האמנם השו"ע הוא שמונים אחוז רמב"ם?

אחת הטענות המפורסמות ביותר ביחס ל"שולחן ערוך" היא שספרו הוא למעשה "שמונים אחוז רמב"ם". טענה זו לדעתנו איננה נכונה כלל, והיא גורמת לטעות גדולה בהבנת משנתו המחשבתית וההלכתית של הרמב"ם – מפני שמי שקורא את ה"שולחן ערוך" עלול לטעות ולחשוב שיש בין הג'וחא לבין רבנו קִרבה מחשבתית או הלכתית עמוקה ומהותית.


ויתרה מזאת, טענה זו עלולה לגרום לאנשים להתרחק מדרך האמת וממשנתו הזכה של רבנו הרמב"ם, שהרי אם ה"שולחן ערוך" הוא שמונים אחוז רמב"ם, יאמר אדם שהולך בדרכו של ה"שולחן ערוך": "מדוע עלי ללמוד או להשׂכיל את משנת הרמב"ם? והלא ה'שולחן ערוך' כבר כלל בתוך ספרו שמונים אחוז מספרו הגדול של הרמב"ם 'משנה תורה'. אלמד אפוא אך ורק את ה'שולחן ערוך' ו'ארוויח' גם את הרמב"ם וגם את ה'שולחן ערוך' ושאר הפוסקים".


לא אתפלא אם הראשונים שהפיצו טענה שקרית זו היו חכמי-יועצי-אשכנז, שביקשו להרחיק את העם מדרך האמת של הרמב"ם כדי שלא תתגלה פסולת הסיגים אשר בידם. שהרי כל מי שהעמיק במשנת הרמב"ם יודע היטב שהרמב"ם הסיר את מסך השקר מעל רבים מחכמי-יועצי-אשכנז, ולכן הם לחמו נגדו בכל האמצעים ואף שלחו את הפוחז הצרפתי להשׂיג כנגדו – במטרה לגרום למתבונן השטחי-החיצוני לחשוב ש"משנה תורה" הוא ספר בלתי שלם ולעתים לא רחוקות אף משובש. וזו דרכם, שטחיות וחיצוניות, היפך דרכו של רבנו הגדול.


האמת היא שה"שולחן ערוך" רחוק מאד-מאד מדרך האמת של הרמב"ם, ולפי דעתנו יותר נכון לומר שהוא שמונים אחוז אשכנז מאשר שמונים אחוז רמב"ם, ונסביר את הדברים.


א. השמטת עמוד המחשבה


העניין החמור ביותר ביחס ל"שולחן ערוך" מנקודת מבט רמב"מית, הוא כמובן השמטת עמוד המחשבה וההשקפה מה"שולחן ערוך". לדעת רבנו הרמב"ם, יסוד היסודות ועמוד החכמות הוא לידע את ה' יתברך, וכל המצוות והדינים הם אמצעים שנועדו להכשיר את נפש האדם להתרומם לידיעת המושכלות ולידיעת ה' יתעלה ויתרומם. מטרתו של הרמב"ם היא לעצב אדם חושב ומשכיל שיודע את בוראו, אולם, יוסוף ג'וחא קארו השמיט מה"שולחן ערוך" את כל יסודות הדת שרבנו קבע בספר המדע (=ספר הדעת), וסכלותו ונטייתו אחרי המאגיה והאלילות גרמה לעיצוב דורות רבים של רובוטים הלכתיים פרימיטיביים ובהמיים עובדי אלילים, שמקיימים "מצוות" מבלי לדעת את תכליתן ומבלי לדעת את ה' יתעלה שציווה אותנו בהן.


ולא רק ספר המדע, מטרת התורה בנו, שנהיה עם חכם ונבון בעל השקפות נכונות ודעות ישרות, נשמטה לחלוטין מה"שולחן ערוך", והוא אף אימץ לחלוטין את גישת חכמי-יועצי-אשכנז שההלכה המעֻוותת שבידם היא חזות הכל בדת משה. כלומר, לדעת ה"שולחן ערוך" ההלכה היא התכלית ולא האמצעי, וכל המטרה הנעלה של עיצוב אדם בעל נקודת מבט ישרה ומחשבתית על האלהים ועל החיים – "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ" (דה"א כח, ט) – איננה קיימת אצלו בדיוק כמו אצל חכמי-יועצי-אשכנז. לעומת זאת, אצל הרמב"ם, מי שמקיים מצוות מבלי לדעת את ה' יתעלה שציווה אותנו בהן ומבלי לידע את מטרתן הוא "כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער". וזו הסיבה, לפי ביאורו של יוסף קאפח, שהרמב"ם קורא לקבוצת ההלכות הראשונות "הלכות יסודי התורה", וזה לשונו של קאפח בפתיחת פירושו:


"[הרמב"ם] קרא שם הלכות אלה 'יסודי התורה' ולא 'יסודי האמונה' כי לדעת רבנו, מי שֶׁנִּדְמֶה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' בדרכו של רבנו ובשיטתו, גם תורה אין לו".


