מדוע החרדים הפכו את איסור לשון הרע ליסוד הדת?

מן המפורסמות שגדולי החברה החרדית לדורותיהם הפכו את איסור לשון-הרע לאחד מיסודות הדת המרכזיים ביותר בשיטתם. כל איש ואשה אשר פונים לגדּוֹלים (במלעיל) למיניהם, בבקשה לישועה בענייני שידוכים או פרנסה או ילדים וכו', נענים באותן התשובות בדיוק: כאשר אחת התשובות המרכזיות לכולם ובמיוחד לנשים היא: להתחזק בהלכות לשון-הרע. וגדוליהם המהובלים אף כתבו על-כך ספרים עבי-כָּרֵס אשר מי שלומד אותם מגיע למסקנה שלא ניתן עוד לומר מאומה, ועל האדם לגזור על עצמו תענית-דיבור במשך כל ימי חייו.


והדברים תמוהים כפליים לאור הלכות חז"ל ורבנו בענייני לשון-הרע (דעות ז, א–ט), אשר מסכמים את כל הנושא בתשע הלכות בלבד! וברור שגם תשע הלכות לעניין זה הינן אריכות, מפני שחלק ניכר מן ההלכות הללו אינן גדרי הלכה מורכבים או ריבוי סעיפים, אלא איומים שאיימו חז"ל על האדם כדי שלא ירגיל את עצמו למידה מגונה זו. וברור שכל האריכות היחסית הזו נועדה להרחיק את בני האדם מֵעניין זה אשר רובם מוכנים ומזומנים לשגות בו בכל עת.


ועדיין, יחד עם כל הגינויים החריפים מאד של חז"ל בעניין זה, אין שום מקום לאריכות הבלתי נתפשׂת של חכמי-יועצי-אשכנז בעניין איסור לשון-הרע, אין שום מקום לתלות את כל העולם כולו באיסור זה, ולהפנות את בני האדם ללמוד את איסור לשון-הרע כאילו מדובר על אחד משלושה דברים שעליהם העולם עומד – ובמיוחד לאור הלכה אחת בתוך הלכות רבנו בהלכות דעות שם (ז, ח), אשר מחדדת את השאלה שהִצבנו בראש מאמר זה, וכֹה דברי רבנו:


"ואם נאמרו דברים אלו [כלומר דברי גנות שהם בגדר לשון-הרע] בפני שלושה, כבר נשמע הדבר ונודע. ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת – אין בו משום לשון-הרע, והוא שלא יתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר".


נמצא, שדבר שנודע לשלושה בני אדם אין באמירתו איסור לשון-הרע! ובתנאי שאין לאדם שמספר אינטרס מיוחד להזיק לאותו אחד שנאמרו עליו הדברים על-ידי פרסום הדבר לקבוצה רחבה יותר של אנשים. ואין לי ספק שהלכה זו, שהיא ככל הִלכות רבנו הלכה תלמודית, הינה לצנינים בעיני חכמי-יועצי-אשכנז, והיא בעיניהם לא פחות מחילול הקודש ומכפירה בעיקר!


ויש לשאול ולהבין, מדוע החרדים הגלותיים הפכו את איסור לשון-הרע ליסוד כל-כך מרכזי בדתם החדשה, הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית? ועד-כדי-כך הִרבו להג והחמירו בעניין זה, עד שהאדם שאינו יודע מאומה על דת משה וכל ידיעותיו נובעות מהתבוננות במעללי החברה החרדית, יהיה בטוח שאיסור לשון-הרע נאמר לנו בהר סיני בין חמשת הדיברות הראשונות, או שהוא אפילו נכלל בגדר שלוש-החמורות שעליהן ציוונו ה' יתעלה: "ייהרג ובל יעבור".


א. המקור לשגיאתם ולסכלותם


המקור לשגיאתם ולסכלותם בעניין זה ובעניינים רבים אחרים נעוץ בשיטתם להבין את אגדות חז"ל כפשוטן. רש"י וחבר מרעיו הנחילו ליושבי ארץ אדום את ההשקפה הכעורה הזו, ויוצאי ארץ אדום החדירו והפיצו את ההשקפה הזו בעם-ישראל בצורה מאד כוחנית ודורסנית, עד שמי שמתנגד לה מוגדר ככופר וכאפיקורוס. השקפה זו מחריבה את יסודותיה הטהורים של דתנו, כי בפשטי אגדות חז"ל ישנם עניינים רבים אשר נוגעים להגשמה, לעבודה-זרה, וכן סתם הזיות אשר מרגילות את האדם לקבל את הנמנעות ומרחיקות אותו מלהיות חכם ונבון.


