"פתקא טבא" – מהי השּׁוֹטוּת הזו?!

בשבוע-שבועיים שלפני "הושענא רבה" צאצאי המינים נוהגים לברך זה את זה במלים: "פתקא טבא" או ביידיש: "א-גוטן קוויטל". ולא רק צאצאי המינים, ישנם גם צאצאי מינים ממוצא תימני אשר "ברכה" זו, בעברית או ביידיש, שגורה בפיהם... אנכי לא גדלתי על ברכי האמונות הללו ולכן לא ידעתי במה דברים אמורים: מה? יש מערכת צינורות בשמים שדרכם מעבירים פתקים? ולכן הלכתי ללמוד ולבדוק את שרשי האמונה הזו ויסודותיה.


באנציקלופדיה יהודית "דעת" נאמר, כי יום הושענא-רבה הוא יום חיתום הדין:


"ומשום כך שׂוֹררת בו מקצת מן האווירה של יום-כיפור, הבאה לביטוי בתפילות ובמנהגים שונים [...]. מקובל, שגם לאחר שכבר נגזר דין קשה בשמים בימים הנוראים, יש בכוחן של התפילות ובחזרה בתשובה בהושענא-רבה כדי לקרוע גזר-דין זה ולהביא לכתיבת פתק טוב. אמרו חז"ל: אמר הקדוש-ברוך-הוא לאברהם: אני יחיד אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו עוונותיהם, וזה הושענא-רבה".


נשים לב, כי כותבי הערך הזה באנציקלופדיה, שמתהדרת בשם "דעת", מייחסים מאמר זה לחז"ל! וכמה שחיפשתי וחיפשתי בספרות חז"ל לא מצאתי בשום מקום שיום הושענא-רבה הוא יום כפרת עוונות, ואין כל זכר למאמר הזה שמיוחס לחז"ל בספרות חז"ל! ואם אכן לא נמצא מאמר זה בשום מקום בספרות חז"ל, הרי שיש לפנינו זיוף מכֻוון של צאצאי המינים אשר נועד להתאים את ספרות חז"ל למנהגיהם המעוותים!


עוד מוסיפים באנציקלופדיה ההיא:


"מכאן המנהג לברך זה-את-זה בהושענא-רבה ב'פתקא טבא'. לפי מסורת בעלי הקבלה, נפתחים השמים בחצות ליל הושענא-רבה, וכל אדם מקבל אז את גזר-דינו שנחתם סופית באחרון הימים הנוראים. [...] ילדי ישראל היו מנסים להיות ערים עד חצות כדי לראות בעיניהם את 'מבול' הפתקים היורדים מן השמים הפתוחים; ונשי ישראל נוהגות היו לאפות חלות בצורת יד, לקבלת הפתק הטוב".


בתוך הדברים באנציקלופדיה שם, מובא המקור האמיתי כנראה למנהג זה, והוא ספר הזהר בפרשת צו (לא ע"ב), וכך נאמר שם:


"ביומא שביעאה דחג [הסוכות] הוא סיומא דדינא דעלמא [=סיום דינו של העולם] ופתקין נפקין מבי-מלכא [=פתקים יוצאים מבית המלך], וגבורן מתערי ומסתיימי בהאי יומא [=וגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום הזה]".


גם באתר המינות חב"דפדיה נאמר כי מקור "הברכה" הזו הוא בספר הזוהר, ושם נאמר כך: "ביום השביעי של חג הסוכות הוא סוף דין העולם ופתקים יוצאים מבית המלך, וכך פשט האיחול בארמית: פתקא טבא או ביידיש: א-גוטן קוויטל".


וכמה רחוקה שפת היידיש הטמאה, שצריך לישב ארבעים תעניות כדי לשכוח אותה, לשפה הארמית שבה נכתב תרגום אונקלוס שהוא בגדר מסורת תורה-שבעל-פה, והפיכת שפת היידיש לשפת קודש, ושימורה והנצחתה כאן בארץ-ישראל הקדושה והטהורה, הינן חילול-שם-שמים ועוול גדול לדרך האמת בהנצחת תרבות של מינות.


