top of page

ערוסי מכחיש את האמת!

אחל בתוכחות הנביאים לכומרים השכירים שהפכו תורת אלהים לקורדום חוצבים:


"צֹפָיו [=מנהיגי הדת, הכומרים הארורים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ, הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [אינם מכירים בדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו, י–יא). ושם תרגם יונתן ע"ה: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל". וראוי לעצור רגע ולהרהר בדבריו של הנביא ישעיה ע"ה, אשר מכנה את ראשי העם "כלבים אילמים" ו"כלבים עזי נפש"!


והנה לפניכם גם דברי הנביא מיכה (ג, ט–יא):


"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".


מיכה משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף! ועל בני עלי שהפכו תורת אלהים לקורדום אומר הנביא: "וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת יְיָ [...] וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי יְיָ כִּי נִאֲצוּ [...] כִּי חָפֵץ יְיָ לַהֲמִיתָם" (ש"א פרק ב).


בעקבות דברי הנביאים ומסורת התורה-שבעל-פה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה, חכמי המשנה והתלמוד פסקו מפורשות ובביטויים נחרצים, חדים וחד-משמעיים שאסור ליהנות מכבוד תורה: לא לתלמידים ולא למורים ולא לדיינים ולא לכומרים שכירים שעומדים בראשות מועצה דתית פרו-נוצרית – ופירטתי את כל פסקיהם ומוסריהם בשלל מאמרים: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף", "האם מותר לקרוא ליוסף קאפח בשם מארי?", "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", "מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד תורה?", ועוד.


הרמב"ם היה מן השרידים אשר ה' קורא. הוא היה מן הבודדים אשר לא השתתף במצעד הכסילות, המינות והחרפה של גדולי האסלה באלף השנים האחרונות, ואף לא חשש למתוח ביקורת על המינים שמתיימרים לייצג את אלהים, אף שהפכו את דתנו לדת פרו-נוצרית.


בהקדמה זו לא אעסוק בהרחבה בדברי חז"ל והרמב"ם בעניינים אלה, ואסתפק בכמה מובאות מדברי רבנו כדי לשפוך מעט אור על דרך האמת. בהמשך המאמר אצרף מקורות נוספים.


וכֹה דברי רבנו בפירושו לנדרים (ד, ג):


"לפי שאינו מותר בתורתנו בשום פנים ללמֵּד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' וכו' [דב' ד, יד] ובא בקבלה [=במסורת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה]: 'מה אני בחינם אף אתם בחינם' [...] ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני השוטים] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".


וכדאי לצרף גם את דברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא), שם הוא מתאר את "גדולי הדור" בימיו, אשר לא הגיעו לקרסולי רשעם פשעם ומעלליהם של "גדולי הדור" הנגעלים של ימינו, וכֹה דבריו:


"ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם מן החמורות הם אינם נמנעים]".


והנה לפניכם פסקי חז"ל ורבנו שבסוף הלכות מתנות עניים (י, טז–יט):


[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".


[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ [=ביקשו] מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".


[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול [דהיינו מי שיש לו כוח לעבוד ולהתפרנס והוא מתעצל לעבוד, או שיש לו ממון ועינו צרה בממונו להוציאו לצרכיו, ובמלים אחרות, כל מי שאינו עני זקן ערירי וחלש או חולה ומיוסר] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין [כלומר רק לעניים כאלה מותר ליטול], ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".


[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]".


וכן פוסק רבנו בסוף הלכות זכייה ומתנה: "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר: 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' [מש' טו]".


ואחתום הקדמה זו בדברי רבנו במורה (ב, כג):


"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".


א. ערוסי מכחיש את התורה-שבעל-פה!


למרות דברי התורה הנאמנים והמפורשים שנמסרו באומה על-ידי הנביאים והחכמים ורבנו, הובא לידיעתי שרצון ערוסי מעז לתעתע, להכחיש את האמת ואף לקבוע שמותר לדיין "לקבל תגמול מממסד רבני". ובכן, במאמר זה נבחן את תשובתו לאור אדני ההלכה והדעת.


דבריו הללו פורסמו בסרטון ארוך מאד: net-sah.org/video/41217 בתאריך: 24.5.19.


נחל אפוא, בתשובתו שם, ערוסי מביא את דברי רבנו הארוכים במסכת אבות (ד, ז) אשר מכֻוונים כנגד הנהנים מכבוד תורה – דברי רבנו חדים, ידועים ומפורשים וכבר הבאתים במאמרים שנכתבו בנושא. בסוף דברי רבנו, ערוסי פורשׂ את טענותיו, והראשונה שבהן נוגעת להלל הזקן. על הלל הזקן רבנו אומר בפירושו למסכת אבות שם: "וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו, חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניוּת" וכו'.


נעבור עתה לעיין בתחילת תשובתו של ערוסי, ושם הוא טוען כך:


"רבנו בפירוש המשנה מדבר על לומדי תורה שדורשים לקבל כסף על-כך שהם לומדים תורה או על-כך שהם מלמדים תורה לרבים [וכלשון רבנו]: 'וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים'. והרי הלל הזקן, לפני שנתמנה לנשיא ישראל עבד כחוטב עצים, ולא פשט ידו ולא דרש לקבל שכר על-כך שלמד תורה ('מה אני בחינם אף אתם בחינם'). אולם, ברור כשנתמנה לנשיא ישראל לא המשיך לעבוד כחוטב עצים, שהרי הלכה מפורשת בדברי רבנו, שתלמיד חכמים שמשמש כפרנס לציבור אסור לו לעשות מלאכה שאינה מכובדת בפני הרבים, וזו הלכה תלמודית. ואם-כן ממה הוא התפרנס? ודאי מתגמול שקיבל כנשיא ישראל".


כלומר, לפי ערוסי, הלל הזקן נטל תגמולים בעבור תפקידו כנשיא ישראל! ואפילו מורו ורבו יוסף קאפח היה גוער בו על התירוץ הדחוק והנחות הזה, והנה לפניכם דברי קאפח, מורו ורבו של ערוסי, על תירוצו הזה בפירושו להלכות תלמוד תורה (עמ' רעט–רפ), וזה לשונו:


"מה שכתב [יוסוף קארו] שזה היה בתחילת לימודו [כלומר, שהלל הזקן עבד כחוטב עצים רק בתחילת לימודו, והנה אפוא המקור לטענתו החלושה של ערוסי], זוהי השערה ללא שום ראיה, בעוד שדברי הרמב"ם מפורשים, והבא להגביל את תקופת החטיבה עליו להביא ראיה. [...] וכבר מצאנו ר' פנחס הכהן שהיה גדול מאחיו בחכמה וביראה, וכאשר רצו למנותו כהן גדול הלכו ומצאוהו חוצב אבנים בהר. ור' יהושע דיין של כל ארץ ישראל והיה פחמי", וכו'.


והנה לפניכם דברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז), ומהם עולה שהלל הזקן עבד בחטיבת עצים גם לאחר שהגיע למעלה רמה ונשגבה בתורה, והעמיד תלמידים גדולים וחכמים:


"וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו, חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניוּת, ומעלתו ידועה, ותלמידיו הם אשר נמשלו במשה ויהושע, וקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי, ולא יסתפק בן דעת שאילו הוא הסכים לבני אדם להיטיב לו, כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים".


