top of page

היעלה על הדעת שה' יתברך עַוָּל? (על מיתת נשים בשעת הלידה)

זכורני שאחד מהרבנים הגדולים אנשי-השם טען קבל-עם-ועדה, שה' יתברך העניש את אבותיו יהודי אירופה בשואה הנוראה בגלל שהם נהגו לשוחח בבית-הכנסת בשעת התפילה (למיטב זכרוני היה זה שטיינמן שכבר נתבער). זכורני את החלחלה שאחזה בי כאשר שמעתי את הדברים האלה, ואת השאלה המהדהדת שניקרה במוחי: איך יעלה על הדעת שה' יתברך יעניש בעונש כל-כך נוראי ולא מידתי על דיבורים בבית-הכנסת? והלא נאמר בספר דברים (לב, ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא"?


מאוחר יותר הבנתי שהשקפה זו לא רק שהיא כפירה בהשקפות התורה היסודיות (כגון: שכר ועונש צודק ומדוקדק, פעולות הבורא אינן נובעות מהתפעלויות כגון התפרצויות זעם, ניהול העולם בדרכי חסד ורחמים, ועוד), וכן בפסוק מפורש שמעיד על יושר דיניו של הקב"ה; היא גם חירוף וגידוף כלפי בורא-עולם יתעלה ויתרומם מכל הבלי הסכלים, מפני שהיא למעשה מייחסת לבורא-עולם פעולות של טירוף נקמני מרושע ללא כל זיק של צדק, ומציגה את ה' יתברך כאחרון אלילי המלחמה היוונים, וכידוע: "חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל" (איוב לד, י).


ולכן, אין ספק בקרבי שאמירה משובשת כזו נובעת מהעדר דעת חמור, שיסודו בריחוק עצום מידיעת ה', משלושה-עשר יסודות הדת, ומהשקפות ישרות בכלל. ולא לחינם זועק ירמיה על "גדולי התורה" שבדורו ובדורנו (ב, ח): "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי", וכן אומר מיכה (ג, יא): "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ [...] וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה". וכבר הרחבתי בעניינים אלה במאמריי: "חשבון נפש נוקב בעקבות השואה: מדוע באה אלינו הצרה הזאת?"; "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ" (יר' ה, ג); ובמקומות רבים נוספים.


והנה בקצרה תשובת ה' יתעלה לתוהים מדוע ה' ייסר את עמֵּנו באירופה הטמאה:


"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? וְאָמְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. וַיִּחַר אַף יְיָ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דב' כט, כג–כו).


א. ענישת נשים במיתה בשעת הלידה


במשנה במסכת שבת בפרק "במה מדליקין" (ב, ו) נאמר כך: "על שלוש עבירות נשים מתות בְּשָׁעַת לִדְתָּן, על שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר". ואם משנה זו כפשוטה קשה מאד להבין אותה, שהרי איך יעלה על הדעת שה' יתעלה עַוָּל? (=עושה עוול) היעלה על הדעת שה' יתברך יעניש אדם-אשה באופן כל-כך מייסר, מחריד ולא מידתי?


אמנם, ביחס לנידה השאלה פחות חזקה, מפני שהעונש על קיום יחסי-אישות בעת הנידה הוא כרת, וכמו שפוסק הרמב"ם: "והעובר על הלאו הזה אם היה מזיד – הרי זה חייב כרת" (סה"מ, לאווין שמו). ברם, אפילו כרת לפי רבנו הרמב"ם אינו מיתה לגוף אלא מיתה לנפש, כלומר הכרתת הנפש מחיי העולם-הבא, ולכן גם ביחס לנידה השאלה במקומה עומדת: מדוע נאמר במשנה שה' מעניש את הנשים במיתה פיסית בעת הלידה על עוון הנידה?


לעומת זאת, ביחס להפרשת-חלה השאלה קשה מאד, שהרי מדובר במצוַת עשה שחיובה בארץ-ישראל בלבד, וכמו שפוסק רבנו בהלכות בכורים (פרק ה): "מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכהן [...] אין חייבין בחלה מן התורה אלא בארץ-ישראל [...] ובזמן שכל [=רוב] ישראל שם [...] לפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בארץ-ישראל אינה אלא מדבריהם". כלומר, וכי יעלה על הדעת לחייב במיתה ועוד כל-כך מחרידה, את מי שעובר על מצוַת עשה שחיובה רק בארץ-ישראל? ובזמן הזה אף אינה מן התורה אלא מדברי חכמים בלבד?


