כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם – חלק א

עודכן: 28 בינו׳ 2021

במאמר זה נדון בדעת הרמב"ם בשאלת כשרות ספרי התורה שנכתבו על קלף המצויים ונפוצים מאוד בימינו. כפי שנראה לקמן, דעת הרמב"ם מטלטלת מאוד והשלכותיה לא פשוטות, ברם אין דבר שאין לו פתרון, ואם תהיה מודעות לנושא ונזכה לאהבת האמת, אין ספק שיצמח הרצון לפתור בעיה קשה זו.


ויתרה מזאת, כדי לבנות את בית-המקדש יש להתמודד עם קשיים גדולים בהרבה, ואם לא נצליח להתמודד עם בעיה זו, כיצד נתמודד עם מסכת הבעיות מבית ומחוץ בבואנו לכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש? וכך מוכיח הקדוש-ברוך-הוא את ירמיה הנביא (יב, ה): "כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים? וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן?". וכאמור, אהבת האמת והדעת היא היסוד לצמיחת הרצון שיוביל לשינוי, ולוואי ומאמר זה יקדם אותנו בעוד צעד קטן לקראת אהבת האמת.


א. כללים בכשרות ספר תורה


הרמב"ם מלמד אותנו שיש שלושה סוגי עורות: גוויל, קלף ודוכסוסטוס. הגוויל הוא העור של הבהמה לאחר שהסירו ממנו את השיער ועיבדו אותו בתהליך עיבוד מיוחד שכולל שלושה שלבים עליהם נלמד בהמשך. הגוויל הוא עור עבה, בצבע חום בדרך כלל. נדיר לראות בימינו ספר-תורה שכתוב על הגוויל, היחידים שניתן עוד לראות אצלם ספר-תורה שכתוב על הגוויל הם יהודי-תימן, שפֹה ושם עוד ניתן למצוא אצלם ספר-תורה כזה. הקלף והדוכסוסטוס הם למעשה עור גוויל שחולק לשניים בעוביו, החלק שממול השיער של הבהמה נקרא "דוכסוסטוס" והוא החלק הדק, והחלק שממול הבשר של הבהמה נקרא "קלף" והוא החלק העבה ביחס לדוכסוסטוס.


הלכה למשה מסיני שיש לכתוב ספר-תורה דווקא על הגוויל, ואם כתב ספר-תורה על הקלף – כשר. ברם, הדוכסוסטוס נועד לכתיבת מזוזות בלבד, וספר-תורה שנכתב על הדוכסוסטוס הוא ספר-תורה פסול. שלושת השלבים בתהליך העיבוד הכרחיים אף הם לדעת הרמב"ם כדי שספר-התורה, התפילין או המזוזה יהיו כשרים. כלומר, בין אם ספר-התורה או התפילין נכתבו על גבי גוויל ובין אם נכתבו על גבי קלף, אם הם לא עובדו בתהליך שכולל את שלושת שלבי העיבוד, הם ספרי-תורה ותפילין פסולים.


השלב הראשון בתהליך עיבוד העורות הוא העיבוד במלח, השלב השני הוא העיבוד בקמח, והשלב האחרון הוא העיבוד בעפצים. העפצים הם חומרים מסוימים שמצויים בטבע ומסייעים לתהליך כיווץ העור וחיזוקו. דוגמה לעפצים, הנפיחויות מעין יבלות שעולות בענפי העצים (בדרך כלל בעץ האלון), לרוב נפיחויות אלה מתפתחות כתוצאה מעקיצת חרקים, וכך כותב אבן-שושן במילונו בערך "עפץ":


"גידול של רקמות הצמח שמסביב לבֵיצה של חרק [...] המהווה מקום להתפתחותו [...]. העפצים נגרמים על ידי עקיצת צרעה [...], מהעפצים של אלון מכינים דיו וחומרים שונים לעבוד עורות". לאחר הקדמה זו, נעבור לעיין בלשון הרמב"ם, הרמב"ם פוסק בהלכות תפילין ומזוזה וספר-תורה (א, ו ואילך), וכֹה דבריו:


"שלושה עורות הן, גוויל וקלף ודוכסוסטוס. כיצד, לוקחין עור הבהמה או עור החיה, מעבירין שיער ממנו תחלה, ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בו מדברים שמקבצין את העור ומחזקין אותו. וזה הוא הנקרא גוויל. ואם לקחו העור אחר שהעבירו שערו וחלקו אותו בעביו לשנים [...] עד שייעשה שני עורות: אחד דק – הוא שממול השיער, ואחד עבה – והוא שממול הבשר, ועיבדו אותו במלח, ואחר כך בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בו – זה החלק שממול השיער נקרא 'דוכסוסטוס', וזה שממול הבשר נקרא 'קלף'. [...] הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגוויל. [...] אם כתב ספר-תורה על הקלף כשר, ולא נאמר גוויל אלא למעט הדוכסוסטוס שאם כתב עליו הספר פסול".


מהלכה זו למדנו כמה כללים חשובים:


א) יש שלושה שלבים הכרחיים בעיבוד גוויל קלף ודוכסוסטוס, ועוד שלב אחד שמקדים את השלושה, להלן סדר השלבים: העברת השיער (=השלב המקדים), מליחת העור (=מליח), עיבוד בקמח (=קמיח), עיבוד בעפצים וכיו"ב (=עפיץ). אגב, קלף שעוּבד בעפצים צבעו חום בהיר דומה לגוויל, כלומר קלף שצבעו לבן לא עובד כהלכה.


ב) דוכסוסטוס וקלף הם למעשה עור גוויל שחילקוהו לשניים בעוביו, הדוכסוסטוס הוא החלק הדק שממול השיער, והקלף הוא החלק העבה יותר שממול הבשר.


ג) הלכה למשה מסיני שכותבים ספר-תורה על הגוויל. אם כתב על הקלף – כשר, ואם כתב על הדוכסוסטוס – פסול. וכך נהג משה רבנו ע"ה: "ולפני מותו נתעסק [משה רבנו] בכתיבה, וכתב שלושה-עשר ספרי-תורה כולם גווילים מן בי"ת בראשית עד למ"ד ישראל" (תחילת הקדמת רבנו לפירוש-המשנה).


לפני שנמשיך, נעיין בהלכה נוספת שפוסק הרמב"ם, ואשר ממנה אנו לומדים שספר-תורה שעורו עובד על-ידי גוי – פסול. להלכה זו תהיה חשיבות רבה בהמשך, וכֹה דברי רבנו בהלכות תפילין שם (א, יא) בסמוך להלכה הקודמת שלמדנו לעיל:


"גוויל של ספר-תורה, וקלף של תפילין או של ספר-תורה, צריך לעבד אותן לשמן. ואם עיבדן שלא לשמן – פסולין. לפיכך אם עיבדן הגוי – פסולין, אף-על-פי שאמרנו לו לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין – פסולין [...]. ומזוזה אינה צריכה עבדה [=עיבוד] לשמה".


בפרקים הבאים נסביר לאור ההלכות האמורות, מדוע 99 אחוז מספרי-התורה והתפילין שקיימים בימינו פסולים גם בדיעבד לדעת הרמב"ם. נחל אפוא בסיבה הראשונה, וזו נובעת מהבלבול שהתבלבלו הפוסקים בין הקלף לבין הדוכסוסטוס, כתוצאה משיבושי המדפיסים ומבוּרות המגיהים ששלחו ידיהם בספרו הגדול של רבנו הרמב"ם "משנה תורה". בלבול זה הינו עדות להתממשות נבואת ישעיה (כט, יד): "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".


ב. בלבול הקלף והדוכסוסטוס


כאמור, הרמב"ם פוסק שחלקי הגוויל, שחילקוהו לשניים בעוביו, נקראים "קלף" ו"דוכסוסטוס": הקלף הוא החלק שממול הבשר, והדוכסוסטוס הוא החלק שממול השיער. לעניין זה יש חשיבות גדולה מאוד, מפני שספר-תורה שנכתב על הדוכסוסטוס פסול. ולכן, מי שסובר שהדוכסוסטוס הוא החלק שממול הבשר, והקלף הוא החלק שממול השיער, שוגה לדעת רבנו וספרי-התורה שלו פסולים.


