'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי'

נחל מאמר זה בהקדמה קצרה מפסוקי התורה המגדירים את האוב והידעוני כתועבה:

"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [ההליכה בתמימות היא ביעור המאגיה ועקירת העבודה-הזרה, והיא היסוד ליראת שמים, ולכן אונקלוס מתרגם שם: 'שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ']" (דב' יח).

ובספר ויקרא (יט, לא; כ, כו–כז) נאמר כך: "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם", "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי, וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם".

מהו מעשה האוב? ומהו מעשה הידעוני? כיצד יש להבין את פרשת שאול ובעלת האוב? ובכן, על העניינים הללו וענפיהם נלמד במאמר זה. נחל אפוא בדברי חכמים במשנה (סנהדרין ז, ז):"ובעל אוב – זה פיתום המדבר משחיו, וידעוני – המדבר בפיו, הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה [כלומר, מי שפונה למכשפים הללו עובר בלאו, אך אינו חייב סקילה או כרת]".

ובפירוש המשנה שם אומר רבנו כך:

"ובעל אוב – מפורסם במקרא מין ממיניו [בפרשת שאול ובעלת האוב], ואל יתערבב לך ב'דורש אל המתים', לפי שדורש אל המתים אינו עושה שום מעשה כלל אלא הוא מין ממיני ההזיות, והוא שמתענה ולן בבית הקברות ולוחש לחשים, ורואה בשנתו עתידות לפי דמיונם. ובעל אוב האמור במקרא נעשה בעשיית מעשים [כגון מקטר או מנפנף בחפצים שונים]. ויש בו מין אחר והוא שלוקחין גולגולת ראש אדם שכבר נתאכל מעליה הבשר ומצניעים אותה ומקטרים לה והוזים בה ושומעין ממנה דברים כדרך ששומעין מן המת במעשה בעל האוב. וכל מה שתראה [אצל חז"ל וכן בנביא בפרשת שאול ובעלת האוב] באמרם: 'מדבר ושומע' בעניין זה, אינה אלא שמיעת שווא מחמת הפעלת הדמיון בכך, כמו שיקרה לבני אדם תמיד במקומות השוממין ובזמן הבדידות. ידעוני – אמרוּ: מניח עצם יַדּוּעַ בפיו והוא מדבר מאליו. ויַדּוּעַ שֵׁם עוף. ואמרוֹ כאן [במשנה]: 'מדבר' כמו שאמרנו [לעיל, ש'אינה אלא שמיעת שווא מחמת הפעלת הדמיון בכך כמו שיקרה לבני אדם' וכו']. וכן 'מדבר משחיו', נדמה לו ששומע דברים מתחת שחיו".

ועל כל ההזיות הללו אומר רבנו בהלכות עבודה-זרה בסוף פרק יא:

"ודברים אלו כולן [=כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].

כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".

מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים נכוחה, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.

לאחר ההקדמה, נוסיף ונלמד לקמן על דינם של בעל האוב והידעוני ועל אופני פעולתם.

א. בעל אוב

נחל בהגדרת המצוה שבספר המצוות (לאווין ח), וכֹה דברי רבנו:

"והמצוה השמינית, האזהרה שהוזהרנו ממעשה האוב, והוא שמקטר בקטורת ידועה ועושה מעשים מסוימים, ונדמה לו שהוא שומע דיבור מתחת שחיו שעונה לְמַה שישָּׁאֵל עליו, וזה מין ממיני עבודה-זרה, והוא אמרוֹ: 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת' [ויק' יט, לא], ולשון ספרא: 'אוב זה פיתום המדבר משחיו' [שם]. והעובר על לאו זה במזיד – יִסָּקֵל, ואם לא נסקל – הרי זה בכָרת, ואם היה שוגג – חייב חטאת קבועה, כלומר העושה אותם המעשים בידו ומתעסק בהם בעצמו".

