ערוסי מכחיש את האמת?

עודכן ב: לפני 3 ימים

"ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דינים בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות" (פירוש המשנה לרבנו הרמב"ם, מסכת נדרים ד, ג).


חז"ל ורבנו פסקו מפורשות שאסור לדיינים לקחת כסף בעבור פסיקת דינים, ופירטתי את כל פסקיהם ומוסריהם במאמריי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף" (חלקים א, ב, ג, ד), "האם מותר לקרוא ליוסף קאפח בשם מארי?", "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", "מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד תורה?" (חלקים א, ב, ג, ד, ה), ועוד.


ברם, למרות דברי חז"ל ורבנו המפורשים שהבאתי במאמריי לעיל, הובא לידיעתי שרצון ערוסי מכחיש הלכות מפורשות, וטוען בתשובה באתר "נצח ישראל" (ראו כאן) שמותר לדיין "לקבל תגמול מממסד רבני". ובכן, במאמר זה נבחן את תשובתו לאור אדני ההלכה והדעת.


נחל אפוא, בתשובתו שם, ערוסי מביא את דברי רבנו הארוכים במסכת אבות (ד, ז) אשר מכֻוונים כנגד הנהנים מכבוד תורה, דברי רבנו חדים ידועים ומפורשים וכבר הבאתים במאמריי שנזכרו לעיל. בסוף דברי רבנו, ערוסי פורשׂ את טענותיו, והראשונה שבהן נוגעת להלל הזקן. על הלל הזקן רבנו אומר בפירושו למסכת אבות שם: "וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו, חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניוּת" וכו'.


נעבור עתה לעיין בתשובתו של ערוסי, ובה הוא טוען כך:


"רבנו בפירוש המשנה מדבר על לומדי תורה שדורשים לקבל כסף על-כך שהם לומדים תורה או על-כך שהם מלמדים תורה לרבים [וכלשון רבנו]: 'וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השררות התורתיות חוקי מוכסים'. והרי הלל הזקן, לפני שנתמנה לנשיא ישראל עבד כחוטב עצים, ולא פשט ידו ולא דרש לקבל שכר על-כך שלמד תורה ('מה אני בחינם אף אתם בחינם'). אולם, ברור כשנתמנה לנשיא ישראל לא המשיך לעבוד כחוטב עצים, שהרי הלכה מפורשת בדברי רבנו, שתלמיד חכמים שמשמש כפרנס לציבור אסור לו לעשות מלאכה שאינה מכובדת בפני הרבים, וזו הלכה תלמודית. ואם-כן ממה הוא התפרנס? ודאי מתגמול שקיבל כנשיא ישראל".


כלומר, לפי ערוסי, הלל הזקן נטל תגמולים בעבור תפקידו כנשיא ישראל! ואפילו מורו ורבו יוסף קאפח היה גוער בו על התירוץ הדחוק הזה, והנה לפניכם דברי קאפח על תירוצו הזה של ערוסי, בפירושו להלכות תלמוד תורה (עמ' רעט–רפ), וזה לשונו:


"מה שכתב [יוסוף קארו] שזה היה בתחילת לימודו [כלומר, שהלל הזקן עבד כחוטב עצים רק בתחילת לימודו, והנה אפוא המקור לטענתו החלושה של ערוסי], זוהי השערה ללא שום ראיה, בעוד שדברי הרמב"ם מפורשים, והבא להגביל את תקופת החטיבה עליו להביא ראיה. [...] וכבר מצאנו ר' פנחס הכהן שהיה גדול מאחיו בחכמה וביראה, וכאשר רצו למנותו כהן גדול הלכו ומצאוהו חוצב אבנים בהר. ור' יהושע דיין של כל ארץ ישראל והיה פחמי", וכו'.


והנה לפניכם ראיה מדברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז) שהלל הזקן עבד בחטיבת עצים גם לאחר שהגיע למעלה רמה ונשגבה בתורה, והעמיד תלמידים גדולים וחכמים:


"וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו, חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניוּת, ומעלתו ידועה, ותלמידיו הם אשר נמשלו במשה ויהושע, וקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי, ולא יסתפק בן דעת שאילו הוא הסכים לבני אדם להיטיב לו, כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים".


כלומר, ברור שבתחילת דרכו של הלל הזקן הניחו לו לחטוב עצים כמו כל תלמיד אשר עבד למלאכתו, ומה הוא שונה מכל תלמיד חכמים אחר? אלא, אפילו לאחר שהגיע למעלה גדולה ורמה, וביקשו אנשים להיטיב לו ולרוממו, הוא לא הסכים לקבל מהם והמשיך במלאכתו! כמו כן, רבנו אומר: "ולא יסתפק בן דעת" וכו', לאחר שהוא אומר "ותלמידיו הם אשר נמשלו" וכו', משמע, שגם לאחר שהיו לו תלמידים גדולים וחכמים, הוא עדיין היה חוטב עצים!


ומעניין מה היה אומר הלל הזקן על ערוסי, אותו הלל הזקן אשר קידש מלחמה כנגד הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, ואשר אמר באבות (ד, ז): "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף". מכל מקום, לא נסתפק בזה, אלא נוסיף ונבחן את דברי ערוסי אחת לאחת:


א. האם מדובר בפירוש המשנה רק על לומדי ומלמדי תורה?


