top of page

כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם – חלק א

במאמר זה נדון בדעת הרמב"ם בשאלת כשרות ספרי התורה שנכתבו על קלף המצויים ונפוצים מאד בבתי הכנסיות בימינו. כפי שנראה לקמן, דרך האמת מטלטלת מאד בעניין זה והשלכותיה לא פשוטות ובמיוחד למי שאין בקרבו אהבת ה'. ברם, אין דבר שאין לו פתרון, ואם תהיה מודעות לנושא ונזכה לאהבת האמת, אין ספק שיצמח הרצון לפתור בעיה זו.


ויתרה מזאת, כדי לבנות את בית-המקדש יש להתמודד עם קשיים גדולים בהרבה, ואם לא נצליח להתמודד עם בעיה יחסית פשוטה אשר תלויה אך ורק בנו, כיצד נתמודד עם מסכת הבעיות מבית ומחוץ בבואנו לכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש? וכך מוכיח הקדוש-ברוך-הוא את ירמיה הנביא (יב, ה): "כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים? וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן?". וכאמור, אהבת האמת והדעת היא היסוד לצמיחת הרצון שיוביל לשינוי, ולוואי ומאמר זה יקדם אותנו בעוד צעד קטן לקראת אהבת האמת.


א. כללים בכשרות ספר תורה


הרמב"ם מלמד אותנו שיש שלושה סוגי עורות: גוויל, קלף ודוכסוסטוס. הגוויל הוא העור של הבהמה לאחר שהסירו ממנו את השיער ועיבדו אותו בתהליך עיבוד מיוחד שכולל שלושה שלבים עליהם נלמד בהמשך. הגוויל הוא עור עבה, בצבע חום בדרך כלל. נדיר לראות בימינו ספר-תורה שכתוב על הגוויל, היחידים שניתן עוד לראות אצלם ספר-תורה שכתוב על הגוויל הם יהודי-תימן, שפֹה ושם, אחד מעיר ושניים ממשפחה, עוד ניתן למצוא אצלם ספר-תורה כזה – אוד מוצל מאש האורתודוקסיה. הקלף והדוכסוסטוס הם למעשה עור גוויל שחולק לשניים בעוביו, החלק שממול השיער של הבהמה נקרא "דוכסוסטוס" והוא החלק הדק, והחלק שממול הבשר של הבהמה נקרא "קלף" והוא החלק העבה ביחס לדוכסוסטוס.


הלכה למשה מסיני שיש לכתוב ספר-תורה דווקא על הגוויל, ואם כתב ספר-תורה על הקלף – כשר. ברם, הדוכסוסטוס נועד לכתיבת מזוזות בלבד, וספר-תורה שנכתב על הדוכסוסטוס הוא ספר-תורה פסול. שלושת השלבים בתהליך העיבוד הכרחיים אף הם לדעת מעתיקי השמועה – חז"ל והרמב"ם, כדי שספר-התורה, התפילין או המזוזה יהיו כשרים. כלומר, בין אם ספר-התורה או התפילין נכתבו על גבי גוויל ובין אם נכתבו על גבי קלף, אם הם לא עובדו בתהליך שכולל את שלושת שלבי העיבוד האמורים, הם ספרי-תורה ותפילין פסולים.


השלב הראשון בתהליך עיבוד העורות הוא העיבוד במלח, השלב השני הוא העיבוד בקמח, והשלב האחרון הוא העיבוד בעפצים. העפצים הם חומרים מסוימים שמצויים בטבע ומסייעים לתהליך כיווץ העור וחיזוקו. דוגמה לעפצים, הנפיחויות מעין יבלות שעולות בענפי העצים (בדרך כלל בעץ האלון), לרוב נפיחויות אלה מתפתחות כתוצאה מעקיצת חרקים.


