"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה, עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים! הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ, הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).
במאמר זה הנני מבקש לאסוף את כל זיופי ספרות הגאונים שנמצאו במהלך כתיבת המאמרים באור הרמב"ם. רשימה זו הינה רשימה חלקית, גם מפני שבהמשך אזכר בעוד זיופים שטרם צירפתי למאמר זה, וגם מפני שאין לי צל של ספק בכך שיימצאו זיופים נוספים. יש פרקים ברשימה זו שאעתיק את כל מה שנאמר בעניין הזיוף במקומו, ויש פרקים ברשימה זו שאסתפק בתיאור קצר ובהפניה קצרה למאמר שבו נפרטו בהרחבה מסכת הזיופים בעניין הנדון.
ברם, טרם שאחל עלי להסביר מדוע אמרתי לעיל שאין לי צל של ספק שיימצאו זיופים נוספים, ובכן, יהדות אשכנז זייפה והתעללה קשות בספרות חז"ל ובספרות הגאונים כדי לתת תוקף למנהגי המינות שבידם, וכן כדי להצדיק ולתת אסמכתא ומקור קדום (כביכול) להשחתת הדת בדיניהם, בהלכותיהם, ובמנהגיהם הרעועים אשר מוסיפים או גורעים או מחריבים את יסודות הדת והלכותיה הקדומות שניתנו לנו איש-מפי-איש מאת משה רבנו ע"ה בהר סיני. ולכן אחל בפרק מבוא אשר ממנו עולה באופן ברור, שחכמי-יועצי-אשכנז זייפו את דת משה.
מבוא – אזור המינות האשכנזי
פעמים רבות במהלך לימודיי ראיתי שחכמי-יועצי-אשכנז ועבדיהם הנרצעים זייפו וסילפו את מקורות התורה-שבעל-פה: בין אם בהוספת כתבי מינות מאוחרים וייחוסם לחז"ל ובין אם בזיוף מקורות קדומים. דוגמה לזיוף מקורות קדומים: ובכן, בעבודתי על פירוש רש"י מצאתי עשרות מקומות שבהם הוא מזייף מדרשים, כלומר, רש"י העתיק לפירושו מדרשים באופנים מסולפים ומשובשים במטרה להחדיר השקפות זרות. דוגמה לייחוס כתבי מינות מאוחרים לחז"ל: מצאתי בפירוש רש"י מאות העתקות של מדרשים מאוחרים כאילו מדובר בספרות חז"ל.
אך לא רק אצל רש"י-שר"י, תעשיית המינות האשכנזית החלה לפעול את פעולתה זמן רב לפני שרש"י זייף את ספרות חז"ל בהשקפות מינות וזיהם את ליבו של עם-ישראל. מדרשים רבים מיוחסים לספרות חז"ל אף שהם חוברו או נערכו עריכה קשה מאד מאות רבות בשנים לאחר שחז"ל סיימו את תפקידם בעולם. ועד היום חכמי-יועצי-אשכנז מזייפים את דת האמת, ראו לדוגמה בפרויקט השו"ת כיצד הם מקבצים את כל המדרשים תחת כותרת אחת: "ספרות חז"ל", בעוד שלפי האמת רק מיעוט המדרשים הללו אכן יצא מתחת ידיהם הנאמנות.
כדי ללמוד מעט על זיופיהם של חכמי-יועצי-אשכנז, מן ההכרח להעתיק לפניכם פרק מאד חשוב בעניין זה שפורסם כבר בכמה מאמרים, וכותרתו "אזור המינות האשכנזי":
תופעה נפוצה שנחשפתי אליה במחקריי על פירושי רש"י ומקורותיו, היא יצירת ספרות מדרשית חדשה, כגון "פרקי דר' אליעזר" שנתחבר לפי ההערכות במאה השמינית, "מדרש תנחומא" שנתחבר לפי ההערכות במאה התשיעית, או מדרש אגדה (בובר) וילקוט שמעוני שנתחברו לפי ההערכות במאה הי"ג, ועוד. מדרשים אלה מכילים השקפות הבל ואמונות תפלות לרוב, ועמוסים לעייפה במאפיינים מאגיים דמיוניים אשר אין להם זכר בספרות חז"ל! מדרשים אלה שימשו את רש"י רבות בפירושיו או שוכתבו לאחר הפצתו כדי לשוות לדבריו חזות קדומה אשר נטועה ב"מדרשי חז"ל", ולהערכתי רובם הינם דמיונות והזיות זרות.
כדי לאשש את דבריי לעיל, אביא לכם ראיה מתוך ספרו של פרופ' ישראל תא-שמע: "הלכה, מנהג ומסורת ביהדות אשכנז". לעניות דעתי קטע זה נכתב ברגע נדיר של חשבון-נפש או מתוך גסות-רוח אשכנזית טיפוסית, שהרי חכמי-יועצי-אשכנז אינם חוששים לפשוע ולחמוס ואף להודות על-כך, תוך שהם עוטפים את מעשיהם במלים יפות, ובעזות פנים אף אומרים שזו היא הדרך העולה בית-אל, וזה לשונו שם (עמ' 83–85, ההדגשות נוספו על-ידי):
"במאה הי"א [באשכנז] – בתקופה זו 'כיסה' המנהג יפה את צורכי ההחמרה [=מלים יפות לביטול התורה-שבעל-פה]. [...] במסגרת תפיסת-עולם [...] זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!), נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה והמעניינת של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מאסיבי וביד חזקה על-פי הסברה ושיקול-הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים. תופעה זו הוכרה כבר על-ידי החכמים הראשונים, שחיפשו בכל מקום, אחר נוסחאות 'ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן. אך רק לאחרונה הולך ומתברר היקפה של התופעה, תוקפה וממדיה. לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים, נעשו בחוזקת-היד על-ידם [...]
