתיקון העולם ולהלקות בהם רשעי העולם, שהם הולכים כנגדם להוכיח אותם".

הוי אומר, לפי מכשפי האופל השדים הם עניין מציאותי מאד, ואין לי צל של ספק שאף-לא-אחד מהוזי ההזיות הפגאניות בימינו, דהיינו מקובלי האופל, אף-לא-אחד מהם יטען שמדובר במשל – אלא, כולם יודו שמדובר בטקסט פשטני לפיו השדים הם עניין מציאותי בעולם. וכבר הוּכח במאמר: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים" שמדובר בהשקפה פגאנית מתועבת.

הבה נוסיף אפוא לעיין בהמשך דברי מכשפי האופל שם:

"בֹּא וראה מה כתוב בשלמה: 'וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם' [ש"ב ז, יד], מי הם נגעי בני אדם? אלה אותם המזיקים. בֹּא ראה, בשעה שנבראו התקדש היום ונשארו רוח בלי גוף, ואלו הם בריות שלא נתקנו [...] והם פגומים [...] מלמעלה ומלמטה, ולכן לא נדבקים למעלה ולא נדבקים למטה. ואלה שכתוב בהם: 'אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת', שלא נשלמו למעלה ולמטה. ואם תֹּאמר: הרי רוחות הם, למה לא נשלמו למעלה? אלא, כיוון שלא נשלמו למטה בארץ, לא נשלמו למעלה. וכולם באים מצד שמאל ומכוסים מעיני בני אדם, ועומדים כנגדם להרע להם. בשלוש הם כמו מלאכי השרת ובשלוש הם כמו בני אדם, והרי ביארוהָ".

טרם שנמשיך נבאר ברשותכם את הפסוק בשמואל ומשם נמשיך בדיוננו:

"אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲו‍ֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם" (ש"ב ז, יד) – פסוק זה עוסק בהבטחת ה' לדוד המלך ע"ה, כי שלמה בנו יבנה את בית-המקדש, והוא יהיה לו לאב וכו', אך כאשר שלמה המלך יחטא לה' יתעלה שמו, הוא יוכיח אותו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, כלומר ה' יתעלה מזהיר, כי אם שלמה המלך יפנה עורף למצוות ה' וילך אחר ההבל והאלילות, הוא יכה אותו על-ידי שליחים ועל-ידי נגעים דהיינו מחלות.

כך מפרש שם יונתן בן עוזיאל בתרגומו, אך הוא סבור שגם "נגעי בני אדם" הם ייסורים מידי בני אדם: "אֲנָא אַהְוֵי לֵיהּ כְּאָב וְהוּא יְהֵי קֳדָמַי כְּבַר, דְּאִם יִסְרַח וְאַלְקֵינֵיהּ בְּמַלְקוּת גֻּבְרִין וּבְמַרְדּוּת בְּנֵי אֱנָשָׁא". לעומת זאת, רש"י-שר"י פירש שם כך: "בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים – זה הדד ורזון בן אלידע; וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם – זה אשמדאי שדחהו ממלכותו, והשדים בני אדם הראשון הם, שכל מאה ושלשים שנה שפירש אדם מאשתו במות הבל היו הרוחות מתייחמות ויולדות הימנו".

לפי רש"י, פשט הפסוק "וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם" הוא שהקב"ה ישלח את אשמדאי והשדים כדי לייסר את שלמה על עוונותיו. מקור שֵׁדיו של רש"י הוא באגדה מפורסמת במדרש תנחומא, אך אשמדאי לא נזכר שם, רש"י הוסיף את אשמדאי מאגדה אחרת (ודנתי בה בסדרה: 'אמונתו של רש"י בשדים'), כי כנראה סבר, שכל מה שאירע באגדה שם לשלמה המלך עם אשמדאי הוא בגדר ייסורים מאת ה' לשלמה – והנה האמור בתנחומא לבראשית (בובר, סימן כו):

"אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן – אימתי? כשיעסוק בתורה, אבל בהניח אותי והלך בדרכי ליבו – אֲשֶׁר בְּהַעֲו‍ֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. מאי בשבט אנשים? זה הדד ורזון בן אלידע, שנאמר: 'וַיָּקֶם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן אֶת רְזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע' [מ"א יא, כג]; וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם – אין 'נִגְעֵי' אלא המזיקין, שנאמר: 'וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ' [תה' צא, י], להודיעך שכל מאה ושלושים שנה שפירש אדם מחוה, היה הרוחות באות אצלו ומתחממות ממנו, ומוליד מזיקין".

