בעל חיים בצורת אדם ותבניתו

בספרו "מורה הנבוכים" (א, ז), רבנו מלמדנו את משמעויותיו של הפעל יָלַד בכתבי הקודש, המשמעות המקורית והמרכזית של שם זה היא פעולת ההולדה כידוע, וממנה הושאל פועל זה לארבע משמעויות נוספות:


א) בריאת הנבראים כגון ההרים: "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ" (תה' צ, ב); ב) התפתחות עולם הצומח ודימוי תהליך הצמיחה ללידה, לדוגמה: "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם [...] כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ" (יש' נה, י); ג) שינויי מאורעות הזמן ודימוי הופעת המאורעות לעניינים שנולדו, לדוגמה: "כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם" (מש' כז, א); ד) חידושי המחשבות וההשקפות, והנה כמה דוגמאות מדברי רבנו במורה: "'וְיָלַד שָׁקֶר' [תה' ז, טו], ומזה נאמר: 'וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ' [יש' ב, ו], הולכים בהשקפותיהם, כמו שאמר יונתן בן עוזיאל ע"ה [שם]: 'וּבְנִימוֹסֵי עַמְמַיָא אָזְלִין'".


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, ז):


"ילד. העניין המובן ממלה זו ידוע והיא ההולדה, 'וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים' [דב' כא, טו]. ואחר-כך הושאל לשון זה להמצאת הדברים הטבעיים 'בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ'. והושאל גם לעניין הצמחת האדמה מה שהיא מצמיחה דימוי ללידה 'וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ'. והושאל גם למאורעות הזמן כאילו הם עניינים שנולדו 'כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם'. והושאל זה גם לחידושי המחשבות ומה שמחייבים מן הסברות והשיטות כמו שאמר: 'וְיָלַד שָׁקֶר'" וכו', כאמור לעיל.


רבנו מבאר אפוא, כי מי שלימד אדם השקפה אמיתית כאילו ילד את אותו האדם, מפני שהוא הנחיל לו השגה שכלית-רוחנית, ולכן נאמר באדם הראשון לאחר שהוליד את בנו שֵׁת: "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ". כלומר, בנו שֵׁת היה נעלה בהשגתו הרוחנית כאביו, מפני שאביו הצליח לחנך אותו בדרך טובה וישרה ולהנחיל לו את דרך האמת.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, ז):


"והנה לפי העניין הזה, מי שלימד אדם איזה דבר ואָצל לו השקפה כאילו יָלַד את אותו האדם, מפני שהוא בעל אותה ההשקפה ["וכדברי חז"ל כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (מָרי שם)], ובעניין זה נקראו תלמידי הנביאים 'בני הנביאים' [...], ולפי השאָלה זו נאמר באדם: 'וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ [וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת' (בר' ה, ג)], וכבר קדם לך עניין צלם אדם ודמותו מה הם [=ההשגה השכלית]".


רבנו הרמב"ם לומד מבראשית (ה, ג) שאדם הראשון הנחיל לבנו שֵׁת את מושגי האמת, ואת זאת הוא לומד בעיקר מהמילה צֶלֶם שנזכרה בפסוק: "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ", שהרי בראש המורה רבנו מסביר שהמילה צלם מבטאת את "ההשגה השכלית".


ההשגה השכלית הזו, מעטים זוכים לה, מפני שמעטים מאד שואפים להגיע לשלמותם האנושית, ועוד יותר מעטים הם אשר מצליחים וזוכים ללמוד ולהבין ולהגיע לאותה שלמות. ולכן נאמר על הולדת שֵׂת "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ", כיוון שהוא היה בנו הראשון של אדם שהוארה נפשו בהשגה השכלית. שהרי הוא נולד לאחר מאה ושלושים שנה מאז בריאת אדם, ולפי חז"ל נולדו לאדם בנים ובנות רבים בכל אותן השנים, אך הם לא נזכרו בתורה (למעט קין והבל) מפני שלא היו בדמותו ובצלמו הרוחניים של אדם הראשון.


והנה הסברו של רבנו במורה שם (א, ז), בעניין ייחודיותו של שֵׁת:


"נמצא, שכל אותם הבנים שקדמו לו [לשֵׁת, שנולדו לפניו בכל אותן מאה ושלושים השנים] לא הושגה להם הצורה האנושית באמת אשר היא צלם האדם ודמותו, האמור עליה [בתורה] בצלם אלהים ובדמותו. אבל שֵׁת, כיון שלימדו והבינוֹ [=הביא אותו לידי הבנה, הורה לו את הדרך הנכונה, וזכה] והגיע לשלמות האנושית, נאמר בו 'וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' [ה, ג]".


