בעל חיים בצורת אדם ותבניתו

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בספרו "מורה הנבוכים" (א, ז), רבנו מלמדנו את משמעויותיו של הפעל יָלַד בכתבי הקודש, המשמעות המקורית והמרכזית של שם זה היא פעולת ההולדה כידוע, וממנה הושאל פועל זה לארבע משמעויות נוספות:


א) בריאת הנבראים כגון ההרים: "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ" (תה' צ, ב); ב) התפתחות עולם הצומח ודימוי תהליך הצמיחה ללידה, לדוגמה: "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם [...] כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ" (יש' נה, י); ג) שינויי מאורעות הזמן ודימוי הופעת המאורעות לעניינים שנולדו, לדוגמה: "כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם" (מש' כז, א); ד) חידושי המחשבות וההשקפות, והנה כמה דוגמאות מדברי רבנו במורה: "'וְיָלַד שָׁקֶר' [תה' ז, טו], ומזה נאמר: 'וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ' [יש' ב, ו], הולכים בהשקפותיהם, כמו שאמר יונתן בן עוזיאל ע"ה [שם]: 'וּבְנִימוֹסֵי עַמְמַיָא אָזְלִין'".


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, ז):


"ילד. העניין המובן ממלה זו ידוע והיא ההולדה, 'וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים' [דב' כא, טו]. ואחר-כך הושאל לשון זה להמצאת הדברים הטבעיים 'בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ'. והושאל גם לעניין הצמחת האדמה מה שהיא מצמיחה דימוי ללידה 'וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ'. והושאל גם למאורעות הזמן כאילו הם עניינים שנולדו 'כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם'. והושאל זה גם לחידושי המחשבות ומה שמחייבים מן הסברות והשיטות כמו שאמר: 'וְיָלַד שָׁקֶר'" וכו', כאמור לעיל.


רבנו מבאר אפוא, כי מי שלימד אדם השקפה אמיתית כאילו ילד את אותו האדם, מפני שהוא הנחיל לו השגה שכלית-רוחנית, ולכן נאמר באדם הראשון לאחר שהוליד את בנו שֵׁת: "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ". כלומר, בנו שֵׁת היה נעלה בהשגתו הרוחנית כאביו, מפני שאביו הצליח לחנך אותו בדרך טובה וישרה ולהנחיל לו את דרך האמת.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, ז):


"והנה לפי העניין הזה, מי שלימד אדם איזה דבר ואָצל לו השקפה כאילו יָלַד את אותו האדם, מפני שהוא בעל אותה ההשקפה ["וכדברי חז"ל כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (מָרי שם)], ובעניין זה נקראו תלמידי הנביאים 'בני הנביאים' [...], ולפי השאָלה זו נאמר באדם: 'וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ [וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת' (בר' ה, ג)], וכבר קדם לך עניין צלם אדם ודמותו מה הם [=ההשגה השכלית]".


רבנו הרמב"ם לומד מבראשית (ה, ג) שאדם הראשון הנחיל לבנו שֵׁת את מושגי האמת, ואת זאת הוא לומד בעיקר מהמילה צֶלֶם שנזכרה בפסוק: "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ", שהרי בראש המורה רבנו מסביר שהמילה צלם מבטאת את "ההשגה השכלית".


ההשגה השכלית הזו, מעטים זוכים לה, מפני שמעטים מאד שואפים להגיע לשלמותם האנושית, ועוד יותר מעטים הם אשר מצליחים וזוכים ללמוד ולהבין ולהגיע לאותה שלמות. ולכן נאמר על הולדת שֵׂת "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ", כיוון שהוא היה בנו הראשון של אדם שהוארה נפשו בהשגה השכלית. שהרי הוא נולד לאחר מאה ושלושים שנה מאז בריאת אדם, ולפי חז"ל נולדו לאדם בנים ובנות רבים בכל אותן השנים, אך הם לא נזכרו בתורה (למעט קין והבל) מפני שלא היו בדמותו ובצלמו הרוחניים של אדם הראשון.


והנה הסברו של רבנו במורה שם (א, ז), בעניין ייחודיותו של שֵׁת:


"נמצא, שכל אותם הבנים שקדמו לו [לשֵׁת, שנולדו לפניו בכל אותן מאה ושלושים השנים] לא הושגה להם הצורה האנושית באמת אשר היא צלם האדם ודמותו, האמור עליה [בתורה] בצלם אלהים ובדמותו. אבל שֵׁת, כיון שלימדו והבינוֹ [=הביא אותו לידי הבנה, הורה לו את הדרך הנכונה, וזכה] והגיע לשלמות האנושית, נאמר בו 'וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' [ה, ג]".


כלומר, אדם הראשון לא הוליד את שֵׁת רק במובן הפיזיולוגי, אלא הוא הוליד אותו גם במשמעות המושאלת האחרונה שנזכרה לעיל, מפני שהוא הנחיל לו השקפות נכונות ודעות אמתיות, והורה לו את דרך האמת. ובזכות זאת, שֵׁת זכה להיקרא בדמותו ובצלמו של אדם הראשון, מפני שהושגה לו הצורה האנושית באמת, וזכה והגיע להשגה השכלית.


א. בעל חיים בצורת אדם ותבניתו


אדם שנולד ולא למד ולא הבין ולא השכיל, לדעת רבנו הוא בגדר "בעל-חיים הולך על שתיים", כי לא הושגה לו הצורה הזו האנושית, דהיינו הוא לא הוציא מן הכוח אל הפועל את ההשגה השכלית, והיא נותרה בפוטנציאל בלבד.


