מדוע החרדים הפכו את איסור לשון הרע ליסוד הדת?

עודכן: 28 בינו׳ 2021

מן המפורסמות שגדולי החברה החרדית לדורותיהם הפכו את איסור לשון הרע לאחד מיסודות הדת המרכזיים ביותר בשיטתם. כל איש ואשה אשר פונים לגדּוֹלים (במלעיל) למיניהם בבקשה לישועה בענייני שידוכים או פרנסה או ילדים וכו', נענים באותן התשובות בדיוק: כאשר אחת התשובות המרכזיות לכולם ובמיוחד לנשים היא: להתחזק בהלכות לשון הרע. וגדוליהם המהובלים אף כתבו על-כך ספרים עבי כָּרֵס אשר מי שלומד אותם מגיע למסקנה שלא ניתן עוד לומר מאומה, ועל האדם לגזור על עצמו תענית דיבור כל ימי חייו.


והדברים תמוהים כפליים לאור הלכות רבנו בענייני לשון הרע (דעות ז, א–ט), אשר מסכם את כל הנושא בתשע הלכות בלבד! וברור שגם תשע הלכות לעניין זה הינן אריכות מפני שחלק ניכר מן ההלכות אינן גדרי הלכה מורכבים או ריבוי סעיפים, אלא איומים שאיימו חז"ל על האדם כדי שלא ירגיל את עצמו למידה מגונה זו. וברור שכל האריכות היחסית הזו נועדה להרחיק את בני האדם מעניין זה אשר רובם מוכנים ומזומנים לשגות בו בכל עת.


ועדיין, יחד עם כל הגינויים החריפים מאד של חז"ל בעניין זה, אין שום מקום לאריכות הבלתי נתפשׂת של חכמי יועצי אשכנז בעניין איסור לשון הרע, אין שום מקום לתלות את כל העולם כולו באיסור זה, ולהפנות את בני האדם ללמוד את איסור לשון הרע כאילו מדובר על אחד משלושה דברים שעליהם העולם עומד – ובמיוחד לאור הלכה אחת בתוך הלכות רבנו שם (דעות ז, ח), אשר מחדדת את השאלה שהצבנו בראש מאמרנו זה, וכֹה דברי רבנו:


"ואם נאמרו דברים אלו [כלומר דברי גנות שהם בגדר לשון הרע] בפני שלושה, כבר נשמע הדבר ונודע. ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת – אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר".


נמצא, שדבר שנודע לשלושה אין בו יותר משום לשון הרע! ובתנאי שאין לאדם שמספר אינטרס מיוחד להזיק לאותו אחד שנאמרו עליו הדברים על-ידי פרסום הדבר לקבוצה רחבה של אנשים. ואין לי ספק שהלכה זו, שהיא ככל הלכות רבנו הלכה תלמודית, הינה לצנינים בעיני חכמי יועצי אשכנז, והיא בעיניהם לא פחות מחילול הקודש ומכפירה בעיקר!


ויש לשאול ולהבין, מדוע החרדים הפכו את איסור לשון הרע ליסוד כל-כך מרכזי בדת משה? עד כדי כך, שהאדם שאינו יודע מאומה על דת משה וכל ידיעותיו נובעות מהתבוננות בחברה החרדית, יהיה בטוח שאיסור לשון הרע נאמר בהר סיני בין חמשת הדיברות הראשונות.


א. המקור לשגיאתם ולסכלותם


המקור לשגיאתם ולסכלותם בעניין זה ובעניינים רבים אחרים נעוץ בשיטתם להבין את אגדות חז"ל כפשוטן. רש"י וחבר מרעיו הנחילו ליושבי ארץ אדום את ההשקפה הכעורה הזו, ויוצאי ארץ אדום החדירו והפיצו את ההשקפה הזו בעם-ישראל בצורה מאד כוחנית, עד שמי שמתנגד לה מוגדר ככופר וכאפיקורוס. השקפה זו מחריבה את יסודותיה הטהורים של דת משה, כי בפשטי אגדות חז"ל ישנם עניינים רבים אשר נוגעים להגשמה, לעבודה-זרה, וסתם הזיות אשר מרגילות את האדם לקבל את כל הנמנעות ומרחיקות אותו מלהיות חכם ונבון.


וגם כאן, בעניין איסור לשון הרע, ישנה אגדה אחת אשר להערכתי היא-היא המקור לניפוח איסור לשון הרע כאילו היה אחד מהדיברות החשובים שניתנו לנו בהר סיני. מדובר באגדה מפורסמת ביותר, אשר מופיעה בכמה מקומות בספרות חז"ל, וחכמי יועצי אשכנז החליטו שיש להבין אותה כפשוטה, ושהיא טומנת בחובה "סוד גדול" מסודות התורה. והאמת, שכל מטרת האגדה היא לזרז על חשיבות הזהירות בעניין לשון הרע, ותו לא.


