top of page

ביקורת על יחסי לרש"י-שר"י – ותשובתי

עודכן: לפני 4 ימים

ביום יב בטבת תש"ף נשלח אלי מכתב ביקורת מאת דרדעי אורתודוקסי בעניין יחסי לשר"י. במאמר זה הנני משיב לו ולכל הדרדעים האורתודוקסים וראשיהם, אשר מזמן נתעוורו מדרך האמת, בשל רדיפת הבצע, השׂררה, הכבוד והפיכת תורת האלהים לקורדום חוצבים. ראשי הדרדעים בימינו הִפנו עורף לדרך האמת, גם המה בחרו בדרכיהם ובתעלוליהם של המינים וצאצאיהם, בלבושם הגלותי והפגאני, באימוץ שיטות לימוד נבובות שתכליתן טמטום הלומד והשחתת דרך האמת, בהתרפסות לפני מינים כעורים רודפי תאוות וזימות, בהודאה בעבודה-זרה, ובהחדרת השקפות זרות שמרחיקות אותנו מכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואת כל הרשע והפשע הזה עושים הם באצטלה של "משנת רבנו הרמב"ם". כאילו דרך האמת שינתה את פניה, ועתה היא אשת-זימות ותאוות פרו-נוצרית אשר מקדשת את הבצע והשקר.


"הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים? וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל! שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְיָ, כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (ירמיה ב, יא–יג); "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי [שִׁחַתֶּם את דרך האמת!] אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).


מבוא: הציר שעליו סובבת כל התורה הינו מלחמת חורמה בעבודה-זרה


אחד היסודות החשובים ביותר בדת האמת הוא קידוש מלחמת חורמה בעבודה-זרה, וכאמור, מינות היא העבודה-הזרה החמורה ביותר. הקב"ה ציווה עלינו "לאבֵּד עבודה-זרה וכל הנעשה בשבילה" (בכרוז להלכות עבודה-זרה), וכֹה דברי רבנו בספר המצוות (עשין קפה):


"הציווי שנצטווינו להשמיד את כל הנעבדים ובתיהם בכל מיני ההשמדה וההשחתה, בשבירה ובשׂריפה ובהריסה ובכריתה [או בחשיפת המינות והוקעתה], כל מין במה שראוי לו, כלומר במה שיהיה יותר גמור ומהיר בהשמדתו. והמטרה שלא נשאיר להם זכר, והוא אמרוֹ יתעלה: 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת' [דב' יב, ב]. ואמר עוד: 'כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ' [דב' ז, ה], ואמר עוד: 'וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם' [דב' יב, ג]. וכאשר נזכר דרך אגב בלשון גמר סנהדרין [צ ע"א] אמרם: מצות עשה דעבודה-זרה, אמרו דרך בקשת הבהרה: בעבודה-זרה מאי מצות עשה איכא? תרגמה רב חסדא: 'וְנִתַּצְתֶּם' [דב' יב, ג]".


וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, א–ב): "מצות עשה היא לאבד עבודה-זרה ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה, שנאמר: 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת' [דב' יב, ב]. ונאמר: 'כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ' [דב' ז, ה]. ובארץ-ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבֵּד אותה מכל ארצנו. אבל בחוצה-לארץ אין אנו מצֻווין לרדוף אחריה, אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבֵּד כל עבודה-זרה שבו, שנאמר: 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [דב' יב, ג], בארץ-ישראל אתה מצֻווה לרדוף אחריהן, ואי אתה מצֻווה לרדוף אחריהן בחוצה-לארץ".


אולם, רבים מפנים עורף לאמת ושוכחים שמטרתה הראשונה של התורה והציר שעליו היא סובבת הוא ביעור עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, ושש פעמים בכתביו רבנו מדגיש עניין זה:


1) במורה (ג, לז) אומר רבנו כך: "כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה".


2) ובמורה (ג, כט) אומר רבנו: "וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרהּ וכל מה שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים"; 3) עוד כותב רבנו במורה שם: "כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות. כדי למחותן מן המחשבות אמר: 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' וגו' [דב' יא, טז], 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' וגו' [שם כט, יז]. ולמחייתן מן המציאות אמר: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' וגו' [שם ז, ה], 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [שם יב, ג]. ונכפלו שני עניינים אלו בכמה מקומות, והם היו המטרה הראשונה הכוללת את כל התורה כפי שהודיעונו ז"ל בפירושם המקובל לאמרוֹ יתעלה: 'אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה' [במ' טו, כג], אמרו: הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה [ספרי שם; קידושין מ ע"א; הוריות ח ע"א], דע זה".


4) "כי יְסוֹד התורה ביטול אותה ההשקפה [=השקפת עובדי עבודה-זרה] ומחיית עקבותיה כמו שביארנו" (שם ג, ל); 5) "ואם תעקוב אחר כל מצוה ומצוה שנאמרו בעבודה-זרה תמצאם טעמם ברור, והוא סילוק אותן ההשקפות הנפסדות וההרחקה מהן עד הקצה האחרון" (שם ג, לז).


6) ובהלכות עבודה-זרה (ב, ז) פוסק רבנו כך: "מצוַת עבודה-זרה כנגד המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וגו' [במ' טו] ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [שם]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה והיא עיקר כל המצוות כולן".


נמצא, כי המלחמה ברש"י-שר"י ובכל המינים וצאצאיהם הינה מלחמת-קודש וקידוש-שם-שמים, ובדומה למה שאומר רבנו בעניין הכרתת עיר הנידחת (עבודה-זרה ספ"ד):


"כל העושה דין בעיר הנידחת הרי זה כמקריב עולה כליל שנאמר: 'כָּלִיל לַייָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יג, יז], ולא עוד אלא שמסלק חרון אף מישראל, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ' [דב' יג, יח], ומביא עליהם [על ישראל] ברכה ורחמים, שנאמר: 'וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ' [שם]".


והלכה זו ופסוקים אלה נאמרו לא רק במי שעושה דין בעיר הנידחת, אלא גם במי שעושה דין במי שמרחיק את עמֵּנו מייעודו הנכסף ומתעה את העם אחרי התוהו וההבל אשר לא יועיל ולא יציל, וכֹה דברי רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".


וכן אומר רבנו במורה (א, נד):


"התבונן נא בפסוקי התורה, כאשר ציווה להשמיד שבעה עממים ואמר: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], סמך לכך מיד, ואמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַייָ אֱלֹהֵיכֶם' [דב' כ, יח], אמר, אל תחשוב כי זו אכזריות או שאיפת נקמה, אלא היא פעולה שמחייבת אותה המחשבה האנושית, לסלק כל מי שסטה מדרכי הצדק, ולפַנות את כל המעצורים המעכבים מלהגיע אל השלמות שהיא השגתו יתעלה".


"כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" (דב' ז, ה); "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (דב' יב, ג).


א. ראש הביקורת: מדוע הנני קורא לרש"י-שר"י?


ועתה לדרדעי האורתודוקסי שצווח כנגדי, וזה לשונו:


"כדאי ללמוד מהרמב"ם ומרבים אחרים, שהם נוהגים לתקוף שיטות ולא אנשים, כגון המתכלמין או מאמיני הגשמות והנמנעות וכדומה, או קבוצות חברה רחבות, כגון הצרפתים, אנשי צפון-אפריקה וכדומה, ללא הזכרת שמות אנשים, ובפרט של מי שהוא בן-ברית. [...] ואני שומע אותך צועק: מבחינתי רש"י אינו בן-ברית. [...] אם מזכירים ספר בעייתי – תוקפים את ההשקפה העולה ממנו, ולא את בעליה! [הזו דרכה של תורה?] [...] כך שאינני יודע מדוע מצאת לנכון להוסיף לרש"י תארים כמו: 'ארור', 'רשע', 'טיפש', 'מין', 'שר"י', וכיוצא-בזה?".


ובכן, לדעתי רבנו שגה בעניין זה, והיה עליו להזכיר בכל רחבי כתביו שמות של מינים שמתעים את העם אחרי ההבל אשר מנציחים את גלותנו וממיטים עלינו אסונות – כדי להזהיר את העם מפניהם וכן כדי לקיים פסק חז"ל: "מורידין ולא מעלין". אך גם משה רבנו לא הצליח באותה השעה הקשה לעשות כפנחס בן אלעזר, ולא כל הנביאים עשו כאליהו בהר הכרמל.


ובתורה עצמה שניתנה מפי הגבורה, נזכרו שמות מפורשים של בני אדם רשעים, כמו לדוגמה במעשה הנועז של פנחס בן אלעזר, והנה הפרשה הזו לפניכם (במ' כה, י–טו):


"וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי, לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי, וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא".


והנה שני קטעים מתוך דברי רבנו הנכוחים, אשר מוכיחים שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם בשמותם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג): "והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס את מעשיהם וזכרם בעיני בני האדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם".


וכן אומר רבנו בהקדמתו שם (עמ' רנז): "וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבֵּר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרוֹ יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך: כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".


והנה לפנינו גם פסק חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את חברו] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם [הוכיחוֹ בנועם ו]לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


וכל הדברים הללו נאמרו ביחס לסתם בעלי-מגרעות שעוברים על מצוות שבין אדם למקום וסירבו לקבל תוכחה, ואפילו אותם מצוה להוקיע ולפרסם! כל-שכן ביחס לכומרים שכירים רודפי בצע אשר מחללים-שם-שמים ביד רמה כירבעם ומתעים את העם אחרי השקפות מינות ומדוחים, ומכשירים את שרץ ההנאה מדברי תורה – אלה, מצוה לפרסם את חטאם, ולחרף אותם בפניהם, ולבזות ולקלל אותם, עד שיחזרו למוטב או עד שהשפעתם על הציבור תתפוגג, והנזק העצום שהם המיטו על עמֵּנו יגליד ויתרפא. וכמו שעשו כל הנביאים לישראל! וכל-שכן המינים הארורים שדינם הוא מורידין ולא מעלין, וכֹה דברי רבנו בשלושה-עשר יסודות דתנו:


"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


וכל-שכן המינים הארורים שמתעים את עמֵּנו אחרי ההבל, וכֹה דברי חכמים ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


"לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט [...] לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דב' א, יז).

רק לאחר שיוּכח לעם-ישראל שרש"י-שר"י הוא מין, אז יהיה ראוי למחקוֹ כליל ולא להזכירו עוד לעולם, וכדברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ו, ח): "מין ישראל שכתב ספר-תורה שׂוֹרפין אותו עם האזכרות שבו [...] ומצוה לשׂוֹרפו כדי שלא להניח שֵׁם [=זֵכֶר] למינים ולא למעשיהם".


ב. דינם של המינים


כפי שראינו ונראה להלן, דינם של המינים קשה מאד, אך עד שנכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש שבה יש סנהדרין אמת, כל ההלכות הללו אינן הלכה למעשה. אולם, עדיין יש חשיבות עליונה עצומה ואדירה להלכות שעוסקות במינים, והיא כדי לחנך את הציבור להבין את הנזק העצום שהם גורמים לעם-ישראל, וכדי להאיר את דרכו של עם-ישראל באור האמת והצדק.


נחל בהלכות עבודה-זרה (י, ב):


"אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל בעלי ההגשמה והמאגיה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחר הקבלה הבזויה המיוחסת לבר-יוחי אלילם] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


והנה עוד הלכה, הפעם מהלכות רוצח ושמירת הנפש (ד, יד–טו):


"המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגן. ואם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו".


כלומר, חז"ל ורבנו עודדו את האדם להיות יצירתי, וכל דרך שתעלה בדעת האדם להורגם ראויה, מפני שהם מחריבים את דת האמת וממיטים אסונות וייסורים איומים על עמֵּנו.


והנה עוד הלכה, הפעם מהלכות ממרים (ג, א), וכֹה דברי רבנו:


"מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול".


מדהים! לא רק שמי שהורג אותם עושה מצוה גדולה ומסיר מכשול, אין צורך לא בעדים ולא בהתראה ולא בדיינים! ואפילו גוי עובד אלילים נהרג אך ורק בבית-דין ולאחר עריכת משפט!