וכך כותב אבן-שושן במילונו בערך "עפץ": "גידול של רקמות הצמח שמסביב לבֵיצה של חרק [...] המהווה מקום להתפתחותו [...] העפצים נגרמים על ידי עקיצת צרעה [...] מהעפצים של אלון מכינים דיו וחומרים שונים לעבוד עורות". לאחר הקדמה קצרה זו, נעבור לעיין בפסקי חז"ל והרמב"ם, וכך נפסק בהלכות תפילין ומזוזה וספר-תורה (א, הלכה ו ואילך):


"שלושה עורות הן, גוויל וקלף ודוכסוסטוס. כיצד? לוקחין עור הבהמה או עור החיה, מעבירין שיער ממנו תחלה, ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בו מדברים שמקבצין את העור ומחזקין אותו. וזה הוא הנקרא גוויל. ואם לקחו העור אחר שהעבירוּ שערוֹ וחילקו אותו בעביו לשנים [...] עד שייעשה שני עורות: אחד דק – הוא שממול השיער, ואחד עבה – והוא שממול הבשר, ועיבדו אותו במלח, ואחר כך בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בו – זה החלק שממול השיער נקרא 'דוכסוסטוס', וזה שממול הבשר נקרא 'קלף'. [...] הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגוויל [...] אם כתב ספר-תורה על הקלף כשר, ולא נאמר גוויל אלא למעט הדוכסוסטוס שאם כתב עליו הספר – פסול".


מהלכה זו למדנו כמה כללים חשובים:


א) יש שלושה שלבים הכרחיים בעיבוד גוויל קלף ודוכסוסטוס, ועוד שלב אחד שמקדים את השלושה, להלן סדר השלבים: העברת השיער (=השלב המקדים), מליחת העור (=מָלִיחַ), עיבוד בקמח (=קָמִיחַ), עיבוד בעפצים וכיו"ב (=עָפִיץ). אגב, קלף שעוּבד בעפצים צבעו חום בהיר דומה לגוויל, כלומר קלף שצבעו לבן לא עובד כהלכה.


ב) דוכסוסטוס וקלף הם למעשה עור גוויל שחולק לשניים בעוביו, הדוכסוסטוס הוא החלק הדק שממול השיער, והקלף הוא החלק העבה יותר שממול הבשר. כמו כן, נראים הדברים, שכדי להכשיר קלף ודוכסוסטוס יש לעבדם בנפרד, דהיינו יש לעבדם רק לאחר שהפרידום, שהרי רבנו פוסק בהלכה לעיל כך: "ואם לקחו העור אחר שהעבירוּ שערוֹ וחילקו אותו בעביו לשנים [...] ועיבדו אותו במלח, ואחר כך בקמח, ואחר כך בעפצא" – כלומר, תחילה יש להסיר את השיער ולחלק את העור בעביו ורק לאחר מכן יש לעבד אותו בשלושת שלבי העיבוד.


ג) הלכה למשה מסיני שכותבים ספר-תורה על הגוויל, ואם כתב על הקלף – כשר, אך אם כתב על הדוכסוסטוס – פסול. וכך נהג משה רבנו ע"ה: "ולפני מותו נתעסק [משה רבנו] בכתיבה, וכתב שלושה-עשר ספרי-תורה כולם גווילים מן בי"ת בראשית עד למ"ד ישראל" (תחילת הקדמת רבנו לפירוש-המשנה).


לפני שנמשיך, נעיין בהלכה נוספת שפוסק רבנו הרמב"ם, ואשר ממנה אנו לומדים שספר-תורה שעורו עובד על-ידי גוי – פסול. להלכה זו תהיה חשיבות רבה בהמשך, וכֹה דברי רבנו בהלכות תפילין שם (א, יא) בסמוך להלכה האחרונה שלמדנו לעיל:


"גוויל של ספר-תורה, וקלף של תפילין או של ספר-תורה, צריך לעבד אותן לשמן. ואם עיבדן שלא לשמן – פסולין. לפיכך אם עיבדן הגוי – פסולין, אף-על-פי שאמרנו לו לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין – פסולין [...] ומזוזה אינה צריכה עבדה [=עיבוד] לשמה".


בפרקים הבאים נסביר, לאור ההלכות האמורות, מדוע 99 אחוז מספרי-התורה והתפילין שקיימים בימינו פסולים גם בדיעבד לדעת מעתיקי השמועה חז"ל והרמב"ם. נחל אפוא בסיבה הראשונה, וזו נובעת מהבלבול שהתבלבלו הפוסקים בין הקלף לבין הדוכסוסטוס, כתוצאה משיבושי המדפיסים ומבוּרות המגיהים האירופים ששלחו את ידיהם בספרו הגדול של רבנו הרמב"ם "משנה תורה". בלבול זה הינו עדות נוספת להתממשות נבואת ישעיה (כט, יד): "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".


