top of page

'פתקא טבא' – מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?!

בשבוע-שבועיים שלפני "הושענא רבה" צאצאי המינים נוהגים לברך זה את זה במלים: "פתקא טבא" או ביידיש: "א-גוטן קוויטל". ולא רק צאצאי המינים, ישנם גם צאצאי מינים אירופים ממוצא תימני אשר "ברכה" זו, בעברית או ביידיש, שגורה בפיהם... אנכי לא גדלתי על ברכי האמונות הללו ולכן לא ידעתי במה דברים אמורים: מה? יש מערכת צינורות בשמים שדרכם מעבירים פתקים? ולכן, הלכתי ללמוד ולבדוק את שרשי האמונה הזו ויסודותיה.


באנציקלופדיה יהודית "דעת" נאמר, כי יום הושענא-רבה הוא יום חיתום הדין:


"ומשום כך שׂוֹררת בו מקצת מן האווירה של יום-כיפור, הבאה לביטוי בתפילות ובמנהגים שונים [...] מקובל, שגם לאחר שכבר נגזר דין קשה בשמים בימים הנוראים, יש בכוחן של התפילות ובחזרה בתשובה בהושענא-רבה כדי לקרוע גזר-דין זה ולהביא לכתיבת פתק טוב [=מי כותב את הפתקים? ומיד בהמשך יתברר: הקב"ה!]. אמרו חז"ל: אמר הקדוש-ברוך-הוא לאברהם: אני יחיד אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו עוונותיהם, וזה הושענא-רבה".


נשים לב, כי כותבי הערך באנציקלופדיה, שמתהדרת בשם "דעת", מייחסים מאמר זה לחז"ל! וכמה שחיפשתי וחיפשתי בספרות חז"ל לא מצאתי בשום מקום שיום הושענא-רבה הוא יום כפרת עוונות, ואין כל זכר למאמר הזה שמיוחס לחז"ל בספרות חז"ל, לפנינו אפוא זיוף מכֻוון של צאצאי המינים האירופים שנועד להתאים את ספרות חז"ל למנהגיהם המעֻוותים!


בעקבות הדברים האחרונים העיר ידידי נאור טויטו הי"ו, כי מקור הזיוף הוא בספר "מטה משה" (משה מאט, פולין המאה הי"ו) סימן תתקנז, ומשם לפי דבריו הזיוף הועתק לספר "אליה רבה", ומשם העתיקו אותו כל המינים האחרונים הכסילים, כאילו היה מדובר בדברי חז"ל. אגב, אפילו מאט לא טען שמדובר במדרש שיצא מתחת ידיהם של חז"ל, אלא מדובר במדרש של כפירה בתורה שהוא בעצמו שרבט, וזה לשונו שם בין כל הזיותיו הפגאניות: "יום שביעי הוא הושענא רבה. ולמה נקרא שמו הושענא רבה? אמר הקב"ה לאברהם: אני יחיד ואתה יחיד, אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו עוונותיהם, וזה הושענא-רבה [וזו כאמור כפירה מפורשת בתורה]".


עוד מוסיפים באנציקלופדיה חסרת הדעת שנזכרה לעיל: "מכאן המנהג לברך זה-את-זה בהושענא-רבה ב'פתקא טבא'. לפי מסורת בעלי הקבלה, נפתחים השמים בחצות ליל הושענא-רבה, וכל אדם מקבל אז את גזר-דינו שנחתם סופית באחרון הימים הנוראים. [...] ילדי ישראל היו מנסים להיות ערים עד חצות כדי לראות בעיניהם את 'מבול' הפתקים היורדים מן השמים הפתוחים; ונשי ישראל נוהגות היו לאפות חלות בצורת יד, לקבלת הפתק הטוב".


בתוך הדברים באנציקלופדיה חסרת הדעת, מובא אפוא המקור הראשון למנהג זה, והוא ספר האופל הפגאני בפרשת צו (לא ע"ב), וכך נאמר שם: "ביומא שביעאה דחג [הסוכות] הוא סיומא דדינא דעלמא [=סיום דינו של העולם] ופתקין נפקין מבי-מלכא [=פתקים יוצאים מבית המלך], וגבורן מתערי ומסתיימי בהאי יומא [=וגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום הזה]".


גם באתר המינות חב"דפדיה נאמר כי מקור "הברכה" הזו הוא בספר האופל, ושם נאמר כך:


"ביום השביעי של חג הסוכות הוא סוף דין העולם ופתקים יוצאים מבית המלך, וכך פשט האיחול בארמית: פתקא טבא או ביידיש: א-גוטן קוויטל".


וכמה רחוקה היא שפת היידיש הטמאה, שצריך לישב ארבעים תעניות כדי לשכוח אותה, מן השפה הארמית שבה נכתב תרגום אונקלוס שהוא בגדר מסורת תורה-שבעל-פה – והפיכת היידיש ללשון קודש ושימורה והנצחתה כאן בארץ-ישראל הקדושה והטהורה, הינן חילול-שם-שמים ועוול גדול לדרך האמת, בהנצחת תרבות של מינות שהמיטה עלינו ייסורים נוראים.


ניתוח קצר של המנהג


במנהג זה יש שלושה ענייני מינות ועבודה-זרה מובהקים לפחות:


העניין הראשון הוא תיאור הפתקים שיוצאים מבית המלך, כאילו הקב"ה הוא פקיד דואר בכיר אשר יושב בשמים וכותב פתקים ושולח אותם לבני האדם, ובמילים אחרות: יש במנהג דימוי הבורא לנבראיו, וכֹה דברי רבנו במורה (א, לה) בעניין חומרת דימויו של בורא-עולם לנבראיו:


"כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד, ושאין ראוי לעבוד זולתו – כך צריך לשנן להם כי ה' אינו גוף, ואין דמיון בינו לבין ברואיו כלל בשום דבר מן הדברים, ושאין מציאותו כעין מציאותם, ולא חייו כמו חיי החי מֵהֶם [=מהנבראים], ולא ידיעתו כמו ידיעת כל מי שיש לו ידיעה מֵהֶם [=מהנבראים], ושאין השוני בינו לבינם [=לבין הנבראים] בריבוי ומיעוט בלבד – אלא במין המציאות. כלומר [...] כל מה שמתייחס אליו יתעלה שונה מתארינו מכל צד עד שאינם מתאחדים בשום הגדרה כלל [אין שום נקודת השקה השוואה ודמיון בינינו לבין בורא-עולם יתהדר ויתרומם]. וכן מציאותו ומציאות כל שזולתו נאמרת עליהם אמנם 'מציאות' בשיתוף השם כמו שאבאר. כשיעור הזה יספיק לקטנים ולהמון" וכו'.


נשים לב, שרבנו משווה השוואה גמורה ומוחלטת בין ההשקפה שה' "יתהדר ויתרומם אחד, ושאין ראוי לעבוד זולתו", לבין השקפת שלילת הגשמות. כמו כן, רבנו מלמד ששלל השקפות נוספות הן למעשה השקפות מגשימות: כגון ההזיה שיש דמיון בינו לבין איזה נברא מברואיו, שהרי כל דמיון שכזה מוביל מיד למסקנה שיש להקב"ה מאפיינים גשמיים או שיש לו מגרעת וחסרון או מוגבלות מכל סוג שהוא; וכגון ההזיה שמציאותו של הקב"ה דומה במשהו למציאות שאר הנבראים, או שחייו או שידיעתו דומים במשהו לחיי ולידיעת שאר הנבראים – כל ההשקפות-ההזיות הללו מובילות אף הן לאותן השגיאות המחשבתיות שמובילה ההשקפה הראשונה: שיש דמיון נפשי או גופני כלשהו, ולוּ הקלוש ביותר, בינו לבין ברואיו. "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו). "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ).