ואין צורך לומר שבתחילת דרכו של הלל הזקן הניחו לו לחטוב עצים, שהרי מה הוא שונה מכל תלמיד חכמים אחר? ולא על זה יֹאמר רבנו בפירושו: "ולא יסתפק בן דעת שאילו הוא הסכים לבני אדם להיטיב לו, כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים". אלא, ברור שמדובר לאחר שהוא הגיע למעלה גדולה ורמה, והאנשים שהכירו במעלתו ביקשו להיטיב לו ולרוממו, וגם אז, ברום מעלתו, הלל הזקן לא הסכים להשתמש בכתרה של תורה והמשיך במלאכתו! כמו כן, רבנו אומר: "ולא יסתפק בן דעת" וכו', לאחר שהוא אומר "ותלמידיו הם אשר נמשלו" וכו', משמע, שגם לאחר שהיו לו תלמידים גדולים וחכמים, הוא עדיין היה חוטב עצים לפרנסתו!


ומעניין מה היה אומר הלל הזקן על ערוסי, אותו הלל הזקן אשר קידש מלחמה כנגד הפיכת תורת אלהים לקורדום חוצבים, ואשר אמר באבות (ד, ז): "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף". מכל מקום, לא נסתפק בזה, אלא נוסיף ונבחן את דברי ערוסי אחת לאחת.


ב. האם מדובר בפירוש המשנה רק על לומדי ומלמדי תורה?


כאמור, ערוסי טוען שרבנו בפירוש המשנה מדבר על לומדי תורה ולא על חכמים שמשמשים כפרנסים לציבור, כגון רבנים ראשיים או רבני ערים או רבני שכונות או דיינים בבית-הדין הרבני וכל נושאי השׂררה בממסד האורתודוקסי רודף השלמונים. ברם, מתוך דברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז) שאותם מצטט ערוסי בתשובתו עולות סתירות מפורשות לטענתו, והדבר פשוט מגוחך והזוי לחלוטין! כאילו אין קשר בין מה שערוסי קובע ומחליט לבין המקור שהוא מצטט.


והנה לפניכם מעט מדברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז):


"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם [שהרי רובם ואולי אף כולם נוטלי שוחד ושוחרי מעטפות ושילומים], אבל אומַר, ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".


כלומר, לפי רבנו צוואת רבי צדוק ברורה, ואם מדובר בה רק בלומדי ומלמדי התורה ולא בנושאי השׂררה, מדוע רבנו אומר שהיא ברורה? והלא יש לחלק ולהבחין בין לומדי ומלמדי תורה לבין נושאי שׂררה! כמו כן, מדוע רבנו אומר שהיא לא תמצא חן בעיני רוב גדולי התורה "ואולי אף כולם"? והלא אם מדובר רק בלומדי ומלמדי התורה, היא לא מכֻוונת כנגד אנשי השׂררה...


מכל מקום, כמובן שלא נסתפק בזה, ונמשיך ונעיין בדברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז):


"דע, שזה [מה שרבי צדוק] אמר: 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בָּהּ', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר: 'שכל הנהנה בעולם-הזה [מדברי תורה] הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא'. והתעוורו בני האדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גוום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והשגו [=והתעו] את בני האדם בהטעייה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים שמתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל".


הנה רבנו אומר מפורשות, שדברי רבי צדוק כוללים את כל מי שעושה את התורה כלי לפרנסה, כולל הדיינים אשר נתמנו וקיבלו שׂררה, שהרי רבנו אומר: "ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והשגו את בני האדם בהטעייה מוחלטת" וכו'. ובכן, מה הן שׂררות תורתיות אם לא פרנסי הציבור? נשיא ואב-בית-דין, ודיינים ממונים וכל שאר השׂררות התורניות.


וגם בזה לא נסתפק, הבה נוסיף ונעיין בהמשך דברי רבנו שם, וכֹה דבריו:


"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים ז"ל [חכמי המשנה והתלמוד], לא נמצא להם שגבו מבני אדם ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות ולא לראשי הגלויות ולא לדיינים ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר אדם, אלא מצאנו את כולם, יש מהם מי שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר גדול בתכלית, וחלילה לי מה' לומר שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק אילו פשט ידו לקבל [צדקה] היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה, אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מנעתו מכך".


היש דברים מפורשים יותר מאלה? גם ראשי הגלויות, וגם הדיינים, וגם מרביצי התורה, וגם הממונים, כולם התעסקו במלאכה לפרנסתם, ואף היו בזים לממון שבידי בני אדם כיוון שהתורה אסרה עליהם ליהנות מכבוד תורה! כלומר, מדובר לדעת רבנו באיסור תורה!


ושימו לב להמשך דברי רבנו בפירושו למסכת אבות שם (ד, ז):


"אלא הם עצמם [חכמי המשנה והתלמוד נוחי נפש] היו חסידים, מאמיני האמת לשם האמת [לא לשם הממון והיוקרה והכבוד והשׂררה והתקציבים וטובות ההנאה], מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח, ולא התירו לעצמם את זה [כלומר, ראשי הגלויות, והדיינים, ומרביצי התורה, והממונים, לא התירו לעצמם ליהנות מכבוד תורה בשום פנים ואופן], והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה [וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)], וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד" וכו'.


ואיני יודע מה ערוסי חשב לעצמו כאשר הוא קרא את הדברים הללו לתלמידיו, וכאשר הוא הביא מהם ראיה להתיר בתשובתו לנושאי השׂררה ליהנות מתגמולים ומשילומים – שהרי לפי הדברים שהוא בעצמו קרא, כל בעל שׂררה תורנית שנוטל שכר הוא בגדר מחלל-שם-שמים! עד שרבנו קורא עליו את הפסוק מספר במדבר (טו, לא): "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ". ואיך הר"ב הראשי של קרית-אונו מזה ארבעים שנה, מתעלם מדברים כל-כך מפורשים? ואף משליך אחרי גוו פסוק קשה מאד אשר עוסק בחיי הנצח?!


לא סיימנו, יש עוד ראיה מדברי רבנו בפירוש המשנה (ד, ז), שהרי בהמשך פירושו של רבנו שם הוא עוסק באלישע הנביא, אשר לית מאן דפליג שהוא היה הפרנס בה"א הידיעה של עם-ישראל באותה התקופה, והנה לפניכם דברי רבנו על אלישע הנביא בהמשך דבריו שם:


"וכבר שמעתי את אותם הפתאים נתלים באמרם: 'הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע ושלא ליהנות אל ייהנה כשמואל הרמתי', ואין זה דומה לזה כלל, ואין זה אצלי אלא הטעייה מן הלומד מזה [כלומר, מי שלומד מאלישע שמותר לבעלי השׂררה ליהנות מכבוד תורה מתעה את הרבים], כיוון שהוא ברור ואינו מקום טעות [כלומר, לא מדובר בעניין שניתן להבינו לשני פנים, אלא מדובר בעניין חד-משמעי מובהק], לפי שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם קל-וחומר שיגבה מהם ויקבע עליהם חיובים, חלילה לו מזה. אלא היה מקבל הכיבוד בלבד, כגון אם מארחוֹ אדם בזמן שהוא נוסע בדרך, הרי הוא לן אצלו ואוכל אותו הלילה או אותו היום, והולך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית שום אדם ולא אוכל מלחמו. ועל כיוצא בזה אמרו חכמים: כי תלמיד חכמים, אם רצה להתדמות לזה עד שלא ייכנס אצל שום אדם רשאי הוא בכך, וגם אם נתארח אצל איזה אדם בשעת הדוחק כשהוא נוסע בדרך וכיוצא-בזה, רשאי הוא בכך".


