top of page

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק יא)

עודכן: 28 בינו׳

דוגמה סז


בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כג) נאמר כך:


"והתעוררו בו החברים ואמרו: בדל"ת [=בפסוק 'שמע ישראל' יש להאריך באות דל"ת של 'אחד'], ויפה, בגלל שמקום זה של דל"ת הוא, ואין לה אור משלה. וצריך אדם להאריך בה ולמשוך לה ברכות מאותם שישה צדדים [ארבע רוחות השמים וכן מלמעלה ומלמטה], שישה בנים עליונים על-ידי הצדיק, ואותם שישה צדדים רמוזים ב[אות] חי"ת, בסוד של שמונה".


ובכן, שוב אנחנו רואים סכלות פגאנית: לכל האותיות יש אור ואילו לאות דל"ת אין אור? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! ואיך ששת הצדדים נרמזים באות חי"ת? והלא מספרה של האות חי"ת הוא שמונה. אך החמור מכל הוא, שבפסקה הזו מכשף האופל מטיף להשקפה שניתן למשוך שפע מ"שישה צדדים", שהם "שישה בנים עליונים". כלומר, הוא מטיף לעבודה-זרה של ישויות עליוניות דמיוניות, אשר מסוגלות להיטיב ואולי גם להרע לבני-האדם. ומי הוא זה שמסוגל למשוך את השפע הפגאני הזה מששת הבנים? הצדיק! נמצא אפוא, שהמקובלים "הצדיקים" הם כומרי אותה העבודה-הזרה, והם אלה שמשפיעים באמצעות כוחותיהם הטמירים על אותן ישויות פגאניות עליונות, ומורידים מהן שפע לבני האדם! ובמלים אחרות, יש למקובלי האופל הללו כוחות להיטיב ואולי אף להרע לבני-האדם, ומסקנת המינות ההכרחית שנובעת מכך היא: שחובה להעריץ אותם ולעבוד אותם ולהתיירא מפניהם ולרומם ולהיטיב ולממן אותם.


דוגמה סח


בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כג) נאמר כך:


"ששת אלה [ששת הבנים הפגאניים שנזכרו בדוגמה הקודמת] ו[עמם] שניים למעלה [חכמה ובינה [שהם] אב ואם – להוסיף ולהכלילם למעלה [את ששת הבנים והאבא והאמא הללו], ולתת להם ברכות מאב ואם העליונים [דהיינו, יש גם סבא וסבתא והם מברכים את ששת הבנים ואת האבא והאמא שנזכרו לעיל] – שהרי אין שורֶה הטוב של העתיק אלא במקום שלם, במקום שנמצאים בו זכר ונקבה, זהו שכתוב: 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ' [שיה"ש ג, יא], ביום חתונתו דווקא".


לפי הטמא הזוהרי, יש משפחה שלמה של עשרה אלילים פגאניים בשמים: ששה בנים, אבא ואמא, וסבא וסבתא. הסבא והסבתא הם אלה שמורידים ברכה ושפע על ששת הבנים ועל האבא והאמא, ונראים הדברים שברכת כולם תלויה בברכתו של "העתיק", ומי הוא העתיק? ובכן, כבר ראינו בשלל דוגמות לעיל, ש"העתיק" או "עתיק היומין" הכוונה בו להקב"ה (ראו דוגמות: ב, יט–כב, כו). ובמלים אחרות, העתיק-הקב"ה משרה את ברכתו על עשרת הישויות העליונות הללו (עשר הספירות?), ולא מדובר בדרכי השגחה אלא באלילים פגאניים עצמאיים, שהרי בדוגמה הקודמת ראינו שמקובלי האופל מושכים מהם שפע וברכה באופן ישיר.


ועל כל ההבל הפגאני הנגעל הזה אומר מכשף האופל: "זהו שכתוב: 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה'" וכו', כביכול שלמה המלך ביקש ללמד אותנו בפסוק הזה על קיומן של ישויות פגאניות עליונות.


בפסקה הבאה שם מוסיף ואומר המכשף ההודי, וזה לשונו:


"ועל זה אמרו [חז"ל] 'ובלבד שלא יחטוף בחי"ת' [ברכות יג ע"ב], אלא, צריך למשוך ברכות ממקום עליון של הכל, ולהריק באותם שישה בנים. אחר-כך לבת הזאת שאין לה ירושה בבית אביה ואמה, אלא רק הבן הזה, ומכאן למדנו שבן יורש אב ואם ובת לא, אלא שיש לה מזונות מן הבן, אלא [ולכן] צריך להאריך בדל"ת הזאת [של המלה 'אחד' שבקרית-שמע]".