המזיקין שנזכרו באגדה זו אינם שדים דמיוניים אלא בני אדם הרעים, וכבר הרחבתי בביאורה בכמה מקומות, ראו נא לדוגמה במאמר: "בעל חיים בצורת אדם ותבניתו". נשוב עתה לענייננו: למדנו מדברי מכשפי האופל לעיל שהם היו מתופשֵׂי האגדות כפשוטן ואפילו את האגדות המאוחרות שבתנחומא! וזאת למרות שהוא התחבר זמן רב לאחר תקופתם של חז"ל, ואף חלו בו כל העת ידיהם המגואלות והזייפניות של המגיהים והעורכים, צאצאי המינים למיניהם.

ועתה לאגדה השנייה שנזכרה בדברי מכשפי האופל: "בשעה שנבראו התקדש היום ונשארו רוח בלי גוף" וכו'. ובכן, מקור הזייתם של מכשפי האופל הוא במדרש בראשית רבה מהדורת המינות של ווילנא (ז, ה), שם נאמר כך: "רבי אומר, אלו השדים, שמי-שאמר-והיה-העולם היה עסוק בברייתו של עולם, וברא את נשמתן ובא לברוא את גופן וקדש שבת ולא בראן". ברם, עיון בכת"י של המדרש מעלה שהנוסח הזה משובש מיסודו! והנה הנוסח המדויק לפי כת"י:

"'וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ' [בר' א, כה] וגו' [...] רבי אומר אלו המריאים שברא הקב"ה את נפשותם ובא לבראות גופן וקדש השבת ולא בראן, ללמדך דרך-ארץ מן התורה: שאם יהיה ביד אדם חפץ טוב או מרגלית טובה ערב שבת עם חשכה, אומרים לו השלך, שמי-שאמר-והיה-העולם היה עסוק בבריית-עולם וברא נשמתן ובא לברוא גופן, וקדש השבת ולא בראם".

הנה הראיתם לדעת, שהשדים כלל לא נזכרו במדרש! "רבי אומר אלו המריאים"! ואיך יעלה על הדעת שהמריאים הללו הם השדים הכעורים? והלא במדרש נאמר עליהם: "ללמדך דרך-ארץ מן התורה, שאם יהיה ביד אדם חפץ טוב או מרגלית טובה ערב שבת עם חשכה אומרים לו השלך" וכו', וכי יעלה על הדעת שחז"ל ימשילו את השדים ב"חפץ טוב" או ב"מרגלית טובה"? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! אלא ברור שמדובר במשל הזה בחיה כלשהי משובחת מאד.

וכבר ראינו שהמריאים הם חיות מאד מפוטמות ומשובחות: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְיָ שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" (יש' א, יא). וכל מטרת המדרש היא ללמֵּד את האדם לכבד את השבת מהונו כי כיבודה הוא כבוד שמים. ודרך אגב למדנו על זמן חיבורו המאוחר של ספר-האופל, שהרי הוא מזכיר שני מדרשים מאוחרים: התנחומא, וכן מדרש בראשית רבה מהדורת המינות הזיוף והסילוף של ווילנא הטמאה...

ועתה לאגדה השלישית שנזכרה בסוף דברי האופל לעיל, והנה האמור בחגיגה (טז ע"א):

"ששה דברים נאמרו בשדים, שלושה כמלאכי השרת ושלושה כבני אדם, שלושה כמלאכי השרת – יש להם כנפיים כמלאכי השרת, וטסים כמלאכי השרת, ויודעין מה שעתיד לבוא כמלאכי השרת. יודעין סלקא דעתך? אלא אימא שומעין מה שעתיד להיות. שלושה כבני אדם – אוכלין ושותין כבני אדם, פרין ורבין כבני אדם, ומתים כבני אדם".

ונראה לי ברור כשמש, שדברי חכמים ע"ה בעניין השדים, הוא רק תיאור של המסופר בקרב ההמון: "ששה דברים נאמרו בשדים", כלומר דברים שההמון אומרים ואין להם כל אמיתות. ויתרה מזאת, ייתכן מאד שחכמים גם רמזו לרשעים, וריצתם לרע נמשלה לטיסה: "רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ" (יש' נט, ז), וידיעתם את העתידות נמשלה לנהייתם אחרי המאגיה והעבודה-הזרה. ולכן נאמר בתלמוד שהם שומעים ולא יודעים, כי הם שומעים את העתידות ממכשפיהם האליליים הלוחשים על אוזניהם או משדיהם הרוחשים בדמיונם, אך אין בהזיות הללו משום ידיעה אמיתית, אלא אך ורק השערות שייתכן ויתקיימו וייתכן שלא, כדינן של כל ההשערות.

