עמל ורעות רוח וחרמות ותשובתם (חלק ב)

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

בקובץ זה אנו מגישים לקוראים את תשובתו של מָרי יחיא קאפח לכתב החרם שהפנו כנגדו רבני ירושלים בעקבות כפירתו בהזיות ספר הזוהר, ומשום שסוף דבריו מסכמים היטב את רחשי לבו נחזור עליהם גם כאן: "ובה' בטחנו, כי אף אם יחשבו דוברי עָתָק האלה לבזותנו ולהשפילנו, אין בהם כוח לעשות אותנו שפלים ונבזים! כי ממקום קדוש נהלך, ה' אל אמת בפינו ובלבבנו ותרועת תורתנו הקדושה בנו" (הדגשים וסימן הקריאה במקור).


כותרת התשובה היא "תשובת דייני דחצצתא ירושלים", ולפי דעתי כוונתו של מָרי יחיא תואמת את פירושו של רבנו חננאל והערוך שמשמעות המלה "חצצתא" היא בית-הקברות. כלומר, הדיינים האלה הם בגדר מתים, ואפילו שהם חיים נושמים ובועטים, לעולם רשעים בחייהם קרויים מתים, וכמו שרבנו הרמב"ם מלמד בספר המצוות (לאוין לח): "האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת, ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים", והוסיף שם בהערה מָרי יוסף קאפח: "ומה שהם אוכלים ושותים ומרגישים ומלשינים ומזיקים לצדיקים אינו אלא ריחוש מִדֵּי דהוי אזנב הלטאה" – שהרי כל קיומם הוא כזנב הלטאה שניתק מגופהּ, שרוחשׁ ורומשׂ ומתנועע אך חיים אין בו.


כמו כן, מעניינת תשובתו של מָרי יחיא לטענה, שספר הזהר הוא אמת משום שהוא כבר התקבל בקרב עם-ישראל במשך מאות רבות בשנים, והוא משיב באיגרתו לטענה זו: "ומה בכך שלפי דבריהם קיבלו אותו כל ישראל ולא הרגישו במרורות הפתנים אשר בקרבו? והלא בימי שפוט השופטים ובימי אחאב קיבלו כל ישראל לעבוד את הבעלים (הם האלילים הזכרים), ואת העשתרות (הם האלילות הנקבות), ולא נשאר בימי אחאב זולת אליהו ומאה איש אשר החביא עובדיה!". ובמלים אחרות, לפי דבריו לא מן הנמנע שכל עם-ישראל ישגה אחר הבלי עבודה-זרה במשך מאות רבות בשנים, וכולם יחשבו שהם אמת. ותשובתו של מָרי יחיא אף נאמרה במפורש בספר ויקרא (ד, יג): "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ"...


נעבור עתה לתשובתו של מָרי יחיא קאפח (כל הדגשים וסימני הקריאה במקור):


תשובת דייני דחצצתא ירושלים ת"ו הרשומים למעלה


איכה הייתה לזונה, ירושלים קריה נאמנה, צדק ילין בה ועתה מרצחים, בחרמות ונידויים שלא כרצונו וכרצון יראיו. לא ידעו במה ייכשלו, כי יכו נדיבים על יושר, ועל-פי מלשינות שקר יחרימו משׂימי לילות כימים, על התורה ועל העבודה, משנה ותלמוד ורמב"ם ושולחן ערוך ושאר פוסקים, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ועבדֵי לתורה שלא תשתכח מישראל, כמפורסם להודיע את חוקי האלהים ואת תורותיו, על-פי התלמוד והפוסקים אשר המה לנו לעיניים. טוביה לא חטא ועל פום זיגוד שַׁקָּרָא [טוביה] מינגד!


אוי לך ירושלים עיר הקודש, אשר שרייך סוררים ומחברי מכתבי עמל ופלסתר על השוקדים בחצרות בית ה', בית מקדש מעט, ימים ולילות מתוך דוחק ועוני ויוקר שערים! וַיִּפְתְּ בסתר לב חכמי ורבני עיר הקודש ירושלים ת"ו לשמוע לקול עלה נידף, מוציא דיבה הוא כסיל. להריק חרב וחנית ולדון דיני נפשות בלי עדים והתראה ובלי חקירה ודרישה, לרדוף את רודפי הצדק מבקשי ה', על-פי קבלת רבותינו זיכרונם לברכה, בעלי המשנה והתלמוד והפוסקים אשר המה לנו בגלות במקום סנהדרי גדולה שעליהם ציוותה התורה לאמר: "על פי התורה אשר יורוך" וכו', "לא תסור מן הדבר" וכו' (הרמב"ם בהקדמת משנה תורה).