והנה עוד הלכה בעניין המינים, וכך פוסק רבנו בהלכות אבל (א, ח):


"וכן המינים והמשומדים והמוסרין – כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים: שאבדו שונאיו של הקדוש-ברוך-הוא, ועליהם הכתוב אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא [וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' (תה' קלט, כא)]".


נשים לב כי המינים הללו לא רק מחריבים את דת האמת ואת עם-ישראל, אלא, בהתעיית עם-ישראל ובטמטומו בהזיות המינים, הרשעים והסכלים הללו גם מחריבים את העולם כולו, שהרי הם מונעים מעם-ישראל למלא את ייעודו: להיות עם חכם ונבון, אשר מאיר באור התורה, החכמה והמדעים לעולם כולו, ומרומם את כל האנושות יחד עמו לעבר ידיעת ה' וייחודו, ולחיים של מוסר, ערכים ואנושיות: "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (יש' ב, ד).


בהלכה נוספת שראינו לעיל מהלכות תשובה (ג, טו), רבנו מלמד שגם בימינו, גם כאשר כל ההלכות הללו אינן הלכה למעשה, אלא הלכות חינוכיות ומוסריות בלבד, המינים הללו ישלמו תשלום מלא בעבור פשעיהם בעולם-הזה ובעולם-הבא, וכֹה דברי רבנו: "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים", וכו'. והמינים הם גדולי הרשעים, ולא לחינם הם הראשונים ברשימת הארורים.


לאור ההלכות הקשות הללו, הנני מתחיל להבין שלא לחינם הגויים התעללו ומתעללים בעיקר ביהודים האורתודוקסים, והכל הגיע ומגיע ויגיע מאת אל-דעות בצדק מדוקדק ומדויק. כמו כן, ברור לי שכל ההתעללויות והעינויים המחרידים שנחתו על צאצאי המינים באירופה, באו עליהם בעיקר בעוון המינות והעבודה-הזרה שהיו בידם, שהרי לא יעלה על הדעת שהקב"ה יעניש בעונשים כל-כך חמורים, אלא-אם-כן מדובר בעוונות החמורים ביותר. וכל מי שכופר במה שאמרתי עתה, כופר למעשה בתורת-האמת ובה' יתעלה, כאילו ה' אינו דן דין אמת.


"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).


"וַיִּחַר אַף יְיָ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דב' כט, כו).


"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"; "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט). "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב).


"מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר, מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים? הֲלוֹא יְיָ זוּ חָטָאנוּ לוֹ! וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ, וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו [על עם-ישראל] חֵמָה אַפּוֹ וֶעֱזוּז מִלְחָמָה, וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע, וַתִּבְעַר בּוֹ וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב" (יש' מב, כג–כה).


"אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַייָ לֹא עָשָׂה" (עמוס ג, ו).


לאור כל המקורות שראינו, איך יעלה על הדעת לומר שלא ראוי לקרוא לרש"י – שר"י?! והלא מצוה רבה היא להשמידו וכל ההורגו "עשה מצוה גדולה והסיר מכשול", ואפילו אם הוא לא היה בגדר פרשן שהתעה את עמֵּנו אחרי ההבל והמיט עלינו ייסורים מחרידים, ולכן, מצוה רבה ואף חובה עצומה, לקלל ולחרף ולגדף ולארוֹר מין נבל שהִתעה את עמֵּנו בתהו אלף שנים!


וכל מי שמונע את עצמו מלקללו ולחרפו ולגדפו ולהשפילו – נתפס בעוונו ובמינותו, כל-שכן מי שמתחסד לרוממו ולגדלו, וכל-שכן מי שנלחם בתוקף באנשי האמת ורודף אותם על-כך.


"מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יְיָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (מש' יז, טו).


ג. מה דינו של ספר תורה שכתבו מין?


וכֹה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ו, ח): "מין ישראל שכתב ספר-תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבוֹ אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים [=כשאר הנבראים: עץ ואבן בהמה וחיה או אדם]. והואיל ודעתו-כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם".


וברור שאדם לא יכול ליטול את הדין לידיו ולשרוף ספר תורה שכתבו מין גמור מאיזו חסידות גלותית אלילית, אך אם נתגלגל לרשותו של אדם כשר ספר-תורה של מין, חובה על אותו אדם כשר לקיים את ההלכה ולשרוף בחצרו הפרטית את הספר שברשותו (אגב, כל ספרי המינים הללו פסולים גם מבחינת אופני עשייתם, ראו: 'כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם').


וכבר אמרתי בכמה מאמרים, שאם דין ספר-תורה כך, מה יהיה אפוא דינו של פירוש רש"י למשל? אשר מצד אחד אינו ספר-תורה גוויל כשר ואין בו אזכרות, ומצד שני הוא מלא וגדוש בהשקפות המינים ובהזיות מאגיות-אליליות על כל צעד ושעל? האין לדון בו כל-שכן וקל-וחומר מספר התורה הקדוש שניתן אות באות מפי הגבורה, ואף-על-פי-כן לא חסים על קדושתו ושורפים אותו על כל האזכרות שבו? לפיכך, חובה להשליך את כל ספרי רש"י שברשותנו למחזורית הקרובה לביתנו, ולקיים מצוה רבה וחשובה – ביעור מינות ועבודה-זרה מארצנו.


ולאור כל זאת, נשוב ונתמה על תגובתו המתחסדת והמתעתעת של הדרדעי האורתודוקסי: וכי יעלה על הדעת שלא ראוי לקרוא לרש"י-שר"י, כשחכמים הורו לשרוף את כל ספריו?! ולא לחינם גויי אירופה ערמו את ספרי המינים ושרפו אותם בליל הבדולח ובמהלך שנות השואה הנוראיות, וברור לי שהם היו שליחיו של אלהים לבער ספרי מינות ואלילות ועבודה-זרה מן העולם, בדיוק כמו שדאעש היו שליחיו להרוס אתרי עבודה-זרה בעיראק ובסוריה. "נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי" (יר' כז, ו); "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי" (יש' י, ה).


ד. המינים גרועים מן הגויים עובדי עבודה-זרה!


לאחר שראינו את דינם של המינים הבה נעיין בדינם של הגויים עובדי עבודה-זרה, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (י, א–ב) בעניין הגויים עובדי עבודה-זרה, בשתי הפְּסקות לקמן:


"לפיכך, אם ראה עובד עבודה-זרה אובד או טובע בנהר לא יעלנו. ראהו לקוח למות לא יצילנו. אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא-בזה – אסור [=וסוג היחס הזה לגויים עובדי האלילים נקרא בלשון חכמים: 'לא מורידין ולא מעלין'], מפני שאינו עושה עמנו מלחמה.


במה דברים אמורים? בגוי, אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת [=וסוג היחס הזה למינים נקרא בלשון חכמים: 'מורידין ולא מעלין'], מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה והמאגיה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחר הקבלה האלילית] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


הלכה נוספת בעניין זה נמצאת בהלכות עדות (יא, יא), וכֹה דברי רבנו:


"המוסרין והאפיקורוסין והמינים והמשומדים, לא הוצרכו חכמים למנות אותם בכלל פסולי עדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל. אבל אֵלּוּ המורדין והכופרין פחותין הן מן הגויים, שהגויים [אשר עובדים עבודה-זרה] 'לא מעלין ולא מורידין', ויש לחסידיהם [שקיבלו שבע מצוות בני נח] חלק לעולם-הבא. וְאֵלּוּ [=המינים וכו'] 'מורידין ולא מעלין', ואין להן חלק לעולם-הבא".


נמצא, שיש הבחנה הלכתית ברורה: המינים – מורידין ולא מעלין, ואילו הגויים עובדי עבודה-זרה – לא מורידין ולא מעלין. ועתה נעבור לעיין בהבחנה נוספת: ובכן, כבר ראינו לעיל את דינם של המינים: "מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת", "מצוה להורגן", "כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול" וכו'. ברם, לעומת דינם של המינים מישראל, ראו נא את דינם של הגויים עובדי עבודה-זרה, וכך פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (סוף פרק ט):


"כיצד? אחד העובד עבודה-זרה, או שבירך את השם, או ששפך דם [...] הרי זה ייהרג בסיף. [...] ובן נח נהרג בעד אחד, ובדיין אחד, בלא התראה, ועל-פי קרובים. אבל לא בעדות אישה ולא תדון אישה להם".


נמצא אפוא, שדינו של מין מישראל חמור בהרבה מדינו של גוי שעובד עבודה-זרה! שהרי מין מישראל נהרג ללא התראה וללא עדים וללא דיינים, וכל הזריז והמקדים להורגו "עשה מצוה גדולה והסיר מכשול", ואילו גוי עובד-עבודה-זרה, אין להורגו אלא לאחר שהביאו אותו לפני בית-דין, ובעד אחד לפחות, ולא בעדות אשה, ולא בבית-דין שיש בו אשה – וזה הבדל עצום!


ואם כך הוא דינו של רש"י-שר"י, וכי יעלה על הדעת שלא ראוי לקרוא לו רש"י-שר"י?!


כמו כן, רש"י לא רק החדיר השקפות מינות שנוגעות להגשמה ושיתוף, הוא גם החדיר את שיטת לימוד אגדות חז"ל כפשוטן וגרם לעם ה' להיות כדברי רבנו בפרק חלק: "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה". כלומר, הוא טמטם את עמֵּנו ללכת אחרי ההזיות המאגיות-הפגאניות! ובמלים אחרות, הוא וחבר-מרעיו הפכו את דת האמת לדת פרו-נוצרית ניאו-פגאנית חשוכה.


אגב, אימוץ שיטת "הביקורת האירופית הקרה" והצקצוק וההתחסדות שיש לומר ביקורת באופן "קר וענייני" הינה התעיה מדרך האמת, כי כאשר מבקרים אדם או שיטה באופן "קר" למעשה מותירים פתח לאותה השיטה הרעה להתקיים לצד דרך האמת. לעומת זאת, הדרך היחידה לקיים את מצות ה' ולבער עבודה-זרה מארצנו היא על-ידי הליכה בדרכה של התורה ובדרכם של הנביאים וכל אנשי האמת, דהיינו לקדש מלחמת חורמה כנגד העבודה-הזרה.


וכבר ראינו את דברי רבנו במורה ובמשנה-תורה בעניין הציר שעליו סובבת התורה, ומהם עולה בבירור, שמי שכופר ברש"י הארור – מודה בכל התורה כולה! ומי שמגן עליו ודן אותו לכף זכות ומעלה על דעתו שראוי ללמוד ממנו משהו – כופר בכל התורה כולה! ואיך העלית על דעתך להתחסד ולתעתע ולצאת ולהגן על ראש פרשני ההגשמה והמינות? ולא רק אתה, איך העלו על דעתם כל מנהיגי וראשי הדרדעים השכירים למיניהם להתחסד ולהתחפש לאיכרים פולנים ארורים ולאכול ולזלול מן התורה, ואף להילחם נגד אדם עני ויחידי אשר ממלא את חובתו?!


ואחתום בפסוק שראוי להקדישו לכל הדרדעים המזויפים והשחצנים המה וראשיהם: "כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת, הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן? אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם!" (ירמיה מט, ז).


"וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם" (נח' יג, כה).


ה. חכמי ישראל לא נהגו לגנות באופן חריף


הטענה הבאה שמעלה הדרדעי האורתודוקסי היא, שכל חכמי ישראל (לפי דמיונו, כי נדמה לו שהמינים וצאצאיהם חכמים גדולים) לדורותיהם לא נהגו לבקר את זולתם באופנים חריפים, והנה דבריו: "אמור לי, אדיר, מי מחכמי ישראל נוהג לכנות כך חכמים שהוא חולק עליהם? למעט יחידים כמו ראב"ד ורשב"א, אבל מדוע ללכת בדרכם? אפילו רשעים כדתן ואבירם, ובלעם, ודואג, ויעקב מינא או אלישע אחר, לא זכו לקיתונות שאתה שופך על רש"י!!".