גוברת ההכרה, כי תהליך זה של הארמוניזאציה ספרותית [=מלים יפות ומכובסות שנועדו להכשיר את העיוותים הסילופים והזיופים שנעשו על-ידי אבותיו המינים! וראו והתבוננו כיצד מייפים הם את שקריהם!] בכוח הזרוע –שרובו נעלם מאיתנו, ואך שרידיו הולכים ונחשפים – הוא שהביא ליצירתה של 'מסורת' ספרותית אשכנזית מיוחדת ונבדלת [=מלים יפות למינות], שעומק העיבוד הספרותי הפך אותה ל'ענף' מקביל ומיוחד לעצמו [...]. 'תיקון' הנוסחאות היה לאבן-נגף מסורתית בדרכם של חכמי האסכולה האשכנזית [=מלים יפות למינים] בכל הדורות, והם עצמם הרבו להתאונן ולהתריע על-כך, ובפרט נגד ההרגל לתקן בגופי הטקסטים ממש ולא בהערה על גיליונותיהם [...] אך לא הועילו הרבה.
עדים לכך קובצי התוספות הגדולים והמרובים שנתחברו במהלך המאות הי"ב–י"ג, ואשר אחד ממנגנוניהם העיקריים, לצד הסברה והחילוק, הוא הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד [!]. כל זאת לעומת ההידור והשמירה על מסורת כתבי-היד בתחום התרבות הספרדי, אשר חכמיהם הגיהו בספרות חז"ל לעתים רחוקות ועל סמך כתבי-יד קדומים שהוחזקו מוסמכים ובדוקים בידם.
[...] מה שמשתקף כאן הוא תוצאה ישירה של הכפּפתה של ההלכה הכתובה אל המנהג החי והמסורת הרווחת בעל-פה [=שוב מלים יפות למינות ולהחלפת התורה-שבעל-פה במנהגי הסכלות הפרו-נוצריים המעוותים], ובעקבותיה התאמת הכתוב אל המנהג כדי שיחיה בהארמוניה עמו [=לכפירה, למחיקה, לביטול ולסילוף התורה-שבעל-פה הוא קורא: הארמוניה? ארור יהיה הוא וחבריו!]. עם התפשטות העיון בתלמוד הבבלי ולימודו באשכנז, הורחב השימוש בטכניקה זו גם למקומות שבהם היה ההישג דידאקטי בלבד".
עד כאן דבריו של תא-שמע המתעתע, אשר מכשיר את תהליך החרבת דת האמת!
מדבריו עולה אפוא, שיהדות אשכנז זייפה דת חדשה, דת של הלכות וחוקים חדשים מקרוב באו, אשר מבוססים על המנהגים הרווחים שלהם – מנהגי "אזור הנוחות", ויותר נכון לומר: מנהגי "אזור המינות" האשכנזי. וכדי לתת תוקף לדת החדשה, הם סילפו ושיבשו מקורות קדומים כדי להביא מהם "ראיות" למנהגי "אזור הנוחות" ו"אזור המינות" שלהם. משל למה הדבר דומה? לסימון מטרה ורק לאחר מכן שׂרטוט דרך ההגעה לאותה המטרה.
עד כאן מתוך הפרק: "אזור המינות האשכנזי".
ובשמואל א (טו, כג) נאמר: "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר", ויונתן פירשוֹ בעניין הוספה וגירעון על חוקי התורה: "אֲרֵי כְּחוֹבַת גּוּבְרַיָּא דְּשָׁאֲלִין בְּקִסְמָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דִּמְסָרֵיב עַל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא, וּכְחוֹבֵי עַמָּא דְּטָעַן בָּתַר טָעֲוָתָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דְּבָצַר וּמוֹסֵיף עַל מִלֵּי נְבִיָּא". ולא גלימות הקטיפה השחורות, ולא מגבעות הגויים הגלגליות המגוחכות, ולא העניבות האירופיות הגנדרניות המשתלשלות על כרסם התפוחה, ולא תפקידם המרומם והמפוטם במערכי הכמורה – כל אלה לא הצילום מיום הריגה וטביחה, ולא יצילום מיום עברה ותוכחה.
יתר-על-כן, מדברי יונתן עולה, שהתוספת והגרעון על חוקי התורה חמורים בהרבה ממרידה בה' יתעלה, שהרי המורד במצוות התורה נמשל לשואל בקוסמים שדינו מלקות מן התורה (ואם השואל לא עשה מעשה פטור גם מן המלקות), ואילו המוסיף והגורע ממצוות התורה נמשל לעובד עבודה-זרה שדינו במיתת סקילה! ובדומה לזה מפרש רס"ג במשלי (כא, ב):
"'כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר', אמר, כשם שבמשמעת [בהישמעות למצוות התורה שציוונו בהן ה' יתעלה בהר סיני] יש משמעת [מצוה] חשובה מאחרת, כך בעבירות יש דבר חמור מדבר: עבודת האלילים שהיא 'תרפים' חמורה מן ה'קסם' שהוא ממיני הניחוש".
