להלן תגובה שנתקבלה למאמר הנדון: כתבת שהרפורמים מכעיסים את האשכנזים וכו', מה כוונתך? האין הם מכעיסים את שומרי התורה באופן כללי? באותו עניין, מצ"ב כמה דפים מההקדמה לספר של פרופ' תא-שמע שנתקלתי בו, העוסק בנושא מנהג אשכנז. אנא ראה מה הוא כותב, לא ידעתי שתהליך זה התרחש במכֻוון... והדברים מחזקים את דבריך.
תשובה:
מי שנלחם מלחמת ג'יהאד כנגד הרפורמים הינם צאצאי המינים האורתודוקסים האירופים, ובין השאר מהסיבות שהזכרתי במאמר, ראה לדוגמה: בגלל נשות הכותל והקצאת מקום תפילה לרפורמים כמעט פרשה סיעת "יהדות התורה" מהכנסת. הספרדים החרדים די אדישים לרפורמים, רק מפחד אדוניהם האשכנזים הם מתאמצים להראות פנים כועסות. גם היחס של סיעת "הבית היהודי", שונה מאד כלפי הרפורמים מאשר יחסם של החרדים. יתר-על-כן, ניתן בהחלט לשאת ולתת בדרישות הרפורמים כשאינן סותרות את יסודות ההלכה (שהרי אין איסור הלכתי שנשים יניחו תפילין ויתעטפו בטלית ויקראו בספר-תורה וכיו"ב).
אמנם, יש בקרב הרפורמים גם רשעים ארורים שכל מגמתם היא לפורר את דת משה. ברם, רוב הרפורמים בסך הכל מבקשים "לגנוב" מצוות, והחברה הדתית האורתודוקסית אינה מתאימה להם, קרוב לוודאי מפני שהיא וכומריה המשובשים בחרו בדרכי הסכלות והמינות. לדוגמה, יש בית-כנסת אשכנזי אורתודוקסי עם נטייה קונסרבטיבית קלה בצפון תל-אביב, שכל שבת יש שם 2–3 ברי-מצוות וחתונות של חילונים גמורים. לא מעט מן האורחים באים לבית-הכנסת ברכביהם, ואתה רואה את האושר הגדול על פניהם כשבנם עולה לתורה וכיו"ב – ועל אותם חילונים גמורים וכיוצא בהם אומר רבנו הרמב"ם בסוף מאמר "קידוש השם":
"וכן אין ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא לקרבם ולזרזם לעשיית המצוות, וכבר פירשו רבותינו ז"ל שהפושע, אם פָּשַׁע ברצונו, כשיבוא לבית-הכנסת להתפלל מקבלים אותו, ואין נוהגים בו מנהג בזיון, וסמכו על זה מדברי שלמה שאמר: 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב, כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב' [מש' ו, ל], אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות".
סיבה נוספת לשנאתם העזה של החרדים האשכנזים כלפי הרפורמים, נעוצה בעובדה שהם אשכנזים כמוהם, ומכיוון שכך, הם בעצם מטילים דופי ב"טהרת האשכנזיות". שהרי מתוך יהדות ספרד ותימן לא צמחו "רפורמים", וזה עלול להסגיר את האשכנזים שהם אינם "מבחר העולם היהודי" כמו שהם כל-כך אוהבים להציג את עצמם, ולכן הם חוששים שהרפורמים יסגירו את שקר המינות שהם כל-כל התאמצו להסתיר ולכסות עליו במשך אלף שנים.
ויתרה מכולן: הסיבה המרכזית שהחרדים האשכנזים שונאים את הרפורמים, היא מפני שהם מציבים מראה כנגד פניהם, ואסביר: גם הרפורמים וגם החרדים משחיתים את דת משה, מפני שגם אלה וגם אלה משחיתים את יסודותיה והלכותיה. אלא, שהחרדים משחיתים את דת משה באמצעות זיופה וסילופה ועיוותה, ואילו הרפורמים משחיתים את דת משה באמצעות עקירה ישירה של דיניה והלכותיה – ומי שעוקר את האמת ומחדיר במקומה את ההבל, דינו חמור יותר מאשר מי שרק עוקר את האמת, ולכן דינם של המינים חמור ממחללי שבת. כמו כן, קל יותר להתנגד ולחשוף את מינותו ורשעו של העוקר מאשר את מינותו ורשעו של המזייף, כל-שכן כאשר המזייף טוען בכוחנות ובדורסנות שהוא המייצג הבלעדי של דת משה.
