מדוע החרדים הפכו את איסור לשון הרע ליסוד הדת?

עודכן ב: יונ 25

מן המפורסמות שגדולי החברה החרדית לדורותיהם הפכו את איסור לשון הרע לאחד מיסודות הדת המרכזיים ביותר בשיטתם. כל איש ואשה אשר פונים לגדּוֹלים (במלעיל) למיניהם בבקשה לישועה בענייני שידוכים או פרנסה או ילדים וכו', נענים באותן התשובות בדיוק: כאשר אחת התשובות המרכזיות לכולם ובמיוחד לנשים היא: להתחזק בהלכות לשון הרע. וגדוליהם המהובלים אף כתבו על-כך ספרים עבי כָּרֵס אשר מי שלומד אותם מגיע למסקנה שלא ניתן עוד לומר מאומה, ועל האדם לגזור על עצמו תענית דיבור כל ימי חייו.


והדברים תמוהים כפליים לאור הלכות רבנו בענייני לשון הרע (דעות ז, א–ט), אשר מסכם את כל הנושא בתשע הלכות בלבד! וברור שגם תשע הלכות לעניין זה הינן אריכות מפני שחלק ניכר מן ההלכות אינן גדרי הלכה מורכבים או ריבוי סעיפים, אלא איומים שאיימו חז"ל על האדם כדי שלא ירגיל את עצמו למידה מגונה זו. וברור שכל האריכות היחסית הזו נועדה להרחיק את בני האדם מעניין זה אשר רובם מוכנים ומזומנים לשגות בו בכל עת.


ועדיין, יחד עם כל הגינויים החריפים מאד של חז"ל בעניין זה, אין שום מקום לאריכות הבלתי נתפשׂת של חכמי יועצי אשכנז בעניין איסור לשון הרע, אין שום מקום לתלות את כל העולם כולו באיסור זה, ולהפנות את בני האדם ללמוד את איסור לשון הרע כאילו מדובר על אחד משלושה דברים שעליהם העולם עומד – ובמיוחד לאור הלכה אחת בתוך הלכות רבנו שם (דעות ז, ח), אשר מחדדת את השאלה שהצבנו בראש מאמרנו זה, וכֹה דברי רבנו:


"ואם נאמרו דברים אלו [כלומר דברי גנות שהם בגדר לשון הרע] בפני שלושה, כבר נשמע הדבר ונודע. ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת – אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר".


נמצא, שדבר שנודע לשלושה אין בו יותר משום לשון הרע! ובתנאי שאין לאדם שמספר אינטרס מיוחד להזיק לאותו אחד שנאמרו עליו הדברים על-ידי פרסום הדבר לקבוצה רחבה של אנשים. ואין לי ספק שהלכה זו, שהיא ככל הלכות רבנו הלכה תלמודית, הינה לצנינים בעיני חכמי יועצי אשכנז, והיא בעיניהם לא פחות מחילול הקודש ומכפירה בעיקר!


ויש לשאול ולהבין, מדוע החרדים הפכו את איסור לשון הרע ליסוד כל-כך מרכזי בדת משה? עד כדי כך, שהאדם שאינו יודע מאומה על דת משה וכל ידיעותיו נובעות מהתבוננות בחברה החרדית, יהיה בטוח שאיסור לשון הרע נאמר בהר סיני בין חמשת הדיברות הראשונות.


א. המקור לשגיאתם ולסכלותם


המקור לשגיאתם ולסכלותם בעניין זה ובעניינים רבים אחרים נעוץ בשיטתם להבין את אגדות חז"ל כפשוטן. רש"י וחבר מרעיו הנחילו ליושבי ארץ אדום את ההשקפה הכעורה הזו, ויוצאי ארץ אדום החדירו והפיצו את ההשקפה הזו בעם-ישראל בצורה מאד כוחנית, עד שמי שמתנגד לה מוגדר ככופר וכאפיקורוס. השקפה זו מחריבה את יסודותיה הטהורים של דת משה, כי בפשטי אגדות חז"ל ישנם עניינים רבים אשר נוגעים להגשמה, לעבודה-זרה, וסתם הזיות אשר מרגילות את האדם לקבל את כל הנמנעות ומרחיקות אותו מלהיות חכם ונבון.


