במאמרי: "אלו ואלו דברי אלהים חיים" למדנו על האמירה המוסרית הזו שנזכרה בספרות חז"ל, ואשר סולפה ועוותה והפכה לכלי בידיהם של הפתאים ואנשי השקר לחזק ולאשש ולהוכיח את דרכם העקומה. כלומר, כאשר דרך האמת מוצגת לפני התועים למיניהם, הם דוחים אותה באמירה ש"אלו ואלו דברים אלהים חיים", דהיינו גם דברי התועים והמינים וגם להבדיל דברי אנשי האמת המעטים, כולם לפי דמיונם הם דברי אמת ישרים ונכוחים.
מטרת האמירה הזו היא לא לאמֵּת את דרך האמת, כי דרך האמת כלל אינה מעניינת אותם, אלא מטרתה היא להחדיר את השקר ואת הספק, ובסופו-של-תהליך גם להחריב כליל את דרך האמת, שהרי החדרת הספק לתוך דת האמת מובילה בסופו-של-דבר לעיוותה ולשיבושה, וליצירת דת חדשה, כמו הנצרות והאסלאם אשר שיבשו את היהדות ויצרו דתות חדשות.
אותם התועים אשר מתעים את עצמם ואת זולתם בנפנוף באמירה "אלו ואלו דברי אלהים חיים", מתעלמים מאחד היסודות החשובים ביותר בדת האמת והוא: "קבל האמת ממי שאמרו", כלומר, על כל אדם באשר הוא חלה חובה עליונה לחתור אל האמת בכל דרכיו. על האדם להבין, שכמו שיש אמת אחת בלימודי המדעים, כך הוא ביסודות הדת ובהשקפותיה.
לא יעלה על הדעת שיהיו שתי אמיתות בענייני השקפה כֹּה יסודיים וכֹה מנוגדים, לדוגמה: לא יעלה על הדעת שהשקפת שלילת הגשמות וייחוד הבורא היא "דברי אלהים חיים" ולעומתה השקפות השיתוף או המינות שבספר הזוהר אף הן "דברי אלהים חיים", או שאיסור הפנייה לאלוה-מתווך היא מינות מצד אחד, ומצד שני היא "דברי אלהים חיים" ואף מצוה רבה.
בדומה לאמירה: "אלו ואלו דברי אלהים חיים" ישנה אמירה נוספת, שמטרתה היא אותה המטרה: החדרת השקר לתוך דת האמת – שהרי החדרת השקר לבדו היא בלתי אפשרית, כלומר, קשה מאד להחדיר להמוני ישראל את השקר והאלילות לצד שלילת האמת. לעומת זאת, החדרת השקר והאלילות לצד האמת, זה דבר שעשוי בהחלט להתקבל, וההיסטוריה אף מוכיחה זאת – ואין זה אלא תירוץ כדי להחריב את דת האמת באופנים מתוחכמים מאד.
האמירה הדומה לאמירה "אלו ואלו דברי אלהים חיים" היא האמירה: "שבעים פנים לתורה". כאשר הפתאים והתועים מגיעים לנקודה שבה מעמתים אותם עם שתי השקפות מנוגדות: מן העבר האחד השקפת-אמת ומן העבר השני השקפת-מינות-אלילית, הם ימלטו את עצמם באמירה שיש "שבעים פנים לתורה". כלומר, התורה כביכול מכילה ריבוי דעות מנוגדות ואפילו בענייני יסודי התורה! משמעות האמירה הזו היא למעשה ביטול יסודות הדת, שהרי יסודות הדת מטיפים ומאיימים בחומרה רבה כנגד החדרת השקפות מינות, וכאשר מחדירים אותן בכל זאת, מוחקים למעשה את יסודות דת האמת. ובמלים אחרות, אין באמירה "שבעים פנים לתורה" או "אלו ואלו דברי אלהים חיים", שום הודאה על האמת, שהרי בפועל הן מאמתות את ההבל ודורסות במגפיים מסומרים את יסודות הדת שקיבלנו מאת ה' בהר סיני.