ובהלכות עבודה-זרה (ו, א–ב) פוסק רבנו כך:

[א] "העושה אוב או ידעוני ברצונו בזדון – חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה – נסקל. היה שוגג – מביא חטאת קבועה. כיצד מעשה האוב? זה שהוא עומד ומקטיר קטורת ידועה ואוחז שרביט של הדס בידו ומניפוֹ, והוא מדבר בלאט [=לוחש לחשים וממלמל בלשונו בקול נמוך] בדברים ידועים אצלם, עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו ומשיבוֹ על מה שהוא שואל בדברים מתחת הארץ בקול נמוך עד מאד, וכאילו אינו ניכר לאוזן אלא במחשבה מרגיש בו".

[ב] "וכן הלוקח גולגולת של מת ומקטיר לה ומנחש בה עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחיו, שפל [=נמוך וחלש] עד מאד, ומשיבוֹ – כל אלו מעשה אוב הן, והעושה אחד מהן נסקל".

מכל האמור לעיל עולה, שהאוב הוא מכשף הוזה-הזיות ועובד-עבודה-זרה שמתיימר ליצור קשר עם המתים, אך בשונה ממי ש"דורש אל המתים", האוב אינו מסתפק במלמול מלמולים מהובלים, אלא הוא גם עושה מעשים, כגון: מקטיר קטורת, אוחז שרביט של הדס בידו ומניפוֹ, מקטיר לגולגולות ועוד "עושה מעשים מסוימים". במעשים הללו בעל האוב מהתֵּל בשואל כאילו הוא יוצר קשר עם איזה מת, והמת משיב לו ומגלה לו את העתידות או את הנסתרות.

עד כאן בעניין דינו של בעל האוב עצמו, ועתה לדינו של השואל את בעל האוב, ובכן, בספר המצוות לאווין לו נאמר כך: "והמצוה השש ושלושים, האזהרה שהוזהרנו מלשאול בעל אוב ומלבקש ידיעה ממנו, והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְשֹׁאֵל אוֹב', והעובר על לאו זה, כלומר השואל בעל אוב אינו חייב מיתה אבל דבר זה אסור". ובהלכות עבודה-זרה (יא, יח) רבנו פוסק כך בעניינוֹ של השואל את בעל האוב: "אסור לשאול בעל אוב או בעל ידעוני, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי' [דב' יח, י–יא]. נמצאת למד, שבעל אוב וידעוני עצמן בסקילה, והנשאל בהן באזהרה ומכין אותו מכת מרדות. ואם כיוון מעשיו ועשה כפי מאמרן – לוקה".

ב. ידעוני

נחל בדברי רבנו בספר המצוות (לאווין ט):

"והמצוה התשיעית, האזהרה שהוזהרנו ממעשה הידעוני, וגם הוא מין ממיני העבודה-הזרה, והוא שלוקח עצם עוף, שמו יַדּוּעַ [=מלשון מודיע, דהיינו עוף שעצם מעצמותיו מודיעה כביכול את העתידות והנסתרות], וישים אותה בפיו ויקטר בקטורת ויאמר דברים ויעשה מעשים עד שיארע לו מצב הדומה למצב המתעלף, ותבואֵהו תרדמה וידבר עתידות [לפי דמיונו]. אמרוּ: 'ידעוני מניח עצם יַדּוּעַ בפיו והוא מדבר מאליו' [סנהדרין סה ע"ב]. ובא הלאו על עניין זה בלשון: 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים' [ויק' יט, לא] [...] וחייב [...] סקילה וכרת למזיד, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ' [והמשך הפסוק: 'בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם' (ויק' כ, כז)] [...] וגם העובר על לאו זה בשוגג חייב חטאת קבועה".

ובהלכות עבודה-זרה (ו, ג) פוסק רבנו כך:

"כיצד מעשה הידעוני? מניח עצם עוף ששמו 'יַדּוּעַ' בפיו ומקטיר קטורת, ועושה מעשיות אחרות עד שיפול כנכפה [כמתעלף או כחולה במחלת הנפילה], וידבר בפיו דברים שעתידים להיות. וכל אלו מיני עבודה-זרה הן, ואזהרה שלהן מנין? שנאמר: 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים' [והמשך הפסוק הוא: 'אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם' (ויק' יט, לא)]".