וגם כאן, בעניין איסור לשון הרע, ישנה אגדה אחת אשר להערכתי היא-היא המקור לניפוח איסור לשון הרע כאילו היה אחד מהדיברות החשובים שניתנו לנו בהר סיני. מדובר באגדה מפורסמת ביותר, אשר מופיעה בכמה מקומות בספרות חז"ל, וחכמי יועצי אשכנז החליטו שיש להבין אותה כפשוטה, ושהיא טומנת בחובה "סוד גדול" מסודות התורה. והאמת, שכל מטרת האגדה היא לזרז על חשיבות הזהירות בעניין לשון הרע, ותו לא.


נראה אפוא את דברי המדרש, אשר מובאים בתלמוד הירושלמי מסכת פאה (טז, א), בתוך סוגיה שעוסקת בענייני לשון הרע. מדרש זה מופיע במקומות נוספים בספרות חז"ל כגון: ויקרא רבה כו, ב; במדבר רבה יט, ב; דברים רבה ה, י; פסיקתא דרב כהנא, ד; וכן במדרשים מאוחרים, והנה דברי המדרש לפניכם בקיצור:


"אמר רבי אבא בר כהנא: דורו של דוד כולן צדיקים היו ועל-ידי שהיה להן דילטורין [=בעלי לשון הרע] היו יוצאין במלחמה והיו נופלין [...]. אבל דורו של אחאב עובדי עבודה-זרה היו, ועל-ידי שלא היה להן דילטוריא היו יורדין למלחמה ונוצחין".


כאמור, מדרש זה נועד לרומם את חשיבותו של איסור לשון הרע, אך בשום פנים ואופן הוא לא נועד ללמד אותנו "תכסיס" כיצד לכפר ולהתגבר על עוון עבודה-זרה. ברם, מי שמבין אותו כפשוטו, ושוגה בהבל ובהזיות האליליות, בהחלט יכול לראות במדרש זה "סוד גדול" – כיצד ניתן ללכת בדרכי התוהו וההבל ויחד עם זאת לזכות להגנה ולחסינות אלהית ואף להצלחה במלחמות! ובמלים אחרות, השוטים עלולים להבין ממדרש זה, שהם רשאים להמשיך לעבוד עבודה-זרה ובלבד שלא יאמרו לשון הרע – והקב"ה ישמור עליהם ויציל אותם מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, ואף ינחיל להם ניצחונות ויזכה אותם לעושר לכבוד ולרוממות.


ואולי יתרה מזאת, לפי פשט המדרש, איסור לשון הרע חשוב יותר מאיסור עבודה-זרה! שהרי דורו של דוד המלך, שהיו צדיקים לפי המדרש, אך היו בהם כמה בעלי לשון הרע, היו מפסידים במלחמותיהם, ואילו דורו של אחאב, למרות שכולם עבדו עבודה-זרה, מכיוון ששמרו על איסור לשון הרע – הקב"ה העניק להם עזר אלהי פלאי לנצח בכל מלחמותיהם!


ואיך ייתכן להבין מדרש זה כפשוטו? והלא הקב"ה מעיד על דוד המלך וקורא לו שלוש-עשרה פעמים בספרי הנבואה: "דָּוִד עַבְדִּי" (ש"ב ג, יח; ש"ב ז, ה; מ"א יא, יג–לב–לד; מ"א יא, לח; מ"ב יט, לד; מ"ב כ, ו; יש' לז, ה; יר' לג, כא–כב–כו; יח' לז, כה); ופעמיים נוספות בתהלים (פט, ד–כא). ולצד הכינוי הייחודי הזה, נאמרו בדוד עוד פסוקים רבים אשר מבטאים את יושרו ודבקותו בה' יתעלה, והנה שתי דוגמאות מדברי ה' לשלמה: "וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ" (מ"א ג, יד); "וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר" (מ"א ט, ד). ודוגמה אחרונה: "כְּעַבְדִּי דָוִד אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל לְבָבוֹ לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי" (מ"א יד, ח).


ובכן, אין יעלה על הדעת להבין אגדה זו כפשוטה? ואיך יעלה על הדעת לרומם את אחאב ולהשפיל את דוד המלך? ויתרה מזאת, וכי אמת הדבר? וכי בדורו של דוד המלך היו יוצאין במלחמה ונופלין? והלא לא היה כדוד המלך אשר הרחיב את גבולות ישראל, ולא היה כדוד המלך אשר הוביל את עם-ישראל לניצחונות! ופעמיים הודגש בכתבי הקודש שהקב"ה הושיע את דוד בכל אשר הלך: "וַיּוֹשַׁע יְיָ לְדָוִיד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ [...] וַיּוֹשַׁע יְיָ אֶת דָּוִיד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ" (דבה"א יח, ו–יג), ובמקומות רבים נוספים מתוארים ניצחונותיו של דוד המלך.