בהמשך דבריו העילג הזוהרי קובע, שגם חז"ל ביקשו ללמד על מציאותם של ישויות פגאניות, שהרי מכשף האופל אומר: "ועל זה אמרו [חז"ל] 'ובלבד שלא יחטוף בחי"ת' [ברכות יג ע"ב]". כמו כן, הוא מוסיף ואומר ש"צריך למשוך ברכות ממקום עליון של הכל", כלומר ניתן למשוך שפע מן העולמות העליונים, וברור שאת זאת ניתן להשיג באמצעות כישופים וסגולות וכו'. כלומר, הוא הופך את האלוהות לכלי להפקת טובות הנאה, לכלי שהוא משתמש בו כחומר ביד היוצר, לכלי שלוחצים על הכפתורים הנכונים ומשעבדים אותו להוריד שפע לבני האדם.


כמו כן, השיקוץ הזוהרי טוען, שהלכות מעשיות נובעות ממשיכת השפע מן העולמות העליונים וכן מעצם מציאותם! ובמלים אחרות, הכסיל הזה חושף שוב שספרו הטמא אינו ספר משלים, אלא ספר פשטני שיש ללמוד ממנו עניינים מעשיים, ואף את הלכות התורה-שבעל-פה. כלומר, לא מדובר בדרשות אגדיות שיש ללמוד מהן מוסר ועניינים נסתרים, אלא בדרשות הלכתיות אשר נובעות ממציאות מוחשית וממשית אמיתית, שאין לפרשה כמשל וחידה!


לעובדה זו יש חשיבות גדולה, כי מפלטם ותעתועם האחרון של המינים הוא בטענה שספר האופל הוא ספר משלים ותו לא, ולכן אין להתייחס לדברים האמורים בו כפשוטם – וכבר הוּכח בשלל דוגמות שפטפוטי ספר-האופל לא נועדו לשמש כמשלים (ראו דוגמה מא, ועוד רבות). עוד הוּכח, שבספר האופל יש ריבוי קיצוני של מליצות והגשמות פשטניות, וריבוין מעיד על-כך שהן לא נועדו לשמש כמשלים. יתר-על-כן, הזיות פגאניות שמופיעות בפשטי ספר האופל הינן השקפות רווחות בקרב כומרי הדת האורתודוקסית וחסידיהם השוטים – וזו ראיה נוספת לכך שספר הזוהר אינו ספר משלים בעיני המקובלים הפגאניים, אלא ספר שכל דבריו אינם יוצאים מדי פשוטם למעט אולי מקומות בודדים מאד, ממש כמו ספר תורת-האמת שקיבלנו בסיני!


דוגמה סט


בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כג) נאמר כך:


"ושם [בעולמות העליונים] אומרים כמה צריך אדם להאריך בה [באות דל"ת של 'אחד'], כשיעור שימליך אותה [את האות דל"ת] למעלה ולמטה ולארבע זוויות העולם, סוד של ששה צדדים עליונים שכולם יתחברו עמה [עם האות דל"ת] ולא ייפרדו לעולמים, וכשאדם מאריך בזה [באות דל"ת], כל אותם ימים ושנים עליונים מושכים ברכה על ראשו, והקדוש-ברוך-הוא קורא לו: 'וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' [יש' מט, ג]".


שוב אנו רואים סכלות פגאנית, שהרי לא ממליכים את האות דל"ת אלא את ה' יתברך ויתרומם, ואף לא מחברים את ה"צדדים העליונים" עם האות דל"ת. כלומר, באמירת "שמע ישראל" לא משפיעים מאומה על העולמות העליונים, אלא, השפעתה היא אך ורק על נפש האדם: בקבלוֹ עליו את מלכותו של ה' יתברך ויתרומם, ובהפנמת התובנה העמוקה שהבורא הוא אחד שאין כיוצא בו. יתר-על-כן, אמירת "שמע ישראל" לא נועדה לפעול "גדולות ונצורות", דהיינו היא לא נועדה למשוך שפע מהעולמות העליונים, כי עבודות-הדת אינן כישופים פגאניים (כהזיות העמים עובדי האלילים) שתכליתם לשעבד את הקב"ה ואת ה"העליונים" לתועלת האדם.