רק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהִלכות התורה ללא שהונחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים, סופו לעוות את הדת באופן חמור מאד עד-כדי מינות והתעיית העם אחרי התהו, וכדברי רבנו במורה (ג, נא):


"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:


"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה.


כדאי להוסיף, לכל חכמי-יועצי-אשכנז הטוענים שאין דעת בחוקי התורה ורואים בפילוסופיה כפירה, שהרמב"ם מבאר, שככל שהאדם מתרחק מן הפילוסופיה, כלומר מדעות והשקפות נכונות ובריאות, הוא מתדרדר מטה-מטה במדרון הסכלות, וכֹה דבריו במורה (ג, כט):


"וכן הזכירו בספריהם [עובדי העבודה הזרה מאומת ה"צאבה"] [...] וסיפרו מה שסיפרו [...] ומשקרים שקרים מצחיקים מאוד [=סיפורי "נסים ונפלאות"], המורים על חוסר דעת חמור, ועל שהם היו הרחוקים ביותר בבני אדם מן הפילוסופיה, ושהם היו בתכלית הסכלות".


נמצא, שהריחוק מן הפילוסופיה הוא תכלית הסכלות. וזו הסיבה שרבנו פותח את ספרו "משנה תורה" ב"ספר המדע", כלומר בהלכות שמטרתן להאיר את שׂכלו של האדם בדעת, לרוממו לבחון ולבקֵּר חידושים בעין המחשבה, לְשַׂגְּבוֹ למעלת אהבת האמת, לעוררו לחשיבות לימוד המדעים והחכמות, להנחילו את אהבת ה' יראתו ידיעתו וייחודו, להאירו בהשקפות אמת ישרות, ובקיצור: להדריכו ליסוֹד היסודות ועמוד החכמות – לידיעת ה' יתעלה ויתרומם.


ונסיים פרק זה בשאלתו של קאפח: "שאם אין האדם יודע את השם ומייחדו באמת הרי הוא עובד ללא אלהי אמת, ומה ערך אם כן למצוות שהוא עושה?" (תורת חובות הלבבות, עמ' יט).


ב. החדרת עולם המאגיה


ראיה נוספת לריחוקו של ה"שולחן ערוך" מהרמב"ם היא קביעתו בספרו הלכות הלקוחות מעולם המאגיה וההזיות: כגון רוח רעה, מים רעים, שדים, החמרה מאגית בהלכות מסוימות מעל ומעבר לשורת הדין, וכיו"ב. כמו כן, ניסיונו המאגי המתמשך בגילויי המגיד הדמיוני מעיד על ריחוק שבילי מחשבתו ממחשבת רבנו הרמב"ם. שהרי לפי הרמב"ם, אמונות ההבל במאגיה וגרורותיה אינן חלק מדת משה, והן חדרו לדת משה בהשפעת דתות אליליות. לפי רבנו הרמב"ם, הנטייה להזיות והאמונה במאגיה על כל גרורותיה הן ביטוי מובהק לשפלות המחשבה ולתכלית הריחוק מן החכמה, והן אף היסוד והשורש הרע לצמיחת העבודה-הזרה.


ונצרף דוגמה קלה לעניין זה מפסיקת הרמב"ם בסוף הלכות עבודה-זרה פי"א, וכֹה דבריו:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


ונסיים פרק זה בניתוח דברי קאפח בספר המדע (עמ' קנז): "לפיכך, כל הטוען נבואה או התגלות מלאך, בימינו, אם אינו מן התינוקות בגילו, הרי הוא מן האחרים". ואיני מבין מדוע קאפח השכיר הוסיף בתוך דבריו: "בימינו", וכי יש הבדל בין דורו של ג'וחא קארו לבין דורנו? וכי השו"ע, שטען התגלות מלאך ובפועל טען בזאת את הנבואה, היה נביא? ואם השו"ע היה נביא עלינו לזרוק לפח ההיסטוריה את כל ספרי הרמב"ם, כי המאגיה הינה יסוד מרכזי בקיום העולם והדת. כמו כן, אין עוד שום ערך ליסודות ההלכה והמחשבה הקדומים, שהרי השו"ע לא רק שאינו פוסק לפי כללי הלכה, הוא גם מלא וגדוש במנהגי המינים האירופיים.


