'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וּמְכַשֵּׁף'

נחל מאמר זה בהקדמה קצרה מפסוקי התורה המגדירים את המכשף כתועבה חמורה: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [ההליכה בתמימות היא ביעור המאגיה ועקירת העבודה-הזרה, והיא היסוד ליראת שמים, ולכן אונקלוס מתרגם שם: 'שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ']" (דב' יח).

ועתה נעיין בהגדרת האיסור לעשות מעשה כשפים, בספר המצוות (לאווין לד):

"האזהרה שהוזהרנו מכל מעשה הכשפים, והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וּמְכַשֵּׁף'. והעובר על לאו זה חייב סקילה אם היה מזיד, וחטאת קבועה אם היה שוגג, אמר יתעלה: 'מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה' [שמ' כב, יז], וכבר נתבארו דיני מצוה זו בשביעי דסנהדרין [סז ע"א]".

ועתה נמשיך לפסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יט), וכֹה דבריהם:

"המכשף חייב סקילה, והוא שעשה מעשה כשפים. אבל האוחז את העיניים והוא שֶׁיֵּרָאֶה שעשה והוא לא עשה – לוקה מכת מרדות, מפני שלא עשה מעשה. וזה שנאמר במכשף בכלל: 'לֹא יִמָּצֵא' – לאו שניתן לאזהרת בית-דין הוא ואין לוקין עליו [לאו שעונשו מיתת בית-דין אין לוקין עליו גם אם גזר-הדין לא התממש] שנאמר: 'מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה' [שמ' כב, יז]".

ושאלה גדולה קמה וניצבה בעיני השוטים אשר כל-כך אוהבים להתעות את עצמם: ואולי יש אמת ב"מעשה הכשפים" הללו? ואולי כוונת רבנו בהלכה לעיל היא שיש באמת כוחות מאגיים בעולמנו אשר ניתן באמצעותם לשדד את מערכות הטבע או להוריד שפע וכיו"ב? ובכן, רבנו לא משאיר אותם במתח, כי מיד בשתי ההלכות הבאות אשר חותמות את פרק יא בהלכות עבודה-זרה, רבנו משיב לשאלה הזו באופן חד-משמעי שלא ניתן לערער עליו, וכֹה דבריו:

"ודברים אלו כולן [=כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].

כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".

מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים נכוחה, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.

וכבר הוּזהרנו במעמד הר סיני: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמ' כ, ג; דב' ה, ז).

כמו כן, עצם האמונה בקיומו של כוח מאגי על-טבעי שפועל באופן עצמאי, זולת אל אמת, כמו שדים ומכשפים ורוחות-רעות ודיבוקים וכיו"ב, וכל מין ממיני אמונות העבודה-זרה, כל זאת הוא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י):

"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".

זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):

"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [=שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְו‍ֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".

וראוי לצרף לעניין זה גם את דברי רבנו במורה (ב, מז):

"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא [השקר והמינות והאלילות], ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבֵם תורה, כי התורות [=המצוות] הן אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".

***

ברשותכם נרחיב עתה בדברי רבנו במורה (ג, כט;לז) בענייני הכישופים, וכֹה דבריו:

"וספר זה [=ספר 'הפלחה הנבטית' של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים], מלא מהזיות עובדי עבודה-זרה, וממה שנפש ההמונים נוטה אליו וקשורה בו, כלומר מעשה הטלסמות [=הקמיעות לכל סוגיהם ומיניהם], והורדת הרוחניות, והכשפים, והשדים, והרוחות שוכני המדברות. ואף-על-פי שאיש כמוך אין צורך להעיר לו על זה, לפי שיש כבר בידך מן המדעים מה שימנע מלתלות במחשבתך [משהו] משיגעונות ה'צאבה' [=אומה של עובדי עבודה-זרה בתקופתו של אברהם אבינו ע"ה] והזיות הכשדים והאשפים, העירומים מכל מדע שהוא מדע באמת, אבל הזהרתי מכך משמרת לזולתך, כי מאד נוטה ההמון להאמין בשיגעונות".