ניתוח קצר של המנהג


במנהג זה יש שלושה ענייני עבודה-זרה מובהקים לפחות:


האחד, הוא תיאור הפתקים אשר יוצאים מבית המלך, כאילו הקב"ה הוא פקיד בכיר אשר יושב בשמים וכותב פתקים ושולח אותם לבני האדם; השני, הוא תיאור ההתעוררות של גבורות בשמים ביום הזה, דבר אשר מוביל להשקפה שחלים שינויים באמיתת עצמותו של בורא-עולם, וההשקפה שחלים שינויים באמיתת עצמותו מובילה בהכרח גם להגשמה, שהרי רק חומר נגוף מלא אספסוף משתנה ונפסד, מתעורר ושוקט; וכבר נאמר היסוד האמיתי בנבואת מלאכי (ג, ו): "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי"; והשלישי, הוא תיאור הפתקים אשר נופלים מן השמים, כאילו יש להקב"ה מקום מוגדר ומסוים בשמים שממנו הוא שולח את הפתקים, ומי שמוגדר כמצוי במקום מסוים ומוגדר הוא בהכרח גוף, כי רק גוף ממלא חלל במציאות העולם השפל, וכמו שפוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (א, ו):


"הרי מפורש בתורה ובנביא שאין הקדוש-ברוך-הוא גוף וגויה, שנאמר: 'כִּי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת' [יהו' ב, יא], והגוף לא יהיה בשני מקומות". ומכאן המסקנה, שאם אנחנו אומרים על הקב"ה שהוא נמצא במקום מוגדר ומסוים הרי שהוא בהכרח גוף, כי מי שניתן להגדירו ולהניחו במקום מסוים הוא בהכרח גוף.


זאת ועוד, רבנו כותב במורה (א, נה) כך: "כבר קדם לנו בכמה מקומות במאמר זה שכל מה שמביא להגשמה חובה בהחלט לשלול אותו ממנו. [...] נמצא כלל הדברים, שכל דבר המביא לאחד מארבעה האופנים הללו [הגשמה, התפעלות, העדר, דימוי] חובה בהכרח לשללו ממנו בהתאם להוכחה הברורה, והם כל מה שמוביל אל הגשמיות".


נמצא, שכל דבר המוביל להגשמה חובה בהכרח לשללו מה' יתעלה, ולכן חובה לשלול לחלוטין את מנהג אמירת ה"פתקא טבא" שהוא מנהג אלילי וטיפשי שנובע מבוֹרותיהם הנשברים והריקים (אך המלאים נחשים ועקרבים) של המינים וצאצאיהם ותלמידיהם. ונצרף את דברי רבנו במורה (א, לו): "ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [ביחס לבורא-עולם; כגון לדמותו לפקיד בכיר בדואר, או לתארו כישות שמשתנה, או לדמיינו כמצוי במקום מוגדר בעולם שוכני בתי חומר], הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמָה ושונא ואויב וצר יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


וזכורני בהיותי ילד קטן שהלהיבו אותי כי בחצות ליל שבועות בעת "התיקון הגדול" נפתחים שערי שמים! והלכתי לבית-הכנסת ונשארתי ער עד לשעה היעודה כדי לחזות בפלא הגדול, ועד היום הנני זוכר את האכזבה שחשתי כאשר לא קרה כלום בחצות הליל ושערי השמים נותרו חתומים כמות שהיו... ואין לי ספק שהאכזבה הזו נטעה בי את המחשבה ש"משהו לא בסדר" בדת שלנו, כי איך אנשי הדת יכולים להבטיח בה דברי הבל שאינם מתקיימים?! ולימים הבנתי שהדת נאמנה, אך נושאיה עובדי אלילים.


סוף דבר


רבנו מלמד אותנו בהלכות תשובה (ב, ט), שרק יום הכיפורים מוגדר כיום של כפרת עוונות: "יום-הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבין הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים".


קאפח מוסיף בפירושו שם: "וכלשון חז"ל בנוסח הווידוי של תפילת נעילה". והנה לפניכם נוסח הווידוי של חז"ל בתפילת נעילה, כפי שהוא מובא בסדר התפילה של רבנו:


"אבל אתה הבדלת אנוש מראש, ותכירהו לעמוד לפניך, כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך. ותתן לנו אלהינו את יום הכיפורים הזה קץ מחילה לכל חטאתינו, למען נחדל מעושק ידינו, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם".


ונחתום בתורה הקדושה: "וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם" (ויק' כג, כח). גם בתורה אין אפוא כל זכר לכך שיום הושענא-רבה הוא כיום הכיפורים, ומה שנאמר בספר הזוהר לעיל שסיום דין העולם הוא ביום הושענא-רבה, דבריו הם בגדר כפירה בפסוק מפורש בתורה לפיו דווקא יום הכיפורים הוא יום הבחינה והכפרה, וניסיון נואל להנחיל דת חדשה וארורה.


"הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל" (יר' ב, יא).

פתקא טבא – מהי השּׁוֹטו