המכשף ההודי גם טוען, שמי שישקע בגילולים הפגאניים הללו שהוא מתאר, יזכה שהקב"ה יהללוֹ וישבחוֹ: "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (יש' מט, ג), וראו נא על מה באמת יש לומר את השבח הזה, וכֹה דברי רבנו בספר המדע, בהלכות יסודי התורה (ה, יד):


"וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עמהן, ומקבילן בסבר פנים יפות, ונעלב מהן ואינו עולבן, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן ['טישים' נגעלים], ולא ייראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים-משורת-הדין. והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם [=שלא יגרום לבני האדם לתמוה על התנהגותו ואורחות חייו המוזרים], עד שימצאו הכל מקלסין [=משבחין] אותו ואוהבין אותו ומתאווים למעשיו – הרי זה קידש את השם, ועליו הכתוב אומר: 'וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' [יש' מט, ג]".


והנה עוד שתי הלכות מספר המדע בעניין הפסוק הנדון, מהלכות דעות (ה, כד–כה):


[כד] "משאן ומתנן של תלמידי החכמים באמת ובאמונה: אומר על לאו – לאו, ועל הִין – הִין; מדקדק על עצמו בחשבון, ונותן ומוותר לאחרים כשייקח מהן, ולא ידקדק עליהן; ונותן דמי המקח לאלתר; ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבוא בהרשאה".


[כה] "מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה כדי שיעמוד בדיבורו ולא יְשַׁנֵּהוּ. ואם נתחייבו לו אחרים בדין מאריך להן ומוחל להן ומלווה וחונן. ולא ירד לתוך אומנות חברו, ולא יָצֵר לאדם לעולם בחייו. כללו של דבר, יהיה מן הנרדפין ולא מן הרודפין, מן הנעלבין ולא מן העולבין, ואדם שהוא עושה כל המעשים האלו וכיוצא-בהן, עליו הכתוב אומר: 'וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' [יש' מט, ג]".


דוגמה ע


בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כד) נאמר כך:


"ומעשה אחֵר [=מכלל מעשה הבריאה של הקב"ה] אין בו אלא זיווג להוציא פרי נשמות לעולם, פרי מעשיו של הקדוש-ברוך-הוא. כך גם [הזיווג] למטה, שזיווג מותר בו משבת לשבת".

מדבריו הללו של המכשף עולה שהקב"ה מוריד נשמות לעולם באמצעות הזדווגות! ואין חירוף וגידוף ואין הגשמה חמורה מזו, לייחס להקב"ה את שפל-השפלות שבמעשים הבהמיים.


וגם סכלות יש בדבריו, שהרי יחסי אישות אינם אסורים באמצע השבוע, ולא התירו אותם אך ורק בשבת, אלא שחכמים אמרו שעונת תלמידי חכמים היא מליל שבת לליל שבת ותו לא.


דוגמה עא


בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כד) נאמר כך:


"ביום השישי שהוא האלף השישי, כשיבוא המשיח, שיומו של הקב"ה הוא אלף שנה".


וכי יומו של הקב"ה הוא אלף שנים? ולפי זה ימי שני חייו של הקב"ה הם כ-30 מיליון שנה! וכל הסובר כן מגשים את הבורא, וכל הכותב את ההזיות הללו מתעה רבים אחרי המינות – שהרי אין שום נקודת השקה השוואה או דימוי בינינו לבינו! ולכן, כל מי שטוען שמושג הזמן חל על הבורא, ואפילו באופנים החלושים והקלושים ביותר, בהכרח מייחס לו את ההגשמה, כי רק גוף ניתן למדידה בזמן, הואיל והזמן הוא פועל יוצא של תנועות החומרים שביקום.


ולעיון נרחב במושג הזמן ובשלילתו מה'-אלהים-אמת יתעלה שבחו, ראו דוגמה י.


והכסיל הזוהרי כלל לא הבין את דברי דוד: "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה" (תה' צ, ד), שהרי בפסוק נאמר שאלף שנים לפני הקב"ה הם כמו יום האתמול או כמו אשמורה בלילה, דהיינו כארבע שעות מן הלילה (ורס"ג אף פירש שם כנמנום קל). כלומר, כל מטרתו של דוד המלך היא ללמד אותנו שפלות-רוח, כי מה אנו ומה חיינו? "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" (תה' קמד, ד). ולכן, כדי לחנך אותנו לענווה דוד אומר, שאפילו אלף שנים שנראים בעינינו כמו דבר גדול ועצום, הרי הם לפניו יתעלה כאין וכאפס, וכן פירש רס"ג שם:


"ועניין 'כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ', הוא הבעת שפלות, כלומר אתה האלהים הקיים לעולם, ואנחנו נכלה וניתם, כמו שאמר: 'יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה [וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה]' [תה' צ, י], וימי חיינו קצרים ולכן אל תדרוש לחטאינו ותענֵּנו".