אולם, נדמה שהשאלה קשה במיוחד ביחס להדלקת נר-של-שבת שכולה מדברי סופרים, ואין לה אפילו שורש בתורה כמו שיש למצוַת הפרשת חלה. וכי יעלה על הדעת שאשה ששכחה או אפילו הזידה ולא הדליקה נר-של-שבת תתחייב מיתה משונה ונוראה בעת שהיא יולדת? והלא "חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל" (איוב לד, י). וגדולה מזאת, כמה נשים בימינו אינן מדליקות נרות של שבת, וכמה נשים מתות בשנה בעת הלידה? ולכן, ברור אפוא כי אין להבין מדרש זה כפשוטו, אלא הוא נועד ללמד רעיונות כלליים מסוימים שעליהם נראה בהמשך.


ב. טעמי המדרש למיתת הנשים בעת הלידה


במדרש בראשית רבה מוסבר מדוע נשים שאינן מקפידות על נידה, חלה והדלקת-הנר, מתות בשעת לידתן, והתשובה שמובאת במדרש די מזעזעת (פרשה יז):


"נידה, מפני ששפכה דמו שלאדם הראשון [...]; חלה, מפני שקלקלה את אדם הראשון שהיה חלתו שלעולם [...]; נר שלשבת, מפני שכיבתה נשמתו שלאדם הראשון".


לפי פשט המדרש הנשים הן האחראיות הבלעדיות לחטא עץ-הדעת! ומכיוון שהן קלקלו את אדם הראשון ושפכו את דמו וכיבו את נשמתו, מאז ועד סוף כל הדורות הן צריכות לכפר על המעשים הללו בשלוש המצוות הללו, ואם לא יעשו-כן – עונשן מיתה בשעת הלידה. וברור שהדברים מופרכים לחלוטין: שהרי איך יעלה על הדעת שהקב"ה יעניש את הנשים שבכל דור ודור על מה שעשתה כביכול חווה? ואיך יעלה על הדעת שחווה תיענש על דבר שהיא כלל לא צֻוותה עליו והוזהרה ממנו? והלא היא כלל לא נתחייבה במצוות הללו! וגדולה מזאת, איך יעלה על הדעת שהקב"ה לא יצווה את משה רבנו בהר סיני על הדברים הללו? וכי הקב"ה מעניש בלא אזהרה? ועוד בעונש מיתה משונה של ייסורים נוראיים כמו מיתה בשעת הלידה?


זאת ועוד, לפי המדרש כאמור, חווה הינה הפושעת היחידה בחטא עץ-הדעת, שהרי כל האשמה מופנית כלפיה, ואף זה לא יעלה על הדעת, שהרי מדוע נענש אדם הראשון בחומרה אם חווה היא זו שהייתה האחראית לקלקולו? והלא היא זו שכיבתה את נשמתו? ואם דינה של חווה כשופכת דמים וכו', מדוע לא נתחייבה מיתה לאחר החטא? וכי יעלה על הדעת שכל הנשים שבכל דור ודור ימותו בשעת הלידה בחטאה של חווה, והיא בעצמה תתחמק מעונש המיתה? ומדוע לא נאמר בתורה במפורש שעונשה של חווה הוא מיתה בשעת הלידה? ואף גדולה מזאת, איך נאמר על חווה שהיא שפכה את דמו של אדם הראשון, כאשר מן המקרא עולה בבירור שאדם הראשון ממשיך לחיות באופן פיסי תקין לחלוטין לאחר החטא? וכנראה בשל הקשיים החמורים הללו ועוד הרמב"ם אף דחה מדרש זה לחלוטין וכמו שנראה לקמן.


ג. טעמי הגמרא למיתת הנשים בעת הלידה


ולא רק בבראשית רבה, גם במסכת שבת (לא–לב) עסקו בַּטעמים שבגינן האשה נתחייבה מיתה בשעת הלידה, ביחס לנידה נאמר: "היא קלקלה בחדרי בטנה – לפיכך תלקה בחדרי בטנה", וכמו שאמרנו העונש אמנם תמוה מאד אך אינו מופרך לחלוטין, שהרי מדובר בחיוב כרת שיש בו אלמנט של מיתה והכרתה; אך גם ביחס לחלה ולהדלקת-הנר נאמר שם: "ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם. נשמה שנתתי בכם קרויה נר – על עסקי נר הזהרתי אתכם. אם אתם מקיימים אותם – מוטב, ואם לאו – הריני נוטל את נשמתכם".


