היעלה על הדעת שה' יתברך עַוָּל? (על מיתת נשים בשעת הלידה)

זכורני שאחד מהרבנים הגדולים אנשי-השם טען קבל-עם-ועדה, שה' יתברך העניש את אבותיו יהודי אירופה בשואה הנוראה בגלל שהם נהגו לשוחח בבית-הכנסת בשעת התפילה (למיטב זכרוני היה זה שטיינמן שכבר נתבער). זכורני את החלחלה שאחזה בי כאשר שמעתי את הדברים האלה, ואת השאלה המהדהדת שניקרה במוחי: איך יעלה על הדעת שה' יתברך יעניש בעונש כל-כך נוראי ולא מידתי על דיבורים בבית-הכנסת? והלא נאמר בספר דברים (לב, ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא"?


מאוחר יותר הבנתי שהשקפה זו לא רק שהיא כפירה בהשקפות התורה היסודיות (כגון: שכר ועונש צודק ומדוקדק, פעולות הבורא אינן נובעות מהתפעלויות כגון התפרצויות זעם, ניהול העולם בדרכי חסד ורחמים, ועוד), וכן בפסוק מפורש שמעיד על יושר דיניו של הקב"ה; היא גם חירוף וגידוף כלפי בורא-עולם יתעלה ויתרומם מכל הבלי הסכלים, מפני שהיא למעשה מייחסת לבורא-עולם פעולות של טירוף נקמני מרושע ללא כל זיק של צדק, ומציגה את ה' יתברך כאחרון אלילי המלחמה היוונים, וכידוע: "חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל" (איוב לד, י).


ולכן, אין ספק בקרבי שאמירה משובשת כזו נובעת מהעדר דעת חמור, שיסודו בריחוק עצום מידיעת ה', משלושה-עשר יסודות הדת, ומהשקפות ישרות בכלל. ולא לחינם זועק ירמיה על "גדולי התורה" שבדורו ובדורנו (ב, ח): "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי", וכן אומר מיכה (ג, יא): "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ [...] וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה". וכבר הרחבתי בעניינים אלה במאמריי: "חשבון נפש נוקב בעקבות השואה: מדוע באה אלינו הצרה הזאת?"; "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ" (יר' ה, ג); ובמקומות רבים נוספים.


והנה בקצרה תשובת ה' יתעלה לתוהים מדוע ה' ייסר את עמֵּנו באירופה הטמאה:


"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? וְאָמְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. וַיִּחַר אַף יְיָ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דב' כט, כג–כו).


א. ענישת נשים במיתה בשעת הלידה


במשנה במסכת שבת בפרק "במה מדליקין" (ב, ו) נאמר כך: "על שלוש עבירות נשים מתות בְּשָׁעַת לִדְתָּן, על שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר". ואם משנה זו כפשוטה קשה מאד להבין אותה, שהרי איך יעלה על הדעת שה' יתעלה עַוָּל? (=עושה עוול) היעלה על הדעת שה' יתברך יעניש אדם-אשה באופן כל-כך מייסר, מחריד ולא מידתי?


אמנם, ביחס לנידה השאלה פחות חזקה, מפני שהעונש על קיום יחסי-אישות בעת הנידה הוא כרת, וכמו שפוסק הרמב"ם: "והעובר על הלאו הזה אם היה מזיד – הרי זה חייב כרת" (סה"מ, לאווין שמו). ברם, אפילו כרת לפי רבנו הרמב"ם אינו מיתה לגוף אלא מיתה לנפש, כלומר הכרתת הנפש מחיי העולם-הבא, ולכן גם ביחס לנידה השאלה במקומה עומדת: מדוע נאמר במשנה שה' מעניש את הנשים במיתה פיסית בעת הלידה על עוון הנידה?


לעומת זאת, ביחס להפרשת-חלה השאלה קשה מאד, שהרי מדובר במצוַת עשה שחיובה בארץ-ישראל בלבד, וכמו שפוסק רבנו בהלכות בכורים (פרק ה): "מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכהן [...] אין חייבין בחלה מן התורה אלא בארץ-ישראל [...] ובזמן שכל [=רוב] ישראל שם [...] לפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בארץ-ישראל אינה אלא מדבריהם". כלומר, וכי יעלה על הדעת לחייב במיתה ועוד כל-כך מחרידה, את מי שעובר על מצוַת עשה שחיובה רק בארץ-ישראל? ובזמן הזה אף אינה מן התורה אלא מדברי חכמים בלבד?


אולם, נדמה שהשאלה קשה במיוחד ביחס להדלקת נר-של-שבת שכולה מדברי סופרים, ואין לה אפילו שורש בתורה כמו שיש למצוַת הפרשת חלה. וכי יעלה על הדעת שאשה ששכחה או אפילו הזידה ולא הדליקה נר-של-שבת תתחייב מיתה משונה ונוראה בעת שהיא יולדת? והלא "חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל" (איוב לד, י). וגדולה מזאת, כמה נשים בימינו אינן מדליקות נרות של שבת, וכמה נשים מתות בשנה בעת הלידה? ולכן, ברור אפוא כי אין להבין מדרש זה כפשוטו, אלא הוא נועד ללמד רעיונות כלליים מסוימים שעליהם נראה בהמשך.


