top of page

הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל – חלק ז

בחלקו הראשון של המאמר ראינו את תחילת דברי המקלל – תלמידו של נחמן הכלבי. מתוך בליל הקללות והחרפות הנאצות והגידופים, הצלחנו לדלות טענה אחת מתעתעת ועליה השבנו בחלקו הראשון של המאמר. בחלק השני עסקנו בטענת המקלל שרבנו "טעה בענק" בעניין תפישׂת השדים שבאגדות חז"ל. רבנו סבר שלא קיימים שדים במציאות האמיתית למעט בדמיון ההוזים, ושכל השדים שנזכרו באגדות חז"ל הם משלים או פטומי מילי בעלמא, וכדרכן של האגדות לתבל את ענייניהן בפולקלור המקומי והאלילי שרווח מאד באותם הימים. וכאמור, הוכחנו את שגיאתו וסכלותו של המקלל אשר ניזון מדברי אלילו נחמן הכלבי, וראינו שמי שמתבונן בתורה בלב נקי מדעות קדומות יבין ששלילת השדים כבר נאמרה בתורה.


טענתו המרכזית של המקלל בחלק השלישי הייתה, שלפי התורה חובה לקבוע שספר-האופל הוא תורה מן השמים, וכן חובה מן התורה לקבוע שנחמן הכלבי הוא משליחיו הנאמנים של הקב"ה, יתעלה ויתרומם מכל הבלי המקלל. ומדוע לפי המקלל חובה לקבוע כל זאת ואף לאמֶּת את כל ההזיות הפגאניות הנחותות והמגוחכות שחדרו לדת האמת באלף השנים האחרונות? ובכן, לפי המקלל, הואיל וכל "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות סמכו את ידיהם על כל ההזיות הנגעלות הללו, והואיל והתורה קבעה ש"אחרי רבים להטות", חובה עלינו לקבל את כל פיגולי האלילות והמינות האירופית, וזאת כאמור מפני שכל "חכמי ישראל" קיבלום...


ואיך עלה על דעתו שהקב"ה יקבע שחובה על עם-ישראל לעבוד עבודה-זרה ולהתבוסס בצואת המינות רק בגלל ש"חכמי ישראל" החליטו שהעבודה-הזרה היא אמת?! והלא אפילו נביא-אמת שיורה חלילה לעבוד עבודה-זרה אין שומעים לו! כל-שכן הפשפשים והפרעושים, עדת המינים הסכלים והפתאים האירופים ועבדיהם הנרצעים שקמו בעם-ישראל באלף השנים האחרונות, אשר הִתעו את עם-ישראל אחרי ההבל מתוך רדיפת הבצע התאוות והשׂררה. וכבר חשׂפתי בעשרות רבות של מאמרים את הזיותיהם והשקפותיהם הרעועות – תת-רמה של עובדי אלילים עילגים ומאמיני הזיות המשרבטים עֵטם כמו תינוקות, פשוט להקיא!


לא אוסיף לדון בזה עתה, כי כבר הרחבתי בזה בחלק השלישי. ברם, ראוי להוסיף שאין שום זכר בדברי המקלל ליסוד הפילוסופי שהוא מיסודות דתנו: קבל האמת ממי שאמרוֹ. אדרבה, המקלל מתעלם לחלוטין מדרך האמת והצדק וקובע שוב ושוב ושוב כי האמת נמדדת לפי רוב הוזי ההזיות מחוסרי הדעת אשר טוענים לאמיתתה – וכבר לימדנו הנביא ישעיה (נט, טו) כי האמת נעדרת: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו". ולעיון נוסף בעניין העדר האמת ראו: "מדוע מעטים אנשי האמת?", "גורמי העיוורון מדרך האמת", "קבל האמת ממי שאמרו", "משה אמת ותורתו אמת", "אהבת האמת ורדיפת הצדק", ועוד רבים.


בחלק הרביעי טענתו המרכזית של המקלל הייתה שנחמן הכלבי היה גלגול של משה רבנו, ובהמשך דבריו הוא אף גילה שבעיני עובדי הגילולים התועים אחריו, נחמן הכלבי אפילו גדול יותר ממשה רבנו ע"ה וקרוב מאד למעלת אלוה אשר מיטיב עם עובדיו. עוד טען המקלל, שיש כוח בידי "הצדיקים" לעשות נסים ונפלאות בניגוד לחוקי הטבע באמצעות כוחות שהעניק להם ה' יתעלה. כמו כן, ראינו כיצד המקלל תופשׂ את אגדות חז"ל כפשוטן ולומד מפשטיהן השקפות אליליות שאותן הוא מחדיר לדת משה. ועל כל זאת ועוד השבנו לו בחלק הרביעי.


בחלק החמישי עסקנו בטענתו של הכלב מברסלב לפיה עדיף לאדם היהודי המאמין במציאותו של בורא-עולם, לעבוד עבודה-זרה ואפילו לשגות במינות ובהגשמה, מאשר שלא להאמין באמונות המאגיות, כגון: "בשדים, בגלגול נשמות, בשמות קדושים, בעין הרע, בכישוף" וכו'. ובמלים אחרות, האמונות המאגיות-פגאניות כל-כך נחוצות והכרחיות בדת משה, עד שהן מכשירות ומצדיקות את הזיות המינות והעבודה-הזרה בפועל... ומדוע הוא סובר כן? מפני שלפי הכלב מי ששוגה במינות ובאלילות "לא הזיק לעצמו מבחינה רוחנית כלל ולא החסיר בתודעתו הרוחנית ולא כלום". לעומת זאת, מי "שהחסיר את אחת האמונות המתחייבות [...] [שנזכרו לעיל] נותר ריק בתודעתו המסורסת והנכה מהאור, מההשגה, מהידע והחכמה".


עוד עסקנו בטענת המקלל שיש בכוחה של העין להזיק באופן מאגי לזולת, והפרכנו את כל ראיות המקלל לפיהן כביכול יש ראיות לאמיתת ההשקפה הרעה הזו מכתבי-הקודש. המקלל גם טען שיש בכוחם של "הצדיקים" לכשף ולהזיק ואף להמית את זולתם! והזמנתי את המקלל ורבותיו הכומרים האפסים המאופסים לכשף ו/או "לדפוק עין" ו/או לעשות פולסא דנורא.


"וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר: 'הַבַּעַל עֲנֵנוּ' [נחמן הכלבי עננו], וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ [ואולי הקבר שלו באומן אטום והוא לא שומע]. וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם. וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב" (מ"א יח, כו–כח).


בחלק השישי הוספנו לדון בעניין נזקיה המאגיים הדמיוניים של עין הרע, וכן בהזיות המאגיה הכישופים והלהטים למיניהם, ובזיקה לעניינים אלה ניתחנו את דברי הרמב"ן אשר מעוררים בחילה עזה. כמו כן, החילונו לראות את הזיית החסידות האלילית לפיה יש מצוה רבה "להאמין בצדיק ולעבוד אותו", וכן שאסור באיסור חמור לחלוק עליו, עד-כדי-כך שנחמן הכלבי אומר, שמי שלא מוצא את עצמו בתורתו הוא בגדר אפיקורוס! והסברנו שם את המניעים להפיכת "הצדיק" לאליל אשר צודק בכל דבריו, וכן לכך שאסור לחלוק עליו וחובה לקבל את תורתו.


***

החלק השביעי שלפניכם הינו למעשה המשך הדיון בעניין השקפת החסידות האלילית, ואשר כאמור לפיה "הצדיק" הוא אלוה שאסור לכפור בו ושחובה לעבדוֹ לצד עבודת ה' יתעלה.