ב. בלבול הקלף והדוכסוסטוס


כאמור, רבנו הרמב"ם פוסק, שחלקי הגוויל שחילקוהו כאמור לשניים בעוביו, נקראים "קלף" ו"דוכסוסטוס": הקלף הוא החלק שממול הבשר, והדוכסוסטוס הוא החלק שממול השיער. לעניין זה יש חשיבות גדולה מאוד, מפני שספר-תורה שנכתב על הדוכסוסטוס פסול. ולכן, מי שסובר שהדוכסוסטוס הוא החלק שממול הבשר, והקלף הוא החלק שממול השיער, שוגה לדעת מעתיקי השמועה, חז"ל ורבנו, וספרי-התורה שלו פסולים לכתחילה ובדיעבד.


ואכן, בדפוסי "משנה תורה" הפכו המגיהים האירופים את היוצרות ושיבשו את הנוסחאות כמנהגם, וזה לשונם שם: "החלק שממול השיער נקרא קלף, וזה שממול הבשר נקרא דוכסוסטוס". בעקבות שיבושי הדפוסים הלך חשֵׁכים גם קארו הקראי, ופסק בחיבורו כך (או"ח לב, ז): "מהו קלף ומהו דוכסוסטוס? העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים, וחלק החיצון שהוא לצד השיער נקרא 'קלף', והפנימי הדבוק לבשר נקרא 'דוכסוסטוס'".


אין כאן המקום להאריך ולהרחיב בעניין שיבושי הדפוסים, אך הדבר ידוע ומפורסם למי שעסק בעניין זה, שהמדפיסים והמגיהים האירופים למיניהם עשו ככל העולה על רוחם ושיבשו קשות את הספר משנה-תורה להרמב"ם, וכן זייפו רבים מכתבי חז"ל. בדור האחרון זכינו שלא רק יהודי-תימן הכירו במגרעת הדפוסים, ובשנים האחרונות יצאו לאור ספרי משנה-תורה מדויקים לפי כתבי-היד הנאמנים. ברם, במשך מאות רבות של שנים, כמעט כל "חכמי ישראל" למיניהם ניזונו מספרי הדפוסים העכורים של משנה-תורה, ונהייתם אחר הדפוסים גרמה לבעיות קשות שאין כאן המקום לפרטן (ובעניין זה ראו: "דפוסי המינות של משנה תורה").


נחזור לענייננו, לטעוּתוֹ זו של קארו באמצוֹ את גרסת הדפוסים המשובשים, ישנה השלכה חמורה ביותר שהרי רוב הפוסקים בימינו פוסקים לפי קארו הקראי ואיסרלש הוזה ההזיות שנדבק ונספח אליו בכל מקום. הפסיקה כמותם גורמת לכך שכל ספרי-התורה שלהם פסולים לדעת הרמב"ם, מפני שלדעת רבנו הם כלל אינם כתובים על הקלף אלא על הדוכסוסטוס! וכאמור, ספר-תורה שנכתב על הדוכסוסטוס פסול לכתחילה ובדיעבד.


ג. עיבוד ספרי התורה הקלפים בימינו


בהערותיו להלכות האמורות, קאפח השכיר כותב כך: "אופן העיבוד שווה בכולן, כלומר הגוויל הקלף והדוכסוסטוס, וכל שאינו מעובד בעפצא וכיוצא בו [...] אינו עיבוד לדעת רבנו, והרי הוא [בגדר] עור 'מצה' [=עור שאינו מעובד] כמו שהיה, ופסול לספרים תפילין ומזוזות". כלומר, אם תהליך העיבוד לא כולל בתוכו את העיבוד בעפצים, העור פסול לספרי-תורה תפילין ומזוזות. ברם, ברור שלדעת רבנו כן הוא לכל שלבי העיבוד, וכמו שאומר קאפח: "בעפצא וכיוצא בו", דהיינו אם חסר אחד משלבי העיבוד – העור פסול לכתחילה לספרי-תורה תפילין ומזוזות.