דוגמה עב


בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כד) נאמר כך:


"אבל בכל מקום [האות] ה"א זו כנסת-ישראל, שבאה להזדווג עם בעלה ביום שבת, כשיבוא בעלה להקימה מן העפר. ובגלל זה כתוב: 'וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר', זה צדיק וכנסת ישראל".


ומי הוא זה הבעל הזה שיקים את כנסת-ישראל מן העפר?! מי הוא זה שישיב את האובדים מארץ אשור? הייתכן שיהיה זה מאן-דהו זולת ה'-אלהים-אמת?! ואם כך, הרי שהבעל הזה שמזדווג עם כנסת ישראל הוא הקב"ה! ואיך יעלה על הדעת לומר על הקב"ה שהוא מזדווג?! ואפילו בתוך משל מוצהר, מתועב מאד לומר כדבר הזה, כל-שכן בספר שאינו מתיימר להיות ספר משלים אלא ספר של הלכות ופשטים! "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַייָ בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (יש' כז, יג). כמו כן, וכי הפסוק הזה מישעיה נועד ללמד את הכיעור הזה שמשרבט העילג הזוהרי? אלא, "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל עָרֵיהֶם" (מ"ב יז, ט).


דוגמה עג


בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כד) נאמר כך:


"'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם' [בר' א, כו] [...] רצה לעשות כבוד לדמותו בסוד של אדם [...] ועשה אדם ששולט בכל, בעליונים ובתחתונים".


מדברי המכשף עולה שהקב"ה ברא את האדם כדי "לעשות כבוד לדמותו"! ומדוע הטמא הוסיף את המלה "לדמותו"? מדוע הוא טורח לומר שהכבוד הזה הוא לדמותו של הבורא? וכי לא די לומר שהקב"ה ברא את האדם לכבודו? אלא, הדגשה זו מורה באופן מובהק ומפורש שיש להקב"ה דמות, ושגוף האדם מלמד על רוממות דמותו של בורא-עולם. כלומר, יש לדמותו של הבורא מאפיינים גופניים נעלים וחזקים ומפליאים בהרבה מדמותו של האדם, וכמו שסברו המינים האשכנזים בצרפת ובאשכנז לפני כאלף שנים, ותיארם רבנו בראש המורה (א, א):


"צלם ודמות, כבר חשבו [=שגו לחשוב] בני אדם, כי 'צֶלֶם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארו [=דפוס המעצב את הצורה החיצונית], והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת. לפי שנאמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' וחשבו [=שגו לחשוב] כי ה' כצורת אדם, כלומר: תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב, ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר [שלילת הגשמות היא כפירה בתורה ובמציאות האל!], אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר. זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס להשם".


ובסוף הפסקה לעיל נאמר: "ועשה אדם ששולט בכל, בעליונים ובתחתונים". וכי האדם שולט בעליונים? ושוב המכשף הופך את האלוהות לכלי להפקת טובות הנאה, לכלי שהוא משתמש בו כחומר ביד היוצר, לכלי שלוחצים על הכפתורים הנכונים ומשעבדים אותו להוריד שפע לבני האדם. ומה הם הכפתורים? דהיינו, כיצד לפי מכשף האופל משעבדים את האלוה ושאר ה"עליונים"? ובכן, באמצעות החדרת סגולות וקמיעות והזיות מאגיות-פגאניות לדת משה אשר לפי ההוזים פועלות "גדולות ונצורות", וכן באמצעות הפיכת מצוות התורה לסגולות פגאניות שנועדו למשוך שפע מהעולמות העליונים. אולם, עבודות-הדת אינן כישופים פגאניים (כהזיות העמים עובדי האלילים) שתכליתם לשעבד את הקב"ה ואת ה"העליונים" לתועלת האדם.