בסוף הפרק (א, לה) רבנו שוב חוזר ומדגיש את נחיצותה של שלילת הגשמות אשר אחד מביטויֶהָ הוא כאמור לעיל דימויו של בורא-עולם לנבראיו, וכֹה דברי רבנו שם: "ואין ראוי להניח שום אדם באמונת הגשמות או הַאְמָנַת מאורע ממאורעות הגופים, אלא כמו שמניחים על האמנת העדר האלוה או השיתוף עמו או עבודת זולתו". ואחתום עניין זה בדברי רבנו במורה (א, לו): "ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה-חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


העניין השני שנוגע לעבודה-זרה שיש במנהג הנדון, הוא תיאור ההתעוררות של "גבורות" בשמים ביום הזה, דבר אשר מוביל להשקפה שחלים שינויים באמיתת עצמותו של בורא-עולם, וההשקפה שחלים שינויים באמיתת עצמותו של הבורא מובילה בהכרח גם להגשמה, שהרי רק חומר נגוף מלא אספסוף משתנה ונפסד, מתעורר ושוקט; וכבר נאמר היסוד האמיתי בנבואת מלאכי (ג, ו): "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (ולעיון בנושא זה ראו: 'לעורר רחמי שמים?').


העניין השלישי הוא תיאור הפתקים שנופלים מן השמים, כאילו יש להקב"ה מקום מסוים בשמים שממנו הוא שולח את הפתקים, ומי שמוגדר כמצוי במקום מסוים ומוגדר הוא בהכרח גוף, כי רק גוף ממלא חלל במציאות העולם השפל, וראו נא את דברי רבנו במורה (א, נב):


"והחלק הרביעי מן התארים, הוא לתאר את הדבר ביחסו לזולתו, כגון ליחסו [...] למקום [...] אלא שכאשר נדקדק ונדייק בָּעִיוּן יתברר [...] שה' יתעלה אין יחס בינו לבין [...] המקום [...] [כי] ה' יתעלה אינו גוף [...] ולכן [...] אין יחס בינו לבין המקום".


מדברי רבנו עולה בבירור, כי רק עצם גופני וממשי ניתן לתארוֹ ביחס למקום פלוני, כלומר, רק גוף ניתן להניחו ולהציבו או לתארו כמצוי במקום מסוים ומוגדר. ומי שסבור ואפילו בתת-המודע שהקב"ה מצוי בשמים לדוגמה, בהכרח סבור שה' מורכב מגוף שתופס מקום במרחב.


והנה לפניכם גם דברי רבנו בפרק אחר במורה (א, י):


"אבל אמרוֹ: 'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים' [שמ' יט, ג] הרי הוא מן העניין השלישי [=חלות הנבואה], נוסף על היותו גם עלה אל ראש ההר אשר חנה עליו האור הנברא, לא שה' יתעלה יש לו מקום שעולים אליו או יורדים ממנו, יתעלה מדמיונות הסכלים לעילא-לעילא".


ונצרף עוד דוגמה, הפעם מהלכות יסודי התורה (א, ו), שם פוסק רבנו כך:


"הרי מפורש בתורה ובנביא [דב' ד, לט; יהו' ב, יא] שאין הקב"ה גוף וגויה, שנאמר: 'כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד' – והגוף לא יהיה בשני מקומות".


מכאן המסקנה, שאם אנחנו אומרים על הקב"ה שהוא נמצא במקום מוגדר ומסוים במציאות הרי שהוא בהכרח בעל גוף, כי כל מי שניתן להגדירו ולהניחו במקום מסוים הוא בהכרח גוף שתופס מקום במציאות. "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ" (מ"א ח, כז).


***

בדברי רבנו במורה (א, נה) נסכם את שלושת ענייני המינות שנמצאו במנהג הנדון:


"כבר קדם [...] שכל מה שמביא להגשמה חובה בהחלט לשלול אותו ממנו. [...] נמצא כלל הדברים, שכל דבר המביא לאחד מארבעת האופנים הללו [הגשמה, התפעלות, העדר, דימוי] חובה בהכרח לשללו ממנו בהתאם להוכחה הברורה, והם כל מה שמוביל אל הגשמיות".


נמצא, שכל דבר המוביל להגשמה חובה בהכרח לשלול אותו מה' יתעלה, ולכן חובה לשלול לחלוטין את מנהג אמירת ה"פתקא טבא" שהוא מנהג אלילי וטיפשי שנובע מבּוֹרותיהם הנשברים והריקים (אך המלאים נחשים ועקרבים) של המינים וצאצאיהם ותלמידיהם.


וראוי לחזור ולשנן את דברי רבנו במורה (א, לו):


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [ביחס לבורא-עולם; כגון לדַמּוֹתוֹ לפקיד בכיר בדואר, או לתארוֹ כישות שמשתנה ומתעוררת ומתפעלת, או לדמיינו כמצוי במקום מוגדר בעולם שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם], הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמָה ושונא ואויב וצר יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


ועוד בעניין חשוב זה ראו:



וזכורני בהיותי ילד קטן שהלהיבו אותי כי בחצות ליל שבועות, בעת "התיקון הגדול", נפתחים שערי שמים! והלכתי לבית-הכנסת ונשארתי עֵר עד לשעה היעודה כדי לחזות בפלא הגדול, ועד היום הנני זוכר את האכזבה שחשתי כאשר לא קרה כלום בחצות הליל ושערי השמים נותרו חתומים כמות שהיו... ואין לי ספק שהאכזבה הזו נטעה בי כבר אז בהיותי ילד קטן, את המחשבה ש"משהו לא בסדר" בדת שלנו, כי איך אנשי הדת יכולים להבטיח בה דברי הבל שאינם מתקיימים?! ולימים הבנתי שהדת נאמנה, אך נושאיה עובדי אלילים אילמים.


והנה לפניכם דבריו הקשים של הנביא ישעיה ע"ה על נביאי השקר וראשי העם:


"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".


"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).


"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ" (מיכה ג, יא).


סוף דבר


רבנו מלמד אותנו בהלכות תשובה (ב, ט), שרק יום-הכיפורים מוגדר כיום של כפרת עוונות:


"יום-הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבין הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים".


קאפח השכיר מוסיף בפירושו שם: "וכלשון חז"ל בנוסח הווידוי של תפילת נעילה". והנה לפניכם נוסח הווידוי של חז"ל בתפילת נעילה, כפי שהוא מובא בסדר-התפילה של רבנו:


"אבל אתה הבדלת אנוש מראש, ותכירהו לעמוד לפניך, כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך. ותתן לנו אלהינו את יום הכיפורים הזה קץ מחילה לכל חטאתינו, למען נחדל מעושק ידינו, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם".


ואחתום בתורה הקדושה בספר ויקרא (כג, כח):


"וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם".


גם בתורה אין אפוא כל זכר לכך שיום הושענא-רבה דומה במשהו ליום הכיפורים הקדוש, ומה שנאמר לעיל בספר-האופל הפגאני שסיום דין העולם הוא ביום הושענא-רבה, דבריו הם בגדר: כפירה במסורת חז"ל, בתורה-שבעל-פה, ואף בפסוק מפורש בתורה-שבכתב לפיו דווקא יום הכיפורים הוא יום הבחינה הכפרה והסליחה, וכן ניסיון נואל להנחיל דת חדשה וארורה.


"הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל" (יר' ב, יא).


נספח: תגובות ותשובות


איני יודע בוודאות מדוע, אך מאמר זה זכה לתהודה רבה יחסית וכן זכה לביקורות רבות, והנה לפניכם התגובות למאמר. אחרי כל תגובה ותגובה מצורפת תשובתי, עבדכם הקל והצעיר.