א. מקור האמירה "שבעים פנים לתורה"
מקור האמירה הזו הוא במדרש במדבר רבה פרשת נשא (יג, טו). מדובר במדרש מאוחר מאד אשר נערך במאה הי"ב או הי"ג בפרובנס שבצרפת. ובמלים אחרות, מדובר במדרש פרו-נוצרי שיצא מבית מדרשם של המינים וצאצאיהם, שהרי כידוע, לפרובנס, ולצרפת בכלל בתקופה ההיא, יש היסטוריה ארוכה של מינות והגשמה. ראו לדוגמה את השגת הפוחז מפוסקיירא שבפרובנס (המאה הי"א) על הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, טו). הפוחז קובל על רבנו הרמב"ם מדוע הוא מגדיר את המגשימים כמינים, שהרי רבותיו הם מגשימים! והנה לפניכם דבריו:
"ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנוֹ הלכו בזו המחשבה" וכו'. ובמלים אחרות, רבותיו של הפוחז היו מינים ומגשימים.
ולא רק הפוחז מפוסקיירא, חוגים רבים באשכנז נטו אחרי המינות וההזיות, ותוכלו לקרוא על-כך במאמרי של ידידי נאור טויטו "היחס של הרמב"ם לקבלה", וכמובן, גולת הכותרת של יהדות אשכנז, הלא הוא רש"י-שר"י, שבעצמו היה מין ופרשנויותיו נוטפות מאגיה אלילות ומינות.
כאמור, מדרש במדבר רבה הוא מדרש מפוקפק ביותר, ואף-על-פי-כן, המינים וצאצאיהם הצליחו להתעות את עם-ישראל ולהחדיר לנו אותו וכן מדרשים פרו-נוצריים אחרים במסווה של קדמות, דהיינו, הם החדירו את השקפותיהם ושיטותיהם למדרשים מאוחרים ושייכו את המדרשים הללו לחז"ל! ובמלים אחרות, הם זייפו את התורה-שבעל-פה! ראו לדוגמה כיצד בפרויקט השו"ת של אוניברסיטת-בר-אילן, כוללים את המדרש הנדון וכן את כל המדרשים האירופים המאוחרים למיניהם, בתוך הקטגוריה של "ספרות חז"ל", כאילו רבותיהם של יושבי האקדמיה האשכנזים – הם חז"ל! ואם כך באוניברסיטה, אשר יש בה עוד איזה מקום לביקורת ולבקרה מדעית, כל-שכן וקל-וחומר בקרב המינים וצאצאיהם הפרימיטיביים, שם בכלל אין על מה לדבר, ברור כשמש שכל המדרשים ההזויים שנספחו לדת משה הם כולם מפי הגבורה...
לאחר דברי ההקדמה הקצרים נעבור לבחון את האמור במדרש הנדון (יג, טו):
"שבעים שקל בשקל הקודש למה? כשם שיין חשבונו שבעים כך יש שבעים פנים בתורה".
כלומר, לפי המדרש מה שנאמר בפסוקים שוב ושוב בפרשת קרבנות הנשיאים: "שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ", נועד ללמד אותנו שיש שבעים פנים לתורה, וגם אם המדרש הזה היה יוצא מחז"ל ברור שהוא מדרש קלוש מאד-מאד, ואין בו אפילו ריח של ראיה כדי לסתור את דרך האמת או כדי להחדיר את השקפות ההבל והמינות במקום האמת. ובמלים אחרות, התועים והמתעים למיניהם נסמכים על מדרש מאוחר וקלוש מאד-מאד אשר יצא מתוך חברה שיש לה היסטוריה ענפה של מינות ואלילות והזיות מאגיות, כדי לשבש ולהחריב את דת האמת!
כמו כן, נשים לב כי יש במדרש הזה רמז עבה למקור המים הרעים שהוא יצא ממנו: תשובת המדרש לשאלה מדוע נאמר בתורה שבעים שקל בשקל הקודש היא: "כשם שיין חשבונו שבעים כך יש שבעים פנים בתורה", ואיני מצליח להבין, מדוע מחבר המדרש הכניס את היין לעניין? איפה בפסוק או בכל פרשת הנשיאים נזכר יין? ומי החליט שהיין "חשבונו שבעים"?
ראו נא את הפסוק אשר מתאר את קרבנות הנשיאים וחוזר על עצמו בפרשה שם שנים-עשר פעמים לכל אחד ואחד מקרבנות נשיאי ישראל (במ' ז, יג): "וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה". נאמר שהמזרק הזה, שמשקלו הוא שבעים שקל בשקל הקודש, היה מלא בסולת בלולה בשמן למנחה, כלומר, המלים "שבעים שקל בשקל הקודש" כלל אינם קשורים ליין!
מדוע אפוא מחבר המדרש הזכיר יין? ובכן, דומני שהקב"ה שיבש את דעתו של מחבר המדרש הזה, כדי שנדע לזהות את הסכלות והמינות אשר מחריבים את דתנו, כלומר, רמז יש בזה לשכרותו של המחבר, שאהבתו ליין גרמה לו לכרוך את דרשתו ליין ש"חשבונו שבעים".
קצרו של דבר, אין שום ראיה מן המדרש הזה, למעט לאהבת היין של המינים האירופים.
מקור נוסף הוא בספר הזוהר שם מופיע הביטוי "שבעים פנים לתורה" פעמים מספר, אך אין צורך לעיין בו כלל, כי כל בר-דעת אשר למד מדעים ולמד את ספר המדע מבין, שמדובר בספר טמא ואלילי מאד שאין צורך בכלל להתייחס אליו, פשוט מקשה אחת של טמטום. אגב, בפרויקט השו"ת הצמידו את ספר הזוהר לספרות חז"ל, לפני ספרות הגאונים... פשוט הזוי!
ועל המינים האירופים למיניהם אומר הנביא מלאכי את דברי התוכחה הקשים (ב, ח–ט):
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת, וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה".
אך במקום "וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה", יש לומר: "וְנֹשְׂאִים (שבעים) פָּנִים בַּתּוֹרָה".
ב. "וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע"
התועים והמתעים למיניהם מביאים מקור נוסף לשיבוש התורה בהזייתם, במקור הזה כלל לא נאמר הביטוי: "שבעים פנים לתורה", אך לפי דמיונם נאמרו בו דברים דומים. מדובר בסוגיה במסכת סנהדרין לד ע"א. בסוגיה שם דנים בעניין פסיקת דיני נפשות, ונקבע ששני דיינים שהביאו לאותו טעם שני מקראות שונים, דבריהם נחשבים לטעם אחד – וכן נפסק בהלכות סנהדרין (י, ג): "שניים שאמרו טעם אחד, אפילו משני מקראות, אין נמנין אלא באחד".
בהמשך הסוגיה שם מנסים לברר על דרך הדרש מאין נפסקה ההלכה הזו? וכך נאמר שם:
"מנא הני מילי? אמר אביי: דאמר קרא: 'אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים' [תה' סב, יב] – מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות. דבי ר' ישמעאל תנא: 'וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע' [יר' כג, כט] – מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים".
וברור שמדובר באסמכתות בעלמא, כלומר, מדובר בדין תורני שהסמיכוהו חכמים למדרשי פסוקים שאין לפשוטם שום קשר עם עצם הדין, ואוכיח את הדברים: בירמיה שם נאמר כך: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת, מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם יְיָ, הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְיָ וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע". כלומר, פשט הפסוק נועד לבטא את אמיתת דבריו של הקב"ה אשר בניגוד לדברי נביאי השקר דבריו יתעלה מתקיימים, והאש והפטיש אשר מפוצץ את הסלע הם סמלים ומשלים לנבואות הזעם והתוכחה אשר יתקיימו במלואן.
ועתה לתהלים, שם נאמר כך: "אַל תִּבְטְחוּ בְעֹשֶׁק וּבְגָזֵל אַל תֶּהְבָּלוּ חַיִל כִּי יָנוּב אַל תָּשִׁיתוּ לֵב, אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים". כלומר, פשט הפסוקים הוא שהקב"ה ציווה עלינו שלא לגנוב, והדבר נשמע בתורה פעמיים, דהיינו בעשרת הדיברות שנשנות פעמיים. וכך פירש רס"ג שם: "שכבר נכפלה בתורה פעמיים, ויהיה זה פשט עניין: שתים זו שמעתי".
בהמשך הסוגיה בסנהדרין שם שואלים: "היכי דמי טעם אחד משני מקראות?", ומביאים על-כך כמה וכמה מדרשי פסוקים שונים, שכולם נדחים למעט האחרון, לפיכך אביא כדוגמה ל"טעם אחד משני מקראות" רק את הדרש האחרון שם. ממדרש זה נלמד באלו טעמים מדובר במדרש שנזכר במסכת סנהדרין לעיל. כלומר, לקמן נראה, כי הטעמים אשר נלמדים מן הפסוקים ואשר נזכרו בדברי אביי ור' ישמעאל בדרשה שבסנהדרין לעיל, הינם למעשה פסוקים שהסמיכו חכמים לדינים תורניים. דהיינו: המקור לדינים הוא מקור אלהי, ובאו חכמים והסמיכו להם פסוקים בעיקר כדי לסייע בזכירתם ושמירתם – וזה נקרא אסמכתות בעלמא.
קצרו של דבר, מדובר בדינים תורניים שאין לסטות מהם ימין ושמאל, וכל מה שדרשותיהם של אביי ור' ישמעאל באו ללמד הוא, שבשל חכמת התורה ניתן לעגן ולקשור את דיני התורה בפסוקים רבים על דרך המדרש והאסמכתא. אך לא עלתה על לבם של החכמים הללו, שניתן ללמוד מפסוקי התורה דבר והיפוכו בדברים אשר נוגעים לדיני התורה שקיבלנו בהר סיני, וכל-שכן שלא עלתה על לבם שניתן ללמוד מפסוקי התורה השקפות שמכשירות עבודה-זרה.
והנה המשך הגמרא שם לפניכם (סנהדרין לד ע"ב):
"היכי דמי טעם אחד משני מקראות? [...] כדתניא: 'דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ' [ויק' יז, ד] – לרבות את הזורק, דברי ר' ישמעאל; רבי עקיבא אומר: 'אוֹ זָבַח' [שם, ח] – לרבות את הזורק. ותרוויהו מאי קא מרבו? זריקה. מר מייתי לה מ'דָּם יֵחָשֵׁב', ומר מייתי לה מ'אוֹ זָבַח'".
וכן פוסק רבנו בהלכות מעשה הקרבנות (יט, ב–ג):
"אינו חייב [כרת] אלא על העלית דבר [בחוץ] הראוי לאישים או למזבח, כגון העולה, שנאמר: 'אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה' [ויק' יז, ח] – מה עולה שראויה לאישים, אף כל שראוי לאישים, הוא שחייבין על העלייתו בחוץ. מכאן אמרו חכמים: הזורק את הדם [...] בחוץ – חייב [כרת], שנאמר: 'לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ' [ויק' יז, ט] – כל המתקבל בפנים, חייבין עליו בחוץ".
נמצא, כי הטעמים האמורים במדרש שבמסכת סנהדרין אינם טעמים מנוגדים או הלכות סותרות או שיבוש יסודות הדת חלילה, אלא בסך הכל מדובר שם על דין תורני שמביאים לו אסמכתות מפסוקים שונים, אף-על-פי שפשט הפסוקים עוסק בעניינים אחרים. ולפיכך רבנו מביא פסוק אחר כראיה, לא את הפסוק שהביא ר' עקיבא ולא את הפסוק שהביא ר' ישמעאל, אלא פסוק אחר שפשטו קרוב יותר לדין התורני, והוא: "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַייָ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו", ובכלל "לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" כל דיני השחיטה והזריקה.
והוא הדין לדברי דבי ר' ישמעאל: "'וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע' [יר' כג, כט] – מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים", כלומר, גם בעניין זה מדובר באסמכתות לדינים תורניים שנמסרו לנו בתורה-שבעל-פה, ואשר נועדו לזכרון ולחיזוק דינים תורניים.
קצרו של דבר, מכל האמור לעיל למדנו, שאין לזוז ממצוות התורה שנמסרו לנו בתורה-שבעל-פה, והדבר היחיד שהותר לנו הוא להביא אסמכתות כפי ראות עינינו לזיכרון הדין ולחיזוקו.
ג. בארבעים ותשעה פנים
מקור דמיוני נוסף להזיית "שבעים פנים לתורה" הוא במסכת סופרים (טז, ה), מסכת זו נזכרה בעיקר אצל ראשוני אשכנז, וגם היא מכלל החיבורים אשר החדירו ושייכו חכמי-יועצי-אשכנז לספרות חז"ל הקדומה אף-על-פי שמדובר בחיבור מאוחר, אולי מהמאה השמינית...
מכל מקום, במסכת סופרים נאמר כך (טז, ה):
"אמר ר' תנחום בר' חנילאי: אילו ניתנה התורה חתוכה, לא הייתה עמידת רגלים למורה שיורה, שאם טימא, יש מטמאין כיוצא בו, ואם טיהר, יש מטהרין כיוצא בו. אמר ר' ינאי: תורה שנתן הקדוש-ברוך-הוא למשה, ניתנה לו בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור, שנאמר: ודגל"ו – בגימטריא ארבעים ותשעה הוא, אמר לו האיך עבידת? אמר לו: רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור. ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר, תלמיד וותיק היה לו לר' עקיבא, והיה יודע לדרוש את התורה בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור, שלא מאותו הטעם, שאם כן רבו המטמאים טמא רבו המטהרים טהור; אמרו, כל אילין מניין, אלא שהיה חכם במקרא, ובקי במשנה, וותיק בתלמוד, וסבר בהגדה".
בראש הדברים נאמר ש"אילו ניתנה התורה חתוכה", דהיינו אם התורה הייתה פסקים-פסקים מפורשים שאין לנטות מהם ימין ושמאל, "לא הייתה עמידת רגליים למורה שיורה", כלומר, לא היה מורה הוראה שיכול להורות! וזאת סכלות מוחלטת שאין כמותה! וכי לא ניתן להורות מתוך פסקים חתוכים ומפורשים? והלא האמת היא ההיפך הגמור! מתוך פסקים מפורשים ניתן בקלות רבה מאד לפסוק הלכות, מה-שאין-כן מתוך התלמוד לדוגמה אשר אין כמעט אחד שלא השתבש בו במשך אלפיים השנים האחרונות, מי במעט ומי ברב, עד אפילו יציאה למינות.
גם המשך הדברים הזוי לחלוטין: "שאם טימא, יש מטמאין כיוצא בו, ואם טיהר, יש מטהרין כיוצא בו", ומה בכך שאם המורה טימא יש עוד מורים אשר מטמאין כמותו? וכי העובדה שהוא לא יחיד בחידושו או בטעמו יש בה בעיה או תקלה? ומן הדברים הללו נוטפת תפישה אשכנזית מובהקת, אשר לפיה כל אחד צריך לחדש חידושים עד להפיכת התורה לאלף תורות... וגאוותם לא הניחה להם ללכת בדרכי חז"ל, הם היו חייבים להרגיש שהם "מחדשים חידושים"...