כאמור, ערוסי טוען שרבנו בפירוש המשנה מדבר על לומדי תורה ולא על חכמים שמשמשים כפרנסים לציבור, כגון רבנים ראשיים או רבני ערים או רבני שכונות או דיינים בבית-הדין הרבני וכל נושאי השׂררה בממסד האורתודוקסי. ברם, מתוך דברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז) שאותם מצטט ערוסי בתשובתו עולות סתירות מפורשות לטענתו, והדבר פשוט מגוחך והזוי לחלוטין! כאילו אין קשר בין מה שערוסי קובע ומחליט לבין המקור שהוא מצטט.


והנה לפניכם מעט מדברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז):


"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם [שהרי רובם ואולי אף כולם נוטלי שוחד ושוחרי שילומים], אבל אומר, ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".


כלומר, לפי רבנו צוואת ר' צדוק ברורה, ואם מדובר בה רק בלומדי ומלמדי התורה ולא בנושאי השׂררה, מדוע רבנו אומר שהיא ברורה? והלא יש לחלק ולהבחין בין לומדי ומלמדי תורה לבין נושאי שׂררה! כמו כן, מדוע רבנו אומר שהיא לא תמצא חן בעיני רוב גדולי התורה "ואולי אף כולם"? והלא אם מדובר רק בלומדי ומלמדי התורה, היא לא מכֻוונת כנגד אנשי השׂררה. מכל מקום, כמובן שלא נסתפק בזה, ונמשיך ונעיין בדברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז):


"דע, שזה [ר' צדוק] אמר: 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בָּה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר: 'שכל הנהנה בעולם-הזה [מדברי תורה] הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא'. והתעוורו בני האדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גוום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והשגו את בני האדם בהטעייה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים שמתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל".


הנה רבנו אומר מפורשות, שדברי ר' צדוק כוללים את כל מי שעושה את התורה כלי לפרנסה, כולל הדיינים אשר נתמנו וקיבלו שׂררה, שהרי רבנו אומר: "ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והשגו את בני האדם בהטעייה מוחלטת" וכו'. ובכן, מה הן שׂררות תורתיות אם לא פרנסי הציבור? נשיא ואב בית-דין, ודיינים ממונים וכל שאר השׂררות התורניות.


וגם בזה לא נסתפק, ונמשיך ונעיין בהמשך דברי רבנו שם, וכֹה דבריו:


"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים ז"ל [חכמי המשנה והתלמוד], לא נמצא להם שגבו מבני אדם ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות ולא לראשי הגלויות ולא לדיינין ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר אדם, אלא מצאנו את כולם, יש מהם מי שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר גדול בתכלית, וחלילה לי מה' לומר שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק אילו פשט ידו לקבל [צדקה] היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה, אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מנעתו מכך".


היש דברים מפורשים יותר מאלה? גם ראשי הגלויות, וגם הדיינים, וגם מרביצי התורה, וגם הממונים, כולם התעסקו במלאכה לפרנסתם, ואף היו בזים לממון שבידי בני אדם כיוון שהתורה אסרה עליהם ליהנות מכבוד תורה! כלומר, מדובר לדעת רבנו באיסור תורה!


ושימו לב להמשך דברי רבנו בפירושו למסכת אבות שם (ד, ז):


"אלא הם עצמם [חכמי המשנה והתלמוד נוחי נפש] היו חסידים, מאמיני האמת לשם האמת [לא לשם הממון והיוקרה והכבוד והשררה והתקציבים], מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח, ולא התירו לעצמם את זה [כלומר, ראשי הגלויות, והדיינין, ומרביצי התורה, והממונים, לא התירו לעצמם ליהנות מכבוד תורה בשום פנים ואופן], והיו רואים בכך חילול ה' בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה [וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)], וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד" וכו'.


ואיני יודע מה ערוסי חשב לעצמו כאשר הוא קרא את הדברים הללו, וכאשר הוא הביא מהם ראיה להתיר בתשובתו לנושאי השׂררה ליהנות מתגמולים ומשילומים, שהרי לפי הדברים שהוא קרא, כל בעל שׂררה תורנית שנוטל שכר הוא בגדר מחלל שם שמים! עד שרבנו קורא עליו את הפסוק מספר במדבר (טו, לא): "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ". ואיך הרב הראשי של קרית-אונו מזה כארבעים שנה, מתעלם מדברים כל-כך מפורשים? ואף משליך אחרי גוו פסוק קשה מאד אשר עוסק בחיי הנצח! איך?


לא סיימנו, יש עוד ראיה מדברי רבנו בפירוש המשנה (ד, ז), שהרי בהמשך פירושו של רבנו שם הוא עוסק באלישע הנביא, אשר לית מאן דפליג שהוא היה הפרנס בה"א הידיעה של עם-ישראל באותה התקופה, והנה לפניכם דברי רבנו על אלישע בהמשך דבריו שם:


"וכבר שמעתי אותם הפתאים נתלים באמרם: 'הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע ושלא ליהנות אל ייהנה כשמואל הרמתי', ואין זה דומה לזה כלל, ואין זה אצלי אלא הטעייה מן הלומד מזה [כלומר, מי שלומד מאלישע שמותר לבעלי השׂררה ליהנות מכבוד תורה מתעה את הרבים], כיוון שהוא ברור ואינו מקום טעות [כלומר, לא מדובר בעניין שניתן להבינו לשני פנים, אלא בעניין חד משמעי מובהק], לפי שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם קל וחומר שיגבה מהם ויקבע עליהם חיובים, חלילה לו מזה. אלא היה מקבל הכיבוד בלבד, כגון אם מארחוֹ אדם בזמן שהוא נוסע בדרך, הרי הוא לן אצלו ואוכל אותו הלילה או אותו היום, והולך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית שום אדם ולא אוכל מלחמו. ועל כיוצא בזה אמרו חכמים, כי תלמיד חכמים, אם רצה להתדמות לזה עד שלא ייכנס אצל שום אדם רשאי הוא בכך, וגם אם נתארח אצל איזה אדם בשעת הדוחק כשהוא נוסע בדרך וכיוצא-בזה, רשאי הוא בכך".