א. תגובה ראשונה


מה זה הַשּׁוֹטוּת הזו?? רוצה להגביר מחלוקות בעם ישראל לך לכנסת, ואם אתה מ'המתנגדים' [כוונתו לליטאים עובדי האלילים והאטִּים] אז אתה לא מעודכן, גם הם כבר לומדים חסידות.


תנסה לכתוב משהו שמוסיף אהבה [אהבה למי? למינים? לעובדי אלילים אילמים?].


תשובתי:


חִמַאר אִבְּן חִמַאר! ואפילו לא כחמורו של פנחס בן יאיר אלא כסתם חמורים, ואפילו לא כסתם חמורים אלא כחמורו של בלעם בן בעור, והראיה: קראת את המאמר ובכל זאת לא הצלחת להבין מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת. על-כל-פנים אתייחס לדבריך רק כדי שלא תהיה חכם בעיניך...


כתבת: "רוצה להגביר מחלוקות בעם ישראל לך לכנסת", איני רוצה להגביר מחלוקות אלא לבער עבודה-זרה, אם בעיניך ביעור מינות ועבודה-זרה הוא בגדר של "להגביר מחלוקות" אז אתה בהכרח עובד אלילים אילמים אשר דינו קרוב לדין המינים: מורידין ולא מעלין.


כתבת: "ואם אתה מ'המתנגדים' אז אתה לא מעודכן, גם הם כבר לומדים חסידות", איני מ"המתנגדים" והנני יודע היטב שאף הם עובדי אלילים אילמים, וכתבתי כנגדם מאמרים רבים אשר מוכיחים שהם כסילים מחוסרי דעת במקרה הטוב, ומינים ארורים במקרה הגרוע.


כתבת: "תנסה לכתוב משהו שמוסיף אהבה", ובכן, לעולם, אבל לעולם, לא תהיה אהבת חינם בעם-ישראל טרם שנבער את המינות והסכלות והעבודה-הזרה מקרבנו, וטרם שנטפח בליבנו אהבה לאמת ולצדק, ראו: "חזון הרמב"ם לתקומה רוחנית".


המשך התגובה:


הרמב"ם יודע שאתה מחרטט ומגדף בשמו?? מה זה הדיבורים המתלהמים האלו? להצביע על כביכול טעויות של אחרים לא עושה אותך חכם או צודק או צדיק. נראה לך שככה אתה הולך לתקן את העולם והיהדות?? חמור בן חמור?? בטח לא תלמיד חכם. טיפש, חושך-השמב"ז [=איני יודע למה כוונתו] יותר מתאים לאתר הנבזה שלך. תמחק מיד את השטויות שלך!! (יש לך אפשרות עוד לתקן את ה'פתקא' עד הושענה רבא... חחח).


תשובתי:


ובכן, אתה בור ועם הארץ, ואוכיח זאת לקמן בכמה ראיות. אחל בשני קטעים מדברי רבנו, שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם בשמותם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג):


"והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם".


וכך אומר רבנו גם בהקדמתו למסכת אבות בפרק החמישי (עמ' רנז):


"וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".


לזאת יש להוסיף את דברי רבנו בעניין המפקפקים ביסודות הדת:


"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ולזאת יש להוסיף את פסק חכמים ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו) ביחס לחומרת המתעים את העם אחר ההבל:


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


אך לא רק ביחס למינים הארורים אשר מתעים את העם אחרי ההבל, אפילו בני אדם שעוברים על מצוות שבין אדם למקום וסירבו לקבל תוכחה, אפילו אותם מצוה להוקיע ולפרסם!


והנה לפניך פסק רבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את חברו] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


כל-שכן וקל-וחומר מינים ועובדי אלילים אילמים אשר מחללים-שם-שמים ביד רמה כירבעם, ומתעים את העם אחרי ההבל – שמצוה רבה וגדולה מאד לפרסם את חטאם, ולחרף אותם בפניהם, ולבזות ולקלל אותם, עד שיחזרו למוטב. וכמו שעשו כל הנביאים לישראל...


לאחר כל הדברים האלה, האם נותר איזה מקום לטעון כנגדי שאני "מחרטט ומגדף בשמו של הרמב"ם"? או שהדיבורים שלי הם "דיבורים מתלהמים"? דבריך אפוא התעיה וסכלות.


ב. תגובה שנייה


עם כבוד רב לכותב, אדם נברא בצלם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בר' א, כז). התורה מציינת תכונות אנושיות של הקב"ה, לדוגמה: "וַיִּנָּחֶם יְיָ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בר' ו, ו) – כך שקיום תכונות אנושיות להקב"ה הוא טבעי [האמנם?] והוא האציל לאדם שנברא בצלמו, למעט שאדם הוא בן תמותה והוא נצחי.


"וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (בר' ו, ג), מכאן ההנחה הבסיסית במאמרך שמדובר בעבודה זרה נסתרת [איני יודע על מה הוא מדבר, וכי יסוד שלילת הגשמות נלמד מן הפסוק הזה? ודבריו הבל מהובל ללא קצה ותחתית].


לנושא הגשמיות, כיצד נסביר לילדינו, הרי תפיסתם אינה מופשטת דיה, לכן:


"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם" (שמ' יג, ח–ט). אין שום מקום בתורה שמדבר על גזר דין שהקב"ה מטיל על חוטאים [האמנם?], אלא האמירה שמי שלא ישבות ביום-הכיפורים תיכרת נפשו מישראל: "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ, וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ" (ויק' כג, כט–ל). אופיו של יום הכיפורים הוא כפרה לאדם על ידי הקב"ה: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ" (ויק' טז, ל). כלומר, מי שמקיים את מצוות יום הכיפורים מטוהר. לכן הדימוי של גזר דין ופתקים אינו מבוסס לא רק בהושענא-רבא אלא גם ביום-הכיפורים גופו. מכאן כל האמירות כמו 'חתימה טובה', 'תיכתב בספר החיים' ואפילו בקשת סליחה ומחילה, אינן מגובות בכתוב [=האמנם אין שום מקום שבו יסוד התשובה ובקשת הסליחה והמחילה מבורא-עולם נזכר בכתוב?], אלא תוצר של פרשנויות מאוחרות שניסו לצקת תוכן מעֻוות ליום הכיפורים לאחר חורבן בית המקדש [=אם מדובר בתוכן מעֻוות, מדוע הוא מתעקש להכשיר את אמירת 'פתקא טבא'?]".


תשובתי: אנסה לסכם את טענותיך ואשיב עליהן ככל יכולתי:


א) טענת כך: "קיום תכונות אנושיות להקב"ה הוא טבעי והוא האציל לאדם שנברא בצלמו, למעט שאדם הוא בן תמותה והוא נצחי". ובכן, אתה למעשה מייחס לבורא-עולם גשמיות, שהרי אתה גם מייחס לו תכונות אנושיות גם טוען שהוא האציל אותן לאדם וגם אומר במפורש שההבדל היחיד בעיניך בין בורא-עולם לבין האדם הינו: שהאדם הוא "בן תמותה" והבורא הוא "נצחי"! ואוי ואבוי לבורותך ולסכלותך האיומה והנוראה! ואפילו את שלושה-עשר יסודות הדת אינך יודע, ואינך יודע את חומרת המערער על יסוד מיסודות הדת, וחכם בעיניך הנך.