עליכם אמר נעים זמירות ישראל: "עד מתי תשפטו עוול" וכו', "שפטו דל ויתום" וכו', "פלטו דל ואביון" וכו', על ידי מה? אמר התנא האלהי: הוו מתונים בדין והוי מרבה לחקור את העדים, ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. ואתם לא כן עשיתם, ופיכם וקולמוסכם שלחתם ברעה, ולשונכם תצמיד מרמה, לקיים מה שנאמר: "ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים, ובוזים דבריו וּמִתַּעְתְּעִים בנביאיו" – כלומר בוזים מלמדי דבריו, וכן זה שאמרה התורה: "ואם בחוקותיי תמאסו" – במלמדי חוקותיי תמאסו. והרי אתם בכלל "כי דבר ה' בזה" (הרמב"ם פ"ו מהלכות תלמוד תורה). וקיימתם בעצמכם "לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו"! ולמעניתכם הארכתם בדברים הידועים ופשוטים לכל יודעי-ספר, להבהיל את ההמון ולבזות את חכמינו בעלי שני התלמודים והמדרשים האמיתיים וכיתות הפוסקים הראשונים, אשר לא ראו את הזוהר תורה-שבעל-פה חדשה ואלהים חדשים.


[רבותינו חכמי התלמוד] מידי מלך גוי [=ספר הזהר] [לא לקחו מוסר והלכה], ולא בנו [הפוסקים] פסקי הלכותיהם על-פיו [=על-פי ספר הזוהר], ועד אחרון מרן ז"ל המאיר עיני גולה בחיבורו הגדול "בית יוסף", וב"שולחן ערוך" לא בנה את פסקיו על-פי הזוהר. רק בשניים ושלושה מקומות בלשון "נהגו", ולא בלשון איסור! ואף שבאמת אין למדין הלכה מן הזוהר ולא קיימא לן כוותיה בין להקל בין להחמיר, וכמו שכתב הרדב"ז בתשובותיו חלק ד סימן לו וסימן פ, ורבנו תם בן יחיא הובאו דבריו בספר "רביד הזהב" הלכות פסח, עם דברי הרב הגאון רש"ל בתשובותיו ובחיבורו "ים של שלמה", ועם דברי הרא"ם יעויין שם!


והרא"ש בחולין פרק השוחט כתב וזה לשונו: ומסתברא שכל תוספתא שלא נתפשטה רק אחר סידור הגמרא לאו דסמכא היא, דמסתמא כיוון שרצו חכמי ישראל לעשות חיבור קיימא אמת, חקרו וחיזרו לידע הספרים שנכתבו על דברי החכמים וביררו אותם שהם ברי סמכא ועל ידם חיברו הש"ס. הלכך אין לסמוך על אותה תוספתא כיוון שבעל התלמוד אינו מסכים עליה, עד כאן לשונו! והוא כמו שכתוב בירושלמי פ"ק דעירובין: כל משנה שלא נכנסה לחבורה אינה משנה. ובבבלי: כל מתניתא דלא מיתניא בי ר"ח ור"א לאו מתניתא היא וכו'. ומה שכתב המגיה במבוא התלמוד לעיין בהרא"ש דהרמב"ם לא סבירא ליה הכין, אילו עיין בבית-יוסף וה"מ ובנוסחאות האמתיות בדברי הרמב"ם לא כתב כן!


ומכל זה תדון קל וחומר לחיבורי הזוהר והתיקונים שלא יצאו ונתפשטו רק אחר כמה מאות שנים, ומיד מלך ממלכי עכו"ם יצא, שאין לסמוך עליו בשום עניין היפך התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי רבותינו ז"ל, וכל שכן וקל וחומר בעניין האלהות: איך נחליף ונמיר את אלהינו, אשר הודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו, כי הוא רחום וחנון ארך אפים, ונלך ונעבוד את האליל קצר אפים (זעיר אנפין) וַנִּירָא מזוגתו שריבה אותה הכתוב לפי דבריו ב"את ה' אלהיך תירא" – "את" לרבות זוגתו (זוהר בראשית, דף קיב), בעבור שאביו ואימו עיטרוהו בתרין עטרין והמליכוהו וציוו את כל באי עולם לעבדו (זוהר פרשת בלק, דף קצא).


וכן כתבו "ספר הברית" ו"כסא אליהו" ו"יושר לבב" ו"מצרף האמונה" והרש"ב, ושאר ההולכים בשיטת הזוהר לתומם בחושבם שהוא לרבי שמעון בן יוחאי התנא עליו השלום. ובספר "עוז לאלהים" הביא משל על זה, וזה לשונו:


והוא מלכנו ואנחנו עבדיו ואליו תפילותינו וכוונותינו, ואפילו אבא ואמא מוזהרים לכבד את הבן הקדוש הזה ולירוא ממנו, לפי שהוא המלך השליט, ואפילו שיצא הבן הקדוש הזה מאבא ואמא, יתברר לקמן שהוא העיקר. והנה אמשול לך משל, אם ימלוך אחד ויהיה לו אב ואם, למי צריכים העם לעבוד? בוודאי למלך, ואפילו אביו ואימו צריכים לו, לפי שהוא מלך על זה, נאמר בזוהר: נשקו ידין להאי ברא קדישא וכו'. עד כאן לשונו.