ואחתום פרק זה בדברי רבנו בשלושה-עשר יסודות דתנו:
"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה [...] וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
לאחר כל הדברים האלה אחל בסקירת הזיופים.
א. ייחוס פירוש ספר יצירה לרס"ג
במאמר: "ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?", דנתי בין השאר גם בייחוס הפירוש המפורסם לרס"ג, ושם הוכחתי שקרוב לוודאי שלא מדובר בפירוש שיצא מתחת ידו של רס"ג, אלא בזיוף של המינים כדי להכשיר את ספר יצירה וכדי לשוות להזיותיו ממד קדום ואמיתי.
ב. מסכת סופרים
במאמר: "מסכת סופרי המינים" הוכח שהמינים שלחו את ידיהם גם במסכת זו, וקרוב לוודאי שכמעט כולה ואולי אף כולה יצאה תחת ידיהם. מסכת זו יוחסה לספרות הגאונים.
ג. סדר רב עמרם גאון
במאמר: "כתר או נקדישך" הוכח שהמינים שלחו את ידיהם לסידורו של רע"ג, נוסח הסידור הושחת עד שלא ניתן ללמוד ממנו כמעט מאומה על נוסח הגאונים.
ד. שערי תשובה – תשובות הגאונים?
במאמר: "למה החרדים מתעללים בתרנגולים?", עסקתי באחד מזיופיהם של המינים את ספרות הגאונים, ושם הרחבתי בעניין "שערי תשובה – תשובות הגאונים", וכך נאמר שם:
בדורות האחרונים גילו חוקרי הקבלה כי משה די-ליאון, לאחר שסיים את עבודתו בחיבור ספר הזוהר, ניגש לסדר ולערוך את שו"ת הגאונים המוכר בשם "שערי תשובה", הוא הוסיף תשובות מזויפות משלו, ובסימנים רבים הוא שינה מהמקור שלפניו לשם מטרות שונות, ובמיוחד לשם השתלת רעיונותיו ה"קבליים" (לקריאה נוספת ראו: תא שמע, 'שו"ת מן השמים – הקובץ ותוספותיו', עמ' 54 ואילך; וכן: נחמן דנציג, 'תשובות הגאונים, שערי תשובה, ושו"ת מן השמים', עמ' 21 ואילך). להלן קטעים נבחרים מתוך מאמרו של דנציג (עמ' 21–48):
"אוסף 'שערי תשובה'; אוסף זה אף הוא נערך בידי ר' משה די ליאון (להלן: רמד"ל), שהכניס אליו את זיופיו [...] מכל אלה אני מסיק, שרמד"ל ערך לא רק את האוסף הגדול של 'שערי תשובה' המודפס, אלא גם את האוסף הקטן שבכ"י ניו-יורק, כדי לשלב במקומות שונים בתוך האוסף את הסימנים המזויפים שהוסיף, עוד קודם לכן, בסוף המהדורה המודפסת, מתוך מגמה לייחס את זיופיו ל'רבנו האי' [...]
כאן מתגלה לעינינו עד כמה הוסיף רמד"ל ושינה מן הנוסח שבמקור – לא רק בהוסיפו סימנים שלמים לשערי תשובה המודפס (תופעה שעליה הצביעו כבר החוקרים), אלא גם בשַׁלבוֹ שורות יחידות, או סעיפים קטנים, בתוך תשובות הגאונים – כדי להטמיע את רעיונותיו בקבלה בתוך מקורות קדמונים. [...]
כותרת זו מייחסת את התשובות שבקבוצה לרב האי (הכל בלשון רבים: 'שאלות לרבנו האי ז"ל ששלחו אליו והשיב על כל אחת ואחת...'), למרות שהכותרות שבראש התשובות עצמן מעידות שלא כולן מרב האי. ואמנם, ידוע על הרבה מקורות שהסתובבו בין המקובלים ויוחסו ל'רב האי', והוא השם הרגיל ביותר מבין ה'גאונים' האפוקרופיים [=החיצוניים, דהיינו המזויפים] בספרות זו – עד ששמו של הגאון קיבל מעין ערך מיתי, ולא צריך היה לתמוה על-כך שרמד"ל בחר בשם זה בכותרת המלאכותית [ובהערה 30 שם, מובאת רשימה ארוכה מאד של ספרות קבלית שיוחסה לרב האי] [...]
מכל אלה עולה המסקנה, שבכ"י ניו-יורק רמד"ל מנסה בשנית לסדר את החומר שכלל באוספו הראשון, בכוונה לבלול את הסימנים המזויפים במקומות שונים באוסף [...]
ודאי שגם הכותרת המופיעה בכה"י בראש קבוצה זו נוספה בידי רמד"ל. כותרת זו מייחסת את כל התשובות שבקבוצה לרב האי ('שאלות לרבנו האיי ז"ל ששלחו אליו והשיב על כל אחת ואחת...'), ורמד"ל הוסיף אותה בניסיונו השני, על-מנת להעניק מסמכות הגאונים לכל התשובות כולן, ובמיוחד לסימנים שכתב הוא עצמו, ושאותם כלל בקבוצה זו (כולל התוספת הארוכה בסימן ה, שבה בחר רמד"ל להתחיל את הקבוצה!).
[...] לאחר השוואה של כמה סימנים נבחרים, מתגלה כאן לראשונה עד כמה הוסיף ושינה רמד"ל מן המקור שהיה לפניו. [...] נמצאנו למדים, שלבד מן הסימנים המזויפים ללא כל ספק, הרי גם בסימנים רבים אחרים המכילים ממש את תשובות הגאונים, שינה העורך [=די-ליאון המין הזייפן אשר עליו אמרו חז"ל מורידין ולא מעלין] מן המקור שלפניו לשם מטרות שונות, ובמיוחד למען השתלת רעיונותיו לתוך האוסף הערוך. [...]