הנה לנו דוגמה מפורשת מאלישע הנביא אשר לא היה לוקח ממון מבני אדם, ורבנו מוסיף: "קל-וחומר שיגבה מהם ויקבע עליהם חיובים". כלומר, קל-וחומר שהוא לא נטל לעצמו משכורות שחיתות קבועות מדי חודש בחודשו מכספי המיסים במשך ארבעים שנים, משכורות עתק אשר כוללות אינסוף הטבות ומענקים ושילומים וסעיפי שילומים, מתפסח ועד עזה.


ג. האם הלל הזקן קיבל תגמולים ושילומים?


בהמשך דבריו ערוסי קובע, שהלל הזקן קיבל תגמולים על שׂררתו כנשיא ישראל, וזה לשונו:


"שהרי הלכה מפורשת בדברי רבנו, שתלמיד חכמים שמשמש כפרנס לציבור אסור לו לעשות מלאכה שאינה מכובדת בפני הרבים, וזו הלכה תלמודית. ואם כן ממה הוא [=הלל הזקן] התפרנס? ודאי מתגמול שקיבל כנשיא ישראל".


ואם הלל הזקן היה שומע את האשמתו הקשה של ערוסי כנגדו הוא היה קורע את בגדיו, ושם אפר על ראשו. כלומר, דברי ערוסי הינם דברים מקוממים מאד אשר גורמים לביזיון של חכם גדול מאד כהלל הזקן ע"ה, ולא יעלה על הדעת שהלל הזקן נטל מאומה לכיסו בעבור המצוה הגדולה של הנהגת עם-ישראל, ובמיוחד שהוא זה אשר פסק: "ודישתמש בתגא – חלף".


נחזור לדברי ערוסי, הוא טוען לעיל שישנה הלכה מפורשת בדברי רבנו, שתלמיד חכמים אשר משמש כפרנס לציבור אסור לו לעשות מלאכה! ואז ערוסי תמה: ואם-כן ממה הוא התפרנס? וודאי מתגמול שקיבל כנשיא ישראל, וכאמור, לפי ערוסי הלל הזקן היה מן הצבועים...


ועתה נעיין ב"הלכה התלמודית" שערוסי מנפנף בה, וכֹה דברי רבנו (סנהדרין כה, ד):


"כיוון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלושה כדי שלא יתבזה בפניהם. אם המלאכה ברבים אסורה עליו, קל-וחומר לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים ובכנסת עמי-הארץ ובסעודת מרעות. אוי להם לאותם הדיינים שנהגו בכך מעלבון תורת משה שביזו דיניה והשפילוה עד ארץ והגיעוה עד עפר וגרמו להם רעה ולבני בניהם בעולם-הזה ולעולם-הבא".


שימו לב כיצד ערוסי הבין את ההלכה הזו, וזה לשונו:


"הלכה מפורשת בדברי רבנו, שתלמיד חכמים שמשמש כפרנס לציבור אסור לו לעשות מלאכה שאינה מכובדת בפני הרבים, וזו הלכה תלמודית. ואם-כן ממה הוא [=הלל הזקן] התפרנס? ודאי מתגמול שקיבל כנשיא ישראל. כלומר, אסור לבעל משרה ציבורית (דיין, נשיא וכדומה) לעסוק במלאכה בפני רבים כדי שלא יתבזה בפניהם וזאת משום כבוד התורה. וגם כדי שדבריו יתקבלו על-ידי שומעיו, ולא יזלזלו בהם".


נמצא אפוא, שערוסי החליט להבין מן ההלכה הזו שדיינים ממוסדים רשאים לקבל שכר! ואיני מצליח להבין, היכן בהלכה הנדונה כתוב שמותר לדיינים ממסדיים לקבל שכר? אדרבה, ההלכה מורה לדיין שנתמנה לפרנס שהוא: "אסור בעשיית מלאכה בפני שלושה", וכן נאמר עליו: "אם המלאכה ברבים אסורה עליו". כלומר, ברור שהדיין הזה שנתמנה הוא בעל מלאכה אשר מתפרנס למחייתו, וכל שאסרו עליו הוא לעבוד בפני שלושה כדי שלא יתבזה.


לדוגמה, דיין שהוא סנדלר, אם עד שהוא התמנה לפרנס (שהרי לא כל דיין הוא גם פרנס, דהיינו מנהיג ציבור) הוא היה עובד בשוק מחוץ לבית מלאכתו, עתה אסור לו לעבוד בחוץ בשוק, ויהיה עליו לקבל עבודות ולתקן את המנעלים בצנעה, כאשר דלת חנותו סגורה.


ויתרה מזאת, מן ההלכה הזאת עולה ההיפך הגמור מדברי ערוסי, שהרי מהלכה זו מוכח, שאפילו הדיינים בעלי השׂררה היו עובדים לפרנסתם! ואסביר: אם באמת אסור היה להם לעבוד לפרנסתם, מדוע הורו להם חכמים שלא לעשות מלאכה בפני שלושה? או ברבים?


כמו כן, ההיגיון של ערוסי הינו היפך דרך האמת, שהרי לפי ערוסי אסור לדיינים הממסדיים להתפרנס למחייתם, "כדי שדבריהם יתקבלו על-ידי השומעים, ולא יזלזלו בהם", כלשונו. אך האמת מתקוממה לו, כי דווקא מי שמקבל ממון מן הציבור דבריו אינם נשמעים, ואין לו כבוד, ומזלזלים בדבריו – שהרי הוא "עובד אצלנו", ואף עובר על דברי תורה ומחלל-שם-שמים.


והנה לפניכם ראיה לדברינו, מתוך דברי רבנו לעיל בפירוש המשנה לאבות (ד, ז):


"אלא הם עצמם היו חסידים מאמיני האמת לשם האמת, מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח, ולא התירו לעצמם את זה [כלומר, ראשי הגלויות, והדיינים, ומרביצי התורה, והממונים, לא התירו לעצמם ליהנות מכבוד תורה בשום פנים ואופן], והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה [וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)], וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד" וכו'.


וכן כותב רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלד):


"הריני מרשה לך לפתוח מדרש וללמד ולהורות, ועם זה תשתדל ללמוד את החיבור על-פה. אבל חוששני לך שיהיו לך צרות תמיד עמהם, ולא תושג התכלית אלא הצרות. ועוד, כאשר תשקוד ללמֵּד יתבטל מסחרך, ולקבל מהם [שילומים משכורות ותמיכות] איני מייעץ לך, אלא זוז אחד מחייטות או נגרות או אריגה על דרך ההשתכרות חביב בעיניי מרָשות ראש הגלות [מכל כבודו של ראש הגלות]. אם תתעסק עמהם תוזנח, ואם תקבל מהם תתבזה".