נמצא אפוא, שפשט מדרש זה מבטא שלוש השקפות-עובדות שגויות מאד: א) איסור לשון הרע חמור מאיסור עבודה-זרה, עד כדי כך שהוא אפילו מכשיר ומלבין עבודה-זרה; ב) בַּשּׁוּרה התחתונה, דורו של אחאב היו ישרים וטובים יותר לפני ה' יתעלה מאשר דורו של דוד המלך! ג) דוד המלך "הרשע" נחל הפסדים וכישלונות צורבים בכל מסעותיו הצבאיים, לעומת אחאב "הצדיק" אשר ה' היה עמו, הושיע אותו בכל מלחמותיו, ונתן את כל אויביו בידו.


והנה רק כמה פסוקים אשר מתארים את רשעותו וסופו של בית אחאב, וכֹה דברי אליהו לאחאב (מ"א כא, כ–כו): "יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ, הִנְנִי מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל, וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל [...] הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם, רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, וַיַּתְעֵב מְאֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְיָ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".


והנה עוד שלושה פסוקים בעניין חלות העונש על בית אחאב (מ"ב י, י–יז):


"דְּעוּ אֵפוֹא כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר יְיָ אַרְצָה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ עַל בֵּית אַחְאָב וַייָ עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ, וַיַּךְ יֵהוּא אֵת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְבֵית אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל וְכָל גְּדֹלָיו וּמְיֻדָּעָיו וְכֹהֲנָיו עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד [...] וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד הִשְׁמִידוֹ כִּדְבַר יְיָ אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּהוּ".


ורק מי שאינו יודע תנ"ך ולא למד על דוד המלך וניצחונותיו המזהירים, ועל רשעותו של אחאב וסופו המר של ביתו, מסוגל לקבל מדרש זה כפשוטו. וכידוע, החרדים אינם לומדים תנ"ך ולא מתוך עצלות או זלזול גרידא, אלא מפני שהשקפות התנ"ך והיסודות החינוכיים, הערכיים והמוסריים שהוא מנחיל לנו, מנוגדים לחלוטין להשקפות עולמם הפרו-נוצריות המעוותות, וכמו שביארתי ופירטתי במאמרי: "מדוע החרדים אינם לומדים תנ"ך?".


נחזור לענייננו, לאור כל הדברים שראינו לעיל, איך אפשר אפוא להבין מדרש זה כפשוטו? איך אפשר לקבל את ההשקפות השגויות אשר עולות מפשוטו? וברור שחז"ל דיברו בלשון הבאי, כלומר בלשון גוזמא, במטרה לזעזע אותנו וכדי שנזכור תמיד להתרחק מלשון הרע, אשר רבים-רבים נכשלים בו לעתים קרובות במהלך פטפוטיהם הגיגיהם והבליהם.


ב. דוגמאות לתפישׂת המדרש כפשוטו


דוגמה ראשונה


הדוגמה הראשונה היא מפירושו של בחיי בן אשר לתורה (ספרד, המאה הי"ג), מדובר בעוד פרשן מטורלל אשר נטה אחר הזיות המאגיה והמשיך את דרכו העקומה של הרמב"ן בפירושו לתורה. הוא היה תלמידו של הרשב"א בברצלונה אשר החרים את לימודי הפילוסופיה, דהיינו את לימוד יסודות הדת כגון ייחוד ה' וידיעת ה' וכל יסודות הדת המחשבתיים, ומה כבר אפשר לצַפות מתלמיד הרשב"א? והוא אכן ממשיך בדרך ההזיות והסכלות ותפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, ובכללן גם את המדרש שאנו עוסקים בו במאמר זה, וזה לשונו (שמ' ב, יד):


"מפני מה ישראל בגלות יותר משאר אומות? יש ביניהם רכילות ולשון הרע ואינם ראויים לגאולה. [...] אבל דורו של אחאב היו כולן עובדי עובדי גילולים, ולפי שלא היו דלטורין היו יוצאים למלחמה ונוצחים, ולא היה אחד מהם נהרג [...] שבשביל לשון הרע שכינה מסתלקת".