לבד מן הסימנים השלמים שהוסיף ושזר [=שזר? מה פשר המלה היפה הזו? וכי החדרת הזיופים היא בגדר יצירת אמנות? והיה ראוי לומר החדיר זיהם והרס, ואין גבול לצביעות האקדמית, וזאת בנוסף לעובדה שהחוקרים מתעקשים לקרוא לדי-ליאון המין הזייפן בשם 'רבי', ואם הייתה בהם יראת אלהים הם לא היו מעזים לקרוא למין זייפן 'רבי'] רמד"ל את תוספותיו גם לתוך כמה מן התשובות עד שקשה היה להפריד בין הדבקים. [...]
נמצאנו למדים, שאין להישען על נוסחן של התשובות ב'שערי תשובה' המודפס – במיוחד במקומות שהרעיון קשור ליסודות קבליים, של מיסטיקה וסוד – ויש לחפש תמיד אחר הנוסח המקורי, או בכתב-יד גסטר וחבריו, או במקורות אחרים, ששימשו כבסיס לאוסף זה".
עד כאן דברי דנציג. ולאור דברים מדהימים אלה, שהינם רק מעט-מזער מתיאורי הזיופים והסילופים שעברה ספרות הגאונים, נראה ברור, כי לא מדובר רק בקובץ "שערי תשובה", אלא קרוב לוודאי שכל תשובות הגאונים שהוחדרו להן יסודות קבליים טמאים של מאגיה והזיות, מזויפות הן על-ידי די-ליאון או מישהו אחר מקרב חוגי המינים הזייפנים, אשר השחיתו את דת משה, והחדירו אליה מינות והגשמה ועבודה-זרה בתכסיסי רשע זיוף וסילוף.
ה. ספר "הלכות גדולות" מהדורת הילדסהיימר
ספר "הלכות גדולות" יוחס לר' שמעון קיארה מן המאה התשיעית, ולהלן נראה שספר זה אף הוא זויף והושחת על-ידי המינים וצאצאיהם ושלוחיהם, והנה לפניכם פרק מתוך המאמר: "'אבוהּ דִּשמואל' – מקור כינויו":
לאור כל התמיהות הקשות, והרעות החולות העולות מהאגדה הנדונה, שאלה גדולה קמה וניצבה: איך יעלה על הדעת שחכם מחכמי הגאונים, דהיינו בעל הספר "הלכות גדולות", יצטט את הזיית הזימה הזו ואף ילמד ממנה הלכה למעשה, דהיינו יפרשה לחלוטין כפשוטה!
ובכן, האגדה הנדונה מופיעה אך ורק במהדורת הילדסהיימר לספר "הלכות גדולות", והנה מה שנאמר על מהדורה זו בתמצות בוויקיפדיה (ערך 'הלכות גדולות'):
"המהדורה [...] התקבלה בביקורת חריפה במחקר. בין השאר, נמתחה ביקורת על-כך שפעמים רבות מִסְּפוֹר העתקת העורך מכתבי-היד אינה מדויקת [!], רישום חילופי הנוסח בעייתי, שימושו בקטעי הגניזה לוקה בחסר, וגם שהחלטתו לבסס את מהדורתו על כתב-יד מילאנו, המאוחר והשייך לנוסח מעובד יותר, תמוהה. על נוסח הפנים העיר אהרן שויקה: 'אי אפשר לסמוך על נוסח הפנים במהדורת הילדסהיימר בשום מקרה ולשום עניין. לא לעניין נוסח, ודאי שלא לענייני לשון, ואפילו לא לשאלות עריכה, וזה גם במקרה שישנם דיונים מפורשים בעניין המסוים'. במבט כללי מציין א' שויקה שלמהדורה יתרונות רבים, על אף שנכשלה במטרתה העיקרית, העמדת נוסח מבוקר [=מדעי] של הלכות גדולות" [ובעמ' 58 בספר 'עיונים בספר הלכות גדולות', אהרן שויקה מוסיף:] "כמעט בכל עמוד בספר ישנן מספר גדול של טעויות העתקה, חלקן שינויים של מילים שלמות ואף משפטים שלמים".
ובמלים אחרות, הקטע שמופיע במהדורת הילדסהיימר אינו מופיע בכתבי-יד קדומים לספר "הלכות גדולות", ובנוסף לכך, "אי אפשר לסמוך על נוסח הפנים במהדורת הילדסהיימר בשום מקרה ולשום עניין, לא לעניין נוסח" וכו'. קצרו של דבר, מדובר אפוא בהחדרת אגדת מינות מבית-מדרשם של המינים האירופיים לתוך ספרות הגאונים, ואין זו הפעם הראשונה שאנו נתקלים בזיופו של הספר "הלכות גדולות" אצל הילדסהיימר! ראו: "מדוע חובה להניח תפילין בחול המועד? (חלק ב)"; ולזיופי ספרות הגאונים באופן כללי ראו: "כתר או נקדישך" בפרק ו.