לשם כך, אחזור על כמה פְּסקות שנאמרו בעניין זה בחלק הקודם, וזה לשון המקלל: "להאמין בצדיק, לעבוד אותו, זו עבודת השם הכי גדולה שיש, זה רצון השם, וזה יסוד כל היהדות כולה, כמובא בספרי חסידות בכלל ובכתבי רבי נחמן בפרט, כמו בליקוטי מוהר"ן חלק א תורה סד ותורה קכג. ורבי נחמן כותב בליקו"מ חלק א תורה י, שמי שלא מאמין בצדיק הוא כמו עובד אל אחר, ואל אחד נהפך לו לאל אחר והוא עושה פסל, ומסביר רבי נתן מברסלב שלכן עשו את העגל אחרי שמשה נעלם בהר סיני, כי כשפורשים מהצדיק וכופרים בו באים לכל העבודות-הזרות והכפירות שבעולם. זה [=העדר עבודת הצדיק הוא] השורש של כל האלילות".


נשים לב לתעתועו של נחמן הכלבי! הוא טען, יחד עם כל עולם חסידות המינות האירופית הארורה, "שרצון ה', ועבודת ה' הכי גדולה שיש" הם "להאמין בצדיק, לעבוד אותו" והוא מוסיף: "וזה יסוד כל היהדות כולה". נחמן הכלבי אף מעז להוסיף, שמי שלא מאמין ועובד את הצדיק הוא עובד אלילים, וכלשונו: "הוא כמו עובד אֵל אחר, ואֵל אחד נהפך לו לאֵל אחר והוא עושה פסל". ונתן העזתי מוסיף גלל על גללי רבו ואומר: שעם-ישראל עבדו את משה רבנו! ולכן הם עשו את העגל, מפני שהם פרשו ממשה רבנו! לסיכום שיטתם: "כשפורשים מהצדיק וכופרים בו באים לכל העבודות-זרות והכפירות שבעולם. זה השורש של כל האלילות".


נמצא, כי מי שלא עובד אלוה בשר-ודם נידון לשקוע בכל סוגי ומיני האלילות שבעולם, מפני שהכפירה באלוה בשר-ודם היא השורש של האלילות! והנני חוכך בדעתי, האם יש צורך להשיב משהו על דברי הבל אליליים כאלה? והלא נחמן הכלבי ונתן העזתי מסיתים ומדיחים לעבודת אלילים בשר ודם! ואיני צריך להוכיח מאומה כי הדברים מפורשים בדבריהם.


ואולי ראוי רק להוסיף את דברי רבנו ביסוד החמישי, וכֹה דבריו:


"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל-שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: 'כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ' (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


***

עד כאן הדברים מהחלק השישי, ואשר בהם מובאת השקפת נחמן הכלבי שחובה לעבוד אותו ושאסור לכפור בו... וחזרנו על הדברים מפני שכאמור, המקלל חוזר לעניין זה ביתר שאת, ומכאן ואילך המקלל מביא "ראיות" להשקפתו שחובה לעבוד את הצדיק... ואין גבול לסכלותו, כי רבות מן "הראיות" שהוא מביא לדבריו, הן מאותם המינים והרשעים אשר המיטו עלינו את ההזיות הללו. וזה כמו להביא ראיה לצדקת הנצרות מיש"ו או לצדקת הבודהה מכומריה.


וזה לשון המקלל:


"ועתה אעתיק לך מה שכתבתי לטועה ומטעה אחד, נכה רוח [=ביטוי חיובי], מסורס תודעתית, קטן אמונה בצדיקים וקצוץ כנפיים להחריד, שאמר שאסור לומר שהצדיק שולט בבריאה...".


וכנראה שאיני הראשון שהמקלל מטיח בו את סכלותו. כלומר, נראה שהמקלל מעתיק ומדביק את התשובה הזו שהננו דנים בה בהרחבה במאמר זה לכל מתנגדי הכלב מברסלב, דהיינו הוא תוקף ומנפנף בה באופן קבוע ומנסה להבהיל בה את מתנגדיו... ועתה נעבור ל"ראיותיו":


"ראיה" ראשונה


"זה שהצדיק שולט בעולם והשם כביכול מסר לו את הנהגת העולם, זה מפורש בגמרא במועד קטן טז ע"ב: "צדיק מושל יראת אלוהים וכו' מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזירה והוא מבטלה".


ואיך עלה בדעתו להבין מדרש זה כפשוטו? ואפילו לפי המדרש הצדיק אינו מושל בהקב"ה, אלא כל כוחו הוא להתפלל ולבטל גזירות ותו לא. כלומר, אפילו בפשט המדרש לא נאמר כמו שהמקלל טוען, דהיינו: "שהצדיק שולט בעולם והשם כביכול מסר לו את הנהגת העולם", אלא כאמור, כל כוחו הוא להסיר גזרה רעה, וגם זה לא בהכרח, אלא לפי שיקול דעתו של אל דעות, שהרי מי לנו גדול מאברהם אבינו אשר לא הצליח לבטל את גזרת השמדת סדום ועמורה. ומי לנו גדול ממשה רבנו אשר לא הצליח לבטל לחלוטין את גזרת ההשמדה לאחר עוון המרגלים, וה' נענה לו אך ורק לדחות את מות העם החוטאים בארבעים שנה של הליכה במדבר.


זאת ועוד, המלה "כביכול" שהמקלל מנפנף בה בדבריו הינה התעייה. כלומר, אין ללמוד ממנה שלפי השוטים הצדיק שולט בעולם רק "כביכול", שהרי המקלל אומר לעיל: "ועתה אעתיק לך מה שכתבתי לטועה ומטעה אחד [...] שאמר 'שאסור לומר שהצדיק שולט בבריאה'...". ובכן, אם המקלל שולל את דברי האומר "שאסור לומר שהצדיק שולט בבריאה", ברור שלפי שיטתו הצדיק שולט בבריאה, לא "כביכול" אלא ממש, ובמלים אחרות, המלה "כביכול" הינה התעייה. יתר-על-כן, ההשקפה שהצדיק שולט בעולם חוזרת על עצמה שוב ושוב ב"ראיותיו" לקמן.


"ראיה" שנייה


"וכן במדרש תלפיות מפורש שהקב"ה נתן לצדיק ממשלה לשלוט בעולם: מדרש תלפיות ענף גיהנום עמוד שנג: 'אמר המאסף: מכאן תראה מעלת הצדיק לפני הקב"ה, וכשמסר העולם ברשותו, משועבד לו לעשות כל רצונו, והטעם הוא שהעולם נברא בשביל הצדיק... לכן מסר הקב"ה כל העולם בידו ושעבדו תחתיו לקיים כל מה שיגזור'".


ובכן, לא מדובר במדרש אלא בפטריית-הזיה שכתב מקובל אלילי במאה הי"ח. וכאמור, אפילו במדרש שבמסכת מועד קטן (יח ע"א) לא נאמר שהקב"ה "מסר את העולם לרשות הצדיק", או שהעולם "משועבד לו לעשות בו כל רצונו" או "מסר הקב"ה כל העולם בידו ושעבדו תחתיו לקיים כל מה שיגזור" – ואין לדברים הללו שחר, ואפילו לא לפי פשט המדרש שבמועד קטן.


"ראיה" שלישית


"וכן הגמרא במגילה יח ע"א אומרת: 'מנין שקראוֹ הקב"ה ליעקב אֵל?'".