נמצא, שהידעוני הוא מכשף הוזה-הזיות ועובד-עבודה-זרה, שמכניס לפיו עצם של עוף ומקטיר קטורת ועושה פעולות כישוף כעורות נוספות, ובעזרת כל הפעולות המוזרות הללו הוא מכניס את עצמו למצב של עילפון-חושים אשר מגביר מאד את רחישת הדמיונות וההזיות בקרבו – וכתוצאה מהשתלטות הדמיונות וההזיות על מוחו, הוא ממלמל הזיות בעניין העתידות.

וגם בעניין זה יש הבחנה בין הידעוני שהוא בסקילה לבין השואלו שהוא באזהרה, וכך נאמר בספר המצוות לאווין לז: "והמצוה השבע ושלושים, האזהרה שהוזהרנו מלשאול בעל ידעוני ולבקש ממנו ידיעה, והוא אמרוֹ: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי'. ולשון ספרא: 'אל תפנו אל האבות ואל הידעונים' [ויקרא יט, לא], אוב זה פיתום המדבר משחיו [לפי דמיונו החולני, כי לא באמת הוא מדבר משחיו] וידעוני המדבר בפיו, הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה". וכפי שראינו לעיל גם בהלכות עבודה-זרה (יא, יח): "נמצאת למד, שבעל אוב וידעוני עצמן בסקילה, והנשאל בהן באזהרה ומכין אותו מכת מרדות. ואם כיוון מעשיו ועשה כפי מאמרן – לוקה".

ג. שאול ובעלת האוב

ובכן, רבנו אומר לעיל בפירוש המשנה (סנהדרין ז, ז): "ובעל אוב – מפורסם במקרא מין ממיניו", וברור שכוונתו לפרשת שאול ובעלת האוב, ולכן, קרוב לוודאי שלדעת רבנו כל מה שראו בעלת האוב ושאול, הכל נבע מהתעוררות כוח הדמיון שהסעיר את מוחם המעורער, וכך כותב רבנו בפירושו למשנה שם: "ובעל אוב, מפורסם במקרא [...] וכל מה שתראה באמרם 'מדבר ושומע' בעניין זה אינה אלא שמיעת שווא מחמת הפעלת הדמיון בכך, כמו שקורה לבני אדם תמיד במקומות השוממין ובזמן הבדידות". וברור שמצבו הנפשי המעורער של שאול והחרדה העצומה שאחזה בו עד שהוא פנה לעבודה-זרה, דרדרו אותו להזיות חמורות.

כך גם מסביר רלב"ג, ובעקבותיו כך אבינר מסביר את דעת הרמב"ם, וזה לשונו:

"לפי רב שמואל בר חופני גאון, בעלת האוב הייתה נוכלת שעשתה מעשה כזב והיתולים ודיברה מתוך בטנה או שהחביאה אדם שדיבר בקול נמוך ממחבוא [אוצה"ג חגיגה עמ' 2].

לפי רלב"ג היה כאן תעתוע שווא, בעלת האוב עוררה את דמיונו של שאול המלך בפעולות שעשתה עד שהוא לבדו דמיין את הכל, שכן שמואל אמר לו פעמים רבות שה' קרע את הממלכה מעליו ונתנה לרעהו, וכן שאול ראה בפועל את הצלחתו של דוד ושהשם עמו, מה שהוביל אותו לשקוע עמוק כל כך בדמיונו עד שהיה נדמה לו שהוא שומע את הדברים נאמרים כעת. [...] גם הרמב"ם סובר שכל זה מפעולות הדמיון, ללא השגה חושית כלל".

עד כאן דברי אבינר בספרו: נר באישון לילה (עמ' 76).

וכן כותב בן רבנו, ראו שו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם, כז. אמנם, לפי אברבנאל היה כאן מעשה שטן, ו"שד" "שהתלבש" בדמותו של שמואל הוא זה שדיבר אל שאול (אברבנאל על הנ"ך, שם). בדומה לו סובר המלבי"ם שהייתה זו העלאה באוב ממש (מקראי קודש – מלבי"ם, שם). ודברי שני האחרונים התועים הללו הבל מהובל ואף חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא.