לפיכך, מכיוון שברור לכל נבון שהשו"ע לא היה נביא, ואף כשל בעניינים יסודיים בדת משה אשר נוגעים נגיעה רחבה בחילול ה' ובעבודה-זרה, איני מבין מדוע קאפח מסייג את קביעתו רק ל"ימינו", וברור שקביעתו נכונה לכל הדורות לאחר שפסקה הנבואה מעם-ישראל, ואף בתקופות שהנבואה הייתה רווחת לא היו חסרים נביאי שקר. ואין לי צל של ספק כי זהו עוד אחד מהמקומות הרבים שבהם קאפח הסתיר את האמת, אך איני יודע אם הסתרתו את האמת נבעה מתוך אמונה בדברים שהוא כותב, או מתוך ידיעה ברורה שהם שקר. אך ברור כשמש ששותפות-הבצע בממסד הכמורה הִטתה את ליבו אחר הדת החדשה, ועתה יובן מדוע הוא קורא לשו"ע שהיה מגדולי מחריבי הדת: "מרן", וכן יובן מדוע הוא לא היה מסוגל אפילו לרמוז שהשו"ע היה מן התינוקות בגילו או מן האחרים, ונאלץ לסלף ולכזב שמדובר רק ב"ימינו"...


ואפילו רבנו הקדוש, אשר רחוק כרחוק מזרח ממערב באיכות חיבוריו מחיבוריו המגומגמים של ג'וחא קארו, וכל מי שלומד מדעים יבחין בהבדלי הרמות העצומים שבין רבנו לרי"ק, אפילו הרמב"ם מעיד על עצמו במורה כי ספרו לא נכתב בחזון אלהי! וכֹה דבריו (עמ' רעו): "מה שנתברר לי ממנו [=מסתרי תורה] הוא על דרך ההשערה והמחשבה, ולא נראה לי בו חזון אלהי שילמדני שכך היא הכוונה בדבר". ואם המורה לא נאמר לרבנו הרמב"ם בחזון אלהי, ועליו אומר קאפח השכיר (עמ' 17): "הספר הקדוש הזה שבו אצורה גנוזה נשמתה של היהדות, מהותה של דת משה וישראל", ואף הוסיף (עמ' 19): "הרי אפשר לומר כי ספר זה 'ערש הכבוד' [=כבוד השם, כי השכל הוא כבוד השם]" – היעלה על הדעת שספרו המעורבב של ג'וחא קארו "מגיד-מישרים" נאמר בחזון אלהי? וטוען נבואה בשקר חייב מיתה בחנק.


ג. פסיקה לפי סטטיסטיקה


עניין חשוב נוסף שמלמד על ריחוקו של ה"שולחן ערוך" מהרמב"ם נעוץ בבחירתו של הג'וחא לפסוק לפי סטטיסטיקה ולא לפי כללי פסיקה או לפי האמת. ובמלים אחרות, ג'וחא קארו פסק את ההלכה לפי פסיקת רוב "חכמי טמבלי ישראל" (שכידוע רבים מהם הינם חברים בכירים במועדון הסכלים ומחוסרי הדעת). וכמה רחוק הוא בעניין זה מרבנו הרמב"ם שהאמת היא נר לרגליו – הרמב"ם לעולם לא היה פוסק לפי רוח ההמון או לפי אילוצי ממסד הכמורה הרבני או במטרה שספרו יהיה מקובל, אלא אך ורק לפי האמת ואין בלתה. שיטתו זו של השו"ע החדירה למעשה לדת משה את הפוליטיזציה שהפכה את הדת לקורדום לחצוב בו כספים וטובות הנאה, שהרי כל מי שמחשב חישובי תועלת ופופולאריות אינו איש אמת, כי מטרתו הראשונה אינה האמת אלא הפרסום וגרורותיו: הכבוד, היוקרה, השררה, המשכורות, וטובות ההנאה.


ד. השולחן ערוך מצחין ממנהגי אשכנז


ה"שולחן ערוך" מלא וגדוש בפסיקות ההבל ובמנהגי הביבים האירופים, ולעתים הוא מחדיר גם הלכות ומנהגי מינות מובהקים. את כל המטען הזר והחורג הזה הג'וחא הנרצע גדש והגדיש במיוחד בקבוצות ההלכות שעוסקות בחיי היום יום, כגון בהלכות שבת וכיו"ב. ולפי הערכתי, ברוב העניינים הנוהגים הלכה למעשה הוא איננו תואם ולעתים אף רחוק מאד מפסיקת הרמב"ם, הנאמנה לכללי התלמוד והנקייה מתכתיבים אשכנזיים או משאיפות זרות.


"וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ, כֹּהֵן וְנָבִיא [=טועני התגלויות המגידים למיניהם] שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה. כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם [=כל שולחנות הדת בימינו מלאו מפסיקותיו הרעות של השו"ע]. אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם [מי יורה דעה? מי שמציג את עצמו בשקר כנביא? ואינו אלא 'מן התינוקות בגילו או מן האחרים', כדברי קאפח]" (יש' כח, ז–ט).