"הכישוף שאתה שומע, הם פעולות שהיו עושים אותם הצאבה והכשדים והאשפים, ולרוב היה אצל המצריִים והכנעניִים, היו [המכשפים הנוכלים] מדמים לאחרים בהם, או נדמה להם [=למכשפים שהיו 'רק' שוטים ופתאים], שהם [=מעשי הכשפים] פועלים פעולות מופלאות ונפלאות במציאות [...] ו[כדי] להרחיק מכל מעשי הכשפים, הזהיר מלעשות דבר ממנהגיהם [...] כלומר, כל מה שאומרים שהוא מועיל ממה שאין העיון הטבעי מחייבוֹ [שאין ראיה מדעית שמאששת את תועלתו] אלא נוהג לפי דמיונם בדרך הסגולה [...] – מפני שהם ענפי מעשי המכשפים, לפי שהם דברים שאין היגיון טבעי מחייבם, והם מושכים לעשיית הכשפים".

מדברי רבנו עולה באופן ברור, כי המאגיה ומעשה הכשפים הבל המה מעשה תעתועים, ומפני שקשה לרבים לקבל את האמת הפשוטה הזו, אשר כל-כך מועילה לאדם ולבריאותו הנפשית, אוסיף נקודה למחשבה: האם יעלה על הדעת שהתורה תשלוף חרבה על דבר שיש בו אמת? והלא "וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת" (יר' י, י), "וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת" (תה' קיט, קמב), "וְכָל מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת" (שם, קנא), ובדברי חז"ל: חותמו של הקב"ה אמת – איך אפוא אפשר להעלות על הדעת שהתורה תקדש מלחמה, ותשים את כל תכליתה ומגמתה להילחם בדבר שיש בו ולוּ זיק של אמת?

"וַייָ צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק" (יר' יא, כ), "הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט? וְאִם שַׁדַּי יְעַוֵּת צֶדֶק?" (איוב ח, ג).

ואצרף גם את דברי רביצקי בספרו "עיונים מיימוניים" (עמ' 182–183), וזה לשונו:

"המאגיה מיוסדת אפוא על טעות בשתי רמות: מדעית ותיאולוגית. ברמה האחת, המדעית [...] היא מיוסדת על אמונת הבל בהיבט מוגדר אחד של סדר העולם (אמונה בשפע רוחני מן הכוכבים, אמונה בסגולה פלאית של עצמים, אמונה באנרגיה הגלומה בשמות קודש, וכיוצא באלה). אולם ברמה האחרת, התיאולוגית, הטכניקה המאגית עלולה להתקשר גם עם השקר הכולל האולטימטיבי, הלא הוא השקר של האלילות. היא נעוצה בו בשורשה או שהיא מוליכה אליו [...]. המאגיקון מייחס לעצמים פיסיים כוחות מטאפיזיים עצמאיים ובזה מערער על הריבונות האלוהית; הוא בודה מליבו את קיומם של יֵשים עליונים המתווכים בין האל לעולם, וכך פוגע בטרנסצנדנטיות האלוהית [=בשלילת הגשמות]; וסופו שהוא מדיח את מאמיניו לעבודת כוכבים כפשוטה, כאשר הוא מכוון את רצונם ואת הערצתם אל הכוכבים (יֵשים עליונים) ואל השפע הרוחני (כוחות מטאפיזיים) שהם מדמים בליבם לשאוב מהם [...] המלחמה נגד המאגיה היא אפוא המלחמה למען זיכוכה וצירופה של אמונת הייחוד".

וראוי לחתום את הדיון הקצר הזה בענייני המאגיה והכשפים בדברי רבנו בצוואתו למורה:

"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".

האוחז את העיניים

בהלכות עבודה-זרה (יא, יא) רבנו מוסיף ופוסק בעניין האיסור לעונן: "וכן האוחז את העיניים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה – הרי זה בכלל מעונן ולוקה". ונראה שהמלקות האמורה בסוף ההלכה הינה מכת מרדות, שהרי בהלכה יט לעיל נאמר: "אבל האוחז את העיניים, והוא שֶׁיֵּרָאֶה שעשה והוא לא עשה – לוקה מכת מרדות, מפני שלא עשה מעשה". ויש להבין: מדוע תחבולות ידי הקוסם אינם בגדר מעשה? ואולי יש לתרץ שמעשי הקוסמות שהתיימר לעשותם בתעתועיו – הואיל והוא לא באמת עשאם, שהרי כולם הבל המה מעשה תעתועים, נחשב לו הדבר כאילו לא עשה כלום. כלומר, רבנו נחלץ ונדחק לפסוק שהאוחז את העיניים לוקה רק מכת מרדות, כדי ללמדנו השקפה נכונה! והיא שכל מעשיו של האוחז את העיניים הבל המה מעשה תעתועים, ואינם נחשבים למעשה שיש ללקות עליו מן התורה. ולהשלמת חשיבות ההשקפה הזו אצרף את דברי רבנו בספר-המצוות (לאווין לב):