אגב, רבנו הרמב"ם מלמדנו, כי בעל "הלכות גדולות" נטה לשגות בעניינים פשוטים, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו ל"ספר המצוות" (עמ' ד–ה), בעניין הספר שנקרא "הלכות גדולות":
"מנין המצוות כבר שגו בו בעניינים שלא אוכל לתאר עוצם זרותם, כי כל מי שעסק במניינן [...] כולם נמשכו אחר בעל הלכות-גדולות [...] כאילו קפאו הדעות אצל האיש הזה".
ו. תשובות הגאונים – מוסאפיה
במאמר שנזכר לעיל: "'אבוהּ דִּשמואל' – מקור כינויו" יש פרק נוסף שנוגע ישירות לענייננו, וממנו עולה שתשובות הגאונים "ליק" או בשמן הידוע יותר: תשובות הגאונים "מוסאפיה" (פולין, 1864), אף הן זויפו באופן קשה מאד על-ידי המינים עד שאין לסמוך עליהן במאומה!
והנה לפניכם הדברים שהובאו במאמר שנזכר:
הבה ונעיין במבוא ללקט התשובות הזה, וזה לשונו של המוציא לאור, יעקב מוסאפיה:
"התשובות האלה אשר אנכי מוציא לאור, המה נלקטות מקובץ אחד כתב-יד אשר בא לידי בתורת שאלה (וכתוב בתחילת הספר מיד הגאון הרב חיים-דוד אזולאי ז"ל שהוא ציווה להעתיקו מתוך קובץ ישן הנמצא באחת מערי איטליא), והוא כולל את פסקי ר' ישעיה מטראני על שלוש מסכתות [...] הלכות הרמב"ן [...] ושו"ת גאונים בשני חלקים".
ובכן, כבר מראש דבריו עולה שהתשובות המפוקפקות הללו נמצאו בתוך ספר של ליקוטים. כלומר, המעתיקים ערבבו את תשובות הגאונים עם קטעים אשר מאוחרים מספרות הגאונים, כך שאין שום סיבה שלא להניח, שגם בתשובות הגאונים עצמן חלו ידיים – כל-שכן וקל-וחומר, כאשר מפיצי הקבצים הללו הם מינים מובהקים רודפי מאגיה וטומאה. עוד בעניין זה, מדברי מוסאפיה עולה, שכתב-היד הנדון יצא מתחת ידו של אזולאי המקובל הפגאני הנודע, דבר שלא רק שלא מוסיף למהימנותו של כתב-היד, אלא להיפך, מטיל עליו צל כבד של מינות.
נמשיך עתה בדברי מוסאפיה במבואו שם:
"[וכן בכתב היד] שו"ת גאונים בשני חלקים: הראשון כולל קכ"ד סימנים, והשני בלתי שלם ומסיים בסימן קי. ואולם, רבים מהסימנים האלה אינם תשובות כי אם ליקוטים מספרי קדמונים. יש מפירושי רבנו חננאל [...] ויש מרבנו נסים ויש מספר הלכתא גברוותא לרב שמואל הנגיד ומספר העיתים [...] וגם מספר הישר לרבנו תם ומספר התרומות ואחֵרים".
כלומר, לא רק ש"תשובות הגאונים" המפוקפקות הללו עורבבו בתוך כתבים מאוחרים, אלא שהן עצמן, דהיינו, בתוך התשובות עצמן הוחדרו ליקוטים "מספרי קדמונים", דהיינו ליקוטים מכל מיני כתבים שחוברו לאחר תקופת הגאונים, כמו הדוגמאות שמביא מוסאפיה לעיל. ובמלים אחרות, מוסאפיה מודה בפה מלא, שגופן של "תשובות הגאונים" שהוא ערך עורבבו יחד עם ליקוטים שונים של כתבים שנתחברו לאחר תקופת הגאונים! ולאחר דברים אלה, אין צל של ספק שלא ניתן לסמוך על הלקט של מוסאפיה כמקור לתשובות גאונים מקוריות.
וממשיך ואומר מוסאפיה במבואו:
"התשובות אשר בחלק הראשון [של כתב-היד] רובן מגאוני בבל אך יש בהן גם איזה תשובות מרבנים מאוחרים. ואשר בחלק השני כולן מגאוני בבל".
ושוב מוסאפיה מודה בפה מלא שלתשובות הגאונים הללו הוחדרו גם תשובות מ"רבנים מאוחרים", ושוב מסקנתנו עולה ואף מתחדדת: לא ניתן לסמוך על קובץ זה כקובץ אמין ומקורי של תשובות הגאונים. זאת ועוד, מוסאפיה אומר שרוב התשובות "מגאוני בבל", אך כנגד דבריו קמה וניצבה תמיהה גדולה: על-סמך מה מוסאפיה קובע שרוב התשובות נתחברו על-ידי גאוני בבל? והלא הוא מודה בפה מלא שמדובר בתשובות מעורבבות בתוך קובץ מעורבב! ואין בדבריו של מוסאפיה שם, שום ראיה או קריטריון לאופני סיווגן של התשובות כתשובות הגאונים.
עוד כותב מוסאפיה שם:
"האסיפה הזאת [=הליקוט הזה, דהיינו כתב-היד שממנו הוא העתיק את התשובות] לפי הנראה נעשית באחת מערי פרובינציא [דרום צרפת] כי יש בה כמה וכמה פירושים מר' אשר מלוניל, וגם תשובות מר' משולם בר' יעקב, ור' אברהם אב-בית-דין, וחתנו הראב"ד".
