'פתקא טבא' – מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?!

בשבוע-שבועיים שלפני "הושענא רבה" צאצאי המינים נוהגים לברך זה את זה במלים: "פתקא טבא" או ביידיש: "א-גוטן קוויטל". ולא רק צאצאי המינים, ישנם גם צאצאי מינים אירופים ממוצא תימני אשר "ברכה" זו, בעברית או ביידיש, שגורה בפיהם... אנכי לא גדלתי על ברכי האמונות הללו ולכן לא ידעתי במה דברים אמורים: מה? יש מערכת צינורות בשמים שדרכם מעבירים פתקים? ולכן הלכתי ללמוד ולבדוק את שרשי האמונה הזו ויסודותיה.


באנציקלופדיה יהודית "דעת" נאמר, כי יום הושענא-רבה הוא יום חיתום הדין:


"ומשום כך שׂוֹררת בו מקצת מן האווירה של יום-כיפור, הבאה לביטוי בתפילות ובמנהגים שונים [...] מקובל, שגם לאחר שכבר נגזר דין קשה בשמים בימים הנוראים, יש בכוחן של התפילות ובחזרה בתשובה בהושענא-רבה כדי לקרוע גזר-דין זה ולהביא לכתיבת פתק טוב. אמרו חז"ל: אמר הקדוש-ברוך-הוא לאברהם: אני יחיד אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו עוונותיהם, וזה הושענא-רבה".


נשים לב, כי כותבי הערך הזה באנציקלופדיה, שמתהדרת בשם "דעת", מייחסים מאמר זה לחז"ל! וכמה שחיפשתי וחיפשתי בספרות חז"ל לא מצאתי בשום מקום שיום הושענא-רבה הוא יום כפרת עוונות, ואין כל זכר למאמר הזה שמיוחס לחז"ל בספרות חז"ל! ואם אכן לא נמצא מאמר זה בשום מקום בספרות חז"ל המקורית, הרי שיש לפנינו סילוף וזיוף מכֻוון של צאצאי המינים האירופים אשר נועד להתאים את ספרות חז"ל למנהגיהם המעֻוותים!


עוד מוסיפים באנציקלופדיה חסרת הדעת שנזכרה לעיל:


"מכאן המנהג לברך זה-את-זה בהושענא-רבה ב'פתקא טבא'. לפי מסורת בעלי הקבלה, נפתחים השמים בחצות ליל הושענא-רבה, וכל אדם מקבל אז את גזר-דינו שנחתם סופית באחרון הימים הנוראים. [...] ילדי ישראל היו מנסים להיות ערים עד חצות כדי לראות בעיניהם את 'מבול' הפתקים היורדים מן השמים הפתוחים; ונשי ישראל נוהגות היו לאפות חלות בצורת יד, לקבלת הפתק הטוב".


בתוך הדברים שראינו לעיל באנציקלופדיה חסרת הדעת, מובא המקור האמיתי כנראה למנהג זה, והוא ספר הזוהר הפגאני בפרשת צו (לא ע"ב), וכך נאמר שם:


"ביומא שביעאה דחג [הסוכות] הוא סיומא דדינא דעלמא [=סיום דינו של העולם] ופתקין נפקין מבי-מלכא [=פתקים יוצאים מבית המלך], וגבורן מתערי ומסתיימי בהאי יומא [=וגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום הזה]".


גם באתר המינות חב"דפדיה נאמר כי מקור "הברכה" הזו הוא בספר הזוהר, ושם נאמר כך:


"ביום השביעי של חג הסוכות הוא סוף דין העולם ופתקים יוצאים מבית המלך, וכך פשט האיחול בארמית: פתקא טבא או ביידיש: א-גוטן קוויטל".


וכמה רחוקה היא שפת היידיש הטמאה, שצריך לישב ארבעים תעניות כדי לשכוח אותה, מן השפה הארמית שבה נכתב תרגום אונקלוס שהוא בגדר מסורת תורה-שבעל-פה – והפיכת היידיש ללשון קודש ושימורה והנצחתה כאן בארץ-ישראל הקדושה והטהורה, הינן חילול-שם-שמים ועוול גדול לדרך האמת, בהנצחת תרבות של מינות שהמיטה עלינו ייסורים נוראים.


