הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל – חלק ז

עודכן: 13 בנוב׳ 2021

בחלקו הראשון של המאמר ראינו את תחילת דברי המקלל – תלמידו של נחמן הכלבי. מתוך בליל הקללות והחרפות הנאצות והגידופים, הצלחנו לדלות טענה אחת מתעתעת ועליה השבנו בחלקו הראשון של המאמר.


בחלק השני עסקנו בטענתו של המקלל שרבנו "טעה בענק" בעניין תפישת השדים באגדות חז"ל. רבנו סבר שלא קיימים שדים במציאות האמיתית למעט בדמיון ההוזים, ושכל השדים שנזכרו באגדות חז"ל הם משלים או פטומי מילי בעלמא, כדרכן של האגדות לתבל את ענייניהן בפולקלור המקומי והאלילי שרווח מאד באותם הימים. וכאמור, הוכחנו את שגיאתו וסכלותו של המקלל אשר ניזון מדברי אלילו נחמן הכלבי, וראינו שמי שמתבונן בתורה בלב נקי מדעות קדומות יבין ששלילת השדים כבר נאמרה בתורה.


טענתו המרכזית של המקלל בחלק השלישי הייתה, שמִן התורה חובה לקבוע שספר הזוהר הוא בגדר תורה מן השמים, וכן חובה לקבוע שנחמן הכלבי הוא משליחיו הנאמנים של הקב"ה, יתעלה ויתרומם מכל הבלי המקלל. ומדוע לפי המקלל חובה לקבוע כל זאת ואף לאמֵּת את כל ההזיות והאלילוּת שחדרו לדתנו באלף השנים האחרונות? ובכן, המקלל טען, שהואיל וכל "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות סמכו את ידיהם על ההזיות הללו, והואיל והתורה קבעה ש"אחרי רבים להטות", חובה עלינו לקבל את כל פיגולי האלילות והמינות האירופית, וזאת כאמור מפני שכל "חכמי ישראל" קיבלום...


ואיך עלה על דעתו שהקב"ה יקבע שחובה על עם-ישראל לעבוד עבודה-זרה ולהתבוסס בצואת המינות רק בגלל ש"חכמי ישראל" החליטו שהעבודה-הזרה היא אמת?! והלא אפילו נביא-אמת שיורה חלילה לעבוד עבודה-זרה אין שומעים לו! כל-שכן הפשפשים והפרעושים עדת המינים הסכלים והפתאים שקמו לעם-ישראל באלף השנים האחרונות, אשר הִתעו את עם-ישראל אחרי ההבל מתוך רדיפת הבצע התאוות והשׂררה.


וכבר חשׂפתי בעשרות רבות של מאמרים את הזיותיהם והשקפותיהם הרעועות – תת-רמה של עובדי אלילים מאמיני הזיות המשרבטים עֵטם כמו תינוקות, פשוט להקיא!


לא אוסיף לדון בזה עתה, כי כבר הרחבתי בזה בחלק השלישי. ברם, ראוי להוסיף ולציין, שאין שום זכר בדברי המקלל ליסוד הפילוסופי שהוא מיסודות דתנו: קבל האמת ממי שאמרוֹ. אדרבה, המקלל מתעלם לחלוטין מדרך האמת וקובע שוב ושוב ושוב כי האמת נמדדת לפי רוב הוזי ההזיות אשר טוענים לאמיתתה – וכבר לימדנו הנביא ישעיה (נט, טו) כי האמת נעדרת: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו". ותוכלו גם לעיין במאמריי: "מדוע מעטים אנשי האמת?", "גורמי העיוורון מדרך האמת", "קבל האמת ממי שאמרו", "משה אמת ותורתו אמת", "אהבת האמת ורדיפת הצדק", ועוד.


בחלק הרביעי טענתו המרכזית של המקלל הייתה שנחמן הכלבי היה גלגול של משה רבנו, ובהמשך דבריו הוא אף גילה שבעיני התועים אחריו, נחמן הכלבי אפילו גדול יותר ממשה רבנו ע"ה וקרוב מאד למעלת אלוה. עוד טען המקלל, שיש כוח בידי "הצדיקים" לעשות נסים ונפלאות בניגוד לחוקי הטבע באמצעות כוחות שהעניק להם ה' יתעלה. כמו כן, ראינו כיצד המקלל תופש את אגדות חז"ל כפשוטן ולומד מפשטיהן השקפות אליליות שאותן הוא מחדיר לדת משה. ועל כל זאת ועוד השבנו לו בחלק הרביעי.