ודבריהם אלו מתאימים מאד לאמונת אומות העולם עובדי האלילים שהזכירו רבותינו ז"ל במסכת מנחות דף קי, אמר רבי יהודה אמר רב: מצור ועד קרתגני מכירים את ישראל ואת אביהם שבשמים. אתיביה רב שימי בר חייא לרב: "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים"? אמר ליה שימי את! דקרו ליה אלהא דאלהיא. ופירש הרב מהרש"א ז"ל, שלאותן האלוהות שתחתיו נתן כוח וממשלה למטה, ואינו משגיח בעולם התחתון כדמסיק דקרו ליה אלהא דאלהייא, עד כאן. וגם תואמת אמונתו זאת [של הזהר] למעשה דורו של אנוש, שאמרו רז"ל שקראו לעצבים בשם ה', הובא בילקוט פרשת יתרו סימן רפו, ובבראשית סימן לט.


וכן עשה מחבר הזהר לקרוא לפרצופים וצורות נבראים בשם ה' ולעבדם, כמו שכתב הרב יושר לבב בתחילת ספרו הנזכר על-פי חלום צודק לפי דעתו, שאמר שם על פסוק "דע את אלהי אביך" וכו' – ועבדהו לזה (זעיר אנפין), אף כי נברא הוא, כי לנשמתו אתה עובד וכו', עיין שם בטרפש הלב. ודבריו אלה שקצר אפים (זעיר אנפין) נברא, מבוארים באידרא רבא דף קלח, על פסוק "ה' פעלך בקרב שנים חייהו" וכו'. וטענתו כי לנשמתו אתה עובד אינה טענה, לפי שהוא סותר את דבריו שכתב במשנת חסידים סוף פרק שלישי ממסכת העשייה, שהאצילות כולו, בין בבחינת אורות בין בבחינת כלים, ואפילו לבושו – כולם אלהות גמור!


וכן כתב בספר "עוז לאלהים" פרק יח דף נו, וזה לשונו: ואם תאמר שאהיה עובד לנשמה בלא גופא חס ושלום? חלילה! אלא כבר אמרנו שזה הפירצוף דמלכא קדישא ושכינתיה הוא אדוק בנשמה, והוא ונשמתא חד אינון כמו שכתבתי לעיל וכו', ואם יעבוד לנשמה יהיה פירוד בין נשמה לגופא, עיין שם. ונמצא לפי זה, מהם עובדים לשניהם, הגוף והנשמה, ונמצא משתף שם שמים ודבר אחר, שאמר רבי שמעון בן יוחאי בסנהדרין פרק ארבע מיתות ופרק לולב וערבה: כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם.


וגיליונות המודפסים ששלחתם סללו דרך לתת מכשול לפני העבדים העיוורים הם התלמידים הקטנים הקופצים בראש להתגדל בפני ההמון, ולדרוש בנסתרות בפומבי לעבוד את הצורות והפרצופים הנבראים, ובייחוד לאליל קצר אפים (זעיר אנפין), על-פי הפילוסוף מחבר הזוהר המבזה את המשנה והתלמוד שקיבל משה מסיני. וקרא לתורתו החדשה בשמות נעלים: עץ חיים, ואבנא די מחא לצלמא; ואת המשנה והתלמוד כינה בשמות פחותים ומזולזלים: עץ הדעת טוב ורע, אבן משכית, שפחה, צלמא, קליפא, לית בה נביעו דחכמתא (זהר בראשית דף כו וכז, וזהר תצא דף רעט ורעה), וקרא עליה "תחת שלוש רגזה ארץ... ושפחה כי תירש גבירתה" – דא משנה. ואמר, שמשה נענש להיקבר בארץ טמאה על שנתן לנו את המשנה. וזילזל בשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן לדמותם לחומר ולבנים, וקרא על רז"ל שדרשו את התורה בי"ג מידות המקובלים מפי הגבורה: "וימררו את חייהם בעבודה קשה", בעבודה קשה – דא קושיא, בחומר – דא קל וחומר, ובלבנים – דא ליבון הלכה וכו'.