ואכן, בדפוסי הרמב"ם הפכו את היוצרות ושיבשו את הנוסחאות כמנהגם, וזה לשונם שם: "החלק שממול השיער נקרא קלף, וזה שממול הבשר נקרא דוכסוסטוס". בעקבות שיבושי הדפוסים הלך חשֵׁכים גם השו"ע, ופסק בחיבורו כך (או"ח לב, ז): "מהו קלף ומהו דוכסוסטוס? העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים, וחלק החיצון שהוא לצד השיער נקרא 'קלף', והפנימי הדבוק לבשר נקרא 'דוכסוסטוס'".


אין כאן המקום להאריך ולהרחיב בעניין שיבושי הדפוסים, אך הדבר ידוע ומפורסם למי שעוסק בו, שהמדפיסים והמגיהים עשו ככל העולה על רוחם ושיבשו רבות את הספר משנה-תורה להרמב"ם. בדור האחרון זכינו שלא רק יהודי-תימן הכירו במגרעת הדפוסים, ובשנים האחרונות יצאו לאור ספרי משנה-תורה מדויקים לפי כתבי-היד הנאמנים. ברם, במשך מאות רבות של שנים, כמעט כל חכמי ישראל ניזונו מספרי הדפוסים העכורים של משנה-תורה, ונהייתם אחר הדפוסים גרמה לבעיות קשות שאין כאן המקום לפרטן (רצוי לעיין בעניין זה במבואו של מָרי יוסף קאפח ל"משנה תורה").


נחזור לענייננו, לטעוּתוֹ זו של השו"ע באמצוֹ את גרסת הדפוסים, ישנה השלכה חמורה ביותר שהרי רוב הפוסקים בימינו פוסקים לפי השו"ע והרמ"א שנדבק ונספח אליו בכל מקום. הפסיקה כמותם גורמת לכך שכל ספרי-התורה שלהם פסולים לדעת הרמב"ם, מפני שלדעת רבנו הם כלל אינם כתובים על הקלף אלא על הדוכסוסטוס! וכאמור, ספר-תורה שנכתב על הדוכסוסטוס פסול לכתחילה ובדיעבד.


ג. עיבוד ספרי התורה הקלפים בימינו


בהערותיו להלכות שהובאו לעיל, מָרי יוסף קאפח כותב את הדברים הבאים: "אופן העיבוד שווה בכולן, כלומר הגוויל הקלף והדוכסוסטוס, וכל שאינו מעובד בעפצא וכיוצא בו [...] אינו עיבוד לדעת רבנו, והרי הוא [בגדר] עור 'מצה' [=עור שאינו מעובד] כמו שהיה, ופסול לספרים תפילין ומזוזות". מָרי מלמדנו, שאם תהליך העיבוד לא כולל בתוכו את העיבוד בעפצים – העור אינו כשר לספרי-תורה תפילין ומזוזות. ברם, ברור שכוונתם של רבנו ומָרי היא לכל שלבי העיבוד (="בעפצא וכיוצא בו"), כלומר אם חסר אחד משלבי העיבוד – העור איננו כשר לספרי-תורה תפילין ומזוזות.


בהמשך דבריו, מָרי מתייחס לסברה הרווחת כיום, שעיקר עיבוד ספרי-התורה נעשה באמצעות הסיד, בעוד שלדעת הרמב"ם הסיד כלל אינו חלק מתהליך העיבוד, והוא רק השלב המקדים לתהליך העיבוד, מפני שבאמצעותו מסירים את השיער מעל העור כדי להכין אותו לתהליך העיבוד.


מָרי מסביר, שבימינו מייבאים את כל העורות מחו"ל לאחר שמלחו אותם הגויים היטב, ופה בארץ רק מוסיפים מלח ונותנים את העורות בתוך סיד. ולגבי עורות הקלף, המליחה היא רוב העיבוד, מפני שעור הקלף דק מן הגוויל. נמצא, שרוב עיבוד עורות הקלף נעשה על-ידי גויים! וכיצד אפוא יהיו כשרים לספרי-תורה תפילין ומזוזות?