והנה עוד ראיה לדברינו, הפעם מדברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' שיד):


"כל מה שתיארו בו את החכמה אמת ונכון, אבל מקום השגיאה בו, מה שאמרו שלא יתעסק עמה בזולתה, כי אם לא יתעסק עמה במזון ומדור וכסות תבטל החכמה, לפי שאין קיום אלא בהן. ואם יטיל את עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים יהיה נמאס ובלתי נחשב ודבריו אינם נשמעים, וכאמרו: 'וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים' [קה' ט, טז]".


זאת ועוד, למה דומה הטענה של ערוסי? למי שיטען שהוא מבין מדברי רבנו שאסור לדיין לאכול ולשתות! שהרי בהלכה נאמר שאסור לדיין לאכול ולשתות בסעודות של רבים, וגם בעניין עשיית המלאכה נאמר שאסור לו לעשות מלאכה בפני רבים, ולפי ההיגיון של ערוסי אסור לדיין כלל לעשות מלאכה, נמצא אפוא שלפי הגיונו, אסור לדיין גם לאכול ולשתות!


קצרו של דבר, אין שחר לטענתו של ערוסי שאסור לפרנסי ציבור לעבוד לפרנסתם, והיא נסמכת אך ורק על שאיפתו להגיע למסקנה שהלל הזקן היה מקבל תגמולים בעבור נשיאותו – אחרת הוא צריך להחזיר ארבעים שנה של משכורות, ואף לעקור כבודו וכבוד בית אביו... ואכן היה זה אביו של ערוסי אשר החל לדרדרו לחלל-שם-שמים מפני שהוא הורה לו: "אַשְׁתִּי מינַק רק תורה", דהיינו הנני מבקש ממך רק תורה, בלא מלאכה המפרנסת כדין התורה.


ד. ערוסי מביא ראיה מאגדה ומדברי רש"י!


בהמשך דבריו ערוסי מביא ראיה לטענתו מאגדה במסכת תענית, ובסוף ציטוט האגדה הזו הוא אומר כך: "כלומר, גם ממעשה זה אנו למדים, שחכם שנתמנה לתפקיד ציבורי מקבל תגמול מהציבור כדי שיוכל למלא את תפקידו. ודברי רבנו באיסור לקיחת כספים הוא כלפי חכמים שאינם נושאי משרה ציבורית אלא נוטלים שכר עבור הוראת ההלכה".


בפרקים ג–ד כבר ביטלנו לחלוטין את מסקנתו לפיה לדעת רבנו מותר לרבנֵי-שְׂררה ליטול שכר בעבור הוראת הלכה ופסיקת דינים, ולכן אין עוד צורך להתייחס לסיפא של דברי ערוסי הללו. ועתה לרישא של דבריו, ובכן, בשל העדר ראיות שיתירו לו לשקֵּר ולחלל-שם-שמים, ערוסי נאלץ להביא ראיות מפשטי ספרות האגדה! וכבר ראינו לעיל את דברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז), בעניין מכחישי האמת שמביאים ראיות חלושות ממעשיות שנמצאו בתלמוד, וכֹה דבריו:


"ולא התירו לעצמם את זה [כלומר, ראשי הגלויות, והדיינים, ומרביצי התורה, והממונים, לא התירו לעצמם ליהנות מכבוד תורה בשום פנים ואופן], והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל [=ותתבזה] בעיניהם, ויהיה העושה כן 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה', וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד" וכו'.


ברם, כפי שנראה לקמן אפילו מפשט האגדה שערוסי מנפנף בה אין שום ראיה לכך שמותר לרבנֵי ולדיינֵי השׂררה ליטול שכר מן הציבור, אך מצוקתו של ערוסי גברה והוא נאלץ להביא ראיות מאגדות – כדי להכשיר את קאפח רודף הבצע, וכן כדי להכשיר את טומאתו מחילול-שם-השמים שבידו, ועל-כך שאכל וזלל מן התורה משכורות עתק ורבבות טובות-הנאה במשך ארבעים וחמישים שנה. והנה לפניכם האגדה הנדונה שבמסכת תענית (כא ע"א):


"אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעביד עיסקא, ונקיים בנפשין 'אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן' [דב' טו, ד]. אזלו יתיבו תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעֵיהּ רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי 'כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ' [דב' טו, יא]. רבי יוחנן הדר, אילפא לא הדר. עד דאתא אילפא – מלך רבי יוחנן".


מסופר באגדה הזו על שני חכמים: אילפא ורבי יוחנן, אשר היו גורסים את פסוקי התורה. מצבם הכלכלי היה קשה ודחוק מאד, ולכן החליטו שניהם לצאת יחדיו וללכת להרוויח בעסקי המסחר. הלכו וישבו תחת כותל רעוע ואכלו לחם. בשעה שהם יושבים באו מלאכי השרת לצידם ודיברו ביניהם, ואז מסופר שרבי יוחנן שמע את אחד מהמלאכים אומר לחברו: נפיל עליהם את הכותל הזה ונהרגם בגלל שהם מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. אמר המלאך השני לראשון: הנח להם, מכיוון שיש בהם אחד שעתיד לעלות לגדולה. שאל רבי יוחנן את אילפא האם הוא שמע משהו? ואילפא ענה לו שלא, ואז הבין רבי יוחנן שהמלאכים דיברו עליו, וחזר לבית המדרש, ועד שחזר אילפא ממסעות העסקים, נתמנה רבי יוחנן לראש ישיבה.


נזכיר שערוסי מביא ראיה מאגדה זו לכך: "שחכם שנתמנה לתפקיד ציבורי מקבל תגמול מהציבור", ובאמת שהנני מתחיל לרחם על ערוסי, כי להביא ראיה מפשט אגדה אשר מובאים בה שיחות של מלאכים, זה בפני עצמו מעיד על העדר ראיות אמיתיות ועל מצוקה גדולה. והנה לפניכם מה שהיה אומר עליו מורו ורבו יוסף קאפח, וזה לשונו בפירושו (מדע, עמ' רפ) על אחד מהשוטים אשר מביא ראיה להתיר ליהנות מכבוד תורה מאגדה קרובה במסכת תענית:


"ראייתו מההיא דתענית תמוהה מאד במחיצת רבנו [...] אשתמיטיה לרגע [האמנם רק לרגע?] דברי רבנו בפירוש-המשנה סנהדרין פרק י בשלוש כיתות קוראי אגדות חז"ל".


כלומר, עוורונו של ערוסי מן האמת גרם לו לחבור-חבר לכת תופשי אגדות חז"ל כפשוטן!


ולעצם האגדה, ובכן, גם אם נתייחס לאגדה הזו כפשוטה אין ממנה ראיה למסקנתו ההזויה של ערוסי, שהרי במה מדובר? מדובר בשני אנשים אשר לא היו בגדר פרנסים ולא קיבלו שום מינוי, אלא, כל מה שנאמר הוא שהם היו "גרסי באורייתא", דהיינו שהם היו קוראים שניים מקרא ואחד תרגום! מדובר אפוא בתחילת ימיהם בלימוד של החכמים הללו, והראיה היא מכך שהמלאך אמר לחברו שלא יהרגם מפני שאחד מהם עתיד לעלות לגדולה, משמע שבאותם הימים הם כלל לא היו בגדר חכמים גדולים וזה מסביר גם את רצונם לפרוש לעסקים.