כלומר, אדם הראשון לא הוליד את שֵׁת רק במובן הפיזיולוגי, אלא הוא הוליד אותו גם במשמעות המושאלת האחרונה שנזכרה לעיל, מפני שהוא הנחיל לו השקפות נכונות ודעות אמתיות, והורה לו את דרך האמת. ובזכות זאת, שֵׁת זכה להיקרא בדמותו ובצלמו של אדם הראשון, מפני שהושגה לו הצורה האנושית באמת, וזכה והגיע להשגה השכלית.


א. בעל חיים בצורת אדם ותבניתו


אדם שנולד ולא למד ולא הבין ולא השכיל, לדעת רבנו הוא בגדר "בעל-חיים הולך על שתיים", כי לא הושגה לו הצורה הזו האנושית, דהיינו הוא לא הוציא מן הכוח אל הפועל את ההשגה השכלית, והיא נותרה בפוטנציאל בלבד.


וכֹה דברי רבנו שם: "וכבר ידעת שכל מי שלא הושגה לו הצורה הזו אשר ביארנו עניינה, שאינו אדם, אלא בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו". ובפירושו למשנה (ב"ק ד, ג) מוסיף רבנו: "לפי שמי שלא נשלמו בו התכונות האנושיות אינו אדם באמת".


שני מקורות אלה למעשה משלימים זה את זה, כי הגדרת אדם כוללת שני עניינים שהאחד הוא מצע לזולתו: א) אדם ששכלל את שכלו וזכה להשיג את מושגי האמת; ב) אדם ששכלל את מידותיו וזכה להיות אהוב ורצוי למטה ולמעלה (וראה דברי מָרי בעניין זה בהלכות שביתת עשור עמ' תשעא: "כי כלל הוא, כל שרוח הבריות הנבונים נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו"). ואין ספק, כי שכלול המידות הוא מצע והכשרה לשכלול שכל האדם ולהשגת מושגי האמת, וכפי שמָרי מלמד אותנו (כתבים ב, עמ' 615):


"ברור כי תיקון המידות ויישורן כשלעצמן, עדיין אין בכך תשובה שלמה, כיוון שתכלית תיקונן בדרך זו נעשה רק למען הזולת, והאדם הזה הכשיר את עצמו להיות כלי שרת לאחרים. פירוש הדברים, כי כאשר האדם נוח, מתון, בעל תכונות נפשיות מעודנות, הרי הוא טוב לחברה, טוב למשפחה, טוב לסביבה שהוא נמצא בה. נמצא, כי כישור מידותיו ועידונן אינן אלא לצורך הזולת לא לצורכו הוא, שאם נניח שהאדם הזה חי באי בודד לבדו, הרי אין לו שום צורך בכישור המידות. ולא זו היא המטרה בדרישתנו שיעשה האדם תשובה מן המידות הרעות הללו, מן העוונות הללו, המטרה היא כדי שיקרע את המסכים המבדילים והחוצצים בינו לבין ידיעת השם, שהיא מטרת המטרות בחיי האדם עלי אדמות, שיסלק את המעצורים המונעים ממנו להתעלות לשגב החשיבה, לרכישת הנפש החיה לעולם-ולעולמי-עולמים".


ב. בעקבות סגנונו של רבנו


מָרי יוסף קאפח הולך בעקבות סגנונו של רבנו (ובמאמרי "וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ" ראינו זהות סגנונית בין רבנו למָרי בביטוי אחר), ובכמה מקומות הוא משתמש בביטוי "בעלי-חיים הולכי על שתיים". המקור הראשון שנציג נמצא במורה בעמ' ה, שם מובאת קריאתו המהדהדת של רבנו שקמה וניצבה בראש ספרו: "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם" (מש' ח, ד), ושם מעיר מָרי: "אישים ובני אדם האמורים כאן הם המשכילים בעלי הדעת והתבונה, ולהם רבנו קורא ועמהם רבנו מדבר, ולא עם בעלי-החיים הולכי על שתיים".