הנה לנו דוגמה מפורשת מאלישע הנביא אשר לא היה לוקח ממון מבני אדם, ורבנו מוסיף: "קל וחומר שיגבה מהם ויקבע עליהם חיובים". כלומר, קל וחומר שהוא לא נטל לעצמו משכורות קבועות מדי חודש בחודשו מכספי המיסים במשך ארבעים שנים, משכורות עתק אשר כוללות אינסוף הטבות ומענקים ושילומים וסעיפי שילומים, מתפסח ועד עזה.


ב. האם הלל הזקן קיבל תגמולים ושילומים?


בהמשך דבריו ערוסי קובע, שהלל הזקן קיבל תגמולים על שׂררתו כנשיא ישראל, וזה לשונו:


"שהרי הלכה מפורשת בדברי רבנו, שתלמיד חכמים שמשמש כפרנס לציבור אסור לו לעשות מלאכה שאינה מכובדת בפני הרבים, וזו הלכה תלמודית. ואם כן ממה הוא [=הלל הזקן] התפרנס? ודאי מתגמול שקיבל כנשיא ישראל".


ואם הלל הזקן היה שומע את האשמתו הקשה של ערוסי כנגדו הוא היה קורע את בגדיו, ושם אפר על ראשו. כלומר, דברי ערוסי הינם דברים מקוממים מאד אשר גורמים לביזיון חכם גדול מאד כהלל הזקן ע"ה, ולא יעלה על הדעת שהלל הזקן נטל מאומה לכיסו בעבור המצוה הגדולה של הנהגת עם-ישראל, ובמיוחד שהוא זה אשר אמר: "ודישתמש בתגא – חלף".


נחזור לדברי ערוסי, הוא טוען לעיל שישנה הלכה מפורשת בדברי רבנו, שתלמיד חכמים אשר משמש כפרנס לציבור אסור לו לעשות מלאכה! ואז ערוסי תמה: ואם-כן ממה הוא התפרנס? וודאי מתגמול שקיבל כנשיא ישראל. אלא שבשום מקום לא נאמר שהלל הזקן קיבל תגמול על-כך שהיה נשיא ישראל, וכאמור, איך יעלה על הדעת שמי שאמר "ודישתמש בתגא – חלף" קיבל תגמולים? וכי הלל הזקן לא היה איש אמת אשר היה נאמן לדבריו?


ובמלים אחרות, הטענה של ערוסי אין לה על מה להישען, והיא נסמכת אך ורק על שאיפתו האישית וההכרחית להגיע למסקנה: שהלל הזקן היה מקבל תגמולים בעבור נשיאותו, אחרת הוא צריך להחזיר ארבעים שנה של משכורות, וחמור מכך, הוא צריך לעקור כבודו וכבוד בית אביו. ברם, לא נסתפק בהיגיון ובשכל הישר, ונעיין ב"הלכה התלמודית" שערוסי מזכיר.


וכֹה דברי רבנו בהלכות סנהדרין (כה, ד):


"כיוון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלושה כדי שלא יתבזה בפניהם. אם המלאכה ברבים אסורה עליו, קל-וחומר לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים ובכנסת עמי-הארץ ובסעודת מרעות. אוי להם לאותם הדיינים שנהגו בכך מעלבון תורת משה שביזו דיניה והשפילוה עד ארץ והגיעוה עד עפר וגרמו להם רעה ולבני בניהם בעולם-הזה ולעולם-הבא".


שימו לב כיצד ערוסי הבין את ההלכה הזו, וזה לשונו:


"הלכה מפורשת בדברי רבנו, שתלמיד חכמים שמשמש כפרנס לציבור אסור לו לעשות מלאכה שאינה מכובדת בפני הרבים, וזו הלכה תלמודית. ואם-כן ממה הוא [=הלל הזקן] התפרנס? ודאי מתגמול שקיבל כנשיא ישראל. כלומר, אסור לבעל משרה ציבורית (דיין, נשיא וכדומה) לעסוק במלאכה בפני רבים כדי שלא יתבזה בפניהם וזאת משום כבוד התורה. וגם כדי שדבריו יתקבלו על-ידי שומעיו, ולא יזלזלו בהם".


נמצא אפוא, שערוסי הבין מההלכה הזו שדיינים ממוסדים רשאים לקבל שכר! ואיני מצליח להבין, היכן בהלכה הנדונה כתוב שמותר לדיינים "ממוסדים" לקבל שכר? אדרבה, נשים לב שבהלכה נאמר על הדיין שנתמנה לפרנס שהוא "אסור בעשיית מלאכה בפני שלושה", וכן נאמר עליו: "אם המלאכה ברבים אסורה עליו", כלומר, ברור שהדיין שנתמנה הוא בעל מלאכה אשר מתפרנס למחייתו, וכל שאסרו עליו הוא לעבוד בפני שלושה כדי שלא יתבזה.


לדוגמה, דיין שהוא סנדלר, אם עד שהוא התמנה לפרנס (שהרי לא כל דיין הוא גם פרנס, דהיינו מנהיג ציבור) הוא היה עובד בשוק מחוץ לבית מלאכתו, עתה אסור לו לעבוד בחוץ בשוק, ויהיה עליו לקבל עבודות ולתקן את המנעלים בצנעה, כאשר דלת חנותו סגורה.