כמו כן, כנראה שבתחילת ימיהם, טרם שהעמיקו בחוכמת התורה, כאב להם עד מאד על מצבם הדחוק, והם החליטו לצאת לעסקים. כלומר, הם החליטו לעזוב את הפרנסה הדחוקה שעסקו בה אף שהיא אפשרה להם ללמוד תורה, וכן לעזוב לחלוטין את לימוד התורה ולצאת לעסקים כדי שלא יהיו עניים, וכמו שנאמר בגמרא: "ניקום וניזיל וניעביד עיסקא". ולכן נאמר באגדה שהם ישבו תחת כותל רעוע ואכלו לחם, גם כדי לסמל את הסכנה הגדולה (הכותל הרעוע) שהם הכניסו את עצמם אליה בעוזבם מקור מים חיים, וגם כדי לסמל שליבם לא נקפם על החלטתם כלל, שהרי "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם" (בר' לז, כה) נאמר על אחֵי יוסף לאחר שזרקו את יוסף לבור. לפיכך הקפידו עליהם המלאכים, כלומר, על-כך שהם עזבו בקלות רבה מאד מקור מים חיים, והיה עליהם לסבול את העניוּת לעת עתה, כדי לזכות בחיי הנצח בעולם-הבא.


והנה עוד ראיה שכך יש להבין את האגדה: בהמשך נאמר בה שרבי יוחנן חזר ואילפא לא חזר, כלומר, אילפא החליט שלא לחזור בו מהחלטתו לצאת למסעות העסקים. ובמלים אחרות, מדובר בשני תלמידים בתחילת דרכם בבית-המדרש אשר החליטו לצאת לעסקים...


ודרך אגב, מדברינו לעיל בביאור האגדה עולה, שאין שחר לדברי קאפח השכיר שאילפא ורבי יוחנן היו "גדולי הדור" בעת המעשה שסופר באגדה – ואיך יעלה על הדעת ששני "גדולי הדור" כלשונו של קאפח לקמן, יחליטו ביום בהיר אחד לעזוב מקור מים חיים ולצאת לעסקים?


נחזור לענייננו: אתם עתה ודאי שואלים את עצמכם, מאין למד ערוסי מן האגדה הזו שמותר ליטול שכר בעבור שׂררה תורנית? שהרי אין שום רמז באגדה הזו להיתר הזה! ובכן, אתם צודקים לחלוטין, אין שום ראיה מן האגדה הזו. ואם תוסיפו ותשאלו, מה אם-כן הטעה את ערוסי לסבור שיש ממנה ראיה? ובכן, התשובה לכך נעוצה בדברי מורו ורבו השכיר.


וזה לשונו של קאפח בספר המדע (עמ' רעח):


"וההיא דתענית (דף כא) מעשה דאלפא ור' יוחנן, אדרבה, איפכא משמע, מדוע לא פִּרנס הציבור את שני גדולי הדור ר' יוחנן ואילפא? ומדוע הם לא ישבו ללמוד ולדרוש כספים? אלא הוי אומר מחמת האיסור. ורק כאשר נתמנה ר' יוחנן נשיא וכל צרכי הציבור מוטלים עליו קיבל תקציב, לא כדי ללמוד ולא כדי ללמד, אלא כדי לענות ולהיטפל בכל צרכי הציבור".


ואם תוסיפו ותתמהו: ומאין למד קאפח השכיר שרבי יוחנן קיבל שכר לאחר שהוא נתמנה לנשיא? שהרי כל מה שנאמר באגדה הוא: "עד דאתא אילפא – מלך רבי יוחנן" ותו לא. ובכן, התשובה לכך נמצאת בפירוש רש"י שם: "מלך רבי יוחנן – מינוהו ראש ישיבה עליהן, מנהג הוא: מי שהוא ראש ישיבה היו מגדלין אותו משלהן, ומעשירין אותו, כדאמרינן לגבי כהן גדול בסיפרא וביומא: 'והכהן הגדול מאחיו – גדלוהו משל אחיו' [יומא יח ע"א]".


נמצא אפוא שערוסי תועה ומתעתע! שהרי הוא טוען שראייתו היא מסוגיית הגמרא, בעוד שלפי האמת ראייתו היא מפרשנותו העקומה של רש"י-שר"י לפשט דברי אגדה! ושוב אנחנו רואים שהמים הרעים נובעים מרש"י, ועתה אתם ודאי מבינים מדוע ערוסי וחבר מרעיו הממסדיים והמוסדיים למיניהם מתנגדים לביקורתי על רש"י... שהרי רש"י החליט, בין שאר הזיותיו הנגעלות בכל רחבי פירושו, לעקם גם את האגדה הזו כדי להצדיק להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים! וערוסי המסכן יא רחמתא, שותה ובולע בעל-כורחו את מימיו המאוסים, הסרוחים והבאושים של רש"י-שר"י כי אין לו ברירה, אחרת הוא צריך להחזיר משכורות של ארבעים שנה, ואינסוף מענקים ושילומים וסעיפי שילומים, מתפסח ועד עזה. אה, וכמעט שכחתי, הוא גם צריך לעקור כבודו וכבוד בית משפחת עמרוסי כדי להודות על האמת...


אגב, במקום אחר קאפח הדיין השכיר הסתייג מפרשנותם של רש"י וערוסי בע"מ, שהרי בעניין דייני הגזלות שנזכרו בהלכות שקלים (ד, ז; וגם זו טענה שטען ערוסי וכבר ביארתי אותה במאמר: 'נטילת שכר בעבור פסיקת דינים – חלק ב'), החת"ס מפרש בעקבות רש"י שיש לגדֵּל ולפטם את הדיינים מאד, והוא מביא ראיה לכך מהִלכת חז"ל על הכהן הגדול שיש לגדלו משל אחיו. ועל דברי החת"ס הללו אומר קאפח בהלכות שקלים שם בסוף אות יא: "והסיום [של דברי החת"ס] נראה לי חריג, כי המדובר כאן [בהִלכת דייני הגזילות] הוא בכדי ספקם, ולא ב'גדלהו'", וברור ש"כדי ספקם" הוא לא שכר גבוה מאד, אלא די מחסורו אשר יחסר לו ותו לא, ובניגוד מוחלט לדברי רש"י אשר אומר לעיל: "ומעשירין אותו". ברם, פיו וליבו של קאפח הנוכל אינם שווים, שהרי בפועל הוא התיר לעצמו לקחת משכורות שחיתות שמנות מאד במשך יובל שנים בעבור פסיקת דינים, ועוד אינסוף כספי פנסיות, מענקים ושילומים וכו'.


ושאלה נוספת מנקרת במוחי, אם לפי ערוסי מותר לרבנֵי ולדיינֵי השׂררה ליטול משכורות עתק בעבור הוראת התורה ופסיקת הדינים, אך אסור ללומדי ומלמדי תורה ליטול שכר בעבור לימוד והוראת התורה, מדוע הוא התיר לעצמו ללמֵּד תורה בשכר באוניברסיטת בר-אילן במשך שנים רבות במחלקה ללימודי יסוד, ובמחלקה לתלמוד? מדוע הוא מתיר לעצמו עד היום, כעשר שנים לאחר פרישתו להמשיך וליטול פנסיה נאה מהם בעבור לימוד התורה? ומדוע הוא מתיר לעצמו עד היום ללמד תורה בשכר במחלקה למשפט עברי במכללת האקדמית בקרית-אונו? ומדוע הוא מתיר לתלמידיו בכולל של "הליכות עם עמורה" ליטול כספי לימוד והוראת התורה?