המקור השני נמצא במבואו לספר המדע, שם בעמ' יח אומר מָרי כך: "כל שכן בימינו, שרבתה הבורות והעמארצות ועמה רבו אנשי השחץ, הפרוצים הפריצים, ההופכים את בורותם לקנאות, וטומאת סיאובם לקדשות [=טמאי הנפש שחורי הנשמה, אך כלפי חוץ מראים עצמם כקדושים, וכפי שמתארם הנביא ישעיה (סה, ה), האומרים: "אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ"], ומוכנים הם להטיל שיקוציהם בכל מי שנדמה להם שעל ידי עזות מצחם נגדו הם עשויים להתגדל בפני ובעיני כיוצא בהם, אך אנו כבר לימדנו רבנו הרמב"ם [...] להתייחס בשלילה מוחלטת לאותם השליליים המשוקצים, צללי הולכי על שתיים, כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם, כך תקנו קדמונינו לומר בחג הגאולה, גאולת הכלל וגאולת הפרט".


המקור השלישי נמצא בספר "הנבחר באמונות ודעות", שם בעמ' ריח רס"ג אומר כך: "לפי שהמטרה מכל הנבראים הוא האדם, וסיבת רוממותו משמעתו לדבר ה', וּפִרְיָהּ [=פרי המשמעת לדבר השם, כלומר השכר בעבור קיום המצוות הוא] החיים הנצחיים בעולם הגמול". ומָרי מוסיף בהערה שם: "רוממות האדם על כל יתר הנבראים מהלכי ארבע או מהלכי שתיים".


המקור הרביעי נמצא בפירוש הראב"ש לנביאים ראשונים, שם בעמ' קפב הוא מסביר מדוע נקראו הפסלים "צלמים", באחד מהסבריו הוא כותב כך: "ונקראו צלמים והם הדמיונות כמו 'אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ' [תה' לט, ז]". ושם בהערה סא אומר מָרי: "וכך השוויתי אני לאותם הרמאים אותם חדלי הולכי על שתיים הדוברים מכזבים ומשקרים במצח נחושה, 'תֵּן לָהֶם ה' מַה תִּתֵּן תֵּן לָהֶם' וכו' [וההמשך: 'רֶחֶם מַשְׁכִּיל וְשָׁדַיִם צֹמְקִים' (הו' ט, יד)]".


והמקור החמישי בצוואת רבנו למורה: "כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוכח, אלא על-ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו, ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו". ולצד מילת "ההמון" שהדגשתי מעיר מָרי: "דייק רבנו לכתוב 'אלכ'לק' – הברואים, כי אין אלה מסוג 'אדם' אלא מסוג חי הולך על שתיים".


ג. נזקי בעלי-החיים הולכי על שתיים


כפי שכבר נרמז בדברי מָרי, אותם הולכי על שתיים אינם בהמות ממש, אשר אינן בהכרח מזיקות אלא-אם-כן מציקים להן, אלא הם בהמות מתוחכמות המזיקות באופן יזום ומודע, וכלשון רבנו במורה (א, ז):


"וכבר ידעת שכל מי שלא הושגה לו הצורה הזו [=שלא הוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל] [...], שאינו אדם אלא בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו, אלא שיש לו יכולת למיני הנזקים והמצאת הרעות מה שאין לשאר בעלי-החיים, כי המחשבה והסברה שהייתה מעותדת לו [=שה' יתעלה חננוֹ בה] להשגת השלמות – אשר לא הושגה – משתמש בה במיני התחבולות המביאות לרעות והמצאת הנזקים, וכאילו הוא דבר הדומה לאדם או חיקויו, וכך היו ולדי אדם אשר קדמו לשֵׁת, ואמרו במדרש [עירובין יח ע"ב]: 'כל אותן מאה ושלשים שנה שהיה אדם נזוף בהן [=בעקבות חטאו בעץ הדעת], היה מוליד רוחות כלומר שדים, וכאשר נִרְצָה [=נמחל לו] הוליד דומה לו'. כלומר בדמותו כצלמו, והוא אמרו: 'וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' [בר' ה, ג]".