ובכן, כבר הוכח לעיל שמצוה רבה ואף חובה לחרף ולגדף את שר"י. לגבי הראב"ד והרשב"א הם לא ראויים להתייחסות כלל, כי לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. ולגבי שאר הרשעים שהזכרת, ובכן, הרשעים שהזכרת אינם מתעים את עם-ישראל אחר ההבל במשך אלף שנים! הם לא החדירו לדת משה את ההגשמה ושלל הזיות מאגיות אליליות, הם לא החריבו את דת משה וזיהמו אותה בהשקפות פרו-נוצריות! פעלם המרושע הזיק לעם-ישראל בתקופה מסוימת וקצרה ובזה נזקם הסתיים. וכי יעלה על דעתך שאם אחד מהם היה כרש"י, שהוא לא היה סופג קיתונות של רותחין?! וכי לא קראת לעיל את ההלכות על המינים? ואם היה ברור וגלוי לכל עם-ישראל שרש"י היה מין ורשע לא הייתי מדבר עליו כלל, ושמו הטמא כלל לא היה עולה על דל שפתיי, וכמו שאומר רבנו לעיל: "כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם".


עוד הוספת להתחסד ואמרת כך:


"כל-כך הרבה מחכמי הדורות הנאמנים והמייחדים [=הדרדעי הכסיל הזה מתכוון לשוטים נבערים אשר יותר תועים מן הבהמות], קראו את רש"י עם שלל פירושיו, ולא מצאו לנכון לנגח אותו, לא בעניינים שאתה מעלה כאן ומייחס לו, ובוודאי שלא נשמעה טענה על חוכמתו או הסתייגות ממנו כאיש וכדומה – ואם חלקו עליו, אז רק נקודתית על פירוש זה או אחר שלו".


ודבריך מעלים גיחוך רחב על פניי, מי הם אלה "חכמי הדורות הנאמנים והמייחדים" שאתה מתכוון אליהם? והלא ניתן לספור את חכמי ישראל המייחדים על כף-יד אחת ואולי שתיים, ולא יותר, וכמו שאומר רבנו בהקדמתו לפרק חלק על הנבונים שאינם מחריבים את אגדות חז"ל: "והכת השלישית, והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם כת כמו שאפשר לומר על השמש מין". כל השאר הינם תועים ברמה כזו או אחרת, ואינם יודעים מאומה על ידיעת ה' וייחודו, הולכים בדרכי חושך אפלות ורעועות, ותועים ונחבלים בהשקפות המינים הארורות.


ובכלל, טענתך זו היא מסוג "טענת הסמכות", כלומר לא מדובר בטענה עניינית, אלא בטענה שאני טועה מעצם זה שאף לא אחד מ"חכמי ישראל הנאמנים והמייחדים" (ושוב עולה גיחוך רחב על פניי), ביקר את שר"י. אגב, עובדה זו דווקא מעוררת חשד, כי כבר אמרו חז"ל שאם ראית רב שכולם שׂבעי-רצון ממנו, כנראה שהוא מושחת ורקוב כי אינו מוכיח את העם.


וכבר הערכתי במאמר אחר כי העובדה שלא ביקרו את רש"י כלל, מעידה על קשר שתיקה אשכנזי מאד עמוק במשך הדורות, ולא על טהרת דעותיו והשקפותיו של רש"י. איך לדוגמה אף לא אחד שם לב לכך שרש"י, בפרק הראשון בפירושו לתורה אומר שהקב"ה ברא את האדם בדיוקנו? וגם קאפח השכיר לא העיר בפרק הראשון של המורה על-כך שרש"י הוא זה אשר פירש ש"צלם" הוא תבנית-דפוס! וכי קאפח השכיר לא הכיר את פירוש רש"י בפרק הראשון לבראשית? וכי אף לא אחד שם לב לכך? תמוה ביותר, ורק מעיד על קשר של שתיקה.


והנה מעט ממה שכתבתי במאמר האמור: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק כג)":


נקודה נוספת מעניינת שעולה מדבריו היא, שעד היום לא נכתב שום ספר השגות על רש"י! על רבנו הרמב"ם נכתבו השגות למכביר, זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה, לעומת זאת, על רש"י לא נכתבו השגות! אולי בעלי התוספות חולקים עליו פה ושם, אך השגות שמטרתן לערער באופן משמעותי על אישיות הפוסק, ישרותו, חוכמתו וצדקתו, זאת לא ראינו! ואין לי שום צל של ספק, כי יש כאן קשר אשכנזי פרו-נוצרי מובהק, אשר מגן בחירוף נפש על גדול אלילי אשכנז. כי אם יתגלה ויתברר שרש"י לא היה "רבן של ישראל" אלא "רשעם של ישראל" – אנה יוליכו את חרפתם? איך יוותרו על שלטונם ותאוותם? איך ישפילו את שחצם וגאוותם?


ו. האם אין "דברי חפץ" בפירוש רש"י?


טענתו הבאה של כותב המכתב היא השאלה: האם אין דברי חפץ בפירוש רש"י? כאילו אם היו בדבריו דברי חפץ הם היו ראויים להכשיר את השקפות המינים הארורות שהוא החדיר לנו בפירושיו, וכן את שיטתו לפרש את אגדות חז"ל כפשוטן אשר החריבה את דת משה... והנה דברי הדרדעי הכסיל, שליחם של הדרדעים השכירים למיניהם: "ואני תמה – האם באמת לא מצאת בפירושיו שום דברי חפץ? או שמא בלהט חרון-אפך עליו אינך מסוגל לראות את מה שרואים בו כולם, ואתה שופך את התינוק עם האמבטיה? והלא כמה וכמה עניינים וסוגיות פירש לנו רש"י שבלעדיו לא היינו יודעים לפנות ימין ושמאל, זה נחשב כאין לפניך?".


הכותב מגלה בדבריו אלה שהוא לא העיפרון המחודד ביותר... כי אפילו אם הייתי מוצא דברי חפץ בפירוש רש"י, מה זה משנה? ואם תמצא דברי חפץ בקוראן או בברית-החדשה או בספר האופל הפגאני האם תאמץ אותם אל חיקך? האם תכשיר אותם אם תמצא בהם כמה מצוות שהם העתיקו במדויק מספר-התורה הקדוש? האם תכשיר אותם רק בגלל כמה אמיתוֹת? ואיני יודע אם תרצה להאמין לזאת, אבל בכל מסעי בחקר פירוש רש"י עד היום, לא מצאתי שום דבר שהוא בגדר "דברי חפץ". אולי מצאתי פה ושם העתקה של קמצוץ מדברים נכונים, מעורבבים עם הזיות כמובן, אך הם בודדים מאד, ואף הם מובאים בעילגות לשון מחרידה.


ועוד ראוי לשאול אותך, האם כאשר בית-הדין מוציא להורג עובד עבודה-זרה הדיינים שואלים את החייב אם הוא שמר שבת? או אם הוא גמל חסדים? או אם הוא הכניס אורחים? או אם הוא כיבד הורים? או אם הוא למד תורה? והלא כל זה לא מעניין כלל! ברגע שאדם הוא עובד אלילים – דינו אחד! כל-שכן וקל-וחומר ביחס למין גמור מישראל אשר מתעה את הרבים אחרי התהו ומרחיקנו מייעודנו, ולכן ביחס אליו אין זה משנה כלל מה הם שאר מעשיו! וכמו שרבנו פוסק לעיל, שספר-תורה שכתבו מין נשרף עם כל האזכרות שבו! ולפי ההיגיון שלך, למה? והלא לפנינו ספר-תורה גוויל כשר למהדרין! מדוע לשורפו עם כל האזכרות שבו? אך הסיבה פשוטה: "כדי שלא להניח שֵׁם למינים ולא למעשיהם". ואצל רש"י המצב חמור בהרבה כי לא מדובר בספר-תורה גוויל כשר למהדרין, אלא בפירוש מלא וגדוש בצואת השקפות המינים.


כמו כן, טענותיי כנגד רש"י אינן נובעות מ"חרון אפי" כדבריך, והנך מנסה להציג אותי כחמום-מוח נעדר היגיון שחרון בלתי נשלט מנחה את פעולותיו ומעביר אותו על דעתו... ואם הייתי כדבריך, וכי הייתי מסוגל להשיב לך באופן מסודר ומנומק? ובכלל, כיצד אתה מתעלם מעשרות רבות של מאמרים שבהם ניתחתי את רש"י ושיטותיו? האם כל זאת יכול לנבוע מזעם וחרון-אף? והלא כדי ליצור יצירות כל-כך מורכבות אדם זקוק לשלווה עצומה ולמחשבה יציבה!


עוד הוספת: "שאיני מסוגל לראות את מה שרואים בו כולם", ואיני יודע מה אתה רואה בו או מה אחרים רואים בו, ומה שאני רואה בו הנני כותב ומנתח במאמריי, וברוב המקרים מדובר בדברים פשוטים וברורים, שכל מי שלמד את יסודות הדת רק מעט, יכול להבין. ויתרה מזאת, על הסיפור "המלך עירום" שמעת? האם לא ייתכן שכל העם ישגו אחר ההבל? והלא התורה ייחדה קרבן מיוחד למקרה כזה אשר כל עדת ישראל שוגים אחר ההבל: "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְיָ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ" (ויק' ד, יג). ובפסוק זה מדובר בסנהדרין אנשי אמת אשר משתדלים ככל יכולתם שלא לשגות, כל-שכן וקל-וחומר כאשר מדובר בעדה האשכנזית הפרו-נוצרית שמכסה על פשעיו של שר"י באופן ממוסד ושיטתי במשך אלף שנים! ומקבלת סיוע מאינסוף סייענים ספרדים ותימנים כמוך.


זאת ועוד, את הטענה הזאת בדיוק השמיעו כנגד מָרי יחיא קאפח כאשר הוא קידש מלחמה נגד ספר האופל הפגאני: איך הוא העז לתקוף בעוז את הספר "הקדוש" הזה, שמֵאות רבות מחכמי ישראל ואולי אף כולם סמכו עליו את ידיהם, וצווחו שמחברוֹ הוא לא פחות מאשר בר-יוחי! והנה מקצת מתשובתו באיגרתו להם ('עמל ורעות רוח וחרמות ותשובתם – ח"ב'):


"ומה בכך שלפי דבריהם קיבלו אותו כל ישראל ולא הרגישו במרורות הפתנים אשר בקרבו? והלא בימי שפוט השופטים ובימי אחאב קיבלו כל ישראל לעבוד את הבעלים (הם האלילים הזכרים), ואת העשתרות (הם האלילות הנקבות), ולא נשאר בימי אחאב זולת אליהו ומאה איש אשר החביא עובדיה!".


כלומר, לפי דבריו לא מן הנמנע שכל עם-ישראל ישגה אחרי הבלי העבודה-הזרה במשך מאות רבות בשנים, וכולם יחשבו שהם אמת! וראוי להוסיף גם את חתימת תשובתו מפני שהיא מבטאת היטב את רחשי ליבו וצדקת דרכו: "ובה' בטחנו, כי אף אם יחשבו דוברי עָתָק האלה לבזותנו ולהשפילנו, אין בהם כוח לעשות אותנו שפלים ונבזים! כי ממקום קדוש נהלך, ה' אל אמת בפינו ובלבבנו ותרועת תורתנו הקדושה בנו" (הדגשים וסימן הקריאה במקור).


"וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


ואם בספר-האופל עסקינן נימא ביה מילתא, כבר ברור גלוי וידוע לכל מי שאינו מתעקש להתעות את עצמו ולכל מי שאין לו אינטרס בהמי (כמו קאפח וערוסי, אשר התדרדרו להודות ואף לחתום על עצומות מפוקפקות אשר מכשירות עבודה-זרה), שספר האופל הוא ספר אלילי לחלוטין! ברם, אין לי ספק שאם תעיין בו היטב, ובדיוק כמו שאם תעיין היטב בקוראן או בברית-החדשה, אתה תמצא בו גם מעט עניינים ומצוות או השקפות נכונות למחצה לשליש ולרביע. האם יש במיעוט הזה כדי להכשיר את ספר-האופל או את הקוראן או את הברית-החדשה?