ושוב המקלל מתעלם מכך שפשט המדרש מנוגד באופן ברור לפשט הפסוק הנדרש (בר' לג, כ): "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל", ושם תרגם אונקלוס: "וַאֲקֵים תַּמָּן מַדְבַּח וּפְלַח עֲלוֹהִי קֳדָם אֵל אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל", ושם פירש רס"ג: "וַיַּצֶּב שָׁם – ויבן שם מזבח ויקרא לפניו בשם האל אלהי ישראל". נמצא אפוא לפי אונקלוס ורס"ג, כי המלה "אֵל" לפי פשט הפסוק נסובה על ה' יתעלה ויתרומם. ברם, גם אם נניח, בניגוד מוחלט להיגיון ולשכל הישר, שיש ללמוד מדרש זה כפשוטו מלה-במלה, והלא רק ליעקב אבינו ע"ה הקב"ה קרא "אֵל"! וכי ניתן ללמוד מיעקב אבינו ע"ה לכל הצדיקים הדמיוניים שבכל דור ודור? ובכלל, מי אמר שהקריאה ליעקב בשם "אֵל" משמעהּ שהקב"ה נתן לו כוחות מאגיים לשלוט בעולם ולהנהיגו? והיכן מצאנו ראיה או אפילו ריח של ראיה לכך שיש ליעקב אבינו "כוחות" להנהיג את העולם? אדרבה, גם לפני פגישתו עם עשו וגם לאחר חיסול אנשי שכם, יעקב אבינו חושש מאד לחיי משפחתו.


"ראיה" רביעית


"וכן במדרש: 'אמר לו הקב"ה ליעקב: אני אל בתחתונים ואתה אל בעליונים'".


ובכן, מדרש זה נמצא בבראשית רבה עט, ברם, המקלל מסלף לחלוטין את מטרת המדרש!


והנה המדרש לפניכם (מהדורת תיאודור-אלבק): "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל – אמר לו [אמר יעקב אבינו להקב"ה]: אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים. ר' הונא בשם ר' שמעון בן לקיש: אפילו חזן הכנסת אינו נוטל שׂררה לעצמו ואת נטלתה שׂררה לעצמך? מחר בתך יוצאה ומתענה, הדה הוא דכתיב: 'וַתֵּצֵא דִינָה' וגו' [בר' לד, א]".


כלומר, המדרש מותח ביקורת על יעקב אבינו, ומתאר את יעקב אבינו אומר כביכול להקב"ה: "אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים", ועל האמירה הזו חז"ל מותחים ביקורת קשה על יעקב אבינו, וכאילו הקב"ה גוער בו באופן קשה ביותר: "אפילו חזן הכנסת אינו נוטל שׂררה לעצמו ואת נטלתה שׂררה לעצמך?", ועד-כדי-כך המדרש מתאר את חומרת אמירתו של יעקב אבינו, עד שהוא נענש באחד העונשים החמורים ביותר לאב: "מחר בתך יוצאה ומתענה".


ובמלים אחרות, המדרש הזה מבטא את ההשקפה ההפוכה ממה שהמקלל מדמיין! המקלל אומר שיש ראיה מן המדרש הזה לכך שהקב"ה מסר ליעקב אבינו כוחות לשלוט ולהנהיג את העולם, ואילו המדרש מותח ביקורת חריפה מאד ואף מתאר עונש חמור מאד, על-כך שיעקב אבינו ראה כביכול את עצמו שהוא אלוה בתחתונים. והמסקנה: אין אלוה מבלעדי אלהים.


"ראיה" חמישית


"וכן בליקוטי מוהר"ן קמא סימן לא מפורש כך: 'הכלל שהממשלה ביד הצדיק לפעול כרצונו', וכן במאות ספרי חסידות ישנם מאמרים בסגנון זה". וגם ישוע הנוצרי טען שהוא אלהים...


"ראיה" שישית


"בירושלמי מסכת ביכורים פרק ג הלכה ג כתוב: 'והשם בהיכל קודשו, זה רבי יצחק בר רבי אלעזר בבי כנישתא בקיסרין'". ובכן, טרם שנמשיך הנה האמור בירושלמי שם (דפ' ונציה):


"רבי מנא מיקל [=מזלזל] לאילין דמתמניי בכסף [=באותם בני-אדם עשירים שנותנים כסף כדי שימנו אותם לדיינים]. רבי אימי קרא עליהון: 'אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' [שמ' כ, יט]. אמר רבי יאשיה: וטלית שעליו כמרדעת של חמור. אמר רבי שיין: זה שהוא מתמני בכסף אין עומדין מפניו, ואין קורין אותו רבי, והטלית שעליו כמרדעת של חמור. רבי זעירא וחד מן רבנן הוון יתיבין, עבר חד מן אילין דמיתמני בכסף. אמר יתיה דמן רבנין [=אמר אחד מן החכמים] לרבי זעירא: נעביד נפשין תניי ולא ניקום לון מן קמוי [=נעשה עצמנו לומדים ולא נקום מפניו]. תירגם יעקב איש כפר נבורייא: 'הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה' [חב' ב, כ] יודע הוא יורה? [האם הוא מסוגל להורות דין?] 'הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף' – לא בכספייא איתמני [=אין למנות דיינים בכסף], 'וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ' – לא חכים כלום".


לאחר הדברים הללו מובאת "ראייתו" של המקלל:


"'וַייָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ' [חב' ב, כא], הא ר' יצחק בר לעזר בכנישתא מדרתא דקיסרין".


הפסוק מספר חבקוק: "וַייָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ" הובא, מפני שהוא הפסוק הבא לאחר הפסוק שנדרש לעיל: "הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ, וַייָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ". נמצא, שפסוק זה מובא בחבקוק לאחר הפסוק שממנו דרשו שחובה לראות את טליתם (וכל שכן את גלימת הכומרים השחורה) של כל הדיינים רודפי הכבוד (וכל-שכן הדיינים רודפי הבצע והשׂררה בימינו) – כמרדעת של חמור!


כלומר, הפסוק: "וַייָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ" הובא במדרש כדי לרומם את ר' יצחק ב"ר אלעזר אשר נהג כפי הנדרש מן הדיינים. וכיצד עליהם לנהוג? ובכן, בהלכות סנהדרין פרק ג, לאחר שרבנו פוסק את עניין המרדעות של החמורים האורתודוקסים הפרו-נוצרים הארורים, הוא אומר כך:


"כך היה דרך החכמים הראשונים, בורחין מלהתמנות, ודוחקין עצמן הרבה שלא ישבו בדין עד שידעו שאין שם [דיין] ראוי כמותן, ושאם יִמָּנְּעוּ מן הדין תתקלקל השורה [=שורת הדין]. ואף-על-פי-כן, לא היו יושבין לדין עד שמכבידין עליהן העם והזקנים ופוצרין [=ומפצירים] בם".


קצרו של דבר, אין בדברי הירושלמי ראיה לכך שהקב"ה נתן ל"צדיקים" כוח לשלוט בעולם, אלא כל מטרתו היא לרומם את הדיין ר' יצחק ולתת דוגמה אישית לדיינים כיצד יש לנהוג.


"ראיה" שביעית


"וכן בזוהר: 'אתו רבי חייא ורבי יוסי אשתטחו קמיה [בר-יוחי] ונשקו ידוי ואמרו... יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ [שמ' לד, כג], מאן 'פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ'? דא רש"בי' – לא פחות!".


ויש מקום נוסף בספר-האופל שבו נאמרה הזית מינות זו (בא, לח ע"א): "כתוב: 'שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ' [שמ' לד, כג] מאן פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ? דא [=זהו] ר' שמעון בר יוחאי". ובכן, אם בספר-האופל נאמר שבר-יוחי הוא אלהים אז זה אומר שבר-יוחי הוא אלהים? או שזה בעצם אומר שספר-האופל הוא ספר אלילי מכוער ומתועב? והחלפת האלוה בבשר-ודם עפר מן האדמה, הינה עבודה-זרה גסה ומכוערת ביותר, וליתר דיוק מדובר במינות.


"ראיה" שמינית


"וכן בנועם אלימלך [אלימלך מליז'נסק שבדרום פולין, המאה הי"ח, מראשוני רשעי תנועת חסידות המינות] [בפרשת] חוקת: 'ביד הצדיק להשפיע לכל העולם... ונתאחד באחדות השלימות האמיתית, ועל-ידי-זה נדמה לבורא ברוך-הוא (הצדיקים מתדמים ליוצרם) ומגיע לאחדות אמיתי [כלומר 'הצדיק' נהיה אחדותי במהותו כמו הקב"ה] ונקרא גם כן אחד'".