עם ישראל נקראו "ראשית" שהרי נאמר בירמיה (ב, ג): "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַייָ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה", והחלה נקראה "ראשית" שהרי נאמר בספר במדבר (טו, כ): "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה". מכל מקום, גם בגמרא שבמסכת שבת אין תשובה לשאלתנו, אדרבה היא מתחזקת ומתחדדת: היעלה על הדעת שה' יעניש על חלה והדלקת-הנר בעונשים כל-כך לא מידתיים? הריני נוטל את נשמתכם?! והלא התורה העידה על יוצרהּ ויוצר הכל בספר דברים (לב, ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא".


אלא, נראה ברור שכל המדרשים הללו, במדרש ובגמרא, אסור להבין אותם כפשוטם, ומי שיבין אותם כפשוטם ויפרש באמצעותם, מחדיר לדת משה הזיות והשקפות רעות ביותר. ואף מוציא-שם-רע על חז"ל שהם היו סכלים ומשובשים מאד, וכן על הקב"ה יתרומם שמו, כאילו הוא אינו אל אמת, ואינו שופט בצדק מדוקדק אלא באופני עוולה וזעם אליליים איומים ונוראיים.

וכדי להיזהר מהבנת המדרשים כפשוטם ולהבין את עוצמת התקלה הגדולה הזו, עלינו לחזור שוב ושוב על דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו), וכולי האיֵ ואולי:


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?


והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.


והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".


ד. דעת הרמב"ם ופירוש אחֵר


נחזור למשנת במה מדליקין: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לדתן" וכו', האפיפיור הצרפתי בפירושו לגמרא שבת (לב ע"א) מסביר מדוע נצטוו הנשים בשלוש המצוות שנזכרו: "ונשים נצטוו על-כך [על הנידה, הפרשת החלה והדלקת נר של שבת], כדאמרינן בבראשית רבה: היא איבדה חלתו של עולם, שעל-ידה נטרד אדם הראשון שנתרם כחלה, וכיבתה נרו של עולם, ושפכה דמו. ועוד, שצרכי הבית תלויין בה". וכמו שהטעם של "צרכי הבית תלויין בה" הוא טעם פשטני, כך לפי רש"י גם הטעמים שקדמו לו, שהרי על הטעם המציאותי הוא אומר בתחילתו "ועוד", ומכאן עולה בבירור שכל הטעמים שהעתיק הם "טעמים מציאותיים".


ובמלים אחרות, רש"י הבין שהקב"ה ממית נשים בשעת לדתן על שאינן זהירות בנידה בחלה ובהדלקת-הנר, מפני שהן צריכות לכפר על "חטאה" הקדום של חווה ששפכה את דמו של אדם הראשון ואיבדה חלתו של עולם וכיבתה נרו של עולם! והנה לנו דוגמה מחרידה נוספת לתפישתו של שלמה-זלמן שיש להבין את המדרשים כפשוטם, ולרעות העולות מפרשנות לפי ההזיות העולות מפשוטם. התקלה שיוצאת מפירוש רש"י כאן היא עצומה ונוראה, כי היא מציגה את ה' יתעלה באור אפל ביותר, כאילו הקב"ה הינו אליל זעם נקמני ועצבני אשר מעניש בעונשים אכזריים ומזעזעים ביותר על חטאים של אנשים אחרים! וכאילו יש לו איזו הנאה סדיסטית להמית נשים בייסורים איומים על עבירות קלות! ובפירושו זה אנו לומדים שוב על טיפשותו הנוצרית של האפיפיור הצרפתי ועל ריחוקו העצום המוחלט והגמור מידיעת ה'.


ושמא פירושים פשטניים וכעורים כאלה הם יסוד השיבוש בהבנת יושר פעולותיו של הקב"ה, אשר הוביל להשקפות מינות בימינו הגורסות שה' העניש את יהדות השטעטל בעונשים איומים ונוראיים על-כך ש"דיברו בבית-הכנסת" או הזיות חמורות אחרות הדומות לזה. אמנם, כמובן שאין זה היסוד היחיד לשיבוש, ויש לצרף לשיבוש הראשון האמור, שיסודו כאמור בהשקפות המינים, גם את גאוותם ויהירותם של צאצאי המינים, אשר אינן מאפשרות להם לערוך חשבון נפש ולהודות שאבותיהם ואבות-אבותיהם הלכו אחרי ההבל ויהבלו.


לעומת שלמה-זלמן, הרמב"ם פוסק כך בהלכות שבת (ה, ג): "ונשים מצֻווֹת על דבר זה [=הדלקת הנר] יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית". וברור שרבנו ידחה את פשט המדרש לחלוטין, ולא יעז להביאו כפירוש לפשט המשנה, כי הוא ידע את ה' יתעלה, ואף הבין היטב את תפקיד המדרשים וכן את התקלה הגדולה והעצומה שבהחדרתם כהווייתם לתוך פירוש למקראות או לתוך פירוש למשנה הלכתית או מדרשית.