וכך בדיוק נוהגים הדרדעים התועים אחרי השר"י, חלושי הדעת, החברים במועדון הסכלים ומחוסרי הדעת, אשר עורכים חיפושים מפרכים ברש"י ולאחר שסוף-סוף הם מוצאים "דברי חפץ" שנראים להם כנכונים למחצה לשליש או לרביע, הם מנפנפים בהם בתרועת ניצחון מהובלת, ואומרים: "ראו עד כמה חכם וגאון הוא אלילינו רש"י!"... וכך בדיוק ניתן לנהוג גם בקוראן, גם בברית-החדשה, וגם בספר-האופל יימח שמו וזכרו מעם-ישראל. וראוי להזכיר כאן גם את ה"שולחן ערוך", אשר לצד החדרת המאגיה והאלילות וכן לצד החדרת מנהגי אשכנז המתועבים והמחרידים, הוא מעתיק את לשון רבנו מדפוסי "משנה תורה" מילה במילה! היש בזה כדי להכשיר את חיבורו? היש בזה כדי להכשיר את המאגיה שהוא החדיר וזיהם בה את עם-ישראל? היש בזה להכשיר את מחיקת כל יסודות-הדת המחשבתיים? היש בזה כדי להכשיר את התֵּירו להפוך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים? ועל העוולות הנוראיות של קארו הקראי בשולחנו המאוס, ראו: "האמנם ה'שולחן ערוך' הוא שמונים אחוז רמב"ם?", ועוד.


ואצרף לך עוד הלכה אחת מהלכות עבודה-זרה (א, י–יג):


"ואביו ואימו [של אברהם אבינו] עובדין עבודה-זרה והוא היה עובד עמהם. וליבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מדעתו הנכונה, ויָדע שיש שם אלוה אחד [...] ויָדע שכל העם טועים [...] כיוון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים" וכו'.


עוד הוספת שאני "שופך את התינוק עם האמבטיה", ובכן, מי בדיוק התינוק ומי הם המים ומי היא האמבטיה? ואם רש"י-שר"י הוא התינוק והמים הם מי-המינות הרעים, והאמבטיה היא האכסניה של חכמי-יועצי-אשכנז באלף השנים האחרונות – אז כן, אני שופך את התינוק יחד עם המים הרעים, ואף שובר את האמבטיה כמו ששבר אברהם אבינו את הצלמים. ומה רע בכך? והלא זה בדיוק מה שהתורה מצווה עלינו (שמ' כג, כד): "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם" (ואמבטיותיהם), ורבותיך הדרדעים המזויפים והמתחסדים לא רק אוכלים מן התורה, אלא גם כופרים בתורה! כי הם משתחווים לאלהיהם הארורים ועובדים אותם ועושים כמעשיהם ואף מגינים עליהם.


ולגבי סוגיות הגמרא שרש"י פירש, ובכן, שר"י זיהם את התלמוד הבבלי בכל-כך הרבה הזיות ודמיונות עד שאין חקר לסכלותו, כי התלמוד הבבלי מלא וגדוש באגדות שפשטיהן הינן הזיות דמיוניות חשוכות וחלקן אף מאגיות אליליות מחריבות-דעת, ורש"י אימץ את כל הפשטים הללו כפשוטן! שווה בנפשך כמה הזיות הוא החדיר כך לדת משה! מבחינה זו פירושו לתלמוד גרוע אף יותר מפירושו לתורה, כי התלמוד עוסק רבות באגדות חז"ל וכן בסוגיות השקפה והלכה דחויות רבות מאד, ובאלה, ובמיוחד באגדות חז"ל, כר-המרעה להזיות ולדמיונות רחב אלף-מונים מאשר בספר-התורה. ולהבנת מעמדו ומהותו של התלמוד הבבלי ראו: "ותופשי התורה לא ידעוני (הַוָּיוֹת דאביי ורבא)", "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?", ועוד.


וביחס לסוגיות שבהן רש"י "האיר את עיניך": יותר ממה שהעילג כתב דברים נכונים, הוא כתב דברי מינות ואף נכשל בשגיאות רבות מסְּפור. ובלמדי את פירושו של קאפח ל"משנה תורה" ראיתי, שלעתים לא רחוקות המפרשים תמהים על פסק רבנו מכיוון שהם משועבדים ונרצעים לפירושו של רש"י, והנה הגיע קאפח והסביר את הסוגייה לאור ביאורם של חכמי תימן, והכל מתיישר ומתבהר. ואין לי ספק שחכמי תימן לא היו זקוקים לפירוש רש"י, והם אף לא למדו ממנו עד שהוא חדר אליהם. ומה עלה על דעתך? שעד שרש"י חדר לתימן אבותינו לא ידעו גמרא? ואולי אינך יודע, אך כתבי-היד התימנים הקדומים והמדויקים כוללים אך ורק את לשון הגמרא. ואתה מוזמן לעיין בחוברת של י' טובי "על התלמוד בתימן" ושם תמצא צילומים של כתבי-יד מתימן, ואין בהם זכר לא לשר"י אלילך ולא לתוספות המינות של החכמים בעיניהם.


ומי שמתעקש ללמוד גמרא (שהרי לדעת רבנו מדובר בבזבוז זמן ואף בסכנה גדולה ועצומה, וכבר הוכחתי זאת במאמרים שנזכרו לעיל) אין לו שום צורך בפירוש רש"י שהוא פירוש קשה מאד להבנה. והראיה לכך, ריבוי המפרשים בימינו (שטיינזלץ, שוטנשטיין, מתיבתא וכיו"ב), אשר נמצאים על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, ואם רש"י-שר"י היה כל-כך "גאון" מדוע רבים באו אחריו לפרש את הגמרא? והאמת שפירושו מעוקם ומעוקש ומכאיב את הראש. ולא הזכרתי את הגהותיו וזיופיו וסילופיו את התלמוד הבבלי: "הכי גרסינן" ו"הכי גרסינן"...


"וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


ז. הדרדעי הכסיל ממליץ לי לקרוא את סיפורי הכינה נחמה


הדרדעי האורתודוקסי הלז מזכיר במכתבו שהוא כבר המליץ לי בעבר לקרוא את מאמריה של נחמה לייבוביץ', והנני מודה לו על המלצתו... וכמו שלא שמעתי לו אז, גם היום לא אשמע לו, ואסביר את דבריי לאחר שאביא את דבריו, אשר גם המה מעוררים גיחוך רחב על פניי:


"כבר המלצתי לך בעבר לקרוא את מאמריה של [הכינה] נחמה לייבוביץ' על רש"י, שם היא מסבירה מה הקושי בפסוק שאותו ראה רש"י ובגללו הביא את המדרש בכלל, וכן מדוע שינה מלשון המדרש, ומדוע השמיט מה שהשמיט וכיוצא-בזה, הרי על-כך אתה כותב! ואולי יש שם תשובה מניחה את הדעת?!".


ובכן, מה בעצם אתה אומר? שאם אני רואה פירוש מעֻוות של רש"י עלי לחפש בנרות דרך כשרה להבין את דבריו? ובמלים אחרות, הנך טוען שיש לדון את רש"י לכף זכות! ובכן, אינך יודע על מה אתה מדבר, כי לאחר שהוברר שרש"י הוא בגדר מין על כל המשמעויות הנלוות לכך, כל מי שדן אותו לכף זכות, ומחפש בנרות דרכים "כשרות" להבין את דבריו הטמאים, נתפס בעוונו, חוטא חטא גדול לאלהים, ומשתף פעולה עם מין אשר מתעה את הרבים אחר ההבל! ואיני מתפלא על הכינה נחמה כלל, כי אחיה ישעיה אחֵר אף גרוע ממנה בהרבה.


"הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ" (מש' ה, ח).


וראוי לצרף לפרק זה מקור חשוב מאד מדברי רבנו בפירושו למסכת אבות (א, ו), שם רבנו מבאר את המשנה המפורסמת: "והוי דן את כל האדם לכף זכות" – שהרי זה מה שאתה בעצם מלין כנגדי בטענה הזו, שעלי לדון לכף זכות את רש"י: שמא הוא התכוון בדבריו המתועבים לעניינים נעלים ונשגבים... והנה פירושו של רבנו שם, ומתוך דבריו עולה תשובה מוחצת:


"וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע, צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו, כה]".


כלומר, אפילו אם על-פניו נראה שרש"י מפרש עניין מסוים באופן טהור ונכון, לאחר שהוברר שהוא מין גמור אשר הִתעה ומתעה את עם-ישראל אחר ההבל ומרחיקנו מייעודנו, אין להאמין בו ואפילו אם כל צדדי פירושו הנדון מראים שהוא טוב ויש בו רק צד אפשרות רחוק מאד לרע! ובמלים אחרות, גם אם נדמה לנו כי פירושו נכון ואמיתי ואין שום צד לכאורה לחשוד בו, עדיין אסור לשכוח את מינותו ולכן לעולם יש לחשוד בו, ובמיוחד בפירושיו "הישרים" שהם: או תוספת של מאן-דהו ממגיהי אשכנז אשר ניסו להסתיר את מינותו של רש"י (ויש בפירושיו לא מעט תוספות שהוסיפו כל מיני הוזים והזויים למיניהם), או שרש"י בעצמו החדיר לתוך פירושו פירושים "מטשטשים" כדי להסיר מעצמו חשד למינות – וזו דרכם של המינים. וכך נוהגים גם הנוצרים אשר אומרים שה' יתעלה מסכלותם הוא שלושה שהם אחד... וכל מי שמגן על רש"י יכול גם לטעון שהנוצרים מייחדים, שהרי הם אומרים במפורש שהוא אחד!


כלומר, מכיוון שמצאנו בפירוש רש"י עשרות ומאות פירושי הגשמה וסכלות, ואין ספק שישנם עוד מאות רבות ואולי אף אלפים, אין להתייחס לאותם פירושים בודדים נער יספרם, שמהם נדמה לכמה דרדעים אורתודוקסים מחוסרי-דעת שרש"י היה כשר. ואגב, פעם שלח אלי דרדעי אחד כמה פירושים כאלה, והוא לא שם לב כי בתוך פירושיו "הטהורים" של רש"י, לצד דברי האמת למחצה לשליש ולרביע, ישנם באותם הפירושים עצמם דברי הגשמה מפורשים!


נמצא, שכל מי שכסילותו גרמה לו לשבש את המקראות ואת המדרשים וללמוד מהם השקפות מינות נחותות, אין לרחם עליו, אין לטעון לזכותו "שהוא בעצם לא התכוון", ואין לדון אותו בשום פנים ואופן לכף זכות! על התועה והמתעה הלז לשוב לדרך האמת מיד: לקבוע במחשבתו את שלילת הגשמות, להרחיק כל השקפה ופרשנות שמדרדרת אליה, ולאמץ בכל כוחו כל השקפת אמת שמרוממת את האדם לידיעת ה' ולמחשבה נכונה ביחס לאל אחד שאין-כיוצא-בו.


ולא רק שרש"י לא עשה כן, הוא הנחיל לדורות רבים פירושים זרים מאד לדת האמת, ותרגומי אונקלוס ויונתן היו לפניו, כך שהיה יכול ללכת בדרך הישרה אם היה רוצה, אך הוא בחר מרצונו לעזוב אורחות יושר וללכת בדרכי חושך. ו"אין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית". וכל חוקרי רש"י לדורותיהם הסתירו עניין זה (הכינה נחמה ואחיה ישעיה אחֵר, ועוד רבים), ושיתפו פעולה עם אחת ההטעיות הגדולות ביותר בעולם הדתי, והיא קידוש פירוש פרו-נוצרי ופרו-אלילי כפירוש החשוב ביותר בעם-ישראל.


"צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ). "וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם [...] וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם יְיָ" (יר' כג, לב).


ח. אסור ללמד זכות על המינים


"הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי יְיָ תֶּאֱהָב? וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְיָ!" (דה"ב יט, ב).