נו באמת, המקלל הזה מעלה על דעתו שראוי להתייחס למקובל הוזה הזיות מן המאה הי"ח? או לרבו המכריט ממייזריטש? אגב, מה זה בכלל: "ומגיע לאחדות אמיתי, ונקרא גם כן אחד"? וברור שמדובר במינות חמורה מאד, והחלפת ה'-אלהים-אמת באלימלך החמוֹר מליז'נסק.


"ראיה" תשיעית


"וכן אמרו חז"ל במדרש רבה: 'צדיקים אנפי שכינתא' [פני השכינה]".


ובכן, המקלל משקר, כי ההזיה הזו לא נמצאה אפילו בפשט המדרש שהוא מזכיר, אלא, המקור לדברים הללו הוא בספר-האופל הטמא (תרומה קסג ע"ב), ושם נאמר עוד: "ואמאי אקרון אנפי שכינתא? בגין דשכינתא אסתתרת בגווייהו". כלומר, לפי האופל הקב"ה מסתתר בצדיקים... מזכיר לכם משהו? אולי משהו שקשור לישוע אשר נטען לגביו שהקב"ה "מסתתר" בו?



"ראיה" עשירית


"וכותב על זה [דהיינו על ההזיה של האופל ב'ראיה' הקודמת] בספר 'מרביצי תורה ומוסר', מתוך מכתבו של הרב אליהו דסלר, כך: 'צורת הצדיקים הוא השי"ת בעצמו, והיינו הך!'".


ושוב מינות כעורה וחמורה, הפעם מבית מינותו של דסלר הארור, וכולהו אליבא דרש"י-שר"י, אשר התפרץ כלפי השם הנכבד והנורא, והחליט שהאדם הוא "צלם דיוקן יוצרו".


"ראיה" אחת-עשרה


"וכן ב[ספר] 'פלח הרימון' על שמות: 'הצדיק בעולם הזה הוא דוגמת האלוקים בשמיים'".


וזהו דימוי שהוא הגשמה ישירה ומינות במלֹא כיעורה! ומי אמר שאין הגשמה בימינו?


"ראיה" שתים-עשרה


"וכן ב[ספר] 'קדושת לוי' על פרשת בשלח: 'וכשהצדיק מתפלל לשם יתברך להשפיע חסדים ורחמים על ישראל, אז מתלבש כביכול הבורא ברוך-הוא בצדיק'".


וגם זו מינות פרו-נוצרית חמורה ביותר, וגם כאן המלה "כביכול" לא מצליחה לכסות על סרחון ההגשמה. וראו נא מה שנאמר לעיל על דברי מינות דומים, בתשובתי ל"ראיה" התשיעית.


"ראיה" שלוש-עשרה


"וכן בתלמוד ירושלמי מפורש: 'שגברה שמאלו של משה על ימינו של הקב"ה', והכוונה שמשה עלה מעל ספירת התפארת עד לעתיק, והקב"ה פֹּה הוא הכוונה לספירת התפארת, ולא לעצמותו יתברך ח"ו". ומדברי המקלל שהקב"ה הוא ספירת תפארת, עולות ארבע מסקנות:


1) משה רבנו ע"ה גדול מהקב"ה, שהרי משה רבנו "עלה מעל ספירת התפארת עד לעתיק" – ואלה דברים מבחילים ביותר, מפני שהם מבטאים כפירה והגשמה וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, כאילו הקב"ה אינו אל אחד שאין-כיוצא-בו, וכאילו אדם בשר-ודם גדול ממנו.


2) הקב"ה הוא חלק ממערך של ספירות, דהיינו הוא אל אחד לצד אלילים רבים – וזה שיתוף.


3) יש אל גדול מהקב"ה! והוא "עתיק" שהרי ספירת "עתיק" גבוהה מספירת תפארת...


4) המקלל מטומטם, שהרי מצד אחד הוא אומר: "הקב"ה פֹּה הוא הכוונה לספירת התפארת", ומצד שני הוא אומר שאין הכוונה "לעצמותו יתברך". כלומר, לפי המקלל יש את אמיתת עצמותו של הקב"ה, ויש את הקב"ה שהוא ספירת תפארת – וגם זה שיתוף ברור.


כמו כן, בירושלמי שבמסכת תענית (ד, ה), כלל לא נאמר כדברי המקלל, וכך נאמר במדרש שמובא שם: "רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה, והיה משה תפוש בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים ריווח באמצע. כיוון שעשו ישראל אותו מעשה [=חטא העגל], ביקש הקדוש-ברוך-הוא לחוטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו, הוא שהכתוב משבחוֹ בסוף ואומר: 'וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה' [דב' לד, יב], ייא שלמא [=יהא שלום] על ידא [=על-ידי כלומר בכך] דגברת עליה מינאי [=שגברת ממני]".


נזכיר כי המקלל אומר שבירושלמי מפורש: "שגברה שמאלו של משה על ימינו של הקב"ה". ובכן, התבוננתי במדרש, ולא מצאתי היכן נאמר בו שיש להקב"ה יד? וכל שכן "שגברה שמאלו של משה על ימינו של הקב"ה"? ויתרה מזאת, נאמר ביחס להקב"ה: "משה תפוש בטפחיים והקב"ה בטפחיים". ואם נשים לב, כאשר הזכירוּ במדרש את תפיסת הלוחות נזהרו מלומר שמשה רבנו תפס בידיו את הלוחות, כדי שלא יהיה משמע שהקב"ה תפס בידיים, אלא נאמר ש"משה תפוש בטפחיים" ולא "תופש בטפחיים", כדי להרחיק תפיסת ידיים מהקב"ה.


וברור שכל התיאור הדמיוני הזה לא היה ולא נברא, אלא הוא נועד לתאר את מסירותו של משה רבנו לעם-ישראל אשר בכל מחיר הגן על עם-ישראל והתחנן לפני ה' שלא ישחיתֵם ויכלֵם. ואחת הדוגמות המרכזיות למסירותו של משה רבנו לעם-ישראל היא בחטא העגל, וכידוע, עם-ישראל ניצל מכליה אך ורק בזכות מסירותו של משה רבנו ע"ה אשר התחנן לפני ה' יתעלה: "וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְיָ [...] אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ [...] אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם" וכו' (דב' ט, כו).


ברם, כל מי שלומד את המדרש הזה בגסות מינות אירופית יזוהם בהשקפת מינות, לפיה משה רבנו גדול מן הקב"ה, וכן שיש להקב"ה ידיים שבהן הוא מושך וחוטף! וראו נא עד כמה גדולה הסכנה שבתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן! (ושמא מדובר בזיוף מזיופי המינים האירופים?).


זאת ועוד, ברור לכל בר דעת שאין להבין את המדרש הזה כפשוטו, שהרי המדרש הזה סותר באופן די ברור ומפורש פסוקים מפורשים בתורה: הקב"ה ציווה את משה רבנו ע"ה לפסול שני לוחות חדשים לאחר שהלוחות הראשונים נשתברו על ידו: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמ' לד, א) – ואם כדברי פשט המדרש, דהיינו שהקב"ה כלל לא רצה לתת תורת-אמת לעם-ישראל, מדוע אפוא הוא מורה למשה רבנו ע"ה לפסול שני לוחות אבן חדשים?


כך או כך, מי שלומד את המדרש בירושלמי כפשוטו שוגה בהגשמה חמורה, ואת זאת בדיוק עשו המינים למיניהם אשר הביאו את פשט המדרש הזה כראיה לגדולתו של "הצדיק".


אגב, גם לפי פשט המדרש אין למינים שום ראיה, שהרי מדובר במשה רבנו ע"ה! ולא בכל צלם שיכור אשר מחליט שהוא גדול כמשה רבנו. ולעניות דעתי עדיף למחוק את המדרש הזה מן הירושלמי, כי רבים הם התועים אשר הפכו את המדרש הזה למקור של מינות ותועבה.