ניתוח קצר של המנהג


במנהג זה יש שלושה ענייני עבודה-זרה מובהקים לפחות:


העניין הראשון הוא תיאור הפתקים שיוצאים מבית המלך, כאילו הקב"ה הוא פקיד דואר בכיר אשר יושב בשמים וכותב פתקים ושולח אותם לבני האדם, ובמילים אחרות: יש במנהג דימוי הבורא לנבראיו, וכֹה דברי רבנו במורה (א, לה) בעניין חומרת דימויו של בורא-עולם לנבראיו:


"כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד, ושאין ראוי לעבוד זולתו – כך צריך לשנן להם כי ה' אינו גוף, ואין דמיון בינו לבין ברואיו כלל בשום דבר מן הדברים, ושאין מציאותו כעין מציאותם, ולא חייו כמו חיי החי מֵהֶם [=מהנבראים], ולא ידיעתו כמו ידיעת כל מי שיש לו ידיעה מֵהֶם [=מהנבראים], ושאין השוני בינו לבינם [=לבין הנבראים] בריבוי ומיעוט בלבד – אלא במין המציאות. כלומר [...] כל מה שמתייחס אליו יתעלה שונה מתארינו מכל צד עד שאינם מתאחדים בשום הגדרה כלל [אין שום נקודת השקה השוואה ודמיון בינינו לבין בורא-עולם יתהדר ויתרומם]. וכן מציאותו ומציאות כל שזולתו נאמרת עליהם אמנם 'מציאות' בשיתוף השם כמו שאבאר. כשיעור הזה יספיק לקטנים ולהמון" וכו'.


נשים לב, כי רבנו משווה השוואה גמורה ומוחלטת בין ההשקפה שה' "יתהדר ויתרומם אחד, ושאין ראוי לעבוד זולתו", לבין השקפת שלילת הגשמות. כמו כן, רבנו מלמד אותנו ששלל השקפות נוספות הן למעשה השקפות מגשימות: כגון ההשקפה שיש דמיון בינו לבין איזה נברא מברואיו, שהרי כל דמיון מוביל מיד למסקנה שיש להקב"ה מאפיינים גשמיים או שיש לו מגרעת וחסרון או מוגבלות מכל סוג שהוא; וכגון ההשקפה שמציאותו של הקב"ה דומה במשהו למציאות שאר הנבראים, או שחייו או שידיעתו דומות במשהו לחיי ולידיעת שאר הנבראים – כל ההשקפות הללו מובילות אף הן לאותן השגיאות המחשבתיות שמובילה ההשקפה הראשונה: שיש דמיון נפשי או גופני כלשהו, ולו הקלוש ביותר, בינו לבין ברואיו.


ובסוף הפרק (א, לה) רבנו שוב חוזר ומדגיש את נחיצותה של שלילת הגשמות אשר אחד מביטויה הוא כאמור לעיל דימויו של בורא-עולם לנבראיו, וכֹה דברי רבנו שם: "ואין ראוי להניח שום אדם באמונת הגשמות או האמנת מאורע ממאורעות הגופים, אלא כמו שמניחים על האמנת העדר האלוה או השיתוף עמו או עבודת זולתו". ונחתום עניין זה בדברי רבנו במורה (א, לו): "ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה-חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


העניין השני שנוגע לעבודה-זרה שיש במנהג הנדון הוא תיאור ההתעוררות של גבורות בשמים ביום הזה, דבר אשר מוביל להשקפה שחלים שינויים באמיתת עצמותו של בורא-עולם, וההשקפה שחלים שינויים באמיתת עצמותו של הבורא מובילה בהכרח גם להגשמה, שהרי רק חומר נגוף מלא אספסוף משתנה ונפסד, מתעורר ושוקט; וכבר נאמר היסוד האמיתי בנבואת מלאכי (ג, ו): "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (ולעיון בנושא זה ראו: "לעורר רחמי שמים?").