כאמור, רבים הם החכמים בעיניהם אשר דנים את המינים הגמורים לכף זכות: "הם לא מתכוונים לעבודה-זרה", "הם לא מתכוונים להגשים", "הם עושים הרבה חסדים", "יש בהם הרבה דברים טובים", "הם מקפידים על המצוות", ועוד-ועוד הזיות... ברם, כל החכמים בעיניהם הללו, כולם עוברים על לפחות ארבע מצוות לא תעשה אשר מפורשות בתורה!


הבה נעיין אפוא בשתי מצוות לא תעשה הראשונות: 1) שלא ללמד זכות על המסית לעבודה-זרה; 2) ושלא להימנע מללמד עליו חובה. והנה לפניכם דברי רבנו בספר המצוות:


1) "והמצוה העשרים, האזהרה שהוזהר המוסת מלטעון למסית [כלומר לטעון טענות לזכותו], ואפילו יודע לו זכות אסור לו להזכירו [=להזכיר למסית איזה עניין שיכול לעמוד לזכותו] ולא ילמֵּד עליו זכות [=המוסת בעצמו לא ילמד זכות על המסית], והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תַחְמֹל' [דב' יג, ט], בא הפירוש: לא תחמול – לא תלמד עליו זכות".


2) "והמצוה האחת ועשרים, האזהרה שהוזהר המוסת שלא לשתוק מלומר חובה הידועה לו על המסית ממה שיביא לקיום העונש עליו [כלומר אסור למוסת להימנע מלומר עדות מפלילה שתביא להריגת המסית שניסה להסיתו], והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו' [המשך הפסוק בדב' שם], ובא הפירוש: 'וְלֹא תְכַסֶּה', אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשאי לשתוק".


וכך גם פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, ו–ז):


"ואסור למוסת ללמד עליו [=על המסית] זכות שנאמר: 'וְלֹא תַחְמֹל' [דב' יג, ט]. ואם ידע [=המוסת] לו [=למסית] חובה אינו רשאי לשתוק ממנה, שנאמר: 'וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו' [שם]".


וברור שכל מי שמתעה את עם-ישראל שדת המינים הפרו-נוצרית היא דת משה שקיבלנו בסיני הוא בגדר מסית ומדיח לעבודה-זרה, והינו אף חמור מסתם מדיח לעבודה-זרה, שהרי למדנו שמינות חמורה מעבודה-זרה, כך שהדחה למינות חמורה מהדחה לעבודה-זרה. נמצא אפוא, שאסור באיסור חמור לטעון טענות-זכות למינים אשר הולכים בשרירות לבם, וחובה גדולה היא להוקיעם ולטעון טענות כנגדם, ואף לבזותם ולהשפילם לחרפם ולקללם. "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו, כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה, וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְיָ אֱלֹהֶיךָ [...] וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ" (דב' יג).


ואצרף גם את דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין לימוד זכות על המינים:


"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על [המינים] מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם [ובימינו טוענים המינים וצאצאיהם ש'מנהג דוחה הלכה']. ואם תאמר כי פשטי הכתובים [או אגדות חז"ל] הפילום בשיבושים אלו, כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעובדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית".


כלומר, גם מי שהמקראות או המדרשים שיבשו את השקפותיו ביחס לבורא-עולם, אין לרחם עליו, אין לטעון לזכותו "שהוא בעצם לא התכוון", ואין לדון אותו בשום-פנים-ואופן לכף זכות! על התועה והמתעה לשוב לדרך האמת מיד: לקבוע במחשבתו את שלילת הגשמות, להרחיק כל השקפה ופרשנות שמדרדרת אליה ומסיתה משאר יסודות הדת, ולאמץ כל השקפת אמת שמרוממת את האדם לידיעת ה' ולמחשבה נכונה ביחס לאל אחד שאין-כיוצא-בו.


ועתה לשתי מצוות לא-תעשה הנוספות שנזכרו ושאותם דרדעים חכמים בעיניהם עוברים עליהן: 1) שלא לאהוב את המסית; 2) ושלא לעזוב שנאתו; וכֹה דברי רבנו בספר-המצוות:


1) "והמצוה השבע-עשרה, האזהרה שהוזהר המוסת מלאהוב את המסית או לֶאֱבוֹת לו [=לשמוע ולהישמע לו ולהשתכנע מטיעוניו], והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' יג, ט]. ולשון ספרי: מכלל שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויק' יט, יח] יכול אתה אוהב לזה? תלמוד לומר: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' שם]".


2) "והמצוה השמונה-עשרה, האזהרה שהוזהר המוסת מלהקל בנטירה [=נטירת איבה ושנאה] למסית, אלא חייב לנטור לו בהכרח, וכל זמן שלא נטר לו עבר על מצות לא תעשה, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' יג, ט], ובא הפירוש: מכלל שנאמר: 'עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ' [שמ' כג, ה] יכול אתה עוזב לזה? תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' שם]".


וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, ו–ז):


"ואסור למוסת לאהוב את המסית, שנאמר: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' יג, ט]. ולפי שנאמר בשונא: 'עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ' [שמ' כג, ה], יכול אתה עוזב לזה? [כלומר האם מותר לנו לחדול משנאתנו כלפי המסית?] תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' שם]".


שוב נמצא, שאסור באיסור חמור לטעון טענות זכות למינים ההולכים בשרירות לבם ועושים ביד רמה, וחובה להוקיעם ולטעון טענות כנגדם, ואף לבזותם ולהשפילם לחרפם ולקללם. "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דב' יג, ט).


ומכיוון שהדבר לא קל, כלומר להתנתק מעבודת האלילים של גדולי-גללי-האסלה המהובלים למיניהם, אשר מסיתים ומדיחים את העם ללכת בדרכי חושך ואפלה, והערצתם ויראתם ואהבתם נטועה עמוק-עמוק בקרב ההמון, ה' יתעלה מורה, שעזיבתם, דהיינו עזיבת ההערצה והאהבה והתלות הנפשית בהם, היא אחת מעבודות ה' החשובות ביותר! וכֹה דברי ה' יתעלה בספר דברים (יג, ד): "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".


כלומר, דווקא בזה נבחנת אהבתו של האדם לה' יתעלה! דווקא ברצונו ובהחלטתו לעזוב את הערצתו ואהבתו ותלותו באיזה אליל דמיוני שהורגל בו מינקותו, וללכת אחרי ה'-אלהים-אמת! וכמו שנאמר בפסוק הבא שם (יג, ה): "אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן", ולא אחרי האלילים והאטִּים האובות והידעונים.


ורבים מדבריי לעיל כבר הובאו בחלקו הראשון של מאמרי על שר"י, ואם לא קראת את חלקו הראשון של המאמר, איך מְלָאַךָ ליבך לפעור פיך ולדבר? אלא ברור, שמי שהולך בחושך התאוות של רש"י, האור החזק והבהיר של האמת מכהו בסנוורים, והוא ימשיך לזעוק ולצווח – "רש"י הוא גדול הפרשנים ורבן של ישראל"! וכך בדיוק זועק בן-אדם שהוא עבד-עבדים לאדוניו האשכנזים: "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" (שמ' כא, ה).


ובהמשך לעניין זה, הדרדעי מוסיף ואומר כך: "ייתכן שתחשוב שאני חסיד של פירושי רש"י, אך אני רחוק מכך מאד-מאד, וגם לי יש טענות והשגות עליו – אבל מעולם לא חשבתי שפירושיו הרסו את היהדות או הצמיחו אלילות וכו' [ואם אתה לא חשבת אז קפאו הדעות?]".


ואין ספק שאתה חסיד של שר"י, כי אם לא היית חסיד שלו ושל אדוניךָ שרצעו את שתי אוזניך היטב-היטב במרצע השקפותיהם המשובשות, לא היו עיניך עיוורות מלראות את אור האמת, ולא היית מעלה על דעתך לקחת ממנו מאומה, וכל-שכן שלא היית תוקף את דרך האמת.


"כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם" (ויק' כה).


ט. שגגת תלמוד עולה זדון!


בנוסף לכך שאסור ללמד זכות על עכברי-יועצי-אשכנז בשל סטייתם המחשבתית, אסור ללמד עליהם זכות מצד נוסף, והוא הכלל ש"שגגת תלמוד עולה זדון". כלומר, ביחס למנהיגי דת שֶׁמּוֹרים את הדרך לעם, אין מקום לשגגות: ואם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי בשגגה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה – הם כמזידים; ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד כלל את המקורות בעניינהּ – הם בגדר מזידים. והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, מא):


"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.


אולם, אם אותם מנהיגי דת שוגים ומתעים את העם ביסודות דתנו, אין צל של ספק שהם בגדר מזידים, שהרי לא מדובר בהלכות מסובכות שנדרש להן עיון מעמיק, אלא מדובר בעניינים פשוטים וברורים שמסורים באומה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה – כל-שכן וקל-וחומר שחכמי-יועצי-אשכנז גם שׂרפו את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, וסילפו וזייפו את מקורות חז"ל, והשחיתו את דתנו בהחדרת מאות השקפות מאגיות-פגאניות – ועד עצם היום הזה הם מונעים מעצמם ומצאן מרעיתם רכישת השקפות נכונות וישרות. אלה לא רק בגדר מי שמורה "כפי אי ידיעתו", אלה בגדר מי שמורים כנגד דרך האמת במכֻוון וביודעין, תוך השחתת דרך האמת והחדרת השקפות מינות שמחריבות את עמֵּנו, וממיטות עלינו ייסורים איומים ונוראים.


כלומר, הם אינם מסוג המזידים "הרגילים", הם מסוג המזידים שמתעים את העם אחרי ההבל במכֻוון וביודעין, כדי לקיים את דתם ובצעם ותאוותיהם וזימותיהם והעבודה-הזרה שבידם. ועל המינים מחטיאי הרבים, המתעים את עמֵּנו אחרי התהו, פסקו חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".

עַמִּי! מְאַשְּׁרֶיךָ [=מנהיגיך] מַתְעִים וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ [=הִתעו רבים אחרי ההבל והתהו אשר מורידים את עמֵּנו ביגון שאולה] [...] [ולכן] יְיָ בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ" (יש' ג, יב–יד).


ואצרף לזה גם את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות דתנו הטהורים, וכֹה דבריו:


"וכאשר יפקפק אדם [אפילו רק יפקפק לעצמו!] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


כל-שכן המשחיתים והמחריבים את יסודות הדת ומתעים את עמֵּנו אחר השקפות מינות.


"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [...] יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב, וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם, גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם, בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ, לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי, וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ, כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=מינותם של רש"י ותלמידיו תהרגם, בכך שהיא תחדיר לליבם את ההבל והתהו שמחריבים את דעתו ונפשו של אדם] וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [כגון: אל תעלו לארץ-ישראל, הכל יהיה בסדר]" (מש' א).


י. בדיל ויעבור?


בהמשך דבריו הדרדעי התימני מעלה את אחת ההשקפות הרעות ביותר, אשר מנציחות את גלותנו הרוחנית ומרחיקות אותנו מייעודנו כעם חכם ונבון אשר תכליתו להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש. והנה דבריו: "מכל מקום, גם אם יש לך רתיעה ממנו – קנה ממנו רק את מה שנראה לך כמתקבל ואפשרי, והשאר – בדיל ויעבור... [=דהיינו תתעלם ותבלע ותכיל את ההבל]".


וכיצד אפשר לומר "בדיל ויעבור" על השקפות מינות ואלילות? וכיצד הנך מתעקש שלא להבין: שלא ניתן להיות עם חכם ונבון ללא ביעור השקפות המינים? האם אינך מבין כי כל עוד עם-ישראל יתייחס לאגדות חז"ל כפשוטן המאגיה והאלילות ימשיכו לפרוח? האם אינך מבין כי רק כאשר נחדל מלומר "בדיל ויעבור" ונֹאמר: אכפת לנו! חשוב לנו! חשוב לנו למלא את ייעודנו! חשוב לנו להיות עם חכם ונבון! חשוב לנו להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש! רק לאחר שנפסיק לומר "בדיל ויעבור", רק אז, ייפתח הצוהר ליציאה מדרכי החושך ולצעידה בדרך האמת.