ואדרבה, מן ההלכה הזאת מוכח ההיפך הגמור מדברי ערוסי! שהרי מוכח מהלכה זו שאפילו הדיינים בעלי השררה היו עובדים לפרנסתם, שהרי אם באמת אסור היה להם לעבוד לפרנסתם, מדוע הורו להם חכמים שלא לעשות מלאכה בפני שלושה? או ברבים?


כמו כן, ההיגיון של ערוסי הינו היפך דרך האמת, שהרי לפי ערוסי אסור לדיינים "הממוסדים" להתפרנס למחייתם, "כדי שדבריהם יתקבלו על-ידי השומעים, ולא יזלזלו בהם", כלשונו. אך האמת מתקוממה לו, כי מי שמקבל ממון מן הציבור דבריו אינם נשמעים, ואין לו כבוד, ומזלזלים בדבריו, שהרי הוא עובד אצלנו, ואף עובר על דברי תורה ומחלל שם שמים.


והנה לפניכם ראיה לדברינו, מתוך דברי רבנו לעיל בפירוש המשנה לאבות (ד, ז):


"אלא הם עצמם היו חסידים מאמיני האמת לשם האמת, מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח, ולא התירו לעצמם את זה [כלומר, ראשי הגלויות, והדיינין, ומרביצי התורה, והממונים, לא התירו לעצמם ליהנות מכבוד תורה בשום פנים ואופן], והיו רואים בכך חילול ה' בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה ['וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא], וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד" וכו'.


וכן כותב רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלד):


"הריני מרשה לך לפתוח מדרש וללמד ולהורות, ועם זה תשתדל ללמוד את החיבור על-פה. אבל חוששני לך שיהיו לך צרות תמיד עמהם, ולא תושג התכלית אלא הצרות. ועוד, כאשר תשקוד ללמֵּד יתבטל מסחרך, ולקבל מהם [שילומים משכורות ותמיכות] איני מייעץ לך, אלא זוז אחד מחייטות או נגרות או אריגה על דרך ההשתכרות חביב בעיניי מרָשות ראש הגלות. אם תתעסק עמהם תוזנח, ואם תקבל מהם תתבזה".


והנה עוד ראיה לדברינו, הפעם מדברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' שיד):


"כל מה שתיארו בו את החכמה אמת ונכון, אבל מקום השגיאה בו, מה שאמרו שלא יתעסק עמה בזולתה, כי אם לא יתעסק עמה במזון ומדור וכסות תבטל החכמה, לפי שאין קיום אלא בהן. ואם יטיל את עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים יהיה נמאס ובלתי נחשב ודבריו אינם נשמעים, וכאמרו: 'וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים' [קה' ט, טז]".


זאת ועוד, למה דומה הטענה של ערוסי? למי שיטען שהוא מבין מדברי רבנו שאסור לדיין לאכול ולשתות! שהרי בהלכה נאמר שאסור לדיין לאכול ולשתות בסעודות של רבים, וגם בעניין עשיית המלאכה נאמר שאסור לו לעשות מלאכה בפני רבים, ולפי ההיגיון של ערוסי אסור לדיין כלל לעשות מלאכה, נמצא אפוא שלפי הגיונו, אסור לדיין גם לאכול ולשתות!


ג. ערוסי מביא ראיה מאגדה ומדברי רש"י!


בהמשך דבריו ערוסי מביא ראיה לטענתו מאגדה במסכת תענית, ובסוף ציטוט האגדה הזו הוא אומר כך: "כלומר, גם ממעשה זה אנו למדים, שחכם שנתמנה לתפקיד ציבורי מקבל תגמול מהציבור כדי שיוכל למלא את תפקידו. ודברי רבנו באיסור לקיחת כספים הוא כלפי חכמים שאינם נושאי משרה ציבורית אלא נוטלים שכר עבור הוראת ההלכה".


ובפרקים ב–ג כבר ביטלנו לחלוטין את מסקנתו לפיה דברי רבנו נגד הפיכת התורה לקורדום, אינם נוגעים לדיינים ולכל שאר בעלי השׂררות התורניות. ברם, לא נסתפק בשלל ההוכחות והראיות לעיל, וגם לא נסתפק בדברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז), אשר מותח ביקורת בדיוק על שיטתו זו של ערוסי להביא ראיות חלושות ממעשיות שנמצאו בתלמוד, וכֹה דבריו:


"ולא התירו לעצמם את זה [כלומר, ראשי הגלויות, והדיינין, ומרביצי התורה, והממונים, לא התירו לעצמם ליהנות מכבוד תורה בשום פנים ואופן], והיו רואים בכך חילול ה' בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה', וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד" וכו'.


אלא, נעיין וננתח את האגדה שממנה מביא ערוסי ראיה להתיר לעצמו וליוסף קאפח לקחת משכורות במשך ארבעים וחמישים שנה, וכך נאמר במסכת תענית (כא ע"א):


"אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעביד עיסקא, ונקיים בנפשין 'אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן' [דב' טו, ד]. אזלו יתיבו תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי 'כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ' [דב' טו, יא]. רבי יוחנן הדר, אילפא לא הדר. עד דאתא אילפא – מלך רבי יוחנן".