ב. טעמי המדרש למיתת הנשים בעת הלידה


במדרש בראשית רבה מוסבר מדוע נשים שאינן מקפידות על נידה, חלה והדלקת-הנר, מתות בשעת לידתן, והתשובה שמובאת במדרש די מזעזעת (פרשה יז):


"נידה, מפני ששפכה דמו שלאדם הראשון [...]; חלה, מפני שקלקלה את אדם הראשון שהיה חלתו שלעולם [...]; נר שלשבת, מפני שכיבתה נשמתו שלאדם הראשון".


לפי פשט המדרש הנשים הן האחראיות הבלעדיות לחטא עץ-הדעת! ומכיוון שהן קלקלו את אדם הראשון ושפכו את דמו וכיבו את נשמתו, מאז ועד סוף כל הדורות הן צריכות לכפר על המעשים הללו בשלוש המצוות הללו, ואם לא יעשו-כן – עונשן מיתה בשעת הלידה. וברור שהדברים מופרכים לחלוטין: שהרי איך יעלה על הדעת שהקב"ה יעניש את הנשים שבכל דור ודור על מה שעשתה כביכול חווה? ואיך יעלה על הדעת שחווה תיענש על דבר שהיא כלל לא צֻוותה עליו והוזהרה ממנו? והלא היא כלל לא נתחייבה במצוות הללו! וגדולה מזאת, איך יעלה על הדעת שהקב"ה לא יצווה את משה רבנו בהר סיני על הדברים הללו? וכי הקב"ה מעניש בלא אזהרה? ועוד בעונש מיתה משונה של ייסורים נוראיים כמו מיתה בשעת הלידה?


זאת ועוד, לפי המדרש כאמור, חווה הינה הפושעת היחידה בחטא עץ-הדעת, שהרי כל האשמה מופנית כלפיה, ואף זה לא יעלה על הדעת, שהרי מדוע נענש אדם הראשון בחומרה אם חווה היא זו שהייתה האחראית לקלקולו? והלא היא זו שכיבתה את נשמתו? ואם דינה של חווה כשופכת דמים וכו', מדוע לא נתחייבה מיתה לאחר החטא? וכי יעלה על הדעת שכל הנשים שבכל דור ודור ימותו בשעת הלידה בחטאה של חווה, והיא בעצמה תתחמק מעונש המיתה? ומדוע לא נאמר בתורה במפורש שעונשה של חווה הוא מיתה בשעת הלידה? ואף גדולה מזאת, איך נאמר על חווה שהיא שפכה את דמו של אדם הראשון, כאשר מן המקרא עולה בבירור שאדם הראשון ממשיך לחיות באופן פיסי תקין לחלוטין לאחר החטא? וכנראה בשל הקשיים החמורים הללו ועוד הרמב"ם אף דחה מדרש זה לחלוטין וכמו שנראה לקמן.


ג. טעמי הגמרא למיתת הנשים בעת הלידה


ולא רק בבראשית רבה, גם במסכת שבת (לא–לב) עסקו בַּטעמים שבגינן האשה נתחייבה מיתה בשעת הלידה, ביחס לנידה נאמר: "היא קלקלה בחדרי בטנה – לפיכך תלקה בחדרי בטנה", וכמו שאמרנו העונש אמנם תמוה מאד אך אינו מופרך לחלוטין, שהרי מדובר בחיוב כרת שיש בו אלמנט של מיתה והכרתה; אך גם ביחס לחלה ולהדלקת-הנר נאמר שם: "ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם. נשמה שנתתי בכם קרויה נר – על עסקי נר הזהרתי אתכם. אם אתם מקיימים אותם – מוטב, ואם לאו – הריני נוטל את נשמתכם".


עם ישראל נקראו "ראשית" שהרי נאמר בירמיה (ב, ג): "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַייָ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה", והחלה נקראה "ראשית" שהרי נאמר בספר במדבר (טו, כ): "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה". מכל מקום, גם בגמרא שבמסכת שבת אין תשובה לשאלתנו, אדרבה היא מתחזקת ומתחדדת: היעלה על הדעת שה' יעניש על חלה והדלקת-הנר בעונשים כל-כך לא מידתיים? הריני נוטל את נשמתכם?! והלא התורה העידה על יוצרהּ ויוצר הכל בספר דברים (לב, ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא".


אלא, נראה ברור שכל המדרשים הללו, במדרש ובגמרא, אסור להבין אותם כפשוטם, ומי שיבין אותם כפשוטם ויפרש באמצעותם, מחדיר לדת משה הזיות והשקפות רעות ביותר. ואף מוציא-שם-רע על חז"ל שהם היו סכלים ומשובשים מאד, וכן על הקב"ה יתרומם שמו, כאילו הוא אינו אל אמת, ואינו שופט בצדק מדוקדק אלא באופני עוולה וזעם אליליים איומים ונוראיים.

וכדי להיזהר מהבנת המדרשים כפשוטם ולהבין את עוצמת התקלה הגדולה הזו, עלינו לחזור שוב ושוב על דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו), וכולי האיֵ ואולי:


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכ