ערוסי מכחיש את האמת!

עודכן: 21 ביוני 2021

"ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני הפתאים] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דינים בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות" (פירוש המשנה לרבנו הרמב"ם, מסכת נדרים ד, ג).


חז"ל ורבנו פסקו מפורשות שאסור לדיינים לקחת כסף בעבור פסיקת דינים, ופירטתי את כל פסקיהם ומוסריהם במאמריי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף" (חלקים א, ב, ג, ד), "האם מותר לקרוא ליוסף קאפח בשם מארי?", "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", "מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד תורה?" (חלקים א, ב, ג, ד, ה), ועוד.


ברם, למרות דברי חז"ל ורבנו המפורשים שהבאתי במאמריי לעיל, הובא לידיעתי שרצון ערוסי מכחיש הלכות מפורשות, וטוען בתשובה באתר "נצח ישראל" (ראו כאן) שמותר לדיין "לקבל תגמול מממסד רבני". ובכן, במאמר זה נבחן את תשובתו לאור אדני ההלכה והדעת.


נחל אפוא, בתשובתו שם, ערוסי מביא את דברי רבנו הארוכים במסכת אבות (ד, ז) אשר מכֻוונים כנגד הנהנים מכבוד תורה, דברי רבנו חדים ידועים ומפורשים וכבר הבאתים במאמריי שנזכרו לעיל. בסוף דברי רבנו, ערוסי פורשׂ את טענותיו, והראשונה שבהן נוגעת להלל הזקן. על הלל הזקן רבנו אומר בפירושו למסכת אבות שם: "וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו, חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניוּת" וכו'.


נעבור עתה לעיין בתשובתו של ערוסי, ובה הוא טוען כך:


"רבנו בפירוש המשנה מדבר על לומדי תורה שדורשים לקבל כסף על-כך שהם לומדים תורה או על-כך שהם מלמדים תורה לרבים [וכלשון רבנו]: 'וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השררות התורתיות חוקי מוכסים'. והרי הלל הזקן, לפני שנתמנה לנשיא ישראל עבד כחוטב עצים, ולא פשט ידו ולא דרש לקבל שכר על-כך שלמד תורה ('מה אני בחינם אף אתם בחינם'). אולם, ברור כשנתמנה לנשיא ישראל לא המשיך לעבוד כחוטב עצים, שהרי הלכה מפורשת בדברי רבנו, שתלמיד חכמים שמשמש כפרנס לציבור אסור לו לעשות מלאכה שאינה מכובדת בפני הרבים, וזו הלכה תלמודית. ואם-כן ממה הוא התפרנס? ודאי מתגמול שקיבל כנשיא ישראל".


כלומר, לפי ערוסי, הלל הזקן נטל תגמולים בעבור תפקידו כנשיא ישראל! ואפילו מורו ורבו יוסף קאפח היה גוער בו על התירוץ הדחוק הזה, והנה לפניכם דברי קאפח על תירוצו הזה של ערוסי, בפירושו להלכות תלמוד תורה (עמ' רעט–רפ), וזה לשונו:


"מה שכתב [יוסוף קארו] שזה היה בתחילת לימודו [כלומר, שהלל הזקן עבד כחוטב עצים רק בתחילת לימודו, והנה אפוא המקור לטענתו החלושה של ערוסי], זוהי השערה ללא שום ראיה, בעוד שדברי הרמב"ם מפורשים, והבא להגביל את תקופת החטיבה עליו להביא ראיה. [...] וכבר מצאנו ר' פנחס הכהן שהיה גדול מאחיו בחכמה וביראה, וכאשר רצו למנותו כהן גדול הלכו ומצאוהו חוצב אבנים בהר. ור' יהושע דיין של כל ארץ ישראל והיה פחמי", וכו'.


והנה לפניכם ראיה מדברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז) שהלל הזקן עבד בחטיבת עצים גם לאחר שהגיע למעלה רמה ונשגבה בתורה, והעמיד תלמידים גדולים וחכמים:


"וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו, חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניוּת, ומעלתו ידועה, ותלמידיו הם אשר נמשלו במשה ויהושע, וקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי, ולא יסתפק בן דעת שאילו הוא הסכים לבני אדם להיטיב לו, כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים".


כלומר, ברור שבתחילת דרכו של הלל הזקן הניחו לו לחטוב עצים כמו כל תלמיד אשר עבד למלאכתו, ומה הוא שונה מכל תלמיד חכמים אחר? אלא, אפילו לאחר שהגיע למעלה גדולה ורמה, וביקשו אנשים להיטיב לו ולרוממו, הוא לא הסכים לקבל מהם והמשיך במלאכתו! כמו כן, רבנו אומר: "ולא יסתפק בן דעת" וכו', לאחר שהוא אומר "ותלמידיו הם אשר נמשלו" וכו', משמע, שגם לאחר שהיו לו תלמידים גדולים וחכמים, הוא עדיין היה חוטב עצים!


ומעניין מה היה אומר הלל הזקן על ערוסי, אותו הלל הזקן אשר קידש מלחמה כנגד הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, ואשר אמר באבות (ד, ז): "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף". מכל מקום, לא נסתפק בזה, אלא נוסיף ונבחן את דברי ערוסי אחת לאחת:


א. האם מדובר בפירוש המשנה רק על לומדי ומלמדי תורה?


כאמור, ערוסי טוען שרבנו בפירוש המשנה מדבר על לומדי תורה ולא על חכמים שמשמשים כפרנסים לציבור, כגון רבנים ראשיים או רבני ערים או רבני שכונות או דיינים בבית-הדין הרבני וכל נושאי השׂררה בממסד האורתודוקסי. ברם, מתוך דברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז) שאותם מצטט ערוסי בתשובתו עולות סתירות מפורשות לטענתו, והדבר פשוט מגוחך והזוי לחלוטין! כאילו אין קשר בין מה שערוסי קובע ומחליט לבין המקור שהוא מצטט.


והנה לפניכם מעט מדברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז):


"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם [שהרי רובם ואולי אף כולם נוטלי שוחד ושוחרי שילומים], אבל אומר, ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".


כלומר, לפי רבנו צוואת ר' צדוק ברורה, ואם מדובר בה רק בלומדי ומלמדי התורה ולא בנושאי השׂררה, מדוע רבנו אומר שהיא ברורה? והלא יש לחלק ולהבחין בין לומדי ומלמדי תורה לבין נושאי שׂררה! כמו כן, מדוע רבנו אומר שהיא לא תמצא חן בעיני רוב גדולי התורה "ואולי אף כולם"? והלא אם מדובר רק בלומדי ומלמדי התורה, היא לא מכֻוונת כנגד אנשי השׂררה. מכל מקום, כמובן שלא נסתפק בזה, ונמשיך ונעיין בדברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז):


"דע, שזה [ר' צדוק] אמר: 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בָּה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר: 'שכל הנהנה בעולם-הזה [מדברי תורה] הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא'. והתעוורו בני האדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גוום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והשגו את בני האדם בהטעייה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים שמתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל".


הנה רבנו אומר מפורשות, שדברי ר' צדוק כוללים את כל מי שעושה את התורה כלי לפרנסה, כולל הדיינים אשר נתמנו וקיבלו שׂררה, שהרי רבנו אומר: "ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והשגו את בני האדם בהטעייה מוחלטת" וכו'. ובכן, מה הן שׂררות תורתיות אם לא פרנסי הציבור? נשיא ואב בית-דין, ודיינים ממונים וכל שאר השׂררות התורניות.


וגם בזה לא נסתפק, ונמשיך ונעיין בהמשך דברי רבנו שם, וכֹה דבריו:


"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים ז"ל [חכמי המשנה והתלמוד], לא נמצא להם שגבו מבני אדם ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות ולא לראשי הגלויות ולא לדיינין ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר אדם, אלא מצאנו את כולם, יש מהם מי שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר גדול בתכלית, וחלילה לי מה' לומר שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק אילו פשט ידו לקבל [צדקה] היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה, אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מנעתו מכך".


היש דברים מפורשים יותר מאלה? גם ראשי הגלויות, וגם הדיינים, וגם מרביצי התורה, וגם הממונים, כולם התעסקו במלאכה לפרנסתם, ואף היו בזים לממון שבידי בני אדם כיוון שהתורה אסרה עליהם ליהנות מכבוד תורה! כלומר, מדובר לדעת רבנו באיסור תורה!


ושימו לב להמשך דברי רבנו בפירושו למסכת אבות שם (ד, ז):


"אלא הם עצמם [חכמי המשנה והתלמוד נוחי נפש] היו חסידים, מאמיני האמת לשם האמת [לא לשם הממון והיוקרה והכבוד והשררה והתקציבים], מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח, ולא התירו לעצמם את זה [כלומר, ראשי הגלויות, והדיינין, ומרביצי התורה, והממונים, לא התירו לעצמם ליהנות מכבוד תורה בשום פנים ואופן], והיו רואים בכך חילול ה' בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה [וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)], וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד" וכו'.


ואיני יודע מה ערוסי חשב לעצמו כאשר הוא קרא את הדברים הללו, וכאשר הוא הביא מהם ראיה להתיר בתשובתו לנושאי השׂררה ליהנות מתגמולים ומשילומים, שהרי לפי הדברים שהוא קרא, כל בעל שׂררה תורנית שנוטל שכר הוא בגדר מחלל שם שמים! עד שרבנו קורא עליו את הפסוק מספר במדבר (טו, לא): "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ". ואיך הרב הראשי של קרית-אונו מזה כארבעים שנה, מתעלם מדברים כל-כך מפורשים? ואף משליך אחרי גוו פסוק קשה מאד אשר עוסק בחיי הנצח! איך?


לא סיימנו, יש עוד ראיה מדברי רבנו בפירוש המשנה (ד, ז), שהרי בהמשך פירושו של רבנו שם הוא עוסק באלישע הנביא, אשר לית מאן דפליג שהוא היה הפרנס בה"א הידיעה של עם-ישראל באותה התקופה, והנה לפניכם דברי רבנו על אלישע בהמשך דבריו שם:


"וכבר שמעתי אותם הפתאים נתלים באמרם: 'הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע ושלא ליהנות אל ייהנה כשמואל הרמתי', ואין זה דומה לזה כלל, ואין זה אצלי אלא הטעייה מן הלומד מזה [כלומר, מי שלומד מאלישע שמותר לבעלי השׂררה ליהנות מכבוד תורה מתעה את הרבים], כיוון שהוא ברור ואינו מקום טעות [כלומר, לא מדובר בעניין שניתן להבינו לשני פנים, אלא בעניין חד משמעי מובהק], לפי שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם קל וחומר שיגבה מהם ויקבע עליהם חיובים, חלילה לו מזה. אלא היה מקבל הכיבוד בלבד, כגון אם מארחוֹ אדם בזמן שהוא נוסע בדרך, הרי הוא לן אצלו ואוכל אותו הלילה או אותו היום, והולך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית שום אדם ולא אוכל מלחמו. ועל כיוצא בזה אמרו חכמים, כי תלמיד חכמים, אם רצה להתדמות לזה עד שלא ייכנס אצל שום אדם רשאי הוא בכך, וגם אם נתארח אצל איזה אדם בשעת הדוחק כשהוא נוסע בדרך וכיוצא-בזה, רשאי הוא בכך".


הנה לנו דוגמה מפורשת מאלישע הנביא אשר לא היה לוקח ממון מבני אדם, ורבנו מוסיף: "קל וחומר שיגבה מהם ויקבע עליהם חיובים". כלומר, קל וחומר שהוא לא נטל לעצמו משכורות קבועות מדי חודש בחודשו מכספי המיסים במשך ארבעים שנים, משכורות עתק אשר כוללות אינסוף הטבות ומענקים ושילומים וסעיפי שילומים, מתפסח ועד עזה.


ב. האם הלל