כמו כן, וכי יעלה על הדעת שר' ינאי אכן אמר את הדברים הללו? וכי התורה ניתנה בארבעים ותשעה פנים טמא וארבעים ותשעה פנים טהור? וכי תורתנו היא תורת שקר ופלסתר אשר כל אדם יכול לעצבה ככל העולה על רוחו כחומר ביד היוצר? והלא אלה הם דברי כפירה! גם הבאת הראיה מן המלה "וְדִגְלוֹ" משיר השירים (ב, ד): "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה", הזויה לחלוטין, אין לה שום קשר לעניין, והחדרתה כל-כך מלאכותית, בלי טעם ובלי ריח.
ואם תקשו עלי ותאמרו: והלא מדובר במדרש! מדוע יש להתייחס אליו ברצינות? ובכן, לפי האמור במסכת סופרים דברי ר' ינאי אינם עוסקים בדברי דרש, שהרי בסוף דבריו נאמר: "רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור", כלומר, מדובר בעניין של פסיקת הלכה! וכאילו התורה ניתנה בענייני ההלכה בארבעים ותשעה פנים טמא וארבעים ותשעה פנים טהור!
נשים גם לב, שהלימוד מהמלה "וְדִגְלוֹ" הוא באמצעות גימטריה! וכי ניתן באמצעות לימוד קלוש בגימטריה להביא ראיות לסתור את יסודות דת משה ולהחליף אותה בדת אחרת?
פשוט הזוי! ללמדנו עד כמה המינים וצאצאיהם שקעו עמוק באלילות ובסכלות.
***
והיו מקרב התועים והמתעים אשר הביאו ראיה לאמיתת ההשקפה "שבעים פנים לתורה" מדברי התלמוד הירושלמי (סנהדרין א, ד), ואף שנזכר שם משהו מעין מה שנאמר במסכת סופרים, הדברים רחוקים כרחוק מזרח-ממערב מחזיון התעתועים שבמסכת סופרים:
"[הסנהדרין] היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית, נשאלה הלכה, אם שמעו אמרו להן, ואי לא עומדין על המניין – רבו המזכין זיכו, רבו מחייבין חייבו, רבו המטהרין טיהרו, רבו המטמין טימאו, שמשם תורה יוצאה ורווחת לכל ישראל".
נמצא שבירושלמי אין זכר לארבעים ותשעה פנים טהור וארבעים ותשעה פנים טמא, אלא, כל שנאמר הוא שבכל שאלה שהגיעה לסנהדרין, אם לא היה מקור קדום אשר נתן מענה לשאלה, היו ניגשים לפתור אותה באמצעות עיון בכללי ההלכה והשכר הישר, ופסקו לפי הרוב.
עוד נאמר במסכת סופרים לעיל, שהיה "תלמיד וותיק" לר' עקיבא, כל-כך וותיק עד שלא ידעו לומר את שמו... ונאמר עליו שהוא היה יודע לדרוש את התורה ולטהר ולטמא בארבעים ותשעה פנים ומטעמים שונים. אמנם, דברים אלה מנוסחים בעדינות, שהרי בראש הדברים נאמר על אותו התלמיד: "שהיה יודע לדרוש את התורה", כלומר, מדובר בענייני דרש. ברם, בסוף תיאור גדולתו ורוממותו של "התלמיד הוותיק" נאמר: "שאם כן רבו המטמאים טמא רבו המטהרים טהור", כלומר, שוב מחבר המדרש חוזר לענייני הלכה ופסיקה, ושוב הוא מחזיר אותנו לכך שמדובר בדברי כפירה, כאילו תורתנו היא תורת פלסתר אשר ניתן לעצבה כחומר ביד היוצר.