לאחר שתלמד את שלושה-עשר יסודות הדת, עליך ללמוד היטב את שני הפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה, וכן את כל חלק א של הספר מורה-הנבוכים, ולשים לב במיוחד לפרקים שעוסקים בחומרת ההגשמה (ראה: 'לימוד ושינון שלילת הגשמות הכרחי לכל אדם', 'חומרתה העצומה של ההגשמה', 'וכל המינים כרגע יאבדו', 'כך אמרו חכמים: אחרי לבבכם זו מינות') – וכולי האיֵ ואולי, כי בער נבער אתה, והאמת, שלאחר טעות כל-כך יסודית ביסודות הדת לא היה ראוי להמשיך ולעיין בדבריך כלל, שהרי אתה מייחס לבורא תכונות אנושיות!


ב) כמו כן, מדבריך עולה באופן ברור שאינך יודע מאין נלמד יסוד שלילת הגשמות! והנה לפניך דברי רבנו בשלושה עשר יסודות הדת:


"והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם [במהות המעצבת את הישות] ולא במקרה [בשום מאפיין חיצוני-גופני]. ולפיכך שללו ממנו [חכמים] עליהם השלום החיבור והפירוד, ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עיפוי'. כלומר, לא פירוד והוא עורף, ולא חיבור, כי עיפוי מן 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ' [יש' מ, יח;כה] – ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות, כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם בדרך ההשאלה, וכמו שאמרו [חכמים]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. וכבר דיברו בני אדם בעניין זה הרבה. וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], כלומר, לא הִשגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף".


ג) שאלת איך נסביר לילדים ללא תפישה מופשטת מהו הבורא? ובכן, הפניתי למאמרים בעניין זה; עוד ראה: "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?", "עוד בעניין דיברה תורה כלשון בני אדם".


ד) כתבת: "אין שום מקום בתורה שמדבר על גזר-דין שהקב"ה מטיל על חוטאים [האמנם?], אלא האמירה שמי שלא ישבות ביום-הכיפורים תיכרת נפשו מישראל: 'כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה' וכו'". מדבריך עולה שאתה שולל את יסוד השכר והעונש בדת משה! כאילו העונש היחיד הקיים במציאות הדתית וההלכתית הוא הכרת למי שלא ישבות ביום-הכפורים!


"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"; "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט).


"לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב).


ה) טענת כאמור ש"הדימוי של גזר-דין ופתקים מבוסס ביום-הכיפורים גופו", ובכן, נניח כדבריך, עדיין: מי התיר לך ולאחרים לדַמּוֹת את בורא-עולם לפקיד דואר בכיר? ואיך בדיוק יום הושענא רבה הפך ליום של מחילה וסליחה וכפרה וליום של כתיבת פתקים ושליחתם?


כמו כן, יש הבדל בין ברכה שמבוססת על מליצה לבין הזיה שמבוססת על השקפה פגאנית לפיה בורא-עולם הוא כמו סנטה קלאוס, אשר יושב בשמים וכותב ושולח פתקים! כאשר הזיה מבוססת על השקפה פגאנית היא כבר אינה בגדר מליצה, אלא תיאור וביטוי של יסוד והשקפה – והראיה: רבים מקרב צאצאי המינים סבורים שאלהים יושב בשמים וכותב פתקים בהושענא-רבה, ושולח אותם בצינורות וכו', מעין סנטה קלאוס אורתודוקסי, דהיינו חיקוי פרו-נוצרי.


המשך תגובת המגיב:


כבודו, קורא בתדהמה את תגובתו. א) בשום מקום לא טענתי לגשמיותו של הקב"ה, ההיפך הגמור, כתוב בפירוש שהאציל תכונות אלה לאדם שברא ולזמן קצוב; ד) [=ביחס לנקודה הרביעית לעיל] בשום מקום איני מדמה את תפקידו של בורא-עולם לפקיד דואר, ואחמיר, אף לא שופט או דיין. ועתה לסיפא של דבריך: הברכה "תיכתב בספר החיים" זהה לחלוטין בכפירתה ל"פתקא טבא". אנחנו יום אחד אחרי יום-הכיפורים, קביעתך שאני נבער ואין ראוי לעיין בדברי אינה מכבדת את היהדות, את הרמב"ם, והינה עבירה חמורה על "ואהבת לרעך כמוך", או בלשונו של הרמב"ם במשנה תורה: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך', לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם-הבא".


תשובתי:


כתבת: "קורא בתדהמה את תגובתו", ובכן, לקמן אוכיח שאתה מתחסד.


א) לא רק בדבריך הקודמים טענת לגשמיות הבורא, אלא אפילו בתגובתך האחרונה טענת לגשמיות הבורא! שהרי כתבת כך: "כתוב בפירוש שהאציל תכונות אלה לאדם שברא ולזמן קצוב", משמעות הפועל "להאציל" היא להעניק משהו שקיים אצלך לאחרים, ראה לדוגמה את הפסוק בספר במדבר (יא, כה): "וַיֵּרֶד יְיָ בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ". כלומר, משה רבנו האציל משהו שקיים בו – לזקנים! הוּכח אפוא, לאור משמעותו של הפעל הנדון, כי מדבריך עולה בבירור שהאדם דומה לבוראו, שהרי הקב"ה האציל ממידותיו ותכונותיו כביכול על האדם. האם אינך שם לב מה אתה מוציא מפיך? או שעד-כדי-כך הנך רחוק מהשקפות נכונות?


ב) כתבת: "בשום מקום איני מדמה את תפקידו של בורא-עולם לפקיד דואר", ובכן, ברגע שאתה מגונן על דברי הזוהר הפגאני אשר מדמה את תפקידו של בורא-עולם לפקיד דואר, הרי שאתה בעצמך נתפס בעוונו והנך מדמה את תפקידו של בורא-עולם לפקיד דואר.


ג) המליצה "תכתב בספר החיים" איננה דומה למנהג הנזכר, שהרי כאמור, מאחורי המליצה הזו לא עומדת השקפת עולם פגאנית, כך שמדובר במליצה שאינה רצויה ותו לא. לעומת זאת, מאחורי המנהג "פתקא טבא" עומדת אמונה והשקפת עולם, והנה מקורה בספר האופל:


"ביומא שביעאה דחג [הסוכות] הוא סיומא דדינא דעלמא [=סיום דינו של העולם] ופתקין נפקין מבי-מלכא [=פתקים יוצאים מבית המלך], וגבורן מתערי ומסתיימי בהאי יומא [=וגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום הזה]".


כלומר, הסיבה שמברכים "תכתב בספר החיים" היא משום שמדובר במליצה בלבד. לעומת זאת, הסיבה שמברכים "פתקא טבא" היא מכיוון שביום השביעי של סוכות הוא סיום דינו של העולם, ופתקים יוצאים מביתו של הקב"ה, ומידותיו של הקב"ה "מתעוררות" ביום הזה...


כמו כן, מנהג ה"פתקא טבא" הוביל להזיות מינות, וזו עדות לכך שלא מדובר רק במליצה נבובה אלא בהשקפה, וכמו שראינו לעיל: "ילדי ישראל היו מנסים להיות ערים עד חצות כדי לראות בעיניהם את 'מבול' הפתקים היורדים מן השמים הפתוחים; ונשי ישראל נוהגות היו לאפות חלות בצורת יד, לקבלת הפתק הטוב". ומי חינך את ילדי ישראל לראות בעיניהם את "מבול" הפתקים? ומי הורה לנשות ישראל לאפות חלות בצורת יד? ומי החדיר את ההזיה הזו לליבו של עם-ישראל שהקב"ה חותם על פתקים בהושענא רבה? ולשיטתם יש איזה סנטה קלאוס בשמים אשר חותם על פתקים ביום הושענא רבה, ושולח אותם בצינורות וכו'.