מסופר באגדה על שני חכמים בשם אילפא ור' יוחנן, אשר היו גורסים את פסוקי התורה. מצבם הכלכלי היה דחוק מאד, ולכן החליטו שניהם לצאת יחדיו וללכת לעשות עסקים. הלכו וישבו תחת כותל רעוע ואכלו לחם. בשעה שהם יושבים באו מלאכי השרת לצידם ודיברו ביניהם, ואז מסופר שר' יוחנן שמע את אחד מהמלאכים אומר לחברו: נפיל עליהם את הכותל הזה ונהרגם בגלל שהם מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. אמר המלאך השני לראשון: הנח להם, מכיוון שיש בהם אחד שעתיד לעלות לגדולה. שאל ר' יוחנן את אילפא האם הוא שמע משהו? ואילפא ענה לו שלא, ואז הבין ר' יוחנן שהמלאכים דיברו עליו, וחזר לבית המדרש, ועד שחזר אילפא ממסעות העסקים, נתמנה ר' יוחנן לראש ישיבה.


נזכיר שערוסי מביא ראיה מאגדה זו לכך: "שחכם שנתמנה לתפקיד ציבורי מקבל תגמול מהציבור", ובאמת שהנני מתחיל לרחם על ערוסי, כי להביא ראיה מפשט אגדה שמובאים בה שיחות של מלאכים, זה בפני עצמו מעיד על העדר ראיות אמיתיות ועל מצוקה גדולה. והנה לפניכם מה שהיה אומר עליו מורו ורבו יוסף קאפח, וזה לשונו בפירושו (מדע, עמ' רפ) על אחד מהשוטים אשר מביא ראיה להתיר ליהנות מדברי תורה מאגדה קרובה במסכת תענית: "ראייתו מההיא דתענית תמוהה מאד במחיצת רבנו [...] אשתמיטיה לרגע [האמנם רק לרגע?] דברי רבנו בפיהמ"ש סנהדרין פרק י בשלוש כיתות קוראי אגדות חז"ל".


אך גם אם נתייחס לאגדה הזו כפשוטה אין למסקנתו של ערוסי שום ראיה! שהרי במה מדובר? מדובר בשני אנשים אשר כלל לא היו בגדר פרנסים ולא קיבלו שום מינוי, אלא כל מה שנאמר בהם הוא שהם היו "גרסי באורייתא", דהיינו שהם היו קוראים שניים מקרא ואחד תרגום! כלומר מדובר בתחילת ימיהם בלימוד של החכמים הללו, והראיה היא מכך שהמלאך אמר לחברו שלא יהרגם מפני שאחד מהם עתיד לעלות לגדולה, משמע שבאותם הימים הם כלל לא היו בגדר חכמים גדולים ומובהקים וזה מסביר גם את רצונם לצאת לעסקים.


כמו כן, כנראה שבתחילת ימיהם, טרם שהעמיקו בחוכמת התורה, כאב להם עד מאד על מצבם הדחוק, והחליטו לצאת לעסקים. כלומר, הם החליטו לעזוב את הפרנסה הדחוקה שעסקו בה אף שהיא אפשרה להם ללמוד תורה, וכן לעזוב את לימוד התורה ולצאת לעסקים כדי שלא יהיו עניים, וכמו שנאמר בגמרא: "ניקום וניזיל וניעביד עיסקא". ולכן נאמר באגדה שהם ישבו תחת כותל רעוע ואכלו לחם, גם כדי לסמל את הסכנה הגדולה שהם הכניסו את עצמם אליה בעוזבם מקור מים חיים (הכותל הרעוע), וגם כדי לסמל שליבם לא נקפם על החלטתם כלל, שהרי "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם" (בר' לז, כה) נאמר על אחֵי יוסף לאחר שזרקו את יוסף לבור. לפיכך הקפידו עליהם המלאכים, כלומר, על-כך שהם עזבו בקלות רבה מאד מקור מים חיים, והיה עליהם לסבול את חיי העניות כדי לזכות בחיי הנצח בעולם-הבא.


והנה עוד ראיה שכך יש להבין את האגדה: בהמשך נאמר בה שר' יוחנן חזר ואילפא לא חזר, כלומר, אילפא החליט שלא לחזור בו מהחלטתו לצאת למסעות העסקים. ואם היה כדברי ערוסי שהם רק ביקשו לצאת ולהתפרנס, מדוע אילפא לא חזר ללמוד בבית-המדרש?


כמו כן, באגדה מפורש שרק לאחר זמן מה, עד שאילפא חזר ממסעות העסקים, נתמנה ר' יוחנן לראש ישיבה או לשׂררה תורנית אחרת. כלומר, בעת המעשה לא היה לאילפא ולא לר' יוחנן שום שׂררה! זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת ששני חכמים גדולים שנתמנו לפרנסי ציבור יחליטו ביום בהיר אחד לעזוב מקור מים חיים ולצאת לעסקים? מהי הַשּוֹטוּת הזו?!


קצרו של דבר, לפי ערוסי אילפא ור' יוחנן היו בעלי שררה, והמלאכים הקפידו עליהם על-כך שהם יצאו להתפרנס, כי לפי דעתו היה עליהם לקחת תגמולים ושילומים מן הציבור! ובמלים אחרות, לפי ערוסי, פרנס שעובד למחייתו ואפילו בצנעה בתוך ביתו, מתחייב בנפשו!


ולפי האמת לא מיניה ולא מקצתיה, אילפא ור' יוחנן כלל לא היו בעלי שׂררה באותם הימים, שהרי נאמר שר' יוחנן קיבל את השררה רק בסוף הסיפור, ואפילו לא מיד לאחר שהוא חזר. אלא, כל מה שנאמר הוא שעד שאילפא חזר ממסעות העסקים שלו ר' יוחנן נתמנה. כמו כן, נאמר במפורש באגדה שר' יוחנן עתיד לעלות לגדולה, וזו ראיה חזקה מאד לכך שהוא לא היה נושא שררה באותם הימים שהתרחש הסיפור הזה. זאת ועוד, לא יעלה על הדעת שהמלאכים הקפידו על אילפא ור' יוחנן על-כך שהם יצאו לפרנסתם, כי מצוה גדולה היא וכמו שנראה לקמן, אלא בגלל שהם החליטו לעזוב את בית המדרש ולצאת לעסקים.