בהמשך דבריו, קאפח מתייחס לסברה הרווחת כיום, שעיקר עיבוד ספרי-התורה נעשה באמצעות הסיד, בעוד שלדעת רבנו הסיד כלל אינו חלק מתהליך העיבוד, והוא רק השלב המקדים לתהליך העיבוד, מפני שבאמצעותו מסירים את השיער מעל העור כדי להכין אותו לתהליך העיבוד. קאפח הממסדי מסביר, שבימינו מייבאים את כל העורות מחו"ל לאחר שמלחו אותם הגויים היטב, ופה בארץ רק מוסיפים מלח ונותנים את העורות בתוך סיד. ולגבי עורות הקלף, המליחה היא רוב העיבוד, מפני שעור הקלף דק מן הגוויל. נמצא, שרוב עיבוד עורות הקלף נעשה על-ידי גויים! וכיצד אפוא יהיו כשרים לספרי-תורה תפילין ומזוזות?


וזה לשונו של קאפח הממוסד בהמשך דבריו שם:


"אבל עיבוד הסיד לבדו איננו עיבוד כלל [כלומר, איננו חלק מתהליך העיבוד, אלא שלב מקדים שמכין את העור לתהליך העיבוד], שאינו אלא להעביר את השיער [...] וכאן בארץ-ישראל כיום, כל העורות של סת"מ [=ספרי-תורה תפילין ומזוזות] לוקחים אותם מן הגויים ומייבאים אותם מחו"ל לאחר שמלחום הגויים היטב, אלא שכאן מוסיפים מלח ונותנים בסיד, וכבר אמרנו כי מליחה ראשונה שנעשית על-ידי הגויים היא ראשית העיבוד בגוויל, אבל בקלפים כמעט שהיא כל העיבוד, אם כן היאך כשרים העורות הללו לספרי-תורה תפילין ומזוזות?".


בהמשך דבריו, קאפח מעיד על אופן עיבוד העורות שהיה בתימן, וזה לשונו:


"אבל בתימן לא מלחו הגויים את העורות כלל, וישראל עיבדו אותם מתחילה ועד סוף לשמן [=לשם ספר-תורה וכיו"ב, בהתאם לדרישת ההלכה האמיתית]. ושוב יש להדגיש, כי הסיד לדעת רבנו אינו מעבד כלל, וכל פעולתו היא רק להסיר את השיער ולא יותר [...] כי בכל עיבוד עור שמסירין שערותיו, עושין סיד תחילה, ובלעדיו לא יוּשָּׁרו השערות, ואף-על-פי-כן כתב רבנו שצריך מלח וקמח ועפצא, והרי כבר קדם הסיד מכל מקום. אלא ברור כי לדעת רבנו: אין עיבוד הסיד עיבוד כלל, ואינו מעבד כלל, אלא משיר את השיער ומאכּל את השומן ולא יותר".


קאפח מסיים את דבריו שם, וזה לשונו:


"בהא נחתינן בהא סלקינן [=בזאת התחלנו ובזאת נסיים], שהיום שאין לנו לא קלף ולא דוכסוסטוס מעובד כמצוותו, אלא כולו [בגדר] 'מצה' [=עור שאינו מעובד] לדעת רבנו, עדיף לעשות מזוזה על הגוויל. ואף ספר-תורה אין קושי לעשותו על הגוויל, הקושי הוא בתפילין [כלומר ניתן מבחינה טכנית לכתוב תפילין על הגוויל?]. וה' הטוב יכפר בעד".


כדי להשלים את העניין, נביא הלכה נוספת מדברי הרמב"ם שמסכמת את הנושא, ובה רבנו פוסק מפורשות שספר-תורה שלא עובד כהלכתו או שנכתב על הדוכסוסטוס, הוא ספר-תורה פסול ואין לקרוא בו בציבור בבית-הכנסת. כמו כן, מהערתו של קאפח, שמובאת בסוגריים רבועים בתוך ההלכה שמובאת לקמן, עולה אישור נוסף לדברינו: שכל ספרי-התורה בימינו שנכתבו על קלף, הם ספרי-תורה פסולים לדעת הרמב"ם. וכֹה דברי רבנו (שם י, א):


"נמצאת למד, שעשרים דברים הן שכל אחד מהן פוסל ספר-תורה [...] ואין בו קדושת ספר-תורה, ואין קורין בו ברבים. ואלו הן: [...] ב) שנכתב על עור בהמה טהורה שאינו מעובד ["ככל הקלפים של היום לדעת רבנו" (קאפח)]. [...] ו) שנכתב על דוכסוסטוס".