כללו של דבר, משלוש האגדות הוּכח שמכשפי האופל היו מתופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן ואפילו מתופשֵׂי האגדות המאוחרות כפשוטן! וכבר ראינו דוגמות רבות לסכלותם זו. לנקודה זו ישנה חשיבות מיוחדת, הואיל ומקובלי האופל למיניהם מגוננים על הטומאה הרצוצה הבוקעת ועולה מספר-האופל, באמצעות הטענה המתעתעת לפיה מדובר בספר "סתום וחתום", דהיינו ספר נשׂגב של משלים וחידות ולכן אין להתייחס לתועבות האמורות בו כפשוטן... זהו מפלטם ותעתועם האחרון של המינים – כך הם מבקשים להכשירוֹ כספר אלהי, "קודש קודשים".

ברם, שאלה גדולה קמה וניצבה: הייתכן שמדובר בספר של משלים נעלים וחידות נשׂגבות? וכי מקובלי האופל לדורותיהם היו ממביני משלים וחידות? והלא אפילו את אגדות חז"ל הם לא הצליחו להבין כפי אמיתתן, ונכשלו לפרש את כל ענייניהן באופנים מאגיים פגאניים! ובמלים אחרות, הייתכן שכסילי-האופל שנכשלו ונחבלו בעניינים הפשוטים, דהיינו בהבנה הבסיסית שחכמים דיברו באגדותיהם בחידות ובמשלים, הייתכן שכסילים כֹּה נבערים אשר "יותר תועים מהבהמות" ואשר ראוי לומר עליהם "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה", הייתכן שהם יידעו לא רק לפרש אלא אפילו לחבֵּר אגדות ומשלים בענייני מעשה בראשית ומעשה מרכבה?!

לתובנה זו ישנה חשיבות מכרעת בניתוץ תעתועיהם של המינים, אשר כדי למלט את ספר-האופל מהרשעה במינות ותועבה, מכזבים וטוענים שמדובר במשלים ולא בענייני מינות. ברם, כאמור, איך ייתכן לטעון שמכשפי האופל מלַהגים במשלים ובחידות נשׂגבות, כאשר הם אפילו לא התרוממו להבין שדברי חכמים אינם כפשוטם? תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן הינה עדות מוחצת להעדר חשיבה ריאלית, להשתלטות הטמטום והמאגיה הפגאנית על מחשבתם, ולכך שמכשפי האופל פירשו את ספר-האופל באופנים פשטניים – שהרי מי שנכשל לחלוטין בדבר הקל, דהיינו בהבנה שיש לדברי חז"ל משמעות נסתרה, לא ייתכן שיידע לפרש ולחבֵּר משלים וחידות בענייני מעשה בראשית ומעשה מרכבה. יתר-על-כן, מי שעיוות את דברי חז"ל ונפל לשוחת המינות בדבר קל, לא ייתכן שהוא יתרומם לפסגת הדעת והחכמה וקרבת האלהים.

והנה מעט מדברי רבנו בפרק חֵלק: "הכת הראשונה [...] מבינים אותן [=את האגדות] כפשוטן [...] ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבות המציאות [...] מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים. [...] והכת הזו [...] רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות [...] וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת ה' בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד] והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעוּם העמים יֹאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'".

דוגמה שי

בהמשך ספר-האופל (מח ע"א), שורבט כך:

"בֹּא וראה, האדם הזה שנפגם, שלא השאיר בן בעולם-הזה – כשיוצא ממנו [=כשנפטר] לא נדבק בשם הקדוש ולא מכניסים אותו לפרגוד, משום הוא פגום ולא נשלם".

ואלה הם דברי סכלות חמורים, דהיינו לטעון שמי שלא זכה לבן מורחק באופן כל-כך קיצוני מנועם חיי העולם-הבא... ואף פגיעה רגשית חמורה בבני אדם לא מעטים אשר לא זכו לבן, שלא באשמתם. ואין לדברי מכשפי האופל זכר בתורה-שבעל-פה, והוסיפו בזה על חוקי התורה ועיוותו את דיניה – ודינם לפי דעתי כדינם של המינים אשר מוסיפים וגורעים על חוקי התורה, ונקראו מינים מפני שהשחיתו את היסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות תורתנו הקדושים, ואין צורך לומר שעיקר השחתתם את היסוד הזה הינו בהחדרת "קבלה" חדשה לישראל.

יתר על כן, מדבריהם עולה שאדם שהביא בן כבר מובטח לו תכלית נועם חיי העולם-הבא, והזיה זו הינה קלקול עצום – שהרי אדם שיסבור שבהבאת בן לעולם הוא כבר הגשים את ייעודו, יַרשה לעצמו לכל הפחות לזלזל במצוות תורתנו, ובמקרה הפחות טוב אף להתפקר.

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק לג).pdf

הורידו את PDF • 322KB