יתר-על-כן, הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, ולכן, חובה רבה ועצומה לעקור מן השורש את הביטוי "פתקא טבא" – מפני שהוא גם מתאר השקפת מינות פגאנית כאמור לעיל, וגם מפני שמקורו בספר מינות מתועב שחובה לשרפו ולבערו מעם-ישראל – כדי שנזכה להיות "עם חכם ונבון" ולמלא את חובתנו וייעודנו: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמ' יט, ו).


אגב, המליצות כגון "תכתב בספר החיים" וכיו"ב אינן ראויות לדעתי, והנה תשובה שכתבתי בעניינן: נשאלתי כך: האם נכון לברך ב"חתימה טובה"? האם מותר להגיד "גמר חתימה טובה", ובכלל לדבר על-כך שאלוהים "כותב" ו"חותם", או שאלו מדרכי המינות? תשובה: ובכן, נראים הדברים לדעת רבנו שרצוי שלא לברך בְּאֵלּוּ, וגם לא לציינם בתפילה בעשרת-ימי-תשובה, ואסביר: כולנו מכירים את התוספות שנהגו להוסיף בעשרת-ימי-תשובה: בברכת מגן אברהם: "זכרנו לחיים אל מלך חפץ בחיים, כתבנו בספר חיים למענך אלהים חיים"; ובברכת מחיה המתים: "מי כמוך אב הרחמן, זוכר יצוריו ברחמים לחיים"; וכן בסוף ברכת שים שלום: "ובספר חיים ברכה ושלום ניזכר ונכתב לפניך אנו וכל עמך בית ישראל לחיים ולשלום".


כאשר רבנו התייחס לאמירת "ובכן" בברכת המלך הקדוש אשר נאמרת בעשרת-ימי-תשובה, הוא מורה שיש מקומות שנהגו להוסיף "ובכן" וכו'. לעומת זאת, בראש-השנה וביום-הכיפורים היחס של רבנו שונה לחלוטין והוא מורה: ומנהג פשוט לומר "וּבְכֵן". כלומר, רבנו רומז שעדיף שלא לומר "ובכן" אלא בראש-השנה וביום-הכיפורים, ואין לאמרוֹ בשאר עשרת-ימי-התשובה. ומדוע? ובכן, נראה ברור שקטע זה לא יצא מתחת ידי חז"ל, אלא הינו תוספת מאוחרת.


ולכן, הואיל ומדובר בתוספת מאוחרת, רבנו רומז שעדיף לצמצם את אמירתה.


והוא הדין לשלוש התוספות המאוחרות שהוחדרו לסידור. ויתרה מזאת, רבנו אינו אומר ביחס אליהן "מנהג פשוט" אלא "נהגו רוב העם להוסיף בעשי"ת". כלומר, מדובר במנהג שנהגו בו רוב העם, ומזאת משמע שיחידי הסגולה אשר מבינים את הזָּרות שיש בעניין זה, אינם אומרים זאת. ובמלים אחרות, רבנו פותח פתח רחב לנבונים שלא לומר את התוספות המיותרות הללו – שהרי בנוסף להזיה שיש לפני ה' יתעלה בשמים חפצים ופעולות גשמיות כִּספרים וחתימות, תוספות אלה מייחסות גם תכונה נפשית אנושית לה' יתברך: פעולת הזכירה, ואולי רבנו סמך על מה שקבעו חכמים ע"ה לומר במוסף של ראש-השנה: "כי אין שכחה לפני כיסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך [...] הכל גלוי לפניך ה' אלהינו צופה ומביט עד סוף כל הדורות".


על-כל-פנים, נראה לי שעלינו לשאוף שלא לומר את התוספות הללו אם הדבר אפשרי. ואנכי איני אומרם כלל בעשרת-ימי-תשובה, וגם את "ובכן" וכו' הנני אומר רק בראש-השנה וביום-הכיפורים. ורבנו כנראה נאלץ להתפשר ולדעתי שגה בזה, וראו: "רבנו לא היה אלהים".

לאור האמור גם איני מברך "כתיבה וחתימה טובה" או "תכתב בספר החיים ובספר הזכרון" ובשאר הזָּרויות הללו, אלא, תזכה לשנה טובה ומבורכת, וה' יאר עינינו במאור תורתו. יתר-על-כן, איך ייתכן לברך בכתיבה וחתימה טובה ללא תשובה וחרטה ועזיבה וקבלה-לעתיד? מילא בתפילה אשר מלאה וגדושה בענייני תשובה וניסה לה'-אלהים-אמת, אך בברכה גרידא? ונעדר לחלוטין מברכה זו יסוד התשובה והשיבה לדרך האמת, כאילו מדובר בחותמת גומי בשמים.


קצרו של דבר, נראה לי שבימינו יש להתרחק מאד מן האמירות הללו, אף יותר מאשר בימי רבנו, כי הדת האורתודוקסית המגשימה משחיתה כל חלקה טובה, והאמירות הללו אצל רבים אינן נתפשות כמשלים בעלמא, אלא מחדירות להם שלא ברצונם הזיות שווא ומדוחים.


ד) קראתי לך "בער" כי אתה מייחס להקב"ה גופניות, והוספתי וקראתי לך "בער נבער" כי אתה מייחס להקב"ה גופניות תוך שאתה מתהדר בהשקפת הייחוד.


ה) כמו כן, קביעתי שאתה "בער נבער" מכבדת מאד את היהדות מפני שהיא מקדשת את שמו של בורא-עולם, שהרי בכל מקום שיש ביטוי להשקפת מינות וחירוף וגידוף קמי שמיא (כמו בייחוס מאפיינים גופניים לבורא-עולם), מצוה גדולה ורבה לגנות בחוּמרה את המחרף והמגדף ככל שאפשר, ואתה לא רק מחרף ומגדף, אתה גם מתחסד לטעון שאינך מגשים!


ו) לעובדה שאנחנו יום אחרי יום-הכיפורים אין שום חשיבות לענייננו.


ז) לגבי טענתך שהנני עובר על "ואהבת לרעך כמוך", ובכן, בזאת הוכחת שוב שעליך ללמוד רבות, שהרי אינך יודע שמצוה זו של "ואהבת לרעך כמוך" נוגעת אך ורק ל"רעך" ול"עמיתך", דהיינו, אך ורק למי שקיבל על עצמו לכל הפחות את שלושה-עשר יסודות הדת!


כלומר, כל מי שכופר ביסוד מיסודות הדת, ואפילו רק מפקפק ביסוד משלושה-עשר יסודות הדת, כמוך – דינו חמור מאד! שהרי לא רק שאתה מגשים את הבורא, ולא רק שאתה מכזב ומתעתע שאינך מגשים, ולא רק שאתה מתאמץ ומתעתע להכשיר מנהג פגאני אשר מערער על יסודות ייחוד ה' ושלילת הגשמות, אתה גם מתחסד שמגיע לך יחס של "עמיתך"!


והנה לפניך דברי האמת הנכוחים והנוקבים של רבנו בעניין מי שרק מפקפק ביסוד מיסודות דתנו: "וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ולא רק מי שמפקפק ביסוד מיסודות דתנו, כאמור, אפילו מי שאינו מקבל תוכחה על כל מצוה מן המצוות, מצוה לשנוא אותו בעוז! ובעניין זה ראה: "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים".