"ובכלל המעשה הזה [=איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים, ולשון חכמים: 'מעונן זה האוחז את העיניים' [סנהדרין סה ע"ב], והוא סוג גדול מסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי אמיתיים. כמו שאנו רואים אותם עושים תמיד, שלוקח חבל בידו ונותנו בכנף בגדו לעיני בני אדם ואחר כך מוציאוֹ נחש, וזורק טבעת לאוויר ומוציאה מפי אדם שלפניו, וכיוצא בזה ממעשי אוחזי העיניים המפורסמים אצל ההמון. כל מעשה מאלו אסור, והעושה אותו נקרא 'אוחז את העיניים' והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין [=ההזיות והדמיונות] נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".

וקאפח מוסיף ואומר בפירושו להלכות עבודה-זרה שם (יא, יא): "ורבנו סובר שלא על קלות הידיים הוא לוקה, אלא על ההטעיה ויצירת מושגי שווא ותפל במוחות הטיפשים והפתאים".

המאגיה – היפך האמת והתורה

ראיתי לנכון לצרף את דברי רבנו במורה (ג, ל), כדי שנלמד שהתורה התנגדה בתכלית למאגיה ולאלילות, וכל מה שטענו עובדי האלילים בשיטותיהם המאגיות, התורה שוללת על הסף, ולכן היא אף קבעה לנו מצוות רבות, שתכליתן היא לשלול ולעקור מן המעשה והמחשבה, כל פעולה ואמונה שמטרתה לעורר כוחות מאגיים כעורים או להפיק תועלת מאגית דמיונית:

"אם תתבונן באותן ההשקפות הקדומות הרעות, יתבאר לך כי הדבר המפורסם שהיה אצל כל בני אדם, הוא שבעבודת הכוכבים תתיישב הארץ ותדושן האדמה, והיו חכמיהם [...] מוכיחים בני אדם ומלמדים אותם כי עבודת האדמה, אשר בה קיום מציאות האדם, לא תצלח ותהיה כפי רצון [האדם] כי אם כשתעבדו את השמש והכוכבים, ואם תכעיסום בְּמִרְיֵכֶם תישּוֹם הארץ ותיחרב. [...] תמצא לשון זה מדברי ה'צאבה', אמרו: כל החכמים הקדמונים ציוו [...] ומן ההבטחות על כך אריכות ימים ומניעת הייסורין, וסילוק החולאים [...]

וכאשר נתפרסמו הדברים הללו עד שנחשבו לאמת, ורצה ה' יתעלה ברחמיו עלינו למחות את הטעות הזו מלבנו, ולסלק את היגיעה מגופותינו בביטול אותם המעשים המייגעים שאינם מועילים ונתן לנו את התורה על-ידי משה רבנו, הודיענו [...] שעבודתם [היא] הסיבה לעצירת הגשמים וחורבן הארץ ולא תצמיח מאומה, ויבלו פירות האילנות, ויחולו פגעים בכל המצבים, ויארעו מחלות בגופות, ויתקצרו החיים [...] היפך מה שהיו מטיפים בו עובדי עבודה-זרה לבני אדם כדי שיעבדום, כי יסוד התורה ביטול אותה ההשקפה ומחיית עקבותיה".

נמצא, שדווקא בהישמעות לכומרי העבודה-הזרה תֹּאבַד התקווה ויחולו הפגעים והאסונות.

"בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ" (משלי א, כז–כט).