ועל כגון זה מזהיר אבטליון באזהרה חמורה במסכת אבות (א, יא):


"אבטליון אומר: חכמים הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום המים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם-שמים-מתחלל".


ושם פירש רבנו:


"מים הרעים – כינוי למינות. אמר, הִזהרו בדבריכם ברבים שלא יהא בו מקום לטעוֹת [בו, דהיינו] שניתן לפרשוֹ לכאן ולכאן. שמא יהיו שם אנשים פוקרים ויפרשוהו כפי אמונתם, והרי התלמידים כבר שמעוהו מכם [מן החכמים], ויחזרו למינות, [מפני שהם] יחשבו שכך הייתה כוונתכם, ויהיה בכך חילול-שם-שמים, כמו שאירע לאנטגינוס איש סוכו עם צדוק ובייתוס".


"ראיה" ארבע-עשרה


"ב[ספר] 'קדושת לוי' על שופטים ד"ה לשמש: 'מצינו בתורה שהשתחוו לצדיק... ומצינו שקרא הקב"ה ליעקב אֵל, רוצה לומר, מחמת שקִּיים כל התורה היה בבחינת אֵל, כמו כן, כל הצדיקים מחמת ציווי התורה יש להם בחינה זו [=בחינה של אֵל] ו[ולכן] מותר להשתחוות להם".


לפי יצחק מברדיצ'ב מותר לסגוד ולהשתחוות לצדיק כמו שסוגדים ומשתחווים לעבודה-זרה! שהרי הוא כותב שהם "בבחינת אֵל" ו"לכל הצדיקים [...] יש בחינה זו ומותר להשתחוות להם". ובניגוד מוחלט לשיקוציו, נאמר בעשרת הדיברות: "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (דב' ה, ח).


אגב, מצינו בתורה שהשתחוו מתוך כבוד ופיוס גם לגויים ולרשעים, שהרי נאמר בתורה:


"וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ" (בר' כג, יב) – אברהם משתחווה לעפרון ולכל עם הארץ החיתים; "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו" (בר' לג, ג) – יעקב אבינו משתחווה לעשו כאשר הם הולכים זה-לקראת-זה בשוב יעקב מחרן; ולפי ברדיצ'ב יש ללמוד מכך שמותר להפוך גם את הגויים וגם את הרשעים הארורים לאֵלים ולנעבדים...


"ראיה" חמש-עשרה


"במדרש רבה ויחי צח: 'אמר יעקב לבניו: מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות'".


הבה נעיין אפוא במדרש: במדרש רבה (תיאודור-אלבק) פרשת ויחי צט, דרשו את הפסוק בבראשית (מט, ב): "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם", וזה לשון המדרש:


"'וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם' – רבי יודן ור' פנחס: רבי יודן אמר: שִׁמְעוּ לאֵל ישראל אביכם [דהיינו שִׁמְעוּ לה'], ורבי פנחס אמר: 'אֶל' הוא ישראל אביכם, מה הקדוש-ברוך-הוא בורא עולמות, אף אביכם בורא עולמות, מה הקדוש-ברוך-הוא מחלק עולמות, אף אביכם מחלק עולמות".


ואיך אפשר להעלות על הדעת שיש להבין את המדרש הזה כפשוטו? שהרי המלה "אֶל" שמופיעה בפסוק הנדון היא מילת יחס! ודרשו אותה באופן מאד מלאכותי למלה "אֵל". כמו כן, גם אם נבין את המדרש הזה כפשוטו, ברור שמדובר אך ורק ביעקב אבינו! אך כמובן, מי שסובר שהיה כוח ליעקב אבינו לברוא עולמות הוא בגדר משתף-שם-שמים אשר נעקר-מן-העולם.


ויתרה מזאת, וכי יעלה על הדעת שחז"ל ירוממו את יעקב אבינו לדרגת אלוה? וכי הם היו מן המשתפים שם שמים עם דבר אחר אשר נעקרים מן העולם? אלא, מדובר במדרש ותו לא.


וניתן להבין את דרשת ר' פנחס באופן הבא: יעקב אבינו ברא עולמות במובן של הניח תשתית לשנים-עשר שבטי ישראל, שהרי כל אדם הוא עולם ומלואו, כל-שכן שנים עשר שבטי ישראל אשר מהם יצאו רבבי-רבבות של עם-ישראל בכל דור ודור. וכן מחלק עולמות במובן של חלוקת ברכות תפקידים ונחלות בין שבטי ישראל, לפי כישוריהם ובהתאם למעשיהם ולמידותיהם.


"ראיה" שש-עשרה


"וכן שם במדרש רבה בחוקותי פרק לו: 'אמר הקב"ה לעולמו: עולמי עולמי, אומר לך מי בראך? יעקב בראך וישראל יוצרך'".


הבה נעיין אפוא במדרש ויקרא רבה (לו, ד), ושם נאמר כך:


"'וְעַתָּה כֹּה אָמַר יְיָ בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל' [יש' מג, א]. ר' פינחס בשם ר' ראובן: אמר הקב"ה לעולמו: עולמי עולמי, אומר לך מי בראך אומר לך מי יוצרך? יעקב בראך ישראל יוצרך, דכתיב: 'בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל' [יש' שם]".


ובכן, למעט המינים, יש מי שיעלה על דעתו שיש להבין את המדרש הזה כפשוטו? וכי יעקב אבינו ע"ה ברא את העולם? והלא הבנת המדרש הזה כפשוטו היא כפירה חמורה מאד בתורה שבה נאמר מפורשות בפסוק הראשון: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".


כמו כן, פשט הפסוק בישעיה כלל אינו עוסק בבריאת העולם! אלא בדברי חיזוק ועידוד לנביא ישעיה, וזאת באמצעות הזכרת העובדה שהקב"ה הוא זה אשר ברא ויצר את עם-ישראל והוא זה אשר משגיח עליהם, וכֹה דברי הקב"ה לנביא בהמשך הפסוק שם: "אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה". ברור אפוא שפשט הפסוק הוא דברי חיזוק לנביא ישעיה ע"ה.


וביתר ביאור, כמו שהקב"ה ברא ויצר את עם-ישראל והוא משגיח עליהם תדיר, כך הקב"ה ברא ויצר ושלח לנו את הנביא ישעיה ע"ה, והוא משגיח עליו ושומר עליו מכל צרה וצוקה.


זאת ועוד, בהמשך המדרש שם יש הוֹכחה ברורה לדברינו, וכך נאמר בהמשך המדרש:


"ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי אמר: בהמות לא נבראו אלא בזכותו שליעקב, דכתיב: 'הִנֵּה נָא בְהֵמוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמָּךְ' [איוב מ, טו]. ר' יהושע בן נחמיה בשם ר' חנינה בר יצחק: שמים וארץ לא נבראו אלא בזכותו שליעקב, מאי טעמא? 'וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב' [תה' עח, ה], ואין עדות אלא שמים וארץ, דכתיב: 'הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ' [דב' ד, כו]. ר' ברכיה אמר: שמים וארץ לא נבראו אלא בזכותו שליעקב ששמו ישראל, מאי טעמא? 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ' [בר' א, א], ואין 'ראשית' אלא ישראל דכתיב: 'קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַייָ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה' [יר' ב, ג]. אמר ר' בניה: שמים וארץ לא נבראו אלא בזכותו שלמשה, דכתיב: 'וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ' [דב' לג, כא]. אמר ר' אבהו: הכל לא נוצר אלא בזכותו של יעקב, הדא הוא דכתיב: 'לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא' [יר' י, טז]".


נמצא, כי מהמשך המדרש הנדון עולה בבירור שלא יעקב אבינו ע"ה הוא יוצר הכל... וגם מה שנאמר שעניינים מסוימים או אפילו הכל נברא בזכותו, כל אלה הינם משחקי-מלים מדרשיים שכל תכליתם היא לרומם את יעקב אבינו ולהראות כיצד יש רמזים לגדולתו בכתבי-הקודש.