כלומר, החרדים האשכנזים שונאים את הרפורמים, מפני שהם מזכירים להם במודע או בתת-המודע את הרפורמות המשחיתות שהם-האורתודוקסים עשו בדת משה, ושהם גרועים בהרבה מאחיהם הרפורמים מחללי השבתות. ולכן, כדי לכסות על מעשיהם הרעים בהעתקת ובהנצחת מנהגי אבותיהם המעֻוותים ('מנהג מבטל הלכה'), החרדים תוקפים בחמת-זעם את הרפורמים, וכך הם משכנעים את עצמם ואת השוטים הנוהים אחריהם שהם-החרדים ההיפך מן הרפורמים, שהרי מי ששונא בחמת זעם שכזו את השקפות זולתו, לכאורה אין לחשוד בו באותן ההשקפות הרעות עצמן... ועוד בעניין זה ראו: "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו".
ואצרף מעט מהקדמתו של תא-שמע לספר שנזכר: "הלכה, מנהג ומסורת ביהדות אשכנז". לדעתי קטע זה נכתב ברגע נדיר מאד של חשבון-נפש או מתוך גסות-רוח אשכנזית טיפוסית, שהרי חכמי-יועצי-אשכנז אינם חוששים לפשוע ולחמוס ואף להודות על-כך, תוך שהם עוטפים את מעשיהם במלים יפות, וברוב עזות פניהם אף מכזבים שזו היא הדרך העולה בית-אל.
וזה לשונו של תא-שמע שם (עמ' 83–85, ההדגשות נוספו על-ידי):
"במאה הי"א [באשכנז] – בתקופה זו 'כיסה' המנהג יפה את צורכי ההחמרה [=מלים יפות לביטול התורה-שבעל-פה]. [...] במסגרת תפיסת-עולם [...] זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!), נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה והמעניינת של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מאסיבי וביד חזקה על-פי הסברה ושיקול-הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים. תופעה זו הוכרה כבר על-ידי החכמים הראשונים, שחיפשו בכל מקום, אחר נוסחאות 'ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן. אך רק לאחרונה הולך ומתברר היקפה של התופעה, תוקפה וממדיה. לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים, נעשו בחוזקת-היד על-ידם [...]
גוברת ההכרה, כי תהליך זה של הארמוניזאציה ספרותית [=מלים יפות ומכובסות שנועדו להכשיר את העיוותים הסילופים והזיופים שנעשו על-ידי אבותיו המינים! וראו והתבוננו כיצד מייפים הם את שקריהם!] בכוח הזרוע – שרובו נעלם מאיתנו, ואך שרידיו הולכים ונחשפים – הוא שהביא ליצירתה של 'מסורת' ספרותית אשכנזית מיוחדת ונבדלת [=מלים יפות למינות], שעומק העיבוד הספרותי הפך אותה ל'ענף' מקביל ומיוחד לעצמו [...]. 'תיקון' הנוסחאות היה לאבן-נגף מסורתית בדרכם של חכמי האסכולה האשכנזית [=מלים יפות למינים] בכל הדורות, והם עצמם הרבו להתאונן ולהתריע על-כך, ובפרט נגד ההרגל לתקן בגופי הטקסטים ממש ולא בהערה על גיליונותיהם [...] אך לא הועילו הרבה.