וכל דבריו אלה נגד דברי רבותינו ז"ל שקראו להלכות "כתרה של תורה" (מגילה כב), ונגד דברי רבי שמעון בן יוחאי בירושלמי פרק כל כתבי, דתני רבי שמעון בן יוחאי: העוסק במקרא מידה שאינה מידה, במשנה מידה שנוטלים ממנה שכר, בתלמוד אין לך גדולה מזו, ע"כ. וכן בפרק קמא דשבת בילקוט, אין הגלויות מתכנסות אלא בזכות משניות, שנאמר "גם כי יתנו בגויים" וכו', עיין שם (ריש פרשה צו) היפך דברי הפילוסוף מחבר הזוהר שאמר שלא יזכו לגאולה אלא-אם-כן יחזרו בתשובה ולא יעסקו במשנה, אז יתקיים בהם "ויורהו ה' עץ". וכל מגמת מחבר הזוהר לְשַׁכַּח את המשנה והתלמוד מישראל ולסתום פי באר מים חיים, אשר ממנה יִקָּרוּ [=ידלו וישאבו את] כל הליכות התורה-שבעל-פה, ויתעסקו בתורתו החדשה.


ובפרשת כי תצא ברעייא מהימנא רע"ט, העז פניו לומר שמשה רבנו ע"ה התוודה את חטאתו אשר חטא בתִתו לנו את המשנה נגד דברי רבותינו זיכרונם לברכה, שאמרו: אמר משה לפני הקדוש-ברוך-הוא, רבש"ע אל ייכתב סורחני שלא יאמרו ישראל שזייף משה את התורה או אמר בתורה-שבעל-פה דבר שלא נצטווה, וכו' (מדרש רבה פרשת אמור, כח).


ובמקומות רבים, ובילקוט ריש פרשת ואתחנן, ובתיקוני זהר חדש, גילה פניו בחוצפא יתירא לקרוא את העוסקים במשנה ובתלמוד, כדי להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. ובסימני עוף טהור ודגים טהורים וביציהם, ובסימנים שנמסרו למשה בסיני, ובחמשה דברים המפסידים את השחיטה, על כל אלה שלא נכתבו בתורה אלא נמסרו בתורה-בעל-פה, [אמר] שהם [=הלומדים אותם] עוסקים בתורה שלא לשמה, ולא נקרא עוסק בתורה לשמה אלא-אם-כן מכוון לזווֵג ולחבֵּר את הפרצופים הזכרים עם הנקבות כמו שכתוב שם. [עוד אמר על הלומדים את התורה-שבעל-פה:] לגרמייהו עסקין לדבחא בשרא וכו' [כלומר לדעת הזהר הם עוסקים בתורה לשם טובות הנאה], וכמתלהלה הוא יורה זיקים להלעיג על דברי רבותינו ז"ל, שאמרו למוֹד תורה הרבה ויתנו לך שכר הרבה, ודימה שקלא וטריא דרבנן בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, לכלבין דצווחין הב הב. כגוונא דגיהנם דצווחא הב הב, לרמוז שאין להם שכר בלימוד משנה ותלמוד ושהם יורשים גהינם.


ובגיליוני חרמיכם הרביתם מחלוקת בישראל כירבעם בן נבט, וכיביתם נרה של תורה וגרמתם לפרוש מהתלמוד וללמוד בזהר ותיקונים כדי לחברא [=לחבֵּר] נוקבין עם דכורין. נגד דברי רז"ל (מדרש רבה פרשת אמור, כח): ר' יהושע דסכנין בשם רבי אחא, "עיר גִּיבֹּרִים עלה חכם", גברים כתיב, שכולם גברים ואין בהם נקבה (רצה לומר שאין המלאכים בעלי חומר, עץ יוסף) – וכל שכן שאין בהן זכרים ונקבות. וקל וחומר למעלה באלוהינו-ברוך-הוא, כמו שכתבו רבותינו ז"ל (דברים רבה, סוף ואתחנן):


אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: "מי לי בשמים" חוץ מכבודך, כשם שאין לי בשמים אלא אתה, ([כלומר] כשם שלא שיתפתי עמך אלוה אחר בשמים, לא אריך אנפין ונוקביה הדבוקה בו, ולא אבא ואמא בפרצופים נפרדים, ולא גוץ [=זעיר] אנפין ונקבתו); ["ועמך לא חפצתי בארץ",] כך לא חפצתי אחֵר בארץ, כך לא שיתפתי עמך אלוה אחר בארץ. אלא נכנסת אני בכל יום לבתי כנסיות ומעידה עליך שאין אלוה אחֵר אלא אתה, ואומרת שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.


וזה שלא כדברי הפילוסוף מחבר הזהר בפרשת ואתחנן דף רסג ע"א, שהלך בשיטות החיצויים שלישים ורבעים. שכתב: "שמע ישראל" וכו', ה' – אבא המקבל מֵאֲרִיך [אנפין], אלהינו – אמא, ה' – זעיר, אחד – נוקבא דילה, מונה הוא חמשה ואומר וכולא חד!