בסוף הדברים, קאפח האורתודוקסי מתייחס לשאלה: האם מותר לברך על ספר-תורה פסול? ולאור הדברים האמורים לעיל הוא משיב שאין לברך על ספר-תורה פסול, וזה לשונו:


"מנהגנו בעניין אם נמצא פסול בספר-תורה: [המנהג הוא] כמו שכתב הכס"מ [=שאין חוזרים על הקריאה שקראוּ בספר הפסול], ועדיין אין בזה להתיר לברך על ספר-תורה פסול אפילו בשעת הדחק [...] שאם תחייבֵהו לחזור על מה שקרא היום, צריך לחזור על מה שקרא בשבת שעברה ואין לדבר סוף, ולפיכך בדיעבד לשעבר כשר".


ובעבר תמהתי מאד על-כך שקאפח נהג לברך ולקרות בעצמו בספרי-תורה קלפים, שהרי אם הוא ידע שמדובר בספרים פסולים, מדוע ברך עליהם? מדוע נשא את שם ה' לשווא? ולימים הבנתי שזו היא דרכם של הכומרים הדרדעים המסחריים, הם לעולם לא ייצאו נגד הממסד שמזין אותם במשכורות שחיתות משחיתות, ואף מאפשר להם ליטול טובות הנאה לאין מספר – ואיך קאפח ייצא נגד הממסד האורתודוקסי שמימן אותו במשך יובל שנים? והכיר ומרד, ובחר ליהנות מכבוד תורה, וגרם לעצמו רעה והִתעה רבים אחרי חילול-שם-שמים ואחרי התהו.


ועתה גם יובן מדוע קאפח החוצב המומחה חותם את דבריו לעיל באמרוֹ: "וה' הטוב יכפר בעד", ביטוי שיש בו מן ההשלמה עם המצב הקיים והכשרת ספרי התורה הפסולים הלכה למעשה, שהרי אם "ה' הטוב יכפר בעד", אז ניתן להמשיך ולהנציח את המצב הקיים... כאילו קאפח השכיר עלה לשמים ושם נאמר לו מפי הגבורה שהקב"ה מכפר לעם-ישראל על זניחת ההלכות שניתנו למשה רבנו בסיני בעניינים האלה, ועל הפניית העורף לדרך האמת...


וכבר אמרוּ חז"ל (בבא קמא נ): "אמר ר' חנינא: כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יוּתָּרוּ חייו, שנאמר: 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט' [דב' לב, ד]. אמר ר' חנינא ואיתימא ר' שמואל בר נחמני: מאי דכתיב: 'אֶרֶךְ אַפַּיִם' [שמ' לד, ו] ולא כתיב: ארך אף? ארך אפיים לצדיקים ולרשעים". וברור שאין הקב"ה מוותר על פשעים, כגון על ברכה לבטלה החמורה או על מחיקת הלכות מהתורה-שבעל-פה שניתנה לנו בסיני, ומה שנאמר שהוא מאריך אפו, ייתכן שהכוונה שהוא נותן לרשעים ארכה לשוב בתשובה, אך לאחר שהתמידו ברשעם – מענישם.


ד. מסקנת הדברים


לאור האמור ניתן לקבוע, ש-99 אחוז מספרי-התורה בימינו פסולים משלוש סיבות מרכזיות:


א) הקלף לדעת רוב הפוסקים בימינו, איננו קלף באמת אלא דוכסוסטוס, וספר-תורה שנכתב על הדוכסוסטוס – פסול.


ב) הקלף לא עובד בשלושת שלבי העיבוד הנחוצים לעיבוד עור של ספר-תורה (מליח, קמיח, עפיץ), ואף טועים רוב הפוסקים האורתודוקסים לחשוב שהסיד הוא עיקר תהליך העיבוד.


ג) רוב עיבודו של הקלף נעשה בידי גויים מפני שנמלח על-ידיהם בארצות העמים, והמליחה היא רוב תהליך העיבוד בקלף. ספר-תורה שעובד על-ידי גויים פסול משתי סיבות: 1) העור לא עובד לשמו, וכל עור שלא עובד לשמו פסול; 2) עור שעובד על-ידי גוי הוא בגדר עור שלא עובד כלל, וכל עור בהמה טהורה שלא עובד – פסול.