דוגמה עד


בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כד) נאמר כך:


"ובוא ראה, עד שלא נשלמו אותן שבע דרגות של ימים עליונים, לא נשלם אדם למעלה. כיוון שנשלם למעלה אדם העליון, נשלם למטה אדם התחתון וכל העולמות בשלמות. לכן [האדם העליון] השליט את האדם התחתון על כל מה שנברא בעולם, בגלל שאדם העליון שולט על הכל. ולכן רמז בפסוק זה שבע דרגות, שיש בו שבע דרגות עליונות שנקרא בהם אדם שלמעלה ונשלם בהם, בגלל כך, נעשה אדם בצלמנו, לתת לו שפע מאותו מקום שנקרא חסד".


מן הדברים הללו עולה במפורש שיש להקב"ה גוף ודמות הגוף! שהרי מכשף האופל אומר, שלאחר שנשלמו "שבע דרגות של ימים עליונים" (ששת ימי בראשית ויום השבת), "נשלם אדם למעלה", והוא מוסיף: "כיוון שנשלם למעלה אדם העליון נשלם למטה אדם התחתון וכל העולמות בשלמות". כלומר, הקב"ה הוא "אדם העליון" ואדם הראשון הוא "אדם התחתון".


המכשף ההודי מוסיף עוד להחדיר את הזיית המינות הזו: "לכן השליט [הקב"ה] את האדם התחתון על כל מה שנברא בעולם, בגלל שאדם העליון [=הקב"ה] שולט על הכל [...] שבע דרגות עליונות שנקרא בהם אדם שלמעלה ונשלם בהם, בגלל כך, נעשה אדם בצלמנו".


ודי בדברים הללו כדי לקבוע שספר האופל הוא ספר מינות וכן שמצווה רבה לשורפו!


ועל כל זה המין הזוהרי מוסיף שהקב"ה לא נשלם אלא לאחר שנשלמו ששת ימי בראשית ויום השבת. והשקפה זו מורה על-כך שהקב"ה זקוק לבריאתו ולנבראיו, שהרי בלעדיהם הוא אינו שלם! ואיך יעלה על הדעת שה'-אלהים-אמת זקוק לנבראיו? וזו השקפה פגאנית מובהקת, שהרי לפי עובדי האלילים הקדמונים, אליליהם ניזונים מהערצתם ומתפילותיהם כלפיהם, וכל זה הבל מהובל אשר גם מוביל להגשמה – שהרי מדובר במגרעת חמורה קמי שמיא, ואין מגרעות אלא לשוכני-בתי-חומר, והנה פסק רבנו בהלכות יסודי התורה (א, א) בעניין הזה:


"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא, וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לביטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך-הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם. לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם, הוא שהנביא אומר: 'וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת' [יר' י, י] – הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתתו. והוא שהתורה אומרת: 'אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ' [דב' ד, לה] – כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו".


מהִלכת רבנו עוד עולה, שזקיקותו של הבורא לנבראיו מובילה להשקפה שיש דימוי בינו לבין נבראיו, שהרי ביטול השקפה שגויה זו מביל למסקנה: ש"אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם". משמע אפוא, שהשקפת המינות הזו מובילה לעריכת דימוי בין הבורא לנבראיו – שהרי יש ביניהם זיקה של תלות הדדית, ואם יש ביניהם זיקה של תלות הדדית יש בהכרח גם דימוי.


"וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ).


דוגמה עה


בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כד) נאמר כך:


"בוא ראה, בנים חיים ומזונות לא בזכות תלויים הדברים [...] אלא שבמזל העליון העתיק של הכל תלויים, בגלל כך הוא מוסיף על כל ימי האדם כרצונו".


ואיך העז לומר על הקב"ה שהוא "מזל העליון"? והלא המזלות הינם צירופי כוכבים שעבדום עובדי האלילים הקדמונים, ואיך ייתכן לומר על ה' יתרומם שבחו שהוא האליל העליון?


דוגמה עו


בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כד) נאמר כך:


"ובוא ראה, כך למדנו בספרו של שלמה המלך [היכן?], שבלילה האחרון של חג [ליל הושענא רבה], אם יסתכל אדם בצלמו [דהיינו בצילו] ויראה אותו שלם, לא נגזרה עליו מיתה. ומה הטעם בלילה הזה? בגלל ששבעת ימי החג כנגד שבעה ימים עליונים הם, שכל הימים והשנים של העולם תלויים בהם, והם רמוזים בכתוב: 'לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ' [דה"א כט, יא]" וכו'.


