הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק א)

בסדרה זו אנו מבקשים לסקור מעט מהזיותיו של ספר הזוהר. כמובן שלא אוכל להקיף את כל הזיותיו, כי כמויות ההבל והזבל שנשפכות ממנו הן כמעט אינסופיות. ברם, לא עלי המלאכה לגמור, ויבואו אחרים וימשיכו את מלאכתי בביעור הכיעור הזה שנקרא ספר הזוהר. אשתדל שלא להאריך בהסברים ובמקומם אם יש צורך אפנה למאמרים שעוסקים בנושא, כי המלאכה רבה מאד. בסקירה לקמן נשתמש במהדורת הזוהר המתורגם שנפוצה ברשת האינטרנט.


דוגמה א


בהקדמת הספר נאמר כך (א ע"א):


"מכאן והלאה האור שנברא ונגנז, ונכלל בברית ההוא שנכנס בשושנה זו והוציא בה זרע, וזה נקרא 'עץ עושה פרי אשר זרעו בו'. ואותו הזרע קיים באות הברית ממש [באיבר המין הזכרי]. וכמו שדמות הברית [של האור הנברא והשושנה] נזרע בארבעים ושניים זיווגים של אותו הזרע ההוא, כך נזרע השם החקוק מפורש בארבעים ושתיים אותיות של מעשה בראשית".


לפי הטמא, האור הקדמון שנברא במעשה בראשית "נכנס בשושנה [היא כנסת ישראל] והוציא בה זרע", ובאיזה זרע מדובר? ובכן, בזרע שקיים "באות הברית ממש". כלומר, ל"אור הקדמון" יש איברי רבייה שבאמצעותם הוא הזדווג עם כנסת ישראל והכניס בה זרע... כמו כן, לפי הטמא, "דמות הברית" – הברית שבין האור הקדמון לבית כנסת ישראל, "נזרע בארבעים ושניים זיווגים של אותו הזרע ההוא". כלומר, האור הקדמון לא הסתפק בביאה אחת אלא הוא נזקק לארבעים ושניים זיווגים כדי לקיים איזו ברית דמיונית, והזרע שנשפך באותם הזיווגים הוא "של אותו הזרע ההוא" – הזרע של האור הקדמון. ולא רק "דמות הברית" נוצרה באמצעות עשרות שפיכות זרע, גם השם המפורש של ארבעים ושתיים אותיות! גם הוא לפי הטמא, נוצר באמצעות עשרות שפיכות זרע: "כך נזרע השם החקוק מפורש בארבעים ושתיים אותיות".


ואיך הטמא העז לייחס לשם המפורש שפיכת זרע? ואף יתרה מזאת, מי הוא זה אשר יצר את השם המפורש של ארבעים ושתיים אותיות באמצעות ארבעים ושתיים שפיכות זרע? ויש שתי אפשרויות: או שמדובר בהקב"ה יתעלה ויתרומם שמו מן הכיעור הזה, וזו לא רק הגשמה אלא הגשמה מן הסוג הגרוע ביותר, שהרי כל עניין של שפיכת הזרע וההיזקקות הבהמית הזו היא חרפת המין האנושי, עד שאפילו בני האדם שוכני בתי חומר מתביישים בצרכים הללו.


ואם אין כוונתו לה' יתעלה ויתרומם, איך יעלה על הדעת שכוח על-טבעי מבלעדי ה' יתעלה יצר את השם המפורש של ארבעים ושתיים אותיות באמצעות ארבעים ושניים זיווגים ושפיכות זרע? ומלבד פורנוגרפיה וזימה מתועבת ומחליאה, גם בזה יש חירוף וגידוף מחריד קמי שמיא, שהרי אם עולם היצירה העליונה פועל באמצעות זיווגים ושפיכות זרע לעשרות, הדבר מוביל מיד למסקנה המהדהדת שגם ה' יתעלה ויתרומם פועל באמצעים דומים, וזו לא רק הגשמה ומינות אלא כיעור ותיעוב שיצא ממוח זימתי וחולה מאד-מאד, פשוט בלתי ניתן לתפישה.