וגם כאן, בעניין איסור לשון-הרע, ישנה אגדה אחת אשר להערכתי היא-היא המקור לניפוח איסור לשון-הרע כאילו היה אחד מהדיברות החשובים והראשונים שניתנו לנו בהר סיני. מדובר באגדה מפורסמת ביותר אשר מופיעה בתלמוד הירושלמי, וחכמי-יועצי-אשכנז החליטו שיש להבין אותה כפשוטה, ואף סכלו לסבור שהיא טומנת בחובה "סוד גדול" מסודות התורה. והאמת, שכל מטרת האגדה הזו היא לזרז על חשיבות הזהירות בעניין לשון-הרע, ותו לא.


ובכן, מדובר במדרש אשר מובא בתלמוד הירושלמי מסכת פאה (טז, א) בתוך סוגיה שעוסקת בענייני לשון-הרע. כמו כן, מדרש זה הועתק ועובד במדרשים מאוחרים רבים, כגון: ויקרא רבה כו, ב; במדבר רבה יט, ב; דברים רבה ה, י; פסיקתא דרב כהנא, ד; ועוד.


והנה דברי המדרש לפניכם בקיצור:


"אמר רבי אבא בר כהנא: דורו של דוד כולן צדיקים היו ועל-ידי שהיה להן דילטורין [=בעלי לשון-הרע] היו יוצאין במלחמה והיו נופלין [...] אבל דורו של אחאב עובדי עבודה-זרה היו, ועל-ידי שלא היה להן דילטוריא היו יורדין למלחמה ונוצחין".


כאמור, מדרש זה נועד לרומם את חשיבותו של איסור לשון-הרע, אך בשום-פנים-ואופן הוא לא נועד ללמד אותנו "תכסיס" כיצד לכפר ולהתגבר על עוון עבודה-זרה. ברם, מי שמבין אותו כפשוטו, ושוגה בהבל ובהזיות האליליות, בהחלט יכול לראות במדרש זה "סוד גדול", דהיינו כיצד ניתן ללכת בדרכי התוהו וההבל ויחד עם זאת לזכות להגנה ולחסינות אלהית ואף להצלחה במלחמות! ובמלים אחרות, השוטים עלולים להבין ממדרש זה, שהם רשאים להמשיך לעבוד עבודה-זרה ובלבד שלא יאמרו לשון-הרע – והקב"ה ישמור ויציל אותם מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, ואף ינחיל להם ניצחונות ויזכה אותם לעושר לכבוד ולרוממות.


ואולי יתרה מזאת, לפי פשט המדרש, איסור לשון-הרע חשוב יותר מאיסור עבודה-זרה! שהרי דורו של דוד המלך, שהיו צדיקים לפי המדרש אך היו בהם כמה בעלי לשון-הרע, היו מפסידים במלחמותיהם, ואילו דורו של אחאב, למרות שכולם היו רשעים ועבדו עבודה-זרה, מכיוון שהקפידו על איסור לשון-הרע – הקב"ה העניק להם עזר אלהי פלאי לְנַצֵּח בכל מלחמותיהם!


ואיך ייתכן להבין מדרש זה כפשוטו? והלא הקב"ה מעיד על דוד המלך וקורא לו שלוש-עשרה פעמים בספרי הנבואה: "דָּוִד עַבְדִּי" (ש"ב ג, יח; ש"ב ז, ה; מ"א יא, יג-לב-לד; מ"א יא, לח; מ"ב יט, לד; מ"ב כ, ו; יש' לז, ה; יר' לג, כא–כב-כו; יח' לז, כה); ופעמיים נוספות בתהלים (פט, ד-כא). ולצד הכינוי הייחודי המרומם והנשׂגב הזה, נאמרו בדוד המלך עוד פסוקים רבים אשר מבטאים את יושרו ודבקותו בה' יתעלה שמו, והנה שתי דוגמאות מדברי ה' לשלמה: "וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ" (מ"א ג, יד); "וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר" (מ"א ט, ד). ודוגמה אחרונה: "כְּעַבְדִּי דָוִד אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל לְבָבוֹ לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי" (מ"א יד, ח).


ובכן, איך יעלה על הדעת להבין אגדה זו כפשוטה? ואיך יעלה על הדעת לרומם את אחאב הרשע ולהשפיל את דוד המלך? ויתרה מזאת, וכי אמת הדבר? וכי בדורו של דוד המלך היו יוצאין במלחמה ונופלין? והלא לא היה כדוד המלך אשר הרחיב את גבולות ישראל, ולא היה כדוד המלך אשר הוביל את עם-ישראל לניצחונות! ופעמיים הודגש בכתבי-הקודש שהקב"ה הושיע את דוד בכל אשר הלך: "וַיּוֹשַׁע יְיָ לְדָוִיד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ [...] וַיּוֹשַׁע יְיָ אֶת דָּוִיד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ" (דבה"א יח, ו–יג), ובמקומות רבים נוספים מתוארים ניצחונותיו של דוד המלך.