ברור כי אותן הרוחות, כלומר הבנים הרעים והחטאים שנולדו לאדם הראשון, הם ודומיהם בכל הדורות הם מעין בהמות מתוחכמות, אך למעשה הם גרועים מהבהמות אשר חיות את חייהן בשלווה וכל מעשיהן ופעולותיהן הם לצורך הישרדותן. ומוסיף שם מָרי ואומר: "לפנינו איתא [בגמרא] 'רוחין ושדין ולילין', וייתכן כי בדורות הראשונים היו מין אחד ובדורותינו מינים הרבה"... וכנראה מאן דהו הוסיף בגרסת התלמוד "שדין ולילין" (שהרי התלמוד שלפנינו עבר עריכה ועיבוד בידי הולכי על שתיים, ולכן רבו בו הגרסאות וההגהות: הכי גרסינן והכי גרסינן), ומָרי ניצל את התוספות הללו כדי לבטא את רחשי ליבו.


ד. חיות טרף


כאמור, אותם בני האדם אשר רחקו מאד משלמותם האנושית, גרועים בהרבה מן הבהמות, כי במקום למלא את ייעודה של המחשבה בהשגת ה' יתעלה, הם משתמשים בה לפשוע להרשיע ולהזיק. ובמקום אחֵר רבנו משלים את תיאורם של אותם הולכי על שתיים: הוא קורא להם "חיות טרף" ומזהיר את האישים השלמים מנזקיהם, והנה המקור לפניכם:


במורה (ב, לו), רבנו מבאר את התנאים ההכרחיים לנבואה, ואגב לימוד אחד התנאים הללו הוא מלמד על מצב רוב בני האדם: "[ומתנאי חלות הנבואה על האדם:] שיהא האדם הזה [=שהתרומם למעלת אדם] כבר [...] ביטל את תשוקתו לשררוֹת הבלתי אמתיות, כלומר אהבת הניצחון או שירוממוהו בני אדם וישיג כבודם ומשמעתם [...], אלא יִראה את כל בני האדם כפי מצביהם, שהם בהם [=במצביהם] בלי ספק כבהמות וכחיות הטרף, אשר לא יחשוב השלם יחיד הסגולה כאשר חושב עליהם, אלא היאך להינצל מנזקי המזיקים מהם". ובהערה שם מוסיף מָרי ואומר: "ובדומה להם אותם שהם בדמות אדם וכל שאיפתם ומאוויי נפשם הקנאה והתאווה והכבוד". ויש לא מעטים מחבר מרעיו הגדויילים של מָרי בממסד הרבני שמתאימים בדיוק מהדהד להגדרה זו.


ולאחרונה נשאתי ונתתי עם אדם רע לבב שחשבתיו בתחילה לאדם הגון דורש אמת, והוא תקף אותי קשות וטען שאני מתחזה נוכל ורשע, וכל מטרתי היא ליהנות מכבוד התורה. וגם לאחר שהוכחתי לו ופרשׂתי בפניו את כל הכנסותיי והראיתי לו שהוא שוגה, הוא מצא עניינים אחרים להאשים אותי בהם, ולאחר שהפרכתי גם את טענותיו הללו הוא מצא הזיות אחרות, עד שהבנתי שאין תקוה בו וכנראה שטעיתי מאד בהבנת מניעיו ושאיפותיו.


לבסוף לא נותר לו במה להאשים אותי והוא חתם את נאצותיו בהאשמה שאני "דפוק ברמות" כלשונו. מכל מקום, בדיוק באותם הימים שהתווכחתי עמו למדתי את דברי רס"ג על הפסוק במשלי (כז, ד): "אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה", ורס"ג מלמד שם "וקרא את המופרז קנאה, ולא קבע שיעור למה שהוא גורם, אלא אמר: 'וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה', כי אין לדעת כמות הקנאה". כלומר, השנאה שנובעת מקנאה אין לה סוף וקץ, ודברי רס"ג עוררו אותי להבין את רוחו הנכאה והאומללה של אותו הולך על שתיים.


לימים, למדתי פסוק נוסף ממשלי (כט, ט) אשר השלים לי את התמונה: "אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט אֶת אִישׁ אֱוִיל וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת", ופירש שם רס"ג: "זה לפי הפשט, שאם הוא נתווכח עם סכל או דיבר עמו ברכוּת או בקושי לא יועיל בו". וכך בדיוק היה המשא ומתן עם אותו ינקללה דודל, כל מה שאמרתי לו בתחינה או בלשון קשה שום דבר לא הועיל לו, ונותר בקנאתו המבעיתה, ומרוב האש שבערה בו החליט שאני אדם נבזי ובזוי אף-על-פי שהמחלוקת בינינו לא הייתה על יסודות התורה, אך שנאת המקנא אין לה קץ ותכלית ולכן הוא נתעוור מלראות נכוחה, ולא שם לב שהוא החליט שאני נוכל שכיר על סמך עניינים שקריים שוליים. ולסיכום, אם "רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ" (מש' כו, יב).