בחלק החמישי עסקנו בטענתו של הכלב מברסלב לפיה עדיף להיות מין וכופר ועובד אלילים גמור, ויחד עם זאת גם להאמין במציאותו של בורא-עולם, מאשר להיות אתאיסט. ומדוע הוא סובר כן? מפני שלפי הכלב מי ששוגה במינות ובאלילות "לא הזיק לעצמו מבחינה רוחנית כלל ולא החסיר בתודעתו הרוחנית ולא כלום". לעומת זאת, מי "שהחסיר את אחת האמונות המתחייבות כמו בשדים, בגלגול נשמות, בעין הרע, בכישוף וכו' – נותר ריק בתודעתו המסורסת והנכה מהאור, מההשגה, מהידע והחכמה".


עוד עסקנו בטענת המקלל שיש בכוחה של העין להזיק באופן מאגי לזולת, והפרכנו את כל ראיות המקלל לפיהן כביכול יש ראיות לאמיתת ההשקפה הרעה הזו מכתבי הקודש. המקלל גם טען שיש בכוחם של "הצדיקים" לכשף ולהזיק ואף להמית את זולתם! והזמנתי את המקלל ורבותיו הכומרים האפסים המאופסים לכשף ו/או "לדפוק עין" ו/או לעשות פולסא דנורא.


"וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם. וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב" (מ"א יח, כו–כח).


בחלק השישי הוספנו לעסוק בעניין נזקיה הדמיוניים של עין הרע, וכן בהזיות המאגיה הכישופים והלהטים למיניהם, ובזיקה לעניינים אלה ניתחנו את דברי הרמב"ן אשר מעוררים בחילה עזה. כמו כן, החילונו לראות את הזיית החסידות האלילית לפיה יש מצוה רבה "להאמין בצדיק ולעבוד אותו", וכן שאסור באיסור חמור לחלוק עליו, עד-כדי-כך שנחמן הכלבי אומר, שמי שלא מוצא את עצמו בתורתו הוא בגדר אפיקורוס! והסברנו שם את המניעים להפיכת "הצדיק" לאליל אשר צודק בכל דבריו וכן שאסור לחלוק עליו, וחובה לקבל את תורתו.


החלק השביעי שלפניכם הינו למעשה המשך הדיון בעניין השקפת החסידות האלילית ואשר כאמור, לפיה, "הצדיק" הוא אלוה שאסור לכפור בו ושחובה לעבדוֹ לצד עבודת ה' יתעלה.


לשם כך, נחזור על הדברים שנאמרו בעניין זה בחלק הקודם, וזה לשון המקלל:


"להאמין בצדיק, לעבוד אותו, זו עבודת השם הכי גדולה שיש, זה רצון השם, וזה יסוד כל היהדות כולה, כמובא בספרי חסידות בכלל ובכתבי רבי נחמן בפרט, כמו בליקוטי מוהר"ן חלק א תורה סד ותורה קכג. ורבי נחמן כותב בליקו"מ חלק א תורה י, שמי שלא מאמין בצדיק הוא כמו עובד אל אחר, ואל אחד נהפך לו לאל אחר והוא עושה פסל, ומסביר רבי נתן מברסלב שלכן עשו את העגל אחרי שמשה נעלם בהר סיני, כי כשפורשים מהצדיק וכופרים בו באים לכל העבודות-הזרות והכפירות שבעולם. זה השורש של כל האלילות".


נשים לב לתעתועו של נחמן הכלבי! הוא טען יחד עם כל עולם החסידות הארורה, "שרצון ה', ועבודת ה' הכי גדולה שיש" הם "להאמין בצדיק, לעבוד אותו", והוא מוסיף: "וזה יסוד כל היהדות כולה". נחמן הכלבי אף מעז להוסיף, שמי שלא מאמין ועובד את הצדיק הוא עובד אלילים, וכלשונו: "הוא כמו עובד אל אחר, ואל אחד נהפך לו לאל אחר והוא עושה פסל". ונתן העזתי מוסיף גלל על גללי רבו ואומר: שעם ישראל עבדו את משה רבנו! ולכן הם עשו את העגל, מפני שהם פרשו ממשה רבנו! לסיכום שיטתם: "כשפורשים מהצדיק וכופרים בו באים לכל העבודות-זרות והכפירות שבעולם. זה השורש של כל האלילות".


נמצא, כי מי שלא עובד אלוה בשר-ודם נידון לשקוע בכל האלילות שבעולם, והכפירה באלוה בשר-ודם היא השורש של האלילות! והנני חוכך בדעתי, האם יש צורך להשיב משהו על דברי הבל אליליים כאלה? והלא נחמן הכלבי ונתן העזתי מסיתים ומדיחים לעבודת אלילים בשר ודם! ואיני צריך להוכיח מאומה כי הדברים מפורשים בדבריהם.