אגב, מי שמתבונן בפשט הפסוקים שנדרשו במדרש, יראה שאין שום קשר בין פשוטן למדרשן. לדוגמה, בדרשה האחרונה שהובאה לעיל צוּטט פסוק מספר ירמיה (י, טז), וכדי לבחון את הפסוק הזה הבה נעיין יחדיו במכלול הפסוקים שם (י, יד–טז): "נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת הֹבִישׁ כָּל צוֹרֵף מִפָּסֶל כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ וְלֹא רוּחַ בָּם. הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ. לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב [=אין חלקו של עם-ישראל בפסילים ובאלילים] כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא [=חלקם ונחלתם ואמונתם מסורה אך ורק לה'-אלהים-אמת] וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ".

"ראיה" שבע-עשרה


"וכן שם במדרש על וישלח פרק עט: 'אמר יעקב לקב"ה, אתה אלוק בעליונים ואני אלוק בתחתונים'". ומדרש זה הועתק מבראשית רבה והוא כבר נותח לעיל ב"ראיה" הרביעית.


"ראיה" שמונה-עשרה


"וכן הוא במדרש רבה על ויקרא פרשה לו: "בהמות לא נבראו אלא בזכות יעקב... שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות יעקב... אברהם עצמו לא נברא אלא בזכות יעקב... אמר הקב"ה לעולמו, עולמי עולמי אומר לך מי בראך, מי יוצרך? יעקוב בוראך וישראל יוצרך!".


ביחס למדרש בעניין הפסוק מישעיה: "בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל' (יש' מג, א), וכן ביחס למדרש שעניינים מסוימים נבראו בזכות יעקב – ובכן, כל העניינים הללו כבר נדונו לעיל ב"ראיה" השש-עשרה, ונראה לי שראוי להוסיף כאן קטע נוסף מתוך מדרש ויקרא רבה שם:


"אברהם עצמו לא נברא אלא בזכותו של יעקב הדא הוא דכתיב: 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט' [בר' יח, יט], ואין צדקה ומשפט אלא ביעקב שנאמר: 'מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ' [תה' צט, ד]".


ולא יעלה על הדעת שמטרת המדרש לומר שיעקב גדול מאברהם, שהרי ארץ-ישראל ניתנה לנו בזכות אברהם אבינו ע"ה! והנה דברי הנבואה שנאמרו ליצחק אבינו לפניכם:


"גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ, וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (בראשית כו, ב–ה).


והנה עוד נבואה ליצחק שמבטאת זאת: "וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי" (בר' כו, כד).


והנה לפניכם גם ברכתו של יצחק ליעקב: "וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם" (בר' כח, ד).


וראו נא עוד את דברי הקב"ה לישעיה (מא, ח) אשר בהם הוא מזכיר את אברהם ויעקב ומשבח את אברהם בשבח ייחודי מאד: "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי".


ואוסיף ואצרף את דברי הנביא ישעיה (נא, א–ב):


"שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְיָ הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם, הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ".


ברור אפוא שהמדרש לעיל נועד ללמד, שתכליתו המרכזית של אברהם אבינו הייתה שייצא ממנו עַם שהולך בדרך ה' וממשיך את קריאתו ההיסטורית האנושית: "בשם ה' אל עולם". ודרך אגב, מדרש ויקרא רבה האמור נתחבר לפי ההערכות במאה השישית או השביעית.


"ראיה" תשע-עשרה


"זאת ועוד, הגמרא בסנהדרין (סה ע"ב) אומרת כך: 'אי בעו צדיקי – ברו עלמא (אם רצו הצדיקים היו בוראים את העולם) שנאמר: 'כִּי אִם עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם' [יש' נט, ב]. ומסביר רש"י על אתר, שאם לא העוונות לא הייתה הבדלה, כביכול, בין השם יתברך לבין הצדיקים".


מפשט המדרש עולה, שהצדיקים אינם מעוניינים להיות נקיים וזכים מעוונות ('אי בעו צדיקי'), אך אם היו רוצים להיות זכים מעוונות הרי שהיה בכוחם לברוא את העולם! וכך פירש שר"י שם, ואף הוסיף מסקנה משלו ולפיה אם לא היו בהם עוונות לא היה ביניהם לבין הקב"ה שום הבדל! וזה לשונו של שר"י שם: "אי בעו צדיקי – להיות נקיים מכל עוון; הוו ברו עלמא שנאמר: 'כִּי אִם עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים' [יש' נט, ב] – הא אם לא היו בהם עוונות אין כאן הבדלה". ודברי רש"י-שר"י הינם דברי מינות חמורים מאד, כאילו ההבדל היחיד בין האדם ליוצרו הוא העוונות, ובמלים אחרות, בכל שאר המאפיינים החיצוניים הפנימיים והרוחניים – אין הבדל בין האדם לבוראו! ודי בפירוש נתעב כזה כדי לחייב לשרוף את כל פירושו לתלמוד כדין ספרי המינים.


וכך מפרש רבנו את הפסוק "כִּי אִם עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם" וכו' בפרק השביעי מפרקי הקדמתו לאבות:


"וכל המגרעות [המידותיות] הללו הן המסכים המבדילים בין האדם לבין ה' יתעלה, אמר הנביא בבארו את זה: 'כִּי אִם עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם'. אמר, שעוונותינו והם הרעות הללו כמו שהזכרנו [המידות הרעות] הם המסכים המבדילים בינינו ובינו יתעלה".


ונזכיר כי המקלל מביא ראיה מהמדרש הזה שחובה לעבוד את הצדיק ושאסור לכפור בו... ואין במדרש מאומה מכל זה, אלא מטרתו לרומם את מעלת האדם אשר התרומם מעל בהמיוּתו ודבק בשכלו ובבוראו באמת ובלבב-שלם – וזאת באמצעות דברי גוזמא כמנהגם של חכמים.


ויתרה מזאת, גם אם נפנה עורף להשׂגה השכלית שהוענקה לנו, ונתעקש להבין את המדרש הזה כפשוטו, אין בו שום ראיה שחובה לעבוד את "הצדיק" ושאסור לכפור בו... שהרי כל מה שנאמר בו הוא שאם הצדיקים היו מנוקים מעוון היה בהם כוח לברוא את העולם, משמע, שאין צדיק אחד בעולם ואפילו אמיתי אשר הינו זך ונקי מכל עוון! ובמלים אחרות, מסקנת המדרש הינה הפוכה לחלוטין מדברי המקלל, שהרי לפי המדרש אין צדיק אחד אשר מתדמה לבוראו. ובאמרִי "מתדמה לבוראו", כוונתי לשלמות המעלות-המידותיות שבהן תּוֹאָר בורא-עולם, כדי שנלמד אנחנו דוגמה ומופת על המידות שעל בני האדם שוכני-בתי-חומר לשאוף להן. כלומר, אין צדיק אחד בארץ אשר מידותיו שלמות כפי המידות שבהן תואר הקב"ה יתעלה שמו. ודומני שזו מטרתו השנייה של המדרש, ללמד שאין צדיק אחד בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.


"כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא" (מ"א ח), "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קה' ז).


"ראיה" עשרים


"בהמשך הגמרא מסופר על רבא ש'ברא גֻּברא' ועל שאר אמוראים שבראו עגל משולש. רש"י מסביר שם שזה על ידי שמות הקודש".


ובכן, הבה נעיין יחדיו באגדה האמורה בסנהדרין (סה ע"ב):


"רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דרבי זירא. הוה קא משתעי בהדיה, ולא הוה קא מהדר ליה. אמר ליה: מִן חבריא את? הדר לעפרך! רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, ואכלי ליה".