ובכן, הדברים הללו הם המקור להזיית המקובלים בימינו, שמי שיש לו צל בליל הושענא רבה לא נגזרה עליו מיתה, והנה לפניכם דוגמה אחת לכסיל פגאני שהפיץ את ההזיה הזו:


בפירושו לתורה (במ' יד, ט) אומר הרמב"ן כך: "'סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם' – [...] אבל ייתכן שירמוז הכתוב, למה שנודע כי בליל החותם [=ליל הושענא רבה] לא יהיה צל לראש-האיש אשר ימות בשנה ההיא, לכך יאמר כבר 'סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם' שנגזר עליהם מיתה". ומעניין אם הרמב"ן היה בודק בליל הושענא-רבה אם יש צל לראשו, ואני מניח שהטיפש הזה היה שמח שמחה גדולה בחשבו שנגזר עליו בחיים, ולא ידע כי יש מוות אשר חמור וקשה בהרבה מהמוות הגופני.


כמו כן, מדברי הרמב"ן המקובל עולה, שספר האופל הוא ספר פשטים, כלומר ספר שיש ללמוד מפשטיו הלכות והשקפות! וזו ראיה נוספת לכיעורו ולמינותו העצומים של ספר האופל.


אגב, כל הטעמים והרמזים שמביאים מכשפי האופל לדמיונותיהם הכעורים מגוחכים ביותר, וניתן לראות זאת בדוגמה זו, שהרי הפסוק בדברי הימים כלל לא עוסק בשבעת ימי חג הסוכות, וקשירתו להזיות הללו של מכשפי האופל פשוט הזוי! וכדי להמחיש עד כמה דבריהם הזויים, ראו נא את הפסוק הבא בדברי הימים שם (כט, יב): "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל". כלומר, באותה המידה ניתן לומר שגם העושר וגם הכבוד וגם הממשלה וגם הכוח וגם הגבורה וגם היכולת לחזק את הכל, כל אחד ואחד מהם הוא רמז לאיזה יום או ימים בשנה... ואין זכר בדברי חז"ל להזיותיהם של מכשפי האופל.


דוגמה עז


בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כד) נאמר כך:


"וכשבא ליל השביעי הזה [=ליל הושענא רבה] [...] אם הצלם העליון הזה נראה עליו, אז חסד אל כל היום יחזור עליו כבתחילה, ולא פוחד מהדין הזה של צדק, והיא עמו בשלמות בחדווה ומחזירה לו פנים [=צדק היא אלוהות שקובעת דינים על האדם!]. ולכן הזהיר הקב"ה את ישראל להינצל מדיני הצדק הזו [הקב"ה אינו יכול לטפל באלוהות הזו ולכן הוא מזהיר את ישראל ממנה], ולכסות סוכת שלום עליהם ולשבת בצל האמונה [מצות הישיבה בסוכה נועדה להציל את ישראל מדינה של צדק, דהיינו מדינו של אלהים אחרים!]. זהו שכתוב: 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים' [ויק' כג, מב], להכליל את הדרגה הזו למעלה ולהוסיף בה ברכה ממים העליונים. ובגלל שיום זה הוא שביעי, הוא כנסת-ישראל, אנו מקיפים את המזבח הזה העליון באותם שני [...] ערבי נחל, ועושים בה ניסוך המים [...] הכל בסוד החכמה [פשש... איזו חכמה!]".


ובכן, המכשף פותח את דבריו בהמשך מגמת המינות שראינו בדוגמה הקודמת, דהיינו בהצהרה שצילו של האדם הוא "הצלם העליון", ובמלים אחרות, יש דמיון ברור בין צלמו של האדם הגופני לבין צלמו של הבורא, והמסקנה: יש לבורא צורה, יש לבורא צלם גופני!


לכל הכיעור הזה המכשף מוסיף, שאדם שרואה את צילו בליל הושענא רבה, יכול להיות רגוע כי אלוהות ושמה "צדק" כבר דנה אותו לחיים: "והיא עמו בשלמות בחדווה ומחזירה לו פנים". זאת ועוד, האלהות הזו חזקה יותר מן הבורא יתעלה שמו, שהרי הקב"ה אינו יכול למנוע את הדינים והגזרות שלה! ולכן הקב"ה מזהיר את ישראל מדיני האלוהות הזו, ואף קובע לנו את מצות הישיבה בסוכה שבעת ימים כדי להציל אותנו מדינה של צדק. ובמלים אחרות, מצות הישיבה בסוכה נועדה להציל את ישראל מדינה של צדק, דהיינו מדינו של אלהים אחרים!