נמצא אפוא, שפשט מדרש זה מבטא שלוש השקפות-עובדות שגויות מאד: א) איסור לשון-הרע חמור מאיסור עבודה-זרה, עד-כדי-כך שהוא אפילו מכשיר ומלבין עבודה-זרה; ב) בַּשּׁוּרה התחתונה, דורו של אחאב היו ישרים וטובים יותר לפני ה' יתעלה מאשר דורו של דוד המלך! ג) דוד המלך "הרשע" נחל הפסדים וכישלונות צורבים בכל מסעותיו הצבאיים, לעומת אחאב "הצדיק" אשר ה' היה עמו, הושיע אותו בכל מלחמותיו, ונתן את כל אויביו בידו.


והנה רק כמה פסוקים אשר מתארים את רשעותו וסופו של בית אחאב, וכֹה דברי אליהו הנביא ע"ה לאחאב (מ"א כא, כ–כו): "יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ, הִנְנִי מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל, וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל [...] הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם, רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, וַיַּתְעֵב מְאֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְיָ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".


והנה עוד שלושה פסוקים בעניין חלות העונש על בית אחאב (מ"ב י, י–יז):


"דְּעוּ אֵפוֹא כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר יְיָ אַרְצָה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ עַל בֵּית אַחְאָב וַייָ עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ, וַיַּךְ יֵהוּא אֵת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְבֵית אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל וְכָל גְּדֹלָיו וּמְיֻדָּעָיו וְכֹהֲנָיו עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד [...] וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד הִשְׁמִידוֹ כִּדְבַר יְיָ אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּהוּ".


ורק מי שאינו יודע תנ"ך ולא למד על דוד המלך ע"ה וניצחונותיו המזהירים, ועל רשעותו של אחאב וסופו המר של ביתו, מסוגל לקבל מדרש זה כפשוטו. וכידוע, החרדים השוטים אינם לומדים תנ"ך ולא רק מתוך עצלות או זלזול גרידא, אלא בעיקר מפני שהשקפות התנ"ך: היסודות החינוכיים, הערכיים והמוסריים שהוא מנחיל לנו, מנוגדים לחלוטין להשקפות עולמם הפרו-נוצריות המעֻוותות, וכמו שהסברתי במאמר: "מדוע החרדים אינם לומדים תנ"ך?".


נחזור לענייננו, לאור כל הדברים שראינו לעיל, איך אפשר אפוא להבין מדרש זה כפשוטו? איך אפשר לקבל את ההשקפות השגויות והמקוממות אשר עולות מפשוטו? וברור שחז"ל דיברו בלשון הבאי, כלומר בלשון גוזמא, במטרה לזעזע אותנו, כדי שנזכור תמיד להתרחק מלשון-הרע, אשר רבים-רבים נכשלים בו לעתים קרובות במהלך פטפוטיהם הגיגיהם והבליהם.


ב. דוגמאות לתפישׂת המדרש הנדון – כפשוטו


דוגמה ראשונה


הדוגמה הראשונה היא מפירושו של בחיי בן אשר לתורה (ספרד, המאה הי"ג). מדובר בעוד פרשן מטורלל אשר נטה אחר הזיות המאגיה והמשיך את דרכו העקומה של הרמב"ן בפירושו לתורה. הוא גם היה תלמידו של הרשב"א בברצלונה אשר החרים את לימודי הפילוסופיה, דהיינו את לימוד יסודות הדת כגון ייחוד ה' וידיעת ה' וכל יסודות הדת המחשבתיים, ומה כבר אפשר לצַפות מתלמיד של מין וסכל? והוא אכן ממשיך בדרך ההזיות והסכלות ותפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, ובכללן גם את המדרש שאנו עוסקים בו במאמר זה, וזה לשונו (שמ' ב, יד):


"מפני מה ישראל בגלות יותר משאר אומות? יש ביניהם רכילות ולשון הרע ואינם ראויים לגאולה. [...] אבל דורו של אחאב היו כולן עובדי גילולים, ולפי שלא היו דלטורין היו יוצאים למלחמה ונוצחים, ולא היה אחד מהם נהרג [...] שבשביל לשון הרע שכינה מסתלקת".


בַּחיי החליט להוסיף, שבעוון לשון הרע עם-ישראל נענש בייסורי הגלות הארוכה – כאילו אין כל רע בסכלותו התהומית ובהשקפותיו המאגיות, וכן בהחרבתו את יסודות הדת כגון ייחוד ה' וידיעת ה', ושאר יסודות הדת המחשבתיים – כי לפי בחיי, כל מה שעומד בין עם-ישראל ובין הגאולה השלמה הוא לא לדבר לשון-הרע, והשכינה מיד תשוב לישראל ונזכה לביאת משיח צדקנו. וכל שיח ההזיות של בחיי ודומיו, מסיח את הדעת מעריכת חשבון נפש עמוק ואמיתי על הסיבות האמיתיות לייסוריו של עם-ישראל ולגלות הארוכה והמייסרת שעמֵּנו נידון בה.