נראה אפוא את דברי המדרש, אשר מובאים בתלמוד הירושלמי מסכת פאה (טז, א), בתוך סוגיה שעוסקת בענייני לשון הרע. מדרש זה מופיע במקומות נוספים בספרות חז"ל כגון: ויקרא רבה כו, ב; במדבר רבה יט, ב; דברים רבה ה, י; פסיקתא דרב כהנא, ד; וכן במדרשים מאוחרים, והנה דברי המדרש לפניכם בקיצור:


"אמר רבי אבא בר כהנא: דורו של דוד כולן צדיקים היו ועל-ידי שהיה להן דילטורין [=בעלי לשון הרע] היו יוצאין במלחמה והיו נופלין [...]. אבל דורו של אחאב עובדי עבודה-זרה היו, ועל-ידי שלא היה להן דילטוריא היו יורדין למלחמה ונוצחין".


כאמור, מדרש זה נועד לרומם את חשיבותו של איסור לשון הרע, אך בשום פנים ואופן הוא לא נועד ללמד אותנו "תכסיס" כיצד לכפר ולהתגבר על עוון עבודה-זרה. ברם, מי שמבין אותו כפשוטו, ושוגה בהבל ובהזיות האליליות, בהחלט יכול לראות במדרש זה "סוד גדול" – כיצד ניתן ללכת בדרכי התוהו וההבל ויחד עם זאת לזכות להגנה ולחסינות אלהית ואף להצלחה במלחמות! ובמלים אחרות, השוטים עלולים להבין ממדרש זה, שהם רשאים להמשיך לעבוד עבודה-זרה ובלבד שלא יאמרו לשון הרע – והקב"ה ישמור עליהם ויציל אותם מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, ואף ינחיל להם ניצחונות ויזכה אותם לעושר לכבוד ולרוממות.


ואולי יתרה מזאת, לפי פשט המדרש, איסור לשון הרע חשוב יותר מאיסור עבודה-זרה! שהרי דורו של דוד המלך, שהיו צדיקים לפי המדרש, אך היו בהם כמה בעלי לשון הרע, היו מפסידים במלחמותיהם, ואילו דורו של אחאב, למרות שכולם עבדו עבודה-זרה, מכיוון ששמרו על איסור לשון הרע – הקב"ה העניק להם עזר אלהי פלאי לנצח בכל מלחמותיהם!


ואיך ייתכן להבין מדרש זה כפשוטו? והלא הקב"ה מעיד על דוד המלך וקורא לו שלוש-עשרה פעמים בספרי הנבואה: "דָּוִד עַבְדִּי" (ש"ב ג, יח; ש"ב ז, ה; מ"א יא, יג–לב–לד; מ"א יא, לח; מ"ב יט, לד; מ"ב כ, ו; יש' לז, ה; יר' לג, כא–כב–כו; יח' לז, כה); ופעמיים נוספות בתהלים (פט, ד–כא). ולצד הכינוי הייחודי הזה, נאמרו בדוד עוד פסוקים רבים אשר מבטאים את יושרו ודבקותו בה' יתעלה, והנה שתי דוגמאות מדברי ה' לשלמה: "וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ" (מ"א ג, יד); "וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר" (מ"א ט, ד). ודוגמה אחרונה: "כְּעַבְדִּי דָוִד אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל לְבָבוֹ לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי" (מ"א יד, ח).


ובכן, אין יעלה על הדעת להבין אגדה זו כפשוטה? ואיך יעלה על הדעת לרומם את אחאב ולהשפיל את דוד המלך? ויתרה מזאת, וכי אמת הדבר? וכי בדורו של דוד המלך היו יוצאין במלחמה ונופלין? והלא לא היה כדוד המלך אשר הרחיב את גבולות ישראל, ולא היה כדוד המלך אשר הוביל את עם-ישראל לניצחונות! ופעמיים הודגש בכתבי הקודש שהקב"ה הושיע את דוד בכל אשר הלך: "וַיּוֹשַׁע יְיָ לְדָוִיד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ [...] וַיּוֹשַׁע יְיָ אֶת דָּוִיד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ" (דבה"א יח, ו–יג), ובמקומות רבים נוספים מתוארים ניצחונותיו של דוד המלך.


נמצא אפוא, שפשט מדרש זה מבטא שלוש השקפות-עובדות שגויות מאד: א) איסור לשון הרע חמור מאיסור עבודה-זרה, עד כדי כך שהוא אפילו מכשיר ומלבין עבודה-זרה; ב) בַּשּׁוּרה התחתונה, דורו של אחאב היו ישרים וטובים יותר לפני ה' יתעלה מאשר דורו של דוד המלך! ג) דוד המלך "הרשע" נחל הפסדים וכישלונות צורבים בכל מסעותיו הצבאיים, לעומת אחאב "הצדיק" אשר ה' היה עמו, הושיע אותו בכל מלחמותיו, ונתן את כל אויביו בידו.


והנה רק כמה פסוקים אשר מתארים את רשעותו וסופו של בית אחאב, וכֹה דברי אליהו לאחאב (מ"א כא, כ–כו): "יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ, הִנְנִי מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל, וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל [...] הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם, רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, וַיַּתְעֵב מְאֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְיָ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".


והנה עוד שלושה פסוקים בעניין חלות העונש על בית אחאב (מ"ב י, י–יז):