כאמור, תורת-האמת קידשה מלחמת-חורמה במאגיה שהיא שורש האלילות – ולכן הקב"ה אסר ושלל לחלוטין את כל הפעולות שכומרי ההבל מחייבים לעשותן כדי שירד עלינו שפע וטובה לפי דמיונם. ברם, הקב"ה לא רק ציווה לשלול על הסף את הזיותיהם הפגאניות של הכומרים, הוא הוסיף וקבע לנו מצווֹת-קנאה לה' יתעלה, שתכליתן היא להשמיד ולהכרית ולעקור ולבער את האלילות ממעשינו וממחשבותינו – והמאפיין המרכזי אשר עובר כחוט השני ברַבות ממצווֹת-הקנאה היסודיות והנשׂגבות הללו הוא: עשיית הפעולות ההפוכות והמנוגדות בתכלית הניגוד לפעולות שהורו לעשות כומרי העבודה-הזרה. כלומר, רק בעשיית הפעולה ההפוכה מהוראת כומרי העבודה-הזרה, רק בדרך זו של בעיטה באיומיהם ובהזיותיהם, רק בדרך נחרצת ומשברת ומנתצת זו – נצליח לבער מקרבנו את ההזיות, ולעבדו בלבב שלם.

"כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם" (שמ' כג, כד).

והנה לפניכם דברי רבנו המכוננים בעניין נעלה זה, בספרו מורה-הנבוכים (ג, לז):

"ומדמים [עובדי העבודה-הזרה] שהם בכשפיהם מסלקים מיני הנזקים מן הצמחים, כפי שתמצא להם פעולות מדמים שהם מונעים ירידת הברד, ופעולות [שבהן] ממיתים את התולעים מן הכרמים [...] וכן מדמים שיש להם פעולות המונעות נבילת עלי הצמחים והפירות. לפיכך, בגלל דברים הללו שהיו מפורסמים אז, כָּלַל בדברי הברית כי בעבודת עבודה-זרה ובאותם מעשי הכשפים, אשר אתם מדמים שהם מרחיקים מכם את הנזקים הללו, [דווקא] בהם [=בעשייתם] יחולו אותם הפגעים בכם. [...] כללו של דבר, כל מה שחשבו בו עובדי-עבודה-זרה להשריש עבודתהּ בדַמּוֹתם לבני אדם סילוק נזקים מיוחדים, והבאת תועליות מיוחדות, כָּלַל בדברי הברית כי בעבודתם ימָּנעו אותן התועליות ויחולו אותם הנזקים".

כלומר, לפי התורה לא רק שאין שום תועלת במאגיה ובאלילות, להיפך, הקב"ה יכה ויעניש את מי שילך אחריה ויִתעה בהבליה, וכדי להחדיר זאת לעם-ישראל, הקב"ה קבע לנו הוראות וציוויים בדברי הברית, אשר לפיהם דווקא באותם מעשי הכישוף והמאגיה יבואו על בני האדם אותם הנזקים והפגעים, ואילו דווקא בעשיית הפכם, תחול הברכה והרווחה האלהית.

ודברים אף יותר נחרצים מן האמורים לעיל, אומר רבנו במורה (ג, מו) בשתי הפְּסקות לקמן:

"כבר ביארה התורה [...] כי המצרִים היו עובדים מזל טלה, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן ומתעבים רועי הצאן [...] וכדי למחות את עקבות ההשקפות הבלתי-נכונות הללו נצטווינו להקריב [...] דווקא מן המקנה [...] כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המֶּרי, [דווקא] בו מתקרבים לפני ה' ו[דווקא] באותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות [=בבעיטה נחרצת בהבל!], שהם מחלות הנפש האנושית, בהיפך [=בעשיית ההיפך] אשר בקצה השני [בדומה לריפוי המידות, ועל-כך ראו במאמר: 'שביל הזהב של הרמב"ם'].

ומחמת העניין הזה עצמו נצטווינו בשחיטת כבש הפסח, והזָּאַת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ [דהיינו לבעוט בהשקפות המצרים] – לנקות עצמנו מאותן ההשקפות ולפרסם הפכן, והחדרת הדעה שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית – הוא המציל מן ההשחתה [!]. 'וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף' [שמ' יב, כג] – [והצילם ה' יתעלה] בשכר פרסום המשמעת, וסילוק מה שהיה חמור בעיני עובדי עבודה-זרה".