בנוסף לכל חכמי-יועצי-המינים שנזכרו לעיל, יש ב"תשובות הגאונים" מהדורת מוסאפיה גם כמה וכמה פירושים מחכמי פרובאנס, דהיינו מצרפת המגשימה, שהיא כידוע ערשׂ המינות האורתודוקסית שהשתלטה על דתנו והחריבה את נשמתה. כלומר, השערתו של מוסאפיה שקובץ זה יצא תחת ידיהם של המינים בדרום צרפת מאפילה עוד ועוד על אמינותו.
בהמשך דבריו הוא מביא עוד דוגמה ללקט הבלים שנכתרו בכתרה של "ספרות הגאונים":
"וכבר יש אסיפה אחרת הנעשית שם [כלומר, חכמי-יועצי-אשכנז כבר ליקטו הבלים לאסיפה אחת הדומה לזו שלפניו] וממנה חובר ספר 'תמים דעים' אשר נתקבצו באו בו הרבה תשובות מחכמי פרובינציא, וגם ליקוטים מספריהם ומעט מתשובות גאוני בבל. וגם שם מפוזרים כה וכה ליקוטים מפירושי רבנו חננאל ומספר העיתים וספר הישר, כמו בקובץ הבא לידי".
כלומר, בתלקיט הדומה שאוּסף בדרום-צרפת, יש רק מעט מתשובות גאוני בבל, ללמדנו על הערבוב המכֻוון שערבבו המינים הזייפנים את דבריהם יחד עם מעט דברים שיוחסו לגאונים. ואם מוסאפיה טוען ששני התלקיטים דומים, קרוב אפוא לוודאי שהתלקיט שהגיע לידיו, ואשר אותו הוציא לאור תחת הכותרת: "תשובות הגאונים", אכן דומה באמינותו לתלקיט ההוא.
עוד כותב מוסאפיה שם וזה לשונו:
"ואנכי, בראותי הפנינים היקרים הנקבצים במחברת הזאת, נתתי אל לבי להקדיש עיתותי להעתיקה, וחשבתי להציב התשובות לבדנה והליקוטים לבדנה ולא בערבוב כאשר נסדרו מאת המאספים. והחילותי לכתוב התשובות מגאוני בבל. ומידֵּי כתבי תיקנתי כמה שגיאות אשר ניכר בהן טעות המעתיק מחוסר ידיעתו [המעתיק הראשון היה חסר דעת?]".
הנה לפנינו עוד ראיה לערבוב הקשה והמכֻוון שערבבו המינים את "תשובות הגאונים" (אם באמת יש בהן מתשובות הגאונים) יחד עם כתבי הסילוף והזיוף שלהם, כדי להשחית ולכער את דת האמת: להפשיטה מבגדי הכהונה המפוארים, ולהלבישה במחלצות הטומאה. עוד עולה מדבריו, שהמעתיק שקדם לו היה מחוסר דעת, ללמדנו על רמת העורכים והמגיהים.
לקראת סוף מבואו אומר מוסאפיה כך:
"והנה, רוב התשובות הכתובות בקובץ הזה כתוב בצדן שם הגאון החשוב, רק במיעוטן לא נכתב שם בעליהן, אך המעיין הרגיל בלשון הגאונים יכיר כי גם הן מעשה ידי גאוני בבל".
כלומר, מוסאפיה קובע שמדובר ב"תשובות הגאונים" מפני ששמות הגאונים נכתבו בראש התשובה, האמנם כך יש לקבוע שמדובר בספרות גאונים? האין לבדוק את מקור כתב-היד? האין לבדוק את אמינותו? האין לבדוק את אמינות ההשקפות והדעות וההלכות שמובאות בו? ורק כסילים יסתפקו בכך ש"שם הגאון" מופיע בראש התשובה כדי לקבוע שהיא מקורית.
זאת ועוד, אם לפי מוסאפיה מבחן האמינות של התשובות הוא לשונן וניסוחן, דהיינו אם מבחן האמינות הוא מבחן המחקר הפילולוגי (חקר הטקסטים), ברור כשמש שהתשובה הנדונה היא תשובה מאוחרת שיוחסה בשקר לגאונים במטרה להחדיר הזיות והשקפות מאגיות – שהרי כבר ראינו לעיל, שהסיפור על אביו של שמואל, שנמצא בקובץ של מוסאפיה ואשר יצא תחת ידיו של אזולאי, הוא עיבוד והרחבה לסיפור המקוצר שהוחדר לספר "הלכות גדולות".
נקודה נוספת, יש תשובות רבות בקובץ שהזייפן אפילו לא טרח לכתוב בראשן שם של גאון! ואף ביחס אליהן מוסאפיה קובע בוודאות מוחלטת שהן תשובות גאונים! שהרי "המעיין הרגיל בלשון הגאונים יכיר כי גם הן מעשה ידי גאוני בבל", האמנם ניתן ללמוד מלשון התשובות שהן אכן נכתבו על-ידי גאונים? ומוסאפיה לא מביא אפילו ריח קלוש של ראיה או דוגמה לנוסחים וללשונות ש"מתאימים" לגאונים, ואשר על פיהן הוא מכריע שמדובר בתשובות של גאונים.
אגב, התשובה הנדונה (סימן צז), היא מבין התשובות האנונימיות!
קצרו של דבר, עבודה חובבנית ביותר של מגיה סוג ג, שכל מטרתו היא להוציא ספר ולהכתיר אותו בכותרת "תשובות הגאונים", כדי שהספר יימכר לאלפים וישלשל לכיסו מזומנים.