אגב, גם המשך הדברים שהובאו במסכת סופרים שם הם הבל מהובל: "שלא מאותו הטעם, שאם כן רבו המטמאים טמא רבו המטהרים טהור" – ואלה דברים בלתי ניתנים להבנה, מה הקשר בין יכולתו הלוליינית של "התלמיד הוותיק" להביא ראיות "שלא מאותו הטעם", לבין ההלכה "רבו המטמאים טמא רבו המטהרים טהור"? ואין שום קשר בין הדברים.
וריבוי ההזיות וקשיי התחביר וניתוקי העניינים מעידים כאלף עדים על ריחוק המדרש מחז"ל.
***
אמנם, יש מקור מדרשי מאוחר נוסף: ויקרא רבה (אולי מהמאה השביעית) שבו נאמר בדומה למסכת סופרים, אך שם הדברים אמורים בעדינות רבה מאד, ולא ניתן ללמוד משם שתורתנו היא תורת שקר ופלסתר כמו ממסכת סופרים, וכך נאמר במדרש ויקרא רבה (כו, ב):
"ר' יוסי ממלחייא ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה ארבעים ותשע פנים טמא וארבעים ותשע פנים טהור".
בויקרא רבה נאמר במפורש שמדובר במדרש, וזאת לעומת מסכת סופרים שם נאמר: "תורה שנתן הקדוש-ברוך-הוא למשה, ניתנה לו בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור". ואלה דברים חמורים אשר ניתן קל-מהרה להגיע מהם לכפירה וליציאה מן הדת, וכאילו תורת משה היא תורת שקר אשר האמת בה היא עניין מאד-מאד גמיש ונזיל...
ובסוף מסכת סופרים שם נאמר: "כל אילין מניין? [מאין לתלמיד הוותיק הזה כל החכמה הזו?], אלא שהיה חכם במקרא, ובקי במשנה, וותיק בתלמוד, וסבר בהגדה", ומהמלים האחרונות עולה שמדובר בחיזיון תעתועים אחד גדול, שהרי מה הקשר בין דברי הגדה לבין פסיקת הלכה?! ואיני חושש לומר שכל ההזיה הזו שבמסכת סופרים גורמת נזק חמור לדת משה.
סוף דבר
יש מקומות נוספים שמביאים מהם ראיה ל"קדמותו" של הביטוי: "שבעים פנים לתורה", כגון ממדרש בראשית רבתי, והנה לכם עוד התעייה, שהרי לא מדובר בספרות חז"ל כלל, אלא במדרש פרו-נוצרי אשר חובר לפי ההשערות על-ידי מוסא הדרשן שהתגורר בפרובנס במאה הי"א. ויש שמביאים ראיה מהאב"ע שסבר שכל הזיות האסטרולוגיה הן תורה מן השמים...
יידע אפוא כל הוזה הזיות, שאין שום הכשר בדברי חז"ל לקיומן של שתי אמיתות מנוגדות או סותרות, וכל-שכן לא בענייני יסודי הדת הקדושים והטהורים, שכל הפורש מהם כפורש מן החיים: גם מחיי-העולם-הזה ביציאתו מן הדת, וגם מחיי-העולם-הבא באיבוד נפשו לתהו.
אלא, יש אמת אחת יחידה ומוחלטת, וחובה על כל אדם לחתור אליה במשך ימי חייו. וכאמור, מי שמחליט לתעות אחר ההבל ולאמץ את ההשקפה שיש "שבעים פנים לתורה" וכאילו דת משה הטהורה מאפשרת להחדיר לתוכה הזיות תהו והבל ואמונות תפלות – יידע כל תועה כזה שהוא נכלל עם עובדי האלילים שהוכיח אליהו בהר הכרמל, הפוסחים על שתי הסעיפים:
"וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו, וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מ"א יח, כא).
ונחתום בדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק בעניין דינם של הכופרים ביסודות הדת:
"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".