קאפח הוסיף בפירושו להלכות שבת שם:


"ורבנו הביא רק את הטעם המציאותי שבסוף פרש"י, והתעלם מכל לשון המדרש [גם מדרש-רבה וגם המדרש שבגמרא שראינו לעיל], בהתאם לשיטתו שכל אותו התיאור של אדם וחוה והנחש בבראשית ב, הוא מונחים אליגוריים [האדם-הנפש, האשה-החומר, הנחש-ייצר הרע?] וכמו שכתב במורה [ב, ל], ולא חוה האשה הטבעית היא שגרמה מיתה לאדם [!]".


ואיני יודע מדוע קאפח מזכיר את פירוש רש"י ואומר כך: "ורבנו הביא רק את הטעם המציאותי שבסוף פירוש רש"י". מדוע הוא בכלל הזכיר את רש"י? וכי טעמו של רבנו יסודו בדברי רש"י? ומדברי קאפח עלול להשתמע כאילו רבנו למד מפירוש רש"י את הטעם הזה! וברור שקאפח לא הצליח להבין או לא רצה להבין את מינותו של רש"י, ואיני מתפלא שקאפח שגה בעניין כֹּה גלוי וברור, "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט). וכל מי שנהנה מדברי תורה במעט וכל-שכן ברב יתקשה להבין ששלמה-זלמן היה מראשי המינים.


אמנם, מדברי קאפח עולה שכל סיפור חטא עץ-הדעת אינו כפשוטו, ומכאן נלמד גם לגבי עונש המוות לאשה שאינו כפשוטו, אלא הוא גוזמא שנועדה לעורר ולזרז את האישה לקיים את שלוש המצוות הללו, מפני שהיא עקרת-עיקר הבית (במציאות חיים תקינה שהבעל הוא המפרנס הראשי) ומצוות אלה מצויות תחת ידה ובאחריותה, ובפרק הבא נרחיב בעניין זה. כמו כן, בל נשכח את היסוד החשוב שלמדנו לעיל ביחס לתפקיד המדרשים: לפי שלמה-זלמן המדרש הוא כלי פרשני-פשטני, ואילו לדעת הרמב"ם המדרש הוא כלי מחשבתי-הגותי שנועד לרומם אותנו למושגי האמת, וגם בעניין זה נדגים ונבהיר את דברינו בפרק הבא.


ה. הרעיון שטמון שבמשנה


לאור האמור ברור, כי מטרת ציון עונש המיתה הוא לעורר ולזרז את האשה לקיים את שלוש המצוות הללו שתחת ידה, ונקטו חז"ל באיום חמור כדי לזעזע את הנשים שיקפידו על שלוש המצוות הללו. אך עדיין נראה שהאיום במוות בעת הלידה קשה מדי ואינו מתאים לאיים בו על הפרשת-חלה והדלקת-הנר, שהרי מדובר באיום עמוק מאד אשר נוגע באחד מפחדיה הגדולים ביותר של האשה והחברה ובמיוחד בדורות שקדמו בהעדר המדעים והרפואה המתקדמת. ולקמן ננסה להבין מדוע אפוא חז"ל הפליגו באיום כֹּה חמור לשלוש העבירות הללו.


אם נעיין היטב בשלוש העבירות שנזכרו במשנה, נגלה הדרגתיות במידת ריחוקן ההגיוני של חומרת העבירות מן העונש שנאמר בהן: 1)נידה – מן התורה וחיובה כרת; 2) חלה – שורשה בתורה וחיובה בימינו מדברי-סופרים; 3) והדלקת הנר – כל כולה מדברי-סופרים.


כלומר, העבירה הראשונה חמורה ביותר, השנייה כבר לא ניתן להגדירה כחמורה בימינו, והשלישית וודאי שלא ניתן להגדירה כחמורה ובוודאי לא בימינו שיש אורות דולקים בבית ואור הנר אינו מוסיף מאומה (ולעתים אור הנר מוסיף הבל, דהיינו שלל הזיות וסגולות וברכות לבטלה, כאשר נדמה לנשים שבהדלקת הנר הן פועלות גדולות ונצורות "בעליונים", או כאשר אין צורך להדליק, ובכל זאת מדליקות בברכה ועוברות על לאו של נשיאת שם שמים לשווא). מכל מקום, ככל שחומרת העבירה פחותה יותר, כך יש להרחיב את פרשנותה על דרך הדרש לרעיונות הלכתיים או הגותיים נוספים מעבר לעבירה המסוימת עצמה – כי רק כך ניתן יהיה להבין מדוע חז"ל איימו על הנשים באותה העבירה בעונש כל-כך חמור, שהרי אם נשאיר את העבירות כמות-שהן כאמור, דברי חז"ל ייראו מופרכים ומשובשים וחלילה אף כפרניים.