בסוף דבריו שם מוסיף ואומר מוסאפיה כך:
"והתשובות אשר שֵׁם בעליהן כתוב עליהן, בכמה מהן יש עדות לאמיתת ייחוסן אל הגאון, אשר אליו התייחסו מדברי הקדמונים".
שימו לב! בדבריו האחרונים מוסאפיה מסגיר את שקריו ותעתועיו, שהרי הוא אומר שבכמה מן התשובות שבהן נכתב שם הגאון שחיברן, "יש עדות לאמיתת ייחוסן אל הגאון". ובמלים אחרות, רק בכמה מן התשובות יש עדות לאמיתת ייחוסן! אך ברוב התשובות שבהן נכתב שם הגאון שחיברן, אין שום עדות לאמיתת ייחוסן לדברי הגאון ששמו צורף לתשובה! כל-שכן התשובות שכלל לא צורף לראשן או לצידן שם של גאון! ועליו נאמר: "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז), שהרי דבריו האחרונים הסגירו את רמת אמינותו של הקובץ.
זאת ועוד, גם ביחס לאותן התשובות הבודדות שיש בהן לטענתו עדות "לאמיתת ייחוסן אל הגאון", גם בהן הוא אינו מפרט מאומה על העדויות הללו, ולכן, ייתכן מאד שגם העדויות הללו הבל המה מעשה תעתועים, ואינן אלא קביעות שרירותיות של כסילים ופתאים והוזי הזיות.
בסוף דברי המבוא מוסאפיה מביא רשימה של התשובות שצורף אליהן שם של איזה גאון, אך כאמור, לתשובה שנדונה לעיל (תשובה צז), אפילו לא צורף שם של איזה "גאון חשוב"!
לסיכום, לא ניתן להביא שום ראיה מתשובות מוסאפיה להשקפות מקוריות של הגאונים. אלא, יש לפנינו עדות נוספת למכונת המינות האירופית הדורסנית שעסקה בזיוף מאסיבי של ספרות חז"ל והגאונים, וכל זאת במטרה לזהם את דת משה באמצעות זיוף דברי חז"ל והגאונים, ובכך לתת תוקף שקרי להזיות הפגאניות של חכמי-יועצי-אשכנז. וככל שהנני לומד וחוקר יותר את הספרות שנקראת בימינו "ספרות הגאונים", הנני מגלה יותר ויותר, שאין לסמוך עליה.
ז. הערה חשובה על האיֵ המפוקפק
אין ספק שהיו גם "גאונים" הוזי הזיות, וכבר ראינו במאמר: "כתר או נקדישך" שהאיֵ "גאון" היה ממכשירי הספר "שעור קומה" דהיינו ממכשירי ההגשמה, וכן שהמפוקפק הזה האמין שספרות ההיכלות הינה חלק מהספרות הנאמנה של חז"ל, וחלק מן התורה-שבעל-פה. ואם אכן כך, אין לי צל-של-ספק שאם הוא היה חי בימינו הוא היה מרים את גלימתו ורץ אחוז אמוק אחרי הקבלה הפגאנית, והיה נלחם להדליק מדורה בהילולה של שיקוץ שמעון במירון. קצרו של דבר, קבל האמת ממי שאמרו, ו"גאון" שמתעה את עמֵּנו אחר התהו דינו כדין המינים.
ובהמשך להזיותיו של האיֵ המפוקפק, אעתיק לפניכם פרק מתוך מאמרו של ר' נאור טויטו: "יחסו של הרמב"ם לקבלה (חלק ג)" (ערכתי והוספתי מעט על דבריו בתוך המקורות):
בספר "אוצר הגאונים" (מסכת חגיגה, עמ' 18) מובאת תשובה ארוכה שמשיב רב האי גאון לחכמי קירואן בעניין כוחות מאגיים ושימוש בקמיעות. אף שהוא שלל בתוקף הרבה מהזיות השואלים, עדיין מתוך דבריו עולה שהוא האמין בכוחם של הקמיעות וההזיות, ואף האמין שספרי ההיכלות והמרכבה אכן יצאו מתחת ידם של חז"ל, וז"ל בשתי הפְּסקות הבאות:
"אבל קמיעין מומחין לרפואות ולחכמה ולשמירה ולדברים אחרים – יש, ורובן תלויים בכותב ואתמחי גברא טפי שכיח מאתמחי קמיעא. ואף-גם-זאת לא לעולם כסדר אחד מועילין, אלא יש עיתות שאין מהנין כלום. וכל מי שיאמר אליכם חוץ ממה שאמרנו – אל תאמינו בו ואל תסמכו על דבריו, כי טענות הרבה יש בדבר זה ודבר אמיתי מועט הוא מאוד, וביותר בדורות הללו שאין הלבבות שלמים [=דברים חמורים מאד, כאילו עשיית הקמיעות 'המועילים' היא מעלה גדולה, וכאילו רק בשל 'ירידת הדורות' נסתלקו אנשי העלייה שידעו לעשותם].
ובוודאי הדבר כן כאשר אמרתם, כי יש ספרים ושמות וחותמות ו'היכלות רבתא' ו'היכלות זעירתא' ו'שר תורה' [המיוחס לר' נחוניא בן הקנה, וכל ספרי ההבל הללו מלאים במאגיה ובשימוש בשמות] ומשניות אחרות, שהרואה אותם מתפחד מהם, וכך היו קדמונינו וגם אנחנו כן, שאין אנו מגיעים אליהם אלא בטהרה וברתת ובזיע. וגם שמענו שמועות חזקות כי כמה נתעסקו בהם ואבדו מהרה, וכל זה בעבור קדושת השם וקדושת השכינות, והמלאכים אשר סביבותיהם וקדושת המרכבה. וכי העוסק במעשה הזה המלאכים רוגשים סביביו" וכו'.