ושוב הנני מדגיש, שלמדתי רבות את פירוש רש"י בענייני פרשנות והשקפות ודעות, והוא רווי וגדוש ועמוס לעייפה בהזיות שאינן מתקבלות ואינן אפשריות. כלומר, הוא מתעה אותנו מללכת בדרכי מישרים, גורם לנו לסטות מיסודות-הדת, ואף מנחה אותנו להבין את סוגיות התלמוד באופנים משובשים אשר מובילים להבנה שגויה של המחשבה וההלכה. אך גם אם פירושו היה פירוש נכון ואמיתי, די היה בהגשמה לבדה כדי להצדיק את שׂריפת פירושו.


"וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ: לוֹא! כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ! כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם [...] כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים [...] וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ? יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ, כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה" (ירמיה ב).


והנה לפניך פסקו של רבנו בהלכות תלמוד תורה (ד, ב), אשר קובע שהרב שחוטא אסור ללמוד ממנו, ואפילו אם הוא חכם גדול וכל העם צריכים לו! כל-שכן וקל-וחומר מי שחוטא בהגשמה ומתעה את עמֵּנו אחרי התהו, ואין בו שום צורך כלל, ואף הינו שוטה וסכל, וכֹה דברי רבנו:


"וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף-על-פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו – אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא' [מלאכי ב, ז], אמרו חכמים: 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו' [ואפילו אם הוא מלמד תורת אמת]".


ואגב, בזאת קיבלת עוד תשובה לטענתך לפיה רש"י "האיר את עיניך" בכמה סוגיות בגמרא. כלומר, לדעת חז"ל ורבנו אין ללמוד ממנו מאומה, ואף איני יודע איך התרשמת מעילג וכסיל.


כמו כן, במכתבך תבעת שאלמד את אלילך ואקח ממנו את "הטוב" (היש טוב במינים?), ואם ביחס לשאר הזיותיו יש לומר עליהן לפי דמיונך: "בדיל ויעבור" – אם כן אפוא, מדוע אינך מסוגל לעשות כן בעצמך ביחס לסגנוני? ביחס לרש"י-שר"י המין הסכל והכעור אתה מסוגל להתעלם מפירושי הגשמה וסכלות מפורשים! אך פתאום כאשר אתה קורא את דברי אחיך התימני אינך מסוגל לשמוע ביקורת חריפה? ואם הייתי אשכנזי היית כן מסוגל לומר "בדיל ויעבור"?


והאמת כואבת ביותר, כי דבריך ודברי שכמותך מן הדרדעים הנרצעים, נובעים ממקור אחד: רגשי נחיתות קשים כלפי אדוניכם האשכנזים. אינכם מסוגלים להתנתק מעבותות ההערצה שהם קשרו אתכם בהן – גם בגלל שחלק מכם ניזונים מהם ונהנים מדברי תורה באמצעותם, וגם בשל סתם הערצה עיוורת שנובעת משנאה עצמית. ולכן כל-כך קשה לתימנים לשמוע את ביקורתי על שר"י, כי פתאום הם מרגישים עירומים ומפוחדים ללא האדון הלבן שיאמר להם מה לעשות וכיצד לפעול... וכמו שדור המדבר לא היו מסוגלים לעלות לארץ-ישראל, כך אתה ותימנים שכמותך אינכם מסוגלים להשתחרר מעבותות החטָּאת ומדמיונות האשכנזים.

"בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד [אלא השבט לגו כסילים]; כִּי יָבִין? וְאֵין מַעֲנֶה" (מש' כט, יט).


יא. וכי הרמב"ם לא טעה? והרי גם הוא טעה!


בטענתך הבאה הנך כותב כך:


"לדעתי אין צורך להיות רמב"מיסט יותר מהרמב"ם [...] ויש לא מעט מטענותיך על רש"י, שניתן להחילם על הרמב"ם בעצמו בכמה מקומות וכל-שכן על חז"ל. אינני יודע לאיזה תארים היה זוכה לקבל ממך רש"י אם הוא היה כותב לדוגמה את פרקים ג–ד בהלכות יסודי התורה, ביחסו שכל וגלדי בצלים ושאר ירקות לכוכבים וגלגלים, או את מקורות הדם עם הלול הדמיוני שבנה הרמב"ם בתוך רחם האשה בהלכות איסורי ביאה פרק ה וכדומה".


ובכן, טענתך זו הינה הטעיה וסכלות, ואסביר את הדברים, אין שום טענה שאני טוען כלפי רש"י שניתן להחיל על הרמב"ם, כי רש"י שגה ביסודות הדת שחייבים עליהם מיתה משונה! ואילו רבנו שגה בעניינים מדעיים, והאמת שמי שאינו מבין את ההבדל בין השניים, אינו ראוי לתשובה. אך בכל זאת אשיב לך כדי שלא תהיה חכם בעיניך, וכן בשביל אחרים, וכן כדי להסיר לעז מרבנו, אשר מתוך העדר דעת חמור הינך משווה אותו ואת חז"ל לרש"י! והנך אף מרשה לעצמך ללגלג על רבנו: "ביחסוֹ שכל וגלדי בצלים ושאר ירקות לכוכבים וגלגלים", כאילו שאם אתה היית באותה התקופה עם הכלים המדעיים שהיו בידיהם היית סובר אחרת...


כלומר, הידיעות המדעיות שהיו לחז"ל ולרבנו היו מוגבלות וחסרות מאד, והן נסמכו על המדע הקדום של חכמי אומות העולם, הן לא נסמכו על נבואה או על מסורת התורה-שבעל-פה. לעומת זאת, רש"י שגה בעניינים שקשורים ליסודי התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה, וכפר בעשרות רבות ממצוות התורה שנוגעות לעבודה-זרה, וכתבתי על-כך רבות במאמרים שאין ספק שלא קראת. רק נסכם ונאמר כך: אין כמעט בּוֹר והזיה מאגית שרש"י לא צלל לתוכה.


ואגב, רבנו לא מייחס גלדי בצלים לכוכבים ולגלגלים אלא משתמש בבצלים כמשל, ויתרה מזאת, היכן רבנו מייחס "שאר ירקות" לכוכבים ולגלגלים? ומדוע השאלת את המושג הזה מליל-הסדר כדי ללגלג על רבנו? ודומני שלא רק שהנך נוהה אחר רש"י-שר"י, אלא שיש לך אי-הבנה חמור וספקות עמוקים ביחס לגדולתם וליושרם ולייחודם של חז"ל ורבנו. ומלגלוגך עולה דווקא גדולתו של רבנו, כלומר, עצם העובדה שגם עם כלים מדעיים מאד מוגבלים רבנו הצליח להגיע לדרך האמת ושגה בעניינים מועטים יחסית – מלמדת ומוכיחה על עזר אלהי.



יב. עדיף לתקוף את ההשקפות ולא את האנשים


בטענתו הבאה הדרדעי העקוש משחזר טענה שכבר השמיע לעיל, וזה לשונו:


"לדעתי, כאשר תוקפים את ההשקפות הלא נכונות – אנשים עם מוח בקודקודם (שאליהם מן הסתם אתה פונה...) ידעו לזהותם ולצרפם אל האיש הסובר אותם, וידעו כיצד להתייחס לדבריו. כך גם נהגו חכמים במדרשי חידותם שלא היססו לומר דברים הזויים, מגשימים, משתפי שם-שמים וכדומה, בלי לחשוש מאותם אלה שעלולים להבינם כפשטם".


ושוב איני מבין מה אתה אומר, האם אתה רוצה שאחוס על שר"י המין והכופר אשר מתעה את עם-ישראל אחרי הבלי המאגיה והדמיונות במשך אלף שנים? האם עלי להתעלם מחובתי התורנית וההלכתית לגַנות את ראש פרשני ההגשמה והרֶשע? כמו כן, איך אתה משווה בין משלי חכמים וחידותם שנועדו להכמין רעיונות, לבין ביקורת על מין ארור אשר מתעה את עם-ישראל ומהווה אבן-נגף בדרכו של עם-ישראל לעבר ייעודו?! וכי יש מה להשוות בין עניינים עדינים שחכמים ביקשו להסתיר מהמוני הסכלים, לבין הרחקה מעבודה-זרה גסה חמורה וכעורה? האם העובדה שחכמים הכמינו סתרי תורה אכן נועדה ללמד שמותר לטשטש ביקורת על עובדי אלילים? "כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְיָ, אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת, דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת" (יש' ל, ט–י).


וגם אם זה היה נכון מבחינה עניינית שלא להזכיר את שמו של רש"י, כיצד זה אפשרי בכלל? אם הנני מבקש לנתח את פירושו ולהראות את סכלותו כדי שיחדלו מלתעות אחריו, מה עלי לומר? והנה פירושו של מאן-דהו? ואחר-כך אציג את פירושו ללא הפניה? וגם אם זה היה אפשרי, והייתי נוהג כן, וכי אינך מבין כי בזאת הייתי משתף פעולה עם עובדי אלילים וכופר בתורה ובה' יתעלה אשר הורה לנו לבער מקרבנו ולהילחם בכל כוחנו במינות ובאלילות?


"כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר, נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ. מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ. לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו. כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה. וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ" (דב' יג).


יג. האמת לא חייבת תמיד להיאמר?


בהמשך דבריו הדרדעי הנרצע טוען שלא נכון לומר תמיד את האמת, וזה לשונו:


"כמו כן אתה משתבח בכך שאינך חושש לומר את האמת ובקול רם, אך מתעלם מכך שהאמת לא חייבת להיאמר בכל מקרה ובכל מחיר [=ומי יגלה עפר מעיניהם של נביאי ישראל, שזעקו מרה כנגד המינות והאלילות], ובפרט כאשר היא משיגה את ההיפך הרצוי, כפי שאדם שאימו מכוערת או שאביו טיפש, לא הולך ומציין זאת בפניהם וכיוצא בזה (אני יודע שזה אינו דומה למקרה דנן, אבל זו רק דוגמה לכך שאמירת אמת היא לא בכל מקרה דבר נכון וחכם...)".


לְמה אתה מתכוון באמרך שהנני "משתבח באמירת האמת"? ואיני מבין, במה יש להשתבח? איני נוהג במידת חסידות או לפנים משורת הדין – הנני ממלא את חובתי! ואיני משתבח במילוי חובתי. אך מכל מקום, הפעם, בטענתך הזו הגדשת את הסאה בהבלים, כי על האמת התורנית להיאמר בכל מחיר, וזה מהותו של האדם מישראל, ועל-כך אנחנו מתחייבים למסור את נפשנו: על קידוש השם! דהיינו על שלוש החמורות: שפיכות דמים, גילוי עריות, ועבודה-זרה!


והראיה שהבאת שלא תמיד נכון לומר את האמת פשוט מגוחכת, והנני מתפלא עליך כיצד טענת מה שטענת וכיצד העזת להביא את הטענה הזו כראיה. שהרי ברור כשמש שבעניינים סתמיים כאלו אין לומר את האמת ולהעליב את זולתנו, וברור שלא יעלה על הדעת אחרת. אך בעניינים שקשורים למהותו של האדם מישראל ולמהותו של עם-ישראל, והיא המלחמה בעבודה-זרה וקריאה לכל באי עולם להכיר במציאותו של אל-אחד שאין-כיוצא-בו, אין לעשות שום הנחות, כל-שכן וקל-וחומר לראש המינים התועים והמתעים באלף השנים האחרונות.


וגם אנכי לא חשפתי את כל האמת, שהרי לא הזכרתי את שמך, אפילו שחתמת על מכתבך בשמך. כי מטרתי המרכזית אינה להתגושש עמך באופן אישי, אלא מטרתי היא להקהות את שיניהם של שולחיך שטימאו וזיהמו את דרך האמת – הלא המה הדרדעים האורתודוקסים ודומיהם אשר מגינים על מינים ועובדי אלילים, ואף מנסים להחליש את דרך האמת, ואף מעלים טענות שקריות אשר מחפות על גדול המינים באלף השנים האחרונות: "כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱבוֹר כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה, וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה?" (יר' ב).


"הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵייָ לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ [...] וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה" (יש' כט).


יד. סגנון בוטה וחריף גורם לריחוק


הכותב מוסיף וטוען כך: "דברי ביקורת, נכונים ואמיתיים ככל שיהיו, אם הם נאמרים בסגנון בוטה וחריף מדי, השומע מפנה אותם (בעל כורחו) למדור מיוחד במוח המקשה עליו לקבל אותם ולהזדהות איתם, ובוודאי שלא לזאת כוונתך".


ובכן, התייחסתי לביקורת הזאת במאמר: "עובדי אלילים אילמים", והנה היא לפניך:


נימוק שני אשר שמעתי מהדרדעים הוא ש"סגנוני מרחיק אנשים", אותם אנשים חושבים ש"אור הרמב"ם" צריך להיות כמו "הידברות" או "ערכים" או "יד לאחים" או "חב"ד", כאילו המטרה שלי היא "לקרב" לדת בכל מחיר של רמיסת דרך האמת והפצת עבודת גילולים.


ואין זו מטרתי, כי כל הארגונים שציינתי לעיל ועוד רבים, כמו "הליכות עם עמורה", אין מטרתם לשם שמים, ואין לי ספק שמטרתם הראשונה של כולם היא רדיפת הבצע, השׂררה, הכבוד, השליטה והכוח הפוליטי והחברתי, וכן כדי לעשות שֵׁם בארץ לכומרי הדת שעומדים בראשי הארגונים הנגעלים והנכלוליים הללו, אשר מחדירים את המינות והשקר בתכסיסי יחצנות ושחצנות – בשיווק ראשי הארגונים הללו ככומרי-דת קדושי עליון, כמנהג הכנסייה.


מטרתי הראשונה היא אמירת האמת, והמטרה השנייה לאחר אמירת האמת היא להאיר כמה שיותר לבבות באור האמת. ואם חלילה אשמע לאותם כסילים, ואחדיר שיקולים של "תקינות פוליטית" (=Politically Correct), הרי שעלי לסגור את אתר "אור הרמב"ם", ואיני נסחף להגזמה, כי בימינו לא תקין פוליטית להביא ראיות על-כך שרש"י הגשים את הבורא, ולהביא את דברי רבנו לאחריו על-כך שהמגשימים יותר גרועים בהרבה מעובדי עבודה-זרה. ואפילו אם לא אמרתי כלום לאחר כל זאת, די בציטוט התנגדות שכזו לממסד האשכנזי העריץ כדי להיות "חסר תקינות פוליטית", וכדי לעורר את כל הכלבים המצחינים מוכי הפרעושים, המשועבדים ברוחם ובגופם לאדוניהם האשכנזים, אשר מכים את עבדיהם ובועטים בהם בכל הזדמנות.


ויתרה מזאת, אם איני נוקט כנגד רש"י-שר"י במלים חריפות ונוקבות, ואיני מגנה אותו קשות על העבודה-הזרה החמורה והכעורה שבידיו, הרי שהנני עובר על שלוש עבירות: 1) אני מועל במצות התורה, "כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם"; 2) אנכי מעיד על-כך שהנני מודה במשהו לרש"י-שר"י על דרכו הכעורה ובמרומז אף מצדיק את דרכו – כי אם איני מעז לגנותו, הרי שיש אמת מסוימת בדבריו ובדרכו שהרי איני מנתצה בידיי כנדרש! 3) הנני מחדיר למעשה לליבי חששות זרים מבני אדם, שמא יבולע לי מכל מיני עובדי גילולים, וה' יתעלה אסר עלינו לעשות שום חשבונות בענייני עבודה-זרה, ולא לחשוש משום דבר – בשם יי אל עולם!


שיטת ה"תקינות הפוליטית" הוחדרה לדת משה על-ידי כומרי דת נכלוליים הרחוקים מאד מדרך האמת, ולפי שיטתם ראוי לאדם לבחור בסגנון שאינו פוגעני בכל מחיר, גם במחיר של רמיסת התורה וחילול-שם-שמים, וטומאתם ובהמיותם גרמו להם לעוות את התורה. ובכל מחיר הם נלחמים כדי לשמר את הדת החדשה והמעֻוותת שהם יצרו באלף השנים האחרונות, דת פרו-נוצרית ופרו-אלילית, אשר הפכה את התורה הטהורה לאמצעי למימוש תאוותיהם.


רבנו היה אנטי-תזה לשיטת "התקינות הפוליטית" האירופית, הוא לא נהנה מדברי תורה ולכן לא אִפשר לתאוות לחדור ולזהם ולעוות את נפשו ואת דת האמת שבידיו. והנה דוגמה, בפירושו לאבות (ד, ז) רבנו הביע את דעתו ביחס למוסר ר' צדוק: "לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם", וכֹה דבריו: "כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדברי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים". כֹּה גדולה הייתה אהבתו של הרמב"ם לאמת, וכֹה עז היה רצונו להנחילה לראויים לה, והנה לפניכם דבריו בסוף הקדמתו למורה:


"כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוּכח, אלא על ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".


וכבר הרחבתי בעניין זה ועסקתי בו במאמרים רבים (ראו: 'מלחמתו של רבנו בגדולי האסלה'). גם רס"ג מגנה בחריפות את הכומרים השׂכירים הנכלוליים שהחדירו לדת משה שיקולים זרים, וכֹה דבריו בפירושו למשלי לפסוק (ב, טו): "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם":


"ועוד ממעשיהם 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים' עניין העיקשות והנלוזות, והוא שאם התווכחו עמך שיקרו, ואם התעסקו עמך מרמים, ואם אמרוּ מילה אמרוהָ עמומה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל, וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת יְיָ עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [שם יא, כ]".


וכך בדיוק נוהגים הכומרים הממסדיים בימינו, אשר אומרים מלים עמומות, חלקלקות ומדודות היטב, גם בדבריהם לתלמידיהם וגם בפסקי ההלכה שלהם, כדי שלא להרגיז מישהו שעלול לאיים על יוקרתם, מעמדם ומשכורתם. וזכורני פעם אחת שערוסי הנוכל רודף-הבצע הזהיר אותי שלא ללכת בדרך האמת ושלא לומר דברים חדים, "כדי שלא יגיע אליו נזק" ממני...


קצרו של דבר, התירוץ הנדון: "סגנונך מרחיק אנשים" נובע מלב נכלולי, אך ערוסי, שהוא לדעתי המקור לתירוץ הזה, אינו מבין דבר פשוט: התירוץ הזה עשוי לתעתע רק במי שרודף אחרי הכבוד הבצע והשׂררה, שהרי רק דרדעי שכזה, דרדעי שרודף אחרי אהדת ההמונים כדי למלא את שאיפותיו הבהמיות, רק דרדעי שכזה ייבָּהל מלומר דברי אמת נכוחים וישרים.


עד כאן מתוך המאמר האמור. ועל-כך אוסיף: וכי יעלה על דעתך שאברהם אבינו מתח ביקורת על עובדי האלילים שבתקופתו בסגנון עדין? וכי ראוי לחשוש שמא הדברים לא יתקבלו כאשר עוסקים במלחמה בעבודה-זרה? וכי יש איזה שיקול שבגללו יש לעדֵּן או להחליש את עוצמת המלחמה באלילות? וברוך השם בימינו יש אפשרות לבטא דעות והשקפות, ויש אפשרות להילחם ולקרוא בשם ה' אל עולם, מה שלפני עשרים שנה אולי לא היה ניתן, לפחות לא כמו בימינו, ולכן, איך אשא פניי לפני דיין האמת כאשר ישאלוני מדוע לא מילאתי את חובתי?


"וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם" (יר' א, יז).


יה. הפעלת לחץ פסול


בהמשך דבריו הכותב טוען כי עלי להציג את "האמת והנכון והראוי בעיניך להיעשות או לסבור, והשומע ישפוט ויחליט אם הצדק עמך או עם המקובל כיום, אך בשום פנים לא בעקבות הלחץ שאתה מפעיל עליו".


ואיני יודע מה אתה אומר, ואם דבריי הם בגדר "לחץ" מה תאמר אפוא על פסקי חז"ל ורבנו ביחס למינים שהבאתי לעיל בפרק הראשון? שהרי לדבריהם כל מי שמקדים להרוג את המינים ללא עדים וללא התראה וללא דיינים הרי זה זריז ומשובח? או כלשון רבנו המבוססת על חז"ל: "עשה מצוה גדולה והסיר מכשול"? והלא לא רק שיש כאן "לחץ" אדיר, יש כאן קריאה מפורשת לשפוך את דמם של המינים הארורים, ללא עדים וללא התראה! בשם ה' אל עולם!


ואם תשים לב, דינם של המינים חמור אפילו יותר משל זמרי בן סלוא וכל בועל גויה בפרהסיה, שהרי ביחס לבועל גויה לפני קהל מישראל שהוא בגדר מחלל-שם-שמים בפרהסיה (!) – אם יבוא קנאי לדבר ה' לבית-הדין לשאול כיצד לנהוג עם זמרי בן סלוא אין מורין לו להרוג את זמרי, אך אם יבוא אדם לבית-דין לשאול כיצד לנהוג עם המינים כרש"י בית-הדין מורין לו להורגו!


ואם על בועל גויה בפרהסיה שאין בית-הדין מורה להרגו, אומר הקב"ה כך: "וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במ' כה, י–יג).


מה ראוי אפוא להיאמר על מי שמקיים אפילו מצוה גדולה יותר, ומסיר מכשול מעם-ישראל? יתר-על-כן, לאור פסוקים אלה, מהי עוצמת חרון-האף והחֵמה מלפני ה' יתעלה כלפי המינים? וכמו שפנחס זכה לכהונת-עולם ולברית-שלום על שהשיב את הזעם שהיה מלפני ה' יתעלה כלפי עם-ישראל, כך ראויה להישלל הכהונה והמעלה ממי שמשתף פעולה עם המינים.


ואחתום פרק זה בדברי רבנו במורה (א, לו): "ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח-אש ומעלה-חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה". מה יהיה אפוא דינו של מי שמשתף עמם פעולה?


"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא [=קנאים שיקנאו לדבר ה' כאליהו] לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי ג).


"לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא" (שמ' כ, ה).


יו. אולי יש פרשנות אחרת?


עוד מוסיף הדרדעי האורתודוקסי ואומר כך: "במאמריך יש לא מעט דברים שיכולים להתפרש גם באופן אחר, אך אינך משאיר מרחב מחשבה והחלטה לקורא, ויש הרגשה שמי שלא סובר כמוך – אינו אלא בור, עם הארץ וטיפש, או במקרה הטוב מין ועובד-אלילים וכיוצא-בזה".


כבר אמרתי לעיל שאין לדון לכף זכות פרשנים שתעו אחרי המינות, ויש לרש"י מקומות לא מעטים שהוא מפרש באופני הגשמה מפורשים שאינם משתמעים לשני פנים! כמו כן, שיטתו לתפוש את אגדות חז"ל כפשוטן אשר החריבה לדעת רבנו את דת משה, הינה מן המפורסמות אשר אין שום צורך להביא עליהן ראיה, ואפילו חכמי-יועצי-אשכנז מודים בה שלא ברצונם.


אז איפה בדיוק אתה מוצא מקום לפרשנות? רש"י-שר"י לא תפש את אגדות חז"ל כפשוטן ולא החדיר לעם-ישראל אינסוף הזיות מאגיות אליליות? רש"י-שר"י לא הגשים את הבורא בשלל אמירותיו המגשימות? רש"י-שר"י לא הִתעה את עם-ישראל אחרי ההבל וההשקפות הרעות בשלל פירושיו הרעים והמהובלים? ומדוע אתה שוב ושוב תובע לדון לכף זכות את המינים?