העניין השלישי הוא תיאור הפתקים שנופלים מן השמים, כאילו יש להקב"ה מקום מסוים בשמים שממנו הוא שולח את הפתקים, ומי שמוגדר כמצוי במקום מסוים ומוגדר הוא בהכרח גוף, כי רק גוף ממלא חלל במציאות העולם השפל, וראו נא את דברי רבנו במורה (א, נב):


"והחלק הרביעי מן התארים, הוא לתאר את הדבר ביחסו לזולתו, כגון ליחסו [...] למקום [...] אלא שכאשר נדקדק ונדייק בָּעִיוּן יתברר [...] שה' יתעלה אין יחס בינו לבין [...] המקום [...] [כי] ה' יתעלה אינו גוף [...] ולכן [...] אין יחס בינו לבין המקום".


מדברי רבנו עולה בבירור, כי רק עצם גופני וממשי ניתן לתארוֹ ביחס למקום פלוני, כלומר רק גוף ניתן להניחו ולהציבו או לתארו כמצוי במקום מסוים ומוגדר. ומי שסבור ואפילו בתת-המודע שהקב"ה מצוי בשמים לדוגמה, בהכרח סבור שה' הוא גוף שתופס מקום במרחב.


והנה לפניכם גם דברי רבנו בפרק אחר במורה (א, י):


"אבל אמרוֹ: 'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים' [שמ' יט, ג] הרי הוא מן העניין השלישי [=חלות הנבואה], נוסף על היותו גם עלה אל ראש ההר אשר חנה עליו האור הנברא, לא שה' יתעלה יש לו מקום שעולים אליו או יורדים ממנו, יתעלה מדמיונות הסכלים לעילא-לעילא".


ונצרף עוד דוגמה מהלכות יסודי התורה (א, ו) שם פוסק רבנו כך: "הרי מפורש בתורה ובנביא [דב' ד, לט; יהו' ב, יא] שאין הקדוש-ברוך-הוא גוף וגויה, שנאמר: 'כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד' – והגוף לא יהיה בשני מקומות". מכאן המסקנה, שאם אנחנו אומרים על הקב"ה שהוא נמצא במקום מוגדר ומסוים במציאות הרי שהוא בהכרח בעל גוף, כי כל מי שניתן להגדירו ולהניחו במקום מסוים הוא בהכרח גוף שתופס מקום במציאות.


***

נסכם אפוא את שלושת ענייני המינות שבמנהג הנדון, בדברי רבנו במורה (א, נה):


"כבר קדם [...] שכל מה שמביא להגשמה חובה בהחלט לשלול אותו ממנו. [...] נמצא כלל הדברים, שכל דבר המביא לאחד מארבעה האופנים הללו [הגשמה, התפעלות, העדר, דימוי] חובה בהכרח לשללו ממנו בהתאם להוכחה הברורה, והם כל מה שמוביל אל הגשמיות".


נמצא, שכל דבר המוביל להגשמה חובה בהכרח לשללו מה' יתעלה, ולכן חובה לשלול לחלוטין את מנהג אמירת ה"פתקא טבא" שהוא מנהג אלילי וטיפשי שנובע מבוֹרותיהם הנשברים והריקים (אך המלאים נחשים ועקרבים) של המינים וצאצאיהם ותלמידיהם.


וראוי לחזור ולשנן את דברי רבנו במורה (א, לו):


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [ביחס לבורא-עולם; כגון לדמותו לפקיד בכיר בדואר, או לתארו כישות שמשתנה, או לדמיינו כמצוי במקום מוגדר בעולם שוכני בתי חומר], הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמָה ושונא ואויב וצר יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


ועוד בעניין חשוב זה ראו:


"לימוד ושינון שלילת הגשמות הכרחי לכל אדם", "חומרתה העצומה של ההגשמה".


וזכורני בהיותי ילד קטן שהלהיבו אותי כי בחצות ליל שבועות בעת "התיקון הגדול" נפתחים שערי שמים! והלכתי לבית-הכנסת ונשארתי ער עד לשעה היעודה כדי לחזות בפלא הגדול, ועד היום הנני זוכר את האכזבה שחשתי כאשר לא קרה כלום בחצות הליל ושערי השמים נותרו חתומים כמות שהיו... ואין לי ספק שהאכזבה הזו נטעה בי כבר אז בהיותי ילד קטן, את המחשבה ש"משהו לא בסדר" בדת שלנו, כי איך אנשי הדת יכולים להבטיח בה דברי הבל שאינם מתקיימים?! ולימים הבנתי שהדת נאמנה, אך נושאיה עובדי אלילים אילמים.