בחיי החליט להוסיף, שבעוון לשון הרע בא על עם-ישראל עונש הגלות הארוכה, וכאילו אין כל רע בתפישתו המאגית והאלילית את דת משה, ובהחרבת יסודות הדת כגון ייחוד ה' וידיעת ה', ושאר יסודות הדת המחשבתיים – וכל מה שעומד בין עם-ישראל ובין הגאולה השלמה הוא לא לדבר לשון הרע, והשכינה מיד תשוב לישראל ונזכה לביאת משיח צדקנו. וכל שיח ההזיות של בחיי ודומיו, מסיח את הדעת מעריכת חשבון נפש עמוק ואמיתי על הסיבות האמיתיות והיסודיות לייסוריו של עם-ישראל ולגלות הארוכה והמייסרת שהוא נידון בה.


דוגמה שנייה


הדוגמה השנייה היא מיצחק בן יוסף (צרפת, המאה הי"ג), אשר כותב ב"ספר מצוות קטן", וזה לשונו: "עוד מצינו בדורות הראשונים, יש דור שרובם עכו"ם, כגון דורו של אחאב יורדין למלחמה ונוצחין, לפי שלא היה בהם דילטורים". וברור שהוא הבין מדרש זה כעדות היסטורית פשטנית, שהרי הוא אומר: "מצינו בדורות הראשונים".


דוגמה שלישית


הדוגמה השלישית היא מיונה בן אברהם גירונדי (ספרד, המאה הי"ג), אשר כותב בספרו "שערי תשובה" (שער ג), וזה לשונו:


"ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי פאה א, א): דורו של שאול היו בהם דילטורין כמו דואג והזיפים, ועל ידי כן היו יורדים למלחמה ונופלים. דורו של אחאב לא היו בהם דילטורין, [...] ועל-ידי-כן היו יורדים למלחמה ונוצחים, אף-על-פי שהיה אחאב עובד עבודה-זרה".


ואין שום רמז בדבריו לכך שמדובר באגדה או במשל, אדרבה, הוא משכתב את דברי חז"ל במדרש באופן פשטני, ומוסיף "הבהרות" משלו, כגון בסוף דבריו: "ועל-ידי-כן היו יורדים למלחמה ונוצחים, אף-על-פי שהיה אחאב עובד עבודה-זרה".


דוגמה רביעית


הדוגמה הרביעית היא מאהרן בן יעקב (צרפת, המאה הי"ד), וכך הוא כותב בספרו "אורחות חיים": "עוד מצאנו בדורות הראשונים דורות שרובם עובדין עבודה-זרה והולכין למלחמה ונוצחין לפי שלא היה בהם דלטורין כגון דורו של אחאב". וברור שגם הוא ראה במדרש זה עדות היסטורית פשטנית, שהרי גם הוא אומר: "עוד מצאנו בדורות הראשונים" וכו'.


דוגמה חמישית


הדוגמה החמישית היא מישעיהו הורביץ המכונה השל"ה (מוצאו בפולין, המאה הט"ז), וכך הוא כותב בספרו "שני לוחות הברית" (דרוש שלישי, א): "כי חטא לשון הרע גדול מעבודה זרה ושפיכות דמים וגלוי עריות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: [...] דורו של שאול כו' לא היו נוצחים, בשביל שהיו ביניהם דלטורין, דורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה היו נוצחין, בשביל שלא היו בהם דלטורין". השל"ה פותח בקביעה מפורשת שחטא לשון הרע גדול משלוש החמורות, ומביא ראיה לדבריו מן המדרש, כאילו המדרש הינו פשט. ועל הזיה אחרת של השל"ה כתבתי במאמרי: "מדוע חברה-קדישא אוסרת ללוות את האב לקבורה?".


דוגמה שישית


הדוגמה השישית היא מדברי מאיר בן קלונימוס (פולין, המאה הי"ט), אשר החליט לקרוא לספרו "משך חכמה", ואיני יודע אם אדם חכם ועניו באמת היה מעז לקרוא לספרו ולהעיד על עצמו שהוא מקור נובע של חכמה, ואין גבול להתרברבותם של רבים מצאצאי המינים. מכל מקום, כך הוא כותב בפירושו לשמות (יד, כט):


"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. בהתבונן בדרכי התורה נראה כי במצוות שמעיות כמו עבודה זרה ועריות יש כרת וסקילה ושאר מיתות ומלקות. לא כן בנימוסיות ומידות כמו מחלוקת לשון הרע, רכילות, גזל, אין בו מלקות [...] אולם זה דווקא ביחיד העושה, אבל אם הצבור נשחתין, בזה מצאנו להיפך, בירושלמי דפאה (א, א): דורו של דוד כולם צדיקים היו, ועל ידי שהיו בהם דלטורין היו נופלים במלחמה וכו', אבל דורו של אחאב, עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורין היו יורדים למלחמה ומנצחים".