וביתר ביאור: האמונה בקיומו של כוח מאגי שפועל באופן עצמאי, כמו שדים ומכשפים ורוחות-רעות ודיבוקים וכיו"ב, וכל מין ממיני אמונות העבודה-זרה הללו, כל זאת הוא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".

זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):

"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [=שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְו‍ֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".

"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (מורה ב, מז).

***

אמנם, אף שזו היא הדרך הנכונה לדעתי, בעבר סברתי שניתן לבאר את דברי רבנו באופן אחֵר. הנה הדברים לפניכם, ואחל בתקציר ההתרחשויות: בתחילת הפרק נאמר ששמואל הנביא מת, ופלשתים נקבצים להילחם עם ישראל. שאול רואה את מחנה פלשתים וחרד מאד: "וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד" (ש"א כח, ה). שאול פונה לה' אך ה' אינו עונה לו. בשלב זה בחייו, שאול כבר רחוק מאד מה': "וְרוּחַ יְיָ סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְיָ" (ש"א טז, יד), ומכאן גם תובן יראתו וחרדתו הגדולה מפלשתים. שאול בוחר לנהוג כמנהגי הגויים, והוא עובר על איסור חמור שנוגע בעבודה-זרה: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ" (שם, ז). עבדיו מוצאים לו בעלת אוב בעין-דור ושאול הולך אליה כשהוא מחופש, היא איננה יודעת בתחילה שמדובר בשאול המלך.

שאול מורה לבעלת האוב להעלות את שמואל באוב והאשה נעתרת לבקשתו, וכך נאמר שם: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל" (שם, יב). שאול איננו רואה את שמואל במו עיניו, ולכן הוא שואל את האשה: "מָה רָאִית?" והאשה משיבה לשאול: "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" (שם, יד). בשלב זה נדמה לשאול שהאשה ראתה את שמואל: "וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" (שם). כאן מסתיים העניין בפרשה סתומה, ללמדנו שמדובר בעניין נפרד.

בפרשה הבאה שם נאמר, ששמואל נגלה עתה גם לשאול ואומר לו: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי" (שם, טו). שמואל מוסיף שה' מאס בשאול וקרע את הממלכה מידו, על-כך שלא שמע בקול ה', ועל-כך שלא השמיד והכרית את עמלק כציווי ה'. שמואל מוסיף, שמחר ה' ייתן את ישראל ביד פלשתים, ומחר שאול ובניו ימותו במלחמה עם פלשתים: "וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי" (ש"א כח, יט). בתום החיזיון הזה, פונה בעלת האוב אל שאול: "וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל מְאֹד" (שם, כא), כלומר, משמע שהאשה לא שמעה את דברי שמואל אל שאול.

כיצד ניתן להבין עניין זה לפי הרמב"ם? ובכן, ייתכן שכל הסיפור הזה מסופר מנקודת מבטם של שאול ובעלת האוב, ולא את שמואל ממש ראו שאול ובעלת האוב, כי אם חיזיון מאת ה' בחלום הלילה. בעלת האוב ראתה בחזיון התעתועים בדמיונה איש זקן עוטה מעיל, היא מתארת אותו לשאול, ושאול, המעורער בנפשו, מסיק שמדובר בשמואל. עתה מתחיל חזיון נוסף, חזיון נפרד לשאול, ובו שאול רואה או שומע את שמואל, ונאמר לו כפי שנאמר לו. ואם נקשה ונאמר, כיצד ייתכן שבעלת האוב או שאול יראו חזון מאת ה'? והלא שניהם היו רחוקים מאד מאת ה' יתברך? על-כך משיב הרמב"ם בספרו מורה-הנבוכים (ב, מא), וכֹה דבריו:

"אבל מה שנאמר בו 'ויבא אלהים אל פלוני בחלום הלילה', אין זה נבואה כלל, ולא אותו האיש נביא, כי עניינו שבאה הערה מאת ה' לאותו האדם, וביאר לנו שאותה ההערה הייתה בחלום, כי כמו שמסבב ה' תנועת אדם זה למען הצלת אדם אחר או השמדתו, כך סיבב התחדשות דברים שרצה שיתחדשו במראה חלום, כי אין לנו ספק שלבן הארמי רשע גמור וגם עובד עבודה-זרה, ואבימלך אף-על-פי שהיה איש צדיק בעמו, הרי כבר אמר אברהם אבינו על ארצו וממשלתו: 'רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה' [בר' כ, יא], ונאמר בכל אחד מהם, כלומר לבן ואבימלך: 'וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה' [שם כ, ג], וכך בלבן: 'בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה' [שם לא, כד]. [...] ולפיכך תרגמוֹ אונקלוס: 'וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ', ולא אמר בהם: 'וְאִתְגְּלִי יְיָ'. וממה שהקדמנו מהכרחיוּת ההתכוננות לנבואה, וממה שהזכרנו בשיתוף שם מלאך, תדע כי הגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, לפי שאותם הדברים אשר שמעו או עלה ברעיונם הוא כעין בת קול שמזכירים חכמים תמיד, והוא מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד, אבל מטעה בזה שיתוף השם. וזה הוא היסוד שמסלק רוב הקשיים שבתורה".

עד כאן דברי רבנו. נחזור עתה לסיפור על שאול ובעלת האוב, נאמר שם: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל [...] וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי" (שמואל שם, יב–יג), ותרגם שם יונתן: "וַחֲזָת אִתְּתָא יָת שְׁמוּאֵל [...] וַאֲמַרַת אִתְּתָא לְשָׁאוּל מַלְאֲכָא דַּייָ חֲזֵיתִי". כלומר, האשה איננה יודעת שמדובר בשמואל, היא רואה בחזיונה את מלאך ה' ונבהלת מאד, רק לאחר ששאול מדובבה לומר לו את תיאורו, עולה בליבו של שאול שמדובר בשמואל.

ייתכן אפוא, שהחזיונות שראו שאול ובעלת האוב, הם הערה מאת ה' שנאמרה בחלום: "כי כמו שמסבב ה' תנועת אדם זה למען הצלת אדם אחר או השמדתו, כך סיבב התחדשות דברים שרצה שיתחדשו במראה חלום", או שנֹאמר שהם מעין בת-קול "והוא מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד". כך-או-כך, בעלת האוב לא העלתה את שמואל הנביא מן המתים, אלא ה' יתברך הוא זה שהעלה את דמותו בכוחם המדמה וההוזה של בעלת האוב ושאול, כדי לייסרם ולהבהילם, ולפי דמיונם וריחוקם מאת ה' יתברך חשבו שמדובר בשמואל הנביא.

ולדרכו הייחודית והמעט מוזרה של רס"ג בעניין שאול ובעלת האוב ראו: "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים", שם בפרק ד, ובפרק ה עסקתי שם בתיאור פעולות בעלות האוב בימינו.

***

ואחתום בדברי רבנו בספר-המצוות (לאווין לב) בעניין חומרת אחיזת העיניים, ואף שהדברים אמורים בעניין איסור לא תעוננו, הם קשורים ואדוקים באופן ישיר גם לעניין האובות והידעונים, מפני שגם אלה האחרונים מתעתעים בשואליהם כאילו הם חוזים בתופעות על טבעיות:

"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות ['וסובר רבנו שלא על קלות הידיים הוא לוקה, אלא על ההטעיה ויצירת מושגי שווא ותפל במוחות הטיפשים והפתאים' (קאפח שם, ודבריו אלה עומדים כתוכחה לדבריו במאמר לעיל לפיהם התורה לא הייתה צריכה להקפיד על מעשה השוטים והרמאים והמדיומים)], ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על ידי כך עצום מאד [!], לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".

"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).

'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי'.pdf

הורידו את PDF • 194KB