וכֹה דברי רבנו שם: "וכבר ידעת שכל מי שלא הושגה לו הצורה הזו אשר ביארנו עניינה, שאינו אדם, אלא בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו". ובפירושו למשנה (ב"ק ד, ג) מוסיף רבנו: "לפי שמי שלא נשלמו בו התכונות האנושיות אינו אדם באמת".


שני מקורות אלה למעשה משלימים זה את זה, כי הגדרת אדם כוללת שני עניינים שהאחד הוא מצע לזולתו: א) אדם ששכלל את שכלו וזכה להשיג את מושגי האמת; ב) אדם ששכלל את מידותיו וזכה להיות אהוב ורצוי למטה ולמעלה (וראה דברי מָרי בעניין זה בהלכות שביתת עשור עמ' תשעא: "כי כלל הוא, כל שרוח הבריות הנבונים נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו"). ואין ספק, כי שכלול המידות הוא מצע והכשרה לשכלול שכל האדם ולהשגת מושגי האמת, וכפי שמָרי מלמד אותנו (כתבים ב, עמ' 615):


"ברור כי תיקון המידות ויישורן כשלעצמן, עדיין אין בכך תשובה שלמה, כיוון שתכלית תיקונן בדרך זו נעשה רק למען הזולת, והאדם הזה הכשיר את עצמו להיות כלי שרת לאחרים. פירוש הדברים, כי כאשר האדם נוח, מתון, בעל תכונות נפשיות מעודנות, הרי הוא טוב לחברה, טוב למשפחה, טוב לסביבה שהוא נמצא בה. נמצא, כי כישור מידותיו ועידונן אינן אלא לצורך הזולת לא לצורכו הוא, שאם נניח שהאדם הזה חי באי בודד לבדו, הרי אין לו שום צורך בכישור המידות. ולא זו היא המטרה בדרישתנו שיעשה האדם תשובה מן המידות הרעות הללו, מן העוונות הללו, המטרה היא כדי שיקרע את המסכים המבדילים והחוצצים בינו לבין ידיעת השם, שהיא מטרת המטרות בחיי האדם עלי אדמות, שיסלק את המעצורים המונעים ממנו להתעלות לשגב החשיבה, לרכישת הנפש החיה לעולם-ולעולמי-עולמים".


ב. בעקבות סגנונו של רבנו


מָרי יוסף קאפח הולך בעקבות סגנונו של רבנו (ובמאמרי "וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ" ראינו זהות סגנונית בין רבנו למָרי בביטוי אחר), ובכמה מקומות הוא משתמש בביטוי "בעלי-חיים הולכי על שתיים". המקור הראשון שנציג נמצא במורה בעמ' ה, שם מובאת קריאתו המהדהדת של רבנו שקמה וניצבה בראש ספרו: "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם" (מש' ח, ד), ושם מעיר מָרי: "אישים ובני אדם האמורים כאן הם המשכילים בעלי הדעת והתבונה, ולהם רבנו קורא ועמהם רבנו מדבר, ולא עם בעלי-החיים הולכי על שתיים".


המקור השני נמצא במבואו לספר המדע, שם בעמ' יח אומר מָרי כך: "כל שכן בימינו, שרבתה הבורות והעמארצות ועמה רבו אנשי השחץ, הפרוצים הפריצים, ההופכים את בורותם לקנאות, וטומאת סיאובם לקדשות [=טמאי הנפש שחורי הנשמה, אך כלפי חוץ מראים עצמם כקדושים, וכפי שמתארם הנביא ישעיה (סה, ה), האומרים: "אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ"], ומוכנים הם להטיל שיקוציהם בכל מי שנדמה להם שעל ידי עזות מצחם נגדו הם עשויים להתגדל בפני ובעיני כיוצא בהם, אך אנו כבר לימדנו רבנו הרמב"ם [...] להתייחס בשלילה מוחלטת לאותם השליליים המשוקצים, צללי הולכי על שתיים, כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם, כך תקנו קדמונינו לומר בחג הגאולה, גאולת הכלל וגאולת הפרט".


המקור השלישי נמצא בספר "הנבחר באמונות ודעות", שם בעמ' ריח רס"ג אומר כך: "לפי שהמטרה מכל הנבראים הוא האדם, וסיבת רוממותו משמעתו לדבר ה', וּפִרְיָהּ [=פרי המשמעת לדבר השם, כלומר השכר בעבור קיום המצוות הוא] החיים הנצחיים בעולם הגמול". ומָרי מוסיף בהערה שם: "רוממות האדם על כל יתר הנבראים מהלכי ארבע או מהלכי שתיים".


המקור הרביעי נמצא בפירוש הראב"ש לנביאים ראשונים, שם בעמ' קפב הוא מסביר מדוע נקראו הפסלים "צלמים", באחד מהסבריו הוא כותב כך: "ונקראו צלמים והם הדמיונות כמו 'אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ' [תה' לט, ז]". ושם בהערה סא אומר מָרי: "וכך השוויתי אני לאותם הרמאים אותם חדלי הולכי על שתיים הדוברים מכזבים ומשקרים במצח נחושה, 'תֵּן לָהֶם ה' מַה תִּתֵּן תֵּן לָהֶם' וכו' [וההמשך: 'רֶחֶם מַשְׁכִּיל וְשָׁדַיִם צֹמְקִים' (הו' ט, יד)]".


והמקור החמישי בצוואת רבנו למורה: "כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוכח, אלא על-ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המ