ושם פירש רש"י-שר"י:


"ברא גברא – על ידי ספר יצירה שלמדו צירוף אותיות של שם; ולא היה מהדר ליה – שלא היה בו דיבור; מן חבריא – [מִן] הנבראים על ידי החברים אתה?; עיגלא תילתא – גדול כאילו הגיע לשליש שניו וגמרה גדילתו, דהכי שביחי ומעלי למיכל, כמו 'ומגדלין אותן עד שיהו משולשין' [ב"מ סח ע"א], לישנא אחרינא – שהיה טוֹב ובעל טעם כאילו הוא שליש [שלישי] לבטן".


מדברי שר"י עולה באופן ברור שהוא הבין את כל המדרש הזה כפשוטו, וכאילו יש כוח לחכמים לברוא אדם באמצעות "שמות קדושים", וכן שניתן לברוא כך עגל, וכל זה הזיה מוחלטת.


וכך יש להבין את האגדה:


בריאת אדם הינה משל ללימוד תלמיד, שהרי התלמידים קרויין בנים, וכאילו הם נולדו לחכם שלימדם תורה. לפיכך, מסופר אפוא על רבא שלימד תלמיד מסוים שסבר בו שהוא ראוי ללמוד תורה, ושלח אותו לר' זירא לבחון אותו. ר' זירא בחן אותו, אך התלמיד לא ידע להשיב על שאלותיו. ואז אמר ר' זירא לאותו תלמיד: "מִן חבריא את?", דהיינו אתה מתיימר להימנות על קבוצת תלמידי החכמים הנקראים "חברים"? "הדר לעפרך!", דהיינו שוב למקומך בין עמי הארצות! ובשל המתח הרב שׁשׂרר בין החכמים לעמי הארצות, חכמים הכמינו את דבריהם הללו באגדה (ועל עניין זה ראו במאמר: 'אמונתו של רש"י בשדים – ח"ה', לקראת סופו).


לגבי הסיפור השני שמובא באגדה בעניין יצירת העגל, ובכן, נראה לי ברור שיצירת העגל היא משל לתהליך הלימוד והפקת החכמה, ואכילתו היא משל לעונג אשר מגיע לאדם לאחר שהוא העמיק וצלל לים המושׂכלות והעלה בידו פנינים נפלאות ומרהיבות. כמו כן, "ספר יצירה" הוא משל לעיסוק ב"מעשה בראשית". קצרו של דבר, לימודם של החכמים האמורים היה כל-כך פורה ומעמיק, עד שהם התענגו על מושגי האמת כאילו הם אכלו עגל משולש. ודימוי עונג מושגי האמת העדינים לאכילת ושתיית מאכלים ערֵבים ומשובחים הוא מן המפורסמות.


ובעניין זה ראו נא את המאמר: "דימוי החכמה והמדע למאכלים ערֵבים".


"ראיה" עשרים-ואחת


"וכן בזוהר חדש ג דף עט: 'רבי אבא וחברייא חמאן לרשב"י, הווי רהטי אבתריה ואמרי 'אַחֲרֵי יְיָ יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג' [הושע יא, י]".


ודימוי בר-יוחי לאלוה הוא מינות ושיתוף, ואיני יודע מה המקלל הסכל הזה חשב לעצמו כאשר הוא בחר להביא ראיות להזיות ההוזים מספר-האופל, וראו נא את תשובתי לעיל ל"ראיה" השביעית, כי הראיות ב"ראיה" הזו וב"ראיה" השביעית דומות זו לזו בחומרתן ובמינותן.


"ראיה" עשרים-ושתיים


"וכן בספר 'נשמת אדם' לרבי אהרון שמואל מקרעמניץ [אוקראינה, המאה הי"ז]: 'ות"ח על ידי עסקם בסתרי-תורה זוכים לניצוץ ה' בקרבם... ואם כן, יראת תלמיד חכם הוא ממש יראת ה', ולכן היטב דרש ר' עקיבא: 'את יי [אלהיך] תירא' – לרבות תלמיד חכם... מי שירא ועובד עבודה לתלמיד חכם כאילו עובד ה', והעובד אותם ומשתחווה כנגדם, הוא עובד ה' ממש, כי דבר גדול דיבר דוד המלך ע"ה במה שאמר: 'אני אמרתי אלוקים אתם', ולא אמר כ-אלוקים, בכף הדמיון, אלא אלוקים ממש כביכול... מעלת הצדיקים אף בעולם הזה להיות אלוקים ממש, כי הוא נמשל לאלוקים, כשם שהקב"ה גוזר גזירה ובידו לבטלה, כן הצדיק הוא פי השם ממש".


ושוב, מילת "כביכול" שבדברי המין האוקראיני אינה אלא התעייה, שהרי מיד לאחר שהוא אומר "כביכול", כדי להסיר ממנו חשד למינות, הוא אומר כך: "אלוקים ממש כביכול... מעלת הצדיקים אף בעולם-הזה להיות אלוקים ממש". ודינו של מין מתעתע חמור מדינו של סתם מין, שהרי בשל תעתועיו דבריו עלולים לחדור ולפיכך סכנתו ורשעותו ודינו חמורים בהרבה.


גם בהמשך דבריו האוקראיני הלז מתעתע: "כי הוא [הצדיק] נמשל לאלוקים", דהיינו לכאורה מדובר אך ורק במשל, אך מיד לאחר מכן הוא מוסיף: "כשם שהקב"ה גוזר גזירה ובידו לבטלה, כן הצדיק הוא פי השם ממש", ומכל צד ופינה בדבריו זועקת ובוקעת מינות אירופית רצוצה.


"ראיה" עשרים-ושלוש


"הרב אליהו דסלר: 'והדבר הזה הוא כל-כך ברור למעמיק בו, עד שאי-אפשר להבין שיהיה אפשר לחלוק עליו, וכן כבר מוזכר בהרבה בדברי גאוני קמאי דוגמת הרמח"ל ועוד, כי צורת הצדיקים הוא השם יתברך בעצמו והיינו הך'".


וכבר התייחסתי לדברי המינות הללו של דסלר ב"ראיה" העשירית, והמקלל חוזר על עצמו. ומעניין היכן לוצאטו אמר כדברי המינות הללו? ושמא בספרו המפורסם "מסילת ישרים"?


"ראיה" עשרים-וארבע


"וכן במאמרֵי האדמו"ר הרבי מילובאוויטש בשיחות קודש: 'העצמות אשר כל יכול והוא נמנע הנמנעות, התלבש כביכול בגוף גשמי ונראה לעיני בשר והיה עונה לכל אחד פנים אל פנים. דמצד העניין של נמנע הנמנעות אין קושיא כלל'".


וכבר נזכר לעיל המאמר בעניין חסידות חב"ד הלא היא אלילות השמד הכעורה: "עצמות ומהות בגוף – תפיסות נוצריות בחצר חב"ד". ומי שמביא ראיות לצדקת המינות ממינים כעורים, הוא לא רק אפיקורוס אשר תועה ונחבל באפלת המינות בעצמו, אלא גם טיפש נחות מאד.


עד כאן עשרים וארבע ה"ראיות" של המקלל. ובסופן הוא ממשיך ואומר כך: "אין כל טעם שתחמוק מתשובה ותכתוב באתר בית-הכסא שלך תשובה לדבריי – אני לא מתכוון להיכנס לאתר הזה". ובכן, עיניכם הרואות כי לא חמקתי מתשובה, ואף שלחתיה אליו, ולא ענה.


סוף דבר


לאחר שהמקלל שלח אלי את השׂגתו הארוכה, השבתי לו תשובה קצרה ראשונה.


וכך כתבתי לו:


דבריך הריקים הם הוכחה ניצחת לצדקת דרכי. דרך האמת. דרכו של אברהם אבינו. ומה אתה חושב לעצמך? שאריכות דברי בלע היא ההוכחה לאמיתתם? נ-נח-נחמ-נחמן הכלבי.