ה. האם היה ממסד דיינות בימי המשנה והתלמוד?


בהמשך דברי ערוסי בתשובתו, הוא החליט שהיה ממסד שלם של דיינים שקיבלו שכר בימי חכמי התלמוד! ואיני יודע מאין לו זאת? ואיפה שמענו על ממסד של דיינים נוטלי שלמונים בימי חכמי התלמוד? ואולי היה להם גם ממסד של רבני ערים ושכונות נוטלי משכורות? ואולי היה להם גם ממסד של משגיחי כשרות ועורכי חופות נוטלי מעטפות? ואולי היה להם גם ממסד של עורכי לוויות ומשגיחי מקוואות שקיבלו הכנסות? מהי הַשּוֹטוּת הזאת?!


והנה דבריו המקוממים לפניכם, מתוך המשך תשובתו הנדונה:


"ראוי לציין שהדיינים בימי המשנה והתלמוד, ברובם, לא היו אנשי ממסד, ועבדו לפרנסתם, כל אחד במקצועו שלו, וכשבעלי הדין נזקקו לדין דנו אותם הדיינים, באופן פרטי, כמו שפנו לדיין קרנא, ולרב הונא, כפי שנאמר בגמ' כתובות (קו ע"א), ודיינים כאלה אסורים בנטילת שכר עבור הדיינות, אלא רק דמי בטלה".


הנה ראיתם שערוסי הקים ממסד דיינות אורתודוקסי פרו-נוצרי לחכמי המשנה והתלמוד! כמו בית-הדין הטמא והנגעל שהוא הקים בקרית-אונו... ברם, איך הוא יסביר מדוע קרנא ורב הונא סירבו לקבל שכר בעבור פסיקת דינים ועבדו למלאכתם? ובכן, ערוסי וודאי יטען שהם לא היו "אנשי ממסד", ולכן היה אסור להם! אך אם היו להם קשרים להתמנות ל"אנשי ממסד", היה אסור להם לעבוד למלאכתם והיה מותר להם לקבל משכורות עתק... פשוט מקומם!


והנה דברי רבנו בעניינו של הדיין קרנא בפירושו למסכת אבות (ד, ז):


"וקרנא דיין בכל ארץ-ישראל, והוא היה שואב מים, וכשהיו בעלי הדין באין לפניו אומר להם: או שתתנו לי מי שישאב במקומי בזמן שאני עסוק עמכם או שתתנו לי כדי מה שאני בטל מעבודתי ואדון לכם".


ואיני מצליח להבין, אם היה ממסד דיינים נוטלי שלמונים בימי חכמי המשנה והתלמוד, איך קרנא, שהיה דיין בכל ארץ-ישראל לא היה חלק מהממסד הזה? וכי יעלה על הדעת שדיין שדן בכל ארץ-ישראל, לא יהיה חלק מהממסד אם באמת היה ממסד כזה? ואם לא קרנא שהיה דיין בכל ארץ-ישראל, אז מי היה חלק מהממסד הזה? ואיפה נזכר בכלל הממסד הזה?!


ודרך אגב, רב הונא לא היה מסכים לקחת אפילו שכר בטלה! אלא היה מסכים לדון רק לאחר שמצאו לו מחליף לאותם השעות או לאותו היום שדן בו את בעלי הדין. וכבר הרחבתי בביאור הסוגיה במסכת כתובות (קו ע"א), ופסקי רבנו בעניינה, במאמרים שנזכרו לעיל.


ו. הדיינים זכאים לקבל שכר על עבודות צדדיות?


ערוסי ממשיך לתעתע בתשובתו הנדונה, ומחליט שמותר לדיינים לקבל שכר בעבור כתיבת שטרות או הסכמים וכיו"ב, כי רק על הוראת הדין נאסר לקבל שכר, וזה לשונו של ערוסי:


"ובכל מקרה, זכאים הם לקבל שכר בעבור כתיבת שטרות והסכמים ועוד. כי רק על הוראת הדין אסור לקבל שכר. ומן הראוי להביא דברי מארי על בית הדין בתימן, מספרו הליכות תימן [...] וכן הדיין מטפל בהוצאת צווים שונים, צווי עיקול עד עיכוב יציאה מן הארץ, אישורי הסכמים וכיו"ב. ואין איסור ליטול שכר על כך".


ואף שערוסי אומר "מן הראוי להביא" את דברי קאפח, הוא נמנע מלהביאם, מפני שאפילו בהם יש ראיות כנגד שיטתו העקושה, וזה לשונו של קאפח בהליכות תימן (עמ' 70–71):


"אם הצדדים מתפשרים – מקבל המארי משניהם, שווה בשווה, סכום פעוט כשכר בטלה. אם לא התפשרו ונאלץ לפסוק ביניהם דין תורה, אין המארי מקבל ולא כלום [כרב הונא שלא היה מקבל אפילו שכר בטלה מבעלי הדין, אלא דרש שימצאו לו מחליף שיעשה את מלאכתו], אלא שאם הצדדים רוצים לקבל פסק בכתב משלמים לרב דבר מועט, שכר כתיבת הפסק בלבד".


וקאפח מדגיש שמדובר ב"שכר פעוט" וב"דבר מועט". כלומר, וכי יש ראיה מדבריו לכך שמותר לרבנֵי ולדיינֵי השׂררה ליטול משכורות שחיתות חודשיות במשך עשרות רבות בשנים? ואיך ערוסי נכשל ונחבל בתעתועים הללו? ואין זאת אלא שהוא התעוור לחלוטין מדרך האמת. זאת ועוד, בימינו יש פקידוֹת רבות בכל המועצות הדתיות, אשר כותבות במחשב את הפסקים. כלומר, בימינו אפילו התירוץ הזה לא קיים, שהרי בעלי הדינים אינם מקבלים את כתב-ידו של הדיין, אלא פסק-דין מודפס שהוקלד על-ידי פקידוֹת שמקבלות שכר בעבור שירותי משרד.


זאת ועוד, רוב מוחלט של המסמכים שרבני ודייני השׂררה חותמים עליהם, כלל לא נכתבו על-ידם, אלא מדובר במסמכים מוכנים מראש וכל שנותר לכומרי השררה הוא לחתום, ולכל היותר למלא בהם כמה מלים ותו לא. העל חתימתו ערוסי מצדיק לקיחת משכורות שחיתות?


קצרו של דבר, גם אם נניח שמותר לדיינים לקבל שכר על כתיבת שטרות: וכי קאפח ושאר דייני ימינו כתבו וכותבים שטרות? וכי מותר לשדוד משכורות עתק ושלל טובות הנאה בשביל חתימה על שטרות? איפה ההיגיון? איפה השכל הישר? וכי מותר להם לחמוס פנסיות גדושות ומענקי פרישה עצומים, והוצאות מדור ולבוש ורכב וכלכלה וקרן השתלמות וקופות גמל עצומות ועוד-ועוד, רק על חתימת שטרות? רק על חתימת צווי עיקול או צווי יציאה מהארץ?