וממה שהוא מביא את המדרש בירושלמי כראיה היסטורית לכך שבדורו של אחאב עובדי עבודה-זרה היו ואף-על-פי-כן היו נוצחין וכו', מזאת עולה כשמש ביום בהיר שהוא תפשׂ את האגדה הזאת כפשוטה, כאילו היא מתארת מציאות שהתרחשה כהווייתה, וכאילו יש להתייחס אליה כפשוטה על כל ההשקפות הרעות העולות ממנה...


גם בפירושו לדברים (כ, א) הוא ממשיך לההביל, וזה לשונו:


"לא תירא מהם כי ה' [...] המעלך מארץ מצרים. פירושו על-פי דברי הירושלמי ריש פאה (א, א): דורו של דוד, כולם צדיקים היו, ועל-ידי שהיה בהם דילטורין היו נופלים במלחמה וכו'. אבל דורו של אחאב עובדי עבודה-זרה היו, ועל-ידי שלא היו בהם דילטורין היו יורדים למלחמה ומנצחים. וזה בעת שהעלן מארץ מצרים היו עובדי עבודה-זרה [...] ולא היה בהם דילטורין [...] וזה שאמר, שאף אם אתה נמוך במדרגה כמו שהעלוך ממצרים, לא תירא מהם".


כלומר, שוב הוא לומד את המדרש הנדון כפשוטו, וקובע, שהקב"ה הציל את עם-ישראל בעת שיצאו ממצרים אף-על-פי שהיו עובדי עבודה-זרה, רק בזכות שלא היו מדברים לשון הרע.


ג. האם שגיאתם רומזת על ידיעת האמת?


ראינו אפוא כמה דוגמאות מכתבי צאצאי המינים, אשר מהם עולה שהם הבינו את האגדה הנדונה כפשוטה. ובימינו אנחנו רואים כאמור הליכה ביתר שׂאת בכיוון הזה, במה שהחרדים הופכים את איסור לשון הרע לאחד משלושת הדברים שעליהם העולם עומד!


ויש להבין, האם לחינם הם הפכו את איסור לשון הרע ליסוד מיסודות הדת? או שמא הם חשים בתוך-תוכם כי דרכם כסל למו, דרך אשר נגועה בריקבון עבודה-זרה? ושמא לפיכך הם מתאמצים כל-כך לרומם את איסור לשון הרע, שהרי לפי פשט המדרש שראינו לעיל, ההקפדה על איסור לשון הרע מהווה גושפנקא רשמית לעבוד עבודה-זרה! כי אם אחאב הרשע הגמור, ה' היה בעזרו וניצח בכל מלחמותיו, אף-על-פי שהיה מגדולי עובדי העבודה-הזרה בכל הדורות, ברור שהחברה החרדית הפרו-נוצרית תנצח בכל מאבקיה, ואפילו אם היא שקועה בעבודה-זרה, ובלבד שבניה ובנותיה ייזהרו בענייני לשון הרע.


ובמלים אחרות, נראה לי שרבים מחכמי יועצי אשכנז, מתלבטים בסתר לבם שמא דרכם היא דרך רעה ומעוותת, ולכן הם מרגישים שהם זקוקים לתריס ולמגן מפני העבודה-הזרה שבידם. ומכיוון שהם, בדיוק כמו אחאב, התמכרו לעבוד עבודה-זרה על כל הזיותיה ותאוותיה – הם אינם מוכנים בשום פנים ואופן להודות על האמת, לוותר על השקפותיהם האליליות, ולהרוס את הבניין הרעוע שבנו במשך אלף שנים – ולכן הם מעדיפים ליצור לעצמם דת חדשה, דת אשר תכשיר ותאפשר להם להמשיך בתעלוליהם, דת אשר מוחקת את כל יסודות הדת המחשבתיים ויוצרת לעצמה אלוה מסוג חדש – איסור לשון הרע.


ובמלים אחרות, הגדּוֹלים (במלעיל) החרדים לדורותיהם הפכו את איסור לשון הרע ליסוד מרכזי מאד, לא בגלל שהם צדיקים וחסידים אשר נזהרים בדבריהם, שהרי הם מגדולי בעלי לשון הרע, ואין עזי פנים כמו מנהיגי ועסקני החברה החרדית אשר מפיצים שנאה ותיעוב כלפי הזולת (חיילי צה"ל הינם "נאצים", וחיילי צה"ל החרדים הינם חרד"קים, דהיינו חיידקים שראוי להשמיד), ואפילו כלפי אחיהם הניצבים בתחתית המִדרג המעמדי הדמיוני שהם בנו לעצמם, הם מפיצים שנאה ותיעוב: "שוורצע חייעס" (=חיות שחורות, וכוונתם לבני עדות-המזרח המשועבדים להם ולהזיותיהם) או "פרענק פארך" (=ספרדי מצורע).