והנני מתחיל להבין מדוע שמעתי בקטנותי כל מיני הוזי הזיות שמזהירים שלא ללמוד בספר הזוהר מפני שאפשר "להשתגע", כי אכן, מי שלומד את הספר הזה מתוך מחשבה שמדובר בסודות אלהיים, ייכשל בוודאות בזימה ובתועבה! וישגה אפילו בעריות החמורות! כי הזיות כאלה מעוררות מאד את ייצר הזימה, שהרי הן מצדיקות אותו ממקור אלהי! כביכול העליונים, ובראשם ה' יתעלה ויתרומם מכל התועבה הזו, פועלים באופנים זימתיים, ואם הם כך, וודאי שיש רשות לאדם להתפרץ לכל הדלתות הנעולות, ולהשחית את דרכו וזרעו מכל הבא לידו!


דוגמה ב


בהקדמת הספר נאמר כך (א ע"ב):


"ושם תדעו שהסתום העתיק הזה שעומד לשאלה ברא אלה".


ואיך הוא העז לקרוא לה' יתעלה "הסתום העתיק הזה"? וכדי ביזיון וקצף.


דוגמה ג


בהקדמת הספר נאמר כך (א ע"ב):


"'שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה' [יש' מ, כו] [...] ומי הוא 'מִי'? ההוא שנקרא מקצה השמים למעלה, שהכל עומד ברשותו [דהיינו הקב"ה] [...] ויש אחֵר למטה שנקרא 'מָה'".


האמנם? האמנם יש אחד למעלה ואחד למטה? וזו מינות גמורה שאין לה רפואה.


ועל המינות הזה אומר הטמא בהמשך דבריו שמדובר ב"סוד": "ועל הסוד הזה" וכו'.


דוגמה ד


בהקדמת הספר נאמר כך (א ע"ב):


"[אמר רבי שמעון בר יוחאי:] זה הסוד לא התגלה רק יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי: 'רבי, ידעת מה זה: מִי בָרָא אֵלֶּה? אמרתי לו: אלו השמים וצבאותם, המעשה של הקב"ה שיש לאדם להסתכל בהם ולברך אותו, שכתוב: 'כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ... יְיָ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ' [תה' ח]".


שימו לב, הטמא החליט שאליהו הנביא קם לתחייה והגיע עד לרשב"י ופנה אליו בתואר רבי! והוא אף מבקש מרשב"י שיעזור לו להבין פסוק מספר ישעיה, כאילו אליהו הנביא ע"ה זקוק לרשב"י כדי שיסביר לו פסוקים מספרי הנביאים שבאו אחריו... והפיכת רשב"י לגדול מאליהו הנביא פשוט מגוחכת. כמו כן, "הסוד" שמכניס הטמא בפיו של רשב"י הוא שעלינו להלל ולשבח לבורא-עולם כאשר אנו מתבוננים בבריאה, ואין כאן שום סוד, אלא פשט פשוט.


וכך פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ב, א):


"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: 'צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי' [תה' מב, ג]".


דוגמה ה


בהקדמת הספר נאמר כך (ב ע"א):


"[שוב אליהו הנביא הדמיוני פונה לרשב"י בתואר "רבי":] אמר לי: רבי, דבר נסתר היה לפני הקב"ה וגילה בישיבה העליונה, וזה הוא: בשעה שנסתר כל הנסתרים רצה להתגלות, עשה בראש נקודה אחת, וזו עלתה להיות מחשבה, צייר בה את כל הציורים חקק בה כל החיקוקים. וחקק בתוך המאור הקדוש הנסתר חקיקה של ציור אחד נסתר, קודש קדשים, בניין עמוק שיצא מתוך המחשבה ונקראת 'מִי' תחילה לבניין. עומד ולא עומד. עמוק ונסתר בשם. לא נקרא אלא 'מִי'. רצה להתגלות ולהיקרא בשם הזה, והתלבש בלבוש יקר שמאיר וברא 'אֵלֶּה' ועלה 'אֵלֶּה' בשם. התחברו האותיות אלו באלו, ונשלמו בשם 'אלהים