עדים לכך קובצי התוספות הגדולים והמרובים שנתחברו במהלך המאות הי"ב–י"ג, ואשר אחד ממנגנוניהם העיקריים, לצד הסברה והחילוק, הוא הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד [!]. כל זאת לעומת ההידור והשמירה על מסורת כתבי-היד בתחום התרבות הספרדי, אשר חכמיהם הגיהו בספרות חז"ל לעתים רחוקות ועל סמך כתבי-יד קדומים שהוחזקו מוסמכים ובדוקים בידם.
[...] מה שמשתקף כאן הוא תוצאה ישירה של הכפּפתה של ההלכה הכתובה אל המנהג החי והמסורת הרווחת בעל-פה [=שוב מלים יפות למינות ולהחלפת התורה-שבעל-פה במנהגי הסכלות הפרו-נוצריים המעוותים], ובעקבותיה התאמת הכתוב אל המנהג כדי שיחיה בהארמוניה עמו [=לכפירה, למחיקה, לביטול ולסילוף התורה-שבעל-פה הוא קורא: הארמוניה? ארור יהיה הוא וחבריו!]. עם התפשטות העיון בתלמוד הבבלי ולימודו באשכנז, הורחב השימוש בטכניקה זו גם למקומות שבהם היה ההישג דידאקטי בלבד".
עד כאן דבריו של תא-שמע המתעתע, אשר מכשיר את תהליך החרבת דת האמת!
מדבריו עולה אפוא, שיהדות אשכנז זייפה דת חדשה, דת של הלכות וחוקים חדשים מקרוב באו, אשר מבוססים על המנהגים הרווחים שלהם – מנהגי "אזור הנוחות", ויותר נכון לומר: מנהגי "אזור המינות" האשכנזי. וכדי לתת תוקף לדת החדשה, הם סילפו ושיבשו מקורות קדומים כדי להביא מהם "ראיות" למנהגי "אזור הנוחות" ו"אזור המינות" שלהם. משל למה הדבר דומה? לסימון מטרה ורק לאחר מכן שׂרטוט דרך ההגעה לאותה המטרה.
תופעה נוספת שנחשפתי אליה במחקריי על פירושי רש"י ומקורותיו, היא יצירת ספרות מדרשית חדשה כגון מדרש "פרקי דר' אליעזר" שנתחבר לפי ההערכות במאה השמינית, "מדרש תנחומא" שנתחבר לפי ההערכות במאה התשיעית, או ילקוט שמעוני ומדרש אגדה (בובר) שנתחברו לפי ההערכות במאה הי"ג, ועוד. מדרשים אלה מכילים השקפות הבל ואמונות תפלות לרוב, ועמוסים לעייפה במאפיינים מאגיים דמיוניים אשר אין להם זכר בספרות חז"ל. מדרשים אלה שימשו את רש"י בפירושיו או שוכתבו לאחר הפצתו כדי לשוות לדבריו חזות קדומה אשר נטועה ב"מדרשי חז"ל", ואינם אלא הזיות ודמיונות הנגועים במינות.
מה גרם למינים האשכנזים לשלוח יד בחופשיות כזו בטקסטים הקדומים? איך לא רעדה ידם כאשר מחקו והוסיפו, ערכו וגרעו? איך היו מסוגלים לשׂרטט תמונת הלכה שקרית לדורי דורות? איך היו מסוגלים לזייף ולסלף ביד רמה ולהוסיף "מקורות" לספרות חז"ל? ועוד לטעון עם זאת שהם היהדות האמיתית, ולתבוע שכולם יכרעו וישתחוו לגזע האדונים? איה היושר? איה האמת? איה יראת השמים?! וכלל לא אתפלא אם לא עמדו אבותיהם לרגלי הר סיני...
ואתם מוזמנים לצפות בסרטון בקישור המצורף, ולתהות לעצמכם: האם ייתכן שרגלי אבותיהם של המינים הללו עמדו לרגלי הר סיני? האם אבותינו התחלקו לכיתות אליליות של איכרים פולנים וחבשו גלגלי שועלים? ומי הם אפוא "מחריבי הדוס" ו"מהרסי הדוס" האמיתיים?
"הִכִּיתָה אֹתָם – וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם – מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).