ג. תגובה שלישית


לשון התגובה (מאת מאן-דהו בשם: 'אשכנזי אסלי'):


אפרופו שוטים ואפרופו פתקים, קהלת רבה (ג, ד):


[המעשה הבא] מסייע למה דאמרינן חכימיא רבנן [למה שאמרו חכמים, שאם זכה אדם מוסיפים על שנותיו, ואם לא זכה – פוחתים לו משנותיו]. מעשה באחד מגדולי צפורי שבאתה לו מילה [לבנו] ועלו אנשי עין תאנה לכבדו, ועלה עמהם ר' שמעון בן חלפתא. כד אתון לפילן [כשהגיעו לשער העיר] אשכחון קל טלייא קיימין מדחכין קומי חדא דרתא [מצאו קול תינוקות עומדים וצוחקים לפני חצר אחת]. חמן לרבי שמעון בן חלפתא עולין ויאה [ראו התינוקות שר' שמעון בן חלפתא מעולה ונאה, כתלמיד חכם זקן], אמרון: לית את זיע מן הכא עד דאת מרקיד לן ציבחר [אמרו לו התינוקות: אין אתה זז מכאן עד שתרקוד לנו מעט]. אמר לון: לית דא מן דידי דאנא גבר סב [אמר להם: אין זה משלי, אין זה ראוי לי, שאני אדם זקן], וזעף לון ולא איזדעזעו ולא איתכנעון [וכעס עליהם, ולא הזדעדעו ולא נכנעו מפניו].


תלה אפוי וחמא הדא דרתא הפיכא [נשא פניו, וראה את החצר הפוכה – נוטה ליפול, בגלל מעשיהם]. אמר לון: אניסון אבתרי מה דאנא אמר לכון [אמר ר' שמעון בן חלפתא לילדים: אִמרו אחרי מה שאני אומר לכם] איזלון אמר להדין מרא דהדא דרתא, אין דמיך יתעיר, דרישיה דחטייה חלי וסופיה מריר [לכו ואמרו לבעל החצר הזו: אם אתה ישן, תקום, שתחילת החטא מתוק אך סופו מר, ובגלל התנהגותכם החצר עומדת ליפול].


מן קל מיליהון איתעיר מרא דהדא דרתא ונפק ליה ורבע ליה על רגליה [מקול דבריהם התעורר בעל החצר, ויצא וכרע על רגליו לפני ר' שמעון בן חלפתא]. אמר: רבי, אנא בעי מינך לא תסתכל למיליהון דאינון טליין ושטיין [אמר בעל החצר: רבי, אני מבקש ממך שלא תסתכל על דבריהם, שהם ילדים ושוטים]. אמר ליה: מה נעביד לך וגזירתא גזירא, ברם תלי אנא לך עד זמן דתפיק כל מה דאית לך בדרתא [אמר לו ר' שמעון בן חלפתא: מה אעשה לך וכבר נגזרה הגזרה, אבל אני תולה וממתין לך עד שתוציא את כל מה שיש לך בחצר], כיוון דאפיק כל מה דאית ליה בדרתא סליקת ההיא דרתא ונחתת לה [כיוון שהוציא את כל מה שבחצר, עלתה החצר ממקומה וירדה והתמוטטה].


אזלין למקיימה מצותא דגזירתא [הלכו לקיים את מצות המילה] והוה אבוי דינוקא משקי לון חמר עתיק [והיה אביו של התינוק משקה אותם יין ישן] ואמר: שתון מן הדין חמרא טבא, דאנא רחיץ במאריה דשמיא מיניה אנא משקי לכון במשתותיה [ואמר אביו של התינוק: שתו מיין טוב זה, ואני בוטח באדון השמים שממנו אשקה אתכם במשתה חתונתו]. וענו בתריה [וענו אחריו המסובים:] כשם שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה ולחופה.

מן קל מיליהון נפק ר' שמעון בן חלפתא בחשיכתא ופגע ביה שליחהון דברייתא [מתוך קול דבריהם של המסובים יצא ר' שמעון בן חלפתא בחשיכה ללכת לעירו, ופגע בו בדרך "שליחם של הבריות" – מלאך המוות, השלוח להביא את הבריות]. אמר ליה: מן בגין דאתון רחצין על עובדיכון טביא אתון נפקין על שעה דלא שעה [אמר לו מלאך המוות: בגלל שאתם בוטחים במעשיכם הטובים אתם יוצאים לדרך בשעה שאיננה שעה, שאין ראוי ללכת יחידי בדרך בעת החשכה]. אמר לו: את, מאן את [אתה, מי אתה?] אמר לו: אנא שליחהון דברייתא [אני שליח הבריות]. אמר לו: ולמה אפיך בישין [למה פניך רעים, ואתה נראה כועס?]


אמר: מן קל מיליא קשיאתא דאנא שמע מן ברייתא בכל יום [אני כועס מקול הדברים הקשים שאני שומע מן הבריות בכל יום]. אמר לו: ומה אינון? [מה הם הדברים הקשים האלה?] אמר לו [מלאך המוות:] הדין מינוקא דגזרתון יומא דין, פתקיה גבי דאינסב יתיה מן הכא לתלתין יומין, והוה אבוי משקי לכון ואמר אישתון חמר טב דאנא רחיץ במארי דשמיא מיניה אנא משקי לכון במשתותיה, ושמעית ועצבית דצלותהון מבטלה יתיה [אותו תינוק שמלתם היום, הפתק שלו נמצא אצלי, שאקח אותו בעוד שלושים יום, ואביו השקה אתכם, ואמר: תשתו יין טוב, שאני בוטח בה' שממנו אשקה אתכם בחתונתו, ושמעתי והתעצבתי שתפילתם של האנשים תבטל את הגזירה על התינוק. אמר לו: חייך, דאת מחמי לי פיטקי [שאתה מראה לי את פתקי אימתי אני עתיד להסתלק מן העולם]. אמר: לית אנא שליט על דידך ולא על דלחברך [אין אני שולט על שלך ולא על של חבריך]. אמר לו: למה? אמר: דבכל יום ויום אתון עמלין בתורה ובמצות ועושין צדקות והקב"ה מוסיף ימים על ימיכם, אמר ליה: יהא רעוא מקמיה קוב"ה היך מה דלית את שליט על פיטקינן, כך לא יהא לך רשו לעבור על מילנן ובעין רחמי מן שמיא, וחיי מינוקא [יהי רצון מלפני הקב"ה, שכשם שאין אתה שולט על פתקינו ומיתתנו, כך לא תהיה לך רשות לעבור על דברינו ובקשתנו מן השמים. וחי התינוק ונתבטלה הגזירה. ממעשה זה ראיה לדעת חכמים, שהרי בזכות התפילה הוסיפו על חייו של התינוק].


עד כאן הדברים שנאמרו במדרש קהלת רבה, ועד כאן דברי המגיב.


תשובה: אין כמעט שום קשר בין מה שנאמר במדרש המפוקפק הזה (ולקמן נבין מדוע הוא מפוקפק) לבין מנהג ה"פתקא טבא" – שהרי לפי המנהג, שמקורו הברור הוא בספר-האופל וכפי שראינו במאמר, הפתקים נשלחים דווקא בהושענא-רבא: הם יוצאים מ"מבית המלך", דהיינו מביתו של הקב"ה, ונשלחים לבני האדם, ובהם יש גזירות מכל הסוגים והמינים. לעומת זאת, במדרש המפוקפק שמקורו בקהלת רבה, נאמר שלמלאך המוות יש פתקים שבהם כתוב מתי ימות כל אדם ואדם – כך שברור שמקור המנהג "פתקא טבא" הוא באופל הפגאני.


ועתה לעצם הבאת פשט המדרש המפוקפק הזה כראיה למנהג ה"פתקא טבא". ובכן, נניח שמדובר במדרש מקורי ולא בזיוף מזיופי האשכנזים, כי חשוב לידע שיהדות אשכנז זייפה קשות את ספרות חז"ל (ראו: 'מסכת סופרי המינים'). אף-על-פי-כן, אסור באיסור חמור מאד להשתמש בפשטי המדרשים כדי ללמוד רעיונות ומנהגים אשר מעצבים את יסודות הדת!