למדנו אפוא על דרך התורה במלחמתה בעבודה-הזרה, וחובה עלינו ללכת בדרכה. לפיכך, חובה עלינו להישמע להוראתה ולעשות ההיפך הגמור מציוויי העבודה-הזרה! כי דווקא בדרך הזו תהיה ההצלחה, הטובה והברכה, ודווקא בדרך הזו נבער את ההשקפות והמידות הרעות. כלומר, חובה עלינו להנחיל את דרך האמת: "שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית – הוא המציל מן ההשחתה!", ולא הציל ה' יתעלה את אבותינו מן ההשחתה אלא בזכות שפרסמו את המשמעת לדבר ה', וביטלו וביזו ובעטו בהבל שהיה נחשב בעיני התועים.

"הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא). כלומר, הנחֵה והנהֵג אותנו באופנים מחוכמים אשר יעוררו אותנו וירוממו אותנו לשוב בתשובה שלמה וכֵנה לפניך, "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים, הֲשִׁיבֵנוּ [...] כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד" (שם).

דברי רבנו במורה ג, לז

ראיתי לנכון לצרף למאמר זה חלק נכבד מתוך המורה בפרק האמור, וכֹה דברי רבנו:

"המצוות אשר כללתן הקבוצה השנייה, הן כל המצוות אשר מנינום בהלכות עבודה-זרה. ופשוט הוא שהן כולן להציל מטעויות עבודה-זרה ומהשקפות אחרות בלתי נכונות שנשתרבבו עם עבודה-זרה, כגון מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר וזולתן מסוגן.

ואם תקרא כל הספרים אשר הזכרתי לך, יתברר לך כי הכישוף שאתה שומע, הן פעולות שהיו עושים אותם הצאבה והכשדים והאשפים, ולרוב היה אצל המצריים והכנעניים [=ולכן הוזהרנו מלעשות כמעשיהם: 'כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם [...] וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן' (ויק' יח, ג)], היו [הרמאים שבהם] מדמים לאחרים בהם או נדמה להם [לשוטים שבהם], שהם [הכישופים ופעולות המכשפים] פועלים פעולות מופלאות ונפלאות במציאות, אם לאדם אחד ואם לאנשי עיר.

ואותן הפעולות שעושים המכשפים אין ההגיון מחייבם, ולא יאמין [=יאמֶּת ויאשֵׁר] השכל שהם גורמים מאומה כלל, כגון שמתכוונים ללקוט צמח בזמן מסוים, או לקחת מדבר פלוני מִסְפָּר כך ומן השני מִסְפָּר כך, וזה עניין רחב מאוד, הנני סוקרו לך בשלושה מינים: האחד ממה שתלוי באחד הנמצאים בין שזה צמח או חי או מתכת; והשני ממה שתלוי בהגבלת זמן שייעשו בו אותן המעשים; והשלישי מעשה אנוש שעושים כגון הריקוד, או הטיפוח בידיים, או לצעוק, או לצחוק, או לקפוץ על רגל אחת, או לשכב על הארץ, או לשרוף דבר [=קיטור], או לקטר בקטורת מסוימת או לומר דברים מובנים או בלתי מובנים, כל אלה [ההבלים] מיני מעשי הכשפים.

ויש שם מעשי כשפים שלא ישלמו כי אם בכל המעשים הללו כולן, כגון שאומרים: לוקחים כך וכך עלים מצמח פלוני, ותהיה לקיחתן כשהירח במזל פלוני [...] ולוקחים מקרני בעל חיים פלוני או מצואתו או משערו או מדמו שיעור כך, כשהשמש באמצע השמים דרך משל, או במקום מוגדר, ולוקחים ממתכת פלונית או כמה מתכות ומתיכין אותן בצומח [=בעלייתו של כוכב מסוים בפאת מזרח] כך, והכוכבים במצב כך, ואחר כך תדבר ותאמר כך, כשאתה מקטר [שורף בדרך של קרבן] באותם העלים וכיוצא בהן לאותה הצורה המותכת, ויארע כך.

ויש שם מעשי כשפים שמְּדַמים שהם נעשים באחד מן המינים הללו. ורוב מעשי הכשפים הללו מתנים בהן שתהיינה העושות נשים דווקא, כפי שתמצא שאמרו בהוצאת [=בהנבעת] המים כי עשר נשים בתולות לובשות תכשיטים ובגדים אדומים ורוקדות ומדדות לפנים וחוזרות לאחור ורומזות לשמש, ויתר אותם המעשים הארוכים עד אשר יצאו המים לפי דמיונם. וכמו שהזכירו כי ארבע נשים מתפרקדות על גביהן ומגביהות רגליהן כשהן מפושקות ואומרות כך ועושות כך כשהן בתנוחה מכוערת זו, ובכך יסתלק הברד היורד על אותו המקום. והרבה מן השיגעונות וההזיות הללו, לא תמצאם כלל מתנים שיעשום כי אם הנשים. [...]

כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה [...] נתחייב בהכרח להרוג כל מכשף, כי המכשף הוא עובד עבודה זרה בלי ספק, אלא [שהוא עובד עבודה-זרה] בדרכים מיוחדים ומוזרים שלא כדרך עבודת ההמון לאותם האלוהות. ולפי שכל אותן הפעולות מתנים בהם בדרך כלל שיעשום הנשים, אמר: 'מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה' [שמ' כב, יז]. וכן מחמת חמלת בני אדם באופן טבעי על הריגת הנשים, ולפיכך ביאר גם בעבודה-זרה דווקא: 'אִישׁ אוֹ אִשָּׁה [אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ]' [דב' יז, ב], וחזר ואמר: '[וְהוֹצֵאתָ] אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה [הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ]' [דב' יז, ה], מה שלא נאמר כיוצא בזה בחילול שבת ולא בזולתה. וטעם הדבר ריבוי החמלה עליהן [=על הנשים] בטבע.

ולפי שהיו המכשפים מדמים בכשפיהם שיש להם השפעה, ושהם באותן הפעולות מגרשים חיות מזיקות מן הערים, כגון האריות והנחשים ודומיהן, ומדמים גם שהם בכשפיהם מסלקים מיני הנזקים מן הצמחים, כפי שתמצא להם פעולות מדמים שהם מונעים ירידת הברד, ופעולות ממיתים התולעים מן הכרמים כדי שלא ישמידום, וכבר האריכו בהריגת תולעי הכרמים, כלומר: הצאבה באותם דרכי האמורי האמורים בספר עבודת האדמה הנבטית, וכן מדמים שיש להם פעולות המונעות נבילת עלי הצמחים והפירות. לפיכך, בגלל דברים הללו שהיו מפורסמים אז, כלל [ה'] בדברי הברית כי בעבודת עבודה-זרה, ובאותם מעשי הכשפים אשר אתם מדמים שהם מרחיקים מכם את הנזקים הללו, בהם יחולו אותם הפגעים בכם:

אמר: 'וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם' [ויק' כו, כב], ואמר: 'וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר' [דב' לב, כד], ואמר: 'כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל' [דב' כח, מב], ואמר: 'כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת' [דב' כח, לט], ואמר: 'זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ' [דב' כח, מ]. כללו של דבר, כל מה שחשבו בו [כל התחבולות שהמציאו] עובדי העבודה-הזרה כדי להשריש עבודתה [להחדיר את האמונה בה] בדַמותם לבני אדם סילוק נזקים מיוחדים, והבאת תועליות מיוחדות, כָּלַל בדברי הברית – כי בעבודתה [בעבודת העבודה-הזרה] ימָּנעו אותן התועליות ויחולו אותם הנזקים.

הנה נתבאר לך [...] מדוע כיוון הכתוב לאותן פרטי הקללות והברכות הכלולות בדברי הברית וייחדם מכל זולתם. ולכן דע גם ערך התועלת הגדולה הזו. ולהרחיק מכל מעשי הכשפים הזהיר מלעשות דבר ממנהגיהם, ואפילו ממה שתלוי במעשי הפלחה והרעִיה ודומיהן, כלומר: כל מה שאומרים שהוא מועיל ממה שאין העיון הטבעי מחייבו, אלא נוהג לפי דמיונם בדרך הסגולה, והוא אמרוֹ: 'וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי' [ויק' כ], והם שקוראים אותם [החכמים] ז"ל 'דרכי האמורי', מפני שהם ענפי מעשי המכשפים – לפי שהם דברים שאין הגיון טבעי מחייבם. [...] והבן [...] את המופלאות הללו שבדבריי [...] 'כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ' [מש' א, ט]".

סוף דבר

במקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננה: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה הפגאנית יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה הינה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?

בנוסף להתפשטות ההזיות המאגיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחום מתחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:

א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.

ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים שראינו מסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא.

'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וּמְכַשֵּׁף'.pdf

הורידו את PDF • 214KB