ואולי כדאי שתעיין בדברי רבנו בפרק חלק על תופשי אגדות חז"ל כפשוטן (עמ' קלו):


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?


והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו אשר מתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.


והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".


ונצרף את דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא) על המינים המגשימים ועל המסופקים (התועים בספקות כמו הפוחז מפוסקיירא), אשר הבינו את כל אגדות חז"ל כפשוטן:


"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא [נחשב בעיני רבים שהוא] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור שרבנו מתכוון לפוחז מפוסקיירא, וכמו שקאפח רומז שם: 'ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, טו'] אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן".


מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ הנמנעות, לקבלת המאגיה, ובסופו-של-דבר היא גם מדרדרת למינות ולעבודה-זרה – אלא שהיא אף מכשירה את הלבבות ומחדירה את השקפות המינים בהגשמת הבורא יתעלה! ולא לחינם רבנו תוקף בחריפות את הדרשנים והפרשנים אשר תופשים את אגדות חז"ל כפשוטן בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו). והדברים עתיקים.


בהמשך דבריו ב"מאמר תחיית המתים" שם, אומר רבנו כך:


"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם חכמי ישראל [=ואינם אלא גדולי אסלה], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי-יועצי-אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי ונחוץ לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".


וראוי להוסיף כאן גם את דברי רבנו במורה (ב, ו), וכֹה דבריו:


"וכמה חמור סימאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל, כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האשה ומצייר [=ויוצר] שם את העובר, היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על-אף שהוא סבור [=אותו 'חכם' מן הכסילים הנבערים הנחשבים לחכמי ישראל] כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר [=גנטי] הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין את עניין העוצמה והיכולת [המדעית] האמיתית הזו, והיא המצאת הכוחות הפועלים בדבר אשר אינו נישג בחוש. וכבר אמרו חכמים ז"ל בפירוש למי שהוא חכם, שכל כוח מן הכוחות הגופניים 'מלאך', כל-שכן כוחות המתפשטים בעולם, ושכל כוח יש לו פעולה מסוימת אחת מיוחדת ולא יהיה לו שתי פעולות – בבראשית רבה [נ, ב]: תני, אין מלאך עושה שתי שליחויות ואין שני מלאכים עושין שליחות אחת, וזה הוא מצב כל הכוחות [הטבעיים]".


***

ואולי דברי רבנו בהקדמתו למורה ישכנעו אותך (עמ' ט):


"וראיתי עוד, שאותם הדרשות כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים לא יקשה לו מהם מאומה, כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות. וכאשר יראה אותן [=את דרשות חז"ל] שלם מעולה, לא ימלט מאחד משני דברים: או שיפרשם כפשוטם ותהיה לו מחשבה רעה על האומר ויחשבהו לסכל, ואין בכך הרס ליסודות האמונה. או שיחשוב שיש להן סוד הרי זה ניצול ודן את האומר לזכות".


רבנו מתאר במורה שני סוגי אנשים: הסוג הראשון הוא "הסכל מציבור הרבנים" שהוא גם "הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות". סכלותם של ציבור הרבנים-הכומרים נגרם בעיקר בגלל ריחוקם מן המדעים, והתוצאה הסופית של סכלותם היא שהם בגדר "מאמיני הנמנעות", מכיוון שנדמה להם שכל הנמנעות ששילבו חז"ל במדרשיהם הינן כפשוטן; הסוג השני של האנשים, שקשה להגדירם כ"סוג" כי הם בודדים יחידים ונדירים, ולכן יותר מדויק לומר: המתואר השני בדברי רבנו הוא "השלם המעולה" אשר למד מדעים ויודע את טבע המציאות. השלם הזה לעולם לא יוכל לקבל את מדרשי חז"ל כפשוטם, ולכן אחת משתיים: או שהוא יפרשם כפשוטם ואז הוא בהכרח יסבור שחז"ל היו הסכלים בבני-אדם; או שהוא יבין שמדובר במשלים וחידות אשר צופנים בחובם עניינים עמוקים שחז"ל ביקשו להסתיר מן ההמון.


הנקודה החשובה ביותר לענייננו בדברי רבנו הללו היא, שרבנו אומר ביחס ל"שלם המעולה" שהוא לעולם לא יבין את אגדות חז"ל כפשוטן, ולכן, גם אם הוא יסבור שחז"ל היו הסכלים בבני-אדם חלילה, "אין בכך הרס ליסודות האמונה". והמסקנה המהדהדת שעולה מדבריו היא חד-משמעית: מי שמקבל את אגדות חז"ל כפשוטן הורס את יסודות התורה! וזו בדיוק טענתי כלפי רש"י-שר"י, אשר החדיר לדת משה הטהורה את שיטת ראשוני ואחרוני אשכנז התועים להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, ובדרך זו הוא הרס את כל יסודות-הדת, כי ברגע שמחדירים ולוּ הזיה מאגית אחת לדת משה, הדרך לחדירת אינסוף הזיות מאגיות נוספות פתוחה לרווחה! שהרי אם המאגיה קיימת בחיינו בתחום אחד מדוע שהיא לא תהיה קיימת בכל התחומים? ואם כך בעניין החדרת הזיה מאגית אחת, כל-שכל וקל-וחומר בעניינו של רש"י-שר"י אשר החדיר הזיות מאגיות-פגאניות רבות מאד בפירושיו, אשר הורסות לחלוטין את יסודות הדת.


ואגב, יש טעות נוספת בדבריך, שהרי אמרת "במקרה הטוב מין ועובד אלילים", והמקרה הרע בעיניך הינו אפוא להיות "בור, עם-הארץ וטיפש". ולא שמת לב, אך טענת למעשה כי מין ועובד אלילים פחות חמור מלהיות בור ועם-הארץ וטיפש. ושגיאתך זו חושפת את חוסר הבנתך ביחס לחומרת המינות, ההגשמה, האלילות והעבודה הזרה, או שכתבת את דבריך כלאחר-יד כאותם החכמים בעיניהם אשר מלהגים כתינוקות. ומכל מקום, בעקבות כללות דבריך ראוי להמליץ לך ללמוד בדחיפות את הלכות עבודה-זרה, וכן את הפרקים במורה שעוסקים בעבודה-זרה.


"רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ" (מש' כו, יב).

"מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְיָ אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר יְיָ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם" (יר' ט, יא–יג).


יז. לא ראוי לגנות מינים?


בהמשך דבריו מוסיף הדרדעי האומלל ואומר כך:


"לדעתי, בעיסוק בנכון ובראוי להיעשות [לא ראוי לגנות מינים?] או בהדרכה להשקפה נכונה, תוכל לעשות יותר נפשות [...] הרבה יותר מאשר בביקורת על חכמים שנודעה חכמתם".


והדרדעי אולי שכח, אך סור מרע נאמר לפני ועשה טוב (תה' לד, טו), ואיך אפשר לזרוע זרעים של אמת ללא ניכוש העשבים השוטים, וללא סיקול האדמה מאבנים, וללא חרישה פעם ושתיים, וכיו"ב. ואיך אפשר להנחיל השקפות-אמת כאשר עם-ישראל מחובר באינפוזיה מסממת להזיות מאגיות פגאניות? וכי אפשר לדוגמה שהמורָה אשר מחנכת למוסר ולערכים, תבוא לכיתה עם קעקועים ובגדים חשופים? ולא ניתן לכונן את הטהרה במקום תועבה.


ואגב, בדבריך אלו חשפת את נהייתך אחרי רש"י-שר"י, שהרי אמרת: "הרבה יותר מאשר בביקורת על חכמים שנודעה חכמתם", כלומר רש"י הוא בעיניך חכם אשר "נודעה חוכמתו"! ועל אנשי השם המפורסמים כחכמים כבר ייחדתי מאמרים רבים מאד, וראוי לצרף לכל הפחות קטע קטן מדברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא–עב):


"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים [=מלשון ספק, אינם יודעים אם יש לה' גוף או אין לו], והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים".


ואם על המסופקים כגון הפוחז וחבר מרעיו גסי הרוח, אומר רבנו שהם: "היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות"! מה לפי דעתך היה אומר רבנו על מינים גמורים שהחליטו שיש להקב"ה גוף ותמונה ומתעים את עם-ישראל אחרי ההבל במשך אלף שנים? "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).


יח. מדוע רבנו הרמב"ם לא יצא כנגד רש"י?


כאמור, אחת הטענות שטען הדרדעי היא: היא מדוע רבנו ואחרים לא יצאו כנגד רש"י באופן ברור וגלוי. ובכן, האחרים אינם מעניינים אותי, כי מי שאינו מבין ידיעת ה' מהי, ואינו מבין כמעט מאומה על יסודות הדת הבסיסיים ביותר, אין להתחשב כלל במעשיו ובדבריו. ברם, לגבי רבנו, נראה לי ברור שרבנו שגה בזה, והיה עליו להזכיר כמה מינים בשמותם, וכבר הוכח לעיל שזו דרכה של התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה, ובעניין זה ראו: "רבנו לא היה אלהים".


"וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר, עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה, וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו, עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דב' לב, מח–נב).


ואם במשה ובאהרן ע"ה נאמר לשון מעילה, דומני שניתן לומר זאת גם ביחס לרבנו כאן.


ואחתום פרק זה בביקורתו המפורסמת של רבנו על שוחרי המאגיה האירופים למיניהם:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


סוף דבר


"עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם" (מש' כח, ד), ופירש שם רס"ג: "וכיוון שמהללי הרשע הם עוזבי התורה, לפיכך ראוי לשומריה שיתגרו בם". כלומר, מי שמהלל את הרשעים, וכל-שכן את המינים המתעים את העם אחרי התהו, הוא בגדר מי שעוזב את התורה!


ובפירושו הארוך הוסיף רס"ג:


"עניין 'יִתְגָּרוּ בָם', כלומר שלא ירתיעֵם [את שומרי התורה] מה שמהללים אותו בני אדם [=את אותו מין מפורסם על 'גדולתו' ו'ענוותנותו' ו'חסידותו'] ולא יאמרו [שומרי התורה]: 'אחרים מתקרבים אליו ואנחנו נתאיב לו?' [כלומר, ולא ירתיעו את עצמם: כיצד נהיה אנחנו לאויבים לאותו מין מפורסם כאשר רבים הם אשר מבקשים את קרבתו ומפרסמים את גדולתו]".


וכל פעם שהנני קורא את הפסוק הזה במשלי: "עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע", הנני נזכר בתלמידיו האורתודוקסים רודפי הבצע של קאפח הנוכל, ובמיוחד הממוסדים והשכירים שבהם, אשר מהללים את המינים הרשעים וצאצאיהם בכינויים כגון "גאוני עולם" או "קדושי עליון"...


ואחתום בדברי רבנו במורה (ג, ט), וכֹה דבריו:


"ואין ספק אצלי שהוא [=אברהם אבינו] [...] כאשר חָלק על שיטת כל בני אדם [=על כל העולם!], היו מקללים ומבזים אותו ומזלזלים בו אותם התועים [ואף ניסו להרגו]. וכיוון שסבל כל זה בשל אמונתו בה' יתעלה והעדיף את האמת על כבודו [כלומר שאברהם אבינו ויתר על כבוד עצמו וסבל רדיפות וביזיונות למען האמת], נאמר לו: 'וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה' [בר' יב, ג]. והיה תכלית עניינו [כלומר בוא וראה למה זכה בשכר מסירותו ואהבתו], מה שאנו רואים היום מהסכמת רוב אנשי תבל לרוממוֹ ולהתברך בזכרוֹ, עד שמתייחס אליו [גם] מי שאינו מזרעוֹ, ואין חולק עליו ולא בלתי יודע את גדולתו".


ביקורת על יחסי לרש''י-שר''י – ותשובתי
.pdf
הורידו את PDF • 502KB

826 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


איתמר שלו
איתמר שלו
May 16, 2020

הלוואי ואותו אדם ישוב בתשובה ויצטרף אלינו אבל אני לא רואה את זה קורה עם קשי עורף הם

Like
bottom of page