***

ערוסי ממשיך ואומר בתשובתו הנדונה:


"אולם, דיינים ממוסדים רשאים לקבל שכר כמו הדיינים גוזרי גזירות שבירושלים שהיו מקבלים מתרומת הלשכה". וכבר השבתי לו בהרחבה בעניין דייני הגזלות שבירושלים במאמר: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים (חלק ב)", וכבר הוכח שם שמדובר בהלכתא למשיחא, ובנסיבות מאד-מאד מיוחדות, ואף שם לא מדובר במשכורות הנפוחות של דיינֵי ורבנֵי השְׂררה.


עוד הוא אומר בתשובתו:


"דיינים ממסדיים וכן רבנים ממסדיים חייבים להתפנות לימים ולשעות, בלשכותיהם, לטובת הציבור, ויש בתפקידיהם הרבה תפקידים מנהליים ותעסוקתיים, מאשר לימוד תורה והוראת ההלכה. כמו רב עיר, מטפל בכשרות ומקוואות ועירובין, ברישום נישואין, בלוויות, באזכרות, באירועים ציבוריים ועוד".


וכמה שעות רב עיר עובד בלשכה? כמה שעות בודדות ביום! ובחלק גדול מן הזמן הוא עוסק בענייניו הפרטיים והאישיים ולא בענייני המדינה והמועצה הדתית. והיכן שמענו שחכמי המשנה והתלמוד גבו מאנשים כסף בעבור טיפול בכשרות או במקוואות או בעירובין או ברישום נישואין או בלוויות או באזכרות או בהשתתפות באירועים ציבוריים? היכן? האם אלישע הנביא גבה כספים בעבור כל הדברים הללו ועוד חסדים רבים מאד שהוא עשה לעם-ישראל?


יתר-על-כן, כמעט לכל התפקידים שנזכרו לעיל יש פקיד ממונה עליו, ורב העיר אינו מתעסק בעניינים הללו בעצמו. כגון בענייני הכשרות יש פקיד שמקבל משכורות להשגיח על כל ענייני הכשרות, וכן בעניין רישום הנישואים יש פקיד ממונה במועצה הדתית לעניין זה. וכן בענייני המקוואות יש בלניות אשר דואגות לכל צרכי המקווה, ולכל שאר העניינים יש עוד מזכירות ומזכירים ומקורבי-מקורבים ושאר מלחכי פנכה, אשר מטפלות ומטפלים בכל העניינים.


כלומר, ממילא רבני הערים אינם עורכים רישום וכיו"ב במו ידיהם, כך שאין להם עילה לתבוע שכר, וגם אם הם היו מבצעים את הרישום וכיו"ב במו ידיהם אסור היה להם ליטול שכר, שהרי הם מקבלים שכר בעבור שׂררה תורנית ולא בעבור פעולות משרדיות! ולא רק לרבני הערים אסור ליטול שכר בעבור הרישום וכיו"ב, גם לעובדים הזוטרים אסור לדעתי ליטול שכר ממועצות המינות הפרו-נוצריות, שהרי אסור לעבוד בממסד אורתודוקסי אשר מחלל-שם-שמים ומנציח את התעיית העם אחרי התהו וההבל, ומזהם באופן שיטתי את דת האמת.


זאת ועוד, מדברי רבנו בפירוש המשנה לאבות (ד, ז) עולה, שאסור באיסור חמור ליטול שכר בעבור כל המינויים למיניהם אשר נוגעים לשׂררה תורנית! וכֹה דברי רבנו בפירושו:


"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים ז"ל [חכמי המשנה והתלמוד], לא נמצא להם שגבו מבני אדם ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות ולא לראשי הגלויות ולא לדיינים ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר אדם, אלא מצאנו את כולם, יש מהם מי שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר גדול בתכלית, וחלילה לי מה' לומר שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק אילו פשט ידו לקבל [צדקה] היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה, אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מנעה אותו מכך".


ונראה שרק מלאכה של ממש כגון מוהל, סופר או שוחט רבנו היה מתיר ליטול שכר בעבורה, אך גם בזה שכר מופלג יהיה בגדר חילול-שם-שמים והפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים.


***

אז מה נשאר? עירובין? באמת? והלא די לעשות פעם אחת ביובל, ופעם בחצי שנה לשלוח את אחד הפקידים שיעשה סיבוב בטנדר... כמו כן, האם באמת רב עיר מצפה לקבל כסף בעבור לוויות ואזכרות? איני מבין! וכי אין חסד בעולם? על הכל צריך לקבל כסף? וכי אבותינו ואנשי האמת הראשונים והישרים העלו על דעתם למשוך משכורות עתק ושילומים וסעיפי שילומים על ניחום אבלים אומללים? על אמירת צידוק הדין בלוויה? או על השתתפות בשמחות? או על השתתפות באירועים ציבוריים? והלא כל זאת בגדר מצות "ואהבת לרעך כמוך"! היעלה על הדעת שמישהו מחכמי האמת הראשונים ימשוך כספי עתק מטונפים בעבור מצות ואהבת?


ושימו לב איך רבנו מתאר את חכמי המשנה והתלמוד לעיל: "אלא הם עצמם [היו חסידים, מאמיני האמת לשם האמת [לא כערוסי הטמא שעושה לשם הממון והיוקרה והכבוד והשׂררה והתקציבים], מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח".


וראוי לחתום פרק זה בדברי רבנו במסכת אבות (ד, ז): "ולמה לי להאריך בעניין זה? הריני מזכיר את המעשה שנזכר ונתבאר בתלמוד, והרוצה להתווכח ולהכחיש [את האמת] יעשה כרצונו [...] ושני מעשיות אלו משתיקים כל מתווכח בעניין זה".


"וְאַתֶּם [=הכומרים האורתודוקסים המתעתעים שהתעוורו וסרו מדרך האמת] סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).


ז. האם יש לדון לכף זכות חכמים שחטאו בענייני כספים?


במסכת ברכות (יט ע"א) חכמינו ז"ל משיבים למעשה לשאלה: האם יש לדון לכף זכות חכמים שחטאו בענייני כספים? וכֹה דבריהם: "תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה – אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא: ודאי עשה תשובה. והני מילי – בדברים שבגופו, אבל בממונא – עד דְּמַהְדַּר למריה".


כל-שכן כומרים אורתודוקסים רודפי בצע הנבהלים להון, המשחיתים את דרך האמת.


ושמא תאמרו ואולי ראוי לדון לכף זכות את ערוסי מפני שהוא נכשל אחרי קאפח? ובכן, "שגגת תלמוד עולה זדון", ומי שמורה הוראה לרבים שגגתו נחשבת למזיד, כל-שכן כאשר שגגתו נובעת מחילול-שם-שמים נורא שהוא שקע בו, ואף ביד רמה כירבעם. ובמלים אחרות, ביחס למנהיגי דת שמתיימרים להורות את הליכות עם-ישראל, אין מקום לשגגות: ואם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי בשגגה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה – הם כמזידים; ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד כלל את המקורות בעניינהּ – הם בגדר מזידים. כל-שכן ערוסי אשר גם מכחיש וגם בועט בתוכחה וגם מתעה את הרבים, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, מא):


"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.