מדהים! ולפי זה אין לקרוא לו עוד "רב האי גאון" אלא סתם האיֵ הפתי, ולקמן עוד יתבאר.
ומה היה אומר רבנו על דברי ההבל הללו של "רב האי גאון"?
ובכן אביא לפניכם שתי מובאות ותסיקו בעצמכם את המסקנה המתבקשת: תחילה נעיין בדברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא בשתי הפסקות הבאות:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן[מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
ועתה נעבור לעיין בדברי רבנו במורה הנבוכים (א, סב), שכבר ראינו לעיל:
"וכאשר מצאו הרשעים הבערים את הלשונות הללו, מצאו מקום לשקֵּר ולדבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני. ואחר כך נכתבו אותם הכְּזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות [הקדושים] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
וכדי להבין את עומק פתיותו של האי המפוקפק, אצרף שני קטעים נוספים מ"היכלות רבתא", הראשון מפרק יד, והשני מפרק טז: "לכך נאמר תתהדר תתרומם ותתנשא מלך מפואר תתברך ותתקדש טוטרוסיא"י ה' אלהי ישראל. שהוא נקרא טוטרוסיא"י טוטרוסי"ה טוטרותי"ה טוטרוסי"ה טוטרוסיא"ל טוטרוסי"ג טוטרוסי"ך טוטרוסי"ף טוטרוסי"ץ טוטרוסי"ש טוטרוסי"ב טוטרוסי"ן טוטרוסי"ס טוטרוסי"ע טוטרוסי"ק טוטרוס"ת צורט"ג והדריא"ל אשרויליא"י".
"וכיוון שהיה אדם מבקש לירד למרכבה היה קורא אותו לסורי"ה שר הפנים ומשביעו מאה ושנים עשר פעמים בטוטרוסיא"י ה' שהיה נקרא טוטרסיא"י צורט"ק טוטרכיא"ל טופג"ר אשרויליא"י זבודיא"ל וזהרריא"ל טנדא"ל שוק"ד הוזי"א דהיבורי"ן ואדירירו"ן ה' אלקי ישראל. שלא יוסיף על מאה ושנים עשר פעמים ולא יגרע מהם או מוסיף או גורע דמו בראשו אלא פיו יוצא שמות ואצבעות ידיו מאה ושנים עשר יספרו מיד יורד ושולט במרכבה".
ואין סוף להזיות שאין להן מובן, בליל מלים נבובות חסרות כל תוכן, כמו גיבוב התינוקות.
סוף דבר
במאמר זה למדנו מעט-מזער על זיופי המינים אשר השחיתו קשות את ספרות הגאונים. ולכן, הנני מערער בתוקף על ההזיה שניתן ללמוד רבות מספרות הגאונים שיצאה מתחת ידי המינים, דהיינו מספרות הגאונים שהועתקה ונדפסה תחת ידם באירופה הטמאה – מפני שהמינים הושפעו מאד מהנצרות הפגאנית וגם היו אלופי הזייפנים והסלפנים, כך שיש לבחון את ספרות הגאונים בחינה מאד זהירה ומדוקדקת טרם שמסיקים מסקנות ביחס להשקפות הגאונים מן הקבצים שמיוחסים להם, ובעיקר מקבצים שיצאו תחת ידי המינים האירופים. כי חזקה רבה וכבדה היא על המינים, אשר לבם ערל ואוזניהם אטומות ורגליהם וידיהם ממהרות לזייף לסלף ולעוות, שהם השחיתו קשות גם את הספרות הזו, כדי שתתאים למינותם.
אגב, רבנו הרמב"ם באיגרתו ליהודי תימן, מבאר את היחס האמיתי שבין דת האמת לדתות השקר. הוא מסיים את דבריו שם בניתוח הסיבה להיווצרות הדתות השקריות, שאינן אלא חיקוי ודוגמה לתורת משה שנחקקה בחכמה אלהית. דברי הרמב"ם שם מתאימים במיוחד למנדל הטמבל ולמורו ורבו יש"ו אבי הנצרות הטמאה, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' כג–כד):
"אותן התורות המדומות, [עמוסות] בדברים שאין להם תוכן [=אין בהן פנימיות אלהית], אלא חיקוי ודימוי ודוגמא. וְהַמְּדַמֶּה [=יוצר אותה התורה וּבוֹדָהּ] נתכוון בכך לגדל את עצמו ולהיראות שהוא כמו פלוני ופלוני, ונתגלתה חרפתו אצל הבקיאים [=בעלי ההשׂגה, המעמיקים לחקור], ונעשה לשׂחוק וללעג כמו ששוחקין ולועגין מן הקוף כאשר מחקה פעולות האדם".
ולא רק שחצם דרדרם למינות, לא פחות מכך זימתם ושחיתותם, וכדברי רבנו במורה (ב, כג):
"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
"אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים כִּי זָנִיתָ מֵעַל אֱלֹהֶיךָ אָהַבְתָּ אֶתְנָן עַל כָּל גָּרְנוֹת דָּגָן" (הו' ט).
"כִּי מַכַּת אוֹיֵב הִכִּיתִיךְ מוּסַר אַכְזָרִי עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתָיִךְ" (יר' ל, יד).