לפיכך, כך לדעתי יש להבין את העבירות שנזכרו במשנה: 1) נידה – העונש קרוב להתאים לעבירה ולכן הוא מבטא זירוז לאשה לשמירה על דיני הנידה; 2) חלה – העונש אינו מתאים לעבירה ולכן יש להניח שהעבירה כוללת דברים נוספים, כגון שמירה על מכלול דיני המאכלות האסורות; 3) הדלקתהנר – העונש רחוק מן העבירה, ולכן יש להניח שכולו משל לנר הדעת ואור התורה: אשה שמכבה את נר הדעת ואור התורה בביתה, עונשה חמור ביותר, מפני שאינה מאפשרת לעצמה ולבני ביתה להכשיר את נפשם ולזכות בחיי העולם-הבא.


ובמלים אחרות, הנידה במשנה הינה משל לשמירת כלל דיני הנידה, החלה הינה משל לשמירת כלל דיני המאכלות האסורות, והדלקת הנר הינה משל לשמירת אור התורה. ולכן, בשל חשיבות העניינים הללו, חז"ל איימו על הנשים בעניין אשר היה מעורר אימה גדולה באותם הימים – מוות בשעת לידה, כדי לזרזן לקיים את מכלול המצוות החשובות הללו.


ו. "נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם" (מש' כ, כז)


יש כמה מקורות שבהם האדם נמשל לנר כדי ללמד על האוֹר שהאדם עשוי להפיק אם הוא הולך בדרך האמת, וכן כדי להזכיר לאדם את יום המיתה ויום הדין ועוד. ברם, אין ללמוד ממקורות אלה שצריך להדליק נרות ואף לדמיין דמיונות שבהדלקת הנר אנו מֵטיבים למת או מסייעים לו או מתחברים אליו וכיוצא-בזה מן ההזיות והדמיונות של המסכנים. או חמור מכך, ללמוד ממקורות אלה לזרוק נרות על קברים וכיו"ב מתוך מחשבת עבודה-זרה שבזה מעוררים את ה"צדיק" שקבור שם להיטיב לזורקי הנרות וכדומה, ואין גבול להזיות השוטים.


וכדי להרחיק מהרדיפה המהובלת אחר הדלקת-הנרות, ראינו לנכון להביא את פירוש רס"ג לפסוק שבראש פרק זה, שהוא אולי המקור המרכזי שממנו רבים לומדים שהאדם משול לנר. בפירושו לפסוק המרכזי הזה רס"ג כלל לא מזכיר את דמיון האדם לנר, ואף מבאר כי הפסוק הזה נועד ללמד על השגחתו וידיעתו המוחלטת של הקב"ה את כל מעשינו ומחשבותינו.


וכֹה דברי רס"ג בפירושו למשלי: "כמו [...] הבית החשוך אין בני אדם יודעים מה שיש בו עד שיכניסו בו נר, ואז יתגלה להם כל מה שבתוכו – כך תִּרְאֶה את האדם ולא תדע מה בליבו, וידיעת ה' חודרת דרך משל בפנימיותו ויודע הכל".


כלומר, לפי רס"ג, צפונות מעשי האדם ומחשבותיו הן כמו החדר החשוך שאי אפשר לראות את מסתריו. ברם, ידיעת ה' את הכל היא כמו נר שמאיר את חדרי לבו של האדם, וכל צפונותיו מעלליו ומחשבותיו גלויים באור זך נהיר ובהיר לפני בורא-עולם. נמצא, שהנר הוא משל להשגחת ה' וידיעתו המוחלטת, והמשך הפסוק אף יוכיח: "נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן", כמו שהנר מאיר את חשכת החדר וצפונותיו, כך ה' בידיעתו "חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן".


ולפי פירוש אמיתי זה אין צורך להדליק נרות על המתים כמו שנוהגים הגויים, ובמקום להדליק נרות לריק, נדליק את נרות הדעת והאמת בנפשנו ונזכה לחיי העולם הזה והבא. ואף שלא קל להדליק את נרות הדעת ולסלק דעות עקומות ועקושות, כאשר מצליחים להתרומם למעלה זו, הכל נראה קל פשוט וברור, והנוף שנגלה לְעֵין המחשבה מרהיב ומפעים נפלא ומופלא.

היעלה על הדעת שה' יתברך עַוָּל (על מיתת נשים בשעת הלידה)
.pdf
הורידו את PDF • 216KB

524 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page