אלא, הגדּוֹלים החרדים לדורותיהם הפכו את איסור לשון הרע ליסוד מרכזי מאד, בגלל שבכל מקום ובכל עניין הם מחפשים את התועלת האישית, וגם כאן, בעניין ההרחקה מלשון הרע, יש להם לפי פשט המדרש תועלת גדולה מאד, שהרי ההתרחקות מאיסור לשון הרע, מגנה ומכפרת, ובפועל גם מכשירה ומלבינה לפי דמיונם, את כל העבודה-הזרה אשר בידם. ולפי פשט המדרש הם יכולים להיות רגועים, להמשיך בעבודה-הזרה שבידם ככל העולה על רוחם, וכל עוד לא ידרדרו לשפלותו של אחאב שרצח וגם ירש – ידם תמיד תהיה על העליונה.


ואחתום פרק זה בשישה פסוקים המוקדשים לעובדי האלילים, החרדים לדברי הגדולים המהובלים, אשר אולי יזכירו להם את חרון אף ה' עליהם במהלך מלחמת העולם השנייה:


"וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם" (יש' י, ג).

"וּבָא עָלַיִךְ רָעָה לֹא תֵדְעִי שַׁחְרָהּ וְתִפֹּל עָלַיִךְ הֹוָה לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שׁוֹאָה לֹא תֵדָעִי" (יש' מז, יא).

"גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם, בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ" (מש' א, כו–כט).


ד. סוף דבר


כאמור, איסור לשון הרע תואר במקורות חז"ל כעניין רע מאד כי הוא גורם לשנאה ואף עלול להביא לחורבן המשפחה, הקהילה והחברה. ברם, יש לו גדרים מדויקים ומוגדרים מאד בהלכה, וצאצאי המינים נסחפו בעניין זה מאד.


בנוסף לכל האמור לעיל, נראה כי צאצאי המינים נסחפו מאד בעניין זה גם מתוך ריקנותם התהומית בענייני מחשבה, ולכן, בכל ענייני ההלכה באופן כללי הם החמירו קשות, כי אין להם במה לתלות את הקרבה לה' יתעלה אלא בסגפנות ובהחמרה פרו-נוצריים.


כמו כן, סיבה נוספת שהם נסחפו מאד בעניין זה, היא כדי לבטל למעשה כל אפשרות של ביקורת כלפי העבודה-הזרה שבידם, וכדי לחסום כל אפשרות של שפיכת אור על ערוותם הרוחנית – שהרי אם כל ציוץ קטן של ביקורת הוא בגדר "לשון הרע", אז אסור למתוח עליהם שום ביקורת ולא לומר עליהם מאומה, למעט עד כמה הם גדולים כמלאכים...


במלים אחרות, החמרתם בענייני לשון הרע נובעת ממקור מושחת ונועדה בעיקר לקדם את האינטרסים האליליים שלהם – וראיה לכך ניתן להביא מלשונם המשתלחת והמתנפלת של צאצאי המינים בעיתונים ובפשקווילים שלהם, בכל מי שמעז לערער על עליונותם, ובכל מי שמסכן את שלטונם ומעמדם ומאיים על צינורות חליבת הכספים שלהם.


ויתרה מכולן, אין חמור יותר מלשון הרע על ארץ-ישראל, ועל הוצאת דיבת הארץ רעה נחתם גזר-דינו של עם-ישראל במדבר. ושנאתם לארץ-ישראל היא מן המפורסמות (לדוגמה, הם הפכו את יום העצמאות ליום קינה מספד ונהי, ונלחמים שלא להגן ולשמור על ארץ ישראל). כלומר, הקשר והזיקה שלהם לארץ-ישראל נובעים בעיקר משלל התקציבים וטובות ההנאה שהם מקבלים כאן – ואם הם היו מקבלים יותר במקום אחר, רבים מהם לא היו כאן.


בתמונת שער הרשומה: ישראל מאיר מראדין (פולין, נפטר ב-1933) שחיבר את הספר "חפץ חיים" בעניין לשון הרע, ספר שהפך להיות ל"ספר המדע" של החברה החרדית.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!