והנה לפניכם דברי הנביא הושע (פרק ד) על המציאות אז והיום, בשל שחיתות הכומרים:


"שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַייָ עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ. אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ. עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ בְּחַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְעוֹף הַשָּׁמָיִם וְגַם דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵפוּ. אַךְ אִישׁ אַל יָרֵב וְאַל יוֹכַח אִישׁ וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹהֵן. וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה וְדָמִיתִי אִמֶּךָ. נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת כִּי אַתָּה [=ערוסי] הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי".


ח. מה דינו של ערוסי?


ובכן, דינו של ערוסי חמור מאד, ראו נא את פסקי חז"ל ורבנו בהלכות תשובה (ג, יד ואילך), אשר מייחדים למשחיתי הלכות-התורה, וכל-שכן למשחיתי הלכות-התורה שנוגעות לחילול-השם ואשר נעשות ביד רמה כערוסי, שלושה גדרים: כופרים בתורה, מחטיאי הרבים, והעושים עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים, והנה ההלכות לפניכם בארבע הפְּסקות הבאות:

"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: [...] והכופרים בתורה [...] ומחטיאי הרבים [...] והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים [...]


שלושה הן הכופרים בתורה: [...] וכן הכופר בפירושה והיא תורה-שבעל-פה, והמכחיש מגידיה [והכופר במסורת התורה-שבעל-פה שבידי חז"ל, והמעוות הלכה מהלכות התורה או תקנות חכמים, הרי הוא מכחיש וכופר במסורת התורה-שבעל-פה], כגון צדוק ובייתוס [...]


מחטיאי הרבים: אחד שהחטיא בדבר גדול, כירבעם וצדוק ובייתוס; ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה [=כל-שכן מי שמחטיא רבים בדבר גדול – בחילול-השם]. ואחד האונס אחרים [...] או שהטעה אחרים והדיחם כישוע [או כגדולי האסלה שמסיתים ומדיחים] [...]


העושה עבירות ביד רמה כיהויקים: בין שעשה קלות, בין שעשה חמורות – אין לו חלק לעולם-הבא [ומי שמעוות את ההלכה ועוד טוען ומתעה שדבריו תורה, עושה ביד רמה כירבעם]; וזה הוא הנקרא 'מגלה פנים בתורה', מפני שהעז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה".


כל-שכן וקל-וחומר כאשר ערוסי גם מעוות הלכות שנוגעות לחילול-השם ולהשחתת הדת, וגם עושה ביד רמה כירבעם בנטילת שכר בעבור שררה תורנית אורתודוקסית פרו-נוצרית.


והנה עוד הלכה שנוגעת לערוסי שעושה ביד רמה כירבעם וכיהויקים (סנהדרין יא, ו):


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


סוף דבר


"יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲו‍ֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ" (איוב כ, כז).


"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ" (ש"א טו, יט).


"יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (דנ' יב).


הבאתי במאמר זה רק מקבץ קטן של ראיות והוכחות לכך שאסור באיסור חמור לדיינים ולבעלי השׂררות התורניות למיניהם להשתמש בכתרה של תורה, וליטול לעצמם משכורות. כל-שכן וקל-וחומר שמדובר במשכורות עתק מושחתות עמוסות וגדושות בשילומים ובסעיפי שילומים. ובחרתי להתמקד בעיקר בדברי רבנו בפירוש המשנה לאבות (ד, ז) שמהם ערוסי מביא ראיות לטענתו שמותר לדיינים ולנושאי שׂררה בממסד האורתודוקסי לקבל משכורות שמנות.


ויתרה מזאת, גם רשימת המאמרים שהבאתי בראש מאמר זה אינה רשימה מלאה, ויש עוד מאמרים רבים שעסקתי בנושאים אלה מצדדים שונים. וה' יודע ועד שהייתי יכול עוד להאריך הרבה בראיות ובהוכחות, אך נדמה לי שיהיה זה רק חזרה על דברים שכבר נאמרו במאמרים קודמים. החידוש במאמר הזה הוא עצם חשיפת שקיעתו של ערוסי בחילול-שם-שמים.


חשוב לזכור, כי ללא האמת הזו, ללא הידיעה הזו שאסור ליהנות מכבוד שמים וכן שאסור באיסור חמור להשתמש בכתרה של תורה, לעולם לא נכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולעולם רש"י והזיותיו ימשיכו לזהם את מחשבת עם חכם ונבון. ברם, רבנו מלמד כי האמת הזו לעולם לא תפעפע ותשטוף את צחנת ישותם של הרבנים הממוסדים, וכֹה דבריו באיגרתו לר' יוסף בתארו את מידותיהם הרעות של הממסדיים שמואל הנוכל וסגנו זכריה הפתי (עמ' קלא):


"והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסֵר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו? זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו".


"צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ).


***

ואחתום בקטע מדברי רבנו במורה (ב, כט) שם הוא מבאר את הפסוק מישעיה (סו, כב): "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְיָ כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם", ואגב דבריו אנו למדים כי מי שזכה להכיר באור האמת, לא ישכח אותה לעולם!


וכֹה דברי רבנו מעוררי ההשראה:


"אותם מצבי האמונה והשמחה בו [=השמחה באותו מצב של אמונה זכה בה' יתעלה] [...] [אומר הקב"ה לעם-ישראל:] הבטחתיך שאני אבראֵם כפי שהם יציבים תמיד [מצבים נכספים אלה יעמדו לנצח ברוממותם. ואם תתמהו: ומדוע מצבי האמונה והשמחה הנשגבים הללו יעמדו לנצח ברוממותם?] כי האמונה בה' והשמחה באותה האמונה: שני מצבים לא ייתכן שיסורו ולא ישתנו לעולם מכל מי שהושגו לו [כלומר, מי שהושגה לו דרך האמת היא לעולם לא תִשָּׁכַח ממנו], לפיכך אמר: כשם שאותו מצב האמונה והשמחה בו [=במצב האמונה בה'], שהבטחתי [בהם] שהם יציפו את הארץ, [יהיו] תמידיים וקיימים, כך יעמוד זרעכם ושמכם".


נמצא, שהשמים והארץ החדשים הינם משל למצבי אמונה ושמחה תמידיים וקיימים, ונמשלו המצבים הללו לשמים ולארץ מפני שהשמים והארץ נתפשׂים כעניינים שהם קיימים ויציבים מאד במציאות. ומדוע מצבי האמונה והשמחה הללו יהיו קיימים לנצח-נצחים? ובכן, לאחר שהאמת הושגה לאדם או לאומה היא לעולם לא תִשָּׁכַח מהם – והואיל ודרך האמת לא תִשָּׁכַח עוד מן הפרט ומן האומה, לכן ממילא גם מצבי השמחה והרוממות יתמידו לנצח. ועל כל זאת הנביא מוסיף, שכמו שכל אלה יהיו נצחיים כך לעולם יעמוד שמו וזרעו של עם-ישראל.


קצרו של דבר, כל מי שזכה להכיר באור האמת, לא ישכח אותו לעולם! "כִּי נִחַם יְיָ צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְיָ שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (יש' נא).


תמונת שער הרשומה מאת: ישיבת מרכז הרב, רישיון: CC BY-SA 3.0.

!ערוסי מכחיש את האמת
.pdf
Download PDF • 336KB

579 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page