חשוב להבין כי הטעות בעניין כשרות ספרי-התורה היא רק סימפטום נוסף לתחלואי העולם-האורתודוקסי ולריחוקו מדרך האמת הטהורה שקיבלנו עלינו בסיני. שהרי אם בכשרות ספר-התורה, שהוא תשמיש הקדושה המקודש ביותר, אם גם בזאת תעו ולעו המינים וצאצאיהם וספריהם פסולים, מה הדבר מעיד על השקפות עולמם בענייני מחשבה? שהרי אם בעניין הלכה פשוט נכשלו, ברור אפוא שריחוקם בענייני מחשבה והשקפה הוא בלתי נמנע. או שמא יש לומר, שריחוקם מענייני מחשבה והשקפה הוא זה שגרם לשיבושיהם ההלכתיים?


ה. חומרת ברכה לבטלה


מפסק חז"ל ורבנו בהלכות ספר-תורה עולה בבירור, שאסור לברך על ספרי התורה הקלפים של ימינו, שהרי לא עיבדו אותם כראוי ולכן הם פסולים לקריאה בציבור – ואם ברור שאין לברך עליהם אין צורך לומר שהמברך עליהם נושא שם שמים לשווא, וברכתו יוצאת לבטלה.


והנה פסק רבנו בהלכות ספר-תורה (י, א):


"נמצאת למד, שעשרים דברים הן שכל אחד מהן פוסל ספר-תורה [...] ואין בו קדושת ספר-תורה, ואין קורין בו ברבים [=וכל-שכן שאין מברכים עליו והמברך נושא שם שמים לשווא]. ואלו הן: [...] ב) שנכתב על עור בהמה טהורה שאינו מעובד ["ככל הקלפים של היום לדעת רבנו" (קאפח שם)] [...] ו) שנכתב על דוכסוסטוס".


לעיל גם ראינו את דברי קאפח המפורשים בעניין זה, לתשומת לבם של הדרדעים השכירים, שאוחזים בשיפולי גלימות הפרֵאק של המינים, ועולים על ספרי תורה קלפים פסולים לבנבנים, וזה לשונו: "ועדיין אין בזה להתיר לברך על ספר-תורה פסול אפילו בשעת הדחק [=שהרי איסור ברכה לבטלה חמור ביותר, ויסודו במצות לא תעשה שנאמרה בעשרת הדיברות]".


חשוב מאד להבהיר ולהדגיש, כי לדעת רבנו מי שמברך ברכה לבטלה, וכל-שכן מי שמברך ברכה לבטלה בציבור כלומר בפרהסיה, עובר על אחת ממצוות לא-תעשה החמורות, והיא "לא תשא" אשר נקבעה כאחת מעשרת הדיברות! וכֹה דברי רבנו בהלכות ברכות (א, טו):


"כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשווא, והרי הוא כנשבע לשווא, ואסור לענות אחריו אמן". והוסיף שם קאפח: "דאיסורא דאורייתא הוא", כלומר מדובר באיסור מן התורה, וכוונת רבנו היא כמובן למצוַת לא תשא: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְיָ אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (שמ' כ, ז; דב' ה, יא).


נמצא לדעת רבנו, שלא רק שאין לברך על ספר-תורה פסול, ומי שמברך עליו בפרהסיה בנוסף לכך גם מחלל-שם-שמים לדעתי, אלא אפילו לענות "אמן" אחר מי שבירך עליו אסור.


וכבר שמעתי שיצאה הוראה מבקעת העצמות של הדרדעים השכירים, אשר אמנם מודים שהמסקנות שכתבתי לעיל נכונות, אך מאריכים ומתפתלים ומתפלפלים ואומרים: "שאין לפסול הלכה למעשה את ספרי התורה", ו"זה לא אומר שאין לברך עליהם", ו"אין להיות קיצוניים", ועוד-ועוד כל מיני טענות נבובות שלקחום מעולם הפוליטיקה והתככים.