וכבר שיבח מאד דוד המלך את מי שנהנה מיגיע כפיו: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תה' קכח, ב), עד שדרשו חכמים ש"גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים".


וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, יא):


"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".


וכאילו כל התירוצים של ערוסי אינם הזויים דיים, עד שהוא מביא ראיה מדברי רש"י-שר"י! וכך רש"י מפרש שם את מלכותו של ר' יוחנן: "מלך רבי יוחנן – מינוהו ראש ישיבה עליהן, מנהג הוא: מי שהוא ראש ישיבה היו מגדלין אותו משלהן, ומעשירין אותו, כדאמרינן לגבי כהן גדול בסיפרא וביומא: 'והכהן הגדול מאחיו – גדלוהו משל אחיו' [יומא יח ע"א]".


אתם רואים מאין נובעים המים הרעים? שוב מרש"י! ואתם מבינים עתה מדוע ערוסי וחבר מרעיו הממסדיים והמוסדיים למיניהם מתנגדים לביקורתי על רש"י? שהרי רש"י החליט, בין שאר הזיותיו הנגעלות בכל רחבי פירושו, לעקם גם את האגדה הזו כדי להצדיק להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים! וערוסי המסכן יא רחמתא, שותה ובולע בעל-כורחו את מימיו המאוסים הסרוחים והבאושים של רש"י-שר"י כי אין לו ברירה, אחרת הוא צריך להחזיר משכורות של ארבעים שנה, ואינסוף מענקים ושילומים וסעיפי שילומים, מתפסח ועד עזה. אה וכמעט שכחתי, הוא גם צריך לעקור כבודו וכבוד בית אביו כדי להודות על האמת...


ואפילו יוסף קאפח התנגד לדברי רש"י וחלק על פרשנותו של ערוסי, שהרי בעניין דייני הגזלות שנזכרו בהלכות שקלים (ד, ז; וגם זו טענה שטען כנגדי ערוסי וכבר ביארתי אותה במאמרי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא חלף – חלק ג"), החת"ס מפרש בעקבות רש"י שיש לגדֵּל ולפטם את הדיינים מאד, והוא מביא ראיה לכך מהִלכת חז"ל על הכהן הגדול שיש לגדלו משל אחיו. ועל דברי החת"ס הללו אומר קאפח בהלכות שקלים שם בסוף אות יא: "והסיום [של דברי החת"ס] נראה לי חריג, כי המדובר כאן [בהִלכת דייני הגזילות] הוא בכדי ספקם, ולא ב'גדלהו'", וברור ש"כדי ספקם" הוא לא שכר גבוה מאד, אלא די מחסורו אשר יחסר לו ותו לא, ובניגוד מוחלט לדברי רש"י אשר אומר לעיל: "ומעשירין אותו".


ושאלה נוספת מנקרת במוחי, אם לפי ערוסי מותר לדיינים ממוסדים ליטול משכורות עתק בעבור פסיקת דינים, אך אסור ללומדי ומלמדי תורה ליטול שכר בעבור לימוד והוראת התורה, מדוע הוא התיר לעצמו ללמד תורה בשכר באוניברסיטת בר-אילן במשך שנים רבות במחלקה ללימודי יסוד, ובמחלקה לתלמוד? מדוע הוא מתיר לעצמו עד היום, כעשר שנים לאחר פרישתו להמשיך וליטול פנסיה נאה מהם בעבור לימוד תורה? ומדוע הוא מתיר לעצמו עד היום ללמד תורה בשכר במחלקה למשפט עברי במכללת האקדמית בקרית-אונו?


ה. האם היה ממסד דיינות בימי המשנה והתלמוד?


בהמשך דברי ערוסי בתשובתו, הוא מחליט שהיה ממסד של דיינות בימי חכמי התלמוד! ואיני יודע מאין לו זאת? ואיפה שמענו על ממסד של דיינים בימי חכמי התלמוד? ואולי היה להם גם ממסד של רבני ערים ושכונות? ואולי היה להם גם ממסד של משגיחי כשרות ועורכי חופות? ואולי היה להם גם ממסד של עורכי לוויות ובוני מקוואות? מהי הַשּוֹטוּת הזו?!


והנה דבריו המקוממים לפניכם, מתוך המשך תשובתו הנדונה:


"ראוי לציין שהדיינים בימי המשנה והתלמוד, ברובם, לא היו אנשי ממסד, ועבדו לפרנסתם, כל אחד במקצועו שלו, וכשבעלי הדין נזקקו לדין דנו אותם הדיינים, באופן פרטי, כמו שפנו לדיין קרנא, ולרב הונא, כפי שנאמר בגמ' כתובות (קו ע"א), ודיינים כאלה אסורים בנטילת שכר עבור הדיינות, אלא רק דמי בטלה".


הנה ראיתם שערוסי הקים ממסד דיינות לחכמי המשנה והתלמוד! ברם, איך הוא יסביר מדוע קרנא ורב הונא סירבו לקבל שכר בעבור פסיקת דינים ועבדו למלאכתם? הוא טוען שהם לא היו "אנשי ממסד", ולכן היה אסור להם! אך אם היו להם קשרים להתמנות ל"אנשי ממסד", היה אסור להם לעבוד למלאכתם והיה מותר להם לקבל משכורות עתק... פשוט מקומם!