זאת ועוד, ההזיה הזו הופכת את מצות הישיבה בסוכה לעבודה-זרה, מפני שתכלית הישיבה בסוכה היא להסיר מעלינו נזק של אלוה פגאני – וזו מהות עבודתה ויראתה של העבודה-הזרה! וכך בדיוק עבדו עובדי עבודה-זרה הקדמונים לאליליהם, ועשו פולחנים שונים כדי להסיר "קפידות" ונזקים דמיוניים מעל יבוליהם ושדותיהם, וכמו שמלמד אותנו רבנו במורה (ג, ל):


"אם תתבונן באותן ההשקפות הקדומות הרעות, יתבאר לך כי הדבר המפורסם שהיה אצל כל בני אדם, והוא שבעבודת הכוכבים תתיישב הארץ ותדושן האדמה, והיו חכמיהם [...] מוכיחים בני אדם ומלמדים אותם כי עבודת האדמה, אשר בה קיום מציאות האדם, לא תצלח ותהיה כפי רצון [האדם] כי אם כשתעבדו את השמש והכוכבים, ואם תכעיסום בְּמִרְיֵכֶם תישּוֹם הארץ ותיחרב. [...] תמצא לשון זה מדברי ה'צאבה' [=אומה פגאנית קדומה], אמרו: כל החכמים הקדמונים ציוו [...] ומן ההבטחות על-כך אריכות ימים ומניעת הייסורין וסילוק החולאים [...]


וכאשר נתפרסמו הדברים [=השקרים] הללו עד שנחשבו לאמת, ורצה ה' יתעלה ברחמיו עלינו למחות את הטעות הזו מלבנו, ולסלק את היגיעה מגופותינו בביטול אותם המעשים המייגעים שאינם מועילים, ונתן לנו את התורה על-ידי משה רבנו, הודיענו [...] שעבודתם [היא] הסיבה לעצירת הגשמים וחורבן הארץ ולא תצמיח מאומה, ויבלו פירות האילנות, ויחולו פגעים בכל המצבים, ויארעו מחלות בגופות, ויתקצרו החיים [...] היפך מה שהיו מטיפים בו עובדי עבודה-זרה לבני אדם כדי שיעבדום, כי יסוד התורה ביטול אותה ההשקפה ומחיית עקבותיה".


ובמורה-הנבוכים (ג, לז) מוסיף רבנו ואומר כך:


"ומדמים [עובדי העבודה-הזרה] שהם בכשפיהם מסלקים מיני הנזקים מן הצמחים, כפי שתמצא להם פעולות, מדמים [בהן] שהם מונעים ירידת הברד, ופעולות [שבהן מדמים שהם] ממיתים את התולעים מן הכרמים [...] וכן מדמים שיש להם פעולות המונעות נבילת עלי הצמחים והפירות. לפיכך, בגלל דברים הללו שהיו מפורסמים אז, כָּלַל בדברי הברית כי בעבודת עבודה-זרה ואותן מעשי הכשפים, אשר אתם מדמים שהם מרחיקים מכם את הנזקים הללו, [דווקא] בהם יחולו אותם הפגעים בכם [...] כללו של דבר, כל מה שחשבו בו עובדי עבודה-זרה להשריש עבודתה בדַמּוֹתם לבני אדם סילוק נזקים מיוחדים, והבאת תועליות מיוחדות, כָּלַל בדברי הברית [ואמר] כי בעבודתם ימָּנעו אותן התועליות ויחולו אותם הנזקים".


וראוי לצרף לדוגמה זו את דברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, שם רבנו מסכם את האמונה במאגיה לכל גרורותיה ושלוחותיה, וכֹה דבריו:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים, שההבלים ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


כל-שכן וקל-וחומר מכשף האופל, שלא רק האמין בדברים אלו וכיוצא בהן וחשב בליבו שמדובר בדברי אמת וחכמה, ולא רק שסבר שהתורה לא אסרה אותם אלא לפי דמיונו התורה חייבה לעשותם! והוא לא רק בגדר של סכל ומחוסר דעת אלא הוא מתעה את העם אחרי ההבל.


וראוי להזכיר שוב ושוב לעצמנו את פסק חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו), כדי שנתעורר להבין את חומרת דינם של המינים הארורים המתעים את עם-ישראל אחרי ההבל, המרחיקים אותנו מייעודנו להיות עם חכם ונבון שיכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומנציחים את היותנו עם סכל ונבל: "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ]' [דב' יג, יח]".


ולדוגמה נוספת בעניין זה ראו: "נטילת ידיים: לברך לפני או אחרי הנטילה?".