ואולי ראוי רק להוסיף את דברי רבנו ביסוד החמישי, וכֹה דבריו:


"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני האדם שוכני בתי חומר שחייהם כרוח חולף], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


***

עד כאן הדברים מהחלק השישי, ואשר בהם מובאת השקפת נחמן הכלבי שחובה לעבוד אותו ושאסור לכפור בו... וחזרנו על הדברים מפני שכאמור, המקלל חוזר לעניין זה ביתר שאת, ומכאן ואילך המקלל מביא "ראיות" להשקפתו שחובה לעבוד את הצדיק... ואין גבול לסכלותו, כי רבות מן "הראיות" שהוא מביא לדבריו, הן מאותם המינים והרשעים אשר המיטו עלינו את ההזיות הללו. וזה כמו להביא ראיה לצדקת הנצרות מיש"ו או לצדקת הבודהה מכומריה.


וזה לשון המקלל:


"ועתה אעתיק לך מה שכתבתי לטועה ומטעה אחד, נכה רוח [=ביטוי חיובי], מסורס תודעתית, קטן אמונה בצדיקים וקצוץ כנפיים להחריד, שאמר שאסור לומר שהצדיק שולט בבריאה...".


וכנראה שאיני הראשון שהמקלל מטיח בו את סכלותו. ועתה נעבור ל"ראיותיו".


"ראיה" ראשונה


"זה שהצדיק שולט בעולם והשם כביכול מסר לו את הנהגת העולם, זה מפורש בגמרא במועד קטן טז ע"ב: "צדיק מושל יראת אלוהים וכו' מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזירה והוא מבטלה".


ואיך עלה בדעתו להבין מדרש זה כפשוטו? ואפילו לפי המדרש הצדיק אינו מושל בהקב"ה, אלא כל כוחו הוא להתפלל ולבטל גזירות ותו לא. כלומר, אפילו בפשט המדרש לא נאמר כמו שהמקלל טוען, דהיינו: "שהצדיק שולט בעולם והשם כביכול מסר לו את הנהגת העולם", אלא כאמור, כל כוחו הוא להסיר גזרה רעה, וגם זה לא בהכרח, אלא לפי שיקול דעתו של אל דעות, שהרי מי לנו גדול מאברהם אבינו אשר לא הצליח לבטל את גזרת השמדת סדום ועמורה. ומי לנו גדול ממשה רבנו אשר לא הצליח לבטל לחלוטין את גזרת ההשמדה לאחר עוון המרגלים, וה' נענה לו אך ורק לדחות את מות העם החוטאים בארבעים שנה של הליכה במדבר.


אגב, המלה "כביכול" שהמקלל מחדיר לתוך דבריו לעיל הינה התעייה. כלומר, אין ללמוד ממנה שלפי השוטים הצדיק שולט בעולם רק "כביכול", שהרי בראש ראיותיו המקלל כותב: "ועתה אעתיק לך מה שכתבתי לטועה ומטעה אחד [...] שאמר שאסור לומר שהצדיק שולט בבריאה...". ובכן, אם אסור לומר שהצדיק שולט בבריאה ברור אפוא כשמש שהצדיק שולט בבריאה לשיטתם, לא "כביכול" אלא ממש ולחלוטין, לפיכך המלה "כביכול" הינה התעייה. כמו כן, ההשקפה שהצדיק שולט בעולם חוזרת על עצמה שוב ושוב ב"ראיותיו" לקמן.


"ראיה" שנייה


"וכן במדרש תלפיות מפורש שהקב"ה נתן לצדיק ממשלה לשלוט בעולם: מדרש תלפיות ענף גיהנום עמוד שנג: 'אמר המאסף: מכאן תראה מעלת הצדיק לפני הקב"ה, וכשמסר העולם ברשותו, משועבד לו לעשות כל רצונו, והטעם הוא שהעולם נברא בשביל הצדיק... לכן מסר הקב"ה כל העולם בידו ושעבדו תחתיו לקיים כל מה שיגזור'".


ובכן, לא מדובר במדרש אלא בפטריית-הזיה שכתב מקובל אלילי במאה הי"ח. וכאמור, אפילו במדרש שבמסכת מועד קטן (יח ע"א) לא נאמר שהקב"ה "מסר את העולם לרשות הצדיק", או שהעולם "משועבד לו לעשות בו כל רצונו" או "מסר הקב"ה כל העולם בי