ומכאן ראוי לעבור לניתוחו הפסיכולוגי המעניין של מָרי, ובו הוא מסביר מדוע עמי הארצות שונאים כל-כך את תלמידי החכמים, ומבקשים להרע להם ככל יכולתם ובכל דרך אפשרית, והנה ניתוחו המעניין ותשובתו לשאלה זו (כתבים א, עמ' 97):


"אמרו [בפסחים מט ע"ב]: 'גדולה שנאה ששונאין עמי-הארץ לתלמידי-חכמים יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל' [שנאת עמי הארץ גדולה משנאת הגויים!], ור' אליעזר אף אמר [שם]: 'אלמלא הם צריכים לנו למשא ומתן היו הורגים אותנו'. והדבר טבעי בהחלט, כי כל אדם בטבעו ניחא ליה בהפקירא, ואינו שׂשׂ לקראת המגבלות המסייגות אותו על כל צעד ושעל, ובראותו בני אדם שולטים ברוחם, מסוימים [=בעלי גדרות וגבולות] בהליכותיהם ובאורח חייהם, מרגיש הוא בסתר לבו ובתת-הכרתו את הנועם שבאורח חייהם, את העדן שבהליכותיהם. אך געש הכוחות הבהמיים שבו אינם נשמעים לו להתרסן ואינם מסורים בידו, מפני שכבר הורגלו להתפרץ לכל אשר ירצו ללא מעצורים, משום כך נהפכת אותה הרגשת הנועם שבטוב שבתת-הכרתם לרועץ, מחמת אי-יכולתם הנפשית להגיע אליה, ומתבטאת בשנאה עזה עד כדי 'היו הורגים אותנו'".


כלומר, אותם חדלי אישים כבר נשתעבדו כליל ליצרם הרע ומסורים בידו לכל אשר יטה אותם ולכל סיאוב וטומאה שיחפוץ למשכם אליה. אולם, בעמקי סתר לבם העכור רע ומר להם על שעבודם הנרצע ליצרם הרע, אך הם אינם יכולים לעשות עוד מאומה כדי להתנתק מעבותות החטאת שקשרו בהן את עצמם ופיתלום והידקום סביב לנפשם החנוקה והעשוקה. ובראותם את אותם האישים עדיני הנפש, אצילי ההליכות והמחשבה, שהצליחו במקום שהם נכשלו, וחיים חיים טובים שלווים ורגועים, מלאי סיפוק ושמחת הלב והנפש. מתמלא לבם ברגשי טינה וקנאה שמעבירים אותם על דעתם, אשר מדליקים את אש השנאה והאיבה שיוקדת ומלהטת בקרבם ומוסיפה לכלות את המעט שנותר מנשמתם.


סוף דבר


במאמר זה למדנו על קנה המידה האמתי שבו נמדדת מעלתו של האדם, והוא מימוש הפוטנציאל של צלם האלוה שבו, והוצאתו מן הכוח אל הפועל. ובמלים אחרות, לא כל אדם ראוי להיקרא "אדם" ולא כל אדם זכאי ל"זכויות אדם" וליחס אנושי, כי יש בני אדם אשר גרועים מהבהמות וחיות הטרף, ולכן יש להתייחס אליהם באופן זהיר וקשה יותר מאשר היינו מתייחסים לחיות טרף מסוכנות ונוראות. וברור שאין הם זכאים ל"זכויות אדם" ואין להחיל עליהם שום חוק יסוד של "כבוד האדם וחירותו" כי הם אינם בגדר "אדם"...


"אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ" (תה' לב, ט), ופירש רס"ג בראש הקדמתו למשלי: "אל תהיה כבהמות שאין בהם תבונה וזקוקות למתג ורסן לרסנן בו לבל יקרבו אליך להזיק". ויהי רצון שנזכה להתרומם למעלת אדם, ונזכה להצדיק את הליכתנו על שתיים...


בתמונה: קריקטורה משנת 1871, המציגה את צ'ארלס דרווין כקוף בעקבות ההתנגדות לרעיונותיו.

אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!