וזה לשונו של מָרי יוסף קאפח בהמשך דבריו שם:


"אבל עיבוד הסיד לבדו איננו עיבוד כלל [כלומר, איננו חלק מתהליך העיבוד, אלא שלב מקדים שמכין את העור לתהליך העיבוד], שאינו אלא להעביר את השיער [...] וכאן בארץ-ישראל כיום, כל העורות של סת"מ [=ספרי-תורה תפילין ומזוזות] לוקחים אותם מן הגויים ומייבאים אותם מחו"ל לאחר שמלחום הגויים היטב, אלא שכאן מוסיפים מלח ונותנים בסיד, וכבר אמרנו כי מליחה ראשונה שנעשית על-ידי הגויים היא ראשית העיבוד בגוויל, אבל בקלפים כמעט שהיא כל העיבוד, אם כן היאך כשרים העורות הללו לספרי-תורה תפילין ומזוזות?".


בהמשך דבריו מָרי יוסף קאפח מעיד על אופן עיבוד העורות שהיה בתימן, וזה לשונו:


"אבל בתימן לא מלחו הגויים את העורות כלל, וישראל עיבדו אותם מתחילה ועד סוף לשמן [=לשם ספר-תורה וכיו"ב, בהתאם לדרישת ההלכה האמיתית]. ושוב יש להדגיש, כי הסיד לדעת רבנו אינו מעבד כלל, וכל פעולתו היא רק להסיר את השיער ולא יותר [...] כי בכל עיבוד עור שמסירין שערותיו, עושין סיד תחילה, ובלעדיו לא יוּשָּׁרו השערות, ואף-על-פי-כן כתב רבנו [הרמב"ם] שצריך מלח וקמח ועפצא, והרי כבר קדם הסיד מכל מקום. אלא ברור כי לדעת רבנו: אין עיבוד הסיד עיבוד כלל, ואינו מעבד כלל, אלא משיר את השיער ומאכּל את השומן ולא יותר".


מָרי יוסף קאפח מסיים את דבריו שם, וזה לשונו:


"בהא נחתינן בהא סלקינן [=בזאת התחלנו ובזאת נסיים], שהיום שאין לנו לא קלף ולא דוכסוסטוס מעובד כמצוותו, אלא כולו [בגדר] 'מצה' [=עור שאינו מעובד] לדעת רבנו, עדיף לעשות מזוזה על הגוויל. ואף ספר-תורה אין קושי לעשותו על הגוויל, הקושי הוא בתפילין [כלומר ניתן מבחינה טכנית לכתוב תפילין על הגוויל?]. וה' הטוב יכפר בעד".


וכדי להשלים את העניין, נביא הלכה נוספת מדברי הרמב"ם שמסכמת את הנושא, ובה הרמב"ם כותב מפורשות שספר-תורה שלא עובד כהלכתו או שנכתב על הדוכסוסטוס, הוא ספר-תורה פסול ואין לקרוא בו בציבור בבית-הכנסת. מהערת מָרי יוסף קאפח בתוך ההלכה שמובאת לקמן, עולה אישור נוסף לדברינו שכל ספרי-התורה בימינו שנכתבו על קלף, הם ספרי-תורה פסולים לדעת הרמב"ם. וכֹה דברי רבנו (שם י, א):


"נמצאת למד, שעשרים דברים הן שכל אחד מהן פוסל ספר-תורה [...], ואין בו קדושת ספר-תורה, ואין קורין בו ברבים. ואלו הן: [...] ב) שנכתב על עור בהמה טהורה שאינו מעובד ["ככל הקלפים של היום לדעת רבנו" (מָרי)]. [...] ו) שנכתב על דוכסוסטוס".


בסוף הדברים, מָרי יוסף קאפח מתייחס לשאלה, האם מותר לברך על ספר-תורה פסול? ולאור הדברים האמורים לעיל הוא משיב שאין לברך על ספר-תורה פסול, וזה לשונו:


"מנהגנו בעניין אם נמצא פסול בספר-תורה, [המנהג הוא] כמו שכתב הכס"מ [=שאין חוזרים על הקריאה שקראוּ בספר הפסול], ועדיין אין בזה להתיר לברך על ספר-תורה פסול אפילו בשעת הדחק [...], שאם תחייבֵהו לחזור על מה שקרא היום, צריך לחזור על מה שקרא בשבת שעברה ואין לדבר סוף, ולפיכך בדיעבד לשעבר כשר".