ואת זו בדיוק עשו המינים, החדירו את פשטי המדרשים (קדומים ואף מאוחרים) לתוך הלכותיה והשקפותיה של דת משה, וכך זיהמו אותה בהזיות מינות מאגיות פרו-נוצריות, וכבר הזהיר רבנו מכך שתפישת אגדות חז"ל כפשוטן היא השער להגשמה ולמינות, ולכל המרעין הבישין, והרחבתי בזה במקומות רבים. להלן קטע קצר בעניין זה מדברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא), על הראב"ד ושאר חכמי-יועצי-אשכנז המגשימים (שייחסו לבורא גוף) והמסופקים (התועים בספקות שמא יש לבורא גוף), שסברו שיש להבין את אגדות חז"ל כפשוטן:


"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא [נחשב בעיני כסילים רבים שהוא] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור שרבנו מתכוון לראב"ד, וכמו שקאפח השכיר רומז שם: 'ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, טו'] אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן".


מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ הנמנעות, לקבלת המאגיה, ובסופו-של-דבר היא גם מדרדרת לעבודה-זרה – בנוסף לכך היא מכשירה את הלבבות ומחדירה את השקפות המינים בגשמוּת הבורא יתעלה! ולא לחינם רבנו תוקף בחריפות את הדרשנים והפרשנים אשר תופשים את אגדות חז"ל כפשוטן בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו), ומכיוון שהדברים מתארים את אחד היסודות המרכזיים לריחוקו של עם-ישראל מדרך האמת, חובה לשנן אותם שוב ושוב:


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?


והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו אשר מתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.


והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".


ועתה, נסכם את המדרש שמובא בקהלת רבה, נחלק אותו לקטעים וננתחו:


מעשה בר' שמעון בן חלפתא שהלך לשמחה של מילה בציפורי, וילדים שהיו שם בחצר אחת ראו אותו צעיר ונאה ('עולין ויאה') והפצירו בו שירקוד לפניהם, אך הוא סירב מפני שהוא היה אדם זקן ('דאנא גבר סב'), רשב"ח כעס עליהם ולא הזדעזעו ולא נכנעו מפניו ('לא אזדעזעו ולא אתכנעון'), מה עשה? החזיר את פניו וראה את החצר מטה לנפול בגלל התנהגותם הרעה (הוא היה נביא או מכשף?). אמר לילדים: לכו ואמרו לבעל החצר שהחצר עומד ליפול בגללכם. מקול דבריו התעורר בעל החצר וכרע על רגליו לפניו רשב"ח, והתחנן לפניו שלא יכעס על הילדים הקטנים השוטים. השיב לו רשב"ח: מה אעשה וכבר נגזרה הגזרה, אך אני תולה וממתין לך עד שתוציא את כל הדברים שיש לך בחצר. לאחר שבעל החצר הוציא את כל דבריו מן החצר, עלתה החצר ממקומה וירדה והתמוטטה ('סליקת ההיא דרתא ונחתת לה').


מן הקטע הראשון עולות כמה וכמה תמיהות ואתמקד במרכזיות שבהן: וכי יעלה על הדעת שרשב"ח, שהיה זקן, ייראה לעיני הילדים כאדם צעיר? וכי יעלה על הדעת שרשב"ח היה נביא? וכי היה בכוחו להפוך חצר באופן על-טבעי? ויתרה מזאת, מה אשם בעל החצר בכך שהילדים נהגו בחוסר כבוד כלפי רשב"ח? ובמיוחד שנאמר שבעל החצר נכנע לפני רשב"ח! קצרו של דבר, אם נתייחס לקטע זה כפשוטו, רשב"ח הוא מכשף אכזר אשר מחריב בתים של בני אדם אף שהם נכנעים ומתחננים לפניו שלא יכעס ושלא יחריב את ביתם – פשוט הזוי!


"אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ" (קה' ז, ט).


נמשיך עתה לעוד קטע באגדה:


לאחר מכן הלך רשב"ח לברית המילה, ואבי התינוק הוציא להם יין ואמר, שהוא בוטח בה' שהוא ישקה אותם מן היין הזה גם בחתונת בנו התינוק. משום מה, מיד לאחר הדברים הללו יצא רשב"ח בשעת לילה מן השמחה ללכת חזרה לעירו, ופגע בו מלאך-המוות וגער בו על-כך שהוא בוטח במעשיו הטובים ויוצא בלילה בשעת חשיכה ללכת חזרה לעירו ציפורי.


אם נתבונן בקטע זה כפשוטו, הרי שמדובר בהזיה חמורה מאד. וכי מלאך-המוות הוא מלאך שגוער ומדבר? והלא כבר ביארו לנו חכמים: "הוא שטן, הוא ייצר הרע, הוא מלאך המוות". כמו כן, איך ייתכן שמלאך-המוות יגער ברשב"ח לאחר שראינו שרשב"ח הוא מכשף גדול מאד? וכי רשב"ח, המכשף הגדול, הופך החצרות, אינו יכול להגן על עצמו מפני נזקי המזיקים?


נוסיף ונמשיך עתה לעוד קטע באגדה:


בהמשך אומר מלאך-המוות לרשב"ח שהוא כועס מן הדברים שהוא שמע, וכך אמר לו: "אותו התינוק שמלתם הפתק שלו נמצא אצלי, ובו כתוב שאקח אותו בעוד שלושים יום, ואביו השקה אתכם ואמר שהוא בוטח בה' שהוא ישקה אתכם מאותו היין בחתונתו", ומלאך-המוות הוסיף: "ושמעתי והתעצבתי שתפילתם של האנשים תבטל את הגזרה". כאשר שמע זאת רשב"ח הוא תבע ממלאך-המוות שיַראה לו את פתקו, כדי שיידע אימתי הוא עתיד להסתלק מן העולם. על-כך השיב לו מלאך-המוות ואמר שהוא אינו שולט בו ובשאר תלמידי החכמים, מפני שהם עמלין בתורה ובמצוות ובצדקה, והקב"ה מוסיף על ימיהם. אמר רשב"ח למלאך-המוות: יהי רצון מלפני הקב"ה, שכשם שאין אתה שולט על פתקינו ומיתתנו, כך לא תהיה לך רשות לעבור על דברינו ובקשתנו. ומסופר, שבעקבות תפילתו של רשב"ח התינוק חי ובטלה הגזרה.


גם הקטע הזה הזוי לחלוטין, שהרי לפיו יש למלאכים רגשות של כעס ועצבות, והגשמת המלאכים מסוג כזה היא שער ישיר להגשמת הבורא, כי אם יש בעליונים רגשות אנושיים, קרוב מאד להניח שגם להקב"ה יתרומם ויתעלה יש רגשות. כמו כן, נאמר שמלאך-המוות נעצב על-כך שהגזרה תבטל! ולייחס למלאכי ה' צבאות עצבות על-כך שהם אינם מענישים, כאילו יש להם איזה נחת ותענוג סדיסטי לראות בני אדם מתייסרים היא סכלות נגעלה מאד.


ד. תגובה רביעית


אפשר למתן קצת את הסגנון. להרמב"ם מותר להשתמש בלשון חריפה, וגם ללייבוביץ', ממשיך דרכו [=האמנם?], אבל מי אנו שנתיימר? וא-פרופו, רבנו ליבוביץ' זצ"ל [שר"י], מעיר את תשומת ליבנו שמיד לאחר תפילת נעילה ביום הכיפורים אנו מתפללים ערבית, המתחילה בפסוק "והוא רחום יכפר עוון" – והרי כבר נתכפרו העוונות זה עתה??? ובכן, אדם נידון בכל יום ובכל שעה, ותמיד עליו לחשוב על מעשיו, לא רק ביום-הכיפורים – וּבוודאי ש"חתימה" ו"פתקא" הן הגשמות, אבל לא כל-כך קל להתנגד למסורת העוסקת בדמיון.