והנה דברי רבנו בעניינו של הדיין קרנא בפירושו למסכת אבות (ד, ז):


"וקרנא דיין בכל ארץ-ישראל, והוא היה שואב מים, וכשהיו בעלי הדין באין לפניו אומר להם: או שתתנו לי מי שישאב במקומי בזמן שאני עסוק עמכם או שתתנו לי כדי מה שאני בטל מעבודתי ואדון לכם".


ואיני מצליח להבין, אם היה "ממסד דיינות" בימי חכמי המשנה והתלמוד, איך קרנא שהיה דיין בכל ארץ-ישראל לא היה חלק מהממסד הזה? וכי יעלה על הדעת שדיין שדן בכל ארץ-ישראל, לא יהיה חלק מממסד הדיינות אם באמת היה ממסד כזה? ואם לא קרנא שהיה דיין בכל ארץ-ישראל, אז מי היה חלק מהממסד הזה? ואיפה נזכר בכלל הממסד הזה?!


ודרך אגב, רב הונא לא היה מסכים לקחת אפילו שכר בטלה! אלא היה מסכים לדון רק לאחר שמצאו לו מחליף לאותם השעות או לאותו היום שדן בו את בעלי הדין. וכבר הרחבתי בביאור הסוגיה במסכת כתובות (קו ע"א), ופסקי רבנו בעניינה, במאמריי שנזכרו לעיל.


ו. הדיינים זכאים לקבל שכר על עבודות צדדיות?


ערוסי ממשיך בתשובתו שם, ומחליט שמותר לדיינים לקבל שכר בעבור כתיבת שטרות או הסכמים וכיו"ב, כי רק על הוראת הדין נאסר לקבל שכר. ואני לא מצליח להבין, אם היה מותר לדיינים לקבל שכר בעבור הדברים הללו מדוע קרנא ורב הונא ביקשו מישהו שיחליף אותם? והלא סוף-סוף הם משׂתכרים בדרך אחרת! וכי יעלה על הדעת שאנשי האמת הצדק והיושר, יבקשו לעשות רווח כפול? וכי הם היו רודפי בצע? וכי הם חיפשו לעצמם ארוחות חינם?


והנה לפניכם לשונו של ערוסי: "ובכל מקרה, זכאים הם לקבל שכר בעבור כתיבת שטרות והסכמים ועוד. כי רק על הוראת הדין אסור לקבל שכר. ומן הראוי להביא דברי מארי על בית הדין בתימן, מספרו הליכות תימן [...] וכן הדיין מטפל בהוצאת צווים שונים, צווי עיקול עד עיכוב יציאה מן הארץ, אישורי הסכמים וכיו"ב. ואין איסור ליטול שכר על כך".


ויתרה מזאת, גם אם נניח שמותר להם לקבל שכר על כתיבת שטרות, וכי יוסף קאפח ודייני ימינו כתבו וכותבים שטרות? וכי מותר לקחת משכורות עתק ושלל טובות הנאה בשביל מילוי שטרות, איפה ההיגיון? איפה השכל הישר? וכי מותר להם לקחת פנסיות גדושות ומענקי פרישה עצומים, והוצאות מדור ולבוש ורכב וכלכלה וקרן השתלמות וקופות גמל עצומות ועוד-ועוד, רק על חתימה על שטרות?! רק על חתימת צווי עיקול או צווי יציאה מהארץ?!


וערוסי ממשיך ואומר בתשובתו הנדונה:


"אולם, דיינים ממוסדים רשאים לקבל שכר כמו הדיינים גוזרי גזירות שבירושלים שהיו מקבלים מתרומת הלשכה". וכבר השבתי לו תשובה מפורטת בעניין דייני הגזלות שבירושלים במאמרי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף (חלק ג)", וכבר הוכחתי שמדובר בהלכתא למשיחא, ובנסיבות מאד-מאד מיוחדות, ואף שם לא מדובר במשכורות הנפוחות של הדיינים והרבנים "הממוסדים" כמו שערוסי נוהג לכנות אותם.


עוד הוא אומר בתשובתו:


"דיינים ממסדיים וכן רבנים ממסדיים חייבים להתפנות לימים ולשעות, בלשכותיהם, לטובת הציבור, ויש בתפקידיהם הרבה תפקידים מנהליים ותעסוקתיים, מאשר לימוד תורה והוראת ההלכה. כמו רב עיר, מטפל בכשרות ומקוואות ועירובין, ברישום נישואין, בלוויות, באזכרות, באירועים ציבוריים ועוד".


וכמה שעות רב עיר עובד בלשכה? כמה שעות בודדות ביום! ובחלק גדול מן הזמן הוא עוסק בענייניו הפרטיים והאישיים ולא בענייני המדינה והמועצה הדתית. והיכן שמענו שחכמי המשנה והתלמוד גבו מאנשים כסף בעבור טיפול בכשרות או במקוואות או בעירובין או ברישום נישואין או בלוויות או באזכרות או בהשתתפות באירועים ציבוריים? היכן? האם אלישע הנביא גבה כספים בעבור כל הדברים הללו ועוד רבים שהוא עשה לעם-ישראל?


