כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם – חלק א

במאמר זה נדון בדעת הרמב"ם בשאלת כשרות ספרי התורה שנכתבו על קלף המצויים ונפוצים מאד בבתי הכנסיות בימינו. כפי שנראה לקמן, דרך האמת מטלטלת מאד בעניין זה והשלכותיה לא פשוטות ובמיוחד למי שאין בקרבו אהבת ה'. ברם, אין דבר שאין לו פתרון, ואם תהיה מודעות לנושא ונזכה לאהבת האמת, אין ספק שיצמח הרצון לפתור בעיה זו.


ויתרה מזאת, כדי לבנות את בית-המקדש יש להתמודד עם קשיים גדולים בהרבה, ואם לא נצליח להתמודד עם בעיה יחסית פשוטה אשר תלויה אך ורק בנו, כיצד נתמודד עם מסכת הבעיות מבית ומחוץ בבואנו לכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש? וכך מוכיח הקדוש-ברוך-הוא את ירמיה הנביא (יב, ה): "כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים? וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן?". וכאמור, אהבת האמת והדעת היא היסוד לצמיחת הרצון שיוביל לשינוי, ולוואי ומאמר זה יקדם אותנו בעוד צעד קטן לקראת אהבת האמת.


א. כללים בכשרות ספר תורה


הרמב"ם מלמד אותנו שיש שלושה סוגי עורות: גוויל, קלף ודוכסוסטוס. הגוויל הוא העור של הבהמה לאחר שהסירו ממנו את השיער ועיבדו אותו בתהליך עיבוד מיוחד שכולל שלושה שלבים עליהם נלמד בהמשך. הגוויל הוא עור עבה, בצבע חום בדרך כלל. נדיר לראות בימינו ספר-תורה שכתוב על הגוויל, היחידים שניתן עוד לראות אצלם ספר-תורה שכתוב על הגוויל הם יהודי-תימן, שפֹה ושם, אחד מעיר ושניים ממשפחה, עוד ניתן למצוא אצלם ספר-תורה כזה – אוד מוצל מאש האורתודוקסיה. הקלף והדוכסוסטוס הם למעשה עור גוויל שחולק לשניים בעוביו, החלק שממול השיער של הבהמה נקרא "דוכסוסטוס" והוא החלק הדק, והחלק שממול הבשר של הבהמה נקרא "קלף" והוא החלק העבה ביחס לדוכסוסטוס.


הלכה למשה מסיני שיש לכתוב ספר-תורה דווקא על הגוויל, ואם כתב ספר-תורה על הקלף – כשר. ברם, הדוכסוסטוס נועד לכתיבת מזוזות בלבד, וספר-תורה שנכתב על הדוכסוסטוס הוא ספר-תורה פסול. שלושת השלבים בתהליך העיבוד הכרחיים אף הם לדעת מעתיקי השמועה – חז"ל והרמב"ם, כדי שספר-התורה, התפילין או המזוזה יהיו כשרים. כלומר, בין אם ספר-התורה או התפילין נכתבו על גבי גוויל ובין אם נכתבו על גבי קלף, אם הם לא עובדו בתהליך שכולל את שלושת שלבי העיבוד האמורים, הם ספרי-תורה ותפילין פסולים.


השלב הראשון בתהליך עיבוד העורות הוא העיבוד במלח, השלב השני הוא העיבוד בקמח, והשלב האחרון הוא העיבוד בעפצים. העפצים הם חומרים מסוימים שמצויים בטבע ומסייעים לתהליך כיווץ העור וחיזוקו. דוגמה לעפצים, הנפיחויות מעין יבלות שעולות בענפי העצים (בדרך כלל בעץ האלון), לרוב נפיחויות אלה מתפתחות כתוצאה מעקיצת חרקים.


וכך כותב אבן-שושן במילונו בערך "עפץ": "גידול של רקמות הצמח שמסביב לבֵיצה של חרק [...] המהווה מקום להתפתחותו [...] העפצים נגרמים על ידי עקיצת צרעה [...] מהעפצים של אלון מכינים דיו וחומרים שונים לעבוד עורות". לאחר הקדמה קצרה זו, נעבור לעיין בפסקי חז"ל והרמב"ם, וכך נפסק בהלכות תפילין ומזוזה וספר-תורה (א, הלכה ו ואילך):


"שלושה עורות הן, גוויל וקלף ודוכסוסטוס. כיצד? לוקחין עור הבהמה או עור החיה, מעבירין שיער ממנו תחלה, ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בו מדברים שמקבצין את העור ומחזקין אותו. וזה הוא הנקרא גוויל. ואם לקחו העור אחר שהעבירוּ שערוֹ וחילקו אותו בעביו לשנים [...] עד שייעשה שני עורות: אחד דק – הוא שממול השיער, ואחד עבה – והוא שממול הבשר, ועיבדו אותו במלח, ואחר כך בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בו – זה החלק שממול השיער נקרא 'דוכסוסטוס', וזה שממול הבשר נקרא 'קלף'. [...] הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגוויל [...] אם כתב ספר-תורה על הקלף כשר, ולא נאמר גוויל אלא למעט הדוכסוסטוס שאם כתב עליו הספר – פסול".


מהלכה זו למדנו כמה כללים חשובים:


א) יש של