נקודה נוספת, ראינו לעיל שמכשפי האופל הארורים גזרו הלכות מעשיות מדברי ההבל שהם משרבטים: בעניין הישיבה בסוכה, והקפת המזבח בענפי הערבה, וניסוך המים – ללמדנו, שהם לא ראו את ספרם כספר של חידות ומשלים עמוקים כמו ספר משלי ושיר השירים – אלא כספר שפשטיו מורים על הלכות מעשיות, וכן על מציאות מוחשית שממנה נגזרות השקפות. וכמובן שההשקפות הנגזרות מן המציאות המוחשית והפשטנית שמתוארת בספר האופל הן השקפות מינות, וכפי שראינו בשלל דוגמאות בחלק זה, וכן בשאר חלקי המאמר עד כֹּה.


דוגמה עח


בהמשך ההקדמה שם, המכשף הזוהרי עוסק בשני סוגי יראת שמים: יראת העונש ויראת הרוממות, שהיא תחושת שפלות ואפסות של האדם לפני בוראו אשר תכליתה להביא את האדם לכניעה מוחלטת לפניו. לפי מכשף האופל, יראת העונש היא "יראה רעה" ואילו יראת הרוממות היא "יראה טובה", ודבריו הבל מהובל ואף כפירה בתורה! כי יראת העונש היא יראה הכרחית לכל אדם באשר הוא אדם, והיא-היא מהות מצות יראת ה'. ולעומתה, יראת הרוממות היא אולי צוהר ליראת העונש, בידיעת האדם את אפסותו והיותו נתון לחלוטין בידי בוראו.


והנה לפניכם דבריו של הכומר הזוהרי:


"בכה ר' שמעון ואמר: אוי אם אומר ואוי אם לא אומר. אם אומר – ידעו הרשעים איך יעבדו את ריבונם [=וכי ה' אינו חפץ בשוב הרשעים מדרכם הרעה?], ואם לא אומר – יאַבְּדו החברים את הדבר הזה [=את ההזיה הכעורה הזו שיש בה כפירה במצות יראת ה']. במקום ששורה יראה-קדוֹשה [=יראת הרוממות], מלפניה יש יראה-רעה [=יראת העונש] שמלקה ומכה ומקטרגת [היראה היא ישות אלהית?] והיא הרצועה להלקות את הרשעים [וכי מי שירא מעונש ה' נענש על-ידי הרצועה הזו? דהיינו על-ידי יראת השמים הרעה?] ומי שפוחד בגלל עונש המלקות והקטרוג [...] שורה עליו היראה הרעה [...] הרצועה ההיא [...] יראה רעה ולא יראת ה'".


מדברי הכסיל הארור עולות לפחות שלוש השקפות מינות רעות מאד:


1) לפי דבריו ה' יתעלה אינו חפץ בשובם של הרשעים מדרכם הרעה, והשקפה זו היא כפירה בתורה ובדברי הנביאים: "אֱמֹר אֲלֵיהֶם: חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה, שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יח' לג, יא).


2) לפי דבריו יראת העונש מלפני ה'-אלהים-אמת גוררת עמה עונשים כבדים מאד: מלקות ומכות וקטרוגים, והמסקנה: אין להתיירא מעונשו של ה'-אלהים-אמת! ושוב המכשף הזוהרי כופר בתורה ובדברי הנביאים והכתובים אשר מוכיחים ומאיימים במקומות רבים על עם-ישראל שלא לשגות אחרי ההבל, מפני שה' יעניש בחומרה רבה מאד את העוברים על מצוותיו. קצרו של דבר, מכשפי האופל ביטלו את מצות יראת ה' ואף הפכוהָ לאיסור שעונשו חמור ביותר! וכל זאת כדי להתפקר, ללכת בשרירות ליבם הרע ולשגות בתועבותיה ובשיקוציהם: "גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה, גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם, יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ, וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ" (יש' סו).


3) מכשפי האופל הפכו את אחת המצוות היסודיות ביותר בתורת-האמת לישות פגאנית! שהרי לפי הכומרים הללו יראת ה' "מלקה ומכה ומקטרגת, והיא הרצועה להלקות את הרשעים", והיא גם שׁוֹרה על כל מי שיעז להתיירא מעונשו של ה', יתעלה ויתרומם שבחו.

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק יא)
.pdf
Download PDF • 240KB

126 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


נדב דולב
נדב דולב
Nov 09, 2023

כל הכבוד על עקירת השורש הטמא

Like
bottom of page