ויתרה מזאת, והלא כמעט לכל אחד מהדברים שנזכרו לעיל יש פקיד ממונה עליו, ורב העיר אינו מתעסק בעניינים הללו. כגון בענייני הכשרות יש פקיד שמקבל משכורות להשגיח על כל ענייני הכשרות, וכן בעניין רישום הנישואים יש פקיד ממונה במועצה הדתית לעניין זה. וכן בענייני המקוואות יש בלניות אשר דואגות לכל צרכי המקווה, ולכל שאר העניינים יש עוד כחמש-שש מזכירות ומזכירים ומקורבים אשר מטפלות ומטפלים בכל העניינים.


אז מה נשאר? עירובין? באמת? והלא די לעשות פעם אחת ביובל, ופעם בחצי שנה לשלוח את אחד הפקידים שיעשו סיבוב ותו לא. כמו כן, האם באמת רב עיר מצפה לקבל כסף בעבור לוויות ואזכרות? איני מבין! וכי אין חסד בעולם? על הכל צריך לקבל כסף? וכי אבותינו ואנשי האמת הראשונים והישרים העלו על דעתם למשוך משכורות עתק ושילומים וסעיפי שילומים על ניחום אבלים אומללים? על אמירת צידוק הדין בלוויה? או על השתתפות בשמחות? או על השתתפות באירועים ציבוריים? והלא כל זאת בגדר מצות "ואהבת לרעך כמוך"! היעלה על הדעת שמישהו מחכמי האמת הראשונים ימשוך כספי עתק בעבור מצות ואהבת?


ושימו לב איך רבנו מתאר את חכמי המשנה והתלמוד לעיל: "אלא הם עצמם [היו חסידים, מאמיני האמת לשם האמת [לא לשם הממון והיוקרה והכבוד והשררה והתקציבים], מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח".


וראוי לחתום פרק זה בדברי רבנו במסכת אבות (ד, ז): "ולמה לי להאריך בעניין זה? הריני מזכיר את המעשה שנזכר ונתבאר בתלמוד, והרוצה להתווכח ולהכחיש [את האמת] יעשה כרצונו [...] ושני מעשיות אלו משתיקים כל מתווכח בעניין זה".


ואין לי צל של ספק שהמכחישים לא יחדלו להכחיש ולהתווכח, והמשכילים יבינו.


סוף דבר


"יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲו‍ֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ" (איוב כ, כז).


הבאתי במאמרי זה רק מקבץ קטן של ראיות והוכחות לכך שאסור באיסור חמור לדיינים ולבעלי השׂררות התורניות למיניהם להשתמש בכתרה של תורה, וליטול לעצמם משכורות. כל-שכן וקל-וחומר שמדובר במשכורות עתק עמוסות וגדושות בשילומים וסעיפי שילומים. ובחרתי להתמקד בעיקר בדברי רבנו בפירוש המשנה לאבות (ד, ז) שמהם מביא ערוסי ראיות לטענתו שמותר לדיינים ולנושאי שׂררה בממסד האורתודוקסי לקבל משכורות.


ויתרה מזאת, גם רשימת המאמרים שהבאתי בראש מאמר זה אינה רשימה מלאה, ויש עוד מאמרים שעסקתי בהם בנושאים אלה מצדדים שונים. וה' יודע ועד שהייתי יכול עוד להאריך הרבה בראיות ובהוכחות, אך נדמה לי שיהיה זה רק חזרה על דברים שכבר נאמרו במאמרים קודמים. החידוש במאמר הזה הוא עצם ההתמודדות והתשובה למר רצון ערוסי הי"ו.


ולצערי אני נאלץ בעל-כרחי לקרוא לו בשמו ולא להוסיף לו את התואר "רב", פשוט כי אהבתי לדרך האמת גוברת על אהבתי לאותו אדם אשר אהבתיו בכל לבי ונפשי. והוא הדין ליוסף קאפח אשר לא קל לי להשמיט משמו את התואר "מארי", אך כבוד שמים גדול מכבוד בשר ודם, ועם-ישראל צריך לידע את האמת. כי ללא האמת הזו, ללא הידיעה הזו שאסור ליהנות מכבוד שמים ואסור באיסור חמור להשתמש בכתרה של תורה, לעולם לא נכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולעולם רש"י והזיותיו ימשיכו לזהם את מחשבת עם חכם ונבון.


צר לי באמת על קאפח ועל ערוסי, כי אהבתים אהבת נפש, ועדיין לא השתחררתי לחלוטין מאהבתי אליהם, והנני מכריח את עצמי לקיים את ההלכה ככתבה וכלשונה, ולהוציא את האמת לאור. ועדיין יש בליבי תקוה שערוסי יודה על האמת ואשוב לאהבתו ולידידותו. אך בכל עת שעולה תקוה קלושה בליבי, הנני נזכר בדברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא), כאשר הוא מתאר את מידותיהם של הרבנים הממוסדים שמואל בן עלי וסגנו זכריה:


"והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסֵר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו? זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו".


ואחתום בדברי הנביא מיכה ואחריהם בדברי הנביא הושע:


"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ, וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (מיכה ג, יא). שימו לב! מיכה הנביא משווה בין נביאי השקר הרשעים הארורים, לבין הדיינים ומנהיגי העדה אשר נוטלים ממון בעבור פסיקת דינים!


"שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַייָ עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ. אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ. עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ בְּחַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְעוֹף הַשָּׁמָיִם וְגַם דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵפוּ. אַךְ אִישׁ אַל יָרֵב וְאַל יוֹכַח אִישׁ וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹהֵן. וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה וְדָמִיתִי אִמֶּךָ. נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי".


תמונת שער הרשומה מאת: ישיבת מרכז הרב, רישיון: CC BY-SA 3.0.

ערוסי מכחיש את האמת
.pdf
Download PDF • 270KB

208 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!