והמקלל השיב לי כך על דבריי האחרונים, וזה לשונו:


זה מה שיש לך לענות? כך אתה מתמודד עם טיעונים ונימוקים ענייניים ששלחתי [ענייניים?] ושפוררו עד-דק את הבליך? [האמנם?] זה כל-כך ילדותי תינוקי ואינפנטילי. זה מביך ועצוב עבורך. לענות כמו טרול ילדותי ברמות מביכות במקום להתייחס עניינית – זו הרמת דגל לבן, כניעה תבוסתנות וחוסר אונים [האמנם הרמתי דגל לבן? האמנם נכנעתי והובסתי?].


אתה חושב שאתה מכעיס אותי כשאתה מגדף את הצדיק-האמת רבי נחמן או חכמים אחרים? ואם אני הייתי מכנה חס-ושלום את הרמב"ם כמו שאתה מכנה את הצדיק-האמת זה היה מוריד ולוקח משהו מגדולתו? ברור שלא, זה רק היה משליך ומלמד עלי ורק עלי – דברים שליליים ומגונים [=ואכן, דברי הבלע הריקים שלו מלמדים עליו דברים שליליים ומגונים מאד]. אלא שאני מכבד את הרמב"ם [=וזה שקר, והוא משקר שהוא מכבד את הרמב"ם רק כדי שלא יתקפו את אלילו נחמן הכלבי ויחשפו את מינותו] ועדיין יודע שהוא הושפע לרעה מהפילוסופיה שהיטתו והטעתו, הוא טעה ונתעה לא מעט, כמו שפסקו עליו רבים וטובים – ועדיין הוא היה קדוש עליון וחכם גדול – ואיני מעז לכנותו בשם גנאי מפאת כך, ואם אתה מכנה צדיקים וקדושי עליון ראשונים ואחרונים בשמות גנאי ומחרף ומגדף אותם – זה לוקח ומוריד מהם משהו? [ואיני מוריד מאומה מכיעורם, שהרי הם כבר בשפל השפלות, הנני רק חושף את פרצופם].


הרי זה משליך מלמד ומצביע עליך את הדברים המחרידים המגונים הקשים והחמורים ביותר, ואם היית מושפע באופן שונה [=מה הכוונה 'אם הייתי מושפע'? וכי אדם שחונך לעבודה-זרה יש מקום לדון אותו לכף זכות? והלא חובה על כל אדם ובכל מקום ובכל מצב להתנער ממינות ומעבודה-זרה!] היית מחרף את הרמב"ם באותה צורה בדיוק, כך שזה מתחיל ונגמר בטומאה ובסירחון המאוס שלך. זה כל-כך תינוקי לחזור על מילות גנאי כֹּה ילדותיות נמוכות ואווילות.


וזה רק מעצים ומאמת את מה שאמרתי עליך בהודעה הארוכה – אתה אינפנטיל ברמות קשות, אתה רשע מרושע מהסוג שחכמינו היו נותנים עיניהם בו ועושים אותו גל של עצמות, אתה גלגול של הרשעים הארורים והטמאים שלעגו לדברי חז"ל בזמנם [ותופשֵׂי אגדותיהם כפשוטן הם הלועגים להם] ושביזו את צדיקי ונביאי התנ"ך, אתה בער, כסיל ואוויל מוחלט, אתה שוטה גמור אפיקורס וכופר לכל דבר ועניין, ואימבציל בריבוע, אתה לא ראוי אפילו לתגובה. אתה נחסם מחוסר עניין. נוצחת והובסת כֹּה בקלות. אתה לא נשמה יהודיה בכלל.


עד כאן דבריו של המקלל, ולאחר דברים אלה שלחתי אליו תשובה מהירה נוספת:


אפרסם סדרת מאמרים שכותרתה "הצ'יוואווה מאומן" ובה אשיב לך ולרבך האליל המשוקץ נחמן הכלבי. יודע אני גם יודע שתלמידו של הכלב – כלב, ולכן אין לך סבלנות כדרך הכלבים עזי הפנים, אך בעז"ה אתאזר בסבלנות ואשיבך, כי לַכֹּל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים.


עד כאן תשובתי. ואכן, הבטחתי וקיימתי והשבתי לו ולהם תשובה ארוכה כראוי להם.


בריך רחמנא דסייען להשיב לאפיקורוס כראוי לו.


"הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת וּמְקַטְּרִים עַל הַלְּבֵנִים. הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר וּמְרַק פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם. הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ [=מתחזים ל'קדושי עליון'] אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם. הִנֵּה כְתוּבָה לְפָנָי לֹא אֶחֱשֶׂה כִּי אִם שִׁלַּמְתִּי וְשִׁלַּמְתִּי עַל חֵיקָם. עֲוֹנֹתֵיכֶם וַעֲו‍ֹנֹת אֲבוֹתֵיכֶם יַחְדָּו אָמַר יְיָ אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת חֵרְפוּנִי וּמַדֹּתִי פְעֻלָּתָם רִאשֹׁנָה אֶל חֵיקָם" (יש' סה, ג–ז).


לאחר ארבעה חודשים, שלחתי לו מכתב ובו נאמר כך: לפני כארבעה חודשים, ביום רביעי ה' באב תשפ"א, שלחת אלי מכתב ארוך של בלע ושׂטנה. הבטחתיך בתשובתי שאכתוב סדרת מאמרים שבהם אשיב לך על מכתבך. ובכן, קיימתי את הבטחתי וכתבתי את סדרת המאמרים הזו. לא אשיב לך עוד. הנני מאחל לך שתזכה לראות את אור האמת. עד כאן לשון המכתב האחרון ששלחתי למקלל, ועליו הוא לא ענה מאומה, נסתם פי המקלל הסרוח וגס-הרוח.


"כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְיָ, אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת, דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת, סוּרוּ מִנֵּי דֶרֶךְ הַטּוּ מִנֵּי אֹרַח הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. לָכֵן כֹּה אָמַר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: יַעַן מָאָסְכֶם בַּדָּבָר הַזֶּה וַתִּבְטְחוּ בְּעֹשֶׁק וְנָלוֹז וַתִּשָּׁעֲנוּ עָלָיו [=תשענו על רשעים ומינים כדי לקיים תאוותיכם וזימותיכם] לָכֵן יִהְיֶה לָכֶם הֶעָוֹן הַזֶּה כְּפֶרֶץ נֹפֵל נִבְעֶה בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה אֲשֶׁר פִּתְאֹם לְפֶתַע יָבוֹא שִׁבְרָהּ, וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים כָּתוּת לֹא יַחְמֹל, וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא" (יש' ל).


הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל (חלק ז)
.pdf
הורידו את PDF • 335KB

317 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


נתי500
נתי500
May 29

ישר כח גדול על המאמרים.

הוא אכן הביא ראיות מדויקות שכל האדמורים שלו עשו מעצמם אלוה.

דרך אגב איני מכיר עבודה זרה כזאת מהרמח"ל, במסילת ישרים בסוף הספר הוא אמר שהקדושים שזוכים לרוח הקודש הם מגיעים לדרגת מלאכי השרת שזו דרגא שאי אפשר להגיע אליה על ידי מאמץ אנושי בלבד אלא שה' יתברך נותן למתקדש עזר אלוהי להתעלות מעל דרגת האדם, אבל לא כתוב שאפשר להיות דומים לה' ח"ו.

בסופו של דבר ישעיה הנביא גילה לנו מי הוא מורם ורבם המובהק של המקובלים ככתוב: "אעלה על במותי עב אדמה לעליון אך אל שאול תורד וכו"(ישעיה יד) הם כולם תלמידים מובהקים של רבם הנערץ נבוכדנצאר הרשע, לעומת זאת מורינו ורבינו ישעיה הנביא גילה לנו את האמת: "אל מי תדמיון אל ומה…


Like
bottom of page