תשובתי:


"צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ).


"וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם [...] וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם יְיָ" (יר' כג, לב).


כתבת: "אפשר למתן קצת את הסגנון", ובכן, למה? מדובר בביעור מינות ועבודה-זרה! האם אינך מבינה שמי שנוהג בסלחנות ובהתחסדות עם מנהגי מינות וכפירה נתפס בעוונם? האם אינך מבינה שסגנון חריף כנגד מינות וכפירה הוא מצוה רבה וקידוש-שם-שמים?


עוד כתבת: "להרמב"ם מותר להשתמש בלשון חריפה". ובכן, חובת ביעור עבודה-זרה חלה על משה רבנו ועל כל אדם מישראל: "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (דב' יב, ג).


כמו כן, כבר ראינו לעיל מקורות שמוכיחים שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם, והבאתים לעיל בתשובתי למגיב הראשון, ואחזור רק על הלכה אחת (דעות ו, יב):


"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את חברו] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


וכמו שעשו כל הנביאים לישראל – כמו שעשו כל הנביאים כך חובה על כל אחד ואחד!


ואם כך יש לנהוג בכל תרי"ג המצוות, כל-שכן וקל-וחומר שיש לנהוג בחומרה רבה במנהגי מינות ומדוחים שמנהיגים המינים, המתעים את עמֵּנו אחרי ההבל, והמרחיקים את עם-ישראל ממילוי ייעודו, שהוא: להיות עם חכם ונבון שיכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור לאנושות.


עוד כתבת: "אבל לא כל-כך קל להתנגד למסורת העוסקת בדמיון", אם הדבר לא קל אז זה אומר שצריך להרים ידיים? זה אמור שמצות הביעור בטלה ומבוטלת? מי הלעיט אותך ברפיסות הזו? לייבוביץ' הכופר? והוספת וכתבת: "להרמב"ם [...] וגם ללייבוביץ', ממשיך דרכו". ובכן, לייבוביץ כלל וכלל אינו ממשיך דרכו של רבנו, לייבוביץ' היהיר היה כופר ומין כעור ביותר, והקדשתי לשחצן המכוער הזה שני מאמרים כדי לחשוף את נבלותו: "לייבוביץ' – רוע המינות בהתגלמותו", "ביקורת אשכנזית קטלנית כנגד אור הרמב"ם", ועלייך ללמוד היטב. ואגב, לייבוביץ' היה מן המודים בקבלה הפגאנית, ובהרצאותיו הוא דן לעתים לא רחוקות בזוהר.


ואיש מדע שאינו מזהה את כיעורו הפגאני המחריד של ספר הזוהר, הוא בהכרח מין ארור מאד, ובזה הוא גם מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא (עבודה-זרה ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא", והוא גם כופר בכל התורה (שם ב, ז): "מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (מורה ב, מז).

"וַיִּהְיוּ מְאַשְּׁרֵי [מנהיגי] הָעָם הַזֶּה מַתְעִים, וּמְאֻשָּׁרָיו [ולכן מונהגיו] מְבֻלָּעִים" (יש' ט, טו).


"עַמִּי! מְאַשְּׁרֶיךָ [=מנהיגיך] מַתְעִים וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ [=הִתעו רבים אחרי ההבל והתהו אשר מורידים את עמֵּנו ביגון שאולה] [...] [ולכן] יְיָ בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ" (יש' ג, יב–יד).


"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).


פתקא טבא – מהי השּׁוֹטוּת הזו
.pdf
Download PDF • 341KB

18,754 צפיות8 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

8 Comments


תבוא עליך הברכה. אהבתי מאוד

Like
Replying to

והמברך יתברך

תודה

Like

אם אפשר לשאול -כבודו ליבוביצ'יאן ?

ולענין ה"פתק הטוב" - זה ללכת על הקל בענין עבודה זרה. כל פעולה ומחשבה שעושה היהודי המאמין, או החושב שהוא מאמין, שמשמעותה - יצא לי כך וכך מאורייתא - אכן עבודה זרה היא. לא פקיד סעד, ביטחון, פרנסה, בריאות ועוד - הוא השם עבורנו. אנו עובדים אצלו ולא להפך. מכאן לא נגזר ללכת לקראות/אבטוסיות. אלא להפעיל שיקול דעת במצוות דרבנן ובמיוחד בהנהגות (מסורת).

שנה טובה וכל טוב

Like
Replying to

לא כל-כך הבנתי את דבריך.


על-כל-פנים, לגבי שאלתך בעניין לייבוביץ', תוכל לקבל על-כך תשובה במאמרים הבאים:


"לייבוביץ' – רוע המינות בהתגלמותו".


"ביקורת אשכנזית קטלנית כנגד אור הרמב"ם".

Like

אגב, אותו מדרש עלום שהובא באנצקלופדיה הנ"ל, מקורו בספר "מטה משה" (משה מאט, פולין. נפטר בשנת שס"ו. תלמיד מהרש"ל. מרבה להביא חידושים ורמזים ממקובלים שונים) בסימן תתקנז. משם הוא הועתק לספר "אליה רבה" ומשם העתיקו אותו כל האחרונים כאילו היו דברי חז"ל.

והאמת שאפילו המטה משה לא מביא מדרש זה משם חז"ל, אלא מעצמו. וז"ל: "יום שביעי הוא הושענא רבה. ולמה נקרא שמו הושענא רבה? אמר הקב"ה לאברהם: אני יחיד ואתה יחיד, אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו עוונותיהם, וזה הושענא-רבה [כפירה בדברי תורתנו כנ"ל]. פירש, שמי אהי"ה גימטריא כ"א, ואתה בכ"א: עשרה דורות מאדם ועד נח ועשרה דורות מנח ועד אברהם, והושענא רבה כ"א ימים לחודש תשרי. אמר לו הקב"ה לאברהם: אם אין כפרה לבניך בראש השנה יהיה ביום…


Like

Unknown member
Sep 27, 2021

גם לי לא נראה שיש ערכאת ערעורים לגבי מי שנחתם דינו למוות כבר ביום הכיפורים.

מצד שני, ראיתי הסבר המניח את דעתי לגבי מהות הושענא רבא. כידוע, לתשובה שלושה יסודות: חרטה, וידוי וקבלה לעתיד. אבל קיים גם יסוד רביעי בחז"ל, שהוא המבחן. מתי נבחנת התשובה? אם השב חי שוב באותן נסיבות בהן חטא, והוא עומד בתשובתו! (ולכן השבים, שווים יותר מצדיקים גמורים, שלא עמדו בניסיון). מיד אחרי יום הכיפורים ועד תום סוכות אנחנו נמצאים במצב תובעני מאד של הכנה וקיום של מצוות. מצב זה הוא תוצאה של מצוות מהתורה בתגבור של חז"ל. מסתבר שהתורה וחז"ל נתנו לנו, לכל בעלי ההבטחות החוזרים כרגיל מיד לעניני החול, הזדמנות להראות שהננו בעלי תשובה אמיתיים, העומדים במבחן של דרך התורה לא רק בחגים ושבתות…

Like
Replying to

שלום עליכם,


אנא קרא את מאמרי: "עיון בארבע גדרי התשובה".

ושם תראה שהמבחן הוא ביום הכיפורים, וזהו אחד מגדרי התשובה.

ולכן דווקא יום הכיפורים הוא יום הכפרה.


אם המבחן היה בהושענא רבה אז יום הושענא רבה היה יום הכפרה.

Like
bottom of page