אך צביעותם של הדרדרים השכירים מרקיעה שחקים: אם בענייני כשרות הם מקפידים על כל קוץ ועל כל חרול, ואם בקיום ענייני הלכה ומנהג זניחים הם מתהדרים ומתגאים כאילו בהם מתרוממים לידיעת השם – מדוע דווקא כאן, בעניין שהוא יסוד הלכתי תורני ותלמודי, יסוד שקיבל משה רבנו בסיני, דווקא כאן הם מוֹרים שמדובר בהלכה שאין להורות לפיה?


לא נותר לי אפוא אלא לקבוע: שכל מה שמנחה אותם הם שיקולי פוליטיקה, שלא תיפול שערה משערות יוקרתם, מעמדם, שררתם, משכורותיהם והנאותיהם. שהרי מי שמקבלים משכורות וטובות הנאה מקופת-המדינה, דהיינו מכספי משלמי המיסים, אינם יכולים לפסוק הלכות "שלא ימצאו חן" בעיני ההמון שמשלמים להם את משכורותיהם! ובוודאי שאינם יכולים לצאת נגד מעסיקיהם המינים. לכן, הם מחויבים למצוא חן בעיני ההמון משלמי משכורותיהם, לומר דברים שיתאימו להם, לפסוק הלכות שלא ירגיזו אותם, ולא חלילה לפסוק הלכות שעלולות לגרום למשלמי משכורותיהם להפסדים כלכליים! ויש להזכיר לאותם דרדעים נבובים וחלולים רודפי בצעים, שהסיבה שגרמה לשאוּל להמרות ולמרוד בציווי ה', ובעקבות כך הקב"ה מאס בו מהיות מלך על ישראל וקרע ממנו את מלכותו, היא שהוא פחד מה יגידו ההמון!


והנה תקציר ההתרחשויות מתוך ספר שמואל א פרק טו:


"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: [...] עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר [...] וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק [...] וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב. וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ".


"וַיְהִי דְּבַר יְיָ אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר: נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים [...] וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל: בָּרוּךְ אַתָּה לַייָ הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר יְיָ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: וּמֶה [שמואל רומז לקולות שעלו מן המחנה: מאא... בעאא...] קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי? וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ? וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם, אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַייָ אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל [...] וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל [=אל המשכורות וטובות ההנאה] וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ? וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְיָ וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְיָ וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַייָ אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל [כלומר, המטרה של לקיחת השלל היא "לקדש שם שמים" ו"להפיץ תורה" ו"להקים ישיבות" וכו']".


"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַייָ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ? הִנֵּה שְׁמֹעַ – מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב – מֵחֵלֶב אֵילִים. כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְיָ וְאֶת דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם [=רדיפת הבצע גרמה לשאול לירוא מפני העם ולעבור על ציווי ה'] [...] וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: [...] כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ יְיָ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְיָ אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ [...] וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ" וכו'.


ובל נשכח עניין נוסף, אם אותם דרדעים חרולים רודפי בצע ושוחרי כבוד ושררה יודו על האמת, הם ייאלצו להודות שהם עברו עשרות רבות בשנים במזיד על לאו מפורש מן התורה שחייבים עליו ארבעים מלקות! ומי שמודה שהוא חייב רבבות מלקות בעוון ברכה לבטלה ונשיאת שם שמים לשווא (ארבעים מלקות כפול מאות ברכות לבטלה בעלייה לתורה על ספרי-תורה קלפים פסולים), ואף חייב להתמרק בייסורים בעוון חילול ה' בפרהסיה על נשיאת שם שמים לשווא, ואף חייב לתת את הדין על התעיַת הקהל שמותר לברך על ספרי תורה פסולים – לא ראוי לקבל משכורות שחיתות וטובות הנאה וכבוד ומעמד וכוח פוליטי על גבה של דת משה...


"וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ [...] לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג, יא–יב).


"כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם יְיָ אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד" (מיכה ד, ה).

כשרות ספרי התורה לדעת הרמב''ם (חלק א)
.pdf
הורידו את PDF • 216KB

987 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


דביר
דביר
Feb 21, 2022

שלום! האם מישהו מכיר סופר סת"ם שאוכל לקנות ממנו מזוזות כשרות?

Like
bottom of page